הזמן והמקום היום זה עכשיו מזרחית - ים תיכונית - ישראלית

וריאציות של תהילה

סיפורה הלא יאמן של להקת הווריאציות, להקה של יהודים יוצאי מרוקו וטוניס, שהגיעו אל פאתי פסגת עולם הרוק בשנות השישים והשבעים.

בשנות השישים של המאה הקודמת, “להקות הקצב” מרמלה ומעבר לה בפריפריה הישראלית הורכבו ברובן הגדול מיוצאי ארצות האסלאם בישראל. אלה היו מוזיקאים שחיפשו את השער שדרכו יוכלו להשתלב בחברה ובתרבות הישראלית, מצוידים בגיטרה חשמלית ועם תקווה להתקבל כשווים – בין שווים יותר. כשחקרתי את התקופה, תהיתי איזה עולם מוזיקלי היה נוצר בישראל אם להקת קצב מזרחית היתה זוכה לחיבוק הממסד. לרוב המשחק “מה היה קורה אם” נגמר בוויכוחים ללא מוצא. אך כשבוחנים את שמות זוכי הנובל היהודים – באקדמיה ובתעשיית התרבות מעבר לים – מבליחים שמות מזרחיים. כך, עם קצת אינטואיציה והרבה גוגל, התחלתי לחפש אחר להקת רוק מהמגרב, שפעלה ביקום מקביל לישראל. 

איכשהו, כשבודקים את שמות זוכי פרס נובל ממוצא יהודי, או יהודים בתעשיית התרבות והבידור העולמית. אתה מוצא שגם שמות מזרחיים ממוקמים בקצה הפירמידה. כשאתה קורא את הביוגרפיות אתה מגלה שהם היגרו ממרוקו לצרפת, קנדה או ארה״ב. כשהתחלתי לחקור את להקות הקצב מישראל, גיליתי שרובם המכריע של אנשי הסצנה היו ממוצא מזרחי. אך כה מעטים הצליחו לפרוץ ולהתקבל כמוזיקאים בעולם המוזיקה הישראלי ובעיקר בתחום הרוקנרול. תהיתי האם יש איזה הרכב של רוקיסטים מהמגראב, שאני יכול להשוות את מהלך הקריירה שלו, לקריירה של אלו שהיו בישראל. אז התחלתי לחפש את להקת הרוק הזו, דמיינתי אותם לפני שידעתי שהם בכלל קיימים. 

וזה דומה למה שאנחנו?  שואלים אותי אנשי להקת הווריאציות.

לא, אתם הרבה יותר טובים. 

מארק טובלי נולד ביום הראשון של שנות החמישים, בבית מסורתי בעיר פס שבמרוקו. בקצה העיר הקימו האמריקאים בסיס צבאי, הנחתים התעקשו על המוזיקה מהבית ותחנת רדיו הוקמה לרווחתם. כבר בילדותו נדבר טובאלי בחיידק הטורף של אותם השנים – הרוק׳נ׳רול. 

טובלי: ״שמענו מוזיקה ערבית, ואנדולוסית, מדי פעם גם שירים בצרפתית, אבל ברדיו של האמריקאים היינו שומעים ריי צ׳ארלס וריצ׳ארד הקטן, טוטי פרוטי, אוומבמפלובה, הכל בזמן אמת״ 

אז רצית לנגן גיטרה? 

טובלי צוחק: ממש לא, הייתי בן 13 ובענייני אופנועים. בונה, מרכיב מחליף חלקים, עד שעשיתי תאונה והייתי משותק כמה חודשים במיטה לא יודע למה אחי הביא לי גיטרה מאירופה. שני חברים שלי, ג׳ורג וקוסטה, היו הנכדים של זוהרה אלפסייה, אתה יודע מי זאת? 

ברור ארז ביטון כתב עליה שיר, לומדים אותו בבית הספר. 

טובלי: מצוין, אני מקווה שגם משמיעים אותה. בכל אופן, הם לימדו אותי כמה אקורדים על הגיטרה, ומשם לימדתי את עצמי. הקמנו להקה. ניגנו בבתי מלון, בכל מקום ששילמו לנו גרושים. נהייתי רציני כשהייתי בן 16. האחים שלי עזבו לפריז,  ואני ״הבן-ימין, הקטון״ נשארתי עם ההורים. בקיץ נסעתי לבקר את אחי בפריז, וכשהגעתי גיליתי שהוא בכלל נסע ללונדון, אז המשכתי הלאה וביוני 1966 נחתתי בלונדון, וזה היה פיצוץ! הביטלס הוציאו את ריבולבר, הרולינג סטונס את אפטר מאת׳, הייתי בהלם, ניגנתי כל היום בכיכר פיקדלי עם היפים, בלילות הלכתי לראות המון להקות – הקינקס, הקראיישן, הייתי שם שלושה חודשים ולמדתי כל מה שיכולתי על רוקנרול. 

טובלי: כשחזרתי לפס, ראיתי שלהקת הצלליות באים להופיע בכיכר הגדולה של קזבלנקה, אז נסעתי לראות אותם, ולפני ההופעה היתה להקה שחיממה אותם בשם הג׳טס, והיה להם מתופף מדהים… יותר טוב מהשאדוס…. שנתיים לאחר מכן חיפשתי מתופף בפריז ללהקה שלי, שמתי מודעה בחנות כלי נגינה, ויום אחד מגיע אלי מתופף, אומר שניגן עם להקת הג׳טס בקזבלנקה, קראו לו ז׳קי ביטון״ 

ביטון: הייתי ילד בלאגן! כל הזמן מתופף על הסירים של אמא שלי. אבא היה שר פיוטים בבית, בחנות, בבית כנסת, ובאוזן היתה לי כל המוזיקה האנדלוסית והאלה מהחתונות והמסיבות, אבל גם היינו מודרנים. היינו יורדים לים בקזבלנקה, איזה ים, והיית שומע ברמקולים את כל הלהיטים האמריקאים, צ׳אק ברי, אלביס, לונג טול סאלי והשתגעתי מהקצב – נדבקתי במוזיקה!. אבי עליו השלום היה דתי והוא רצה חינוך יותר טוב מאליאנס ברמת היהדות, אז הוא שלח אותי ואחי בקיץ לבית ספר בפריז, שמה למדתי לתופף, וכשחזרתי לקזבלנקה, הקמתי את להקת הרוק הראשונה בעיר, עם אבי טולדנו ועוד אחד בשם פרץ. היינו אוהבים את המוזיקה של האחים אברלי והצלליות, והיינו מנגנים את הקטעים שלהם ״אפשי״, וכשהם באו לקזבלנקה, אמרו לנו שנפתח להם את המופע״

דברת איתם? 

ביטון: כן, אבל הם היו קצת גאוותניים אז, צעירים, לא כמו היום זקנים. צוחק, הג׳ט אפילו הייו בטלוויזיה, כבר הצלחנו במרוקו, אבל כשהגעתי לגיל 18 עזבתי את קזבלנקה והלכתי לפריז.


ולא חשבת לבוא לישראל? 

ביטון: רוב האנשים שעשו עליה, היו אלו שלא היו עשירים במיוחד, שנזקקו להתקדם ולהתפתח ולא היה להם שום דבר לאבד אם היו עוזבים את מרוקו, המשפחה שלי היתה יותר מבוססת, מכרו אוכל לצבא הצרפתי. וככה בפריז נכנסתי לחנות כלי נגינה וראיתי מודעה, ״להקת רוק מחפשת מתופף״, ראיתי שכתוב טובלי, אמרתי זה מרוקאי, נדבר איתו. אח שלי בדיוק קנה לי תופים כמו של רינגו סטאר! איזה יפים! באתי, ניגנתי עם מארק, וזה נדבק מייד.״ 

טובלי: היינו זקוקים לזמר, אמרתי לאחי אלן, שהיה המנהל שלנו, הלוואי והיה לנו זמר כמו ג׳ו לב מקזבלנקה איתנו, ולא ידענו איפה הוא. בחנתי כל מיני זמרים, אבל המשכתי לדבר על ג׳ו. יום אחד אחי היה בבית קפה וראה בחור כריזמטי ונאה במיוחד, הוא שאל אותו אם הוא רוצה להיות זמר, הוא מביא את הבחור לחזרה ואני וז׳קי עפים לגמרי – זה היה ג׳ו לב. וכך בצירוף  במקרים של קסם ומיסטיות נוצרה להקת הווריאציות

זה שהייתם יהודים יוצאי מרוקו חיבר אתכם אחרת? 

ביטון: ״ברור היינו באותה מנטאליות ביחד, אף פעם לא התלהבתי מהצרפתים המתנשאים, חלק היו אנטישמיים. לנו זה היה הכי טבעי, שלושה יהודים מרוקאים, בלהקה צרפתית עושים רוקנרול״ . 

אבל השלושה עוד היו צריכים לעבור את טירונות הרוק בדרכים ובמועדונים כדי להתגבש כלהקה עם בסיסט צרפתי-איטלקי  בשם ז׳ק גרנד. 

טובלי: אחי היה בשוודיה ודנמרק ולא הפסיק לדבר על הבחורות היפות שאוהבות מוזיקה וחופשיות באהבה. היינו בני 18, חובבנים בענייני נשים, אז לקחנו פולקסווגן טרנספורטר העמסנו את הציוד שלנו ונסענו. בכל עיר שהגענו היינו שואלים איפה מועדון הקצב, היינו אומרים להם שלהקת הקצב הכי טובה בצרפת הגיעה ורוצה לנגן. ניגנו כל הלילה, אכלנו ושתינו, התקלחנו בשירותים של תחנות רכבת וישנו בדרך לעיר הבאה. התחלנו בגרמניה, במועדון היתה להקה בריטית בשם ״סמוק״, היה להם להיט באותה תקופה, אבל הם לא היו להקת הופעות כמונו, עלינו לבמה וקרענו אותם. עשינו חתונה מרוקאית במועדון הקצב, והקהל השתגע לגמרי, הם לא שמעו דברים כאלו. ככה המשכנו מעיר לעיר, עד שהגענו לדנמרק, השם שלנו הלך לפנינו, מעריצות כבר צרחו לעברינו. 

בדנמרק יוצא הסינגל ראשון – spicks and specks, על העטיפה מצולמים הוריאציות על פי מיטב אופנת ״המוד״. תסרוקות מוקפדות, לבוש מחוייט, המוזיקה נשמעת עדיין כסך השפעותיה, אולם כבר אפשר לשמוע את העתיד לבוא. כסולן, ג׳ו לב מגיע בקלות לגבהים הזפלינים, אבל הקול שלו זז כמו ג׳אגר. התיפוף של ביטון הוא תאונה חגיגית בה הרוק פוגש את שמחת המאגרב, ובגיטרות החייתיות של טובלי אפשר לשמוע כמה מחשמלת התקופה, רק כשמזמזמים את המנגינה, מגלים שמתחת לכל המוד הזה, יש מאגרב גרוב משוגע. 
טובלי: ניגנו מלא ובכל מקום, זה היה בית ספר, פעם יצא לנו לג׳מג׳ם עם ג׳ימי הנדריקס והסמול פייסס…. 

רגע מה?! הנדריקס?! איך זה היה? 

הוא היה איש חביב ונפלא, ומוזיקלית – קסום לחלוטין!  חד קרן! 

על פניו יש משהו מלהיב ומשונה להפליא לדבר על מגברי מרשל, גיטרות לס פול וצדיקים גלויים כהנדריקס, במבטא שיבא ונענע ובחיתוך דיבור של הבאבא סאלי זצ״ל. האוזן מתקשה להסתגל לחידוש. לאורך כל השיחה, אני שב ומזכיר לעצמי שזהו דיסוננס ייחודי לתרבות הישראלית, בה רוק ומבטא מרוקאי הם בגדר אנטתיזה, הבעיה היא אצלי, לא אצלם. 

טובלי: אחרי תשעה חודשים של נגינה בדרכים חזרנו לצרפת, זכינו במלא תחרויות ופרסים וניגנו בכל המועדונים הנחשבים, אבל היינו צריכים חברת תקליטים. ניגנו בכל מקום וקהלים עפו עלינו, אבל לא היה לנו חוזה ובדיוק כשהתייאשנו כליל וחשבנו לפרק את הלהקה. באותו הרגע חבר שלנו רישאר נכנס לחדר ואמר מה אתם עושים כאן לעזאזל? מצלמים את נשף ראש השנה האזרחית לטלוויזיה. המי, טראפיק, רוד סטיוארט, פליטווד מק כאן, יאללה בואו נשתה איתם קצת נעשה מסיבה… ברוך השם, הגענו הכניסו אותנו. והמי מנגנים על הבמה! זה היה היום האחרון של הצילומים, וכל האנשים הלכו לאכול למזלנו, אותנו לא הזמינו לאוכל. כשחיכינו ראיתי על הבמה גיטרה גרטץ׳ ירוקה כמו שלא ראיתי אף פעם, הייתי חייב לנגן עליה! לקחתי אותה בעדינות והתחלתי לנגן, איך שעשיתי את זה הבמאי חזר ושמע אותי מנגן. במזל מהשמים, להקת טראפיק שהיתה אמורה לנגן, נתקעה ב״טראפיק״, והבמאי שאל אותי תהיו מוכנים לנגן תוך שעה? שלפנו את הציוד מהרכב, תוך חצי שעה היינו מוכנים. כולם כבר היו שיכורים ועייפים, היינו אמורים לנגן שיר אחד אבל איך שסיימנו הם ביקשו עוד שיר ועוד שיר. וככה יצא שכל האחרים ניגנו שני שירים בתוכנית ואנחנו ניגנו שישה שירים. 

