בקרוב נמצא ומחיאות כפיים- סיה, גבריאל בלחסן והאמן הממאן להתמיין באור הזרקורים.

לא ידעתי מי זו סיה, אבל יום אחד בנסיעת ערב, התגנב לו שברון הלב הזה ברדיו. זה היה כל כך חזק שלא יכולתי לנהוג. עצרתי, הקשבתי ודמעתי. זה לא קורה הרבה כמו שהייתי רוצה להאמין, שאני מרגיש דברים בעוצמה הראויה להם, כולנו ממוסכים אבל דרך כל המסגרת המופקת לעילה ולעילה, השיר הזה הכיל משהו שבעט לי בלב בפראות, בכנות, ברכות.


הלכתי נפעם לחפש את שאר יצירתה בתשוקה למצוא עוד מהחומר הטוב הזה, אך לצער ליבי סיה לא הצליחה לשחזר את הבעיטה הזו עבורי בשירים אחרים שלה. אבל זה ממש לא נורא. אינני מבטל הישגיו על של אדם רק בשל אי הצלחתו לממש אותו שוב. האם כל שיאן קפיצה לרוחק באולימפיאדה צריך לקפוץ מעל שולחן החטיפים בכל מסיבה שהוא מתארח בה?
זה בדיוק הדבר שקהל מבקש מאמנים שהרגע החי הוא אמנותם. תעשה את זה שוב ושוב ושוב. במיטבם, יוצרי שירים הם דוקומנטריסטים נהדרים לרגעי גאות ושפל חייהם. אם התאכזר אליהם הגורל והם הצליחו בתעוד, הפרס הוא בקשה מתגמלת ואכזרית, לקפוץ לשיא האולימפי של עצמך פעם אחר פעם ללא הכנה, ללא תנאים, אל מול קהל שרק רוצה להתרגש מהאדם שהיית במיטבך, מהחיים שחיית בקצותיך.

אבל "אני" ממש כאן מולכם, אומר להם האמן. לא בקצה, אולי אפילו "תקוע קצת באמצע אתכם", ועדיין ה"אני" הזה שאתם רואים כרגע הוא אותו אחד שמשיאו התפעמתם, גם אם הייתי קצת אחרת. כל מי שעומד מול קהל מספיק זמן יודע את האמת המרה – לרוב הקהל זה לא מספיק. ככל שהקהל גדל מספרית, גדל גם הרעב. לאמן הקהל יכול להיות לב גדול ומחבק אם אתה זקוק לאהבה, אבל זו אינה אהבת אמת, זו אהבה שתלויה בדבר. והדבר הזה הוא ראשך, ליבך, חיוכך ובעיקר חייך.
כל דיקטטור מתחיל יודע שקהל יכול בקלות לההפך להמון הדוניסטי חסר רחמים שכל מה שהוא רוצה זה שתתאבד מולו, ואם אפשר לעשות את זה מהר לפני חצות כדי כי הבייביסיטר, אז מה טוב. לא פלא שכתרי אגדות הרוק הגדולות נקשרו לאלו שהיו מוכנים לקחת את הקהל לסיבוב בצד הפראי של החיים.

באלבום ההופעה "אל תקח שבויים" לו ריד מתבלבל בין הקהל לבין פסיכולוג ופותח במונולוגים בלתי אפשריים על רקע המוזיקה שלו, איגי פופ שתקופות ארוכות הרגיש שהוא חייב לחשוף את איבר מינו לילה אחר לילה במבחן אומץ מחדש. לא חסרות דוגמאות. אלו אמנים קיצוניים, שחייבים לבדוק כמה רחוק אפשר ללכת הלילה, רק בשבניל לנסות ולשבור את השיא הזה מחר. אלו אמנים למרחקים קצרים, ושיאים בלתי אפשריים לשחזור. לרוב יש להם קריירות קצרות מאוד, הנדריקס, ג'ופלין, ג'ים מוריסון, גבריאל בלחסן, האש שבוערת חזק יותר מתכלה מהר יותר. אלו חוקי הטבע.

ויש אמנים למרחקים ארוכים. מקפידים על דיאטה, חדר כושר, זה נשמע רע, אבל זה לא בהכרח כך. ברוס ספרינגסטין רחוק מלהתאבד על הבמה כל לילה, אבל השירים שלו מקבלים טיפול הגון ומהוגן עם המון השקעה נפשית של הבוס והמיתוס. אבל הוא תמיד שם גבולות ברורים ומהוגנים לגבי כמה רחוק אפשר ללכת עם הבעירה הזו.
הרולינג סטונס הם דוגמה מרתקת ללהקה שבתחילת דרכה ניסתה לחיות על הקצה, אולם השרידות שלהם לאורך השנים גרמה לכך שכל מה שיש להם למכור כיום זה את הפוזה שלהם, אמנם כמותג מרשים לגילו, אך עדיין זה מיתוג של רוקנרול. עד כמה שנהניתי בהופעה שלהם בפרק הירקון, וזה היה בידור טוב, הרבה אמת לא היתה שם ובטח ובטח ששום סכנה לא התקיימה שם באמת.

אמני רוק שרצים למרחקים רחוקים מצליחים לפתח עם הקהל הסכם הורות משותפת, זה מעניק להם את הכבוד המתבקש לחסד נעוריהם ולתקופה שהיו כמה נערים עניים אנטי ממסדים, אך מה יעשו אמני פופ שהלב שלהם עוד פועם?
פעם רציתי לקחת את אימי להופעה של אנריקו מסיאס, אימי סרבה בכל תוקף , למה שאלתי? כי כשאני רואה כמה הוא הזדקן מאז, אני מבינה כמה אני הזדקנתי. אמני פופ, הם אבירי הרגע החולף, מצרך צריכה המוני בפיק אפליקציוני- סנסציוני שיחיו את חייהם לרגע, ואחר כך שילכו למות במוזיאון השעווה של מדאם טוסו, או בטור הופעות מלאות בוטקוס במדינות עולם שלישי. אלו האמנים שנידונים למדור הקשה ביותר של מוחאי הכפים מהגיהנום. אלו שרוצים ש"תשרת את המשרתים" כמו שהגדיר קורט קוביין את יחסיו על הקהל, רגע לפני מותו. לא הייתי בהופעה של סיה בישראל, ואין לי שום עניין ללכת לראותה, בטח לא עם עוד כמה אלפי אנשים. מי שחושב שאפשר לתבוע אמן כי הוא לא היה מספיק "אמיתי" שיסתכל במראה ויבדוק כמה אמת יש שם מדי בוקר. זאת האמת שלי – אני לא אוהב ללכת להופעות ענק הם תמיד יהיו מזויפות. זה לא עניין של נוחות או ייחוד, אני פשוט מעדיף את האמנים שלי במרחק של הושטת יד, בשלבי התגבשות, בשלבים שבהם יש סכנה אמיתית ושם גם יש רווח אמנותי. אני אוהב לראות את אלו עם הלב השבור, הראש הפעור והחיוך הנבוך. אלו שעדיין מחפשים את דרכם ומכילים בתוכם מספיק אמת והתלהבות שעוד לא חוסנו וחוטאו באורות הבמה. הלב שלי לא צריך רגשות מחוממים במיקרו הזרקורים. היו מקרים נדירים שבהם קהל גדול ההתקבץ לכדי מניין בבית כנסת (ההופעה של לאונרד כהן, הופעה של אלג'יר בים המלח) אבל אלו המקרים הנדירים ביותר. שכן הרבה אנשים ביחד זה המון, והמון הוא כמעט תמיד מרחק רגע אחד מלינץ'.


את המורכבות הזאת של להיות אמן ששר את חייו ואחר כך להדרש ולהעלות אותם למולך הקהל מדי ערב, הטיב לנסח אחד האמנים המדהימים ביותר שהכרתי בימי חיי – גבריאל בלחסן. בשירו "מחיאות כפיים" שעמדה לי הזכות הכבוד והעונג להפיק ולנגן בו. הנה הוא כאן לפניכם, מסה על היחס שבין פיסת מציאות, אמת, והזיו המובנה באמנות שנשבית בידי הקהל:


אני זוכר ריצות ברגליים יחפות בטן פעורה, ים זועם, אבנים וקוצים. אני זוכר את שמשון הגיבור שבער בי, את ישו תלוי על החוף, לבבות כחולים פועמים.
אני זוכר אמבולנס מילל, אור צהוב מתנדנד, חושך ועיוורון. אני זוכר דשא גדול, פנים נבולות וכוסות קפה דלוחות.
אני זוכר את השלשול הכהה הזה מרוח על הרצפה במקלחות של המטורפים ואת התחתונים הלבנים הענקיים שקיבלתי מהאחות השמנה. את האישה שצורחת לטלפון שהיא תשרוף את הבית שלה. את היונים שמחרבנות בגשם את הסלע בחזה והפלורוסנטים בשמיים.את הנשמה שלי צונחת וצונחת דרך המזרון, את המדרגות העקומות בכניסה לחדר שלי החושך, הסברסים וריח השתן על החול.
את החרא של החתול החולה מרוח דבוק בכל הבית. אני זוכר את הטשטוש האין סופי, הבחילות האיומות, הדם , הקרציות והמלח. את כל עשרות האגורות האלה, סכין יפנית וזרם דק של מיים פושרים על הראש. את הרובה מסתתר בתוך הארון עם השמלה הפרחונית. את התפילות והגעיות לאלוהים מנוון וגידם, את הכוויות על הגוף והנשמה המסורסת את הימים האלה והתריסים המוגפים.
הכדורים הלבנים הצהובים הכתומים הכחולים המרובעים העגולים את הזעם בעיניים של האנשים, את המתים הבלויים, והמצבות החלקות. אני לא זוכר ששמעתי שם מחיאות כפיים.

אני לא זוכר ששמעתי שם מחיאות כפיים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.