Uncategorized הזמן והמקום שיחות עם

סקרן בלתי נלאה – שיחה עם חנן יובל.

חנן יובל בשיחה עם דויד פרץ על יצירתו.

סקרן בלתי נלאה – חנן יובל​

כל מפגש מתחיל בדרך אליו. דרך הטלפון, חנן יובל מנווט אותי אליו. מפת ארץ ישראל, העיר, השכונה והבתים חקוקים במוחו. ״אתה רואה משמאלך את הבית שעכשיו נבנה? תעבור את השער עם העץ, חפש את המספר הגדול שכתוב בירוק״ יובל מדייק את דרכי. מעדכן את האמירה כי האדם הוא תבנית נוף מולדתו, ומבהיר שהאדם המודרני הוא אפליקציית הוויז של חייו.
שכונה פסטורלית בשולי מרכז הארץ. בתים קטנים משנות החמישים. הזמן הצהיב את החיפוי הגושי והבתים עטויי כצמר צהוב על גבי הכבשה, נהרסים כדי ליישר קו עם ישראליות חדשה מנודלנ”ת, אפורה גדולה ופרגמטית. כאן עצי האקליפטוס יצאו לפנסיה עצית, והם מוחלפים בעצי צל מעוצבים כ”גרין דיימונד” ואדר טְרוּנְקָאטוּם. בין רחובות על שם חנה סנש, וינגייט וא.ד.גורדון צומחת בורגנות ישראלית ישנה – חדשה. אני מגיע כדי לדבר עם חנן יובל, כדי להבין איך האדם שהיה שם בכל צמתים הגדולים של עולם המוזיקה והתרבות הישראלית רואה את התרבות הישראלית כיום. הצעיר עם פני התינוק שכמו נולד נוסטלגי, ושאל “אתם זוכרים את השירים?”, היה לקול ומנגינות לשירים ישראלים שהם כמונומנטים הפרושים על פני מפת הזמן הישראלית, אך נדמה שהעמדה הייחודית שלו במרכז העניינים אך קצת בשולי אור הזרקורים הביאה לכך שמעולם לא קרס תחת כובד משקל מעשיו, כמרכז היקום.
ד: אני מתחיל במחמאה שכולה אמת, כמי שהיווה את דור הנפילים של התרבות הישראלית, היית בן הדור שהעביר את התרבות מעברית לישראלית. כמי שהיה חלק מההגמוניה התרבותית של פעם.
ח: (עוצר אותי בחדות) מה?! אני הגמוניה?!
ד: כן, זה לא ברור לך?
ח: אבל אני לא מרגיש כך…
ד: אתה יודע זה הטריק של ההגמוניה, אף פעם לא פגשתי מישהו הגמוני שחשב שהוא כזה, אבל, תכלס, נולדת בקיבוץ משמרות…
ח:ועזבתי בגיל שלוש,… אני מתבדח שהשלוש שנים האלו במשמרות עשו לי את הקריירה…
ד: והשנים האלו יצרו לך דימוי, היית מזוהה עם הישראליות היפה והטובה, ברוח תנועת ההתיישבות העובדת… ובכל זאת הרחקת נדוד מעבר לגבולות הגזרה, נגעת בזמר מזרחי, וזמר יהודי…
ח: וגם עשיתי לאמא שלי התקף לב כשהלחנתי את ז׳בוטינסקי, היום זה לא עושה רושם על אף אחד אבל לאמא שלי “האדומה”, להלחין שיר של ז׳בוטינסקי היה בלתי נתפס, כשיצא שטר עם ז׳בוטינסקי, הוא לא נכנס אלינו הביתה.
אז למה להלחין ז’בוטינסקי?
ח: כי ז׳בוטינסקי הוא משורר נפלא! נקודה. לא שרתי “שתי גדות לירדן”, את זה לא הייתי שר, אבל שרתי “שיר אל על”, כי הוא שיר נפלא, ואתה יודע מה, אם נגררים לפוליטיקה, הלוואי שאנשי ימין כיום היו פועלים לאורו של ז׳בוטינסקי. אבל איפה הם ואיפה הוא. איפה יש היום מישהו עם הליברליות שלו?
ד: בפרספקטיבה, תמיד מתגעגעים למה שהיה יותר ממה שחוששים שיהיה, תראה איך בגין כיכב במערבת הבחירות האחרונה מימין ומשמאל. היום מתגעגעים לבגין כי חושבים שהעבר תמיד יותר טוב מהווה.
ח: הו, תאמין לי בגין התחיל דברים שהתפתחו יפה, יפה…(מחייך) כשיצא השיר “דור” ב85′, זה היה שיר מחאה. אחרי מלחמת לבנון שעשתה בעם שמות. היה דכדוך נוראי. הפוך למה שההורים שלנו אמרו לנו – איזה דור אתם…
מה בעצם אמרו לכם?
ח: אנחנו בנינו, אנחנו עשינו, ואתם? איזה מין דור אתם? זה בררה. והשיר “דור” אומר בדיוק ההפך – אני אומר לבני ההפך ממה שההורים שלי אמרו לי. “אני טעיתי הוא יצדק, דור, דור אל תשבור את חלומך כמוני, אל תמכור את עולמך.” היתה לנו אכזבה איומה מהדור שלנו.
ד: מה היתה האכזבה שלכם?
ח: מה אתה לא זוכר? איזו תחושת דכאון איומה היתה אז? איומה…
ד: באותה שנה, הייתי בן 14, הייתי כהניסט וניגנתי בגיטרה כל הקיץ בבריכה, החיים היו כיף גדול, בוא נאמר שהיתה לי פרפסקטיבה קצת אחרת ממך על המציאות
ח: (צוחק) כן, קצת שונה… תראה ב”דור” אהוד מנור אמר בעצם – אני סומך על הדור שלך, אני אומר לדור הבא. אתה תעשה. אנחנו נכשלנו פה במשהו,
ד: במה הכשלון התבטא? שלא הצלחתם להביא שלום? זה היה שש שנים אחרי השלום עם מצרים… איך התאכזבתם? בגלל שזה שמביא השלום לא היה מהמחנה שלכם?
ח: לא! ממש לא. אני הייתי בלבנון כבר במבצע ליטני, וגם בשלום הגליל חשבנו שזה יהיה מבצע, צי’ק צ’ק נכנסים יוצאים, אב אני הופעתי בביירות ובחמדון ובעליי, ג’יפ לפני טנק מאחוריי, וראיתי שהעסק לא אותו דבר, שכל זה בלוף. אומרים ארבעים קילומטר וממשיכים הלאה הלאה הלאה… כמו שאהוד אמר לי באחת הנסיעות – אני מרגיש שאין לי על מי לסמוך ואין לי אחרי מי ללכת בעיניים עצומות אל עבר העתיד.


יובל, “גדול מהמדינה בשנתיים” נולד בקיבוץ משמרות כחנן בוליבסקי בן דורם של בני הקיבוץ שלום חנוך ומאיר אריאל כשיובל היה בן שנה, חייל אנגלי שיכור ירה כדור תועה באוויר אחותו הבכורה בת ה-11, יעל, נהרגה. הוריו עברו לבית הספר החקלאי בפרדס חנה, שם גדל התחנך והתחיל לנגן בגיטרה. בשנים 65-66 היה יובל חבר בלהקת הנח”ל יחד עם שלום חנוך טוביה צפיר ושולה חן, השתתף בתוכנית המצליחה – מהנח”ל באהבה. לאחר הצבא הצטרף יובל לבני אמדורסקי ושלום חנוך להיות השלושרים, שהצליחו מאוד, לאחר הפירוק הקים את כיף התקווה הטובה עם ג’וזי כץ ושלמה מזרחי ואלי מגן, ולאחר מכן הצטרף לשובבי ציון יחד עם קובי אושרת וקובי רכט. ורק בשנת 76 הוציא אלבום סולו ראשון. במקביל לפעילותו המוזיקלית, יובל, וזה בהחלט ניכר בדבריו, למד פילוסופיה כללית ויהודית באוניברסיטת תל אביב. דבר שניכר בדבריו וביחסו לאמנות. לימים שימש יובל כיו”ר איגוד אמני ישראל. הוא נשוי ליאירה ואב לדור, ושירה.
בשנת 1964, אמר מישהו ליובל שהוא צריך להיות בלהקת הנח”ל כבדרן, יובל כתב מכתב לפיקוד הנח”ל, וכשלא נענה, עלה על האוטובוס מפרדס חנה ליפו. הגיע לפיקוד הנח”ל נכנס והתלונן שלא קיבל מכתב תשובה. כדי שהנער הצעיר יפסיק לשגע אותם, שלחו אותו אנשי הנח”ל, באותו הרגע לחזרה של הלהקה עם אריה לבנון, שבחן אותו במקום וקיבל אותו ללהקה.
ח: זה היה פוקס לגמרי…
ד: עבורך זה פוקס, אבל באותם שנים גם פוקס היה עניין עדתי, תחשוב על כל האמנים ממוצא מזרחי שניסו להתקבל ללהקות צבאיות באותה תקופה, נסים סרוסי למשל ונכשלו כליל. אז מצד אחד אתה אומר פוקס לגמרי, ומצד שני, עבור אחרים הפוקס הזה היה בלתי אפשרי לחלוטין. ונסים סרוסי אמר משפט יפה ושובר לב – לא רציתי להתקבל בשבילי, רציתי להתקבל בשבילם, לתת להם משלי, שתהיה לנו אפשרות להיות עם אחד. ולך היתה תחושה שפיקוד הנח”ל חייב לך תשובות על זה שכתבת מכתב, זה מבהיר כמה אתה שייך לאחוס”ליות
ח: אחוס”ל?
ד: הגדרה של הסוציולוג ברוך קימרלינג – ראשי תיבות של אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט לאומי,
ח:הבנתי, כמו הוואספ האמריקאי.
ד: בדיוק, ואתה עושה מאה שמונים מעלות, ומוציא ב85′ שיר “כל עוד אני ים תיכוני” ברור לי שזו תגובה שלך ושל אהוד מנור לנוכחות תרבותית חדשה שעולה וצומחת. אבל בניגוד לחבר שלך ממשמרות ולהקת הנח”ח, שלום חנוך, שמוציא שיר שמלעיג בו זמנית את המוזיקה המזרחית, ואת המזרחיים ומסמן אותם כ”שודדים”. אתה ואהוד, מאותו בית גידול כמעט, אמרתם משהו אחר לחלוטין על המרחב הזה כמרחב של חיבורים, והשיר הזה “ים תיכוני” מדהים בעיני. הנה שני חבר’ה מ”החבר’ה הטובים”, בני מושבה וקיבוץ, שבאים ואומרים היי גם אנחנו ים תיכוניים, זה מבטא איזה מזרח תיכון, לבנטיני, כמו בחזון של ז’קלין כהנוב, זה לא אירופה, וזה לא אפריקה, אלא משהו חדש היברידי המורכב משבריו וחלקיו.
ח: תראה, התרבות פה היתה אשכנזית, זה לא טוב ולא רע, זה פשוט מה שהיה, גם שושנה דמארי וברכה צפירה מה שרו? אלתרמן ו-וילנסקי. כל המלחינים של פעם ידידיה אדמון וכו׳ השתמשו במוזיקה שהיתה כאן בסביבה, ערבית.
נכון, אבל הם לא באמת ניסו להטמע במרחב לגמרי ,זה היה קישוטים סלסוליים. לא הטמעות במהות,
ח: אבל בתחילת שנות השמונים זה היה שונה. אהוד מנור הנביא, אמר את זה כבר ב82, “מוזיקת השוליים הזאת – עוד עשר שנים, עשרים שנה תהיה המיינסטרים”, וכשהיו אומרים לי “מוזיקה ים תיכונית”, אני אמרתי קיביני – גם אני ים תיכוני, אל תוציאו אותי החוצה, גם אני כאן במרחב הזה ואני לא פחות ים תיכוני. בנסיעות הארוכות בדרכים היינו אהוד ואני מדברים ואהוד בגאוניות, אמר – “כל אחד והבנימינה שלו”, אני יכול להיות בקזבלנקה, בניו יורק או בתל אביב, תמיד כשיגידו לי ים – אני אהיה על שפת הים של קיסריה ליד בנימינה.
עבורי – ים תיכוני היא כמו פסל במסורת היוונית, זו מהות שכבר קיימת בתוך האבן, רק צריך לנקות מכל מה שמסביב ולחלץ את זה משם. מבחינתי המילה ים תיכוני היא העניין, היא המהות של הישראליות הזו. אני התקוממתי שהדירו אותי מהים תיכוני הזה.
אז תסביר לי איך מכל החברים שלך בלהקת הנח”ל ומשעולי הזמר העברי, אתה היית כמעט היחיד מבני דורך, שנפתח למוזיקה מזרחית בזמן אמת? התחילת שנות השמונים הוצאת את השיר “ים תיכוני”, יצרת צליל לנוסטלגיה של מזרחיים בישראל – “אני וסימון ומואיז הקטן”, ירדת לכלא באר שבע לעבוד עם אסירים והלחנת את “פסוליה”, אפילו הוצאת עם דודו אלהרר תקליט נדיר מאוד של שירי מחאה מזרחית בשם “הקוסקוס והסרפן”, וזה מסקרן אותי להבין מה גרם לך לראות את הדברים אחרת מכל בית החינוך שגדלת בו.
ח: תמיד הייתי סקרן… כל הזמן חיפשתי. חיפשתי משהו שיגרה אותי שיפרה אותי, חשבתי שזו הישראליות, אולי בגלל שצמחתי בין העולמות עם החברים שלי מפרדס חנה. החבר הכי טוב שלי בפרדס חנה היה יעקוב בן הרוש! למרות שאני לא ידעתי מה זה מזרחי
באמת לא ידעת?
ח: ברור שלא, החברים שלי משה בן נזרי, ויענקלה בן הרוש…
יענק’לה בן הרוש – שילוב יפה עשית.
ח: שיחקנו כדורגל ביחד, הוא היה חלוץ נפלא, עבורי העניין הזה של מגזריות לא היה קיים.. אפילו חילונים-דתיים לא היה קיים. השכנה שלנו שרה בוכבינדר היתה דתיה. שבת אחת כשהייתי ילד דפקתי אצלם בדלת וביקשתי מהם אופניים ושרה אמרה לי – אתה רוצה אופניים? בשבת? תקח – אל תבקש. שנים לאחר מכן באתי להגיד לה שבת שלום וחג שמח ושאלתי אותה, איך נתת, והיא אמרה בוא חביבי, מה אתה חושב שאני? פקידה של ריבונו של עוילם?
זה היה חינוך אחר לגמרי, זה לא היה חינוך של עשה או לא תעשה, אלא חינוך של תראה, חינוך של דוגמה מעשית. ומצד שני עם כל החברים האלו, למדתי עם ילדי האריסטוקרטיה הלבנה בבית הספר החקלאי בפרדס חנה. יכול להיות שזה לב העניין. כל חיי הייתי גם וגם.


הבנתי את החיבור שלך למזרחיות, אבל מה משך אותך לקרליבך ?
ח: כי הבנתי שזו מוזיקת הנשמה הכי טובה שהיתה כאן, איזה אנרגיה מטורפת יש שם? קרליבך הוא אמן הנשמה הכי גדול שהיה ביננו. זה הרי לצעוק את הקישקע שלך, האנרגיה הפנימית שלי תמיד היתה רוקנרול, וככה אני בא, הבייבי פייס שהיה לי עד לפני כמה שנים, הטעה אנשים ויש בי צדדים שאנשים לא מכירים, עד היום העמידה שלי על הבמה, ומה שיוצא החוצה, זה לא שירי ארץ ישראל היפה והטובה – זה רוקנרול.
נכון, התחלת שם מצד אחד, אבל רוקנרול לא רוצה להיות “יפה” ונחמד, הוא רוצה להגיד דברים על המציאות, לשנות, איפה אתה מרגיש את הרוק אצלך? מה בליל חניה?.
ח: (מתרגש) ליל חניה, זה לא עוד שיר יפה – זה רוקנרול!!!
הגאונות של אלתרמן לספר את סיפור המדינה המתחדשת דרך צבא המתכונן אל הקרב, זה בטח לא יפה. אבל זה בהחלט מצליח להבהיר את המורכבות של הזמר העברי בתקופתך, מצד אחד משרת את הנרטיב הלאומי של מדינה שקמה מאפר ועפר, בדרך פלא, נס, ומצד שני יש לזה מחיר נוראי, נוראי איך אתה שר שם:- “בהתפרש המחנה אשר דינו – להיות שופך דם האדם ומגינו.”
ח: אכן, זה רוק׳נ׳רול ומצד שני אל תשכח שאני שרתי גם ״בטרם״ וגם את “קו העוני” של רוני סומק:
“הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף,
בשכונה שאמרו עליה מעברה.
הקו היחיד שראיתי היה קו האופק
ומתחתיו הכל נראה עוני. “
רוני סומק.

ד: מה חיבר אותך לטקסט של סומק?
ח: משורר נהדר! אתה יודע, גדלתי בבית עני, אבל לא הרגשתי עני, אמא שלי עם הפרוטות שלה קנתה סדרות של תקליטים ואנציקלופדיות, ופתחה את עולמי. התרבות הישראלית השתנתה לגמרי, חסרת סבלנות וסקרנות לאחר. הופעתי פעם בריאלי בחיפה, ובא איזה בחור אחד ואמר לי למה אני צריך לסבול את המוזיקה שלך? אמרתי לו כשאני הייתי בגילך, הייתי פתוח אינטואיטיבי לכל העולם, 360 מעלות. שמעתי את רדיו רמלה, רדיו קפריסין, שושנה דמארי, פרנק סינטרה, פרקי חזנות. כדור – אתה מוכשר ממני פי כמה וכמה, אבל צר עולמכם כעולם הנמלה. אתם חושבים שאתם העולם אבל העולם, הוא גדול יותר ורחב יותר מכם. תסתקרן, תפתח את עצמך .
אבל זה לא אופי של דור אחר? כשכל העולם נגיש לך, אין לך זמן לבדוק הכל, וזה דור שחייבים להתחיל לרוץ מהר מהרגע שהם נוגעים ברצפה, התחרות קשה יותר…
ח: אני רואה כיום זמרים צעירים, הם בני 16 והם כבר יודעים הכל, והם לא היחידים, תראה עכשיו יורים טילים על הדרום, ובאים חברי כנסת שהם יומיים בתפקיד, יומיים! והם כבר יושבים באולפן, ואומרים את דעתם, באיזו מוחלטות – הלו קצת צניעות קצת ענווה, תהיו קצת יותר פתוחים וסקרנים לעולם, תכבדו אותו. אני הייתי סקרן, כולנו, גדלתי בתקופה של סקרנות, אתה יודע מה זה לחכות לאלבום הבא של הביטלס?
אבל במה זה שונה מהבנות שלי שמחכות לשיר הבא של ססטיק ובן אל סיה או קייטי פרי?
ח: זה אותו דבר וזה לא אותו דבר, הצעירים כיום מוכשרים מאוד, אבל המהפכה שאני זכיתי להיות בה, בזמן הביטלס, זו מהפכה שאתה לא זכית להיות בה, זו מהפיכה שעד היום אי אפשר לשחזר אותה, סטטיק ובן אל על הכיפק, אבל בוא נראה עוד עשר שנים איפה מסננת הזמן תשמור אותם.
היום כל ילד בא ומספר איך הוא כתב את השיר הגדול ביותר, ואני הייתי שנים מופיע לפני שהעזתי לקרוא לעצמי מוזיקאי! זמר!
מצד שני אולי זו הדרך הנכונה לאמן בעולם שכולו מירוץ אכזרי לפסגה?
ח: שלמה ארצי אמר לי ב85′ כשיצא האלבום “דור”, והשיר הכי מושמע באותה שנה היה ו”אם השיר הזה נשמע לכם מוכר”, וארצי אמר לי – אתה עושה את זה ואת זה ואת זה, עד שלא תתרכז בדבר אחד ותמשכן את האמא שלך ואת הבית שלך, ותלך על הכל אין צ’אנס שזה יקרה לך באמת. לא בטוח שכך זה יקרה, אבל רק כך יש סיכוי שזה יקרה. אז אמרתי לו – זה לא אני.
וזה לא שאני מתעצל. ההפך אני חרוץ, קרעתי את הארץ לאורכה ולרוחבה, הופעתי בחדרי אוכל מטונפים שלא ניגבו את הגי’פה מהשולחנות, אבל כל הזמן עשיתי, חיברתי כבלים, סחבתי ציודים נהגתי עד אילת גם בחינם, להופיע לכמה אנשים, רק אם חשבתי שיהיה סיכוי שמשהו יצמח מזה. הרצון שלי להצליח בכל מקום ובכל מצב, כולל בהופעות של כאלו שלא שמים עלי. הוביל אותי למצב שאני לא תלוי באף אחד. רק בשביל שאני אגיע לרגע הזה שבו אני אופיע ואצליח בזכות עצמי ולא אכשל בגללם. אף פעם אין לי תירוצים, אני פשוט עושה. החריצות הזאת היא בגלל שאף אחד, אף פעם, לא דפק לי בדלת ואמר לי מיסטר יובל – עוד חמש דקות לעלות לבמה. סמכתי רק על עצמי, ובסופו של דבר, איך אומר השיר? – עשיתי את זה רק בדרכי שלי.

תודה ל ‏דודי פטימר‏ (‏‎Dudi Patimer B‎‏)​ ו Alon Pener-Tessler​ שסייעו לי בהכנת הכתבה. ול Tal Marmelshtein​ שערכה.

0 comments on “סקרן בלתי נלאה – שיחה עם חנן יובל.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

%d בלוגרים אהבו את זה: