אגדות לא ידועות היום זה עכשיו

אבות ישורון סינדיקט החלום והקאובוי המשותק במרתף הבוער בלאס וגאס.

 "אני חושב כי המוזיקה / יודעת עלינו כל מה / שיש לנו לדעת / על עצמנו". כתב אבות ישורון ומתוך בליל המלמולים על מה שקרה בלאס וגאס, וכל הפרשנים המלהגים על סיבות ומניעים, התנגן לו דווקא שיר ישן של 'סינדיקט החלום' בראשי.
סטיב ווין, אחד מכותבי השירים הגדולים האלמוניים ביותר, צייר פורטרט מדויק ביותר של חוסר התועלת הקיומית ששורה על המרחבים האמריקאים הגדולים. אלו אותם מרחבים שופעים שקורנים כ'אל דורדו' , עיר הזהב האגדית, למיליארדי אנשים מסביב לעולם. אותם מרחבי שפע שמטשטשים את היכולת להבחין בין הצורך האנושי לרצון.
השוטרים שאלו אותו – למה עשית את זה?
כשהדקו את האזיקים…
הוא הביט על מה שעשה ואמר
ובכן, אני לא ממש יודע
אני, לא ממש יודע
כי אתה מרגיש את זה בליבך
מרגיש בנשמתך
הולך ושב עד שאין בך שליטה
יש דברים שלא ניתן להגיד
האם אתה לא מרגיש את זה בוער?

מרגיש את זה בוער?

אלו אותם מרחבים מלאים בחלל הפנוי שיוצרים את האנומליה הזו אשר מצמיחה רוצים סדרתיים, כוכבי רוק ביזארים כלג'נדרי סטארדסט קאובוי  (ואם תהיתם, אז כן, מהשגעון הזה גנב בואי את השם של זיגי) ומוחות יצירתיים כדיויד לינץ'. לרוב קושרים את התפרצות הזעם הזו לשעמום, אולם יותר מהשעמום נראה לי שאפשר לתלות את האשמה על כתפי חוסר היכולת להכיל את הגודל העצום של זה, כמו את המהירות שבה אתה יכול להגיח משולי הלילה, להפוך בין רגע לסלב, לטפס לראש הערמה ולהפוך מפנסיונר אלמוני לפופ-סטאר רצחני באמצעות רובה אוטומטי וכמה לחיצות על ההדק.
להבדיל אלפי הבדלות, האיש שכינה את עצמו לג'נדרי סטארדאסט קאובוי הביע מאותו מקום אלמוני פלוני, הבליח לרגע אחד זוהר עם השיר המשתק שלו, ונעלם אל השקיעה הארוכה
 ככה נוצרים מיתוסים אמריקאים
לפני כמה שנים גיליתי במקרה, שהסיבה ששמו שירים שקטים בסוף הצד בתקליטי ויניל היתה קשורה לאספקט טכני, ככל שהמחט התקרבה אל לב התקליט הלכה ודעכה האיכות שהצליחה לתרגם בצורה יעילה את התדרים הגבוהים. לכן שמו את השירים עם הכי הרבה לילה בסוף הצד.  בשנות התשעים כולם שמעו קומפקט דיסקים ולא היתה סיבה טכנית לשים שירים שקטים בסוף האלבום ואכן כולם החביאו טרקים סודיים בסוך דקות של שתיקה ארוכות. אבל לפני כן כולם רצו להרדם עם שיר מערסל כזה שזורק אותך בחזרה מעולם הטללים והקסם אל תוך מדרכות השגרה עם ליטוף רך ומחבק.  'פגי סואסייד' האלבום של ג'וליאן קופ משנת 1991, היה אלבום קונספט סהרורי כל כך שאף פעם לא באמת הבנתי מה הוא רוצה בסופו של דבר. אהבתי הרבה שירים מתוכו, אבל אף אחד לא הרדים אותי יותר טוב מהשיר שסיים אותו.
היתה לי תחושה ברורה של מקום כשהקשבתי לו, מרתף בלאס וגאס, כמה סימבולי וכמה מובן. מתחת לאדמה בעיר שכל קסמה הוא זיוף הניאון הבלתי נגמר שבה. חשבתי על אלביס, חשבתי על ליברצ'ה ופסנתר היהלומים שלו, חשבתי על ז'ק ברל כמו בשירו ג'קי לוגם שמפניה ורודה עם אצבע בכל מדינה, וחשבתי על כל בדרן שאי פעם הלך ללס וגאס כדי לגמור את חייו כגימיק נוצץ בחיק השטן.
דמיינתי איך זה יהיה יום אחד כשאגיע לשם, כוכב לשעבר, מחוק מכל מה שהתרבות המערבית יכולה להציע לו פרט לריגוש הסופי הטמון בפגישה עם המוות בצורתו הטהורה ביותר.

0 comments on “אבות ישורון סינדיקט החלום והקאובוי המשותק במרתף הבוער בלאס וגאס.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: