לזכר זיו מטושקה, איש צליל מהעתיד.

אמש צלצל אלי הטלפון, על הקו היה עיתונאי ממכריי, דויד זוכר שהכרת לי את זיו מטושקה, לפני כמה חודשים ברכבת. לא ממש, השבתי, אבל מה שחשוב זה שאתה זוכר. אתה צריך את הטלפון שלו? השתעשעתי, רוצה לעשות רמיקס אלקטרו-ווירדו לכתבות שלך?
הקול שחזר היה פחות משועשע – לא, השיב, ״אם ראית את העדכונים בקבוצה של העיתונאים, אז הזוג שנמצאו ללא רוח חיים בבאר שבע זה זיו, והוא כנראה התאבד, יחד עם נטלי, בת זוגו שגם התאבדה, תיכף פונים אלי בשידור נדבר אחרי, ביי.״
כך נותרתי עם ההודעה הזו ולא ידעתי מה עושים עם זה.
היינו באותה חבורה מוזיקלית לפני שנים רבות. זיו היה מכור לצליל. מנעורינו הוא היה חוקר אותו כמו חוקרי פיזיקה דתיים – מבררים את חוקי היקום, אך תמיד מוצאים את אלוהים במשוואה. בכל הקשור לחשמל הוא היה שם לפני כולנו. כבר בלהקת ״פרויקט הרוקנרול״ שעימו הופענו בבמות באר שבע, דרך ה״קוזה נוסטרה״, הלהקה של גבי סברנסקי, זיו תמיד היה שם כסאונדמן של החבורה.
אני זוכר שפעם הגענו בשלהי שנות השמונים לכלי זמר, לראות סמפלר חדש שיצא. אחרי שהתפעמנו מההמצאה התחלנו להתפלסף ולהתווכח. טענתי שזה סוף המוזיקה. כי כל חידוש מוזיקלי כרוך בהמצאה טכנולוגית, וברגע שהמציאו מכשיר שיכול לדגום ולסנטז הכל, אז לא משנה כמה זה ישתכלל יותר ויותר, תוך עשור או שניים, כבר אי אפשר יהיה להמציא סגנון חדש, כי כל צליל שניתן ליצור תוכל לייצר בעזרת הסמפלר ואם הוא קיים עכשיו אז הוא ממילא קיים מכאן והלאה. זה כמו מכונת זמן, אמרתי לו, ברגע שימציאו אותה מייד יופיעו אנשים מהעתיד, ואז לא יהיה עתיד.
גם זיו היה חובב מד״ב רציני. הוא התעקש שמוזיקה היא אינסופית ותמיד ימציאו כלים חדשים והמצאות חדשות, והתחיל לשער סינטיסייזרים שיצרו צליל על סמך תנועות פנים, רשתות עצבים ותנודות זמן, מכונות שיעשו צליל טהור ופלאי בתוך כדורי ואקום בחלל שירדו ארצה.
משעשע לראות שבדיעבד שנינו צדקנו וטעינו במידה כזו אחרת, אולם בדרכנו העקשנית לא הצלחנו לשכנע אחד את השני, והיינו נשארים שם עד עצם היום הזה, אלמלא יענקלה החביב אמר לנו: ״חברים, עד כמה שזה מעניין העתיד של המוזיקה, אנחנו צריכים לסגור את החנות וללכת הביתה הערב. תחזרו עוד עשרים שנה ונראה מה יקרה.״
זיו התחיל לחקור את המוזיקה מעמדת הסאונדמן. בתחילת שנות התשעים הוא היה חלוץ האלקטרוניקה בדרום, כשהיינו באייטיז הוא כבר היה במוזיקה תעשייתית, כשכולנו היינו בגראנג׳ הוא היה כבר חלק מצמד טראנס מתקדם, וכשכולם עברו ממטאל לטראנס הוא כבר היה עמוק במינימל טקנו ומוזיקה אלקטרונית כל כך קיצונית שחבר קרא לה – ״טכנוטושקה״. תמיד חשתי שמבחינה מוזיקלית, או כל סוג שלה, זיו היה תמיד כמה צעדים בתוך הצליל של העתיד.
היה משהו טהור עד נאיבי בעניין העצום שהיה לזיו בצליל, עניין שהתלווה במשיכת כתפיים בכל נוגע לצד הכלכלי של הדברים. לא ברור אם זו היתה אדישות, בוז, או חוסר הבנה כיצד לתפעל את כל האספקט הכלכלי של היצירה, ״יאללה יאללה, תקשקשו בצד, רק תנו לי לעבוד״ היה נוהם לעברנו בקול גבוה, כשהיינו מתמרמרים בחדר החזרות של הפורום על השכר שלא קיבלנו בהופעה זו או הפקה אחרת.
מבאר שבע טס לניו יורק, התחתן התגרש, חזר לתל אביב עשה שם לעצמו בעבודות עם אמדורסקי ואביתר בנאי, לימד והעמיד תלמידים, והיה במרכז המרכז החשמלי. אולם משהו שם תמיד הרגיש רעוע ביסודות. אחרים הפכו להיות ענקים לידו, והוא תמיד היה שקוע בעוד מכשיר חדש, נדמה כאדיש לחלוטין לכל המסביב, פרט למוזיקה.
למרות הדמיון בגישה שלנו לנסות ולפענח כל צליל שעבר לידנו, ואולי דווקא בשל כך, דרכנו התפצלו לפני שנים רבות, אני חקרתי בלוז עתיק ואיך הכל התחיל, זיו המשיך בחקר העתיד ולאן הכל הולך.
בשנים האחרונות היינו נפגשים די הרבה ברציף הרכבת לתל אביב. למען האמת נזכרתי בפעם האחרונה שנפגשנו. זה היה ממש באחד הימים האחרונים לפני סגר הקורונה. הוא ובת זוגו המוזיקאית נטלי בר, הגיעו לתחנה ונראו מסוגרים לחלוטין בתוך עצמם. הנדנו את ראשנו לשלום, אולם הרגשתי שאין שם רצון לדבר או לצאת מתוך הספרה שכיסתה אותם.


בקרון, זיו ונטלי התיישבו במושב לידי. כל הנסיעה החליפו מבטים אומללים בינהם ודיבורים איטיים וחרישים על סף המלמול. היתה לי תחושה שיש בינהם משא משותף שרק הם חולקים. לא ידעתי מה בדיוק, ועדיין אינני יודע, אולם יכולתי לחוש כבר אז שמשהו שם מתוח, קשה ועגום, עד שבאיזה שלב רציתי להגיד בצחוק שמאוחר מדי בשביל רטרו לגותיקת נעורים.
משהו ברצינות התהומית שהיתה שם, הבהיר לי שזה לא היה משהו רגעי, זיו לא היה אדם דכאוני במיוחד. שקט, רציני, עצור לפרקים, כן בחלט. אבל גם שטוטניק ציני ומצחיק. באותו יום בקרון, חשתי, יותר משהבנתי, שמשהו שם משובש, לא טוב, לא נכון.
בדיעבד אני יכול רק לשער שמה שגרם לצעד הקיצוני אמש, התחיל הרבה לפני. ויש בי צד שמתייסר על שלא שאלתי או דיברתי. אם כי אני מניח שכל מה שזיו היה אומר שזה שום דבר.
ההתאבדות, באם זה מה שזה היה אמש, הותירה אותי תוהה וחסר מנוחה. העובדה שזה היה שניהם ביחד, וללא שום סיבה בריאותית נודעת, מאוד מטרידה.
אני לא מצליח לדמיין מה היה הדבר שהביא את שניהם לתובנה שבינם לבין עצמם הם נקלעו לדרך בלי מוצא כה נוראה, שבסופו של דבר נראה שרק המוות יכל לשחרר אותם מהסיבוך הזה.
“והמוות ישן אבל הוא תמיד חדש” שר לאונרד כהן. הידיעה על מותו של זיו לא הניחה לי לישון. עמוק אל תוך הלילה עוד דברתי עם כמה חברים ומכרים מדרך הצלילים המשותפת. כולנו הסכמנו שכל זה פשוט לא הגיוני או סביר בכל צורה שהיא. אני עדיין מקווה שדברים יתבהרו. שאיזו סיבה שאנו לא יודעים עדיין תצוף ותתגלה. זה לא ישנה את התוצאה, אבל זה יעניק לסיפור הזה איזה סוף שנגזר מתוך שלל אירועיו. איזו תובנה שתצדיק, ולו בדרך בדרך מעוותת כלשהי את הצעד המיותר, כואב ומוזר הזה.
הלוואי ונמצא הבנה. כי נחמה אין במצב הזה, רק סימן שאלה אחד גדול, מלא חידות שתיקות ובעיקר צער ערפילי ועכור כמו הבוקר הזה.
היה שלום זיו, היית איש צליל מהעתיד.

2 thoughts on “לזכר זיו מטושקה, איש צליל מהעתיד.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.