חולמי החלומות וכת הסטראט

המסע למציאת גיטרת סטרטוקסטר חדשה

תחשבו לרגע על הצבע כתום. עכשיו תתארו אותו לאדם שלא ראה אותו מימיו. עכשיו תתארו שקוף. ואם זה מרגיש לכם מסובך וחסר מילים, תנסו לתאר צלילים לאדם חרש. יש לנו מעט מאוד כלים לשרטט את פלא המוזיקה ובטח ובטח אם משתחררים מתיאור התווים והמקצב. כמעט ואין לנו דרך לתאר את הבלתי יתואר. בסופו של דבר צליל הוא עניין ערטילאי במהותו, נחווה בעוצמה, אך בלתי נתפס בשפה וכמעט תמיד חומק מהתודעה. גם לטובי המקצוענים בתחום, אין כמעט דרך לדבר על צלילים בצורה שתהיה מובנת לגמרי באותה מידה לכל השומעים. זו הסיבה שאנשים משתמשים בכל מיני מונחים מוזרים כגון ״צליל חם״, או ״עגול״, וכל כנס אודיופילים מרגיש כמו ניסיונות חיזור רגע אחרי שאלוהים בלבל את השפות במגדל בבל.
כל זה בא כדי להסביר מדוע מוזיקאים מתעסקים שעות על גבי שעות בדיונים הזויים על דברים כמו התייבשות עץ, ההבדל בין חשמל העובר בנורה לחשמל העובר בטרנזיסטור, וההבדל הקריטי בין איכויות הצליל של צבע אדום מול הצבע אדום, עם לקה טיפה אחרת.
אני יודע, מהצד זה נשמע כמו פסיכוזה מוחלטת, בטח כשבמבחן הקהל הרחב, זה שצורך את צליליו מסורסים ומעוקרים דרך יוטיוב או שירותי mp3 למינהם, אין מי שיכול לשמוע ולהבחין בהבדלים הדקים והמעודנים שבין גיטרה עם צליל צוואר מייפל לסירופ מייפל, ובין מיתר בקוטר 09 למגבר מרשל, אז מדוע להתעקש בכלל?


אָנוּ יוֹצְרֵי הַמּוּזִיקָה,
וְאֲנַחְנוּ חוֹלְמֵי הַחֲלוֹמוֹת,
מְשׁוֹטְטִים לְאֹרֶךְ שׁוֹבְרֵי גַּלִּים בּוֹדְדִים,
יוֹשְׁבִים לְצַד נְחָלִים שׁוֹמְמִים;
אֲבוּדֵי עוֹלָם, וְשׁוֹמְרֵי עוֹלָם,
מַבְהִיק מִיָּרֵחַ חִוֵּר:
וּבְכָל זֹאת אָנוּ הַמּוֹבִילִים וְהַמְטַלְטְלִים
אֶת הָעוֹלָם תָּמִיד, כְּפִי שֶׁנִּרְאֶה.
ארתור אושאוגהנסי, אודה

מווילי וונקה ועד אפקס טווין, שתי השורות הפותחות את האודה של אושאוגהנסי, מצוטטות רבות. אך השורות המעניינות הן דווקא הפחות מוכרות שבהמשך. אלו שמסבירות מדוע מוזיקאים ילכו למרחקים וסכומים עצומים כדי למצוא את הכלי המושלם. זה שבלעדיו, לפחות בראשם, ובאוזניהם העולם ישאר תמיד שרוי בבוהק ירח חיוור. מה שאומר שאין באמת גיטרה מושלמת, אבל זה לא עוצר גיטריסטים מלחפש אותה.
מזה חודשים רבים, שחברי הטוב עדיאל אלגי, מרגיש שהוא צריך או רוצה גיטרה חדשה. גיטרה שתתן לו יותר מהגיטרה עליה הוא מנגן, לרוב בביתו, ולפעמים איתי בהופעות. אז לקחנו לנו חצי יום חופש ויצאנו למסע חיפוש, אחר הגיטרה החדשה של עדיאל. בכבישי הדרום השקטים, בפקקי המרכז הדחוקים, יצא לנו לדבר על החיפוש, על מהויות של עץ ועל היחס בין כלי לנגן. לא במקרה נסענו יחד. עבור לא מוזיקאים, סביר להניח שהשיחות האלו ישמעו כמשא חסר מתן וממש לא בטוח שזה יעניין כל אחד, אולם כששבתי הביתה וחשבתי על שיחות הדרכים יחדיו, הבנתי שכל הדיונים הטכניים, מהדהדים בעצם מבנה נפש ואישיות של שני גברים מתבגרים, עם כל שברי אמצע החיים, שנלחמים לשמר חלקים ניכרים מהילדים והנערים שבתוכם, באמצעות תאוות מיתרים, עצת עצים ולחשים חשמלים. אם תרצו, זה מסע חולמי החלומות בחיפוש אחר מוזיקת יצירת החיים, צליל מעיין הנעורים האבודים, גיטרת פנדר סטרטוקסטר.

פנדר, סטרטוקסטר

עולם הגיטרות החשמליות המסורתי (עוד נגיע אל המודרני) התחלק לשתי אסכולות עוד בשנות ה-50׳. מצד אחד היתה חברת גיבסון המסורתית שמכרה כלים מוזיקלים עוד מסוף המאה התשע עשרה, והחל משנת 1952 ייצרה ומכרה את הגיטרה שהגיטריסט לס פול פיתח, ועל שמו נקרא הדגם עד היום. מהצד השני עמדה החברה החדשה של לאו פנדר, שהיה אדם פרגמטי שלא לומר קמצני, אשר החליט לבנות גיטרות חשמליות כמו שבונים מכוניות. עם כמה שפחות בזבוז עץ, צביעה כמו של מכוניות, שיטות הרכבה שגם נערים יכולים להרכיב, והרבה חלקי חילוף שמאוד פשוט להחליף לבד.
הגיטרה הראשונה שפנדר עיצב היתה הטלקסטר, לה יש חלק נכבד ומלא כבוד בעולם הרוק (מג׳ימי פייג׳ ועד רדיוהד, מספרינגסטין ועד דני סנדרסון) והשניה הייתה הסטרטוקסטר. סביר להניח שאם תבקשו מילד לצייר גיטרה חשמלית, הוא יצייר לכם סטרטוקסטר. רשימת הנגנים שניגנו על סטראט היא רשימת המי ומי ברוק'נ'רול. הנדריקס, הריסון, קלפטון, מארק קנופלר, דיויד גילמור (פינק פלויד), ריצ׳י בלקמור (סגול כהה), האנק מרווין, באדי הולי, ועוד כמה אלפי גיטריסטים. (יש בהמשך פלייליסט ספוטיפיי של צלילי סטרטוקסטר ). כל כך אייקונית הגיטרה הזו, שהיא כבר ארכיטיפית לכל עולם הרוק, עם מיליוני גיטרות מקוריות ואינסוף חיקויים. וכפי שהתברר לנו לאורך קילומטרים רבים בכבישי הארץ, זו גם הגיטרה שבסופו של דבר הצליל שלה מושך אותי ואת עדיאל יותר מכל.

אתם נכנסים לחנות גיטרות ומסתחררים משפע הגיטרות הבלתי נגמר. יש לכך סיבה – יצרני הגיטרות רוצים למכור לכל כיס שרק מתעניין בגיטרה. לכן יש לפנדר וכל חקייניה המון(!!!) גרסאות של סטרטוקסטר. אתה יכול לקנות חיקוי סיני חדש כבר במחיר אלף ש״ח. גיטרה עם המותג פנדר שמיוצרת במקסיקו תעלה כבר פי שתיים וחצי או שלוש, אותה גיטרה המיוצרת בקליפורניה, תנוע בסביבות ה3-5, ומעליהן יהיו סדרות גיטרות ״מקצועניות״, בסביבות ה 6-8. מעל אלו יהיו גיטרות בחתימת אמנים ומהדורות מיוחדות, ומעליהן מה שנקרא ״קסטום שופ״, כלומר סדנה של מקצועני על בתוך המפעל, שבונים גיטרות עם תשומת לב אישית ולא בסרט נע. המחיר של אלו מטפס אל ה10-20 אלף ומעלה. אם זה נראה לכם יקר, מעבר לזה יש גם שוק יד שניה עצום של כלים מהשנים העתיקות (וינטג׳) שמושכים מחירים מסחררים כלפי מעלה שהשמיים הם הגבול. רק כדי לסבן את האוזן, כרגע בפייסבוק הישראלי מישהו מוכר סטרטוקסטר משנת 1961 ב85 אלף ש״ח וזה אגב די מציאה בחו״ל היא היתה עולה יותר
כהרבה מאוד גיטריסטים, עדיאל ואני בילינו חלק ניכר מחיינו במרדף אחר צליל הסטרט המושלם. כמו כולם גם אני רציתי סטראטוקסטר שתשמע בדיוק כמו מרק קנופלר/טריה ריפדאל/ריי קודר. וכמובן שאין חיה כזאת. כמי שהיה מאוהב בצליל של קנופלר, החשמלית הראשונה שלי היתה סטראט אדומה שאבי קנה לי. חיקוי קוריאני של חברת samick שזכורה לי כגיטרה טובה, אבל בעוונותי פירקתי אותה בשביל לנסות ו״לשפר״ אותה. כשהבנתי שאני לא מצליח לעשות כלום, נתתי למישהו שהבטיח שירכיב לי אותה בחזרה ומאז אבדה הגיטרה. אחרי זה כבר לא קניתי סטראט. הייתי בפוזה שאני נגד הזרם. הלכתי עם גיטרות אלטרנטיביות, ולא אני לא מדבר על אלטרנטיב לייט כמו גיטרות אחרות של פנדר – הטלקסטר היגואר, או הגיבסון. חיפשתי את הגיטרות העתיקות והכי מוזרות שיכולתי למצוא. הונר, ג׳ולנה, מיה, אבל כשהבנתי שהן טובות אבל לא בדיוק מה שחיפשתי, חזרתי לבסוף לעולם הגיטרות המודרניות, והלכתי עם איבנז רבע נפח, ומאוחר יותר איבנז טולמן גראנג׳ית שהיתה כמו סטראט מבחינת הפיקאפים אבל נראתה מספיק אחרת כדי שארגיש מיוחד (רם אוריון מנגן עד היום על אחת כזו). למרות שבסתר ליבי, תמיד נמשכתי לגיטרות כמו סטראט עם שלושה פיקאפים. שוב ושוב סירבתי להיכנע לתשוקות הנעורים שלי לצליל הסטרטוקסטר. עד שלפני כמה שנים בבת אחת נפרץ הסכר. הבנתי שאני בן ארבעים וחמש ולא מזיז לי אם סטראט הן הגיטרות הכי פופולריות בעולם, רציתי להגשים את חלומות הילדות שלי. והתחלתי לחפש סטראט מושלמת. לקח לי הרבה זמן וגיטרות להבין שאין דבר כזה.
גולדה, ארנולד שוורצנגר, שירי מימון, ומייקל ג׳קסון, עד כמה שזה נראה מוזר, מבחינה גנטית, כל בני האדם זהים ב99.9 אחוז. תחשבו על המאיון הזה כשאתם משווים בין גיטרות שונות שנוצרו באותו היום ובאותו מפעל והן מאותה עצים ומאותה סדרה. כל גיטריסט לומד מהר שאין אהבה תעשייתית, וכל אהבה, היא סיפור אחר. חלקן קצת אחרות, וחלקן מאוד אחרות. אבל אף גיטרה לא תיתן לך מענה מיידי לכל האהבות שלך, ולכל הרצונות שלך. בסופו של דבר אהבות הן העץ שאתה מגדל מזרע ההתאהבות. וכל אהבה היא פשרה בין שביל החלב שבדמיון וקירות המציאות המצמצמת.
כשהתחלתי לחפש את הסטראט שלי מצאתי שאני נמשך לצליל של גיטרות פנדר שיוצרו ביפן. הן נשמעו לי מוקצנות בגבוהים ובנמוכים, על פני הכלים האמריקאים המודרנים שלמרות שעלו יותר, נשמעו לי לרוב כאילו מישהו שם עליהן כרית צמר: משמינה, אבל חונקת.
חיפשתי ומצאתי יפניות נהדרות. אבל הן תמיד הרגישו לי על הגבול התחתון של הנכון. חשתי שהן מעט אגרסיביות או רכות מדי, וכנגן אצבעות, לא חשתי שהן דינמיות מספיק. כלומר מסוגלות לעבור מלחישה לצריחה רק באמצעות עוצמת לחיצת האצבעות. עכשיו שימו לב, זה מדד של גיטריסטים כל הפרש של קילומטר בדמיון הגיטריסט שווה ערך לסנטימטר במציאות. האמת היא שהגעתי לצליל שהיה בדרך כלל מאוד קרוב למה שרציתי, אבל תמיד נותרתי עם תחושת ה״כמעט שם״.
״האויב של הטוב, הוא הטוב יותר״, אמר פעם פיקאסו, והבין היטב את תשוקת הלב הרעב לצליל המושלם. הבעיה היא שגיטרות חשמליות אינן יוצרות את כל הצליל לבדן, הן תמיד חלק משרשרת של אפקטים ומגבר, כך שיש המון נקודות בהן ניתן לטעות בדרך אל הצליל המושלם, זה מבלבל מאוד את מי שמחפש צליל, כי יכול להיות שיש לך אותו באצבעות, אבל מה אם המגבר אינו נכון?
זו הסיבה שמוזיקאים מחפשים כלים שעשו להיטים. זה הרצון לקנות ״תעודת ביטוח״ כזו כשההשקעה שלהם בציוד זה או אחר יניב להם סאונד ראוי כמו שהם חולמים, ואיכשהו תמיד מדובר בצליל הוא הרבה יותר רחוק ממה שהם רוצים או צריכים. האמת היא שזה מרדף חסר תוחלת, כדי להגיע לסאונד מושלם צריך להיות יצרן שלו ברמת היסוד, בחספוס האצבעות במתיחת מיתרי הגרון, ואחר כך לשפר אותו, אבל איך מוצאים את הנקודה הארכימדית הזו, הכלי שאיתו אתה יכול להניף את הצליל שלך אל מעבר לירח?
מחפשים…

שלוש וריאיות על נושא הסטרטוקסטר.מימין לשמאל: G&L קומנצ'י, סטרט אל דיאבלו צ'ימרון, וחיקוי יפני של COOLZ

צ'ימרוזה אל דיאבלו.

כשיצאתי מהארון בתור נגן סטרטוקסטר, עברתי בשלוש שנים דרך הרבה גיטרות סטרטוקסטר טובות ופחות. יום אחד הגעתי אל אמיר רוזנברג מגיטרהאט בחולון. שם עמדה לה סטראט בצבע אדום ייחודי שלא הכרתי. היה לה צוואר מייפל סירופי וצהוב כמו שאני אוהב, ופיקגרד (מגן מפני שריטות המפרט) מוזהב. משונה איך שמות הצבעים מקרינים על הגיטרה. יש גיטרות חוגגות באדום "פיאסטה" ויש גיטרות חטאים באדום תפוח, ואפילו גיטרות אדום דקוטה. אבל זאת היתה אדומה בצורה אחרת. מאוחר יותר גיליתי, ששם הצבע הוא אדום צ'ימרון, ואל דיאבלו היה הדגם. חקרתי ברשת על הגיטרה וגיליתי שהיא נוצרה על פי דגם סטרטוקסטר שליאו פנדר בנה במיוחד לחבר שלו ב1954. אותו חבר שלח ללאו את שאריות הצבע שנשאר לו כשצבע את מכוניתו וכך נוצרה הסטראט הכי מיוחדת שראיתי בחיי.
שם הצבע – צ'ימרון או סימרון, לקוח מספרדית, והוא כצבע הצמר של כבשים פראיות מ"השטן". לא הייתי צריך את כל המידע הזה כדי להתלהב מיופיה, אך כשהתחלתי לנגן נשמתי נעתקה. זו היתה אהבה מפריטה ראשונה. היא היתה כבשה פראית ושטנית לחלוטין. פועה ברכות נוהמת בעוצמה, צרחה ולחששה, חייכה ובכתה באותה קלות וקלילות. כמו כל אהבת אמת, זה הרגיש טבעי לחלוטין ומובן מאליו כבר מהרגע הראשון.
היא לא נשמעה כמו מארק קנופלר, היא לא נשמעה כמו דיוויד גילמור, היא לא נשמעה כמו הנדריקס. היא נשמעה כמו עצמה, דומה ב99.9 לכל סטראט אחרת בעולם. ובכל זאת היא היתה רק היא, עם יופי חבול משלה, צליל צלול משלה, גחמות ופגמים – משלה,
הכל בה היה משלה, ומה שהפליא אותי בנגינה עליה הייתה התחושה, שלא פחות משמצאתי את הגיטרה שחיפשתי, מצאתי בתוכה אפשרויות לצמוח דרכה ואיתה. היא היתה בת זוג מושלמת לגדול ולצמוח ביחד מתוך ההתחלה המפוארת הזו.
סיימתי לנגן, הנחתי אותה בחזרה על הסטנד, ולא קניתי אותה.
אני יודע, טמטום.

החיים מזמנים לנו כל כך הרבה מכות בכנפיים, רסיסי זגוגיות שבורות בחדרי הלב ושריטות עור עמוקות שסודקות את החלומות. כמו הבחורה המקסימה מהקליפ של רוג׳ר סנצ׳ז, אנו לוקחים את לב הילד שבנו, לכל מקום. אנו מגינים עליו מחבטות, מפגיעות ולעג, דוחסים ומקטינים אותו, עוד ועוד ועוד. עד שיתאים להליכה בוגרת בין שלוליות החיים. כך אנו מתנהלים בעולם הבוגרים. עם לב קטן, קומפקטי, ספקני, ציני לעיתים, ובעיקר, לב חסר תקווה שגם כשהיא כבר נקלעת אל בין אצבעותיו, אנו מטילים לתוכה טיל של ספק.
גם אני צמצמתי את ליבי ואת חלומותי. חשבתי שאין גיטרה בשבילי בעולם, וגם אם יש, לעולם לא אפגוש אותה. למוד אכזבות, הבנתי בדיעבד, שהתאכזבתי בדיוק בפעם האחת שלא הייתי צריך להתאכזב.
אמרתי לאמיר ש״אחשוב על זה״, ואחזור אליו עם תשובה. הלכתי הביתה גאה שיצאתי מחנות גיטרות בלי לקנות גיטרה יקרה. עברתי סוף שבוע של התלבטויות רגשיות, ששום חשיבה לא היתה בהן. מבולבל ומטיל בעצמי ספק לגבי האם זו ״עוד גיטרה״ או – ״הגיטרה״, נזכרתי בחוויה שהגיטרה הותירה בי. לא זכרתי את הצליל שלה או את נוחות הנגינה, זכרתי רק דבר אחד, מי שהייתי וכמה יפה הייתי, כשהייתי איתה, ואת התחושה שעשינו מוזיקה.
ביום ראשון החלטתי, עדיין עם חוסר ביטחון מסויים, שזו ״האחת״. התקשרתי נלהב לאמיר, ״אני לוקח אותה,״ אמרתי לו. ״וואי אחי, אני לא יודע איך להגיד לך את זה, הגיטרה נמכרה בשישי״
אם היה לי ספק עד אותו רגע, באותו הרגע הוא הפך לוודאות אספלט. מערבל נעצר בחריקה לצד ליבי והתחיל לצקת לתוכו בטון כבד וטובעני. ברגע אחד, הנקסטית, הפכה לאקס-מיתולוגית.
התאבנתי נאטמתי, והתמכרתי לתחליף הריגוש המהיר והזול לאהבה – פורנו. גלשתי לכל אתרי המכירות מחפש גיטרה מאותה סדרה, שוב ושוב חזרתי על המילים הקדושות – פנדר, קסטום שופ, צ'ימרון, אל דיאבלו. מצאתי שתיים למכירה אחת בקוריאה ואחת בארה״ב, וכדי להכעיס, שתיהן היו יקרות משמעותית ממחיר הגיטרה אצל אמיר, זה רק גרם לי לכעוס שוב על עצמי ולהצטער שלא לקחתי אותה.
ברגישות של שדכן מיומן, אמיר קלט את מה שעובר עלי. אחרי שבוע בערך, התקשר ואמר ״אחי, הגיע אלי עוד סטראט קסטום שופ, מדהימה, הרבה יותר טובה… בוא, אני אעשה לך מחיר כמו על ההיא״ מיואש הלכתי אליו. ניגנתי על הגיטרה ואמיר חצי צדק, זו היתה גיטרה מדהימה, אבל עבורי היא לא היתה הרבה יותר טובה. כל דבר יפה בה היה יפה בזכות מה שהזכירה לי בזו שחמקה. התנצלתי ושבתי הביתה עצוב ומיואש כדי לברוח שוב אל פורנו העצים והמתכת.
חקרתי את היוטיוב עד שמצאתי בסוף וידאו של גיטרה מאותה הסדרה, הקשבתי לגרג קוך, אגדת ההדגמות של היוטיוב, מנגן על הגיטרה הזו כל כך יפה. ניסיתי לזכור אם זו התחושה שחשתי כשניגנתי עליה. ראיתי את הקליפ הזה שוב ושוב עשרות פעמים, הלכתי לישון איתו בלילות, התמכרתי לבלוז הצליל האבוד.

גרג קוך מדגים גיטרת סטרטוקסטר בצבע אדום צ'ימרון

הייתי כבר בדיונים מתקדמים מול החנות בקוריאה לרכוש את הגיטרה המקבילה, אבל הכל נעשה בחוסר חשק. הייתי מבואס וחסר אמונה כי ידעתי שזו אולי תהיה גיטרה דומה, מאוד אבל זו לא תהיה אותה האחת. ידעתי שכמו כל אהבה שלא התממשה, זכר הצליל האבוד שחמק, ירדוף אותי בימים וביתר שאת בלילות.
ואז אמיר התקשר. אינני יודע איך הוא הצליח לעשות את זה, או במה זה היה כרוך, אבל אני בטוח שזה דרש הרבה מאמצים ולא מעט יצירתיות מצידו. ותודה לאל על הרגישות שלו שראתה אהבת אמת חומקת, ובאכפתיות שלא משכה בכתפיה עשה מאמץ מעל ומעבר. השורה התחתונה היתה שבדרך לא דרך, האדומה חזרה אליו, "בוא תיקח אותה" הוא אמר.
טסתי.
קניתי אותה, ושבתי הביתה במהירות לחץ, עם דופק של כלה חרדית בליל חופתה. רציתי לחבר אותה למגבר ולבדוק שלא יצרתי מפלצת זכרונות מדומיינת. אבל כמו תמיד, דווקא שאתה הכי רוצה, יש כל כך הרבה דברים לעשות לפני. הוצאתי את הילדות מהמסגרות. ודווקא באותו היום הן החליטו שהן לא רוצות ישר הביתה אלא לשחק ולשחק ולשחק בפארק ליד הארטיקיה. באיזה שלב, מרוב דחיקות ודחיפות, שלפתי אותה מהקייס וניגנתי עליה באמצע הפארק בלי חשמל, הביטו בתמונות המצורפות שצילמה מעיין ותראו אדם מאושר ומלא באהבה קורנת שממיסה ארטיקים.

כשכל הארטיקים נגמרו שבנו הביתה. חיברתי למגבר ושמחתי לגלות שהגיטרה היתה כל שזכרתי בקצות האצבעות. אבל היה עוד מבחן אחד אחרון שנותר מבחינתי. שמתי את גרג קוך מיוטיוב והתחלתי להשוות בין זו שבידי לזו שהייתה בוידאו הכי חרוש ביוטיוב מבחינתי.
למרבה הצער היא נשמעה לי קצת פחות טוב מזו שבוידאו. ״טוב, לא נורא״ אמרתי לעצמי, היא עדיין גיטרה מעולה ונכונה לי. סקרן כפי שאני, השוותי את המספר הסידורי של השתיים. רציתי לדעת כמה האחת שאצלי רחוקה מגיטרה המושלמת בוידאו. או אז נחת נבוט האלים על ראשי כמו ברד קטלני של מגברי מרשל. המספר הסידורי היה כל כך מוזר, שהייתי צריך לקרוא אותו ארבע פעמים עד שההבנה התגבשה בתוכי. הגיטרה ביוטיוב לא הייתה קרובה לזו שאחזתי בה, היא היתה אותה הגיטרה שהחזקתי בידי. לפתע התבוננתי מקרוב וראיתי, אותן שריטות, אותה בלורית מיתר, אותה גיטרה ממש. נכון שיכולות הנגינה המופלאות של גרג קוך גרמו לה להשמע מדהים, אבל זה לא היה רק זה. השיעור לחיים היה ברור, אנו תמיד נוטים להאמין שהסטראט של השכן אדומה יותר.
באותו הרגע הבנתי, שלושה דברים:
1. כשאתה שלם (ומשלם, לרוב הרבה) אתה לא תמצא את הגיטרה המושלמת, אלא את הגיטרה שמושלמת לך.
2. אחרי כל סיפורי העצים והאימונים, בסופו של דבר מה שיוצר את הסאונד הכי טוב בעולם זה אמונה.
3. כל סיפור טוב, מסופר הכי יפה מסופו.
אז צ'ימרוזה דל דיאבלו, כאן לידי עכשיו, יפה כמו כל המוזיקה שמחכה לצאת מתוכה, וגם אם לעיתים אני טיפש כשלמה המלך ונמשך אל אחרות, לא משנה כמה פולי-גיטריסט אני במהותי, ככל שאני מנגן על צ'ימרוזה יותר, כך אני מבין שזאת אהבת אמת. לכל החיים.
או כך אני מקווה…

אהבת עץ ומיתרים

אהבה היא סם מדבק. אחרי הסיפור עם צ'ימרוזה חשתי שגם עדיאל צריך למצוא את שאהבה נפשו בעץ ומיתרים. מה עוד שתמיד היתה לי תחושה שהוא לא לגמרי מרוצה מהסטרטוקסטר שלו. מה שהתאים למוזיקאי שהוא היה לפני עשור וחצי, כבר היה קטן על מידותיו. כשהייתי בחו״ל השארתי את אהובתי צהובת הצוואר אצלו, מתוך תקווה ערמומית שזה יבשיל את ההבנה שהוא צריך גיטרה חדשה וברמה של צ'ימרוזה. כנראה שהמזימה שלי עבדה שכן אחרי שעדיאל ניסה להחליף פיקאפים (המגנטים שתנודת המיתר מעליהם יוצרת חשמל שהוא צליל הגיטרה) הוא חש שהגיטרה הישנה שלו השתפרה אבל עדיין היתה רחוקה ממה שהוא רצה לשמוע. ואז ביום שישי באמצע החגים, עדיאל התקשר ואמר ״אני בכלי זמר, בתל אביב, ובדקתי פה כמה גיטרות קסטום שופ, ויש פה איזו סטראט מעולה… אבל היא לבנה עם קצת ורוד, ואני לא יודע לקנות לא לקנות…״
ידעתי שעדיאל מצוי בסערת נפש גדולה בגלל אירוע טרגי בסביבתו. נפש האדם היא מנגנון זן מסובך להפליא. בדרכים עקלקלות ובצורות משונות, אנו תמיד מחפשים איזה קו בלנס קוסמי, כזה שיאזן את אקראיות הקיום ביקום. וכשהצער מגיח מביצות העצב, כשהוא מאיים להטביע אותנו בתוכו, הנפש תחפש את החי שבתוכה ותשאף אל הקיום בעוצמה יתרה. זו הסיבה שאחרי מלחמה יש בייבי בום, זו הסיבה שהלוויות עושות אותי רעב, זו הסיבה שאחרי משברים, אנשים מחפשים חידוש בחייהם.
"אל תמהר", אמרתי לעדיאל, "שריין אותה בכמה שקלים ובוא ניסע בשבוע הבא לכמה שיותר חנויות ונבחן את כל הגיטרות שיש כרגע בסדר גדול של במחיר הזה ואז תחליט אם היא נכונה לך."

מיוזיק סנטר, ראשון לציון, סור ו-ויג׳יאר

נסענו מדרום לצפון, והתחלנו את הבוקר במיוזיק סנטר באיזור התעשיה של ראשון לציון. חנות מרשימה מאוד בעיקר לאור העובדה שיש בה חלל תצוגה ענקי, ומבחר רחב וזמין של כלים. הגיטרות שביקשנו לראות היו של ג'ון סור (suhr). בעברו אחד הבנאים הבכירים של חברת פנדר, וכיום בעל חברה משל עצמו. הגענו ועמדנו מול קיר הגיטרות העצום. שמחנו לראות שרוב הגיטרות נראו נהדר. למרבה השמחה הגיטרות לא סבלו מהרעה החולה, האופנה הכה מעצבנת של עידן הייצור הנוכחי – הרליק. או במילים אחרות – הזקנה מלאכותית. אני יודע זה נשמע מוזר לאללה, שכן בעולם שעסוק במרדף אינסופי אחר הצעירות החדש והמבריק, נענו הייצרנים לבקשת הקהל לכלים שנראים כמו משנות הקסם, וכך לוקחים גיטרה חדשה משליכים אותה, חובטים בה, בועטי ם בה, גוררים אותה מאחורי אופנוע, שורטים, מחלידים, ומיישנים אותה בשמש ובתנורים עד שהגיטרה תראה כאילו הרגע סיימה סיבוב הופעות עם תזמורת דאע"ש, שהחל בשנות החמישים של המאה השיעית לפני הספירה.
תופעת יישון גימור הגיטרות, היא נסיון לקצר תהליכים האופייני כל כך לעידן הקואצ'ינג הנוכחי. ״Fake it till you make it״, ובעיקר משדר שהסיפור חשוב מהמטרה. אבל נשאיר את זה כרגע בצד. באנו לראות גיטרות, ובעיקר לנגן להרגיש ולשמוע.
הסור גיטרות מדוברות מאוד בעיקר לאור העובדה שאלילי העידן החדש כבר אינם קלפטון והנדריקס אלא כל מיני כוכבי יוטיוב כמו גאת׳רי גובן, ופיט ת'ורן שמנגנים על על סור ומחזיקים בדגם המעוצב למידותיהם ו קרוי על שמם. מאוחר יותר הרהרתי בעניין שהשינוי באלילי הגיטרה, גם מוביל לשינוי בגיטרות עצמן. הגיטרות של סור הרגישו כמו כלים מודרנים יותר מפנדר, משהו בהן התנהג אחרת. זה לא היה רק הרדיוס או השריגים הגבוהים, הן פשוט הרגישו מודרניות יותר בכל אספקט.

בדקנו שתי גיטרות, אחת שהיתה ממש כמו סטראט, ואחת מודרנית יותר. לא היה צל של ספק שמדובר בגיטרות טובות אבל שנינו חשנו כי הגיטרות מצלצלות ומנגנות כמו משהו שהיה מודרני מדי לטעמינו. הרגשנו שהן יהיו גיטרות נהדרות להעמיס עליהן המון אפקטים, אבל כפי שהן היו, ברמת הבסיס, היתה תחושה שחסר לגיטרות האלו את אותו אלמנט חמקמק – אופי.
עכשיו אני יודע שזו בדיוק הנקודה בה אוזני האנשים מתפצלות ומתחילים הויכוחים, אבל כל מה שאנו יכולים לאמר שלטעמנו, הגיטרות של suhr היו מדויקות על גבול השעמום ונקיות על גבול הסטריליות. וכמו שהגדיר זאת עדיאל ״אני יכול להבין למה יש רבים וטובים שמאוד אוהבים, אבל אנחנו עדיין שבויים בצליל עתיק משנות החמישים״. בסופו של דבר שנינו חשנו שזה נראה כמו סטראט, זה בנוי כמו סטראט, אבל זה לא מרגיש או נשמע כמו אחת מהסטראט הקלסיות שעליהן גדלנו. אולי זה גילנו המתקדם, או טעמינו המיושן בכל מקרה גם אם יכולנו להעריך את הכלים, לא יכולנו להתחבר אליהם. פרט לכך חשנו כי הגיטרות של סור מתומחרות כחברות בדרגה הגבוהה של הכלים, אך חשבנו שאפשר למצוא גיטרות דומות או קרובות מאוד למה ששמענו במחירים נוחים יותר לצרכן.

עדיאל מנסה ויג׳יאר

באנו עם גישה פתוחה לנסות ולהתנסות, והגיטרות הבאות היו בהחלט התנסות מעניינת. ויג׳יאר, הוא בונה גיטרות צרפתי שהרבה יוטיוברים מתלהבים מהגיטרות שלו. במבט ראשון הבנו למה – מדובר בגיטרות יפיפיות להסתכל עליהן הגימור שלהן וצורות העץ גורמות להן להראות כגיטרות תכשיט, שספק אם תרצה לשים על במה ליד חמישה נגנים. אך כשלקחנו אותן לידיים, כבר ממש לא הבנו את הקטע. מדובר בגיטרות פשוט מוזרות. בדקנו שתי גיטרות לאחת היו הפרשי עוצמת צליל בין פיקאפים שונים שהיו כל כך קיצוניים, ולא מאוזנים, עד שחשבנו שהגיטרה לא תקינה. אך כשבדקנו את השניה, שוב חזר הקטע המוזר הזה. מה שהבהיר שהגיטרות הצרפתיות האלו, גחמניות יותר מנתניה. מה שכן יכולנו לאמר על הסאונד של ויג׳יאר, היה שהוא מקביל לחוויה של הsuhr. מדובר בסאונד מדויק ונקי, עם טיפה יותר אישיות מהסור, אבל איך נאמר את זה בעדינות – אישיות קצת מוזרה. הן לא נשמעו כמו סטראט עתיקה או מודרנית, או משהו שהתחברנו אליו ממש. כפי שסיכם עדיאל:״ויג'יאר האלה., גיטרות יפיפיות עם מלא חידושים שפשוט נשמעות כמו משהו אחר… לך תלמד כלב זקן טריקים חדשים…״
שתי הפתעות לא צפויות נקלעו לדרכינו, הראשונה היתה גיטרה של חברת המטליסטים esp, שיצרו סטראט טובה, אבל לפי שכבות האבק והמצב המכני שלה, נראה כי הגיטרה שכבה בחנות כמה שנים . המחשבה לשלם על גיטרה כזו קרוב לעשרת אלפים ש״ח, לא היתה הגיונית בשום צורה. יום יבוא ויעשו עליה מבצע חיסול ב50 אחוז, ואיזה מטליסט נועז ירוויח גיטרה סטרטוקסטר מצוינת אם כי מוזרה לאללה.
ההפתעה השניה היו הגיטרות של חברת Framus. מדובר בגיטרות גרמניות שלא נראות או נשמעות כמו סטראט, אבל בהחלט יכולת לחוש שהסטראט היתה השפעה מרכזית על דרך עיצובן. מה שאותי הפתיע היה כמה רחוק פריימוס לקחו את הקונספט של הסטראט בגיטרת הדיאבלו שלהם. זה היה ברור שסטראט היא הבסיס אבל הגיטרות שלהן היו וריאציה מאוד מקורית וייחודית על הנושא. אפלות יותר ובועטות בצורה אחרת, אבל כאלו שחשנו כי שווה לחקור ולהעמיק בהן, אם אתה רוצה צליל ייחודי שסבא שלו היה סטרטוקסטר.
במאמר מוסגר, נוסיף שבחנות שמעתי פדל דיסטורשן ואיקיו מהמוצלחים שנתקלתי בהם מזה שנים – האורנג׳ בקס בנגיטר. דיסטורשן קלאסי לא מטליסטי שנע בין רוק עדין לסולו צוק אבל במובן הגארי מור מתקתק של הצליל, לא במובן השיפודים הטבעוניים של הסולואים המודרנים. בכל אופן לבני 35 ומעלה הוא ממש שווה בדיקה. ילדים, להמשיך הלאה, אין מה לראות…

גיטרהאט – מימין אמיר רוזנברג עם הסטראט ג׳ון קרוז , ומשמאל עדיאל עם הסטרטוקסטר דלוקס.

גיטרהוט חולון – עולם הפלאות של אמיר

כל עיר היא אינסוף סיפורים שונים לאנשים אחרים. מוזר ככל שזה נשמע, בתור נער, חולון היתה לי עיר אהבה. זו היתה אהבת בני עקיבא שכזו, התחילה בשבת חבר, הסתיימה ברומן מכתבים לחברה. כל מה שהיית זקוק לו היה ניחוח העלים הדק שהיא הותירה בעוברה והיית מאוהב לנצח. היא מהשבט ההוא ואתה מהשבט הזה, יחד היינו אינדיאנים בקיאים מדי בהלכה. להניף ספר תורה במנחה, היה אקט חיזור אם היא ראתה, אז בואי נעשה עיניים כלפי שמיים, בשבת סניף, סניף, סניף…
אחר כך היה צבא, אחר כך היו חברות תקליטים, מפעלי דיסקים ואינסוף מוסכים. שמן מסעדות הפועלים השכיח את ניחוח העלים. חולון הפכה לעיר הזאת שליד תל אביב, עממיות מתפרצת, ארץ אחרת, עיר ילדים, עיר אטרקציות בין מחלפי החיים.
לפני כמה שנים שוב מהפך – חולון הפכה לעיר המיתרים. קבוצות הפייסבוק התמלאו בקריאה – בואו לנגן, והדפים התמלאו תמונות של כלים ישנים נדירים ומגברים שעד עכשיו ראיתי רק דרך היוטיוב. הכרתי את המוכר, פגשתי לראשונה את אמיר רוזנברג לפני שנים רבות כשעבד בכלי זמר בתל אביב. באתי לבדוק גיטרה אקוסטית ובתוך כל רעש כורי המתכת, ניגנתי בלוז פינגרסטייל, איטי ובודד. איכשהו, בין כל להג המלל-מכר, המוזיקה הגיעה לאוזניו של אמיר. כשהרמתי את עיניי ראיתי שהוא עומד לידי מקשיב, ובכנות נדירה לחללי מכירות אמר: אחי אתה מנגן ממש מיוחד ויפה.
הרבה שנים לאחר מכן מצאתי את עצמי מסתקרן ומגיע ל״גיטרהוט״ ברחוב דוב הוז בחולון. מוצא את עצמי בארץ הפלאות של אמיר. מקום בו גיטריסטים יכולים לנגן על כלים שעולים כמו בנק, דרך מגברים של חברת הבוטיק ״כאזם״ (כליה אחת זה מספיק) וכפי שכבר קראתם מצאתי שם את צ׳ימרוזה שמבחינתי היתה ״הסטראט״ שגמלה אותי מהרצון למצוא כלים עתיקים במחירים של אינטרנט שנות התשעים. כאן מצאתי את הכלי שגרם לי להאמין בגיטרות מודרניות שנשמעות כמו שעתיקות אמורות להיות – בשלות עם אישיות וצליל שנמשך דקות ארוכות.
הגענו לאמיר במיוחד כדי לשמוע סטראט של פנדר קסטום שופ. סטראט בצבע ״התפרצות שמש״ (SUBNURST בלעז) רפליקה על סטראט משנת 1960. מה שהיה מיוחד בגיטרה היה מי שבנה אותה. אחד הידועים והנחשבים שבין בוני הפנדר החיים כיום- ג׳ון קרוז. מי שמזמין גיטרה בבניה אישית של בונה מאוד מסוים, גם משלם בהתאמה. והנה הגיטרה המאוד נחשבת הזו היתה ״יחסית״ זולה.
כבר בפריטה ראשונה היה ברור שמדובר בגיטרה פנומנלית. צליל מפורט ויציב שאפשר לתלות עליו כמה נאצים לייבוש (הנאצים היו מענישים בוגדים בתליה על מיתרי פסנתר דקים להאריך את סבלם). ולגיטרה היה צליל בשל מלא ובעל אישיות. זו לא היתה סטראט מעודנת או עוקצנית משנות החמישים, אלא סטראט דרקונית ורושפת, מפלצת רוקנרול שמגיעה מהעולמות של הנדריקס, פרושיאנטה, ועוד מושכי מיתרים עם אש בקצות האצבעות. עדיאל מאוד התלהב, אני אפילו יותר. היתה תחושה שמצאנו את המועמדת הראשונה ששקלנו לקנות. אולם… הבעלים הקודמים של הגיטרה מאיזו סיבה מוזרה ולא ברורה, החליט לעשות לה ״רליק״ משל עצמו. לקח נייר זכוכית, שייף לה את הצבע בכנף העליונה של הגיטרה והוריד את ערכה המקורי מטה מטה. עד כמה שזה נשמע מוזר, מתברר שגם לחרב גיטרות צריך לדעת איך לעשות.
אחד הדברים שעדיאל מאוד רצה, היה למצוא גיטרות שמסוגלות להימתח בגמישות לתווים גבוהים יותר, ומסוגלות להדהד לאורך זמן. שוב ושוב מתחו אצבעותיו הארוכות את המיתרים, בודקות את רוחב השפגאט הצלילי שהגיטרה מסוגלת לו. משווה את הגיטרה של ג'ון קרוז לגיטרה שהביא מהבית. אמיר ואני עמדנו מהצד, לרגע אחד ראיתי את שלושתינו מהצד, וזה היה משונה להפליא: שלושה גברים בגיל העמידה, עומדים מול מגבר, מקשיבים שוב ושוב לאותו צליל דועך מנוגן משתי גיטרות שנראות כמעט זהה, מחפשים הבדלים של אלפיות שניה בין השתיים.
כן, גיטריסטים זה עם מוזר.
היום התקצר והיו לנו עוד חנויות לראות. עדיאל לא הרגיש מספיק בטוח בשביל לסגור עניין והניח את הג׳ון קרוז בצד מתוך מחשבה שאם אחרי התחנה הבאה לא נמצא שום דבר טוב יותר, נשוב וניקח אותה.
למוד ניסיון אמרתי לו שזו עשויה להיות טעות…
רשות הדיבור לעדיאל – ״הג׳ון קרוז הרגישה פנדר כמו שפנדר צריכה להישמע למיטב הבנתי. היא "התפרצה" מהאצבעות… אין לי דרך אחרת לתאר זאת.. היה לה סאונד מצויין ואז התחלתי לרדת לפרטים שחשובים לי.. כמו סוסטיין .. והשוואה לגיטרה הישנה שלי… ובעיקר נלחמתי בליבי בעובדה שמישהו החליט לשייף אותה עם נייר זכוכית.. למה? למה? למה?״
זה עשוי להראות דבילי מהצד, שכן הג'ון קרוז מלכתחילה לא נראתה חדשה לחלוטין, אלא חבוטה. אך השיוף שהפריע לעדיאל, מבהיר כמה גיטריסטים הם עם של וודו-מודו, לי זה לא הפריע שצד אחד של הגיטרה הרוס בצורה שונה ופחות ״מקצועית״ מהצד השני, אבל אני גיטריסט אלטרנטיבי מה שנקרא, או לפחות כך אני רואה את עצמי. בין כך או אחרת, לעדיאל זה ממש הפריע. בעיקר לאור העובדה שהגיטרה עדיין עלתה כמו אחת היקרות ביותר שראינו.
מסקנה מתבקשת: אם אתם מקבלים גיטרה חבוטה לידיים, נסו לשמר אותה באותו מצב ואל תנסו ״לשפר״ את עבודת הבנאים, שכן זה יגמר בהחמרה ולא שיפור.
אגב מציאה מספר 2 של היום – בגיטרהט שמענו מגברים של חברת טון קינג שאמיר מייבא ארצה, ואלמל עדיאל לקח את ארנקי ואיים לגרור אותי משערות הזקן, הייתי קונה על הדרך את המגבר המושלם עם טון נקי וחלומי.
מה תעשה איתו? הוא כבד מדי להופעה. אז בשביל מה? יש לך גם ככה יותר מדי מגברים בבית… בצער רב ובדמעות צרבת בריק, עזבנו את רחוב דוב הוז פינת צ׳ינטרו, והמשכנו הלאה אל העיר הגדולה.

עדיאל עם הסטרטוקסטר הקודמת שלו.

אליטה, פקקים ועגבניה ירוקה מקסיקנית.
כלי זמר – תל אביב

תל אביב, חול המועד, קודש הקניות, ודיזנגוף סנטר עמוס. יש אגדה אורבנית שהבעלים של כלי זמר גר פעם מעל הסנטר, זו אולי הסיבה היחידה שאני יכול לשער מדוע כלי זמר התמקמו במקום נורא כל כך. מי מאיתנו הולך עם רשימת קניות של לקים, צ'יזבורגר וסטרטוקסטר?
בעולם, רוב חנויות כלי הנגינה הגדולות, ממוקמות בקצות עיר או בפרברים רחוקים. מקומות עם הרבה חניה, בלי לחץ של ילדים ממוסכים, ודודות רודפות אחרי שערות סבתא. למעשה, חנויות כלי נגינה דומות מאוד לדילרים של סמים שיש להם בלעדיות. לא משנה לא הוא יעבור הלקוחות ירדפו אותו, זה לא שיש להן באמת תחרות.
והנה כלי זמר, רשת כלי הנגינה הכי גדולה בארץ, תקועה במבוך דיזינגוף סנטר, בלב תל אביב הפקוקה. ומילא זה היה סניף מיתרים ומפרטים לגיטריסטים עם 8 שותפים בדירה. דווקא בדיזינגוף, ממוקם סניף הדגל עם העלית של האליטה הכלית, וריכוז גיטרות פנדר קסטום שופ הכי גדול בארץ.
ואין חניה.
חניון דיזינגוף של מעלה כגיהנום של מטה, שוב ושוב נעים בין הקומות, נהגי זעף ונהגי רהב, חונים באלכסון כהתרסה, ממשיגים את האמירה שישראלי לישראלי – טורף מטורף. אתה מהסס ומישהו חותך אותך, אתה מחייך ומישהו חותך, אתה נושם, ומישהו כבר יחתוך אותך. "רואים שאנחנו לא מכאן" אני אומר לעדיאל, "אנחנו נחמדים מדי" אחרי חצי שעה של תסכולים, אנו שוקלים לוותר על הסנטר, ולנסוע לרמת השרון לחנות שאשכרה אפשר להגיע ולהיכנס אליה. כבר היינו בדרך החוצה מתל אביב כשעדיאל איתר מקום חניה ליד הקריה.
אבל זה רחוק…
יאללה בוא נלך –
הלכנו.
האיש הממוזגן לעולם לא יבין ללבם של זעי הרחוב, ובטח שלא לדרומיים המורגלים באוויר היבש ולא בזיעת תל אביב. אנו מגיעים לכלי זמר נושמים אוויר ממוזג לרווחה, ושמים פעמינו אל החדר שבקצה שם מעבר לויטרינות הגדולות וגיטרות הסוכריות הצבעוניות הזולות להמונים, נמצאים הכלים הטובים באמת, ויקרים בשקר. קיווינו לקצת שקט שיאפשר לנו לבדוק את הגיטרה שממנה התלהב עדיאל. שני בני עשרים החליטו שזה היום הנכון לבדוק כל גיטרה של גיבסון על ידי חיבורה למגבר ענק והרעשת דיסטורשן מסביבית. גם חירש היה יודע שהם באו לשחק ולא לקנות. אישית אין לי בעיה עם זה, בכל זאת מדובר בחנות צעצועים למבוגרים, אבל ראבאק, יש חדר אחד שהוא יחסית שקט, באנו לבדוק בציציות של גיטרות יקרות מאוד, שבהן כל ההבדל הוא בקטנות, ואי אפשר. אנו מחכים ומחכים והצעירים רק שולפים עוד גיטרה ועוד גיטרה ללא התחשבות וממשיכים לחפור מתכת כבדה מהמגבר. בסוף התייאשנו התחלנו לבדוק את הגיטרה של עדיאל בתוך הרעש.
זה היה מתסכל.
מאוד.

סטראט קסטום שופ מכונת הזמן – 59׳, גימור לבן מיושן, ורליק קשוח וחבול.

עדיאל התלהב מגיטרת פנדרר קסטום שופ שנבנתה על פי סטראט משנת 59'. הפעם ניסינו לבדוק אותה לעומק שוב ושוב. ולא היה צל של ספק זו היתה גיטרה מצוינת, מאוד.
אבל לעדיאל מפריע שהצבע שלה הוא לבן נוטה לוורוד. ושוב אפשר להגיד מהצד מה זה משנה, אבל כשאתה קונה משהו שהוא בגדר ״חלום״, משהו שמתקרב לשלמות עליה פנטזת כל חייך, אז כל פרט קטן שמציק או מפריע, מקבל משמעות עצומה. עם כל ההבנה המודרנית להסללה מגדרית וכו׳, עדיאל, כבר בן ארבעים פלוס, אבא לשלושה גברברים קטנים, מדימונה ופשוט לא מת על הצבע לבן-ורדרד. אבל הגיטרה טובה, ועדיאל עושה על עצמו מניפולציות שכנוע עצמי. הוא לא ייחודי אין גיטריסט שלא עמד מול כלי בחנות כלי נגינה, והתחיל להצדיק את רכישת הכלי על ידי הצורך הבוער להשתמש בצבע המיוחד הזה, בטיסה הקרובה למאדים. עדיאל מתחיל להזיז את הגיטרה ולחשוב איך היא תראה באור כזה, ואיך זה יראה בזווית הזו.
וכל הזמן הזה ההרעשה נמשכת ברקע.
עמוס גן-אור, ראש מחלקת הגיטרות ברשת, נכנס ומזהה אותנו. הוא רואה את המבט הספקני על פני עדיאל וישר מציע – יש פה עוד אחת ששוה לכם לבדוק. עמוס שולף סטראט "טומטילו", שעם כל הספרדית החלודה שלי אני זוכר שזה איזה ירק מקסיקני, ומקווה שזה לא פלפל. מאוחר יותר יתבר שמדובר מהדורה מיוחדת ומוגבלת של סטרטוקסטר שבה יש אפשרות חשמלית למזג את פיקאפ הצוואר בווליום משתנה יחד עם כל מצב פיקאפים אחר בגיטרה. מהצד זה לא נשמע כמו משהו מיוחד במיוחד, אבל אם לוקחים בחשבון שסטרטוקסטר היא כנראה הגיטרה הכי מוקלטת בהיסטוריה, המחשבה שתוכל ליצור באותו כלי ישן סאונד שהוא טיפ, טיפ, טיפ, טיפה ייחודי יותר, לוכדת את תשומת ליבנו.
עמוס פותח את הקופסה הצהובה ובפנים שוכבת גיטרה חבוטה ומבריקה בלבן אפור שכזה. הדבר הראשון שמושך את העין זה הצוואר של הגיטרה, משהו בו מאוד שונה. הוא אינו בהיר כמו צווארי המייפל, אך גם אינו שחור כמו צווארי הרוזווד. עמוס מזדרז להסביר. זה צוואר של עץ מייפל שעבר תהליך ״יישון״ באמצעות ״אפיה״, וכך הוצאו ממנו המים שהיו בתאים, ולכן כל הסוכר שבתוכו הפך לקרמל (wtf?!), ועכשיו הצוואר יבש ואין בתוכו גלים עומדים, והוא יציב מאוד וממש לא רגיש לשינויי מזג האוויר כמו שלמה ארצי.
אם אתם תוהים לגבי השפיות של השיח, ובכן די ברור שאתם לא גיטריסטים. המיסטיקה של הצליל פלוס הרצון ל״מדע״ את ענייני הסאונד, בצירוף אי הידיעה מה בדיוק יוצר צליל מדהים ומה לא, מובילה לדיאלוגים הזויים שכאלו מדי יום בחנויות כלי נגינה. אם בא לכם לבזבז כמה שעות בחיים שלכם, נסו לדבר עם גיטריסטים על ההבדל בסאונד בין פיניש ניטרו לפיניש לקה. או במילים אחרות, בכל הנוגע לסאונד, כל שגעון הוא בסיס לדיון חפירות אינסופי.
מצד שני, כל פרט קטן בכינורות סטרדיבריוס וסטרטוקסטר נחקר באובססיביות כדי להבין מה יוצר את צליל ה״קסם״. ותשומת הלב הזו לפרטים קטנטנים ומדוייקים במיוחד, היא בדיוק הדבר שאני מצפה מאלו שיוצרים כלים שעולים כמו עשר גיטרות זולות או שלוש ארבע גיטרות טובות מאוד.

אני מדגמן לעדיאל את הטומטילו בכלי זמר

עדיאל מתחיל להראות את כל הסימנים המאפיינים ״שכרון מיתרים״. הוא מתנשם במהירות, קם ומסתובב בחדר, הולך ימינה ושמאלה, מתקשר ומנתק, מנסה להקליט את עצמו ולשמוע מהצד, נותן לי לנגן ומקשיב. משווה בין שתי הסטרט, הלוך ושוב, אומר דברים מוזרים כמו זו יותר פתוחה בעגילות שלה אבל זו יותר עגולה בפתיחות שלה. בינתיים אני שם לב לתופעה מעניינת, הצבע של צוואר הטומטילו, מאוד קרוב לצבע העור של עדיאל, כך שכשהוא מנגן האצבעות שלו נעלמות ולא רק בגלל המהירות. מאחר ושנינו צפון אפריקאים שחומים, אני ממהר להסב את תשומת ליבו לעובדה, שמדובר בצוואר צפון אפריקאי למהדרין. ״אתה חייב לקחת את זה, אמא שלך תעוף עליך שחזרת למסורת…״ אני מציע לו בצחוק.
עדיאל מתקשה לקבל החלטה. אפשר להבין אותו, שתי הגיטרות מצוינות להפליא, אלא שאחת מסורתית יותר והשניה לא נשמעת כמו שום קלסיקה, אלא בעיקר כמו עצמה. בעיני זו המחמאה האולטימטיבית לגיטרה, אבל עדיאל, נקרע בין חלומות הילדות שלו לבין הגבר שהוא כיום. ועדיין מחפש להבין את זהותו בין המיתרים. בסוף אני מציע את המבחן הכי קשוח לגיטרה על פי דיוויד גילמור.
"כבה את המגבר ובוא ננגן על הגיטרה אקוסטית״
למזלינו בשלב הזה הנעורים הרועשים הלכו לדרכם, ושקט מתוח משתרר בחדר. שקט שמאפשר לשמוע גיטרה חשמלית בלי הגברה. כשאנו שומעים את הצליל האקוסטי, התשובה ברורה לי לחלוטין. ״לך על הטומטילו״ אני מציע, ״היא מעולה, נהדרת, מהדהדת לאורך, כל האוברטונים מצלצלים נכון, ובעיקר יש בה מספיק מרחב ואפשרויות בכדי להצמיח סאונד שיהיה של עדיאל אלגי, ולא רק של גילמור-בלקמור-הנדריקסמור.״
אם נדמה לכם שזהו, כנראה שאתם לא מבינים את המזוכיזם המובנה בנפש כל גיטריסט באשר הוא. מזוכיזם שכולו עוסק בהתלבטות אינסופית. כרגע העינוי העצמי של עדיאל קשור לזה שהוא נקרע בין הטומטילו בכלי זמר, לג׳ון קרוז שאצל אמיר.
כמובן שאי אפשר להשוות בינהן, שכן אחת בחולון והשניה בתל אביב, ושתי הגיטרות צריכות משאית ברינקס כדי לאבטח תזוזה בעיר.
אני מציע לעדיאל לנסות ולשחזר את התחושות שלו מהג׳ון קרוז, זה לא מצליח. האזנה לוידאו שהקלטנו לא פותרת את הבעיה שכן מדובר במגברים אחרים וחללים שונים והגיטרות מצלצלות אחרת לחלוטין. היום דוחק, וברוב החנות נסגרת ועדיאל עדיין מזיע על העניין, עד שבסוף אנו מוצאים את אבן המטר הרומית – הסטראט הישנה של עדיאל שהבאנו מהבית, עדיאל שולף אותה ומשווה לטומטילו. כמי שמכיר את הגיטרה שלו מהקלטות והופעות מסביב לעולם, עדיאל מתאפס במהירות. לאט לאט מתגנב לתוכו חיוך ההקלה של התרת הספקות
טומטילו! הוא אומר לי…
למה? אני שואל כדי שימשיג את בליל התחושות שלו למשהו קוהרנטי, כדי שיבין מה באמת עושה לו את זה. ״כי הקרוז היתה ללא ספק טובה משלי אבל לא רחוקה כל כך, והטומטילו מרגישה לי כל כך הרבה יותר טוב…״

עדיאל עם הטומטילו

הפור נפל. אנו משלמים ונפרדים לשלום מאנשי כלי זמר תל אביב. אני מעדכן את אמיר בהחלטה של עדיאל. גיטרות כאלו לא נמכרות כמו לחמניות. יותר כמו לחם כוסמין וקוקוס וזה בטח לא דבר קל לאבד מכירה כזו.
כל הדרך לבאר שבע עדיאל שמח ומאושר, גם כשאנו מגיעים אלי ומחברים את הטומטילו במעבדת הסאונד המוכרת שלי, מתגלה שמדובר בגיטרה ייחודית ונפלאה לחלוטין. אבל כחבר ופסיכולוג מנוסה בליווי גיטריסים (בעיקר את עצמי) בתהליכי רכישת גיטרה, אני מודע לכך שאנחנו רק בשלב הראשון של מודל פרץ-קובלר-רוס להתמודדות עם מחזור השפל והגאות של קניית הגיטרה החדשה, אשר אלו הם שלביו:
1. התלהבות – וואו, וואו, יש לי את הגיטרה הכי טובה בעולם…
2. הכחשה – יש גיטרה הכי טובה בעולם? ולמה הכפתור הזה זז ימינה טיפה חלק יותר משמאלה? אולי היא לא הגיטרה האולטימטיבית שיודעת לבשל קוסקוס כמו אמא שלי?
3. כעס – הו אלוהים? איך יכולתי לקנות כלי כל כך יקר? אנשים מבקשים נדבות ברחוב, אז יש לזה הצדקה? ועוד בתשלומים…
4. מיקוח – למה לא יכולתי לחכות למשלוח הבא של הגיטרות? בטוח תגיע אחת יותר מדהימה… ועם צבע שלא להאמין, ובטח שהגיטרה שהיתה בחנות שבה לא הגענו היתה יותר טובה… בטוח…
5. דיכאון – איזו טעות זו היתה. ממי צריך גיטרה עכשיו, כבר מאוחר מדי מכדי להחליף את הגיטרה? ססממאק איזה דפוק אני ושלב קבלת ההחלטות שלי. אני הולך לנגן בלוז… אינעל העולם,
6. קבלה – תכלס אחי, היא גיטרה לא רעה בכלל, מה זה לא רעה?! ממש מצוינת. אתה יודע לא הכי הכי, אבל וואלה בת זונה, פשוט פסיכית מה זה – מטורפת, איזו חיה רעה, איזו גיטרה! לא להאמין! איך היא מצלצלת ומושכת צלילים? כמו פעמון כנסיה באנטרטיקה. אחי אין, זו הגיטרה הכי טובה ששמעתי בחיים שלי…
השלב הבא הוא כמובן לחזור לשלב השני…

עדיאל בשלב האושר.

שבוע חלף , ולמרות שהוא לא הודה בכל, יש לי תחושה שמחזור הגאות ושפל הגאות של קניית כלי חדש, חלף במוחו של עדיאל כמה פעמים, אבל הגיטרה רק צומחת וצומחת בין ידיו השחומות. הוא מאושר מאוד, ולי כבר יש המון תובנות מהתבוננות על המסע הזה מהצד. רובן עוסקות ביחס שבין חלומות לגיל החסר חלומות שבו אנו נמצאים, וכמה חשוב להגשים חלומות כשאתה עוד בחיים. אין מאושר ממני בכל פעם שעדיאל שולח לי וידאו נלהב שלו מנגן. הבעיה היא שאהבה זה דבר מדבק, ואני די מנסה לדכא את היצר שלי לקנות גיטרה כזו או אחרת גם כן. שכן כל גיטריסט יודע את שהנצח הוא רק בינתיים. שכן לא משנה אם אתה דיוויד גילמור או עדיאל אלגי, הגיטרה הכי טובה בעולם, תמיד, תמיד, תמיד, מחכה לנו ממש מעבר לפינה.

השוואה בין חמש גיטרות סטראט שמתחילות בכמה מאות שקלים ומסתיימות בהרבה אלפי שקלים






9 thoughts on “חולמי החלומות וכת הסטראט

  1. איזה טירוף חושים, אתה מכור ועדיאל לא פחות, תקימו קבוצת גיטריסטים אנונימיים.
    כמו כל מכור, אתה מחפש את הריגוש ההוא הראשוני, החייתי, זה שלא יחזור לעולם ותמיד ממשיך להתרחק ככל שרודפים אחריו.
    מקווה ששתי הגיטרות שרכשתם (אתה ועדיאל) יביאו ליצירות רגשיות ומתפרצות, בלי לבקש רשות מאיש רק מהמפרט.

  2. סיימתי, לקרוא עכשיו ממש.
    פשוט נהנתי לקרוא. אבל אני משוחד בתור גיטריסט (אני והלס פול סטודיו שלי מאושרים, מה שכן, חסר לי פנדר בחיים)
    מעניין לראות את העניין של קבלת החלטות של קניית כזה דבר, ובכללי. יש בזה המון רומנטיקה.
    אני מנסה לחשוב הרבה פעמים האם אני אוהב את הגיטרה שלי. ואני חושב שהתשובה שלי היא. שהיא אוהבת אותי.
    זאת החשמלית הראשונה שלי (ואני לא שוכח את המגבר שפתאום גיליתי את הדיסטורשן שלו מחדש וכמה הוא לטעמי)
    גדלתי לתוכה והיא לתוכי עד שהיא חלק בלתי נפרד ממני. לגמרי לא אחליף אותה בעד שום הון. אבל לפעמים אתה רוצה תבלין אחר.

    נהנתי מאד מהכתיבה בכל רמה. מהדיבור השכונתי לביטויים המליציים יותר. אני נהנה 🎸🤘

  3. אני לא חושב שאי פעם קראתי טקסט כל כך מדוייק וכנה על הנושא. מזדהה עם כל מיל ועדיין מתרגש כמו ילד בכל פעם שאני מוציא את הסטרט האהובה שלי מהקייס. תמיד מעביר את הבורר למצב 4 ונפעם עד כמה הגיטרה רגישה לשינוי הכי קל של עוצמת הפריטה. יחד עם הבלוז ג׳וניור שלי החדר מתמלא בצלילים פעמוניים ואובר טונים שאף לס פול מפונפנת לא תפיק לעולם. בלי ספק הסטרט היא הגיטרה הכי אקספרסיבית שיש. תודה דוד. ריגשת.

  4. נהניתי מכל שניה של קריאה, מדהים לראות איך עולם הגיטרות הוא יקום ומלואו למי שהגיטרה נמצאת עמוק בנשמה שלהם… הסתקרנתי, התרגשתי וגם צחקתי לא מעט עם מה שכתבת. תודה!

  5. קניתי אותה, ושבתי הביתה במהירות לחץ, עם דופק של כלה חרדית בליל חופתה. ((-:

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.