הזמן והמקום

בידוד בדלתיים פתוחות – הזמן והמקום.

עוד אין שם לימים האלו, אך כבר יש בהם שגרת בידוד ושגרת חיי זום, שגרת ריחוק חברתי ושגרת קריסה כלכלית, שגרת ארשת חברתית ושגרת חרדה נפשית. מכל צד ועבר ימי מלכות הקורונה ממלאים אותנו באינספור דאגות וטרדות המתחילות בשאלה מתי יגיעו גיבורי־העל של התקופה – שליחי הסופר – ונגמרות בתהייה כמה זמן זה עוד ייקח עד שהעקומה תתיישר, ונשוב למשהו שמזכיר את חיינו הדביקים ולא מידבקים, מלפני המגיפה.
ועכשיו מכל אלו תורידו את האינטרנט, החשמל, תחושת ביטחון חברתי כלשהו, ותקבלו את מצבם של תושבי הפזורה הבדואית, אותה ארץ דמדומים בין חוק הארץ לחוק המדבר. בין בדואית לישראלית. ארץ הזנב הארוך שמעבר לגדר החצר האחורית של החברה הישראלית, אנשי קצה והרבה מעבר לו.
“הנידון: זעקה לפני אסון!” כך כתב השבוע סלאמה אל־אטרש, ראש המועצה האזורית אל־קסום, במכתב פתוח לראש הממשלה. “על פי ההנחיות, רבים נדרשים להיות בבידוד ביתי. לצערנו, מצוקת הדיור החמורה באוכלוסייה הבדואית בנגב, הנובעת מהריסות הבתים והיעדר תכנון, מביאה לכך שמשפחות רבות חיות בצפיפות ונפשות רבות מתגוררות תחת אותה קורת גג, חולקות אותו תא שירותים בודד. מצב זה אינו מאפשר לקיים בידוד ביתי כנדרש ומזמין הדבקה שיטתית בתוך התא המשפחתי, שמהר מאוד עשויה להפוך להדבקה קהילתית המונית.
“המועצה מתריעה שיש צורך דחוף בהקמת מרכזי בידוד רבים, שיוכלו לאפשר בידוד על פי ההנחיות. המועצה הציעה להפוך את מוסדות החינוך בשטחה למרכזי בידוד אך לא קיבלה התייחסות להצעה זו. האוכלוסיות הנזקקות עשויות להסתגר בבתיהן ללא ציוד כך שמצבן יידרדר בשל חרפת רעב או היעדר טיפול תרופתי מתאים. באם חלקם ייצאו אל הערים הסמוכות להצטייד במוצרים בסיסיים, הם עשויים להיחשף להדבקה מסכנת חיים. עלינו לעשות כל שביכולתנו למנוע מצבים אלה”.
חיפשתי להבין מה מסתתר מאחורי שפת “מכובדי” של הביורוקרטיה הישראלית. איך מרגיש סגר ביתי במקומות בלי דלתות. “אתה רוצה את האמת? גם אם אני רוצה, אי אפשר לעשות אצלנו בידוד, כמעט כל החדרים והגגות הם מברזל, אסכורית, ואתה לא יכול לשבת במצב כזה. אתה צריך חדר להיות מבודד, ואני מכיר משפחות עם שלושים, ארבעים וחמישים איש, איפה יש להם חמישים חדרים? אפילו לא עשרה חדרים, איפה יתבודדו?”


הדובר – מעיגל אלהואשלה, רכז שטח הכפרים הלא מוכרים. לחץ התקופה ניכר בקולו, דיבורו מהיר ונסער, הוא רואה את הסערה מתקרבת, ואין לו מחסה. “חלק גדול מהבית בכפר זה אסכורית, פחים, קשה לבן אדם להישאר כל היום מתחת לפח, בתוך הפח. אם קר זה קר מאוד, ואם קצת חם זה יותר מדי. יש חשמל רק מאנרגיה סולארית, ובימים שיש עננים השמש לא ממלאת את הבטריות ואין חשמל בכלל, אז אין גם אפשרות לדבר על בידוד בתוך הבית”.
כפר אלערה, אמצע הדרך בין ערד לדימונה, צמוד לגדר המערבית של שדה התעופה ובסיס חיל האוויר נבטים. יותר מ־3,000 איש ואישה גרים בו. בתי פחונים פרושים פסטורלית בין גבעות ירוקות שהותיר חורף ברוך גשמים. “בקיץ, חלק מאנשי הכפר ישנים מחוץ לבתים, זה תענוג מיוחד”, נזכר מעיגל. ביומיום הוא רועה צאן, אבל אחרי הכבשים הוא מתפקד כ”גוגל שמכיר את כולם בכפרים הלא מוכרים” וראש הוועד המקומי של הכפר. “לא, זה לא ראש עיר, זה מי שיש לו זמן להתנדב והוא יכול לעזור לאנשים, אז בוחרים בו והוא עוזר”.


