היום זה עכשיו תמונות הרגע

פירמידות העונג של ציון ובושם הפלא האפל – הסולטן והחומוס, דימונה

 

"מרחוק זהב קורא לי, מקרוב פלסטיק מקומט" כתב גבריאל בלחסן, וקלע בדיוק רב אל החיפוש הממכר עד כדי זיוף אחר האותנטי במקומות שכוחי אל. יש משהו מאוד נאיבי וקולניאליסטי במחשבה שאי שם בקצה השמים ובסוף המדבר, מסתתרת איזו קהילה שהמודרניות לא הצליחה להכחיד כליל, והם מצליחים לשמר משהו מהפעם של פעם, איפה שהזמן עמד בלכת, גם כשכולם הולכים עם הסמרטפונים בידיים.

אלו רק חלק מהמחשבות שעברו בראשי, כשנעמדתי היום מול פלאפל הרצל בדימונה. בחודש הבא אתחיל פרויקט מאתגר ומרתק בדימונה, וכחלק מההכנות הגעתי היום אל מרכז הצעירים שליד המרכז המסחרי. בסוף הפגישה הלכתי להשביע את רעבוני בפלאפל המיתולוגי של דימונה – פלאפל הרצל (שכבר דגמתי פעם אחת ואני מתכוון לכתוב על הפלאפל שלו בקרוב) אך היום, התור להרצל היה ארוך יותר מכל רגעי המבוכה של טראמפ מול אורן חזן. בעודי מתייאש לי חרישית מהסיכוי לקבל מנה, הבחנתי שממש בקצה המשעול המקורה, עומד שלט נחבא אל השלטים ועליו כתוב – הסולטן והחומוס. שזה כבר היה מוזר, אולם מה שממש סקרן אותי היתה השורה בתחתית השלט; 'פלאפל מיצרי מקורי מאז 1904'.

הסולטן של החומוס – מנת חומוס פול.

כל באר שבעי ששווה את האנדרטה שלו, מכיר את הפלאפל של ז'ק בשוק העירוני, שאף הוא מתגאה בהיותו פלאפל עתיק, אבל ז'אק הוא מאלף תשע מאות חמישים ומשהו, ואילו כאן מדובר על פלאפל מהימים שדימונה היתה בגדר עיר נבטית. הלכתי אל עבר השלט, קבוצת יוצאי רוסיה שישבה לצידו הביטה בי בחשדנות כשהתקרבתי, – אתם הפלאפל שאלתי, בהחלט לא, השיבה אחת הנשים. אז איפה הפלאפל? "שם" אמרה והצביעה על הרצל…
ואיפה הפלאפל הזה הצבעתי על השלט. החבורה החליפו בינהם מבטים ולבסוף מלמלו – לא יודעים ושבו לשיחתם ברוסית.

התחלתי לתהות במרכז, שכן היה נדמה כי השלט לא מוביל לשום מקום קיים, וכבר חשבתי להתייאש כששמתי לב שבקצה הסימטה בה ישבו יוצאי רוסיה יש הסתעפות קטנה ימינה, כמעט סמויה מהעין, ושם שוכן "החומוס והסולטן".

נכנסתי, המקום היה ריק כמו הבטחה שלא מומשה, אבל משהו בו הקרין איזו ייחודיות ומחויבות שחייכה לי, בעיקר האיש שעמד במרכז החנות. יש חומוס שאלתי, בטח השיב האיש, 'אם לא יהיה מה נמכור כאן?' וחייך.

יאללה אמרתי, תביא מנה. נזכרתי בשלט עם המיצרי בחוץ ושאלתי אם הפול מיצרי. האיש קרא לי לעבר המטבח, בוא תראה אמר.  הבאתי סיר במיוחד לפול ממצרים. זה לא כמו הקטנים האלו שעושים כאילו, זה סיר אמיתי שאפשר לבשל בו פול כמו במצריים.

בעודי ממתין סקרתי את העיצוב שיושב יפה תחת ההגרדה 'רטרו פוטוריסטי'.  בעודי בוחן את מפות השולחן המודרניסטיות, החלו הריחות העולים מהמטבח להגיע אל אפי. משהו במנעד שלהם היה אחר. בין כל התבלינים והעקצוצים המוכרים, התגנבה לה ארומה קצת שונה, מתקתקה, ארומטית, ומורכבת יותר מטווח הטעמים הים תיכוניים.

החומוס הגיע אל השולחן יחד עם החמוצים ושני רטבים. האחד היה אדום וחריף בעליל עם מרק משונה, ואילו השני נראה כאילו מישהו ניסה ליצור צבע שמן חרדלי מתקופת הרנסנס. לרוטב הכתום צהוב, היתה כבדות וסמיכות נדירות אפילו במגע הכפית. מה זה שאלתי?

אה, זה לימון כבוש, השיב האיש.

אין מצב…

תטעם, התבקשתי

טעמתי. זה לבטח היה אחת ההפתעות, חשבתי לימון כבוש ומה שהתפרס לי בפה היה בעל מרקם נעים וסמיך כשל חלמון ביצה עלומה. התחושה היתה שכל פרודה ופרודה ברוטב רצתה להדבק עוד רגע קט אל הלשון לפני שהיא גלשה הלאה במורד הגרון. הטעם היה ייחודי להפליא, לא דומה לשום תטבילה שאכלתי, זה היה חמוץ לרגע ומתקתק במישנהו, שונה לחלוטין מהחמוץ-מתוק האסייתי, היה לזה טעם שהתחמק מכל הגדרה, או השתייכות, אבל משך אותך עוד ועוד אליו.

רגע מה יש כאן?

לימון כבוש השיב האיש, ועוד דברים…

מה עוד?

תפוח אדמה מתוק,  השיב והגיש לי את החומוס פול.

למרות שנכתבו על חומוס מיליוני מילים, אף אחד לא טרח לייצר סקלת טעמים של חומוס. אז עבורי חומוס נע מהסורי שהוא החומוס הכי מר שאני מכיר ועד חומוס 'משני' שמעורבב עם דבש בשביל להגביר מתיקות, והוא בהתאמה, המתוק ביותר ובקצה השני של הסקלה. טעמתי את מנת החומוס עצמו והוא היה מהסוג של המריר שפחות חביב עלי, אבל מעבר לכך החומוס עצמו היה קצת קריר, כלומר  רוב הטעם של החומוס לא היה ממש נוכח וחבל. אולם מה שמשך את תשומת הלב היתה ביצת הפול שהתמקמה לב בלב הצלחת.

השילוב של החומוס עם הפול היה אגרסיבי שחור וסוער. ובהחלט מתקרב אל הצד המריר של החומוס הסורי. אני מניח שאם הייתי יודע מה זה להיות פאלח עני במצרים הייתי יכול להכתיר אותו כ"פול פאלחים", שכן היה בפול הזה טעם של עבודת דחק, של תקוות מרוסקות, של התנועה בין חלומות למציאות, אבל מה אני מבין בכל הדברים הללו? .

אתה חייב להסביר לי מה זה אומר 'פלאפל מיצרי' שאלתי את הבחור שהתגלה כמי שעונה לשם ציון. ואיך זה מ1904…

זה מאמא שלי הוא אמר, וזה בגלל שאני מכין את הפלאפל כמו שאמא שלי הכינה כשהיתה ילדה…

אני חייב לטעום את זה אמרתי, ספק הפצרתי, ציון , הגיש לי לשולחן שני כדורי פלאפל, ואז הבנתי מה מקור הארומה שהרחתי קודם. אם קרמר מסיינפלד היה פוגש את הפלאפל הזה הוא ללא ספק היה מבקש ליצור בושם בריח שלו. עוד לפני שטעמתי אותו, זה היה כדור פלאפל ארומטי  ומסקרן במיוחד.

האף רחרח, מה יש בפנים שאלתי? הל? כוסברה? מה?

הו השיב ציון, זה פלאפל עם 14 מרכיבים שונים. סוד.

טעמתי את הסוד.

פירמדות של עונג נבנו והתרסקו על הלשון ובכל חלל הפה.

זה היה נפלא.

כדור פלאפל שראוי לשמו כפלא אפל.

מעניין שבאותו מרחב, פחות משלושים מטר אחד מהשני, נמצאים שני פלאפלים כל כך קיצוניים בטעם שלהם, הרצל שמייצר פלאפל כמו שלא חשבתי שיש עוד בישראל מאז ימי ילדותי, ולצידו כדור הפלאפל הכי מורכב מרתק ומסתורי שאכלתי.

אל תאמינו לי, אני בעצמי פיקפקתי במסקנותיי ולקחתי עוד מנה בכדי לבדוק, את העניין, ולאחר כמה שעות, גיליתי שאכן כצעקתה, הנה גיליתי פלאפל מיתולוגי במקום קטן עם כל סיפורי האותנטיות של עיירה הקטנה, אבל עזבו אל תאמינו לי, סעו לדימונה. ולכו לאכול אצל החומוס והסולטן פלאפל ובבקשו מציון שיסביר לכם למה החומוס נקרא על שם הסולטן, ומה הקשר בין זה לטחינה אתיופית, אולם מה שאתם באמת צריכים לטעום זה את הפלאפל הלא יאומן שהוא עושה שם. וטיפ קטן, תבקשו שיכין לכם פלאפל כמו של אימו. שכן יש פלאפלים שהם אגדה ויש אגדות שמתכווצת לכדורי לפלאפל

תהנו.

1 comment on “פירמידות העונג של ציון ובושם הפלא האפל – הסולטן והחומוס, דימונה

  1. רק מהתיאור התרחב לי הלב.הו יאמא, :-))

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: