Featured

כשהמוזות רועמות – מסע בעוטף עזה

קצת אחרי אופקים, המנופים מתנוססים כחותמת קידמה נמרצת על פני שמי התכלת. פרנסי היישובים התאחדו כדי להקים מסלול הליכה דמוי טיילת לצד החולות, מתמשכת ונמשכת בין מושבים שכנים. השביל מסמן את שגרת הליכות הערב ומולו מוקם כפר שיקומי. אני חולף ביעף על פני מעיינות פארק אשכול, חוות היען וכדורי גולף ענקיים. עד שלבסוף כלל האופקים מצטמצים לאופק אחד שכולו סימני שאלה – לאן הלאה – שמאלה או ימינה?מאז תחילת שנות האלפיים חבל הארץ בקצה הכביש והלאה נקרא ״עוטף עזה״ עוטף הלום מעטפת, בין הנוכח למודחק, קו תפר פרום שבין חיי שגרה לשגרת המלחמה. אני פונה שמאלה בצומת מעון אל דרום העוטף.
בדרכם הכבישים כאן מפרידים בין יקומים מקבילים ומוגבלים. מצד אחד ארץ חממות מאובקת, שדרות אשלים מיואשים ושיטה ישראלית, מחביאים וילות הרחבה עם מדשאות פלסטיק מושקות. ומצידו השני של הכביש, חולות מתמעטים ושיחים כתובים כקוד מורס על פני דיונות כתומות עד האופק. שם, צומחים לגובה בלוני השגחה לבנים, מעל גדר, ומתחת מכשול תת קרקעי. מעבר להם שוכן הנעלם הגדול – עזה ורצועתה. 
"אם אתה רוצה לדעת את גבולות הארץ שלח קצין מודיעין, אבל אם אתה רוצה לשרטט את מפת נפש האומה, לך וקרא את שיריה", אמר חיים גורי ז"ל לפני שנים רבות. נאמן לצוואתו הרוחנית, נסעתי כדי למצוא את שירי הארץ האחרת, את התמונות שעדשות החדשות המהירות אינן יכולות ללכוד. רציתי להבין את המקום, חלומות ופחדים, תובנות ותקוות. אז נסעתי כדי להיפגש עם מי שיוצר, משמר ומזמר את תרבותו – היוצרים של "עוטף עזה". 

בדרך לצומת מעון

בשחור ולבן, לאונרד כהן מביט בקדרות מאופקת מעל הפסנתר. מזוודות מסע צבעוניות מכל העולם מתריסות לצידו. "האם יש חיים על מאדים?", שואל הדף במעמד התווים. אני בוחן את האקורדים המוזרים וסער ליבן מבהירה: "אחת התלמידות שלי רצתה ללמוד לשיר דיוויד בואי".
אז יש חיים?
"במאדים? לא יודעת, אבל כאן? בטח שכן", היא מחייכת.
לאלבום הבכורה שלה קראה ליבן "עזה־תל אביב". זו אינה בחירה שגרתית עבור מי שסיפור חייה יכול לפרנס כמה וכמה טלנובלות מטלטלות. משפחה קשת נפש, הרווחה שהתערבה, ילדות חוץ בקיבוץ רעים "שהיה גן עדן", בריחה לתל אביב ושקיעה עמוק בלובן סערות הנפש. המקום האחרון שציפיתי לפגוש בו יוצרת המנכיחה את נופי צער נשמתה, זה בית צהוב, צמוד למטע פסיפלורה ירוק, תרנגולות חופש שמלכלכות את הדק, ושלט "יום הולדת שמח" בלב סלון מואר משמש.
בשיר "עזה־תל אביב" כתבה ליבן שמרחוק עזה נראית לה כמו תל אביב. ואיך היא מרגישה לה מקרוב כל כך?, בעיניים נוצצות ליבן מספרת על השנים שבהן מלצרה עמוק אל תוך הלילה באיזה בר יין בעיר הגדולה בסוף כל משמרת חזרה אל הנגב המערבי. "הייתי ישנה עם התיק מוכן ליד המיטה, לא חשבתי שאוכל לגור כאן באמת, הייתי בדרך לשם".
אז מה השתנה?
"חייתי בתל אביב עד שהיא שברה אותי, ורק אז שבתי לכאן, לתלמי יוסף, לגור באמת, זה היה בדיוק לפני שהתחילה המלחמה". אני מנסה לדייק את הזמנים – איזו מלחמה? "זאת", היא עונה. על איזה מבצע אנחנו מדברים? "מה זה משנה", היא משועשעת, "מתי בדיוק הסתיימה המלחמה?"

שני ילדיה מגיחים אל הבית, משחקים בחצר הגדולה. אני מביט בהם מפזזים בשמש. לפתע מאי שם מצלצל הד פיצוץ ענקי, הילדים לא עוצרים לשחק או מרימים את ראשם לבדוק מה קרה. לוקח לליבן כמה שניות להבין שעבורי, משהו לא כשורה, "אה זה", היא מבהירה, "אין לך מה לדאוג, זה לא משהו רציני, זה המצרים ודאעש משחקים בסיני. זה כמו ציפורים, מתישהו זה נהיה רעש קבוע שלא שמים אליו לב".
זו לא את שכתבת "הכי חשוב זה משפחה", אז למה לחיות כאן עם משפחה וילדים שאפילו לא מתרגשים מפיצוצים?
"תגיד לי אתה למה", היא מניפה את ידיה מסביבה, "כאן אתה חי את החלום. מדי פעם אתה חי גם את הסיוט כשמפגיזים אותך, אבל שאר השנה – מדהים. יש לי ביצי חופש מתרנגולות בחצר, תאנים משגעות, רימונים ופסיפלורה, חתיכת אדמה ושקט עד שמפגיזים. מה אדם צריך עוד בחייו?"
בדרך לקחת את הילדים לבריכה, בן זוגה יוני, מצטרף אלינו. "אני מרגיש שהאבולוציה לטובתנו. כשהם התחילו לייצר את הקסאמים הטווח היה קצר, עכשיו הם השתפרו, כבר לא מעניין אותם לזרוק לפה, אז הם התחילו לטווח את האחרים. ההתפתחות הטכנולוגית שלהם עובדת לטובת מי שכאן, אני ישן בשקט בלילה".
סער מחייכת. "הוא בשקט, ואני סובלת ברמות קשות, קמה בלילות לבדוק שהדלתות סגורות, וכשהסבב מתקרב אנחנו עוזבים עם הילדים…"
אבל זה לא יומיומי? איך אתם מבחינים בין הבום שהיה כאן קודם לדבר האמיתי?
סער מראה לי את הווטסאפ שלה, המון הודעות ביטחוניות בקבוצות פנימיות של המועצה והיישוב. זו שגרת החיים בעוטף, עדכונים בלתי פוסקים, התהום קרובה אל פני השטח. יוני מבהיר: "מי שגר כאן יודע להבחין בגוונים. כשזה רציני, זה זז אחרת".
וזה נכנס לך ליצירה המצב הדואלי הזה? מצד אחד גן עדן, מצד שני רמזים למבצעים.
סער: "ברור, 'אדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו' וכל זה. על מה תכתוב כאן? על ניו יורק? הכל כאן קקטוסים, חול, זה הווייב, ויש לי סוג של מחויבות לזמן ולמקום. להנכיח אותו ביצירה שיראו אותו. וכן, המקום הזה הוא פילטר מסוים שדרכו עוברת היצירה ומשם זה מגיע. אלא אם כן אתה מנותק מהכל".

בינתיים, בחוץ מלבלב יום נהדר שחבל לבזבז. אנו נוסעים ל"נגריה" במושב דקל הסמוך. בדרך סער מספרת על הסינגל החדש שאותו היא מוציאה בקרוב – "בואו, בואו", למילים של נועה אנג'ל, ולחן בהשראת מוחמד שוו'אקי.
איך מפגש כזה קורה?
"נועה שלחה לי את המילים, אלתרתי על איזה חיג'אז מהיו־טיוב, הלחן צמח משם. פניתי למי שהעלה והתברר שהוא בחור נחמד ממצרים, אמרתי לו, 'היי, מצרים זה ממש פה, אנחנו שכנים!' הוא הסכים". ״בואו בואו״ זז כמו סוסים דוהרים בין מזרח למערב, בין עזה לתל אביב, ליבן מניעה את ראשה. "המקום הזה נותן ערך מוסף ליצירה שלך", היא אומרת, "זה כמו שאתה נגנב מהסיפורים של ברוס ספרינגסטין בהופעה שלו בברודוויי, השירים יפים וזה אחלה, אבל מה שבסוף מעניין זה הסיפור שיש מאחורי הבן אדם, הגוונים שהיצירה מקבלת מהנוף. ויש כאן אווירה בלי סוף. זה מקום של סיפורים, ובומים, מה שמשונה זה שאיכשהו כשאני מקליטה את השירים אף פעם אין צבע אדום, בעצם, חוץ מפעם אחת…"


"וְעַזָּה נִרְאֵית מֵרָחוֹק כְּמוֹ תֵּל אָבִיב,
תָּמִיד בְּסוֹף הַנְּסִיעָה אֲנִי בּוֹכָה דְּמָעוֹת שֶׁל נֶגֶב מַעֲרָבִי,
מֵרָחוֹק, מִישֶׁהוּ כְּבָר פּוֹתֵחַ אֶת הַשַּׁעַר,
זוּג אוֹפַנַּיִם אֲדֻמִּים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ עַל הַמִּדְרָכָה,
מַחֲזִירִים לִי אֶת הָאֲוִיר,
הֲכִי חָשׁוּב זֶה מִשְׁפָּחָה"
("עזה־תל אביב", סער ליבן)


זה ערב ראש השנה, וידידיה בלחסן צריך מרשם מהרופא. הוא מתקשר. "מצטער ידידיה, יש קרוב ל־30 אנשים שממתינים כאן והיום קצר, אני לא חושב שנוכל לקבל אותך מעכשיו לעכשיו", מתנצל הרופא ברגישות דחוקה. ידידיה מנתק את הטלפון, הוא מודאג וקולו קצת עצוב. "לא נורא", הוא מעודד את עצמו, "נעביר את החג בלי הכדורים, נקווה שיהיה בסדר". מאוחר יותר תימצא נשמה טובה שתביא מרחוק מזור כימי. בריאות היא עסק מורכב במרחקים האלה. במקרי חירום העוטף מצטיין עם כל האמבולנסים הצבאיים, אבל בזרימת החיים האיטית והקבועה, בטיפול השוטף, בהמתנה לתור או לרופא, גם בעוטף כולם משחקים בקוביות החיים של הפריפריה, זו שבאופן סטטיסטי תגרום לכם לחיות כשמונה שנים פחות מאלה המתגוררים בקרבת שפע ההיצע.
לפני כמה שבועות הוציא בלחסן את אלבומו השישי, "ימים". אם יש צליל לחוויית הנפש הסמויה של העוטף, הוא מצוי במוזיקה של בלחסן. סמיכה ודוחקת, מיואשת ונקרשת. פריטות גיטרה צורבות וקול חרוך משקפים את תמהיל חייו, עם צליל שנע בין חולות של מטה לקדושה של מעלה.
"אני מאוד אוהב את תלמי אליהו, מאוד מחובר למקום, אבל הוא בכלל לא משפיע עלי", הוא מתנצל. נהדר, אני חושב לעצמי, הנה הלכה עוד תיאוריה סינגולרית.
אבל תשמע, האלבום שלך מלא בתחושת חרדה ואיזו דחיפות רועמת. אין קשר?
"לא נראה לי. פעם אחת ישנתי צהריים, היה צבע אדום, התעוררתי לשנייה, המשכתי לישון, הטיל התפוצץ ליד, עף לי החלון ונפל על הרצפה, קמתי, הסתכלתי וחזרתי לישון". הוא צוחק ומביט החוצה אל החצר הגדולה, מבטו מטפס מעל בתי המושב הנמוכים ונתלה בקצה האופק: "אני זוכר את התקופות שהייתי ילד, שפלשתינים היו ישנים פה במושב, בסוף השבוע חוזרים חזרה לעזה והיחסים היו מצוינים. לא היו תאילנדים, לא היה צריך. עבדתי במשתלת 'שורשים' והיו עובדים איתי פלשתינים".
באלבומך הקודם, "עיניים מביטות בי", כתבת: "אלבום זה נכתב בתלמי אליהו, במדבר השומם בין הגבול הדק של הפיצוצים בעזה". אז חשוב לך לציין את זה, ועכשיו אני שומע באדישות הזו שהייאוש חזק מהפחד ההישרדותי.
"יכול להיות, לפעמים התקפי מאניה או דיכאון אינם תלויים בנסיבות הסביבה. זה לגמרי כימי. אולי המקום מעצים את זה, אבל גם כשהייתי בתל אביב זה קרה. ובכלל, יש תקופות של מאניה יפה וטהורה ויש מאניה רעה של טירוף וחוסר שינה".


ידידיה הוא אחיו הצעיר של הזמר גבריאל בלחסן ז"ל. זה הזמן לגילוי הנאות שהפקתי מוזיקלית את אחיו. ויתר על כן, גבריאל היה חבר אהוב ששנינו מתגעגעים אליו מאוד. כגבריאל, גם ידידיה מתמודד עם מחלת נפש, אולם זה עוול לראות את מכלול היצירה שלהם רק דרך הפריזמה הזו. היצירה של ידידיה היא הצצה לעולם מרתק, מוזר ומפחיד, שבו הצללים ארוכים מן השמש, אך עוצמת הקיום מתנגנת חזקה מהחידלון. אנחנו הולכים לבית הכנסת מאחורי ביתו של בלחסן. בית הכנסת של תלמי אליהו הפך כבר מזמן למקום מיתולוגי – ציפי גוריון כתבה עליו תזה כמרחב שבו התחברה מסורת יהודית, מסורת מזרחית ומסורת רוק ליצירת סגנון מוזיקלי מקומי, גותיקה דרומית הנוגעת בטמא ובקודש בעוצמות מחושמלות. על המיגונית לצד בית הכנסת מצוירת ירושלים, ובמקום אל־אקצא מצויר בית המקדש. מצידה האחר של המיגונית, מרחפות תפילין באוויר. אני חושב על באי בית הכנסת הרצים למיגונית, ותוהה על הגורל היהודי החבול, המחפש את הקודש בדרכו שלו, גם בקצות הארץ המובטחת.
"עבורנו כילדים, בית הכנסת של המושב היה אטרקציה, כמעט כמו לונה פארק", אומר ידידיה, "בחגי תשרי ובשמחת תורה היינו יושבים, רוקדים, שותים, מתפללים, היינו משחקים המון כדורגל בדשא הסמוך".
כמו בשיר של גבריאל "מנו בשער", באמת שברתם את החלון של בית הכנסת?
ידידיה מחייך משועשע כילד שנתפס. בשקט אני שומע את קולו של גבריאל בלחסן שר "תספר להם, תספר להם שהיינו עשר/ תספר להם אם אתה עדיין זוכר/ כדורגל, אני בועט, מנו בשער כועס/ החלון של הבית כנסת מתפוצץ". יש במוזיקה של ידידיה תפיסה כמעט דתית של טוב ורע מוחלטים מצד אחד, לצד תחושת ייאוש איוב, מהמאבק בין האל לשטן כששדה הקרב הוא האדם שנלכד באמצע.
אם כך מהו יום הכיפורים בשבילך? יש סליחה לכופרים?
"בתור ילד מאוד אהבתי את יום הכיפורים, בעיקר את השקט שהיה בו. גדלתי במסגרות דתיות, אם כי אף פעם לא הייתי דתי לפי ההגדרות המקובלות. בדרכי שלי תמיד הייתי דתי. אני טוען שאלוהים זה משהו אחר לגמרי ממה שמקובל כיום, בוא נשאל את עצמנו מה זה אלוהים בשבילנו, לפני שאנחנו מתחילים לדון בחוקים שלו".
בדרך חזרה מהמושב אני חושב על הקעקוע על גבו של ידידיה, שבכתב רש"י מבקש "תן לי הכוח לשנות דברים שאין ביכולתי לשנותם", כמוטו למרחב העוטף אותנו בסודות שתיקתו. אנו נפרדים לשלום ולשנה טובה, בדרך החוצה אני חולף לצד הצריף של גבריאל ז"ל, וליבי נמלא עצב ודומיית בארות חרבות.
לאורך כבישי העוטף קולו של ידידיה מבטא את קיימות והתפוגגות המקום בדרכו הפתלתלה

"כִּי הִנְנוּ גַּם מָה שֶׁאִבַּדְנו
ּלַשֶּׁמֶשׁ אֵין צֶבַע וְאֵין מְנַחֵם
עַל הֲרִיסוֹת נֵשֵׁב
וּתְהוֹמוֹת, תְּהוֹמוֹת
הַכֹּל קַיָּם וּמִתְפּוֹגֵג"
("כי הננו גם מה שאיבדנו", ידידיה בלחסן)

שעת לילה מאוחרת, אני חולף לצד חוות השקמים, השלט מבליח בין אורות המכונית ומורה לקבר של לילי ואריק שרון. אני חושב על הבחירות של ראשי ממשלה שבחרו להיקבר הרחק מחלקת גדולי האומה. הקבר הסגפני של מנחם בגין בהר הזיתים צופה ממעמקי ההיסטוריה היהודית בירושלים המתחדשת, הקבר התיירותי של בן גוריון מול נוף החוורים של נחל צין, מוכיח במבט חמור את השממה, בעוד נעורים פורחים מתמזמזים לצד הקבר בלילות. והקבר של אריק אל מול מישורי הנגב המערבי.
אני מביט נכוחה על נוף ההלם והצבע האדום שהותירה ההתנתקות מאחוריה, בלתי מפוענחת עד תומה עד היום. בשיחות אלה או אחרות, בין המילים ובשתיקות ארוכות, תושבי העוטף משתפים בראייתם את המאורע ששינה את חייהם. גם אם היינו נשארים, זה היה קורה בכל מקרה, ועם כל מה שקרה, הם אומרים, היה עדיף. זה היה טירוף לפני כן.

״ארץ זו היא ארצך", שרים לורי אורנשטיין ממצפה רמון ורון גנג מקיבוץ אורים. לורי שרה על זרם הגולף מדרום, רון מזמר על מי האגמים הגדולים. כשאני תוהה איך קורה שהם מתבלבלים במילים, לורי מחייכת: "אני שרה את הגרסה האמריקנית והוא את הקנדית".
״אתה מכיר את הגרסה הישראלית?״ "זה קל", מחייכים השניים ופורצים בבדיחת הזמר הוותיקה, "ארץ זו היא ארצך מהגבול הערבי עד הגבול הערבי…"
קיבוץ דורות, מועדון פולק בביתו של שון דיקין. חבורת אנגלוסקסים נקבצת מרחבי העוטף ומעבר לו כדי לשיר שירי חופש ושחרור מארץ רחוקה בלב ארץ הגזירה.
"מזל שסוף הקיץ. בשדרות היינו משאירים את החלון פתוח כל הזמן כדי לשמוע את הצבע האדום, היה כל כך חם", אומרים שם. זה הומור שנבנה משנים של מפגשים, אחת לחודש לשיר פולק, גוספל, בלוז ורוקנרול, שעבור כסופי השיער שבחדר הם שירי "מגל ועמק", מסורת ילדות ונערות, מוזיקת פולק שהיא מוזיקת העם ומוזיקת קאנטרי שהיא מוזיקת הארץ.
רון גנג מזהיר לא לתת לשטן להיות הבוס שלך, רועי זולטן שר על חיבתו המשונה לאוזני כרישים, הגיטרה עוברת במעגל ומגיעה אלי. לורי מציגה אותי, אני נבוך, יודע לשיר רק את שירי ארץ הקיפודים שמחוץ לחלון. אל תדאג היא אומרת, אתה מהיוצרים הישראלים שאני אוהבת. "אבל לורי, גם אנחנו ישראלים", השאר מתקוממים בצחוק.
שנים רבות הם חיים כאן, ועדיין רבים וטובים מאיתנו רואים את הקהילה האנגלוסקסית כדו־תרבותית, ישראלים לייט, גופם בקצה מזרח וליבם במערב. אחד מאנשי הפולק שהתנודד לצד המעגל בקצב השירים, קם ונפרד ללילה טוב, בעברית צחה, שון משיב לו בערבית ללא מבטא, ורון מצטרף לשיחה. "מאע סלאמה", הבחור הולך לדרכו. "הוא מעזה", הם מסבירים לי, "עבד איתנו לפני הסגר על הרצועה, ומאז 13 שנה לא היה יכול לצאת. עכשיו חזר לעבוד איתנו ושולח כסף למשפחה שלו שם…". כך מתגלים הקשרים הסמויים מהעין המתקיימים כאן.
"וכך הדברים קורים, כך הם קורים, כולם קונים בגדי ילדים קטנים, כך הדברים מתחילים וכך הם מסתיימים, היו זמנים שהיינו חברים", שון שר את מילותיה של גיליאן וולש. בריג'ט מקיבוץ אורים מצטרפת בחליל, לורי בדולצימר הרים אפלצ'יים, ולרגעים ארוכים בדרך הביתה כל האמריקנה הזו נשמעת כהמנון הנכון ביותר לזמן ולמקום הזה, גם אם יש לו קצת מבטא

אוהד פרץ, מאמא סוטרה, שדרות

אני זוכר את עצמי כותב שיר בשם 'יש זמנים' בתוך ממ"ד קטן, ומסביבי בום ובום ובום, וזה לפני כיפת ברזל. הבשורה החדשה באותה תקופה היתה 'צבע אדום', שיש בכלל התרעה, וזה מסביבי ואני כותב באותם רגעים שיר שמציף חזון שלי, שבאותו רגע משהו מדהים קורה בעולם".
אוהד פרץ, תושב שדרות, זמר וגיטריסט להקת "מאמא סוטרה". דמיינו הכלאה בין גל חדש משנות ה־80 לעושר המוזיקלי של להקות פרוג מהסבנטיז, חברו לזה אנרגיית נעורים קוליים משנות ה־90, ומעל כל זה תשפכו הרבה חמאה ודבש ממוזיקה מרוקאית, תפיסות רוחניות מן המזרח הרחוק, ותקבלו את הכיוון הכללי לעולם העשיר של "מאמא סוטרה". שיחד עם פרץ בשירה ובגיטרות עדן שחם – בס, ליר שפיגלר – כלי הקשה, ואחיעד אוהלי – קלידים.
אתה שר באנגלית, עבדת עם המפיק של קולדפליי, ומזמינים אותך להופיע בפסטבילים מכל העולם. מה אתה עושה כאן?
"זו היתה החלטה להישאר, אני מאוד אוהב את הקצב של שדרות, את העובדה שאנשים מסתכלים בעיניים, שיש קשר".
אנחנו מול הסינמטק של שדרות, סטודנטיות אופנתיות חולפות כאן עם כלבים מזן טינדר-דייט, אז על מה אנחנו מדברים? זו החוויה משדרות של ילדותך או כיום?
"נכון, שדרות משתנה, אני זכיתי לגדול ב'עיירת פיתוח', כל הערכים הקהילתיים היו מאוד נוכחים. לא היה מצב שלמישהו יש בעיה וקשה לו, ואתה אדיש לזה. זה הבסיס לתפיסה שיש כאן אנשים עם 'חום', כן, אכפת לנו אחד מהשני".כשהוא לא עוסק ביצירת מוזיקה בביתו האולפני, פרץ מלווה צוותים חינוכיים ומדריך ילדים בבתי ספר להתמודדות עם השפעות המצב על נפש ילדי שדרות והסביבה.
התקפי חרדה?
"אלימות".
זה חלק מהעניין?
"כשזה התחיל, חששתי לומר שהקסאמים קשורים לזה, חשבתי שהתבלבלנו – שכאנשי חינוך אנחנו לא יודעים לגעת נכון בילדים. אבל הרבה שנים לאחר מכן אני רואה שהמתח שנטבע בילדים יוצר רגישות מאוד גבוהה לכל דבר שזז. כל דבר קטן הופך מייד למצב חירום והישרדות. מילה לא נעימה ממישהו, משהו לא מסתדר מולך – וזה מתפרץ כאלימות. היינו צריכים לפתח גישה להבין ולהכיל את זה".
חיית בקו האש כמעט מההתחלה, איך הרגשת כשיצאת ממנו?
"בכל פעם שקפצתי לתל אביב לנגן זה נראה עולם אחר. חלק מהחברים בלהקה היו מתרעמים שאצלנו מטח וכאן הכל כרגיל. אני חשבתי שזה בסדר שיש מקום שמתנהל אחרת, שאנחנו צריכים לעבוד על הקשר והאמפתיה והידיעה שכולנו יחד בסיפור הזה. ואני זוכר שלקחנו חומרים למיקס אצל שמוליק דניאל ובמקרה זה היה היום שבו הטילים הראשונים נפלו על תל אביב. שמוליק הסתכל עלינו ואמר, 'עכשיו התל־אביבים הבינו באמת'. צדק, צר לי להגיד את זה, אבל ברגע שעף טיל לתל אביב, הסיפור משתנה, וכל העסק נסגר בתוך חצי יום".
אז חשת שהופקרתם לגורלכם?
"כן ולא. יש אנשים שיש להם אמונה, תפיסה דטרמיניסטית שהדברים לא נקבעים על ידיך, חיה את חייך ועשה את זה הכי טוב שאתה יכול, ויש אנשים פוליטיים, בוחנים את המציאות ומותחים ביקורת על מי שעושה את העבודה לא טוב".
ואתה? כבנו של עמיר פרץ, איש פוליטי, איך אתה ממקם את עצמך בעולם הזה שבין אמונה לפוליטיקה?
"אני כן פוליטי אבל עם אמונה, אני חושב מה יכול להיות הפתרון, ואני מאמין בחינוך לפני הכל. המפתח זה שאנשים יכירו אנשים. בתור ילד היתה לי הזדמנות להכיר את הצד השני, האופניים הראשונים שלי נקנו בעזה, חלק מדמויות ילדותי היו אנשים מעזה שבאו לעבוד כאן, ובכל שישי היינו הולכים לחוף הים שלהם. הנקודה היא שאם אתה עושה את זה, יש לך תמונה בראש של אנשים שהם לא שונים בהרבה מסבא וסבתא שלך. אני זוכר את סבתא שלי מוצאת שפה משותפת יותר עם מישהו שבא מהשטחים מאשר עם מה שהיא רואה בטלוויזיה. אז אני אומר שאנשים צריכים להכיר אנשים. הדור של היום לא מכיר אנשים – הוא מכיר אויב, משהו רחוק, תמונה מפחידה, חיה רעה שצריך להילחם בה". איך זה מתקשר ליצירה שלך?"יש רגעים שכל הדבר הזה פוקע מבפנים וזה יוצא בכל מיני צבעים ומילים, ואני לגמרי רואה בעשייה הזו מצב תרפויטי שמאפשר לך צורת התמודדות ושומר על וייב של שפיות ושלום בסיטואציה המורכבת והמבולגנת שבה אנו חיים. אני מקווה שמי שיאזין לנו יחווה את המורכבות ואת השפיות של המקום הזה בו זמנית".

רגע לפני שהם שבים אל אירועי שישי בגדר, כמה חיילים נכנסים עם אפודים ונשק לקנות מנה חמה ושוקולד באלונית שמרגישה יותר כמו שקמית בכניסה לכפר עזה. שביט נוי מפרש לי את המרחב: "כפר עזה על הגדר זה מתזכר אותך כל הזמן. בשישי־שבת מריחים גז מדמיע מההפגנות. אני יכול לראות את העזתים בקטן מעבר לגדר, זה רחוק אבל אפשר לראות" שביט, בן 30, מצוי רוב חייו בצל המלחמה. גדל בשדרות עד שההורים עברו לקיבוץ כפר עזה.
עזבתם את שדרות בגלל הקסאמים?
"לא, השכונה שלנו התחרדה. כשאמרו לאבא שלי 'אתה מוכן לא לעשות על האש בשבת?' הוא הבין שצריך לזוז ובאנו הנה".
עיניו של שביט עייפות אבל הוא טעון אנרגיה. לילה לפני שנפגשנו השיק שביט אלבום בכורה מצוין בשם "בין מסדרונות הזמן". אם מסקרן אתכם איך היה יכול להישמע חיבור בין תבונת ההתבוננות של מאיר אריאל לחספוס הרגיש של עמיר לב, תקשיבו לו.
שמח באלבום שיצא?
"בהיכרות שלי עם עצמי חשבתי שזה יהיה משהו יותר חתרני. בסוף יצאו לי שירי אהבה, כי היו לי הרבה דברים שלא רציתי להתעסק בהם; על המצב, ביקורות חברתית".
אז "המצב" לא השפיע על היצירה?
"בצוק איתן היתה לי מחשבה משונה. יש לי אולפן בבית, אני לא יכול לעבוד, אז מגניב – אשאר פה ואעשה מוזיקה, ואף אחד לא יפריע לי. נשארנו אני ועוד אחד מכל השכונה. אנחנו מסתובבבים בקיבוץ רפאים, פתאום מגיע אלינו מישהו עם קלנועית שאני לא מכיר ואומר 'טוב שנשארתם, תעשו שמירות על הבתים שלא יגנבו ציוד', אז אמרנו שאנחנו עוזבים מחר.
תראה, בשנים הראשונות הייתי נער, חייתי באדישות ובהכחשה, לא זוכר את עצמי רץ למקלט או למרחב מוגן. ובכלל, כשאתה נער ונמצא עם מישהי בלילה, לפעמים אזעקה זה ממש נחמד, מאוד 'מקרב' לבבות". שביט צוחק, אבל כשג'ימי (ג'יימס) קדושים נהרג מפצמ"ר כשטיפל בגינה שלו, זו היתה נקודת תפנית.
ואז התחלת לכתוב על המצב בשיריך?
"יש דברים שאני לא נהנה לשיר עליהם מול קהל, וזה לא מגניב לי לשיר על זה. יש פה ושם דברים קטנים שהמצב נרשם בהם, אבל אני לא מישהו שמתיישב לכתוב על המצב ועל הקסאם ועל הביטחון. הכתיבה שלי היא אינטואיטיבית, ואני מנסה לא ללכת לשם".


כיוצר אני מבין אותו, לפעמים אתה רוצה שיתייחסו אל תעצומות הנפש שלך, וכולם רוצים לדעת על ספח תעודת הזהות שלך. זה עול מבחינתך להיות אמן ייצוגי מהאזור?
"גם, וגם מפני שאני מרגיש שזה לא מעניין כבר".
שביט בתהליך התנתקות מהעוטף ומעבר לתל אביב. חיי הרוק והרווקות קוראים לו מרחוק, ואני תוהה אם יש סיכוי שישוב לכאן."לי אישית היה טוב, אבל מבחינה מוזיקלית ממש חסר לי שאין נגנים ואנשים לעשות איתם מוזיקה בכמות שיש במרכז. לא הייתי עובר לפה עם משפחה, ראיתי מה הסיטואציה הזו עושה. ילדים שמרטיבים במיטה עד גיל מי יודע כמה, ואחר כך זה נזקים לכל החיים שצריך להתמודד איתם". אני רושם לעצמי במחשב: זה לא מקום לילדים.


הָיְתָה חַיֶּלֶת וְדַיֶּלֶת וְהַיּוֹם כְּבָר לֹא שׁוֹאֶלֶת,
הִיא לֹא שׁוֹלֶלֶת שׁוּם דָּבָר – עַכְשָׁו יוֹשֶׁבֶת עַל הַבָּאר.
וּכְבָר כָּתְבָה שְׁלוֹשָׁה פְּרָקִים: תֵּל אָבִיב, יְרוּשָׁלַיִם וּשְׂדֵרוֹת.
אוֹמֶרֶת שֶׁהַכֹּל מָכוּר – הַפַּיִס, הַיָּם וְהַבְּחִירוֹת.
"נינה", שביט נוי

מפתיע לגלות כמה מוזיקאים חיים בעוטף. חיים אוליאל, מיכה ביטון, אביב גדג' ורן אלמליח מכנסיית השכל. הם הוותיקים והידועים יותר שחיים בטווח הטילים, אך במקביל צמח גל של יוצרים חדשים המביאים את סיפורי העכשיו אל תוך התמונה. אורי רונן והפולק סטונרס, תמר קפסוטו, תומר פישר, דניאל אלפסי, שאליבי, zelda landlord, שבט העצים, רותם לוי, גרישה רובין – כל אלו הם רק חלק מהשמות היוצרים במרחב ומתוכו את הפסקול הישראלי של הזמן והמקום. בעוטף, ה"נגריה" היא המקום שאליו מגיעים במוקדם או במאוחר. פעם זו היתה נגרייה עם חצר שהרגישה כמו גלויות מסיני, וכיום מדובר בבר־מסעדה, שכמו כמעט כל דבר בעוטף מתפקד במקביל כעוד דבר או שניים. פעם בחודש המקום חורג משקשוק הצלחות והופך להיות מרכז תרבות אזורי שאליו מגיע כל מי שרוצה לצרוח תרבות, או לצרוך אותה מעל סלט כרובית מטלטל או לזניה נהדרת.קרן וחגי גלבוע מנהלים את המקום מאהבה לדבר. "חצי מהזמן, כשעוד היה נגר בנגרייה, חגי היה מארח את החברים שלו, יושבים, שותים ושומעים מוזיקה, אז אמרתי לו, 'למה שלא נעשה את זה כמו שצריך?'", מספרת קרן. בשיער אינדיאני כסוף, חגי נראה בדיוק כמו סוג הטיפוסים שאתה מצפה למצוא במרחבי ה"קפה בגדד הזה", כהגדרתו. "הדבר הראשון שחשבתי עליו כשרציתי לפתוח את המקום היה שזה חייב להיות מקום עם מוזיקה טובה", הוא אומר, מסעדה להזכירכם. "ואחרי זה, שהאוכל שלנו יהיה כל כך טוב שאנשים ירצו לבוא לכאן גם פעמיים בשבוע ויותר. שבשום פנים ואופן לא תהיה תחושה של טוב, אנחנו רחוקים, אז זה מה יש".
כמו כל בעל עסק במדינה, לחגי יש סיפורים רבים כמו חול על בירוקרטיה ישראלית אדישה וחסרת רגישות למצוקת העושים במלאכה. לזה יש לצרף גם את חוקי העוטף, ספקים שלא מוכנים לרדת דרומה ואי־ודאות שבה כל צבע אדום סוגר את המסעדה מייד ליום של הפסדים. ועדיין, קרוב לארבע שנים שבני הזוג מקפידים לתת במקום במה ליוצרים ידועים יותר ופחות מהאזור ומרחוק יותר.למה אתם מתעקשים דווקא על הפינה הזאת? חגי עונה בסיפור על היום שבו התבונן בשעון הגדול בנגרייה, והבין את הבעיה המהותית בזמן. כמה עקירות לאחר מכן, ולשעון נותר רק מחוג שניות בודד, מודד כל שנייה ושנייה מבלי לדעת אם מוקדם או מאוחר. "רציתי להסתכל על השעון ולזכור – אין עבר, אין עתיד, צריך לחיות כל רגע כשהוא כאן. ואם אתה חי כאן באמת, אתה יכול לחיות פה כמו גן עדן"


מישהו בארה"ב תרם כסף, וכל המיגוניות על כביש 232 הפכו את עורן האפור, נצבעו וצוירו ביד אמן. סוסים, סברסים, דבורים מרחפות מעל עצים מושלמים ועמקים שופעי ירק. בכל אזעקת אמת המקום המיידי לברוח אליו הוא הפנטזיה המושלמת הקרובה. לרגעים חשבתי שאולי מדובר במשל מתוחכם על חיים בעוטף, אך היד הנעלמה באה וכתבה לצד הציורים "מגיע לנו" והותירה אותי לתהות אם מדובר במגיע לנו בקטע הדורש, בקטע החבול, או שמא מגיע לנו גן העדן המדומיין הזה, שאליו אנו בורחים בכל פעם רק כדי להתבונן אחר כך ימינה ושמאלה במציאות המורכבת ולתהות, האם אפשר לצאת החוצה ולשוב לשגרה?

https://www.israelhayom.co.il/article/697629

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.