הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות

״שחור ולבן זה אנחנו וזה אתם, שחור ולבן זה דבר שולי וזה דבר מרכזי, זה אתיופים וישראלים, אבל הדם אדום ומשותף לכולנו. ואם כולנו עם ישראל, ואם המדינה שלנו זה ארץ ישראל, אז התפקיד שלנו הוא להגן אחד על השני ולא לשפוך את הדם אחד של השני״. עיניה נעצמות, הצער חרוט על פניה, עמוק מקמטי השמש. בסך הכל כמה שבועות בארץ, אך השנים שהמתינה שם ניכרות בעיניה הרכות. מבטה מושפל כשאני שואל אם תרצה לדבר בשמה. היא מחייכת במבוכה ומסרבת להזדהות. כרבים אחרים מבני העדה הבוגרים, תחושת הזרות יוצרת חשש גדול לומר את הדברים היישר למצלמה או למכשיר ההקלטה. מרכז קליטה קלישר, באר שבע. ״מעט מעט תבוא גאולת ישראל״, חזה ודייק הרב קלישר בכתביו. במקום בלוקים ארוכים המרכז נבנה לגובה. שער אחד החוצה, במכונות הכביסה מרחפים חיתולי בד, ילדה צעירה משגיחה עליהם, בוהה במסך עמום צבעים. אמש, לאחר חצות, הגיעו לכאן כמה משפחות מאתיופיה, בוקר יומם הראשון בארץ החלומות מתחיל בשיחה על המצב. שבוע מורכב להיות בו עולה חדש, בטח ובטח מאתיופיה. באולפן לעברית המורה תבקש מהנשים לחזור על המשפט ״יש לנו ילדים״. הן חוזרות ונאלמות, תוהות על הפער בין עברית לישראלית.

שבועת האדמה

״אבות אבותינו השרישו לנו שזו המדינה היחידה שלנו, מדורי דורות, והנה עכשיו לאחר הגלות, בעזרת האל, הגענו!״, הוא אומר ושם את ידו על כיפתו, ״אבל במקום לשמור עלינו, השלטונות גוררים אותנו ואת הציבור למקומות קשים. אם המנהיגים היו הגונים וישרים, הם לא היו מפלגים אותנו, היום זה אתיופי שנהרג, מחר זה אחר, צריך למנוע את ההרג הבא ולא משנה מאיזו עדה. עצם העובדה שישראלי נהרג צריכה לכאוב לכולנו״. הוא מהנהנן בראשו מצד לצד וממשיך: ״יש כאלו שאומרים זה אתיופי, אז זה בסדר שימות, זה מרוקאי, זה בסדר – לא! כולנו ישראלים. וזו הבקשה שלי מהמנהיגים שלנו – תדברו אל הציבור, אל המשטרה, תרגיעו את המצב, כולנו אחים״.פניהם משקפות את סערת הרגשות. מותו של סלמון טקה ז"ל מירי השוטר ומראות התמונות מההפגנות קורעים אותם מבפנים. זה הפער שבין חלום למציאות, בין הנאמנויות הצולבות של עדה ומדינה, בין שלוות תום המסע שהם מייחלים לה לבין האלימות בכבישים וברשתות החברתיות, בעד ונגד. לפני שלושים שנה כתב אהוד בנאי את המבט החבול שמסתמן על פני העולים החדשים שממול: ״הם שנים חלמו על בית, ועכשיו זו המציאות, גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות״.הוא מקשיב בשתיקה לקול האחרים, שערו האפור מקנה לו מעמד אך הוא לא ממהר לדבר. לבסוף הוא מרים את ידו באיטיות, מסמן שגם לו יש מה לומר. האחרים משתתקים: ״המתנתי עשרים שנה לעלות לכאן וכבר שם שמעתי מה עושים לקהילה. עשרים שנה, זה חצי מיציאת מצרים. סבלתי, היה קשה, אבל עשיתי את זה בתקווה שהילדים שלי יבואו לכאן, יגדלו, ינהיגו ויובילו את המדינה. אבל מה שקורה לנו, לא קורה לשום עדה אחרת."אמא ביקשה מהמשטרה שיעזרו לה עם בנה שחולה בנפשו. במקום להביא לה את הילד, הביאו לה גופה. שמעתי את זה שם ובכיתי. אבל באתי! האמנתי שלא תהיה עוד טעות, אבל גם כאן אני לא מפסיק לבכות, ולבכות ולבכות״. קולו נשנק, דמעות נקוות בצידי עיניו, האחרים מסבים את מבטם הצידה. קשה לראות סמכות נשברת כך בחוסר אונים.ניכר שהדור המבוגר מביט באירועי הימים הבוערים האלו ולא יודע איך להתמודד עם מורכבות המציאות. שתיקת מבוכתם מבהירה שהם אינם תומכים באלימות המשתוללת, אך מתקשים להבין את חוסר האמפתיה למצבם.

״גם אם הילד הזה עשה משהו לא בסדר, גם אם הוא התחצף, למה להרוג אותו?״, שואל עולה ותיק שמגיע לגינה לאסוף כמה עלים וקלחי תירס. אדם מן היישוב בעשור החמישי לחייו, איש מהוגן שמספר כיצד ניגש אל מכוניתו, פתח את הדלת, כשלפתע מופיעים שני שוטרים משומקום, ומעכבים אותו לחקירה בהאשמה שהוא גנב את הרכב. ״אמרתי להם זה האוטו שלי, רוצים לראות רישיון? מה אתם חושבים? שאני אגנוב רכב באמצע היום מול הבית שלי? כשראו שזה הרכב שלי רצו לעצור אותי על התחצפות לשוטר, למזלי עבר במקום שוטר אתיופי שהכיר אותי, אז הם נתנו לי כמה צ׳אפחות בגב כמו לילד קטן, והלכו״.
המקרה הזה ורבים אחרים אותם אני שומע מכל מי שאני מדבר איתו, מבהירים לי שזהו רגע ה״metoo" של יוצאי אתיופיה מול הממסד הישראלי. איתרע מזלי ונקלעתי אל הר הגעש שהתפרץ בדרך השלום ליד עזריאלי. גם אני כעסתי על סדר היום ששובש לי, להוריי המבוגרים שנתקעו שבע שעות באוטובוס בדרכם חזרה מהלוויה, לאישה שבכתה בייאוש בתוך מכוניתה בפקק. כל סימני המבוכה והבלבול ששמעתי בשיחה עם דור המבוגרים הפכו לסימני קריאה בקרב דור הצעירים שחסם את הכבישים במבט קשה.

האופנוען צרח על הנער, ״זוז מפה, יא מטומטם, תן לי לעבור״, הנער הקשיח את אגרופיו בצידי גופו, ומיקד את מבטו השוטם באיש שלפניו. ״לא זז״, צרח עליו, ״עד שלא יפסיקו להרוג אותנו – לא זז!״. ״זוז לפני שאני הורג אותך בעצמי״, האופנוען צרח וסובב את ידית הגז, המנוע הנוהם הרעים בינהם, ״תהרוג אותי – לא זז״, צרח הנער.

הפגנות בגשר השלום

כל המון הוא סערה המעצימה את עצמה, מעטפת מחרישת אוזניים לכל מה שמסביב. אם אתה מחובר למטרה, אתה תיסחף בשייכות עין הסערה, וההמון שהשתולל על גשר השלום לא היה אחר, ממוקד ברגשות תסכול הזעם נסחף הרחק־הרחק מעבר.
״איבדתם אותנו? באמת? כשעשינו הפגנות שקטות בכיכר ואחרי זה הלכנו הביתה כמו ילדים טובים – מצאתם אותנו?״, אומרת אורית טשומה, זמרת וראפרית חדת לשון, בשנות העשרים לחייה, וכבר מרגישה כשייכת לדור הביניים, זה שעוד יודע איך לנוע בין המבנה הקהילתי לבין המערכת הישראלית.
״ברגע שהבנו שלא מקשיבים למנהיגים שלנו, גם הצעירים הפסיקו להקשיב. זו הסיבה לאלימות שהשתלטה על ההפגנות, כולם אובדי עצות, 90 אחוז מהאנשים לא אלימים, זה רק עשרה אחוזים שלא ספרו אותם. אבל אותם עשרה אחוזים, הם הילדים שיעצרו אותם עשר פעמים ביום רק בגלל צבע עורם".
אז מה המטרה של ההפגנות?
״נתחיל בזה שהשוטר הזה חייב להיות מאחורי סורג ובריח״.
אתם לא סומכים על מח״ש ומערכת המשפט שתחקור ותבדוק?
״איזה שוטר אי פעם עמד לדין על זה שהרג אתיופי? זה היה יכול להתפרץ על טריגר של אפליה בקבלה למוסדות חינוך, על חוסר היכולת לקנות דירה כי לא מוכרים לנו, אבל הפעם זה לא זה, הפעם זה על החיים ועל המוות, ובמקום להתעסק בכמה אלימות עשו המפגינים, הלוואי שהתקשורת היתה מראיינת אותם שיספרו כמה פעמים כל אחד מהם סבל מהמשטרה ומגזענות״.
אבל הפעם המחאה שונה, ראיתי בעיניים של הצעירים לאילו מרחקים הם מוכנים ללכת.
״כי מכל מה שקרה אנחנו מבינים ששום דבר לא השתנה, שוב שוטר מרשה לעצמו לירות בנער אתיופי בידיעה ששום דבר לא יקרה לו. אני לא תומכת באלימות, אבל ההפגנות מוצדקות, מי שאיבד את החיים שלו זה אתיופי ולא שום ישראלי אחר״

יוסי אינגדיו, בגינה הקהילתית מרכז קלישר


משלל תפקידיו במרכז הקליטה, יוסי אינגדיו גאה מאוד בגינה הקהילתית שהוא מטפח. בקצה הבלוק, בערוגות מסודרות לפי דירות, צומחת תקווה בדמות קלחי תירס סגול לבן ומתוק במיוחד, תפוחי אדמה עזי טעם ופלפל חריף במיוחד. כל הצמחים והתבלינים שגורמים לבני העדה להרגיש כאן בבית, עם מעט מהבית שם. תריסר שנים שהם מגיעים לכאן מדי יום לעדור ולהשקות, לקצור ולחכות שהגידולים יעלו והפירות יבשילו. יוסי גאה שהמקום משמש מרחב מפגש עבור בני הקהילה ושכניהם, הוא חולם על היום שבו יוכלו לשבת בבוסתן שהולך וצומח אל עבר העתיד.מעבר לכביש צומחים בנייני היי־טק ותעשיות עתירות ידע, העתיד כבר כאן, אך יוסי רוצה לשמר קצת מהעולם הישן בתוך החדש. ״רצינו ליצור מקום מפגש לקהילה אחרי העבודה, לשעות הפנאי. מבוגרים עם צעירים, שיישבו וידברו. ששאר הישראלים יכירו אותנו ואת התרבות שלנו באירועים כמו פסטיבל אקוטופיה, שייווצר חיבור של אמת, שכל מי שרוצה יכיר אותנו דרך התרבות והאוכל שלנו, זה מקרב בין החברה האתיופית לחברה הישראלית, זה מה שעושה את השינוי״.


כמו הגינה הקהילתית, התקווה היא עבודה איטית, צומחת מדי יום באלפיות המילימטר, אך כך גם התסכול והייאוש. במשך שנים הדברים קרו בשולי היום־יום הישראלי, פה גננת מתנצלת שמבטלת את ההרשמה של הילדים לגן כי ״ההורים האחרים לא רוצים אתיופים״, שם בדיחה גזענית של מוכר הפלאפל, אולם היד הנעלמה כתבה את הכל בפנקס תעצומות הנפש. מי שרוצה לטבוע באירועי השבוע ולהצדיק נקודה זו או אחרת כדי לגבש עמדה על מה שהתחולל הימים האחרונים, לא רואה את הקו שנחצה השבוע לשניים. המבנה הקהילתי הפנימי קרס, המרכז המבוגר לא יכול להחזיק יותר את המורכבות של אמונה בארץ אל מול תסכול מהמציאות. אולי בדברי הימים זה יירשם כשבוע שבו ״האתיופים״ הפכו ל״ישראלים״ במלוא עוצמת המילה. ״אחרי המתנה של 20 שנה לעלות לארץ, הגבורה שלי תהיה לגדל פה ילדים שיהיו מנהיגים בלתי נפרדים מהמדינה ומקבלי החלטות בהנהגה, שיהיו חלק מהעשייה, חלק אמיתי מהמדינה, לא כמונו… אני מרוב שבכיתי כשחיכיתי שם נפגעה הראייה שלי, ועכשיו אני מפחדת שהעצב והתסכול שאני רואה בכל יום יגרמו לי לאבד את ראייתי, ואני לא רוצה להתעוור! רוצה שבשאר החיים שנותרו לי, אוכל לראות את האור ולחייך בשמחה, שהגעתי למדינה שלי ולעם שלי״. היא מדברת, ושוב מתחילה לבכות, אוספת את עצמה והולכת.

אורית טשומה צילום:תדלה אסרס


גולת הכותרת הציונית / אורית טשומה
גולת הכותרת הציונית דהויה,
משמש מערב שקרנית,
לא מאירה על יהודי אתיופיה ,
זה לא סקסי כמו אוטובוס של תגלית.

כשהמצפון נתפס נרדם במשמרת חוק השבות ,
אל נא תפטמו בסיסמאות הזדהות .
יש האומרים שאני נשמעת כמו עוד "תקליט קורבנות שרוט",
או ש"אפשר לחשוב שיש כאן עבדות"
ו"שזה הרי קרה לכולם "
שאולי עם הזמן אני אתפוס גם את המצפון שלי נרדם.

הכרית לא עשויה מהרצון להיות כמו כולם ,
והשמיכה לא מצמר משכיבה אותי לנוח,
"כי לא תמיד צריך לשנות ".
וששואלים אם לא בא לי לכתוב על אהבה
נפלאות הבריאה או הפרעות אישיות חמודות.
יו "אל תרגישי כי קיבלת את הבמה
חייבת את להכיל את מפלצת הגזענות".

במחשבותי הפרוצות תל ברוך של תובנות
שכולם כבר ידעו אך בחרו להעלים עין,
לא מתנחמת שהכל בינתיים ,
זה "סה"כ עניין של דור או שתיים".

בינתיים, האצבע על ההדק קלה מדי עלי,
זאת מלחמה על העתיד של אחי וילדי.

שלא תטעו ברחוב השייכות אני מסתובבת
עם נעלי בית ושרוול מאכילה את מפלצת הגזענות
ב"הום מידי "אינג'רה כחול לבן״.

רק אני מתחילה להרגיש יותר מידי בנוח ,
עוד שוטר דואג להוציא אותי מהאוזניים של החברה ,
להזכיר לי שאני עוד תלויה באוויר,
בזמן שהשאר אחוזים בקרקע.

את החיים של הקורבנות לא תחזיר כל סכום של מלגה.
גולת הכותרת הציונית דהויה מהשמש מערב שקרנית,
אפשר לראות את כמות חברי הכנסת שיצאו לתמוך
במחאת הקוטג' לבין המלחמה באלימות המשטרתית.

וזאת לא רק הכנסת והרשת ,
לא רק הרבנות והבולשת,

זאת התפיסה המערבית המעוותת שמתבססת,
על שהאדם השחור תמיד המסוכן ,
הרי למי זה משתלם להלל את אידיאל היופי טוב הלבן?
ותמיד להתהוות ולתהות – מה לעזאזל אנחנו עושים כאן?.

https://www.israelhayom.co.il/article/671299

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.