הספדים מוזיקלים סיפורי באר שבע עוד שיר אחד, וזהו !

כל מה שנשלם ולא תם, מילים לזכרה של יעל לוי-חזן ז"ל

"זה לא הוגן, פשוט לא הוגן…" לחשה לי חברה בדמעות, בהלוויתה של יעל.
והיא צדקה. יש משהו לחלוטין לא הוגן ומקומם בפער הבלתי נתפס הזה, במשקולות הלא מאוזנות האלו, בין מאות, אלפי ומיליוני השנים שבהם אדם יהיה מת לאחר חייו, ביחס לכמות הזמן שהוא חי על פני האדמה. פרק זמן קצר אשר לרוב נמדד בטווח זעום וקצוב של כמה עשורים בודדים.
כשאדם מלא קסם וייחודי כיעל, נקטף בדמי ימיו, תחושת הזעם, העצב והתסכול, על החיים שנקטפו באיבם, גדול ומקומם אף יותר. זהו אותו רגש זועם המעורר בנו את אותה צעקה מתריסה ומלאת צער כאחת – זו הבוקעת מקרב קרבנו אל מול החיים שנמוגו כאינם – וכל שנותר לנו זה למלמל שוב ושוב: זה לא הוגן.
יש משהו תמים וכמעט ילדותי לבקש הגינות אל מול פני המוות. המוות איננו שחקן שחמט בשחור לבן מסרטיו של אינגמר ברגמן, המוות איננו שופט קו במשחק הגדול של החיים, והמוות בעיקר אינו הגון או הוגן.
המוות לוקח מכל הבא ליד, ובכל פעם שמזדמן לו. המוות אינו בוחל בשום דבר, ומוכן לקבל כל דבר לתוכו, בלי ויכוחים ופשרות. לבקש מהמוות להיות הגון או הוגן, משול לנסיון להתווכח עם מדחן חניה אוטומטי. שום בקשות רחמים או דמעות תחינות לא יעזרו. כל תירוץ הצדקה או הסברי סיבות ונסיבות, מאווים ותחלואים, שכול וכשלון, לא יעזרו. הוא נוכח שם בדממה מכאנית ומדוייקת עד כאב, מפריד בידיו האדישות ביעילות הבזק ובלי רעם, בין החיים לבין יורדי דומה.
אינני יודע אם יש חיים לאחר המוות, אך אני די בטוח שיש חיים לפני המוות. ויותר משהמוות מסיים את חיינו כאן על האדמה, המוות מגדיר את חייו של מי שמת כסיפור עם התחלה, אמצע ובעיקר סוף.
יעל עסקה בספרות ובשפה לאורך כל חייה הבוגרים. על גופה היא קעקעה את המילים שהנחו אותה כמוטו מעצב לאורך חייה וכעת ילוו אותה במסעה הארוך אל הנצח. כל מי שעוסק בכתיבה וקריאה, יודע שכל שורה, כל משפט וכל סיפור זקוקים לנקודה שבסופן כדי לנוע הלאה ממרחבי הטקסט והמילה, מתוך הלבן והשחור, אל התנועת הזו המתפרשת באברים הרוחניים ופנימיים ומלבבת את רוחנו. שכן בסוף אנו שמחים או נעצבים, מתוסכלים או מסופקים, אך בעיקר מתמלאים באותה תחושה הממלאת אותך בסופו של סיפור או שיר טוב באמת – תחושת ההד המרפרף ותעתע של כל מה שנשלם ולא תם.
בהלוויה של יעל אמש, היה חוסר רצון ברור ובולט של כל הבאים לקבל את מה שנשלם ולא תם בחייה המופלאים. כמה קל היה להבין את כל הנוכחים. כל שורה בחשבון החיים התווספה לאי צדק משווע, כל כך לא הוגן והגון הוא מותה של יעל.
זוגיות אהבת אמת, ילד פלא כה צעיר ורך, תינוקת חדשה בת חודש, בית חדש בין כמה חודשים, קריירה חדשה שרק הנצה לאחר כל כך הרבה שנות לימודים והכנה. נדמה שכל חייה התכווננו לרגע הזה של תחילת החיים והנה דווקא לכשהגיעו – הסתיימו החיים באבחה, ובלי סיבה, סתם עוד תאונה לסטיסטיקה האכזרית של נסיבות שלא היו צריך שקרו אך קרו כי קרו וזהו, די, חיים שהיו ונגדעו.
אך הדבר המופלא שהבנתי אמש כשהתבוננתי בהמונים אשר באו מקרוב ומרחוק ללוות את יעל בדרכה האחרונה, היה כמה חיים חיה יעל ובאיזו עוצמה.
לטעמי יותר מחשיבות אורכם של החיים, חשובים עומקם. ועומקם של חיים נקבע על פי מדד אחד ויחיד. מה עשית בזמן שניתן לך כמתנה על פני הארץ ותחת החמה.
כשהבשורה המרה הכתה בי לפני כמה ימים הדבר ראשון שעלה בי היתה התובנה שעכשיו כשאיננה, ברור כמה היתה.
ויעל היתה, אוהו כמה שהיתה. בחוג לספרות באב"ג, בקרב הקהילה הלהטבי"ת בדרום ובכלל, בהוצאת רעב, בהופעות המשותפות שלנו עם ה"כושי של האמא שלו", בחוגי קריאה, כמרצה מבריקה ואנושית בספיר ובאב"ג, כשותפה לפעילויות קהילתיות רבות ומגוונות ברחבי העיר. בכל מקום שבו החיים קרו במלוא עוצמתם הטובה הייתי פוגש אותה לרוב בליווי עמרה ובשנים האחרונות גם עם בנה מעיין.
היה לה קול רך כל כך. שלא פעם תהיתי איך היא יכלה לתפקד כמרצה או כדוברת. קול כל כך עדין ומעודן שנדמה כי שיקף את נשמתה בבהירות. קול טוב ומטיב, ללא שמץ של כעס או מרירות, קול מלא בפליאה כלפי הקיים, קול מלא בחדוות הקיים, קול הקיימות.
היתה ליעל את היכולת הזו להיות רגועה גם בלב כל סערה או לחץ. לאורך התקופה שהופענו יחדיו עם כל אנשי הוצאת רעב במופע משותף, נתקלנו לא פעם ביטואציות המלוות כל מי שמופיע. חוסר התאמה, תקלות וחוסרים ולמרות שראו כמה התרגשה לפני כל הופעה, כל הסערות מסביב, וכל הנסיבות הלחוצות אף פעם לא נטלו מפניה את החיוך הדק כשמייד שהפציע היה מאיר את הסביבה כאילו מישהו מרח משחת קסם ילדות על המציאות הקשה וריכך בה כל פינה עד שנותר אותה עדינות רגועה ששכנה עליה דרך קבע.
"מבחינתי, הייתי לוקח אותך איתי לכל הופעה כואליום אנושי" התלוצצתי איתה פעם. אך לא רק על מבוגרים יעל השרתה את קסמה הטוב. בצורה משעשעת היא היתה שכנה שלי בדרך מצדה וגם כשלא הכרנו כלל, זכרתי את האדם הבין מגדרי הזה כשחלפתי על פניה מדי בוקר בדרכי לעמל חיי. גבוהה ותמירה מקועקעת ונוכחת בהתרסה שקטה. היה משהו כמעט מנוגד לעצמו בנוכחותה הפיזית לעומת חן ועדינות תנועתה.
מאוחר יותר כבר הכרנו לעומק וכשעברנו כמשפחה לגור ברמות, יעל ועמרה הפכו לשכנות באותו רחוב. היינו נפגשים רבות עם ילדים ומסביבם, בדרך למכולת, בשיבה מהרכבת, כעמיתים להוראה בספיר תמיד שמחתי לראות את פניה, בכל מפגש שכזה, סתמי וסתום כככל שיהיה, הייתי יוצא עם חיוך קטן בלב והרגשה טובה באיברי. היה בה משהו שמנקה את עולם המבוגרים מכל סיבוכיו ותחלואיו, משהו שלו שגרם לכל הסובב לנו להראות כמו הרפתקאה של ילד מול הערב השוקע או הבוקר העולה.
יום אחד כשמעיין ביתי היתה בת ארבע, עליתי בעוונותי לקומה העליונה בביתנו מבלי להגיד לה. מעיין חשבה שיצאתי מהבית ויצאה אחרי לרחוב נסערת ואבודה היא שעטה ברחוב כמחפשת אחרי, במקרה שמימי, יעל עברה שם באותו הרגע ומייד קלטה בחושיה הרגישים את מעיין האבודה, הרגיעה אותה והביאה את מעיין אלי הביתה.
כל אדם יכול לשער, וכל הורה יודע כיצד הרגשתי ברגע שראיתי את שתיהן עומדות בדלת, מייד הבנתי את גודל הטרגדיה שיכלה לקרות. מעיין בכתה, אני רציתי להעלם מרוב בושה ויעל באותו רוגע חייכה והתירה את הסיטואציה הנפיצה בקולה הרך ומילותיה הטובות.
כמה הצטערתי שיעל ועמרה עזבו את הרחוב ועברו לביתן החדש. כשגיליתי זאת בשיחה ליד פינת בקבוקי המיחזור שמחתי בשמחתן על הבית שיהיה שלהן ממש, אך הצטערתי בליבי על שהן עוזבות וכמה מעט ניצלנו את הקרבה הזו להתרועע.

אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד האל, כתב משלי, ואהוד בנאי תיקן אותו ובצדק – כנגד הזמן. הרבה דברים ניסה האדם להמציא כנגד המוות, אך שום תרופה מאריכת חיים או השתלת איברים לא עובדת טוב כמו ההמצאה האנושית המופלאה ביותר נגד המוות והוא הזכרון. כמי שכל שבוע נפגש עם אלתרמן ייטס וקאלווינו לשיחות ארוכות, אני יודע שאנו חיים כל עוד מישהו זוכר אותנו ואת עשייתנו על פני האדמה הזו.
אמש בהלוויתה של יעל הבנתי כמה עשירים, מלאים ונוכחים היו חייה הקצרים. וכמה לא הוגן הוא מותה, אך כנגד אי ההגינות הזו רציתי לכתוב על יעל שהכרתי כמה מילים. מילים שאולי יזכירו למי שהכיר, ויכירו למי שאולי יזכור אותה מכאן ואילך.
נוחי בשלום יעל היקרה, היית ועודך אדם נפלא. אדם שהיה לי הכבוד העונג והזכות להכיר וליצור איתו ובמחיצתו הרבה מאוד חיים ומעכשיו גם זכרונות.
"היי שלום, פני את וכבר פני זכר." כתב יהודה עמיחי, ועכשיו כשאינך אני יודע כמה היית. עכשיו אחרי הלווייתך אני מבין כמה מותך כמו הנקודה האחרונה בסיפור חייך המפעימים, הותיר אותי ורבים שהכירו ואהבו אותך כל כך, בתחושת מה שנשלם ולא תם.
וכמו התום שלך, זה לא תם יעל,
ממש לא תם.

התלבטתי איזה שיר להקדיש לך, אני יודע שאהבת מאוד את מקום בתוכי אבל אני מרגיש שבכל הנוגע לך, ובעיקר לי כיום, אני חש כמה מותך הבהיר את משמעות חייך עבורי ועבור כל מי שאהב אותך.

3 comments on “כל מה שנשלם ולא תם, מילים לזכרה של יעל לוי-חזן ז"ל

  1. נעמה הכהן

    דויד תודה רבה לך על המילים המבארות את כל הבלבול שאני נמצאת בו עכשיו. זכינו שהכרנו ומכיריםות אותה.
    ותודה על השירים

  2. עצוב. מרגש. רגיש. עצוב.

  3. רויטל

    המילים שלך ממיסות מבלי שאכיר את יעל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: