קצב 0 – מרינה אברמוביץ׳, אלימות ואמנות.

כששמעתי בפעם הראשונה על – ״קצב 0״ של מרינה אברומוביץ, נחרדתי. לא מהניסוי עצמו, אלא מפני שהיתה לי תחושה ברורה כיצד יסתיים. כמי שסבל מאלימות בילדותו, ולא אסתיר – גם היה אלים כלפי ילדים אחרים, ונלחם בזה בכל כוחו. אני מודע היטב כמה אלימות טבועה בנו. למעשה עם כל האהבה שלנו לסיפורים נקיים מדם, בסופו של דבר אלימות היתה ועודנה כוח מרכזי בעיצוב האנושות. היכן היינו ללא המלחמות שהותירו אותנו כפריטים בקצה השרשרת האבולציונית?.

אולם קיצוניות של המאה העשרים יצרה תנועת מטוטלת הפוך לכיוון הומניזם קיצוני. הנסיון לבטל את כל האלימות מהאנושיות נידון לכשלון בעיני. השבוע נתקלתי בספר ״למה הם עושים את זה לעצמם? פגיעה עצמית באמנות גוף רדיקלית״ שכתבה חנה פרוינד-שרתוק. וקראתי שוב על המיצג המזעזע ההוא משנת 1974 של אברמוביץ׳.
אברמוביץ' העלתה את המיצג בערב שהוקדש לדיון בדינמיקות המאפיינות מצבי אגרסיביות פסיבית. אברמוביץ' עמדה ליד שולחן ובטקסט שהיה תלוי לידה נכתב: "על השולחן נמצאים 72 חפצים אתם יכולים להשתמש בהם עלי כרצונכם. אני האובייקט". 
בין החפצים שעל השולחן היו: אקדח, קליע לאקדח, מסור, גרזן, מזלג, מסרק, שוט, שפתון, בקבוק בושם, צבע, סכינים, גפרורים, נוצה, ורד, נר, מים, שרשראות קשירה, ציפורניים מלאכותיות, מחטים, מספריים, דבש, ענבים, פלסטרים, גפרית ושמן זית.

מרינה אברמוביץ׳ – קצב 0.



״קצב 0״, נגמר באלימות. עד סוף המיצג כל בגדיה של אברמוביץ' נחתכו מעליה, חתכו את גופה בסכין גילוח, היא נצבעה, נוקתה, קושטה, הוכתרה בזר קוצים והאקדח הטעון כוון אל ראשה . אחרי שש שעות הנהלת הגלריה עצרה את המיצג שלא הסכימה שהאלימות תימשך. על המיצג אמרה אברמוביץ׳ – "ההתנסות לימדה אותי שאם משאירים החלטות בידי הציבור, אפשר להיהרג…. הרגשתי מחוללת: הם גזרו ממני את הבגדים, תקעו לי קוצי ורדים בבטן, אדם אחד כיוון את האקדח לראשי, ואחר לקח אותו ממנו. זה יצר אווירה טעונה. אחרי שש שעות בדיוק, כמתוכנן, נעמדתי והתחלתי ללכת לעבר הקהל. כולם רצו החוצה על מנת להימנע מעימות אפשרי״ ואילו המבקר ארתור דנטו תאר את הדינמיקה של המיצג כך: "לקהל הייתה ההזדמנות להרוג את האמנית, אם רצה, או להאכיל אותה בענבים" על המיצג


המוכחשות של האלימות בנפש האדם, היא למעשה הדבר שגורם לנו להתנועע על הקצה. אך מה שמוכחש אינו נעלם, רק מוצא את עצמו מנותב למקומות אחרים, תקראו לזה אמנות, תקראו לזה מוזיקה לפנים, תקראו לזה בעיטה בחוש הטעם, בסופו של דבר אלימות כאן כדי להיות נוכחת. בניגוד לחיות שאף פעם אינן רעות, בנו יש את האפשרות לבחור להיות בין אלו ששמים את האקדח על הצוואר, לבין אלו שבוחרים לעצור את המיצג לאחר שבסתר ליבנו הסתקרנו איך זה היה לשים לה אקדח על הצוואר.

One thought on “קצב 0 – מרינה אברמוביץ׳, אלימות ואמנות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.