שווה לראות את ההופעה בנשף ראש השנה. היא מתמצתת את הקסם של הווריאציות, זה מתחיל בתור להקת רוק תקופתית. ג׳ו לב נראה כמו ג׳ים מוריסון חמוד וקצת מוטרף. כל ההופעות השתלמו, הלהקה יושבת ביחד כמו מכונה בלתי נתנת לעצירה. הקהל נסחף כמעט מיידית לתוך האנרגיה המשוגעת של הווריאציות שלא רואה בעיניים, ופשוט מרימה את כולם לגבהים משוגעים. אולם הקטע הכי מדהים מתרחק לקראת סוף ההופעה (15:00) באמצע ביצוע סוחף לסטיספקיישן של הסטונס, הווריאציות מתחילים לאלתר, ופתאום כל הרוק הנשמה והבלוז הזה נהיה בית כנסת. התופים עושים מהפכה אפריקאית, הדיסטורשן מתחיל לעשות פיוטים, וג׳ו לב מכשף את הקהל עם ריקודי בטן. בפעם הראשונה שראיתי את זה, הלסת שלי נשמטה. אף  פעם לא שמעתי שילוב כזה טבעי בין עולמות מוזיקלים כאלו. 

טובלי: רוב המוזיקה שלנו היתה אז מאולתרת, היינו מתחילים שיר ולא יודעים לאן הוא ילך ואיך נגמור אותו. תמיד נתנו כל מה שיכולנו, ואנשים הרגישו את זה. התוכנית שודרה בערב ראש השנה האזרחית, למחרת הטלפונים לא הפסיקו לצלצל. בסוף חתמנו עם EMI אתה מבין, בארבע אחר הצהריים עמדנו להתפרק ולמחרת אנחנו בחברת התקליטים של הביטלס, כמו שאומרים ״גם אם סכין כרוכה סביב צוורך, אל תפחד, סמוך על הקב״ה והוא תמיד יהיה איתך״

כשהקלטתם את אלבום הבכורה, חשבתם על השילוב הזה בין רוק למרוקו? 

טובלי: צוחק, לא היו לנו אסטרטגיות כמו קינג קרימזון, או יס, היינו נערים מרוקאים, נתנו בראש מהנשמה, וההקלטות שלנו היו הדבר הכי טבעי, ניגנו כל כך הרבה במועדונים, שכל הגיטרות וכל הסולואים שאתה שומע באלבום הראשון, זה מה שניגנתי בפעם הראשונה.
ביטון: קראנו לאלבום ״נדור״ זה מקום במרוקו של ברברים, שאף פעם לא נכנעו למלך, הם היו מורדים, והם היו רוקנרול כמונו, ברור! לכן לא רצינו לשיר בצרפתית, רצינו לשיר באנגלית, מבחינה מסחרית זו היתה טעות לשיר באנגלית. כי חיינו בצרפת לא היינו אמריקאים או באנגליה. באותה תקופה ג׳וני הולידיי התפוצץ עם שירים אמריקאים שהוא הוסיף להם שלוש מילים בצרפתית ומכר מיליונים כאילו שזה שירים שלו. 
טובלי: הייתי ברכבת כשכתבתי את הסינגל הראשון – come along  ושמעתי את הריף הזה בראש שלי, זה היה חצי בית כנסת חצי בלוז, וזה היה חצי להיט. הפתיע אותנו , די מהר היינו המופע הפותח של ג׳וני הלידיי במשך שלושה שבועות, היינו עושים סט כל כך טוב, שהמארגנים שכרו אנשים שיסיחו את דעת הקהל מאיתנו (מניד בראשו) אתה רואה מה זה שואביז?!. 

טובלי: אחרי שהאלבום יצא, לא היינו מרוצים מאיך שהקליטו אותנו, בצרפת ידעו להקליט שאנסונים של אזנבור, אבל אנחנו היינו הרוקרים הראשונים של צרפת, כשהשווינו ללד זפלין, התופים היו נשמעים קטנים.  אז רצינו להקליט באמריקה.  

גם סרז׳ גינזבורג, אמר באותה תקופה שבצרפת לא יודעים להקליט רוקנרול ולכן נסע לאנגליה לעשות את ״מלודי נלסון״ המופתי. 

טובלי: אה סרז׳… היינו פוגשים אותו במועדונים, משתכר על הבר…  

איך הוא היה? 

טובלי: יהודי משוגע לחלוטין! וכל דבר שאוסיף זה כבר לשון הרע

פריז שלהי שנות השישים, העיר לוהטת מהפגנות מחאה בוערות, מרד סטודנטים בהשראת גיבורי הרוקנרול של התקופה, כל אלילי הרוק עוברים בפריז, גי׳ם מוריסון סולן הדלתות משתקע בה כדי לחיות כמשורר, יצא לכם להיפגש?  

טובלי: כן גם אותו פגשתי, הוא היה מסומם עד העצם, לא טוב בכלל. באותה תקופה היינו יושבים במועדון קרקס הרוק׳נ׳רול או הטרובדור, אחרי ההופעות. היינו מג׳מג׳מים עם מיטב הנגנים, אפילו עם לד זפלין. ג׳ון בונהם היה מספר לי שהם הולכים להיות ענקים באמריקה, והייתי אומר לו כן כן, לך תשתה עוד קצת, אולי זה יקרה, הוא היה שיכור תמיד, כל בוקר היו מגלגלים אותו החוצה מהמועדון. 

***

ב1972 הוריאציות מגשימים את חלומם ונוסעים לנגן באמריקה, הם פוגשים את דון ניקס, נגן אגדי שניגן עם גדולי מוזיקת הנשמה והבלוז כאוטיס רידנג ואלברט קינג, והוא מפיק אותם. הם מתמקמים בממפיס טנסי, ערש מוזיקת הנשמה האמריקאית, והעיר בה מלך הרוקנרול – אלביס מתגורר. ממפיס הם יוצאים  למסעי הופעות ברחבי אמריקה.  

טובלי: אנשים אהבו אותנו היינו להקת רוק הראשונה מצרפת, עשינו טור עם פיטר פראמפטון, איש אצילי ונחמד מאוד, הופענו כמופע פותח לאיירוסמית׳ ואחרי זה להקת קיס. 

ויצא לך לדבר עם ג׳יין סימונס מקיס? אתה יודע שהוא חיים וייץ מחיפה.. 

טובלי: בטח, ידענו. אבל קיס היו יושבים שעות בחדר איפור לפני ההופעה. לא ממש היתה לנו הזדמנות לדבר איתם על יהדות (צוחק). אמריקה היתה כיף גדול אבל גם ה״סטרא אחרא״, היה שם. זה היה חיי רוקנרול,  החיים בדרכים זה דבר כל כך תובעני. מלא אלכוהול, נשים, המתח בהופעות ענקיות. יש לזה מחיר…

היו מתחים בלהקה? 

טובלי: איפא ראית חמישה גברים ביחד, שלא יהיה בינהם מתחים? בטח צעירים, יש מתחים ואחרי זה משלימים, אני רואה את זה כדבר נורמלי לגמרי, זה חלק מהעבודה. 

Take it or Leave it, אלבומם השני של הווריאציות הוא מפגן רוקנרול ונשמה מרהיב. הווריאציות מוכיחים שהם יכולים לפעול ולהשתלב בהצטיינות כמעט בכל סגנון אפשרי שעליו הם גדלו. ההפקה של ניקס מצוחצחת, והאלבום הוא קטלוג של אמריקנה. רוק דרומי, שירי נשמה, הכל נמצא כאן. אבל משהו הלך לאיבוד מעל האטלנטיק. הנשמה היתרה, גרוב המאגרב והאנרגיה המתפרצת שהבליחו באלבום הראשון, לא נוכחים כאן במלואם. 

ביטון: בפעם הראשונה שהגענו לאמריקה היה קל, כולם התלהבו מהלהקה הצרפתית, בפעם השניה, היה יותר קשה, ואז אמרתי ללהקה – חברים, מה אנו עושים? אנא אנו באים? זה כמו שאבא שלי היה אומר לי – לא צריך ללמד את הקוף לעשות פרצופים. אנחנו נלמד את האמריקאים את המוזיקה שלהם? אנחנו ממרוקו! אנחנו צריכים לעשות פיוז׳ן כזה. תמיד אהבתי את המוזיקה ממרוקו של סמי אלמגריבי והשירים שאבא שלי היה שר, אבל אהבתי גם את כל הרוקנרול, ואז זה הגיע בבום מרוקו ורוק׳נ׳רול, זה מרוק׳נ׳רול! 

טובלי: חיפשנו חברת תקליטים אמריקאית, עשינו הופעות חשיפה לפני חברות התקליטים בניו יורק,  ו״בודהה  רקורדס״ רצו אותנו, אבל היה להם תנאי, במקום לעשות את כל מה שהלהקות האמריקאיות עושות, תחשפו את השורשים המרוקאים שלכם. ז׳קי היה מאושר!! אז חזרנו לפריז צירפנו את מוריס מימון, כנר אלוף באנדלוסית, הבאנו מוזיקאים מרוקאים והתחלנו להקליט את מרוק׳נ׳רול, בצרפת ואמריקה עם המפיק לואיס מרנשטיין 

יהודי? 

טובלי: ברור! בשואביז האמריקאי יש מלא יהודים, כל יום רצה שנביא לו רק קוסקוס לאולפן!

***

״Morrocan Roll״ מ1974 הוא יצירת המופת של הוריאציות, אלבום שכשמו כן הוא. אלבום שחלקיו משתלבים בטבעיות. הוריאציות שימרו את אנרגיית הרוקנרול הפרועה שלהם, רוק גיטרות נוצץ, תופים הולמים, ושירה מלאת נשמה, אבל כאן הריפים אנדלוסים, המקצבים ברבריים, כינורות וגיטרות חשמליות לוקחים אותך לשיטוט בשוק הצבעים החושני של מרוקו, מתיכים יקומים מקבילים למקשה אחת מושלמת – כמו במילות שיר הנושא: 

״אתם לא תגידו לי אם זה נכון או לא, 
לנגן את המוזיקה הזאת בכל הלילות, 
זה מגיע מארצי, וזה לא רגיל,
אותו הקצב, אבל צליל אחר לגמרי. 

זהו צליל המרוק׳נ׳ול,
אלף שנה נתנו לו אהבה 
הנה בא צליל המרוקנרול
בנשף הזה כולם רוצים לרקוד״

טובלי: השנה הציג בפסטיבל ניס סרט צרפתי בשם ״זנקה קונטקט״ שעשה הבמאי ישמעל אל-עיראקי, הוא היה בקהל בזמן הטבח בבאטקאלן, בסרט הוא מתמודד עם הפוסט טראומה של האירוע, ויש בו שלושה שירים מהאלבום מרוק׳נ׳רול. זה מאוד מרגש אותי ששנים אחרי שעשינו את המוזיקה הזו, אנשים צעירים מוצאים אותה ומתחברים אליה, בהתחלה לא הבנתי מה הקשר, עבורי זה מזכרות מחיים שהיו לי, אבל הם שומעים את הכֵּנוֹת שבה המוזיקה נעשתה, וזה דבר שלא מזדקן אף פעם. 

ואיך הקהל האמריקאי הגיב לכל המימונה עם דיסטורשן? 

טובלי: מי שנחשף אהב מאוד. זה לא שהיינו באטלנטיק או בסוני, היינו בבודהה, הם היו אז לייבל קטן יחסית. לא היתה לנו תמיכה כמו בחברות התקליטים של המייג׳ורים, ובאמריקה צריך הרבה הרבה תמיכה. 

כן בודהה זה לייבל שהתפוצץ עם מוזיקת הדיסקו והיה ידוע בזכות האגדות על המסיבות המושחתות שלהם… 

טובלי: (מחייך בעצבות) אני לא רוצה לדבר על זה, אבל כל מה ששמעת היה נכון והרבה יותר…

קסבה טדלה

מעבר לשיר הנושא ולסנגלוט (דמעות) המבריקים, בלב האלבום שוכנת יצירת רוק מתקדם אינסטרומנטלית בשם ״קסבה טדלה״ המוקדשת לעיר השוכנת ברום הרי האטלס במרוק. האלבום מסמן שיאם היצירתי של הווריאציות מפגן העוצמה הייחודי של הלהקה והיכולת שלהם לחבר עולמות כה רחוקים בטבעיות. עשורים יחלפו בטרם אמנים ישראלים יתחילו לצעוד בהיסוס זהיר בשבילים שיובילו אותם אל הפסגות הגבוהות שהווריאציות פילסו באלבום הזה. אך ההתמסרות לעשיית ״מרוקנרול״, השנים הארוכות בדרכים והטיסות הטרנס-אטלנטיות עשו את שלהן.  

טובלי: ביוני 1974, היינו להקת הרוק הראשונה שהופיעה באולימפיה, ואחרי ההופעה לואיס מבודהה, רצה לבוא לפריז לדבר על הקונספט החדש לאלבום הבא, ג׳ו אמר שהוא רוצה ללכת למרוקו לחופשה עם איזו שחקנית שהוא פגש. אמרנו לו תשאר, זה לא צחוק. הוא אמר לא, אני רוצה ללכת. אמרנו לו ״אם אתה הולך אתה לא חוזר.״ והוא הלך. במקומו הבאתי את רוברט פיטוסי, חבר שלי גיטריסט מצוין וזמר שהיה קואצ׳ר שירה באולפנים. זה היה שינוי גדול, לג׳ו היה אנרגיה ואישיות של מוזיקה חיה, רוברט היה איש אולפנים, קול שעובר יפה ברדיו, וזה שינה אותנו לגמרי, אפילו שפיטוסי היה מטוניס, הפכנו מספרדי לאשכנזי… (צוחק)  
חזרנו לארה״ב לכתוב את האלבום, ולהקליט אותו. הגיטריסט לארי קוריאל נתן לנו את בית החווה שלו  ליד ניו יורק, ישבנו שם ועבדנו עם מייקל ויינדראוף, יהודי אמריקאי שכתב לנו מילים. והקלטנו את “קפה פריז”.

אלבומם האחרון של הווריאציות סובל מעטיפה הזויה ולא קשורה. נדמה כי אנשי בודהה, ניסו להפוך את הלהקה לסמל דקדנס פריזאי אוריינטלי. על העטיפה מצוירת הלהקה בלובי בורדל כולל מדאם ופרוצות. העטיפה הסליזית מקרינה רע מאוד על המוזיקה שבאלבום. מבחינה מוזיקלית, הוויראציות משכללים את המרוקן רול, ומצליחים לחבר אותו גם לדברים כמו מוזיקה אירית ודיסקו. כסולן רוברט פיטוסי הביא לווריאציות נוכחות אחרת לחלוטין. משהו מהאנרגיה והטירוף של ג׳ו לב נעלם ובהחלט חסר. גם אם האלבום אינו פראי כמו מרוקן רול, ומדי פעם שומעים את המאמץ לנסות ולהצליח עם צליל התקופה (יש כאן אפילו נסיונות לעשות מעין דיסקו-רוק) המוזיקה אלגנטית ומעודנת. שווה לשמוע מתוכו את השיר הפותח והשיר הסוגר שממשיכים את הקו של מרוקנרול.מאגרבי, מתוחכם יותר ומעודן.
למרות זאת ״קפה פריז״, הצליח יותר מהאלבום הקודם. שני סינגלים מתוכו (סופרמן סופרמן) הצליחו להיכנס ולצעוד במצעד האמריקאי. הישג מרשים ששם את הווריאציות בעמדה קרובה מאוד לדלג אל הטופ של עולם המוזיקה האמריקאי.

טובלי: הוזמנו להיות הלהקה הפתוחת בטור האמריקאי של הרולינג סטונס. הם היו ענקיים אז, זה היה רק איצטדיונים, ושבועיים לפני שזה קרה, הלהקה התפרקה. 

השתגעתם? ויתרתם על תור הופעות עם הרולינג סטונס? מה? למה? 

טובלי: הרגשתי עם זה רע מאוד, במשך שנים רבות. לכל אחד יש את הדעות שלו למה, אבל אני לא רוצה לדבר על זה, כשאתה עושה לשון הרע, זה אף פעם לא טוב. אומר רק יש מחיר בשביל להגיע לשיא הזה, כולם עזבו משהו מאחוריהם בפריז, אחי השאיר ילד ובן צעיר, מוריס השאיר את כל המשפחה שלו, ובסוף הכל הצטבר והצטבר והתמוטט בבת אחת לחתיכות קטנות.  ז׳קי התחתן עשה תשובה, והלך לגור ליד הלובביצ׳ר בברוקלין, חזרתי לפריז, התחלתי לעשות חתונות של חסידים, דווקא היה לי כיף. אחרי שנים שבהם אתה עושה הכל בשביל לפרוץ בגדול, פתאום עשיתי מוזיקה בשביל הכיף וזהו.  

ריי צ׳ארלס מבצע את Just Because – השיר שכתבו מרק טובלי, רוברט פיטוסי ואלן ויינדורף.

טובלי: אחרי כמה זמן, רוברט ואני הקמנו להקה חדשה בשם ״קינג אוף הרטס״ ופתאום, דווקא אז, קפיטול רקודס החתימו אותנו. ,ושוב חזרתי לניו יורק לעשות אלבום. ריי צ׳ארלס הקליט שיר שלנו, זה היה מדהים!!! אליל הנעורים שלנו מקליט שיר שלנו!.
באותה תקופה ישראל ומצרים עשו שלום, והתאחדנו כדי להקליט עם ריצ׳י הייבנס את השיר ״שלום עליכם – סאלם עליכום.״ זו היתה חוויה מדהימה, הייבנס עם הקול הענקי שלו, ואנחנו עם הקולות הגבוהים שלנו, שמעתי שזה היה מקום ראשון בישראל ובמצרים, אני מאוד גאה בשיר הזה. 

אחרי כל זה נשאבתי לחיי רוקנ’רול הייתי תחת צוות הניהול של איירוסמית׳, טד נוג׳ט. חיייתי בניו יורק כמוזיקאי, הופעות עניינים וכל מה שמסביב. לאט לאט התחיל להימאס לי מהחיים האלו וג׳קי היה מזמין אותי לעשות איתו שבת בברוקלין ואני זוכר שפעם אחת כשהייתי צריך לחזור בראשון למנהטן, פשוט לא רציתי לחזור. בברוקלין היתה לי שלווה, ובמנהטן הרגשתי שאני חוזר למלחמה, ז׳קי סידר לי להיפגש ביחידות עם הרבי מלובביץ׳, ואחרי זה התחלתי לעשות תשובה וחזרתי לצרפת. כשאני חושב על זה, היום הקב״ה לא רצה שאהיה בעולם ההוא, הוא הוציא אותי משם ברגע האחרון, ״ביד חזקה ובזרוע נטויה״ והחזיר אותי לעולם האמיתי, אם הייתי נשאר ב״מצרים״ ההיא, לא הייתי מדבר איתך כאן, הייתי כמו הנדריקס, מוריסון וכל המתים האחרים. 

מימין לשמאל: ז׳ק גרנד, מרק טובלי, דיק קלארק (מגיש טלוויזיה אמריקאי ידוע), ז׳קי ביטון, ג׳ו לב.

 הופעתם בישראל?
תמיד רצינו לנגן בישראל, אבל לא הזמינו אותנו, אולי עכשיו אחרי הכתבה יזמינו אותנו (צוחק). ב1986, חבר שלי ג׳ו סולטן, ניהל מלון בטאבה, והגעתי לישראל לבקר בפעם הראשונה. לא הבנתי למה חיכיתי כל כך הרבה שנים. התאהבתי במדינה, הכל היה נפלא, האדמה הייתה קדושה! כיהודי היתה לי תחושה שהגעת הביתה. מאוד אהבתי להרגיש שישראל מדינה מיוחדת ואחרת, אבל הבית שלי היה בצרפת. היום עצוב לי לגלות שחלק מהעם בישראל רוצה להיות כשאר המדינות, לא מבין למה זה בושה להיות יהודים, ששבת תהיה כמו שבת כמו רק בישראל היא יכולה להיות.
מדי פעם הבת שלי משמיעה לי כל מיני דברים מישראל, ואני מוכרח להגיד שאני מעריץ מוזיקה הישראלית, אני חושב שאתם עושים משהו פנטסטי שם, אני שומע את הבת שלי שמנגנת לי דברים, ואני שומע זמרים שלא יאומנו, כמו עומר אדם, וגם כשאני שומע אנשים שעושים רוק, זה נעשה מאוד מאוד טוב. 

לאחר הפירוק, ז׳קי ביטון הקים להקה בשם ״רעיה מהימנה״, שחיברה רוק למוזיקת הלובביצ׳רים. לאחר החזרה בתשובה, מרק טובלי חזר לצרפת המשיך לנגן עם אחרים בהקלטות, התחתן עם ישראלית, הקים ורסיה חדשה של הווריאציות עם זמרת, מוציא אלבומי סולו, וגר בפריז עד היום. ג׳ו לב התרחק ממוזיקה, נדד לאורך השנים. תקופה מסוימת אפילו במצפה רמון, אולם בסופו של דבר חזר לצרפת, וכיום חי בכפר מרוחק וז׳ק גרנד נפטר.
בתחילת שנות השמונים הוציא רוברט פיטוסי, את השיר (words (dont come easy, תחת השם F.R.DAVIES והפך למלך הסלואו במסיבות כיתה ברחבי העולם. הופיע בטופ אוף דה פופס הבריטית, ומיצב את עצמו ככוכב אייטיז עם מיליוני מעריצים באירופה. 

טובלי: רוברט הצליח מאוד, שמחתי בשבילו. אבל אני אדם מאמין, יש לי אמונה, רק הבוס למעלה קובע מה יצליח. אני חזרתי בתשובה ורוברט עוד מסתובב בעולם החיצוני. בסופו של דבר זו אמנות, אם אתה שם מולי עכשיו פיקאסו או ואן גוך ואתה אומר לי למה מה יותר טוב, ולמה אני אוהב את זה יותר מזה? אני לא יודע לתת תשובה, כי זה מה שאנו קוראים – אהבה, זו מוזיקה, זה כל הדברים היפים שמהדהדים את מה שאנחנו את האלוהי שבנו. 

1 comment on “וריאציות של תהילה

  1. זה מרתק, דויד. היארת עם זרקור חזק על משהו שלא היה ידוע ובהחלט ראוי וחשוב. תודה רבה על זה.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

%d בלוגרים אהבו את זה: