הסוודר או חולצת הטי – חפצי מעבר והשתנות הדורות בשירים.

הנה השוואת שירים ודורות קטנה. בשני השירים בהם אדון, יש חפצי מעבר מיטונימים מבד המסמנים את הפרידה מאהוב/ה, אולם התייחסות שונה לחלוטין. מצד אחד נמצא הסוודר שלקח אהובה המחושב של דורון טלמון מג'יין בורדו. לכאורה, טלמון מדגישה באמצעות השימוש בסוודר את אובדן אהובה, אולם השיוך שהיא נותנת לו מפיל אותה בפח של עצמה – "הסוודר היקר שלי, שנים שהוא שוכב אצלי. רקום עם צבי על החזה, מעט גדול, מאוד מרזה. גוונים של חום, סריגה צפופה, עזר לי להרגיש יפה."
השימוש המיטבי במיטונימיה בכתיבת שירים (בניגוד לספרות) הוא שימוש בחפץ או כל אובייקט אחר, כדי להעמיס עליו משמעויות, המתארות את האדם שאליו הפריט מקושר. כך יוצא שבצורה משעשעת, כל המשמעויות שטלמון מעמידה על "אהובה המחושב" (על פי הצהרתה) הרוצה להכאיב לה, הם שהוא מרזה, יש בו גוונים של חום (דימוי יפה כאדמה המהווה בסיס וגם מקום חם) הוא סרוג צפוף (דתי? היה יכול להיות מעניין אם כן) ובעיקר עוזר לה להרגיש יפה. 
כך יוצא ששיר הפרידה הזה מפוקס רק על האובדן של מה שאבד אצלה ולה, ולא בינהם. כל שאהובה נותן לה הוא דברים המקרינים עליה. מעבר לכך, פרט לרצון של אהובה המסודר ומחושב להכאיב לה על ידי לקיחת הסוודר האהוב שלה, איננו יודעים עליו דבר. האהבה שלה היא חד צדדית במיוחד, יתר על כן העמדה שלה היא פסיבית להחריד על גבול האדישות: "הלב שלי בפנים נשבר – עכשיו תמיד יהיה לי קר", היא אומרת, אולם הדבר מרוחק ממנה מאוד, כל השיר מתנהל כמין שיחה כנה אך הרגשות מתוארים דרך כפפות מנתח מרוחקות.

ג׳יין בורדו – מה שחשוב


לא יכולתי שלא להשוות בין השיר של ג'יין בורדו לשיר קטן, יפיפה ונשכח של איוון דאנדו מהלמונהדס. גם שם השיר עוסק בחפץ מעבר לפרידה, וגם אצל הלמונהדס מדובר בפריט לבוש – חולצה.
העמדה הבסיסית של השיר, היא שהדובר לקח את החולצה מאהובתו לשעבר, (אלא שהיא עזבה אותו הפעם) כך שהוא יוצר שיר משלים לשיר של טלמון. אולם בזאת מסתיים הדמיון. מערכת היחסים שדנדו מתאר מורכבת אלפי מונים, מהפלקטיות הפסיבית בדמויות של טלמון. "הייתי חייב לשמוע על החבר הדני שלך" רוטן דנדו על גחמותיה המורכבות, אבל נותן לאהובתו ומחשבתה זכות קיום בשיריו, מנהל עימה איזה דיאלוג ובכך הופך אותה מפלקט של כמה שורות, למישהי קונקרטית שממש אכפת לי ממנה, ובהתאמה הפרידה שלהם, שוברת את ליבי. "לקחתי לך את חולצת הטי (שירט) האהובה עלייך, היא אף פעם לא נראתה טוב עלייך כמו שהיא נראית עלי", דנדו מתאר את היחסים בינהם בצורה שמעמידה את שני האנשים המתוארים בה כבני אדם ולא כדמויות תסריטיות הגזורות מטלנובלה עגמומית. 


וזו הבעיה המהותית בעיניי. אין לי טענות לטלמון אישית, להבנתי ומהתבוננותי בכתיבה שלה ושל רבים אחרים ידועים יותר ופחות מבני דורה, טלמון משקפת היטב כיצד התרבות הנוכחית מבנה מערכות יחסים של צעירים בני זמננו. לכאורה אלו אותן מערכות יחסים שבבסיסם הרגשה פיזית עתיקת יומין שכבר אובדיוס נאלץ להשתמש במטאפורות כדי לתאר מה עושה לאדם. אולם ההבדל בין אובדיוס, שייקספיר, דנדו וטלמון הוא למעלה משני עשורים של תרבות רייטינג ממורכזת ובחברה בלי מסורת תרבותית עתיקה, זו יכולה בהחלט להיות בעיה. תרבות רייטינג היא תרבות המעדיפה את המכנה המשותף הרחב ביותר, על פני היכולה להכיל לפרש או לחוות מורכבות. ולזה יש מחיר מאמיר – מרחב פרשנות מצומצם ודיכוטומי, כזה היוצר תיאור פלקטי של אותם רגשות עתיקים, שכן אם כל מה שיש לך בחיים זה תפיסת מיינסטרים לגבי כיצד אמורים להיות החיים הנכונים, אזי אפשר להבין מדוע אבדן פריט אחד מהארון של טלמון מוביל אותה למשבר תפנוקים שכזה. 
כמו הסוודר, אהובה היה פשוט פריט נוסף בארון של טלמון. ועם כל ההערכה ללחן היפה והשיר הנוגה, שיר על אבדן אקססורי, לא באמת מרגש אותי יותר מתיאור אמוטיקוני ופשטני של חוויה אנושית עמוקה. 
ועל כן בפראפרזה על דברי ניקולה בואלו העתיק: כותבים צעירים, למדו להרגיש גוונים, לפני שאתם כותבים. 

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.