עולם עלום מסתתר לצד כבישי הנגב. פעמים רבות אומרים “כפרים לא מוכרים”. אך כל כפר לא מוכר בצורה אחרת, כל יישוב עולם אחר. “יש כפרים שבהם אין גם חנות מכולת, ואין תחבורה ציבורית, ואתה לא יכול להגיע לשום מקום. מאיפה תקנה אוכל? ואין אפילו חומר חיטוי בחנויות האלו”. אז מה עושים? “עושים צוות, יחד עם אג’יק (ארגון ערבי־יהודי לפיתוח חברתי־כלכלי בחברה הבדואית) לקחתי אוטו, הבאנו חומרי חיטוי, שמנו שולחן מחוץ לחנויות מכולת, שיבואו אנשים לקנות, יעשו חיטוי בחוץ לפני, וכשהם יוצאים. שלא יידבקו, שלא ידביקו”.
ומאיפה חומרי החיטוי? “התקשר אלי מישהו מרהט, לב טוב, אמר לבוא לבית מרקחת לקחת חומר חיטוי, ואנחנו גם עובדים עם גופים ממסדיים כמו מד”א”.
אני שואל אם יש ניסיון להיכנס לבידוד או למנוע הדבקה במצב הנוכחי. “בכל הפזורה, 100 אלף אנשים, אני מכיר רק בן אדם אחד שהוא בבידוד. אם אתה זוכר את הרופאה שהיתה בכסייפה, הוא פגש אותה ואולי נדבק. אז רק הוא בבידוד. כאן רוב המשפחות גרות במקבצים גדולים, וכל המשפחה נמצאים באותו מתחם, אחיך לידך ובן אחיך לידך, כולם בתוך החצר מנסים להישאר”.
והילדים, מה יהיה עליהם? “אין להם במה לשחק, אין אינטרנט, אין להם טלוויזיה אפילו, הם יוצאים לשחק יחד, שישה ושבעה ושמונה משחקים, איך נשמור על הילדים? אנחנו לא יודעים איך להסביר לילדים שאסור להיפגש במצב כזה”.
מעיגל אומר שהמדינה עוזרת בהבטחת הכנסה, הביטוח הלאומי עוזר כלכלית, אבל לא מטפלים באמת באנשי הפזורה, לא מעדכנים בכלום. “עשינו צוות לבד, אנחנו לא שייכים למועצות, אנחנו שטח ללא שיפוט. אתה יודע מה הממשלה עשתה עכשיו? במקום לעזור לנו להיכנס לבידוד בבתים, באה הסיירת הירוקה ושמה לנו צווי הריסה למבנים בארבעה כפרים. דווקא עכשיו היו צריכים? אגב אנו גאים בירוחם, אנשי ירוחם עוזרים מאוד לאוכלוסייה בראחמה, כמו יעל אגמון מארגון ‘שכנות טובה’, היא באה ושאלה איך אפשר לעזור והיא מנסה והיא ועוד הרבה אנשים עוזרים, אבל היא לא המדינה…”
ומעל הכל, נרחף הפחד מהמגיפה הארורה. “הייתי רוצה שיוציאו לכל כפר רכב עם אנשים שיסבירו מה לעשות, שנראה שאכפת להם מאיתנו, כי אז אנחנו יכולים להירתם ולעזור אחד לשני, אני רוצה לראות איזו ניידת עם טיפול ראשוני ולפחות שיתחילו בדיקות.
“הייתי בקינג סטור אלמשהדאוי (סופר בבאר שבע, פופולרי בקרב החברה הבדואית), ובודקים שם בכניסה חום לאנשים, אבל לא כולם הולכים לשם. צריך להסביר עוד פעם כמה זה מסוכן, הרבה חושבים שזאת מחלה רגילה.

“התמודדנו עם טילים, התמודדנו עם הרבה קשיים, אבל דווקא עם העניין הזה הקשה ביותר אין לנו איך להתמודד, ואם המדינה לא תתחיל לדאוג להסברה, לבדיקות ולמקומות בידוד, אנחנו ניפול. ואם חס וחלילה תהיה כמות גדולה של נדבקים בכפרים הבלתי מוכרים, האנשים האלו ייצאו להביא אוכל ותרופות מחורה, ואלו שבחורה ילכו לסורוקה בבאר שבע, ואז הלך עלינו, על כולנו. כי קורונה לא יודע לזהות אם זה בדואי או יהודי”.
***
משפטים שאנשים כותבים, ווטסאפ קבוצתי, אחד מני רבים:
א’: “אני בהלם, אין לימודים עד 1 בספטמבר?

אין מצב, נקרוס כולנו כלכלית ורגשית”.

ב’: “אולי כדאי להגר לסין”.

ג’: “אין טיסות, צריך לקנות אונייה ולברוח לסין”.

א’: “אולי זאת תהיה ההתנדבות הקהילתית: לבנות סירה ולברוח”.

ב’: “אונייה קהילתית”.

ג’: “תיבת נח של הקורונה”.

0 comments on “בידוד בדלתיים פתוחות – הזמן והמקום.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

%d בלוגרים אהבו את זה: