אנדרטה ומוזיקת המקרה – מופע עם יוקו אימזקה ושמעון בוקשטיין

אמש בשקט שלפני ההופעה, יוקו שאלה אותי מתי ואיך המוזיקה התחילה בחיי. סיפרתי לה על הפעם ההיא שהייתי בין ארבע ועמדתי בגינה הציבורית של רחוב אוסבלדו ארניה (היום ליד שער 90 בבן גוריון) וברגע אחד האוויר כולו נחלק לקווים שקופים שהסתדרו בצורות מול עיניי. והתחילו לזוז ולרטוט, שקוף על שקוף, ובכל זאת היה ברור שזה שם.
לקח להוליווד הרבה שנים לשחזר את החזיון, אבל כשזה קרה הם שכחו דבר אחר מאוד משמעותי. ה-מה שלא תקראו להם: חייזרים, תודעה בין קוסמית, אלוהים או דמיון של ילד, היו שם ותקשרו איתי, בדרך היחידה שיכולתי להבין. שיחות מלאות משמעות בשפת האספרנטו של היקום – צליל. חשוב לי להדגיש שלא היו אלו תווים בלבד, אלא לצליל עצמו, למהות הדרך שבה נפרש הסתובב ועטף אותי, היתה משמעות בפני עצמה. 
ומאז כשאני רוצה להגיד משהו, אני כותב שיר, אבל כשאני מנסה לדבר עם היקום, או לעשות אהבה עם פיזיקה, אני מנגן מוזיקה בלי מילים. תדרים של משמעות. 

בעבר הרחוק יצרתי כמה וכמה קטעים עבור מחול ומחוללים מודרנים, שהסתיימו במפח נפש עבורי. כשראיתי את התוצאה עולה על הבמה חשתי שלא נוצר קשר של ממש בין הרקדנים למוזיקה. אולי זה המקצבים האיטיים שאהובים עלי, אולי הנטיה שלי לצלילים ארוכים ומלודיות, או שמא הבעיה היתה במחוללים שמשום מה ביקשו כל הזמן רחשים קצובים וקטועים, וחסרי כל מסגרת מארגנת. 
בין אם כך או אחרת, בסופו של דבר לא חשתי שנוצרה שיחה מוצלחת בין המוזיקה שיצרתי לריקוד שנוצר ממנה. והפסקתי עם העניין.  לכן מאוד חששתי כשקיבלתי טלפון משמעון בוקשטיין ושאל אם אפשר להשתמש במוזיקה שיצרתי על האנדרטה לעבודת וידאו ומחול. 
אלוהי התקווה שלא מתייאשת, אמר לי להגיד כן, ואני כה שמח שעשיתי את זה. כשראיתי את העבודה המצורפת:״ים המוות״, התאהבתי בשמעון וביוקו כליל. חשתי שמצאתי אנשים שחשים את המוזיקה כמו שאני חווה אותה. חוויה אימרסיבית, עמוקה ופנימית, אולי זה מפני ששלושתינו חווים את המדבר כמקום מעצב. צפו כיצד יוקו רוקדת כאן, או יותר נכון: הופכות למוזיקה.

Dead Sea – Israel – 2017 from Shimon Bokshtein on Vimeo.


הסיבה ששמעון הגיע אלי, היתה כי הוא חיפש מוזיקה שתהיה קשורה לאנדרטת חטיבת הנגב בבאר שבע. כמה שנים לאחר מכן שמעון שלח את הוידאו השני שהוא צים עם יוקו – ״אנדרטה״ היה שמו. ואני מודה שנפעמתי כליל. האנדרטה המצויה מעל באר שבע, היא חלק מנוף חיי. מאז שהייתי ילד רצתי אליה מהבית של ממה בשיכון אוסבלדו ארניה, דרך השדות הצהובים. זה היה הבילוי של שבת, האנדרטה היתה בו זמנית גם גן שעשועים, וסיוט בטון אפור.
בשנת 2014 הוזמנתי לאצור מוזיקלית את אירועי ה50 שנה לאנדרטה. היו לי רעיונות יומרניים להפוך את כל החלקים של האנדרטה לפסלי צליל בפני עצמם. תכננתי לעמוד על המגדל של האנדרטה ומשם לשדר לכל חלק מהמונומנטים, מרקע צליל משלו. קיוויתי שהיצירה תווצר רק תוך כדי התנועה בתוך האנדרטה. רציתי שאנשים ילכו דרך הצלילים והחיבור שלהם ליצירה קוהרנטית אחת יתרחש רק לכשיעמדו במרכז האנדרטה במרחק שווה מכל הרמקולים המשדרים חלקי יצירה. כך מצאתי עת עצמי במשך כמה חודשים, מגיע לאנדרטה מידי שבת, לרשום את קוויה במוזיקה. בחלק מהזמן לקחתי איתי את מעיין ונעמי, בנותיי הקטנות, כדי שהן יחוו את האנדרטה. פעם אחר פעם התבוננתי בהן מתייחסות לאנדרטה כאל גן שעשועים מהחלל החיצון ושמחתי בהנאתן מהמקום. מאז בכל פעם שאנו עוברים בכל נקודה בעיר – מעיין מצביעה ואומרת – אבא ה-א-נ-ד-ר-ט-ה… בשמחה בלתי מסויגת. 
בסופו של דבר הרעיון עצמו נגנז, אולם תוך כדי ההכנות לארוע כשנדדה שנתי אל האנדרטה, הקלטתי את מעין אלבומון קטן בשם ״אוקטובר קונקרטי״. ושמתי באתר הבנדקמפ שלי. משום מה אנשים פחות מעריכים מוזיקה שאין בה מילים, אבל תנו לזה האזנה, לטעמי זה הכי קרוב שהגעתי אי פעם להיות בנאי (בוב, לא אהוד….) 

למרבה הצער הדבר היה מסובך מדי טכנית, לכן בסופו של דבר העליתי מופע אחר עם להקת we are ghosts. אולם המוזיקה שיצרתי המשיכה לבעבע ברקע וכך שמעון הגיע אליה כשחיפש מוזיקה הקשורה לאנדרטת חטיבת הנגב. בסופו של דבר צילם שמעון את יוקו רוקדת בצורה מפעימה, שלח את הסרט לפסטיבל סרטים בלובר העוסקות באמנות במרחב הציבורי. ושנתיים לאחר מכן הוזמנו ללובר לקבל את פרס ״Jiffa" על הסרט.

כדי לציין את העניין, עשינו מופע משותף בחלל שבו חיה יוקו בירושלים. מקום מרתק בנחלאות שבתחתיתו בור מקווה ובראשו צוהר לשמים ממעל. מצורפות כאן תמונות מהאירוע עצמו – תהנו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.