ייטס ומוד גון, מוזה, דמיון ומציאות.

לוּ הָיוּ לִי אֲרִיגִים
רְקוּמֵי תְּכֵלֶת רָקִיעַ
שְׁזוּרֵי פָּז וְאוֹר כָּסוּף
הַכָּחֹל, הַמְּעֻמְעָם
וְהָאָרִיג הָאָפֵל
שֶׁל לַיְלָה וְשֶׁל אוֹר,
וְאוֹר לְמֶחֱצָה
הָיִיתִי פּוֹרֵס אֶת אֲרִיגַי,
מִתַּחַת לְרַגְלַיִךְ.
אַךְ אֲנִי, שֶׁבְּעָנְיִי,
רַק חֲלוֹמוֹת יֵשׁ לִי.
אֶת חֲלוֹמוֹתַי פָּרַשְׁתִּי,
מִתַּחַת לְרַגְלַיִךְ.
פִּסְעִי בְּרֹךְ,
כִּי עַל חֲלוֹמוֹתַי
אַתְּ פּוֹסַעַת.

וויליאם באטלר ייטס בתרגומי.

לפני כמה שנים, העברתי בישיבה החילונית בבאר שבע, סדרת הרצאות על אמנות, השראות וספר תהילים. לכשהגעתי אל פרק תהילים מב’, מצאתי עת עצמי מהופנט ממזמור הכמיהה הבלתי פוסקת של “המשכיל לבני קורח”. אותם בנים שראו את אביהם קורא תיגר על ההנהגה של משה, רק כדי להיבלע באדמה בחרון אף אלוהי.
המספר המקראי הוא קמצן ידוע. ולכן גם מספר בהזכרת אגב מאוחרת של הסיפור בנונשלנטיות: “…וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ.”
תמיד תהיתי על השם שמשורר התהילים בחר לפתוח איתו את הפרק. ״המשכיל לבני קורח״, האם חשב שהיה זה דבר חכם להוותר מחוץ לתהום הנבקעת? להיות כבנים אשר רואים את אביהם נשמט מטה, את העולם חרב ונהרס מול עיניהם.
בתלמוד הבבלי במסיכת מגילה, מסופרת אגדה על אופן הצלתם של בני קורח: “בני קורח לא מתו. מקום נתבצר להם בגהינם… ועשו תשובה”.
פרשנות אחת היא שבני קורח לא עמדו בצד, אלא אכן נבלעו באדמה יחד עם אביהם, אך המשיכו לחיות שם, ומשם הם עצמם – לא צאצאיהם שרים את מזמורי התהלים מאותה תהום עמוקה.
שוב ושוב נפעמתי מהזעקה הנבקעת, בקריאת הכמיהה מ”תהום אל תהום”, קריאה של מי שכל משבריו וגליו עברו עליו, ועדיין, בנפילה חופשית, ממעמקי הגיהנום קורא מתהום אל תהום.
התהומות הללו, והעברית היפה של שיר השירים, כוונה אותי אל משורר אהוב במיוחד עלי, וויליאם באטלר ייטס. ושוב הוצאתי את שיריו וקראתי בהם, את הכמיהה האדירה ובלתי ממומשת אל אשה אחת. אשר שוב ושוב סרבה לאהבת ייטס.
מושא אהבתו של ייטס היתה מוד גון. במשך שנים רבות חשבתי שזו נותרה אהבת כמיהה לא ממושת, שנמשכה ונמשכה ונמשכה, לאורך שלושה עשורים!
חשבתי, שהלהט בו החזיק ייטס באהבתו הבלתי מושגת ניזון מהעובדה שהיתה זו אהבה אידאלית, כלומר אהבה וירטואלית. כזו שאף פעם לא התממשה בלהט הרגע.
אך כשהכנתי את ההרצאה, צללתי שוב אל נבכי הסיפור, והופעתי לגלות שבשנים האחרונות, מחקרים ומכתבים שהתגלו העלו, שעל אף שמוד גון, לא נענתה לבקשת ייטס להיות אשתו, הרי שהיא וייטס התממשו, התמששו, ואף מימשו את יחסיהם, כדרך כל בשר ולפעמים גם דם כמה וכמה פעמים ופעמות.
ומה בכך, תאמרו, שכבו או לא שכבו. היום שניהם שוכבים כשלדים באדמה, מה זה חשוב? ומה זה כבר משנה?

כל מי שנובר בשירת ייטס מכיר את כמיהתו הבלתי פוסקת אל המוזה. את עמדת האוהב הבודד זה שאהב את נפש הצליינית ואת שורת השירים המשתוקקים שכתב לה, ועכשיו אני קורא אותם בצורה קצת שונה. הפעם אין מדובר במי שנפל לתהום אי הידיעה. התהום של ייטס היתה תהום זה שנגע באמת, ומי שהוגלה ממנה לשארית חייו. זו הקריאה האמיתית המקשרת בין התהומות.
למרות כל פיתוליו, סבכיו וסופו של סיפור המעשה. משהו בי מתנחם בעובדה שגם אם היה זה רק לרגעים ספורים וגנובים, אי שם מחוץ לזמן, ב”ספיריטוס מונדי” של חייו, ניצנצו עבור ייטס כמה רגעי אושר זך. אושר שפעם מקשת אל קשת, מאור לאור, מחום אל חומה, וברגעים אלו מישהי, שגם היתה אהובתו מוד גון, פסעה ברוך על חלומותיו.
היום בשנת 1953, הלכה מוד גון לעולמה בדרך כל בשר ודם.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.