אנחנו לדרכים היום זה עכשיו תמונות הרגע

טיול שורשים וצמרות. מרוקו, 2017.

כל ארץ מתחילה בתור לטיסה המביאה אותך אליה. השפה המתנגנת, הבגדים, תווי הפנים ובעיקר דרכי התנהלות צוות הדיילים. היה בי חשש גדול להגיע לראשונה לארץ אימהות אבותיי – מרוקו. קוראים לזה "טיול שורשים" אבל עבורי היה נכון יותר להגדיר זאת כטיפול שורש. טיפול שבו המחט הצפון אפריקאית תיגע בעצב המוסווה של שאלת חיי: מי, או יותר נכון מה אני, מבחינה זהותית.

אדם צועק את שחסר לו כתב מאיר אריאל, וכילד "פלפל" הארץ, תמיד השתוקקתי לזהות ברורה ומאוחדת. כשהיו שואלים אותי מאיזה מוצא אני, היית עונה ישראלי או נאחז בזה שסבתא-רבא רחל בוחבוט-בן חרבון- אלחרר, גדלה בירושלים, אך משפחתה עזבה למרוקו לפני מאה שנה. כשאביו של חבר מהתיכון אמר לי בזחיחות: "הקמנו את המדינה הזו, והסכמנו לקבל את ההורים והסבים שלך רק בשביל שאתה תוכל לצאת ממרוקו – אז תעריך…" הרגשתי חבול רגשית אך שתקתי. מצער אותי להודות כיום, שמשהו בי הנהן אז בהסכמה. עד כמה שזה ישמע מוזר היום, לא יכולתי אחרת. כל סביבתי התרבותית שיקפה שמרוקו הייתה המקום שממנו נגעלתי ונגאלתי. מדינה פרימיטיבית באפריקה, "תרבות של כמה קברים" "קופים שזה עתה ירדו מהעץ", ארץ גזירת הגלות, והאנטיתזה המוחלטת למדינת ישראל. בשבוע שעבר אייל שני אמר במסטר שף כי: "המנה של הסבתא ממרוקו תהיה חזקה כאשר מי שמבשל אותה בוקע מתוכה…".  כך וכך שנים ושינויים חלפו מאז שנות השמונים, ועדיין מרוקו ומורשתה נתפסים כמקום שיש "לבקוע" ממנו. ואילו יחסים יכולים להתקיים בין אפרוח לקליפת הביצה השבורה ממנה בקע?

עם השנים עמדתי על זהותי והתחלתי לקבל את המורכבות הטמונה בהיות ילד מהגרים. להכיל וגם להנות ממלוא משמעות היותי נוכח-נפקד בו זמנית בשני עולמות ותרבויות. ועדיין, למרות כל שנות התיקון שעשיתי, בסופו של דבר, התחבטתי רבות. חששתי שזו תהיה ההזדמנות האחרונה שבה אוכל לנסוע עם אימי. ולא רציתי לוותר עליה. אך תהיתי איזו ארץ אפגוש מעבר לבדיקת הדרכונים – אגדה מומצאת או מציאות אגדתית.

נתב"ג

"וכשהם שם מעליי כשהם ביחוד,

מה מקשר בין אנשים שטסים לחוד?"

שאל המשורר אורי ברנשטיין, לפנות בוקר בתור העמוס לדלפי הבידוק של אל על' קיבלתי תשובה ברורה וניצחת מה מקשר בין ישראלים שטסים לחו"ל. זו הסלידה מאותה תכונה בלי מוגדרת דיה המוגדרת כ"ישראליות",  ובו זמנית מיושמת מלוא עוצמתה. אין מרחב שמגדיר את ה"ישראליות" בצורה ברורה יותר מאשר המקום שבו היא "הישראליות" מיושמת במלוא עוצמתה, רגע לפני תחילת התאוצה אל מהירות המילוט – חו"ל.
כמה קסם אנושי היה ביחסים בין בני אדם שעוזרים אחד לשני עם חיוך מלא בטוב לב, וכמה רוע אגוצנטרי טמון באותו חיוך ממש כשהוא מגיע מזה שעוקף אותך בתור האינסופי עם טריקים של פגישה עם חבר ישן מהצבא.
כמה אחוות גורל מזמנת לישראלים השואה, עד כי נדמה כאילו מישהו דאג לשתול את זכרה גם בנתב"ג כמו אומר לך: תברח תברח אבל אל תשכח, שבסופו של דבר אתה יהודי, וככזה אתה תמיד מועד להיות סימן השאלה בקצה הגורל היהודי.

אני נכנס לקודש הקודשים של טרמינל שלוש, החלל הפנוי שמצוי בלב רבבות ישראלים הרוצים למלאו במוצרים מהדיוטי פרי. משום מה היום המזרקה ההפוכה שמתיזה מים מהשמים, לא עובדת. לראשונה אני שם לב שהיא נראית כמו חור תחת שחור וענקי, כמסמן לי איזה מסומן שאיני מצליח להבין מהו בדיוק, עד שמישהו דוחף אותי כדי לתפוס לו ולשבט שלו שולחן וכסאות, רק שלא יהיה פראייר, רק שלא נפסיד.
התבוננתי באיש שפרש את כל תיקיו על פני הכסאות. התבוננתי בשמחת הנצחון העצוב שלו,  בעולב המחזה והבנתי – כך אנו נראים וכך אנו נותרים. אבודים, אוהבים ושונאים, בחלל הגדול מדי של טרמינל שלוש. דו-שיח של מראות חרשות המאמללות אחת את השניה בדרכן השמחה עד זרא.

ארומה, דיוטי פרי, שדה התעופה בן-גוריון.

א: מה זה המחירים האלו? באיזה עולם זה הגיוני? כולה קפה! עלק דיוטי פרי… זה דיוטי פלוס פלוס פלוס

ב: זה בגלל שעוד דקה אתה הולך לעוף, וכל מה שמחזיק אותך באוויר זה איזה רעיון של בנאדם, או השגחה אלוהית, מה שעושה לך את זה…

א: נו, ואיך זה מצדיק מחירים של שדות התעופה?

ב: כי אפילו אם אתה אומר לעצמך  – סטטיסטית כלום לא יקרה, וואלה, השרירים שלך משקשקים מפחד, ואתה מוכן לשלם כל מחיר, והעסקים כאן מרביצים מחירים של גזלן לפני יציאה למשימת התאבדות.

א:, האמת אחלה קונספט

ב: מה, דיוטי פרי?

ב: לא, גזלן לפני יציאה למשימת התאבדות.

שדה התעופה – בריסל

שלוש יבשות ביום אחד זה בהחלט מעייף! התחלתי את היום הבלתי נגמר אי שם לפנות בוקר בבאר שבע, חרד ועצבני מפני הטיסה, והנה אני יושב בשדה התעופה בבריסל ועושה נס בלתי אפשרי, מחבר טיסת קונקשן בין אל-על ( הדי לא משהו… אם נודה על האמת) ורויאל אייר מרוקו. מוריס מתלהב, אף פעם לא קרה קונקשן בין חברה ישראלית לחברה ערבית היישר, תמיד צריך להעמיד פנים שהגענו באיזה חברה אחרת, והנה הפעם הדברים משתנים.
הלוואי אני חושב לעצמי ובנתיים מקשיב לשני ישראלים שיושבים מאחורי ואומרים שהזריחה בבמרוקו עולה מתוך האטלנטי והם מתים לאכול את הדגים מתוכו, רק תוסיף קצת חריף לים, ותאכל את השמש שבפנים.
גם ככה אני מסוחרר מכל הכיוונים עושה היום סיבוב של פעם החיים מאסיה דרך אירופה לאפריקה ובסופו של דבר זה מרגיש לי כה מוזר לחזור למקום, שלא הייתי בו מימיי. 

שדה התעופה קזבלנקה

שדה התעופה קזבלנקה

הנחיתה בקזבלנקה מעמתת אותי עם הגזענות המובנית שלי, הטייס היה כל כך מוצלח שאפילו לא חשתי את מכת הגלגלים הנוגעים במסלול הנחיתה. הרגע שבו אני מבין שאני במרוקו מגיע כשאני יושב מותש מהנסיעה על רצפת שדה התעופה ומתבונן בהשתאות אינסופית, איך בחורות צעירות מדברות בשפה שאני מכיר רק מסבתות עם מטפחת בשיכונים של באר שבע, ואיך שוטרים מתנהלים כאילו היו עדת רבנים מבית הכנסת של סבא שלי. זה לא רק השפה וצליל הניגון, זו תנועת היד, זוית החיוך, ההליכה הקלילה, שמבהירים לי שתרבות היא שקופה יותר מהאוויר. בלעדיה אתה נחנק, אבל כשהיא שם, אתה פשוט חי. 

אם תהיתי האם הארץ הזו בכלל מדברת אלי, שיחה קצרה עם המנקה מבהירה לי –  אני מרגיש שייך כאן לחלוטין. מסורת של עשרות דורות עברה אלי מבלי שאשים לב, והבהירה לי כבר כאן ומייד, כמה שאני אכן – ממוצא מרוקאי.
לאחר הסדרים ייחודיים לישראלים ומדריך שמארגן את הכל בדרך לא דרך מול הרשויות, אנו עוברים את מסלול הדרכונים כמו אחמי"ם, חולפים בקלילות על פני התחנות בדרך החוצה. כשאנחנו יוצאים משער השדה, זה נראה לי כמו חלום אוריינטלי של דיויד לינץ'.  אוהל ענקי ולבן פרוש מעל ראשינו, מעבר לו משתרע  החושך המרוקאי סמיך וערמומי, ומעליו הירח הבהיר מאיר קבוצת תיירים ישראלים, מרוטים רעבים ועייפים עד קצת יכולתם הפיזית. היינו קרוב ליום שלם בדרכים, ועדיין נותרה לנו נסיעה של כארבע שעות לפנינו למקנס.

מקנס

המישורים של מרוקו, מרגישים אינסופיים, הכבישים מדברים את הלילה בנסיעה ארוכה עם מעט פניות והרבה תחנות גבייה כספית. זו הדרך המהירה, מישהו צריך לשלם עליה. כמעט לאורך כל הדרך אנו רואים מגדלי בתים מודרנים הבנויים במרחק, אבל ללא אורות. מאוחר יותר אגלה שבתי רפאים, הם אשליה אופטית , חסכון בחשמל שמדמים שכונות שלמות בחשכת הליל.
במיניבוס המורל גבוה, אבל לאט לאט השעות עושות את שלהן והאנשים כבים אט אט לתרדמת הדרכים. כשאנו מגיעים אל בית המלון בפאתי מקנס, אנו פוסעים במגושמות החוצה, אל לילה שהתקרר עוד יותר. אדים עלו ממצחו של השוער, ומשהו בתווי פניו הזכיר לי את דודי אנדריי, בצעירותו – "מחייא", חייך אליי שפשף את ידיו בשמחה ועשה סימן של שתיה. שמחתי על נדיבותו של האיש שמציע לי כאלו דברים, אולם הייתי גמור מעייפות – "איווה, לא עכשיו, מחר". אמרתי ולא ידעתי כמה אי ההבנה הזו, עוד תשוב אלי כאל בומרנג. לאורך כל הימים בהם שהינו במלון, רדף אחריי האיש לכל מקום מתוך תקווה שאתן לו מחייא. אותו עראק מרוקאי שהם כל כך אוהבים לשתות אבל אסור עליהם רשמית במרוקו על פי חוקי האסלם.

אפילו מתוך העייפות שלי, הפתיע אותי הפער הבלתי נתפס בין ההדר והגודל של הלובי לעומת העליבות ותחושת אכסניית הנוער של החדרים בהם התאכסנו. לאורך הטיול הבנתי שמדובר באופי של מלונות מרוקאים, הלובי תמיד מפואר יתר על המידה, החדרים  הרבה פחות. עניין של עדיפות. התמקמנו, ובפעם הראשונה מאז שהייתי ילד ישנתי עם אימי באותו חדר. זה לא היה פשוט, היא נוחרת! אולי בשל כך אבא מסרב לשים את מכשיר השמיעה שלו, חשבתי לעצמי, ובעודי תוהה כמה זמן יקח לי להרדם, נרדמתי מייד.

אשה רוכבת על חמור בכניסה לאיפראן

איפראן

בבוקר שלמחרת יצאנו מהמלון לאחר ארוחת בוקר בסיסית מדי. קמנו ועשינו את דרכינו מעלה, כבר בתחילת הנסיעה לכשיצאנו מתחום העיר, הבחנו בשדות רחבים ובהם ערימות ענק המסודרות בקוים ארוכים ומלאות בצלים. ככה שומרים את הבצל לחורף הסביר מוריס המדריך. נזכרתי בזה שמאז שאני ילד, אם מישהו מספר בדיחה גרועה בסביבה, כולם יגידו לו – באשל…, פעם תהיתי באוזני אימי מהו אותו באשל, אה, זה בצל – היא ענתה. תמיד חשבתי שמדובר באנלוגיה למשהו חסר טעם, אבל התבוננות בשדות עמוסי הבצל הבהירו לי שני דברים, הראשון שאומרים "באשל" על כל דבר שהוא בעצם נפוץ ולא ייחודי, והשניה שזה לא מקרי שכל תבשיל מרוקאי שמכבד את עצמו מתחיל מבצל והרבה ממנו. זה זמין וזול לאורך כל השנה.

הדרך התפתלה והתפתלה עד שלפתע בקעו יערות האלונים ועצי הזית לפנינו ובינהם ובתוכם – שלג לבן וצח במיוחד. "זה ממש כמו באירופה…." השתוממו הקולות ברחבי המיניבוס. בחוץ נופי איפרן העיירה הציורית בהרי האטלס, בקעו מבעד אדי השלג בצבעי מים נמסים ורכים. זו ארץ בעלת שפלה מישורית עצומה והרי אטלס שגיבים, נופיה וצמחיה פרושים בשפע גוונים ועוצמת ריבוי אינסופית כמעט לאורכה ולרוחבה,  רצף המציף את חושיך ללא הרף ומאתגר אותך. תוואי יופייה הייחודי של הארץ מנוגדים כל כך לדימוי המדברי ושומם שהצטייר בראשי כל השנים. ועדיין היה משהו מוזר כל כך באמירה שהיא "כמו אירופה".

זוהי מרוקו. והיא ממש לא אירופה, או זקוקה לקנה מידה חיצוני לה, כדי להגדיר את עצמה כארץ היפה שהיא. אינני מיתמם, גם לי לא הצטיירה מרוקו בתמונת שלג בוהק בין יערות אלונים ועצי זית. אך מה מקור עיוות התפיסה? כל מה שדמיינתי ותובנתי לחשוב שמרוקו תהיה, מתגלה לי כתמונה דלה ועניה ביסודה לעושר השופע של הארץ הזו.

כמה שנות חושך נצטרך עוד לעבור, עד שהנפש תקרא לדבר בשמו: זוהי מרוקו. והיא ממש לא אירופה, או זקוקה לקנה מידה חיצוני לה כדי להגדיר את עצמה כארץ יפה.
אינני מיתמם, גם לי לא הצטיירה מרוקו בתמונת שלג בוהק בין ענפי יערות ועצי זית. אך מה מקור העיוות? איך זה שכל מה שדמיינתי שמרוקו תהיה, מתגלה לי כרגע כמו תמונה קשה, דלה, ועניה ביסודה?
קל לפטור את הכל כהטיית ספרי היסטוריה הגמונית. אך הנושא מורכב מזה. גם דור ההורים שתק לנוכח השכתוב שנעשה לתודעת ילדי המהגרים. היום ההיסטוריה מאפשרת לך את ההתמודדות עם חידת הקואן של מרוקו.האנתרופולוג קליפורד גירץ הגדיר את התרבות כרשת המשמעויות שהאדם טווה לעצמו ובתוכן הוא אחוז. מהרגע שנחתתי, מרוקו אתגרה אותי להביט מעבר לרשת המשמעויות שבה הייתי אחוז ולהביט נכוחה בארץ המיוחדת הזו ובפער שבין הדימוי לבין מציאות. פער עשיר בגלוי, אך רווי בסמוי. 

פס

פס היא עיר חרדלית ואפלה. אם יש מקום לחשוש מלהעלם או ללכת לאיבוד בו, זה איפשהו בין אלפי הסמטאות הצרות של העיר העתיקה. העיר שנקראת כאן בפשטות – ה"מדינה" של פס. אם צריך לדמיין מהיכן שאב פרנק הרברט את היחס בין מדבר לאפלה בספר חולית, פס היא אפשרות טובה. למרות גודלה העצום, יש בה משהו בה אפל באופן בסיסי, והעבר היהודי ומדמם שלה נוכח כאן בעוצמה. מ 6000 היהודים שנטבחו כאן בידי שבטים ברברים וקנאים במאה ה 11, ועד לסיפור המזעזע של סוליקה חגואל, נערה יהודיה בת 15 שנידונה למוות בשל סרובה להנשא למוסלמי ולמעשה להמיר את דתה.

בית הקברות היהודי שוכן בתוככי השוק העירוני, ממש בקרבת ארמון המלך. עכשו הגיע הזמן לפרק את העניין הזה אחת ולתמיד. כן, כמעט כל היהודים עבדו אצל המלך. וכאן אתה מבין שהבדיחה הזו לא כל כך מצחיקה. למלך יש ארמון בכל אחת מהערים הגדולות של מרוקו. הוא לא תמיד מתגורר בו, או בכלל, אבל הוא כן מחזיק נוכחות קבועה ומשמעותית בכל אחת מהערים הגדולות. מעין האח הגדול הצופה בך.  יתרה מזו, בהיות שושלת המלוכה העכשווית שייכת למיעוט, שא לאמר כת העלאווים, מלכי מרוקו הסתמכו רבות על תמיכת היהודים, כמיעוט שתלוי בהם ולכן גם נאמן להם בצורה יוצאת דופן. אם תרצו זו הסיבה שכל יהודי מרוקאי, מרגיש כאילו יש לו יחסים אישיים עם המלך.

המלך הנוכחי מוחמד השישי שם לעצמו, כלומר לעמו, מטרה לאומית להכפיל את מספר התיירים המבקרים במרוקו ל 20 מיליון תיירים בשנה עד שנת 2020. כל נותני השירות לתיירים בהם נתקלתי עשו מעל ומעבר כדי לרצות ולהשביע כל גחמה תיירותית שלי ושל הקבוצה. ניכר שהכלכלה המרוקאית משוועת לתיירות, ולא רק של ישראלים, אם כי הם בהחלט קבוצת יעד קולנית ובולטת למרחוק. כאן יודעים היטב מה הישראלים אוהבים לשמוע – את עברם המרוקאי ואת ההווה הישראלי שלהם מהדהד.  הוא הדהד מפי הילדים הקטנים בפאס שניגשו אלינו ולא פסקו מלאמר את שמה של הקדושה היהודית המקומית "סוליקה" (סול חגואל) עד שקיבלו כמה דירהאמים, והדהד בקולות הרוכלים בשווקים שקוראים חזק ולמרחוק – "חמודה" ו"יפה". מרוקו מוכרת את צבעיה בכל דרך אפשרית – קפטנים, צעיפים, חמסות צבעוניות, ותכשיטי עניים מבלוטים צבועים ואבני חן מפלסטיק. הכל במין בזאר גדול ואינסופי שכל כולו רק תירוץ להתמקחות האינסופית סביב כל מוצר.

"אל תיקח אותנו לדיסקוטק של תיירים, קח אותנו לדיסקוטק אותנטי של מרוקאים, ביקשו אנשי הקבוצה ממוריס המדריך. "איווה חלאס", ענה המדריך חד הלשון, "אם אתה רוצה מרוקאי אותנטי ולא לתיירים, היית נוסע לאשדוד או דימונה, מה באתם להיות תיירים במרוקו?"

יש משהו משעשע ומעציב כאחת, בחיפוש החמקמק אחר האותנטי. הדבר הראשון שהאותנטי דורש, הוא אי המודעות להיות האותנטי – אותנטי. האותנטי אינו יכול לראות את עצמו ככזה, שכן ברגע שידע שכך הוא, מייד יהפוך להצגה מודעת לעצמה של עצמו. בכל מפגש שבו משהו מוגדר כאותנטי, נדרש המבט החיצוני של מי שיודע להפריד את הקמוץ מתבן התבונה. לזהות את הקו הדקיק המפריד בין האותנטי האמיתי לבין הזיוף המתחזה לאותנטי. מרוקו מאלצת אותי שוב ושוב לזנוח את השאלה מה אותנטי בהתנהגות הזו ומה משוחק, תחיה היא אומרת לי תחווה ותחוש האותנטי הוא יותר מכל מה שאתה זקוק להאמין בו.

נזכרתי בשאלת  אותנטיות האותנטי כשביקרתי פעם בוילנה גררתי את אשתי למסעדה מרוקאית. מה יש לך לחפש במסעדה מרוקאית בליטא? תמהה, "אני רוצה לבדוק כמה אותנטי הבישול של אימי", כשקבלתי אתו מרק העדשים כמעט בכיתי, הטעם היה בדיוק כמו המרק שאימי מכינה לסעודה המפסקת של יום הכיפורים.

טעים לכם, שאל המלצר – זה נהדר, השבתי בהתלהבות, בדיוק כמו של אמא שלי ממרוקו. מי הטבח שאלתי – אני השיב המלצר, כל כך התרגשתי שדווקא בוילנה מצאתי סוף סוף את מקורות הטעם האותנטי של מטבח אימי – ומאיזה עיר אתה בא במרוקו שאלתי?

מבומבי חייך המלצר.

מקנס

היציאה מפס אל מקנס עברה דרך כיכרות של תמרות עשן. איכשהו לעת ערב אנשים כאן מוצאים את דרכם אל הכיכרות והדרכים הארוכות ואוכלים את כל מה שאפשר להעלות על האש.  מוריס ארגן לאנשי הקבוצה איזו חפלה מרוקאית שהיתה מוזרה במיוחד. שלוש נשים "שלוחיות" לבושות בפוקסיה זוהרת, מאופרות כמו דיילת סופר פארם עומדות ורוקדות ריקוד שניתן להגדירו כמשהו בין התקף אפילפסיה של רובוט לבין סיור על גדר המערכת.
הן עומדות עם ידיים מונפות שזזות בקצב משל עצמן, ועל שאר גופן כמעט ולא נע, התנועות שלהן נראות כמו שפת סימנים לא ברורה, ואפילו הייתי מעז לאמר כמעט אקראיות אלמלא היו עושות זאת שלושתן בתאום די מרשים. פעם בכמה זמן אחת מהן על פי קוד מסויים יוצאת לסיור שכולל שני צעדים קדימה אל עבר הצופים, צהלולים מהשתיים שנשארות מאחור, סיבוב וחזרה אל השורה.
אחרי הריקוד השלוחי הזה אני משוכנע שדיויד לינץ' הוא ככל הנראה מרוקאי.
אם אי פעם תהיתי מה לקחתי בגנטיקה מאמא שלי, החפלה ההזויה הזו, מעלה שאמא שלי היא הויקיפדיה של מוזיקה מרוקאית. לא משנה איזה שיר שר הזמר, חדש, ישן או נידח. היא מכירה אותו בעל פה ואת כל פיתוליו המלודיים הרבה יותר טוב מהזמר. הזמר קלט אותה באיזה שלב והתחיל לתת לה לשיר, למבטי ולמבטו המשתאה מהתופעה.

 

סאליי

 

עברה היהודי הקרוב ורחוק של מרוקו חקוק בכל מקום ברחבי הארץ. כל שעליך לעשות הוא למחות מעט את אבק הזמן ומתחתיו מתגלה מרבץ החיים העשירים ומגוונים שחיו כאן יהודים לאורך מאות רבות. כמה פעמים בעבר, ניסתה אימי לשוב אל מחוזות ילדותה הגיעה קרוב, עמדה בשער הסמטה וחזרה לאוטובוס. התמודדות עם מציאות העבר היא דרך כמעט בטוחה להתמוטטות הסיפורים שיצרת ובנית ממנו. אולי בשל נוכחותי הפעם אזרה אימי מספיק כוח כדי לצלוח את מחסום הזיכרונות. מהרגע שרגלינו דרכו ברחוב הראשי של המלאח בסלה ניכרה ההתרגשות העצומה על פניה. הבטתי בה נעה בין זקן אחד למשנהו לאורך הסמטה שואלת על אנשים שכבר מזמן אינם, ומחפשת משהו מוחשי שיקשור אותה אל המקום הזה. התבוננתי בה בהשתאות, לא חשבתי שזה יהיה כל כך חשוב למצוא את הבית הממשי של ילדותה, מה כל כך חשוב במעט אוויר לכוד בין ארבע קירות?

רגע המפגד, המלאח של סליי

הביטו, כך נראית חדוות הגילוי שהיסטוריה שלך קיימת ומלאה. כך נראה אדם שמגלה שמישהו זוכר אותוואת חייו, כך נראה אדם שברגע אחד מצא את השורש שממנו צמח.
היום התמזלתי להיות נוכח ולתעד את אימי ברגע של שמחה מתפרצת. לרגע הזה קדמה שעה של חיפושים במלאח של סליי אחר ארכיטקטורת העבר. הלכנו לכאן ולשם, חיפשנו מספרים בבתים ללא שם, תהינו על הארכיטקטורה של פעם ושל היום, עד שלבסוף, בעזרת אנשי המקום, גילתה אימי שהבית שלידו אנו עומדים, הוא למעשה ביתה מלפני חמישים שנה, ואילו האדם שלצידה זוכר את אחיה ובני משפחתה.
ארבע פעמים היתה אימי במרוקו עד היום. ארבע פעמים ניסתה ולא יכלה להביא את עצמה להתמודד עם הזכרונות מפעם. הגיעה עד לשער, וחזרה לאוטובוס. אימי היא אשה עקשנית ורגשנית, יותר משלא הצליחה, חשדתי שהיא אינה רוצה להצליח במשימה. שכן התמודדות עם העבר היא דרך כמעט בטוחה להתמוטטות כל הסיפורים שיצרת ובנית ממנו. היום היה לאימי מספיק כוח להצליח ולהתמודד עם הגילוי, והיא הצליחה.
ההתרגשות המלאה שלה נחרטה על פניה, זאת ההתרגשות של מי שעברה במנהרת הזמן אל ימי ילדותה וגילתה שהזכרונות שלה אכן היו והתקיימו במלוא הדרם. מה שעבורי הוא סמטה עניה ומרופטת עבורה הם ארמונות ילדותה.
לאורך כל הסיור התבוננתי באימי בהשתאות, לא חשבתי שהרגע הזה יהיה כל כך חשוב. שכן מהו בית? אם לא מעט אוויר לכוד בין ארבע קירות. אבל הסיור עם אימי ודודי אשר במלאח של סליי, היה סיור ליקוט של קרעי המציאות כדי להתאימם לפאזל הזכרונות. והסיור היום הבהיר לי ש"בית" הוא בעיקר, ואולי אף יותר מכל, רק שלל הזכרונות שנותרים בך מהחיים שחיית בתוכו ובקרבתו.

בשיחה מקרית עם אחד מתושבי השכונה, פלט הוא את שמות אחיה שהיו חבריו למשחקי הילדות, והבנתי שהשובבים עליהם הוא מדבר, הם למעשה דודי שכבר הפכו לסבים. בין רגע נשאבתי יחד עם אימי אל מנהרת הזמן אל ימי ילדותה וגילתי שזיכרונותיה אכן היו והתקיימו במלוא הדרם. מה שעד לאותו רגע היה עבורי סמטה עניה צבעונית ומרופטת ניבט אלי דרך עיניה כארמונות הפאר וגני הענק של ילדותה. לפתע הבנתי את המסע הזה עם אימי כסיור ליקוט של קרעי המציאות שעוד נותרו בכדי להתאימם לפאזל הזיכרונות. החיפוש אחר הבית החמקמק, הבהיר לי ש"בית" הוא בעיקר, ויותר מהכל, שלל הזיכרונות שנותרים בך ומעצבים את אישיותך מהחיים שחיית בתוכו. כך הבנתי שלמרות שלא חייתי במרוקו יום אחד מימי לפני סיור השורשים הזה,  אני חי בבית זכרונותיה מאז שנוצרתי בבטן אימי. שבתי לבית שבו לא הייתי מעודי.

מרכאש

אמש ראיתי אדם רץ לאורך שדרת מוחמד השישי ופתאום שמתי לב שזה האיש הראשון שראיתי העוסק בג'וגינג מאז שהגעתי למרוקו. "אמא תראי את הרץ המרוקאי הזה…" אמרתי מבלי להסב את מבטה מעיסוקה פלטה אימי: אם הוא מתאמן – הוא לא מרוקאי.
אם הייתי צריך להסביר את הקסם של מרקש הייתי אומר שהוא מתמצה במילה אחת – גוף.
יש משהו בעיר האדומה שמכוון כל כולו להסעיר את הגוף זה לא רק העיניים שמגורות מהאדום העז המרוח כשפתון דם קסם (תשאלו את בושרה ממאה אלף תבלינים…) על כל קירות העיר. זה לא רק צליל הלמות התופים המסבך את צעדך בסמיכות פולירתמית בלתי אפשרית, זה לא רק ריח הראס-אל-חנות שתוקף אותך מכל עבר בעיר, זה כרוך בתחושה שהגוף כאן מקבל לגיטמיות מלאה לכל מה שהוא, וכל מה שמשביע את רעבונו לחוש.
יש משהו במרקש שמקבל את הגחמות הגופניות כחלק אינטגרלי מהיותך השילוב המוזר הזה בין גוף ונפש.
אפילו אני נסחפתי היום ונכנעתי לפיתויי העיר. כך מצאתי את עצמי מקבל טיפל שורש לעצמות הגוף לאחר החמאם המרוקאי.
תוך כדי הקרצוף הבלתי פוסק בכל קמט קפל ופיסת עור בגופי, חשבתי כמה דל המגע של האדם המערבי -שפתיים, איברי מין, מעט חיבוק וזהו… מצד שני היום הכרתי לעומק הכאב והעונג שטחים שלמים שלא הכרתי בגופי.
מהרגע שאתה מתקרב אל העיר, מרקש שולחת את ידיה אל עבר חלציך וברגע שאתה נרגע היא לוחצת. מזכירה ומשדרת – אני כאן ואתה זקוק למגע הזה כדי להזכיר לך שהחיים כאן לא מתמצים או מסתפקים במעט ובמנומס. רק בשופע, בנוגע, ובעיקר במופרז.

פחד הוא רגש קשוח ועקשני. אני אומר לעצמי שאני בסך הכל יושב ושותה קפה, אבל כל אטום פתוח בגופי זועק – דויד! אתה במדינה ערבית ואתה לבד, בבית קפה, מקליד בעברית…
לצידי יושבת חבורת היפסטרים מרוקאים וחוגגים מסיבת סיום של משהו. הם מתנהלים כפי שאנשים צעירים מתנהלים בכל מקום בעולם, אך עושים זאת בשפה ותנועות גוף שאני מכיר רק מ-'מאמות' שיכונים עם מטפחת ראש צבעונית או רבנים ישישים. יש משהו מוזר להפליא ומשעשע במיוחד, לראות נשים צעירות ממתיקות סודות מים ודיאט קולה בשפה של זקנות וגברים צעירים מחזרים בשפת בית כנסת.
ואני ממשיך לפחד…
ומה אם אחד ההיפסטרים האלו אדוק? יש כאן כמה עם בורקה…. ואולי אחד מהם ליברל שמאלני אירופאי פרו ווטאבר?
אני ממשיך להתבונן בהם בגניבה. מרותק מהדיסוננס הזה בין צליל השפה ותנועת החיים, לבין המציאות הכל כל שונה שאני מכיר ואני תוהה שוב ושוב על הפחד.
ברקע סלין דיון שרה עוד שיר מעוצב עד אימה, המלצרים מתווכחים בינהם על דבר מה, ושקשוק הכוסות האופייני לכל בית קפה בעולם, מצטלצל כפעמוני אזהרה בראשי.
אני מביט החוצה על שקיעה בכל גווני האודם נופלת כגשם זעפרן על מרקש. זו אחת הערים היפות ביותר שחוויתי בחיי. השילוב בין המתורבת והפראי אף פעם לא הרגיש לי אורגני או צבעוני יותר.
אני יושב במרקש, שונא את הגורל היהודי והמשפחתי שלי שמתמצה ומתמקד עכשיו בקצה מבט מלא חשש מהמלצר המתקרב ובא…
המלצר מכניס את ידו אל הכיס, אני נדרך הוא שולף חפץ כסוף…
ברקע ג'ניפר ראש העתיקה צווחת:"אנו מתקדמים אל עבר משהו…"
ליבי ממש מתקומם נגד המחשבה שזה יהיה השיר האחרון שאשמע בחיי, אלוהים איזה דיג'י מחורבן אתה – מכל השירים בעולם סידרת לי כזו זמרת לרגעים האחרונים של חיי?
ואז אני נזכר שהיא בכלל יהודיה, צחוקים איתך, אלוהים…
המלצר שולח את ידו לעברי –
כל שריריי משתרגים ומתמתחים…
המלצר מדליק את הנר על השולחן.
מרסי בוקו אני מחייך אליו…
אך מוחי ממשיך ודוהר, לוחש – בוקו חראם… בוא נברח מכאן…. בוא נברח….
אני מביט על בית הקפה הצבעוני.ההיפסטרים ממשיכים לצחקק. מוחמד השישי, ה-מלך, מביט עלי מעל דוכן הגלידה בפינה. יש משהו מרגיע בעיניו. רק עכשיו שמתי לב שהוא דומה לבן דוד שלי ולפתע אני תוהה כיצד יראה ערך הויקיפדיה שלי: נולד בירושלים נרצח בידי מלצר אדוק במרקש….
יש לזה קטע מגניב אני חושב לעצמי…
הערב ממשיך לרדת ולהכחיל על עצי הדקל, אי שם במשרדי הקניון מישהו הרים מתג, מאות נורות לד האירו את עצמן לדעת סביב גזעי העצים בשלל אורות לרגל חג הכריסמס הקרב ובא.
אני מסמן למלצר – חשבון, סיל וו פלה.
וג'ניפר ראש צורחת בקצה גרונה : "לפעמים אני מפחדת. אבל אני מוכנה ללמוד את עוצמת האהבה…"
אני קם מהשולחן וחושב -גם אני ג'ניפר, גם אני… מניד בראשי אל המלצר, מוחמד המלך קורץ לי מהפוסטר, אחת ההיפסטריות מביטה בי לרגע בסקרנות, אני מחייך ונעלם אל תוך עוד ערב מרקשי יפה כחלום.

בני דודים.

בעמק האוריה מעל מרכאש, אנו נוסעים בכביש שמכל צדדיו גלריות דרכים לאמנות, חלקן מאוד רחוקות מההגדרה של אמנות עממית או פולקלור, פסלים בגודל של כמה מטרים, אבסטרקטים ופיגורטיבים,  פרושות בין הפיתולים והעיקולים מעלה. אני יכול להבין מדוע היפים רבים בחרו לברוח מהתרבות המערבית ולהגיע לכאן כדי לחיות. שכיות חן הפרושות במעלה ההר בין גלריות כפריות של אמנות, עקבו הרוכלים אחרינו באופנועים לאורך קילומטרים רבים ובכל נקודה בה עצרנו, הגיעו שוב ושוב עם סחורתם עד שאחת מהקבוצה פלטה – "די כבר קרציות" בעברית. "קרציות"? זעם הרוכל שזיהה את המילה, "קרציות" גברת? חשומה…(בושה) רק מנסים לחיות, מלמל והסתלק.

לטובת המתעניינים הנה המדריך המקוצר למסחר רחוב במרוקו:
1. התעניין במוצר.
2. אל תראה מעוניין.
3. תן למוכר לפרט על המוצר ואיכותו העצומה.
4. בשלב זה, השאלה 'מה המחיר?' היא בגדר שאלה גסה שיתעלמו ממנה כאילו לא נשאלה. 
5. תן למוכר לענוד את המוצר עליך.
6. חייך, אתה תייר. אתה קולניאליסט סלפי מצחיק, והסר דאגה מליבך, אתה אכן נראה מגוחך להפליא.
7. שאל: מה המחיר…
8. המוכר ידבר על ישראל, יהודי מרוקו האבודים שהיו באים אליו לאכול 'סחכינה', ואיך שהבית שלו הוא בדיוק מול "הסאדיק" או "הסאדיקה…"
9. קטע את רצף זכרונותיו ושאל על המחיר!
10. המוכר ינקוב בו (בעיקר לפי כיסך…)
11. הראה נעלב, לא מאמין ועצבני
12. המוכר יראה נעלב לא מאמין ועצבני
13.התחל ללכת והמוכר יעקוב אחריך
14. תתחילו להתמקח בחוסר חשק (חזור לשלב 11 שלוש פעמים ואז עבור הלאה)
15. הרימו קולות וידיים בתנועות נרגשות, מלאות דרמה, כאילו גורל העולם תלוי בתוצאת ההתמקחות. עשה את כל פרצופי ה"אני לא מאמין" שאתה מכיר
16. התמקחו עוד עשר דקות.
17. המחיר ירד לחצי מהמחיר ההתחלתי.
18. שלם, והעמד פנים שאתה לא מרוצה.
19. התחבק, התנשק והצטלם עם המוכר כאילו אתם אחים שהופרדו בלידתם. החליפו טלפונים (תן לו גלקסי 2, קבל אייפון X, מזוייף – אלא מה?) והבטחות לבקר שוב
20. עבור למוכר הבא ומצא את אותו מוצר ברבע מחיר ממה ששילמת.
21. חייך, אתה במרוקו והפסדת 80 אגורות, עכשיו חזור להתחלה..

זן חדש של מרוקאי: ברברט = ברבר + ברט

"אני שומע את התופים
מהדהדים הלילה
היא שומעת רק לחישות
מאי אלו שיחות שקטות
עצרתי איש זקן בדרך, 
מקווה למצוא מילים שכוחות בזמן
או אי אלו מנגינות עתיקות
הוא הביט אלי כאילו רוצה לאמר:
"תזדרז נער, היא מחכה לך שם…."

מפתיע לגלות שגם שירים קולניאליסטים להפליא כ – 'אפריקה' של טוטו העתיקים, מכילים אמת מסויימת.
מרקש סחררה את ראשי בשלל חידותיה ומגוון הצבעים החדים של ערפול תשובותיה. לא חיפשתי את אותן מילים "שכוחות" ומנגינות עתיקות, ולכן הופתעתי ושמחתי לגלות כמה הן קיימות ומתחדשות במרחב המרקשי.
יש משהו קסום כל כך ביכולת של מרקש לבטא את עברה בצד ההתחדשות. כאילו מצאו אנשי מרקש את נוסחת הקסם שתחבר בין העבר לעתיד. אולי זו ההיסטוריה של העיר במקום אליו הגיחו שבטי הברברים מהמדבר וקבעו בה את בירתם. אולי זה מיקומה הארצי בקצה השמיים מתחת לפסגות השלג של הרי האטלס שהופך אותה למרחב ביניים ביו המתורבת לפגאני, בין הארצי לשמימי בין הרוחני לבין צליפת הרוח באוזניים.
מרקש היא מרחב המקדש ומכבד את הלימינליות הצלולה כמי נהר האוריה בין מסורת ברברית לבין הציווליזציה האנדלוסית והיא נבלעת כעת מאחוריי, כזו עיר מטלטלת בחושניותה, ראויה למרחקי הכלום העצומים המובילים אליה.
אני שוקע בהתבוננות במרחבים הריקים בין מרכאש לקזבלנקה תוהה ממה נובע שינוי במבנה האישיות של אדם.
אני מביט בקצות ההרים הרחוקים וחושב כמה הולם שהעיר שנתנה את שמה לכל מרוקו נמצאת עמוק עמוק בתוך מה שבכל מקום אחר נתפס כפריפריה. רק כאן במרכאש הבנתי איזה עיוות הושם עלינו עם הביטוי הזה שלוחים המשולחים מתרבות, אבל זהו העבר הרחוק. היום כבר לא קוראים להם כך, אמז'ירים. בניגוד לפריפריה הישראלית המהווה לכאורה מדד לנידחות תרבותית, האמז'ירים הם הכל פרט לנידחים. העובדה שיש להם תרבות משלהם עוצמתית וייחודית אינה באה לומר שהם פרימיטיבים. להפך אם כבר. כך ניתן לקרוא את יחסי הכוחות והאיזון העדין שמתקיים בין האוכלוסיות המרכזיות של מרוקו: אמז'ירים, ערבים ואנשי הגנואה. מושפע עמוק מההיסטוריה המדממת של המקום, אך מבהירות לי את עתיד הפריפריה הישראלי. לא ההיטמעות וההידמות היא שתביא את האיזון המבוקש, רק חידוד וגאוות הייחודי והאחר של כל מקום ומקום, היא שתבנה את הסולם השמימי עליה הפליגה מרקש להיות 'ארץ האלים'.
להתראות עיר מהממת ומסעירה.

 

קזבלנקה

קזבלנקה. העיר הלבנה, העיר הפקוקה, עיר האוקיינוס הקוצף והאנטיתזה הבהירה ומבהיקה למרקש. בשנות השישים כונתה קזבלנקה – פריז הקטנה, ולא בכדי. שמה של העיר יצא למרחקים, והמרחקים יצאו אליה בהמוניהם. גם סבות סבותיי היגרו לכאן מהאיזורים הכפריים וההרריים יותר של מרוקו. אולי הקרבה לים, אולי המחשבה שהחיים צריכים לעקוב אחר הזמן ולנוע איתו אחרת ישארו מאחור. ואני חושב כמה אירוניה יש במסע שעברו יוצאי קזבלנקה בישראל כאשר עברו שוב את המסע מהספר אל המרכז, רק הפוך ונזרקו לחגורת היישובים המרוחקים של הפריפריה הישראלית לעיירות פיתוח מעליבות הכל בשם יישום החזון הציוני.

העיר עם הבית הלבן בראש הגבעה, הפכה למגה עיר ענקית של כחמישה-שישה מיליון תושבים. ולמרבה הצער מרגישים את זה.
זו עיר אטלנטית צפופה ודחוסה, עם תשתיות שאינן יכולות לספק את הלחץ האנושי הגדול אחר ההיצע של קזבלנקה. יותר מכל מרוקו, קזבלנקה היא עיר הכסף הגדול. התחנה הראשונה שבה ביקרנו היתה קניון מרוקו האימתני וצפוף. מבנה מהודר על חוף הים שנדמה כאילו מכוון לצילומי סרט מדע בדיוני, ובכניסה אליו מוצג שלט ענק של איימקס המכריז על הקרנת הסרט החדש במלחמת הכוכבים. הקניון עצמו מלא  בחנויות ענק של מותגי יוקרה מלואי ויטון (או לואי ביטון כפי שקראו לו בנות דודתי) שהציגו מוצרים ש-99 אחוז מאזרחי העולם אינם יכולים אפילו לחשוב איך להרשות לעצמם. אבל עשרות מטרים ממנו מתקיים עולם אחר לחלוטין. גלי ההגירה הענקיים אל העיר וסביבותיה הובילו ליצירת דברים כמו שיכונים ברוטליסטים בעלי פרגמטיות מירבית ומינימום קישוטיות. מה שברוב המקומות נגמר באיזה מתחם חסר חן ברוטליסטי, במרוקו מדינת הצבעים והקישוטים בניינים שכאלו נתפסים ממש כחילול הקודש. אל הבניינים האלו העבירו בין היתר את היהודים מהמלאח של קזבלנקה כדי להפוך גם אותם למודרנים. אך אפילו הקרבה לים (200 מטר+-?) ומול החופים הכה מבוקשים, לא הצילה את השיכונים מגורלם של שיכונים בעולם – הפיכתם לסלאמס.
עם שכר דירה של 50 דולר לחודש, אשר ככל הנראה לא עודכן מאז שנות השישים. ושטח אדמה יוקרתי ומאמיר, מול אינטרס הפוך של בעל השיכון להזניח, והדיירים להישאר בכל מחיר.
אז מסתבר שטנגו סבל אינו נחלתן הבלעדית של עיירות פיתוח או עבדי תל אביב.


עשרה מיליארד דולר עלתה בניית המסגד הכי גדול בעולם. קשה להבין כמה הוא גדול ומרשים עד שלא רואים אותו בעיניים ובכל זאת, עשרה מיליארד דולר שהושקעו או בוזבזו, על מונומנט ענקי שכזה.
התבוננתי על המסגד וחשבתי על הזיכרונות של אבא אשר היה בא לכאן הרבה. כאן מתחת ליסודות המסגד היתה פעם הבריכה העירונית וענקית של קזבלנקה. לכאן הגיעו ילדי העיר הלבנה לשחות ולהנות מבריכת מים מתוקים בצד האוקיינוס האטלנטי להתפרע להתלהב להתאהב ולהנות מהחיים. היום באים לכאן ילדים מרוקאים עניים ללמוד במסגרות דתיות תומכות קהילה, וילדים יפנים באים לעשות סלפי תומך העצמי.

האשה עמדה נבוכה בפתח ביתה והביטה בחבורת האנשים שאך לפני רגע דפקו בדלתה וכעת עמדו מולה עם סמרטפונים שלופים וצילמו ללא הרף. "את בטוחה שכאן זה הבית?" בטח… מה זה, השיבה דודה ציפי. "הנה הברז שממנו היינו שואבים מים, זה הבית, כאן גרנו". העיניים הביטו אל הדלת הדלה, עברו אל האשה שעמדה בפתח בפנואר (חלוק) ספק מתגוננת, ספק מגוננת על המעט שעמד מאחוריה. "היא לא מסכימה שנכנס לראות", התאכזבה דודתי, "אומרת שבעלי הדירות עושים להם בעיות אם רואים אותם מכניסים אנשים זרים, אבל נראה לי שהיא פוחדת שהיהודים יבואו ויגידו לה זה שלנו לכי מכאן…"

ברוכים הבאים – חנות בשוק של קזבלנקה

גורלם של נכסי היהודים שעלו ממרוקו וארצות ערב, והתנהלות מדינת ישראל ביחס אליו, הוא נושא מורכב שעוד ידרש לדיון הציבוריות הישראלית ביום מן הימים. אך עבור האוכלוסיות שפלשו לבתים שהתרוקנו באישון ליל, חבורות הישראלים המשוטטים כנדלניסטי"ם של הזכרון מהווים איום של ממש. בסמטאות רבות ראינו זקנים מסתגרים בבתים וחלונות נאטמים מבפנים ברגע שהתקרבנו, ובמלאח של קזבלנקה מישהו צייר על אחד הבתים היהודים במופגן – צלב קרס.  למרות זאת אנשים שנולדו שנים רבות לאחר שהיהודים עזבו, ידעו לציין את מיקומו של המקווה, ושמות הבתים של כל משפחה ומשפחה לאורך הרחוב, הדגימו טוב יותר מכל ספר היסטוריה, כמה הארץ הזו מרכזית בקורות ימי העם היהודי ובתרבותו. המפתיע הוא שלמרות הפער הכלכלי המובהק בין היהודים שהלכו לישראל וחזרו כשהם מפזרים לכל עבר דירהמים, השכנים מפעם עדיין שואלים את אותה שאלה  – למה עזבתם? לא היה לכם טוב איתנו?

ירקן במלאח של קזבלנקה

מרוקו היא ארץ צבעונית להפליא. אך לא רק המגוון העצום שתוקף אותך מכל עבר הוא שמשגע את העין. לקח לי כמה ימים כדי להפנים, שעזות הצבע במרוקו היא משהו מעבר לצפיפות פיגמנטים או כמות האור המוכל. כאן הצבע הוא מהות.
בין אם זה קורן באודם החושני ומסתורי של מרקש, בין אם חרוט בלבן המלוכלך ותאב הבצע של קזבלנקה, בין אם מתבאר בצלילות אור התכלת העזה של איפרן, או בתוגת כחול המז'ורל.
ועליו אני רוצה להתעכב. על כחול המז'ורל. צבע שלא הייתי מודע לו עד מרקש. אבל לאחר שהגדירו אותו עבורי, לא הפסקתי לראות אותו בכל מקום. מעל מסגד חסן השני, במרחקי הים האטלנטי, בעיני האנשים ותלוי כעננת יגון שקופה מעל מרוקו.
בתחילה רציתי להאמין שהצבעים העזים האלו הם התגובה האפשרית של אנשי מרוקו לדלות חייהם – בבחינת הבה ונאיר את חיינו עם הדבר היחידי שאפשרי – הצבע.
בכל רחוב ובכל סמטה כאן, אתה יכול למצוא כמות מספקת של צבע שתגרום לך לחשוד שמרוקו היא בעצם חלום אימפרסיוניסטי של סוריאליסט שיכור. הקונטרסט העצום בין צבעי הקירות, הבגדים, כל התכשיטים והאנשים לבין דלות החיים כאן, הוא קונטרסט קיצוני מעל ומעבר לכל מה שהדעת יכולה להכיל.
הדלות כאן מזעזעת, ובקזבלנקה יותר מבכל מקום אחר לאורך המסע שלנו בערים המלכותיות של מרוקו, הדלות הזו מקבלת משנה תוקף. זו אינה רק דלות האנשים העניים הרחוקים מהמודרניות אשר "שמחים בחלקם" ומסתפקים בחיים האפשרים להם, כפי שחשנו. שוכנענו או העדפנו להאמין בפס ובמקנס.בקזבלנקה אין שמץ מהעמדת פנים הזו. זוהי עיר מודרנית להפליא. כל כך מודרנית שלאורך הטיילת שנבנית על חוף קזבלנקה ניתן לראות מעבר לחומות הגבוהות את קצות הארמונות. ארמונות פאר של סעודים עשירים שמגיעים לכאן ויכולים להזין מערכת כלכלית כל כך קיצונית.
מערכת כלכלית שבה בחנות היפיפיה של לואי ויטון בקניון "מרוקו" נמכרים תיקים שנראים זהים לחלוטין למאות החיקויים שבשוק העירוני, אך תיק מקורי ומעוצב עולה כמו משכורת שנתית של עשרות אלפי אנשים

ראשי חיות מתות על הדלפק

אשה עם סאבניה ופרח אדום רקום

אחד הדברים הקשים במרוקו זה לראות את החיות שתלויות פה על כל אנקול ובכל חנות שמוכרת בשר. גם כשאתה מבין שזו מערכת התברואה שלהם, ושרק כך הם יכולים לשכנע אותך שמדובר בבשר טרי באמת. עדיין הקשר הזה בין תענוגות הגוף לניצול החיים של אחרים מזעזע אותי כאדם מערבי שבו התרבות עושה הכל כדי להסתיר את היחס בין סיבה למסובב. המערכת הזו הבהירה לי כמה טובים אנחנו בניתוק הסיבה והמסובב שמזינים את העולם הכלכלי שלנו.

ליד המלון בו השתכנו, הבלטות המפוייחות ראו ימים טובים יותר. היום ישבה עליהן אשה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה. כל ראשה כוסה במטפחת סאבניה לבנה עם פרח אדום רקום. וגלביש שחורה כיסתה את גופה הרזה.
היא לא הושיטה יד, לא העמידה קרטון עם מטבעות לצידה, לא שמה שלט, לא הצליבה מבט עם העוברים ושבים ולמעשה לא ביקשה שום דבר. רק כשחלפתי על פניה הבחנתי שעל כתפה השמאלית מונחת שמיכת תינוק מהוהה ועוללה ככל הנראה נמצא שם למטה, יונק מהאם הכחושה חלב דל שומן ותוכן.
יותר מכל הזקנות שנדבקו אלינו בכל שוק, מבקשות-דורשות שנקנה להן מרק לאכול, יותר מהילדה הקטנה בת השש שנצמדה אלינו היום ושברה את ליבי כשחשבתי על ביתי בגילה מסתובבת בשוק ומבקשת כמה דירהמים ומנשקת את כל מי שנותן לה, יותר מכולן, האשה עם המטפחת הלבנה, שברה אותי כליל מסיבה פשוטה ובודד, האשה במטפחת הלבנה היתה מעבר לכף התקווה הטובה

כשהבטתי באשה עם המטפחת הלבנה, הבנתי שזו רק שרירותיות הגורל שקבעה שאני אהיה בעמדה שלי והיא בשלה. יכולתי באותה מידה להיות העולל היונק ממנה, יכולתי להיות היא. למרות שרציתי בכל כוחי ומאודי, ולמרות שקיוויתי, אינני יכול למצוא בתוכי שום הצדקה למה אני נמצא במקום שלי והיא במקום שלה. אין שום הצדקה, ואין שום סיבה, ואין תירוץ מוסרי שבו אתה יכול להבין עולם שבו אני נמצא בעמדה המאפשרת לי לתת לאשה במטפחת הלבנה שטר שמסמל כנראה חודשיים של עבודת גופה, מבלי שזה בכלל יזיז לי.
ואת כל זה הבנתי רק לכשנתתי לה את השטר. היא לא שמחה, היא לא חייכה, היא לא עשתה שום דבר פרט להרים את ראשה. לרגע אחד הצטלבו מבטינו, ומה שראיתי שם היה מעבר לכל סרט אימה שראיתי בחיי. היתה שם אדישות חלולה ריקה ואינסופית. אדישות שהיתה מעבר לכל מה שיכולתי להכיל. אדישות כלפי עצמה, כלפי חייה, כלפי עוללה הקטן. כשהתבוננתי בעיניה ראיתי את מבטה עובר דרך השטר ואת כל מה שניסיתי לקנות בו באותו רגע. את המצפון שלי, את החופש שלי לבזבז כאלו סכומים מבלי להתרגש, את המזל שהגריל אותי לצד הזה של הנותן ולא הלוקח. היה במבטה בוז אדיש כשל נידון למוות שכבר נואש מכל בקשות החנינה. מבטה חורר את חיי העשירים להפליא וראה מעבר לכל הסיטואציה הזו את הלהב הקר של תליין הגורל יורד על חייה במהירות האור הגווע משמי כחול מז'ורל, ולא היה בכוחי או בכוחה דבר שיכולנו לעשות אשר ימנע את הגורל הבלתי נמנע.
האשה לקחה את השטר והסתגרה בעצמה. רציתי לכרוע ברך לפניה, להתנצל על עיוותו של הגורל, אבל לא הצלחתי לשבור את הקיר החמישי שבתוכי. לאחר רגע התעשתתי, היא הביטה קדימה באותה אדישות, הבטתי בה בפעם האחרונה והמשכתי הלאה אל תוך ערב כחול המז'ורל.

מוסך, דארב ארמד – קזבלנקה

אבי לא רצה להצטרף לטיול הזה, היום כשהיינו בבית משפחתו העלוב ב"דארב ארמד" (רחוב העפר), הבנתי למה הוא לא הצטרף אלינו לטיול שורשים חוזר. אבי עזב את מרוקו עם הרבה זכרונות (הוא כתב על זה ספר שחלקו נמצא ברשת כאן) , אבל הוא הגיע למדינת ישראל מתוך תקווה שהוא יוכל להביא אותו ואת ילדיו העתידיים למקום טוב יותר. אפשר להתווכח רבות על הדרך שבה נקלטו עולי מרוקו, ויוצאי ארצות האסלם בכללותם. אפשר להתווכח האם נכון יותר היה עבורו לנסוע לצרפת ולא לישראל, שכן סביר להניח ששם היה הופך לפרופסור לחינוך ולא פורש לגמלאות כמפקח במשרד החינוך. אבל הדברים נעשו וקרו כפי שנעשו. בעבודתי אני חוקר את העבר לא בשביל למצוא שם צדק. את אי הצדק שנעשה שום חשיפה לא תתקן. אני חוקר את העבר מתוך סיבה אחת ויחידה, והיא כדי לשנות את העתיד של בנותיי ושל חברותיהן וכל בני דורן. אך מה שבטוח הוא שאם הייתי נולד במרוקו, סביר להניח שלא הייתי יושב עכשיו וכותב את הדברים האלו על מחשב שעולה כמו שנה של משכורת ממוצעת, בחדר מלון של ארבע כוכבים.

מרוקו היא ארץ ניגודים ושאלות בלתי נגמרות. יפיפיה ומכוערת, שלווה וסוערת, רק דבר אחד אין בה – שחור ולבן. העין הלא מורגלת שלי, מצאה את עצמה שוב ושוב משתאית לנוכח קרנבל הצבעים העזים. בשוקי התבלינים, באריגי הבגדים, בעשן הכיכרות. כאן החיים מתקיימים בעוצמת הפער שבין דלות החומר ועושר גירוי החושים. אם חשבתי שהאוכל של אמא שלי קיצוני בטעמיו, כאן גיליתי שהמשיכה אל הקצה היא דרך חיים. בתה המתוק מדי, באדום הזעפרן החושני של מרכאש, בחום החרדלי של פס או באור התכלת העזה של איפרן, יותר מצפיפות הפיגמנטים והשתקפות האור, הצבעים העזים של מרוקו הם מהות, רוח החיים הפועמת בה. זוהי ארץ שאינה זקוקה לפילטרים דיגטלים כדי ליצור מציאות רוויה. כאן הזמן המערבי הרואה למרחקי פנסיה וחודשי אקסל, נתפס כגחמת הנפש המבקשת את החיים לאורך ובמינונים קטנים. במרוקו אין העמדת פנים, עשירים ושופעים הם החיים המודעים כל כך לדלות הזמן והמקום. כראשי החיות השחוטות המצויים בדוכני השווקים, מרוקו אינה מסתירה ממך את הקשר האפל בין החיים למוות, הוא נוכח בכל מקום ובכל פינה ופינה  בעזות ואילמות המבט. מזכיר לך שהחיים הם האושר שאתה גורף לעצמך משפע ההיצע, רגע לפני ששוט הזמן מלקה בך בצליפת לעג אחרונה.

גילה אלגריה גבאי פרץ – אמא

הטיול למרוקו זימן לי הזדמנות מרתקת לבלות הרבה זמן יחד עם אימי ברצף. ללא ההגנות של בתים נפרדים ומסגרות חיים מקבילות, זה היה למעשה הזמן הממושך ביותר שבילינו יחד מאז הייתי בן שמונה עשרה. וזמן מתמשך הוא תמיד מרחב להנבטת חיכוכים, פרימת צלקות אך גם להחלמה ופריחת תובנות עתידיות.
לא היה קל להתמודד עם המרחק שעשינו בנפרד אני ואימי, כל אחד בימיו ובחייו. הסיור הזה הוביל אותי לחשוב על השיפוטיות שלנו כלפי הורינו וכיצד היא נובעת בעיקר מהמחשבה החרדה, כמה מהורינו אנו מכילים בתוכינו וכמה באמת הוספנו מעצמינו למגדל בבל הגנטי שהוא אנחנו.
היו רגעים בטיול הזה שכעסתי על אימי בעיקר כי כעסתי על עצמי. היה לי קשה לראות את אותן תבניות התנהגות שבהן אני מרגיש כנופל בשוחות חרבות, משתקפות בהתנהלותה. היה קשה להתמודד מקרוב עם המראה המהלכת הזו, מראה שמקרינה עבורך באור השמש הצלולה במרוקו – מי אתה, מאיפה באת, וכמה קרוב הגעת בזכות עצמך.
המשורר אבות ישורון כתב פעם ש"מולדת החיים היא הילדות", ואם היה משהו שבשבילו היה שווה המסע הזה היה לראות את מחוזות ילדותה של אימי. שם במקומות שבהם עוצבו חייה גיליתי משהו שלא ראיתי עד כה. מבט מקרוב על אימי במחוזות ילדותה, ברגעים הבלתי מוגנים שבהם היא מגלה מחדש את זהותה כרצף ולא כסיפור הזוי, מקוטע או שבור, יצר תמונה שלמה של חיי אימי. כך הכרתי את הפרק שלא הכרתי אף פעם – חייה לפני היותי.
שמעתי סיפורים, הכרתי את דיבורי המשפחה ומרקם היחסים כפי שנפרש על שולחן ארוחות השבת, אבל שום דבר לא הכין אותי לסערת ההתרגשות ועוצמת המפגש של אימי עם ילדותה שלה, ושלי עם אימי, כפי שלא הכרתי אף פעם.
בסמטא צרה, במלאח של סאליי, בין ממטרי דמעות פזורים והתקפי צחוק בלתי אפשריים, גיליתי שאימי היא בעצם רגש טהור, תמיד היתה. זה לא סוד שיש לה נשמה גדולה ונדיבה, אבל מה שלא ידעתי הוא, כמה שהיא מרגישה וחווה את העולם עם חיישנים רגשיים בעוצמות שאנשי סוכנות החלל האמריקאית יכולים רק לקנא בהן.
וזה לא קל.


לא קל להיות אדם שחווה ומרגיש כל כך הרבה ובעוצמה כזו. אני יודע את זה כי מאז שהייתי ילד הייתי עסוק בוויסות עוצמת הרגשות שלי כלפי מה שאני חווה. גדלתי בעידן פוסט מודרני וכבר בימי נערותי הבנתי שלהרגיש את הדבר עצמו, זה הרבה פחות "מגניב" מאשר להיות ציני או ביקורתי כלפיו. בדיעבד יכול להיות שלא הבנתי את האייטיז כראוי, אבל זה הסירוס שהטלתי בעצמי. זה היה לא פשוט להכיל כזו עוצמה רגשית, ולבטל אותה כאחת. אם יש משהו שאני עושה לאורך שני העשורים האחרונים, זה נסיון לפתור, ולהיפטר מהמחשבה על הדבר שאותו אני מרגיש ולהמיר אותה בהרגשה על מה שאני חושב.
היכרות האינטנסיבית עם אימי שלפני היותי, והתבוננות על מגוון האמהות המרוקאיות שהיו במסע (ותברכעלה עליך… היו הרבה… ) הבהירה לי כמה אימהות היא ככל הנראה, עד כמה שהבנתי הגברית יכולה לשער, החיבור העמוק ביותר בין גוף ונפש.
כל חיינו אנו חווים את העולם דרך הגוף אך מפרשים אותו דרך הנפש, לאורך חיי כל העיסוק שלי במילים, בצלילים ובמראות, היו תמיד אותו נסיון – ללכוד את פלא הקיום כפי שנרשם בחושיי ולהמירו למשהו שעומד בזכות עצמו משקף או משמר אותו.
לאורך כל המסע הפשירו השלגים בפסגות הרי האטלס, מי טוהר רכים וצלולים זרמו בעמק האוריה, וליבי הלך והפשיר מהשלג באיפרן ועד שפל הגאות בחוף הקיצי של קזבלנקה. את הסליחה וההשלמות שלי מאימי ומעצמי, כבר ביקשתי במקומות פרטיים. אך אני משתף את כל זה כי המסע הזה זימן לי תובנה אחת עמוקה שמתמצית בפארפרזה על משפטו של ניוטון – אם אי פעם יכולתי להרגיש הרחק ומעבר, הרי זה רק מפני שאני עומד על כתפייהן של ענקיות.
וספציפית, מדובר בענקית קצת נמוכה – אמא שלי.

שדה התעופה קזבלנקה

לפני שנים רבות לימדתי בתיכון זינמן בדימונה. ובאחד הימים מצאתי את עצמי בדרך חזרה באיזו מאפיה מחפש משהו לאכול.
"יש בורקס תפוחי אדמה, גבינה, וחצילים חריפים…"
חצילים חריפים התפלאתי?
אתה מרוקאי?
ממוצא מרוקאי… עניתי 
אותו דבר, אז כמו בשבת, רק בתוך בורקס.
וואלה…
כן, אנחנו מנסים דברים.
אם כך מה עם בורקס מדבוחה? שאלתי
נחשוב על זה, ענו לי.
בשדה התעופה של קזבלנקה גיליתי שפשוט הייתי במדינה הלא נכונה מבחינה קולינרית. זה היה הרגע שראיתי בתצוגה את הפלא הבא – כריך טנז'יה כלומר תבשיל בשר ופירות יבשים מתוק, בתוך בריוש.
הגיוני בסך הכל…

בביקורת הדרכונים האחרונה אמא מדברת עם הפקיד בשפה הייחודית שלה שמתחילה באלגנטיות צרפתית עוברת לרקוד במרוקאית מחייכת בעברית ומתנמסת באנגלית…
הפקיד מחייך לשטף בליל השפות שניטח עליו ועונה בצרפתית מהוססת ומרוקאית פקידותית.
אמא שמחה שהיא מבינה הכל, מסתובבת אלי ואומרת; תראה מה זה, רק שבוע פה והכל חוזר אלי כאילו שנולדתי פה….
אמא, אני עונה לה, את נולדת פה ולא בכאילו.
אמא צוחקת, דופקת לי כאפת אהבה מלאת התרגשות ואומרת: כן, מה לעשות, התבלבלתי.

מרוקו מבלבלת. זו מדינה משוגעת ומשגעת בדרכה הגועשת וסוחפת. באתי אליה בחששות כספוג הממאן לספוג. ויצאתי ממנה כ"חילפה" מלאת מי זכרונות, געגועי דורות, ובלבול זהותי משמעותי. יקח לדברים זמן לשקוע ולשאלות למצוא תשובות, בינתיים זאת תמונת הזריחה האחרונה שלי במרוקו
אבל נדמה לי שרק לבינתיים.
שלום לך ארץ נהדרת ולהתראות….

שדה התעופה פרנקפורט

בערב גשום ושחור דרכתי לראשונה בחיי על אדמת גרמניה. שוב עשינו את הקונקשן, עברנו ממרוקו לאל על דרך שדה התעופה המבלבל לעייפה של פרנקפורט. שומרת הגבולות העבירה את כל הנוסעים מחברת התעופה המלכותית של מרוקו במנוד ראש וחיוך. כשהגיעה הקבוצה מישראל, קהתה זווית פיה, כל דף ודף בדרכון נבדק בקפדנות מדוקדקת ומעכבת במיוחד ואימי שעברה עם אותו דרכון מדינות רבות, עוכבה לחקירה בגרמנית שהתמקדה מדוע החתימה שלה בדף הראשון לא ברורה.  מה יש לה זאת… התלחששו אנשי הקבוצה… מה כבר עשינו? מה יש ל"יקית" הזאת, איזה נאצ…

שש אל תגיד את המילה הזו כאן…

אחרי כמעט שבועיים בהן הייתי במדינה ערבית עם פחד שנעלם כמעט לחלוטין, חשתי כיצד כובד ההיסטוריה היהודית במאה העשרים יושב על כתפיי במפגש הטעון עם שומרת גבול גרמנית אחת. התקרית הקטנה הזו עם שומרת גבול אחת הבהירה לי כמה נזקקתי לטיול הזה כדי להבין את חיי כשלמות אחת.

הסופרת רונית מטלון ז"ל אמרה פעם ש"אדם צריך להגר משורשיו ולא רק להיתקע עליהם. לא צריך להדחיק אותם, אבל להגר מהם. הגירה היא אקט של אוטונומיה, לא רק אקט בזוי, אתה צריך להגדיר בעצמך מה אתה" טיול השורשים במרוקו הבהיר לי כמה סמויים מן העין היו שורשי חיי עד כה. הרגשתי שייך במרוקו, שייך כאדם הבא לבקר את בית הוריו ומזהה את עצמו לאורך שלבי חייו השונים בתמונות התלויות על הקירות. לא ידעתי כמה המטען התרבותי שאני נושא בקרבי, בחיתוך הדיבור, בתנועת היד, בטעמי הלשון מרוקו נוכח בחיי ובחיי הרבה ישראלים גם ללא קשר למוצאם הפיזי במרוקו.

טיול השורשים הזה הבהיר לי שבסופו של דבר להיות ישראלי זה להכיל את כל בית התפוצות אצלך בבטן. והישראליות שלי עד כה, הייתה חסרה חלק משמעותי מתוואי מרחבי תחילתה וסודות אופייה. כיום אני מבין את זהותי כמתחילה במלאח של סלה, במרכאש ובקזלבנקה מצד אחד, אך עוברת באושוויץ ובברוקלין. האחד אינו יכול להיות שלם בלי השני. אחרי מרוקו, אני מבין שהישראליות היא צמרת העץ ששורשיו המפותלים הסתבכו והתפתלו דרך המפגש בבין בית הוריי בסלה ובקזבלנקה, ליאונרד כהן, הגאון מוילנה ובאר שבע ואני שמח שכך וכל שנותר לי הוא לקוות ולהיות כאותם עצים שגודל צמרתם הנוגעת בשמיים, שווה ברוחבה ובעומקה לשורשים הסמויים עמוק באדמה.

5 comments on “טיול שורשים וצמרות. מרוקו, 2017.

  1. איציק לוי

    …הייתי שמח מאד לשמוע מוסיקה שלך שנוצרה אחרי המסע הזה , יש?
    איציק

  2. yamithagar

    אני קוראת את זה מפרנקפורט הרחוקה והקפואה.
    השנה אהיה בת 40 ומתכננת לי את טיול היומולדת למרוקו.
    רצה לקרוא אותך!
    נשיקות..
    ימית

    Yamit Hagar, Producer
    +972-54-2195133

    http://www.nobodysfaultproductions.com/

  3. אאחח.. נהניתי לקרוא ולראות. קרוב לליבי הענין הזה. לא עשיתי טיול שורשים עינין של איחור דרמטי. אבי זקן ולא ניזכה לבקר ביחד במוגאדוראבל הייתי אצלו עכשיו יומיים ושר לי את שיריו במרוקאית והיו צחוקים וגם עצב עירובוביה רגשנית.הצבעים האוכל והרגישות שפה וצלילים.אנחנו ישראלים כי הם עלו עם הקמת המדינה והיו ההקמה עצמה אבל נחמד או מרגש השורשים הזה.שימחתני.

  4. "… בסופו של דבר זה מרגיש לי כה מוזר לחזור למקום, שלא הייתי בו מימיי."
    מקסים!
    וחצמזה, גם אני חיפשתי שיר..

  5. גילוי נאות, דויד ואני קרובי משפחה דרך האמהות. הסבא שלי (חנניה אלחרר הררי) היה אח של הסבא רבא של דויד (דוד). והסבתא שלי סימי הייתה אחות של סבתא רבה של דויד (רחל).
    היה מרתק לשמוע את הסיפורים ממרוקו בשפה כל כך ציורית וזורמת.
    מעולם לא הייתי במרוקו ולמעשה פיספתי ביקור כזה עם דודותי ומשפחתי הרחוקה יותר.
    אני מרגיש שמוכרחים לשכנע את אמא שלי לנסוע לבקר את השורשים שלנו.
    אגב מוצא הסבתות היה ממרוקו הספרדית (טנג'יר ובילדותן גרו בירושליים) וזה ניכר בתרבותן , בשפתן ובייחוד המאכלים. מוצאם של הסבים היה מהרי האטלס והם השתלבו מהר בילדותם במרוקו הספרדית. רק בהמשך עברו ללרצה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: