Uncategorized

הכל לטובה – סטטיק, בן אל וישראל החדשה.

סטטיק ובן אל הוציאו שיר חדש בשם “הכל לטובה” ומאחר והם עובדים כמו סטרטאפיסטים יותר מכל אמן שאני מכיר, הם כבר בנו את השיר עם תזמון מושלם לגשמים שעתידים לרדת. אם “טודו בום” היה להיט קיץ אפקטיבי במיוחד, השיר החדש של סטטיק ובן אל (מלפני שעה), הוא הנסיון שלהם לכתוב להיט סתיו אפקטיבי לא פחות. אך חיטוט בשכבות העומק של השיר מעלות שהוא שיר מרתק בפני עצמו העוסק בדברים שלרוב לא נקשרים לעשייתם של הצמד.
תופעת הנוסטלגיה החלה את חייה כמחלה המתאפיינת בתשוקתו של אדם לחזור למולדתו. הרופא השוויצרי הופר, הגדיר את הנוסטלגיה ב1668 בשל אבחנותיו על חיילים שחזרו מהקרב או כתבו מכתבים משדה הקרב, ובהם עלה שוב ושוב מוטיב הגעגועים לעבר אידאלי שעמד כאנטיתזה להווה האכזרי והטראומטי שהם חוו. קל להבין למה אנו כישראלים חולים בנוסטלגיה עמוקה, הרי הסיטואציה היום יומית שלנו היא כזו שבה הסיכון לנורא מכל קיים כאורח קבוע, בגבול, באירוע, בתאונה בפיגוע. הכל כאן ברקע, וכמה קל להתמכר לזמן שבו הכל היה ודאי וחסר חרדות וכלום לא קרה (נאמר לפני רבע שעה… )

“הכל לטובה” הוא שיר נוסטלגי אבל עם דיוק מאוד מוזר, שכן הוא נוסטלגי לעתיד. הוא מתחיל מאותם מחוזות שלמה ארציים שבהם ה”אושר בא בזעם” אבל רק ממרחק הזמן ניתן לקרוא שה”אתמול היה טוב” וכך גם מצורפת ספק הבטחה ניו אייג’ית, ספק תקוות האין ברירה, שאותו אושר יהיה “גם מחר”. בניגוד לארצי, ושאר הכותבים בזמר העברי, ב”הכל לטובה” מציעים השניים נוסטלגיה שממעטים לדבר עליה בתודעת התרבותית ישראלית.
זו אינה נוסטלגיה אחוסלי”ת (אשכנזי חילוני ותיק סוציאליסט ולאומי כהגדרתו הנהדרת של פרופ’ ברוך קימרלינג) אלא נוסטלגיה חדשה ומרתקת בפני עצמה של אחרות ישראלית, ובהקבלה כך גם העתיד שהם מראים, ולא רק במראה העתידני של הקליפ, הוא עתיד מעורפל להפליא ואף מאיים אם כי מכיל איזו תקווה מסויימת.
בלב השיר הכי מפותח טקסטואלית שהשניים יצרו עד כה, מתחבאת מיני-ביוגרפיה של השניים. עיון ברשימת התודות מסגירות את ההשראה שהיוו הוריו המאמצים של ססטיק – לירז רוסו לשיר, כמו כן משתקף בשיר סיפור חייו וגירושי הוריו של בן אל תבורי. קריאה ומבט רחב יותר יגלה שהשיר עוסק בדיאלוג בין דורי מעניין במיוחד – הדיאלוג בין דור הילדים לדור ההורים של ישראל האחרת. פה מתקבלת נקודת השקפה של ישראליות אחרת על היחסים האלו. אין מדובר כאן בנסיון להרג דמות האב כדוגמת שבט דיין-גפן האחוסלי”ם, אלא נסיון להביט נכוחה ובלי זעם כלפי דור הנפילים הממוצעים – ההורים. אם תרצו השיר הזה ביחד עם “איש וכינור” של מיכה ביטון וחים אוליאל מכיל בתוכו נסיון להשלמה מפוכחת עם החלוצים של מעמד הביניים הישראלי. אלה שלא נספרו בחזיון הציוני הגדול, אלו שהלכו בצבא לגדודים ולשק”ם ולא היו הרמטכלי”ם או אנשי הסיירת. אלא שהלכו לעבוד במפעל או בחנות, אהבו, הקימו משפחות והתגרשו אף הם בבניינים ליד מגדל המים והחורשה, ובכל זאת חייהם לא היו ראויים להיות החומרים שמהם עושים אמנות ישראלית.

ואת מזמן כבר לא ילדה,

האלבום צבר אבק במזוודה,

את אבודה אבל גם אסירת תודה,

עוד לא סיימת ת’עבודה,

רשימה של מטלות על השידה

ואת מדפדפת בתמונות בעמידה.

השיר מתחיל בפניה אל האם ומתאר אותה גם כחצי שבויה בנוסטלגייה. ה”אלבום צובר אבק במזוודה”, אך זו אינה מזוודת היהודי המהגר תמידית של פיצ’חדזה, אלא מזוודה מאובקת חסרת כל ייחוד שעימה אורזים כדי לעבור בית ודירה, או לטוס לחו”ל. התמונות שבהן מדפדפת האם בעמידה, בחצי מחויבות לקריאה מעמיקה, אך עדיין בדפדוף שדוחק את מטלות היום החשובות לטובות הרהור נוסטלגי בעבר.

הן מזכירות לך ת’זמנים הישנים,

בחורשה שהוחלפה לפני שנים בבניינים,

עוד לפני שאת חלמת על משפחה וילדים,

לפני שידעת בעצמך מה עושים.

מרתק לגלות שהטקסט של השניים, בחר להעמיד את האם בהקשר לחורשה. אלוהי הכותבים בישראלית של עולם הזמר העברי, קשר במקרה או בכוונת מכוון, בין “הכל לטובה” לבין אותה חורשת האקליפטוס של נעמי שמר בכניסה לקבוצת “כנרת”. אולי השיר הכי אידיאי של האחוסליו”ת הישראלית, כזו שמגרשת את האחרים (במקרה הזה – תימנים) שלידה הרחק מהעין ומחופי הכנרת (ראה מקרה התימנים של כנרת) אך מתרפקת בגעגוע אין סופי על הימים שבהם אמא באה הנה יפה וצעירה ועל ריחו המדומיין של המלוח ששרר על פני המים.

החורשה הזו, לא ניתנת לשימור במרחב העירוני המחריב של ישראל השניה. זה לא מונומנט רב הוד ותפארת של זוכת פרס ישראל, ולמרות שאני בטוח שאימו של ססטיק או בן אל, באה לשם יפה וצעירה בלי משפחה וילדים, הדמות שלה לא נקראת כבעלת חשיבות כל כך גדולה בתמונה הכללית, עד שמישהו יטרח לשמר עבורה את החורשה המדומיינת של צעירותה. ת’לא צריך ת’הצגות,

רואים שכבר קשה במדרגות,

אבל עדיין – אתה חי בלי דאגות,

יש עוד זמן לחגיגות,

קמטים יפים עליך כמו דרגות,

והתמונות ת’מטרה שוב משיגות,

כי -הן מזכירות לך ת’ילד הביישן,

שגר ממש ליד מגדל המים הישן,

השבילים שמסביב הפכו כבר לכבישים מזמן,

התמונות מזדקנות ואנחנו איתן..

בבית השני הטקסט מתאר את דמות האב בתאור מדויק ויפיפה עם דימויים והברקות טקסטואליות נהדרות (הקמטים יפים עליך כמו דרגות) הדור של ההורים שמתבגר מוצג בחמלה גדולה ובחסד רב, הטקסט קושר את דמות האב אל הצבא, אבל שוב גם כאן צץ ומבצבץ כחצב מבעד לאספלט התשוקה הציונית להלביש את המרחב הפתוח בשלמת בטון ומלט. השביל הופך לכביש, והאב כמו האם נידון לחיים בצד האחר של הפסים, בשוליים של ההכרה התרבותית ישראלית.

לא מדובר כאן במגדל המים שממנו צועקים עם הנכדה של מי שוכבים, כבתחילת רומן רוסי של מאיר שלו, אלא מגדל מים ישן במושבה שכבר לא מושבה שאיבדה את האפיון המעמדי שלה בחזית החזון הציוני כשהרבה משפחות מהגרים הוטלו אליה, ועברה בין לילה ממחוזות ישראל השניה לשכונת פרברים ישראלית עבור יוצאי צבא ומשפרי דיור ועמדות. המזרחיות של השניים אינה נמצאת במילים או בסיטואציה, והרבה מאוד אנשים יתהו למה בכלל להגדיר אותם כמוזיקה מזרחית (ואני לא) אך ניתן בקלות לשמוע את האספקט המסולסל וים תיכוני בצליל שלהם, מה שגורם לי לראות אותם שוב ושוב כרפורמטורים הגדלים של התרבות הישראלית החדשה.

זה התחיל ב’זהב’ ונמשך גם כאן, השניים מתייחסים אל העבר כאל מחוז שווה בערכיו מ’חורשת האקליפטוס’ ועד ‘האהבה הישנה’ של ארצי, מהבוזוקי ועד מקצבי הסול, ססטיק בן אל (וג’ורדי גם) מתייחסים אל שברי המרחב הישראלי, כאל חנות מלבי גדולה שממנה הם יוצקים את קווי המתאר של הישראליות החדשה. עבור אלו שצועקים שנמאס מה-“אכלו לי שתו לי”, השיר הזה יכול לתת קריאה והצצה אל השינוי הפנימי שמתחולל בחברה הישראלית בשנים האחרונות מתחת לפני השטח. הראיה של המזרחיים כאחרים מובהקים ומובחנים מאוד ברורים, הולכת ומטשטשת עד שדמות המזרחיים החדשים הולכת ומותכת אל תוך הישראליות המכילה אותם.

לא פלא שדווקא במקומות כאלו שבהם צומח אופציה מנהיגותית והיברידית חדשה, עולות במקביל גם תופעות המנסות בכוח רב לשמר את האחרות הזו בסממן מובהק וכבסיס כוח פוליטי. אך המורכבות של העניין ברורה.

ססטיק ובן אל מייצגים בדמותם היברדיות ישראלית ייחודית מבחינה סוציולוגית. היברדיות המתקיימת בפער שבין היותם האחרים “לכאורה” (האחד ממוצא מעורב דור שני בארץ למשפחה תימנית ומרוקאית, והאחר ילד מאומץ) אך למעשה הם המיינסטרים הנוכחי. עם עמדת שיפוט בכוכב הבא, הצלחה פנומנלית בקרב ילדי ישראל וכותרת בעיתון על הוצאת הסינגל החדש שלה קשה לאמר שמדובר בתופעת שוליים. ועדיין מעל כל זה מתלווה עמדה תרבותית אליטיסטית מזלזלת וחשדנית במיוחד, והטענה שמדובר למעשה בגימיק פופ חולף, בעוד שלטעמי מדובר בדוברים של דור שלם שכדאי מאוד מאוד להקשיב לו כיום, שכן הם מצליחים ללכוד ולכוון את הרחש החמקמק של הישראליות עצמה בחיפוש אחר זהותה בשבילי העתיד המפחיד אך בטוח.שימו לב לקליפ המזהיר שבו השניים משתמשים במגוון טכניקות ומרפרפים לעולם סרטי המדע הבדיוני המוצלחים של השנים האחרונות (שמש נצחית בראש צלול, ד”ר סטריינג’, מועדון קרב, המטריקס, התחלה… ) והכל בכדי לארגן את המבע והחיפוש אחר הנוסטלגיה הישראלית כפי שהוא נראה להם כעת, שקיעה בחזיונות שווא הממסכים את ההתמודדות עם המציאות הקיימת.

אם תרצו, סטטיק ובן אל מזהירים אותנו מהנוסטלגיה הזו שכן היא משקיעה אותנו בכבלי העבר ולא משחררת אותנו לראות את הישראליות כפי שהיא כיום. ולכן אולי הדבר הכי מסגיר את מהות השיר זו השורה שמעמידה את הקאץ’ פרייז הידוע של סטטיק – “קל”, במסגרת אחרת, כמוטו לנרטיב הציוני דרך עיני אלו שכלל לא יודעים שהם כאלו:”לא תמיד קל, לא תמיד טוב, אבל זה תמיד גורם לי, גורם לי לחשוב”

1 comment on “הכל לטובה – סטטיק, בן אל וישראל החדשה.

  1. ניתוח מרתק.
    בהחלט יכול לשמש כתשובה, למי שלא מוצא את עצמו באחת מהקטגוריות שעבר זמנן ‘ישראל הראשונה’ או ‘ישראל השנייה’…

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

%d בלוגרים אהבו את זה: