Uncategorized

יום הולדת – יום המוות. מחשבות לחיי גבי סברנסקי ועל מותו של טל קרסניצקי.

הבוקר ליוויתי את מעיין אל תוך בית הספר. כשנכנסנו, התבוננתי בילדי כיתות א' שרצו בחצר. מגוון ילדים בבוקר מעורפל כמו נטענים באיטיות מהשמש העייפה, קופצים בזמן לא זמן, נופלים וקמים מאושרים מחסד אי המודעות לזמן ולסופיותו.
כשצלצל הפעמון נעלמו הילדים חבורות חבורות אל תוך הכיתות, אך ילד אחד נשאר לבדו באמצע החצר שקוע בענייניו. כשהרים את ראשו והבחין שנותר לבדו בחצר הגדולה, רץ אלי בזעקות שבר: "לא לבד, רק לא לבד, תעזור לי…"
לקחתי את ידו הרועדת, שאלתי באיזה כיתה וליוויתי אותו לכיתה. הדבר השפיע על מעיין. זרם התנועה הקבועה שלה הפך לאדוות רוטטות, וכשעמדתי ללכת, עלתה בה גאות רגשות סוערת ונסערת, התקשתה להישאר, רצתה עוד חיבוק ועוד חיבוק, הוזילה דמעות צד חרישיות ולא היתה מוכנה שאלך ואשאיר אותה לבד בבית הספר.
לא יודע מה היה יותר קשה, לה לעזוב אותי וללכת לשיעור או לי לשחרר אותה מכל הפחדים שנשרטו בי בימי בימי בית הספר וצצו מחדש כשראיתי את אימת החצר הגדולה ובדידות בית הספר דרך עיני מעיין והילד הבודד. כך נשארנו חבוקים כמעט שעה על ספסל אבן לצד דשא סינטטי מחוץ לשיעור אמנות.
כשהלכתי לאוטו קרוע ונסער מהחוויה, החלו שפתי לשיר מעצמן את המילים שהשיר הזה הותיר כמשכון תת עורי, בחיי. הייתי בן שבע עשרה, כששמעתי את השיר הזה לראשונה ולא האמנתי שמישהו בגילי ומהעיר שלי, היה מסוגל לכתוב שיר מדהים כמו זה:
You’re born in a place where it’s good to live
And you have everything that you want
Then they take you away to another land
And your nightmare’s becoming a fact
You feel how the people hurting you
And you learn to like the pain
But you do nothing to change it
You search your mistakes
Over and over again
כל כך הרבה שנים אני חי עם השיר הזה כתמרור אזהרה בתוכי. אני אוהב אותו בערך באותה עוצמה שהוא מבעית אותי עם הפזמון הנוראי הזה:
ולפתע, אתה מבין שלא עשית כלום,
ולפתע אתה רוצה להתחיל הכל מהתחלה,
אבל מאוחר כל כך,
כה מאוחר…"
עשיתי הרבה דברים בחיי כדי לא להיקלע לטווח האש של השורה הזו – עשיתי ולו רק כדי שלא אחוש שלא עשיתי שום דבר. אולם ככל שחלף הזמן הבנתי שיותר מכל אני מתקשה עם התחושה שהזמן קורה ואין לך דרך למשמע אותו יותר ממה שכבר עשית.
החיים מתחילים כאופק אינסופי ומעורפל שככל שאתה גדל, אתה מגלה שקצות האופק סוגרים עליך משני הצדדים ומצרים יותר ויותר את תנועתך, עד שבסוף אתה מגיע אל האופק ומגלה שכל מה שנותר לך זה שוחה קטנה באדמה שבה אתה בקושי יכול לנוע, ולמעשה כבר לא נע בכלל.
להתקרב לגיל חמישים משמעו שרוב חייך כבר קרו, משמעו שלמרות שממש השתדלתי וניסיתי אני יודע שגם מחר יהיו כמה ילדים קטנים מדי ובודדים בחצר הגדולה, שהעולם אף פעם לא יהיה מושלם יותר מלכמה רגעים, שאנחנו תמיד עושים דברים כי אל הככה צריך אמר, אבל הכי גרוע הוא ההבנה שכל האהבה שיש בעולם לא תעצור את הזמן.
היום נולדו שני חברים קרובים בנפש, שנתיבי החיים הרחיקו אותנו כל כך רחוק. אחד מהם חי ומגדל את משפחתו, והשני נפטר השנה ומשפחתו מגדלת את זכרו. היום גיליתי שהפייסבוק גרע את החבר שנפטר מספר החיים וכבר לא מזכיר לי שיש לו יום הולדת וזה עשה אותי עצוב במיוחד .
אם אי פעם אהבתם או התרגשתם משיר שכתבתי, אתם צריכים להודות באופן אישי לGaby Savransky שכתב את השיר המופלא שמצורף כאן, היה הראשון שאמר לי לכתוב שירים ולא רק להיות גיטריסט.
אם אהבתם את תחושת ההשלמה והנחמה של הייקו בלוז, אז אתם חייבים משהו מזה לTal Krasnitsky ז"ל שהיה חבר אהוב משענת תומכת בהרבה לילות סולסיק כחולים מעצב ובדידות מאז תחילת שנות האלפיים.
תמיד הייתי משועשע מהפסימיות שלך טל, אבל לא באמת האמנתי שיום יבוא ואשמע את קולך הייחודי, חצי זקנה חורקת, חצי ילד, ובראשי תגיד לי מהעבר השני:"אתה רואה אמרתי לך שזה יקרה…".
הייתי בטוח שזה רק עוד פרק בסאגת המכאובים שלך, ושבקיץ תחזור לארץ ואולי תראה הופעה נוספת, ותבקש את "ערים וזכרון", ורק שנינו נדע למה… אוף טל, אם הייתי יודע, הייתי מאחד את בלובנד בשבילך… למה לא דברת?
איפה שלא תהיה הלילה, מקווה שהשארת את על הכאבים באדמת הקרח של פינלד והלכת להתעצבן על הדרך העלובה שבה הברמן בוולהלה מוזג בירה.
תמיד חשבתי שאתה גיבור. קטן ונרגן אבל מצחיק חכם ולמרות קטלוג הכאבים שלך ידעת להרגיש גם את כאבם של אחרים. כל כך אהבתי אותך, הנה השיר שחיבר אותנו מלכתחילה, הלילה הוא רק לזכרך, טל "קופי" קרסניצקי.
גם אם אני נוטה לשכוח את זה לעיתים, אני יודע שאני לא בודד כשהייתי פעם. ילדים, משנים אותך לא פחות משאתה משנה אותם. כשנסעתי הביתה והשורות האלו נקוו במוחי, הבנתי כמה קשה כפירת המאמינים בתסמונת קסנדרה ואת החסד הטמון בנבואת זעם שלא מגשימה את עצמה.
במשך עשורים השיר הזה הזכיר לי את האובדן שעשוי היה להיות, אולם כשהקשבתי לו היום שמעתי בתוכו את האבדן שיש, אבל גם את ההבנה שמה שאבד, גם אם נשכח, פעם, אכן היה.
לזכרו של טל קרסינצסקי ולחייו הארוכים של גבי סברנסקי.

2 comments on “יום הולדת – יום המוות. מחשבות לחיי גבי סברנסקי ועל מותו של טל קרסניצקי.

  1. "כך נשארנו חבוקים כמעט שעה על ספסל אבן לצד דשא סינטטי מחוץ לשיעור אמנות." איזה אבא!! איזו רגישות.
    אני חושב, חושד, לא חושש לכתוב, שזהו מהפוסטים הכי טובים ומרגשים שלך מאז ומעולם. אולי המרגש מכולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: