אוגוסט 2017 – דויד פרץ

הייתי בן 15 כשגיליתי את ECM, החברה שהתמחתה בג'אז אטמוספרי. באותו זמן חשבתי שאני אוהב ג'אז שנים לאחר מכן הבנתי שאני אוהב יותר את האטמוספרה הקסומה שבה התווים צפו ושחו באגמי הריוורב. היו שם כוכבים כמו יאן גרברק, קית' ג'ארט, אבל כגיטריסט התעניינתי רק בגיטריסיטים של החברה מעל כולם היה פט מתיני, נער הפוסטר של ECM, הוא היה כל בלתי מושג שיכולתי להבין בקלות למה חלק מחבריי הגיטריסטים הפסיקו לנגן אחרי ששמעו אותו, הוא היה מושלם מדי, אבל אחרי שסיימתי לחרוש את כל התקליטים שלו חיפשתי עוד מושכי מיתרים מעניינים מבית ECM והשמות התחילו לצוף – טריה ריפדאל היה לי כאל נורדי, והיחיד שהצליח להגיע אל המקום של מתיני בליבי, ואת ראלף טאונר, ביל פריזל, דיויד טורן, ביל קונורס, מיק גודריק ואת ג'ון אברקרמבי.

ג'ון אבקרומבי לא היה כוכב. הוא לא נראה כמו כוכב, ובניגוד למתיני שהיה מושלם מרגע לידתו, באברקרומבי היה משהו שהושג בעמל ומאמץ רב. בהאזנה ממרחק השנים אני מאוד אוהב את האלבומים המעולים שהוציא בסבנטיז, באותה תקופה ניסה אברקרומבי לפרוץ את גבולות הג'אז המסורתי מה שקרוי פיוז'ן, אברקרומבי התחיל במקומות הרגילים, גיטרה ודיסטורשן אבל מהר מאוד הבין שזה לא המקום שלו. ההרואיזם הגיטריסטי של מקלפלין ושות' לא עניין אותו, הוא היה מופנם והמוזיקה שלו שיקפה את המופנמות הזו. במיטבו אבקרומבי היה אמן הצורות האיטיות, תנועות מכחול קטנות ומהוסות, ושם הוא זרח, כמעט בשולי הדברים.

לקח למאנפרד אייכר (האיש שיצר את ECM והפיק את אלבומיה) שלושה אלבומים לזקק מאברקרומבי את תמצית אישיותו, אחרי Timeless המהפנט עם ההרכב, ודואט הגיטרות שלו עם ראלף טאונר, יצא אלבומו השלישי של אברקרומבי, סולו לחלוטין, אברקרומבי ניגן על חשמלית אקוסטית ומנדולינה. שם ניתן היה לשמוע את יכולות ההלחנה הנהדרות שלו, כמו את הרכות וההבעה שבנגינתו.

כנער חשתי שאברקרומבי הוא הגרסה למתקדמים מטיבי לכת ומביני עניין של מתיני. אך ממרחק הזמן ותבונת השנים, אני מבין שאברקרומבי היה מוזיקאי נהדר גם אם ללא הדרת אותו "X-factor" שלמתיני היה בכמויות בלתי הגיוניות. אין בזה דבר רע כשלעצמו, העולם לא יכול להיות מאוכלס רק בכוכבים. אחרי מסםר אלבומים שבהם ניסה לחטוב את דרכו עם נסיונות פיוז'ן שונים, שבחלקם אף הגיע אל גיטרת הסינטיסייזר, כן, כמו מתיני (אני מניח שבהשראת מנפרד אייכר שרצה עוד מהזוהר המתיני) תקשיבו לקטע הבא מתוך אלבומו של אברקרומבי משנת 1987 עם השם והעטיפה האירונית כל כך: "להגיע לשם"

בשנת 1990, אברקרומבי הפסיק לנסות וללכת בעקבות מתיני והלך אל המקומות שריתקו אותו. זה היה בעיקר שיבה אל הג'אז המסורתי. באותה תקופה אני הפסקתי להתעניין בג'אז ועברתי לעולם הרוק והחלל, מאז הפסקתי לעקוב ולהתעניין ביצירתו, אבל בכל פעם שהייתי עובר ליד חנויות הבגדים של אברקרומבי, התגנב לו חיוך קטן.
עם השנים וככול שאני יוצר יותר, אני רואה כמה אותן שנים מוקדמות ושעות האזנה ארוכות לאלבומי הג'אז של ECM, עיצבו וגיבשו בי תפיסות מוזיקלית שעד היום אני משתמש בהן. אברקרומבי היה אחד ממורי דרכי, ואני שמח על כך. אמש אברקרומבי נפטר בגיל 72. יהי זכרו ברוך בצלילים מלאי רוך וחלל.

ליטא היתה המדינה האחרונה באירופה, לקבל עליה את המונותאיזם. למרות כל הכנסיות היפות, אני לא בטוח לגמרי שהליטאים, אכן קיבלו עליהם את עול השילוש הקדוש שהוא אחד וכו'. שרידי הפגאניות פה נמצאים בכל מקום, והליטאים אף מתגאים בהם. כמה ימים לצד אגם שקט ומהפנט גרמו לי להבין את משיכת הפגאניות לעומקה ולרוחבה. האל שבשמיים נותר כשמועה מרוחקת כשאתה חי במחיצת איתן טבע כה עמוק ונוכח, אשר משפיע על כל הווייתך ומטלטל את מערבולות התהום של נשמתך בעצם קרבתו.
שעות רבות התבוננתי באגם. מחלון החדר, משולחן האוכל, מהמזח, מהסירה. ישבתי לצידו, שטתי עליו וצללתי לתוכו, עד שחשתי את הוויתו המימית כישות עוצמתית בפני עצמה. אך רציתי להבין את מחשבותיי ותחושותיי ביחס אל הישות הזו, ועבורי, אין דרך יותר טובה מבחינתי לעשות זאת, מאשר לעשות מוזיקה.
באתי לליטא בכדי לנפוש עם המשפחה, לא באתי לכאן מוכן או עם רצון להקליט. אבל אין חופש מהקולות בראשך והתשוקות בדמך. כל מה שהיה לי זה גיטרללה (משהו בין יוקליילי לגיטרה) מחשב נייד ומיקרופון מובנה באוזניות.
עם כל האהבה שלי לציוד הקלטה משובח, הבנתי כבר לפני שנים, שמוזיקה עושים עם הרגע, עם התחושות והמורכבויות שמבעבעות בך, עם הצורך להשיג את היופי, עם הצורך להמשיג את האור, ולתפוס את הבלתי נתפס.
וכשזה שם בקצות האצבעות, זה לא חשוב מה יש מעבר להן, חשוב רק שיש יכולת ללכוד את החשמל הזה שזורם בך. כמו שעשיתי ב-'קלחים לפני הגשם', הקלטתי תוך הקשבה למתהווה, מתוך רצון לפסקל את הווה. מדי יום ישבתי לצד האגם, לחצתי על הכפתור האודם של ההקלטה והקשבתי.
הקשבתי לאדוות המים, לילדות שקפצו על טרמפולינה, לברבורים שבאו לעת ערב, לזבובי הדרקון הכחולים, למתקפת הסביונים הלבנים ששטפו את החוף, הקשבתי והשבתי – ניגנתי את הרגע.
זה דורש מיומנות מסוימת לכבות את כל מערכות ההגנות והמחשבה על תו, סולם, ומשפט מוזיקלי, אבל כפי שלמדתי משנותיי כחבר בהרכב We Are Ghosts הדבר הכי חשוב ביצירה הוא ההשראה, וכשהיא שם כדאי להאמין בעצמך וביכולות שלך כמוזיקאי, שכן רק אם תתמסר לאקראי ולגורל הבלתי ידוע, יש סיכוי שהבלתי ידוע יגריל אותך.
היום אנו עוזבים את האגם ועוברים למקום אחר, אני מקווה שמשהו מרוח המקום נשאר בין הצלילים. אבל את זה רק הזמן יגיד, אני הולך להפרד מהאגם ומשאיר אתכם עם הצלילים.