בלובנד, עשרים שנה אחרי הכחול הגדול.

8.6.1999
היום לפני עשרים שנה, נשלחו הדיסקים של בלובנד ממחסני הד ארצי אל עבר חנויות המוזיקה בארץ. בדיוק שני עשורים חלפו מאז שהתנגנו התווים: 

רה, לה, מי, פה דיאז. 

זו היתה הפתיחה של ערים וזיכרון, כך נפתח האלבום של בלובנד, כך הסתיימו חיי הראשונים והתחילו חיי השניים. 

רה, לה, מי, פה דיאז. 

הקול הנוגה ולאה של הארי דין סטנטון. זה היה קול שבדרכו המרוחקת וחורקת, ביטא את כל כמיהות שעות החרטה, את כל ייאוש ימי ההחלטה, את כל שנות הרגע אחרי מה שנשלם ולא תם. 

רה, לה, מי, פה דיאז. 

זה היה קול אורגיית האנרגיות הכחולות שנארגו ומצאו להן לב, מילים וגוף, בקול של טראוויס, בסצינה הכי יפה ב"פאריז טקסאס" מאת וים ונדרס.
זה היה שיר רועש וכועס, כשלא יכולתי לשאת אותו, האטתי אותו ואת ההרמוניה המינורית המרתי באקורדים מעורפלים. 

להקה כחולה (מימין לשמאל – אלעד שופן, יאיר שליידר, יוחנן קרסל, חגי נחתומי, דויד פרץ)

ערים וזכרון, התחיל בסופת הקור הגדולה של תחילת שנות התשעים. השלג ירד והשחיר את הדרך בענפים שבורים וסופות מתגברות. כמה שעות לפני כן היום סטה ממסלולו הבטוח, פליטת כדור בתוך מבנה. המוות התפספס בסנטימטרים ונגמר בציחקוקים על האדיוט, רק ניסה להרשים את אחת החיילות, אמרו החברים. 
בתור מפקדו, נשלחתי ללוות את החייל להישפט, צאו עכשיו לירושלים, זה מקרה חירום, הלב שלי התמרד – אבל צפויה סערה, ״אף אחד לא מת מקצת גשם״ השיבו המפקדים ונעלמו לבתיהם. תחנה מרכזית באר שבע, הברזלים קפאו, האוטובוס נשף אדים חולים על האספלט השחור, אני חייב לעשן אמר החייל, היית צריך לחשוב על זה לפני שפלטת כדור, התעקשתי והטלתי עליו את מלוא המועקה על המעקה. 
כבר באיזור בית שמש, האוטבוס דלף מים, ארבע וחצי שעות של שתיקות דרכים גשומות, תובנות ברד ניטח ותהיות מושלגות כל הדרך מבאר שבע לירושלים. ״יהיה משפט?״ שאל, כן השבתי, ״איך יהיה?״ חייך ברשעות, הרדיו קרקש – 
ירושלים נצורה״, אמר הנהג בלטרון, ״לחזור לבאר שבע?״ 
״סע לירושלים״ התעקשו הנוסעים, החייל ואני קיללנו אותם בשקט. 
בחושך זהרו בנייני האומה, הגענו אל תוך הכלום. לילה קדוש בשחור ולבן. מעט אורות הבליחו במרחק. לא היה בסיס, לא היו אוטובוסים, לא היו מכוניות, רק ריקנות לבנה ששררה סביב התחנה המרכזית ובנייני האומה. ״לאן עכשיו?״ שאל, ״איפה המשפט יהיה ?״ לעג. ״תלך כבר״, שחררתי אותו, ״תלך…״ הלך ונעלם אל תוך הלילה בצעדים קלילים, השלג נערם בכל מקום צחור כחופה ומעורפל כהינומה, מכה בי תובנות קרח ודוקרן – הנה נתקעתי בירושלים העיר שעליה היטלתי חרם בזכותה או רק בגללה. רגליי הובילו אותי במורד רחוב עזה, אל עבר ביתה. כשהגעתי לעמק המצלבה, הלילה הצטלל בבהירות שקופה להפליא, העננים נעלמו, רק ירח מרושע הטיל את זרמו השפוך על ביצת השלג הלבן. עצים עתיקים נסרגו והאפירו באדי הקור שעלו מן האדמה. כמה שעות לפני כן ילדים ניסו לערום שם אדם בשלג, עד שהגעתי הוא כבר הפך למפלצת. בזעמי, העולם הצטמצם לקור, סיכות לובן מייאש, וחוסר כיוון מוחלט. פרט למקום שאליו משכו אותי רגלי, הלאה, הלאה, במורד הרחוב, דרך העמק, אל המדרגות לשמים שליד ביתה. בתוך כל זה הופיע הרצון להשתין, פתחתי את הדובון, ואת מכנסי הדגמ״ח, הקור כיווץ, אבל החום בפנים בער. הטיפות נפלו כמטחי ירי חומצי על השלג, מסמנות את עומקו בזחילתן מטה דרך מי תהום נסערים ועכורים, לכשדעך הזרם ראיתי שסימן את מה שלא רציתי להעלות על בדל שפתי, הבטתי בשמה שנפרס לפני בין העצים, צרוב ומומס בדמעות שתן כהות על השלג הלבן, מעולם לא שנאתי את מה שאהבתי יותר מאשר באותו הרגע.

יש לי עוד הרבה מה לספר על האלבום הזה, לרגל 20 שנה לאלבום, עוד אעשה את זה בטח. בכל מקרה אשמח לשמוע מה יש לכם לספר עליו וכיצד הוא השתלב בחייכם. ראו הוזמנתם. 
מוזמנים לשמוע בקישור המצורף. אם תרצו לרכוש אותו תוכלו לעשות זאת 

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.