מוזיקה מוזיקה היא אהבה סאונד

פסים לבנים – איתן פישר, סיפורה של הפקה.

כיצד הופק השיר פסים לבנים של איתן פישר באולפני סוף היקום.

“מי שמסתכל בחוץ, חולם; מי שמסתכל בפנים, מתעורר.״ כתב יונג, ותאר את הדרך שבה אני שומע מוזיקה- בחלימה מתעוררת. כשאיתן פישר בא לאולפן עם השיר הזה, עמדתי במקום והרכנתי ראש. אין דבר מעורר יראה וקנאת סופרים מאשר לראות אנשים שאתה מכיר צומחים לגבהים שאתה חולם עליהם.
כל כך קל לעשות מוזיקה בינונית, כל כך קשה לדייק את כל הרכיבים של המערכת המוזרה הזו, עצים חשמל ונפש. התמזל מזלי להפיק את ההקלטה של השיר הזה. זה היה ערב באר שבעי בסוף קיץ כלשהו. וקבענו שאיתן יבוא ונקליט שיר חדש שלו.
איתן הביא את דניאל עוז, שניגן על בס עמוק, שקט וחודרני. יאיר שליידר, אשר בימים כתיקונם היה הקלידן של בלובנד והשכן של איתן משכונת נווה נוי, היה בתקופת ההתלהבות שלו מהכאה בעורות התופים. (אגב הסט עצמו שעליו הוקלט השיר נמצא כיום על הבמה של עשן הזמן) שליידר ניגש אל התופים עם כשרון מוזיקלי ענקי, הצליח לתופף כמו היו אלו תווי פסנתר ולא עורות.
איתן ניגן על גיטרת טלקסטר צ׳כית, וכשהוא שר לנו את השיר בפעם הראשונה, הבנתי מיד שמדובר בשיר מדהים. ודבר נוסף, שגם אם על פני השטח איתן נראה אותו הדבר, מבפנים הוא עבר תהליכים סמויים מהעין שלימים ישיבו אותו עמוק אל תוך דרכי האמונה.
שמתי מולי את הסינטי המודולרי האדום של חברת נורד, הוא היה קטן כך יכולתי לנגן בגיטרה ואת רוב הקלידים בו זמנית מבלי לחשוב יותר מדי על העניין. ניגנו את השיר ביחד, ועד כמה שזכור לי, מה שאתם שומעים בהקלטה זה הטייק השני או השלישי. כבר בזמן אמת ידעתי שיש לנו חתיכה מהנצח ביד. שכן שירים כאלו לא נכתבים כל יום, וביצוע כזה מחובר רגשית ומוזיקלית של כל המוזיקאים, הוא נדיר ביופיו.
מאחר ואני עושה הרבה דברים אחרים כמו לשיר, לכתוב שירים, להפיק לכתוב לצלם וכו׳, הרבה פעמים אני חש ששוכחים כי התחלתי בתור גיטריסט, וזה כל מה שעניין אותי לעשות בחיי. הפופולאריות של הכלי המוזר הזה הכריחה אותי תמיד לנסות ולנגן בגיטרה בדרך משלי. די מהר הבנתי שיותר חשוב אילו תווים אתה מנגן, חשוב מה שחשוב האנרגיה שאתה מטעין לתוך המוזיקה והדרך שבה אתה חוצב במיתרים כדי למצוא את הנשמה היתרה של הרגע – מוזיקה.
בעידן שבו סולו גיטרה נחשב כשריד לעידנים שבהם שירים היו יותר מנוסחאות מדוקדקות, זה מוזר לשמוע שיר עם שלושה סולו גיטרה שונים. בסוף הבית השני,איתן מבעיר פרופלור על מיתרי הטלקסטר כמו מתדפק על דלתות השער החוצה מהגיהנום. בפזמונים אני מנגן על האיבנז טולמן מלודי ומיבב, אבל בסולו שחררתי את האצבעות לרוץ בעוצמה של כדור הריסות. אם תקשיבו טוב לסוף הסולו תשמעו את הגיטרה מתעקמת לחלוטין כשאני לוקח את המיתרים לכל מקום בין קווי החמשה, הכל כדי להתיך את החור השחור הזה ולהפוך אותו לאור.
בסוף יש את הסולו הג׳זי, שכל כולו ניסיון לתמוך בשירה העגומה של איתן המתארת את רגע התפכחות מהחלומות כשחתיכות בוערות שהתרסקו על המסלול. אין לי מושג איך גיטרה כמעט מרוסקת הצליחה לחלץ מתוכה עוד כמה תווים מכוונים שכאלו, אבל באותו יום, יד נעלמה הכריחה אותנו להתעלות מעל העננים מעל הציפורים ולגעת במקום הנדיר הזה, רגע מוזיקלי שבו אתה נאלם כולך לתוך הצליל. רגע שבו אין מילים ואין מנגינה ואין קצב או תחושה, רק אנרגיה בצורתה הטהורה ביותר, הצצה ישירה אל גלגלי הזמן בעודם סבים ומתהווים, תחושה רגעית של שחרור מהרגע, להיות אמת בתוך רגע מונצח. תקשיבו, ככה נשמע נצח רגעי.

0 comments on “פסים לבנים – איתן פישר, סיפורה של הפקה.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

%d בלוגרים אהבו את זה: