אדישות יולי אוגוסט

״…ואני־עודני מצפה לנשיא ישראל או לרמטכ"ל מאחינו התימנים. מתי נזכה לכך?" כך ענה דוד בן־גוריון לישראל ישעיהו, כשהוזמן לכינוס הנוער התימני בשנת 1954. השאלה של בן־גוריון נותרה ללא מענה, רטורית ותמוהה. להזכירכם, מדובר באיש ששמונה שנים לפני כן הקריא את מגילת העצמאות והקים את המדינה, ולמרות שלא היה ראש הממשלה באותה עת, בוודאי יכול היה למנות רמטכ"ל או לקדם נשיא מקרב יוצאי תימן לו רצה כשחזר מביתו במדבר אל הנהגת המדינה. 
עשורים חלפו, רמטכ"ל ונשיא ממוצא עיראקי, פרסי ומרוקאי כבר היו. אך ממוצא תימני – טרם. לא יכולתי שלא לתהות השבוע איך היה מגיב בן־גוריון לדרמה שהתחוללה בלב ביתו הפוליטי, כשמפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ חברה למפלגת גשר של אורלי לוי־אבקסיס. 
רמטכ"ל פקוד וצייתן או נשיא ייצוגי זה דבר אחד, אך הנעת "בני עדות המזרח" ל"מפלגה שהקימה את המדינה" כדברי איתן כבל, זה כבר עניין אחר לחלוטין. 
בעבר האיחוד הזה היה נתפס כמהפכת אחרית הימים ותחילת היבשה. ואכן בקרב חלק מחבריי הפעילים המזרחיים בפייסבוק נרשמה התרגשות מהאירוע. לא כל יום מנהיג מזרחי, מהפריפריה הדרומית, מנהיג פועלים מנוסה, מאחד כוחות עם מנהיגה מזרחית מהפריפריה הצפונית, בת של מנהיג פועלים אייקוני. אך כפי שהעידו חבריי ונהגי מוניותיי, או כפי שפרשנים פוליטיים מכנים אותם – הציבור הרחב, האיחוד התקבל באדישות. 
ככל שחם יותר בחוץ, כך הבחירות נדמות כהולכות ומתאדות להן בשולי התודעה. אדישות יולי-אוגוסט שכזו. 
נכון, עונת האיחודים הנוכחית נדמית יותר ויותר כעונת המלפפונים הזומבים של הפוליטיקה. כל מי שאי פעם היה בכנסת או בסביבתה עושה קאמבק מאיי הפנסיה אל המגרש הפוליטי, וחזרתו נתפסת לשבריר שנייה כאירוע בעל משמעות. לא אתפלא אם תכף גם שלי יחימוביץ' תתקמבק אף היא, ותרוץ באיזה איחוד מפלגות חדש בינה לציפי לבני, אבי גבאי ומרים גלזר־תעסה. כל הריצות האלו לאיחוד רק מקבעות את התוצאה של הבחירות הקודמות – גושים מתגוששים בקרבם. ורק מפלגות חוד ה־61, הסקטוריאליות מכולן, שלא מחויבות לאף אידיאולוגיה פרט לעצמן, ייקחו את כל הקופה בדרך אל האוצר. מדוע האדישות הזו לגבי האפשרות שהתוצאה הזו תחזור שוב בסיבוב הבא? ולמה המפץ המזרחי הגדול לא מזעזע את המערכת ואת הקהל הרחב? אולי היו צריכים לקרוא לזה איחוד ״לשכת עבודה״


בספרו "הערים הסמויות מהעין" כתב איטאלו קאלווינו על מסע דמיוני של מרקו פולו ברחבי האימפריה של קובלאי חאן, שליט האימפריה המונגולית. חאן מבקש מפולו לתור את האימפריה שלו ולספר לו על נפלאותיה וסודותיה. כשפולו מגיע אל העיר "איזידורה" הוא מתאר אותה כ"עיר אשר לארמונותיה גרמי מדרגות לולייניים מצופים בקונכיות־ים"; "עיר משופעת נשים נכונות לאהבה, עיר של מהמרים וקטטות עקובות מדם". "אכן, איזידורה היא היא עיר חלומותיו של אדם: רק בהבדל אחד: העיר שהוא חלם עליה הכילה אותו בהיותו צעיר, ואילו לאיזידורה הוא מגיע עמוס שנים לעייפה".
האם עמיר פרץ ואורלי לוי־אבקסיס מצאו את איזידורה בקצה פסגת מפלגת העבודה, אך חיים למעשה את חלום הדורות הקודמים? הלכתי לשאול את המומחית לענייני דורות ומזרחים – אמא שלי – גילה "אלגריה" פרץ, אם היא שוקלת להצביע גם הפעם למפלגת העבודה המזרחית כמו בפעם הקודמת שחרגה ממנהגה ארוך השנים, והצביעה למפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ. 

אמא מרוקאית במרוקו
גילה ״אלגריה״ פרץ, במרוקו, מאחור אביעד בראשי.

"לא! לא דוגלת בזה, כל ישראל חברים, המפלגה הזו לא נראית לי, מה זו ההפרדה הזו?" היא אומרת לי.
אבל הם מזרחיים – זה לא חשוב בעינייך? 
"אני אישית לא תומכת בזה יותר, בבחירות הקודמות לא הצבעתי לעמיר פרץ, בגלל שהוא מזרחי, אלא בגלל שהיה מגיע לו כמנהיג. אבל צריך לזכור שמאז המזרחיים התקדמו מאוד יפה בארץ".
אז למה לא תצביעי לו ולאורלי לוי־אבקסיס? 
"אני מחבבת את פרץ, אבל אף פעם לא הצבעתי לו". 
מה?! 
"ששש… רגע, חכה שנייה, רק העמדתי פנים, לא עניין אותי שהוא מרוקאי, מצפונית אני מצביעה למפד"ל כי אני דתית, וזה יותר משמעותי לי מאיפה נולדתי. אני שמחה שמהמזרחיים מתקדמים, אבל כיום אני רואה אותם יותר מסודרים. צריך להפסיק להצביע לפי עדה, ולבחור לפי מי שיש לו יכולות ופוטנציאל".
אמא, אני עדיין המום מזה שלא הצבעת לפרץ בפעם הקודמת. 
"אתה בכוח רוצה שאגיד לך שמזרחי זה חשוב בבחירות? לא! יאללה תתקדם, אנחנו בשנת 2020 עוד מעט". 
אז מבחינתך הסיפור הזה של מזרחיים לא רלוונטי יותר? 
"לא. תראה, זה נכון שבתת מודע של כל אדם, יש סימפטיה למישהו מהעדה שלו. אז להצביע עבורו רק בגלל שהוא אוכל מופלטה ומטבוחה? אי אפשר לחזור לשנות החמישים. די, תתקדם". 
אני עדיין בשוק שאמרת לי שהצבעת לעמיר פרץ בפעם הקודמת, כמה תיאוריות ביססתי על זה… וכולן הלכו לפח.
"חמוד שלי, אתה רצית לשמוע שאני מצביעה למנהיג מזרחי, אז הצבעתי לתנועת המזרחי, תחמנתי אותך, בקטנה, אבל ככה זה בחיים, ברומא אל תהיה רומאי, תהיה ערמומאי".

ד״ר נינה פינטו-אביקסיס ז״ל

בדמי ימיה, הלכה השבוע לעולמה החוקרת והסופרת ד"ר נינה פינטו־אבקסיס. כחוקרת התמחתה בחקר שפת היהודים המרוקאים – החכיתיה. לא הרבה מכירים את הזן המיוחד הזה של הלאדינו, שפה שנוצרה בעקבות גירוש ספרד והגירת הקהילות היהודיות למרוקו.
כתוצאה מהגירוש נולדה שפה יהודית שבה ספרדית עתיקה התערבבה עם עברית וערבית. כמי שגדל על ברכי שפה עשירה ויפה זו, אני מוקיר את עבודתה של ד"ר פינטו־אבקסיס להנכחתה ושימורה של החכיתיה בישראל. במחקריה עסקה פינטו־אבקסיס בחקר הפולקלור והלשון של יהודי מרוקו הספרדית, וכיצד באה לידי ביטוי הגדרת העצמי מול הקהילה בכינויים ההומוריסטיים שהעניקו אנשי טיטואן אחד לשני. בתוך כך בחנה גם את הווי חייהם במדינות המקור ואת משברי הזהות עם הגירתם ממקור מוצאם.
מעבר לאובדן של חוקרת ייחודית זו, כתבה פינטו־אבקסיס סיפורים יפהפיים. לפני שנתיים הוציאה את ספר הבכורה שלה – סיפורים אינטימיים, וממש לפני כמה שבועות, כשהיא מודעת לחלוטין למחלתה ולקיצה המתקרב, הוציאה פינטו־אבקסיס את ספרה עם השם הטעון – "מחר אני הולכת", שעליו כתבה: "מתוך קרקעית החיים צמח הספר הזה… הסיפורים נכתבו לעיתים ממש בדם, וגם בחיוך ובתשוקה, ויש תשוקה בספר הזה, למרות הנסיבות, תשוקה לחיים, לקרבת האדם".
בהספדו ציטט דוד גדג', חבר וחוקר של פינטו־אבקסיס, פסקה יפהפייה מספרה החדש:

"כל האהבה היתה בי ובתוכי, וכל האהבה ניתנה אליך ולך, ניתנה לך מתוכי ומכולי, מכל כולי ומכל עצמי, לך, ולא היה רגע של בלי אתה, ולא היה רגע של בלי אנחנו, ושטנו באהבה, ונתתי לך גוף ונפש, לך, אחרי שנים של שתיקה, שהייתי מנועה, וכל האהבה הכמוסה לך, על מגש פרחים של ילדות, בכוסות ורודות עם קש, ובתוכן נוזל הגוף שלי עצמיותי, כל בתוכי הפנימי".


משפטים שאנשים אומרים: גן נוי, באר שבע. 

א: אבא, בית המשפט, זה מצחיק שקוראים לו ככה…
ב: למה?
א: כי זה הבית שלא אומרים בו שום משפט
ב: חחח, את מצחיקה מאוד
א: מה, אבא, באמת. גנבים לא יגידו שום משפט שם, שלא ידעו שיש להם זהות רעה..

https://www.israelhayom.co.il/opinion/677277

One thought on “אדישות יולי אוגוסט

  1. מעולה. במיוחד השיחה עם אימך. אבל גם הציטטה מהספר של הדוקטור וגם מגן נוי. שיעבור כבר יולי אוגוסט.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.