שיחות על סליחות, עם אבא ומעיין

ערב לפני יום הכיפורים.

אבא: מה למדת היום בבית הספר?
מעיין: לא יודעת. אמרו שמחר יום הסליחות והשמיעו לנו ילד ערבי אחד שר…
אבא: מה?
מעיין: כן… משהו כמו (שרה)
אבא: חטאנו לפניך??? רחם עלינו??
מעיין: כן זה נו בערבית.
אבא: חחח $#@! (נקרע מצחוק ודמע)
מעיין: אבא, מה… מה מצחיק?? יש מלא ערבים ששרים כמו ביהודית… זה יום הכיפורים, לא פורים… שיפסיקו להתחפש…
אבא: חחחח @#$%^
מעיין: אה כן ונתנו לנו חייכנים שנמחק את כל הדברים הרעים שעשינו השנה.
אבא: איזה דברים רעים עשית השנה?
מעיין: אני? לא עשיתי דברים רעים! דברים רעים זה של מבוגרים.

— ויש המשך:

שומעים אוטו מפציץ עם מוזיקת טראנס.
מעיין: מה הוא רוצה?
אבא: שכולם יבואו לסליחות באצטדיון…
מעיין: מי משחק בסליחות נגד הפועל באר-שבע​? הרב בצרי?

— ויש המשך

מעיין: אבא, למה הם מבקשים סליחה?
אבא: כי הם מאמינים שאלוהים אמר להם שאסור לעשות דברים כמו לנסוע בשבת.
מעיין: והם לא עשו את מה שאלוהים אמר?
אבא: לא. לכן הם מבקשים סליחה…
מעיין: לא עדיף לעשות את מה שאלוהים ביקש???
אבא: הם רוצים אבל הם בני אדם, הם לא יכולים.
מעיין: אז למה אלוהים מבקש מהם???

— ויש המשך:

מעיין: אז אם הם מבקשים סליחה, אלוהים סולח?
אבא: כשנעמי מבקשת ממך סליחה, את תמיד סולחת?
מעיין: אמממ לא! רק לפעמים.
אבא: אז ככה גם אלוהים
מעיין: אלוהים הוא אח גדול של בני האדם?
אבא: $#@!@

— ויש המשך:

מעיין: מה אלוהים עושה למי שהוא לא סולח לו?
אבא: אההה, אההה
מעיין: הוא נותן לאנשים מכות?
אבא: אהה גם, גם…
מעיין: לכולם? או רק למי שמאמין באלוהים?
אבא: מי שמאמין חושב שלכולם….
מעיין: ומי שלא מאמין באלוהים?
אבא: אז הוא לא מבקש סליחה מאלוהים כי הוא לא מאמין בו…
מעיין: ואלוהים נותן לו מכות בכל זאת? זה לא יפה!

— ויש המשך:

מעיין: אבא איך אלוהים יודע מה כל אחד עשה או לא עשה?
אבא : כל השנה אלוהים מסתכל וכותב הכל בספרים, ושומר ליום הכיפורים.
מעיין: אז למה הוא לא אומר להם בזמן שזה לא טוב מה שהם עשו?
אבא: לא יודע חמודה, הוא אוהב לצבור את זה כל השנה, ורק ביום הכיפורים הוא עושה את החשבון
מעיין: אז אלוהים, הוא סופר או בנק?
אבא: חחח !@@#$

 

ספטמבר, קי-מאי.

 

בתחתית המדרגות הדברים נשכחים. אני עדיין חולף ברחוב ההוא מדי פעם, תוהה מי מהשמות שאמרת מואר עכשיו באור שמעבר לוילון. השמות מתערפלים ברחש האוטובוס החולף, הגשם טשטש את פניה מעבר לזגוגית המעורפלת, אני מנסה להזכר בריח שערותיה, אבל הכל נמוג בערפל הזמן, פרט לדבר אחד, המנגינה.
כשהכינורות נמסו, האקדח הורם על המסך בפעם האחרונה, הדמעות זרמו באלף מרזבי ז'קט הקורדרוי, הייתי ילד, לא ידעתי מה מקור העצב, ולמה נפרשו כנפי הגעגוע בקרבי עד שמילאו כל חלל פנוי בנוצות דוקרות, עם השנים הבנתי – זה מה שקורה למלאכים שמצמיחים כנפיים פנימה. הלב נשבר מוודאות האובדן המתרחש ובא, מאי היכולת לעשות שום דבר לשנות את מה שקורה.
כמה צער היה טמון בכל צעד, בהליכה השפופה אל מותו, כל צעד סימן עוד ירידה מטה בתוים המהוסים, כל מדרגה שעזבתי, היתה עוד מדרגה אחת הרחק ממנה הוא היה מקצוען, אני מוזיקאי, רציתי לקבל את מותי באותה הבנה שאחרי רגע כזה שווה לחיות רק אם יש סיכוי לעוד, ובאותו רגע ידעתי שלא יהיה.
הלב שפעם הרגיש כל מרווח הולך וגדל בהבדלי המים ביננו, הסקונדות הפכו לפרימות, הטרצות נפרמו לקוורטות, הקווינטות דקרו בטוהר שבהןף הסקסטות איחדו, והספטימות נגו עד שנכבו. הקשת שרטה את שפתיה בכל פעם שרצתה להגיד משהו והשתתקה. מבין כל השתיקות שבעולם, שלה היתה היפה מכולן.
ובכל זאת עיניה אף פעם לא הפסיקו לדבר בקול הרך ביותר ששמעתי בחיי:
הייתי צריכה לשכור רוצח שכיר בגיל עשרים שיהרוג אותי אם אי פעם אבגוד בחיי…
מעולם לא אהבתי יותר
מאשר אותנו
באותו
הרגע
קי-מאיי – לחשתי לה בעודי נעלם במדרגות
היא נותרה קרועה בדלת
ידעתי שמבטה נעוץ בי
חיכיתי לפגיעה בעורפי,
קראו לה ספטמבר, אבל אני קראתי לה
קי-מאי…

ערים, זיכרון והארי דין סטנטון

רה, לה, רה, מי

  I knew these people
this two people, uhmm, uhmm
they were in love with each other….

כך נפתח השיר ערים וזיכרון, כך נפתח האלבום של בלובנד, כך הסתיימו חיי הראשונים. רה, לה, רה, מי, והקול הנוגה ולאה של הארי דין סטנטון. זה היה קול שבדרכו המרוחקת וחורקת ביטא את כל כמיהות שעות החרטה, את כל ייאוש ימי ההחלטה, את כל שנות הרגע אחרי מה שנשלם ולא תם. זה היה קול אורגיית האנרגיות הכחולות שנארגו ומצאו להן לב, מילים וגוף, בקול של טראוויס בסצינה הכי יפה ב"פאריז טקסאס" מאת וים ונדרס.
זו היתה התאבדות בסלו מושן, הייתי בודד, מיואש ועצוב באותה התפנקות אנוכית שרק אנשים צעירים יכולים להרשות לעצמם בנפילה פנימה אל תוך הכחול. היום זה נראה לי מוזר, למה לא קמת למה לא עצרת ושינית כיוון, אז לא חשבתי שאני יכול, הייתי עסוק בליצור את צליל ההתפרקות המוחלטת ופסקול השנים הכחולות. הייתי מקליט קולאז'ים של שברי זכרונות, רחשי העיר, נהמות הלילה וכל מה שהזכיר לי את מה שרציתי למחוק ולהשכיח.

במקרה הקלטתי את השורות האלו על הסרט, במקרה בחרתי בסרט ההוא להקליט עליו עוד גרסה לשיר הזועם הזה, במקרה החלטתי להאיט את הזעם למהירות הכי איטית ובלתי אפשרית, במקרה שקעתי עמוק במים, במקרה הרמתי את הפיידר והקול של סטנטון התגלה לי כקולו הבודד של מרחק. לפתע כל מה שהיינו התגשם והתנשם כשיר שתאר אותנו כפי שהיינו, עוד לפני שהיינו. לצליל שתאר אותנו כפי שנותרנו עוד לפני שחלפנו דרך אש החרבות, לשיר שתאר את העבר ולא תיאר לעצמו שהוא מנבא את כל העתיד לבוא.

הארי דין סטנטון הלך הבוקר לעולמו, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה על עולם הצללים והטללים של הכמעט כפי שהתגשמו בשורות:

I knew these people
this two people, uhmm, uhmm
they were in love with each other….

לזכרו, לזיכרנו.

 

יום הולדת – יום המוות. מחשבות לחיי גבי סברנסקי ועל מותו של טל קרסניצקי.

הבוקר ליוויתי את מעיין אל תוך בית הספר. כשנכנסנו, התבוננתי בילדי כיתות א' שרצו בחצר. מגוון ילדים בבוקר מעורפל כמו נטענים באיטיות מהשמש העייפה, קופצים בזמן לא זמן, נופלים וקמים מאושרים מחסד אי המודעות לזמן ולסופיותו.
כשצלצל הפעמון נעלמו הילדים חבורות חבורות אל תוך הכיתות, אך ילד אחד נשאר לבדו באמצע החצר שקוע בענייניו. כשהרים את ראשו והבחין שנותר לבדו בחצר הגדולה, רץ אלי בזעקות שבר: "לא לבד, רק לא לבד, תעזור לי…"
לקחתי את ידו הרועדת, שאלתי באיזה כיתה וליוויתי אותו לכיתה. הדבר השפיע על מעיין. זרם התנועה הקבועה שלה הפך לאדוות רוטטות, וכשעמדתי ללכת, עלתה בה גאות רגשות סוערת ונסערת, התקשתה להישאר, רצתה עוד חיבוק ועוד חיבוק, הוזילה דמעות צד חרישיות ולא היתה מוכנה שאלך ואשאיר אותה לבד בבית הספר.
לא יודע מה היה יותר קשה, לה לעזוב אותי וללכת לשיעור או לי לשחרר אותה מכל הפחדים שנשרטו בי בימי בימי בית הספר וצצו מחדש כשראיתי את אימת החצר הגדולה ובדידות בית הספר דרך עיני מעיין והילד הבודד. כך נשארנו חבוקים כמעט שעה על ספסל אבן לצד דשא סינטטי מחוץ לשיעור אמנות.
כשהלכתי לאוטו קרוע ונסער מהחוויה, החלו שפתי לשיר מעצמן את המילים שהשיר הזה הותיר כמשכון תת עורי, בחיי. הייתי בן שבע עשרה, כששמעתי את השיר הזה לראשונה ולא האמנתי שמישהו בגילי ומהעיר שלי, היה מסוגל לכתוב שיר מדהים כמו זה:
You’re born in a place where it’s good to live
And you have everything that you want
Then they take you away to another land
And your nightmare’s becoming a fact
You feel how the people hurting you
And you learn to like the pain
But you do nothing to change it
You search your mistakes
Over and over again
כל כך הרבה שנים אני חי עם השיר הזה כתמרור אזהרה בתוכי. אני אוהב אותו בערך באותה עוצמה שהוא מבעית אותי עם הפזמון הנוראי הזה:
ולפתע, אתה מבין שלא עשית כלום,
ולפתע אתה רוצה להתחיל הכל מהתחלה,
אבל מאוחר כל כך,
כה מאוחר…"
עשיתי הרבה דברים בחיי כדי לא להיקלע לטווח האש של השורה הזו – עשיתי ולו רק כדי שלא אחוש שלא עשיתי שום דבר. אולם ככל שחלף הזמן הבנתי שיותר מכל אני מתקשה עם התחושה שהזמן קורה ואין לך דרך למשמע אותו יותר ממה שכבר עשית.
החיים מתחילים כאופק אינסופי ומעורפל שככל שאתה גדל, אתה מגלה שקצות האופק סוגרים עליך משני הצדדים ומצרים יותר ויותר את תנועתך, עד שבסוף אתה מגיע אל האופק ומגלה שכל מה שנותר לך זה שוחה קטנה באדמה שבה אתה בקושי יכול לנוע, ולמעשה כבר לא נע בכלל.
להתקרב לגיל חמישים משמעו שרוב חייך כבר קרו, משמעו שלמרות שממש השתדלתי וניסיתי אני יודע שגם מחר יהיו כמה ילדים קטנים מדי ובודדים בחצר הגדולה, שהעולם אף פעם לא יהיה מושלם יותר מלכמה רגעים, שאנחנו תמיד עושים דברים כי אל הככה צריך אמר, אבל הכי גרוע הוא ההבנה שכל האהבה שיש בעולם לא תעצור את הזמן.
היום נולדו שני חברים קרובים בנפש, שנתיבי החיים הרחיקו אותנו כל כך רחוק. אחד מהם חי ומגדל את משפחתו, והשני נפטר השנה ומשפחתו מגדלת את זכרו. היום גיליתי שהפייסבוק גרע את החבר שנפטר מספר החיים וכבר לא מזכיר לי שיש לו יום הולדת וזה עשה אותי עצוב במיוחד .
אם אי פעם אהבתם או התרגשתם משיר שכתבתי, אתם צריכים להודות באופן אישי לGaby Savransky שכתב את השיר המופלא שמצורף כאן, היה הראשון שאמר לי לכתוב שירים ולא רק להיות גיטריסט.
אם אהבתם את תחושת ההשלמה והנחמה של הייקו בלוז, אז אתם חייבים משהו מזה לTal Krasnitsky ז"ל שהיה חבר אהוב משענת תומכת בהרבה לילות סולסיק כחולים מעצב ובדידות מאז תחילת שנות האלפיים.
תמיד הייתי משועשע מהפסימיות שלך טל, אבל לא באמת האמנתי שיום יבוא ואשמע את קולך הייחודי, חצי זקנה חורקת, חצי ילד, ובראשי תגיד לי מהעבר השני:"אתה רואה אמרתי לך שזה יקרה…".
הייתי בטוח שזה רק עוד פרק בסאגת המכאובים שלך, ושבקיץ תחזור לארץ ואולי תראה הופעה נוספת, ותבקש את "ערים וזכרון", ורק שנינו נדע למה… אוף טל, אם הייתי יודע, הייתי מאחד את בלובנד בשבילך… למה לא דברת?
איפה שלא תהיה הלילה, מקווה שהשארת את על הכאבים באדמת הקרח של פינלד והלכת להתעצבן על הדרך העלובה שבה הברמן בוולהלה מוזג בירה.
תמיד חשבתי שאתה גיבור. קטן ונרגן אבל מצחיק חכם ולמרות קטלוג הכאבים שלך ידעת להרגיש גם את כאבם של אחרים. כל כך אהבתי אותך, הנה השיר שחיבר אותנו מלכתחילה, הלילה הוא רק לזכרך, טל "קופי" קרסניצקי.
גם אם אני נוטה לשכוח את זה לעיתים, אני יודע שאני לא בודד כשהייתי פעם. ילדים, משנים אותך לא פחות משאתה משנה אותם. כשנסעתי הביתה והשורות האלו נקוו במוחי, הבנתי כמה קשה כפירת המאמינים בתסמונת קסנדרה ואת החסד הטמון בנבואת זעם שלא מגשימה את עצמה.
במשך עשורים השיר הזה הזכיר לי את האובדן שעשוי היה להיות, אולם כשהקשבתי לו היום שמעתי בתוכו את האבדן שיש, אבל גם את ההבנה שמה שאבד, גם אם נשכח, פעם, אכן היה.
לזכרו של טל קרסינצסקי ולחייו הארוכים של גבי סברנסקי.

יש שם למנצחים שבעולם, אני רוצה שם כשאפסיד – סטילי דן, ו-וולטר בייקר ז"ל

בשבוע שעבר השתתתפתי בדיון על עתידה של כאן 88. לאורך הדיון עלו הרבה תהיות על שיטת הפלייליסט והמורכבויות שהיא מביאה עימה, העדפה של להיטים על פני המגוון, הרבה נקודות לכאן ולכאן עלו לאורך הדיון, אולם כשאילן לוקאץ' מחדשות ערוץ 2, דיבר על הלהט שבו מנוגן הוטל קליפורניה, לעומת השיר – new kid in town של האיגלס מאותו אלבום ממש, חייכתי חיוך קטן. לרגע אחד התרוממה רוחי מעל השולחן באולם ג'ינגולי, המריאה כל הדרך מעלה מעל משכנות שאננים, עפה מעל כביש אחד, תל אביב, קפריסין, איי גילברלטר, חציתי במהירות את כל האוקיינוס האטלנטי ונחתתי על חופי מיאמי ביץ' באוגוסט 1980.

הייתי בן 10 ומהזוית שלי אומר רק שאם אתם חושבים שהתאור של מיאמי בנרקוס יוצר אווירה מהללת, אז אומר שבמציאות זה נראה הרבה יותר שמשי שמח וזוהר, הייתי בקצה הילדות ואמריקה היתה הצדפה שנפרשה לפני בכל מקום. הרכב הכי מגניב שראיתי בחיי היה ונותר פונטיאק פיירבירד, שיחקתי במשחקים אלקטרונים מוזרים, אכלתי הרבה יותר מדי כריכי חמאת בוטנים וריבה, והשיר שהכי מזוהה עם התקופה הזו עבורי היה – new kid in town של האיגלז.

משה בעלה של דודה שמחה, שמע את תחנת FM המקומית ללא הפסקה. כשעשה ברביקיו, כשירדנו לבריכה של הקונדו, או סתם נסענו ברחובות מיאמי ביץ' להיפודרום שם החלקתי על הרולרסקייטס הכחולות מוזהבות שלי. עם כל הקושי שיש לי ביחס לשיטת הפלייליסט, אני לא יכול לשכוח את קסם הקיץ ההוא כשהרגשתי שהאיגלז כתבו שיר במיוחד בשבילי- הייתי הילד החדש בעיר, זה שמגיע מאוחר והעולם היה פשוט מושלם.

אבל האיגלס לא היו היחידים שנחרשו באותה תקופה. אוליביה ניוטון ג'ון שרה על  הקסם של קסנדו, ברברה סטרייסנד היית האשה המאוהבת דיאנה רוס היתה למעלה ולמטה, וסיכמו את זה יותר טוב מכולם להקה עם שם מוזר בשם שפתיים בע"מ, ולהיט אחד ענק. העיר היתה פאנקית, המוזיקה היתה נפלאה והרדיו היה עוד קרן אור מהשמש המושלמת שזהרה מעלינו.

דוד משה אהב לדוג, לא היינו צריכים להרחיק מעבר לקצה הרחוב כדי להטיל חכה אל תוך מי הנחל שהתפתל ממש בתוך שכונת הבתים הנמוכים עם הדשא בחזית ושביל הגישה לחניה. אמא והדודה הזהירו אותנו לא להתקרב אל הנחל, יש שם תנינים היא אמרה, אבל אנחנו כל כך אהבנו את המוזיקה שהיינו מצטרפים לדוד משה ושאר הדייגים של השכונה בכל ערב כשהשמש שקעה. משה היה מביא איתו את שיא השכלול של אותה תקופה טייפ סאונדבלסטר שהופעל על בטריות שמנות במיוחד, ושידר שוב ושוב את אותם פלאי חשמל וזוהר מלהיטי הסבנטיז.

הרגע שבו השיר התחיל להתנגן נחרט בתוכי – המים היו ירוקים מתחת למזח והשמש ציירה עליהם מרבד כסוף בדיוק כשהגיטרה והפסנתר החלו את הירידה המוזרה של האקורדים. ואז הזמר הזה הבליח. הוא היה שונה, הוא לא נשמע מתוק, הקול שלו היה מוזר אפרפר, חצי מצונן, קצת ציני, וכשהפזמון התחיל הצטרפה הזמרת שהשלימה את כל מה שהיה חסר לו – קסם השלמות. הצליל הימם אותי, זה היה כל כך מושלם שלא יכולת לדמיים שיש בכלל מוזיקה אחרת בעולם. כל תו הונח בצורה מושלמת אחד מעל השני או לצידו, וחשתי כאילו יש עשרות עולמות אפשריים בין התווים. לא הבנתי את כל המילים, אבל הבנתי כל כך טוב את השורה העיקרית בפזמון – "יש להם שם למנצחים בעולם, אני אני רוצה שם כשאפסיד".
איו לי מושג מי היה הדיג'יי ששידר את 'דיקון בלו' באותו יום, אבל באותו שבוע הפכתי להיות מעריץ של סטילי דן. כל שיר שלהם ששמעתי נשמע לי כמו שלמות, שש שנים לאחר מכן כשפגשתי הגיטריסט גדי בן אלישע סיפרתי לגדי שהיה אז נער וכבר אגדה מקומית, שאני מת על סטילי דן.  ענה גדי שהם סבכני אקורדים ושעצם סטילי דן זה כמו מתי כספי של האמריקאים לא ככה?
אבל עם הרבה יותר בלוז אמרתי לו, הרבה הרבה יותר.

היום הלך לעולמו וולטר בייקר, שיחד עם דונלד פייגן היה היוצר המרכזי בלהקה המוזרה ונפלאה כאחת. סטילי דן זהרו בעיקר בסבנטיז, תקופת החסד הגדולה לאמנים ולהקות שעשו דברים קצת אחרת ועדיין הצליחו להיכנס לרדיו ואפילו ליצור מזה קריירה מצליחה. בעוד שפייגן תמיד נראה זועף סגור ומורכב, בייקר נראה כמי שהכניס את האלמנט מתוחכם ואירוני לצליל של ההרכב. בייקר התחיל כבסיסט אבל ההגשים את החלום של הרבה בסיסטים כשעבר לנגן בגיטרה אחרי ששמע בסיסט יותר טוב ממנו וצירף אותו ללהקה במקומו ולמעשה הדבר שהוא באמת עשה בהרכב היה להיות הבן זוג לכתיבת השירים עם פייגן. בייקר לא היה מהכוכבים שמתבלטים על הבמה אבל כל מי שראה וידאו שלו מסביר על האקורד שסטילי דן נגנו ללא הרף (מייג'ור מו 🙂 הבין שהוא היה חתיכת ממזר ציני וכמה מהרוח הבייקרית נכנסה אל היצירה של סטילי דן ואולי הדוגמה הטובה לתרומתו הגדולה מופיעה דווקא בחסרונו של העוקץ הציני הכה מורגש באלבום הסולו המופלא של פייגן – נייטפליי.

אני אוהב המון שירים של סטילי דן, הם לא תמיד נחשבו להקה קולית במיוחד לאהוב. בעיקר באייטיז ובניינטיז כשכל שיר עם יותר מארבע אקורדים בלי דיסטורשן או דכאון נתפס כמזימה מארץ המעליות. יתרה מזו בעיני רוב המבקרים ועיתונאי המוזיקה המגניבים של האייטיז שעל ברכיהם גדלתי, סטילי דן נתפסו בעיקר כמי שהפכו את הרוק מצורת אמנות עממית וברברית למשהו שמנתחים עד זרא ולומדים באקדמיה למוזיקה.

בדיעבד, אותם מבקרים  היו מקובעים בדיוק כמו אלו שמעריכים את סטילי דן ולא מסוגלים להבין שהם פועלים בדיוק מאותו מקום כמו איגי פופ והסטוג'ס. יות רמשזה משנה באיזה אקורדים אתה משתמש, וסטילי דן ידעו הרבה אקורדים אבל השתמשו בכל מה שהיו צריכים בשביל לספר את הסיפור שלהם, בשביל להעביר את הקיום שלהם למימד הנצח, בשביל להראות שגם אנשים מתוחכמים וציניים שמכירים את כל האקורדים בספר, עדיין כואבים כשהם חוטפים את הבלוז.

 

 

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: