הספדים מוזיקלים מוזיקה היא אהבה תבונת הביקורת הטהורה

אצטון – צליל שמש אבודה

סקירת פעילות להקת הסלוקור אצטון, שפעלה בשנות התשעים בקליפורניה.

היה היתה לפני שנים, להקה איטית מהשמש, שעשתה מוזיקה של כמעט חצות. היא הוקמה, זרחה והתפרקה כליל, עוד לפני שידענו מה זה גוגל, אבל כבר אז היה להם שם חסר אפיל למנועי חיפוש. קראו להם ACETONE, משחק מילים על צליל ואלוף, אבל צליל השמש האבודה הפסיד למנקה הציפורנים בגדול. היום מי שיחפש את אצטון ימצא את הנוסחה לחומר מנקה ציפורניים, אבל לא את המוזיקה היפיפיה שהצמיח שברון הלב הזה בעולם.
אצטון היו פשוט נפלאים. לא רק בגלל מה שהם אמרו, אלא בגלל איך שהם נשמעו. גם בשיא הקושי, הצליל שלהם היה רך ופריך. כאילו מישהו שכח את המוזיקה שיצרו בשמשה האחורית של איזו מכונית שכורה, ונתן לשמש לעשות את כשפיה.
הצליל היה חשוף, בודד, שדוף, ומפוזר כמו מחשבות על האורות הרחוקים בנסיעה. הקול של הסולן ריצ׳י לי, היה קול מאסכולת פול סיימון/אליוט סמית, קול בודד ומוכפל, עייף ממאבקים מתמידים של נפש נגד גוף, מלא תשוקה לא ממומשת, או מימוש חסר תשוקה.
למוזיקה הייתה תכונת אמצע הדרך, קול פנסי הדרכים בין פה ושם, קול הכבישים, עורקי החיים המודרנים, בהרהור, במסע. צליל שכמו הסוף, רק אור הלילה חשף את האמת המקובעת, כל חיינו אנו בדיות ובדידות אחר חצות, פוגת תסכול מתמשכת עם הפוגות יום מדי פעם.
אבל לא על זה רציתי לדבר, לא על זה. מה שבאמת רציתי לדבר רציתי לדבר על הגיטרה של הגיטריסט של אצטון, ואחד המוזיקאים האהובים עלי.
את אצטון הגדירו כ”סלוקור”. ספק תודעה מעומעמת, ספק סגנון מוזיקלי שבו האיטיות היתה אמורה לפענח משהו חדש על הקשר הזה בין אדם לבין גלי חשמל. לבחון איך מוזיקה יכולה לזוז בטווח שבו הגוף כמעט נרדם ורק העין השלישית נותרה פקוחה אל תוך הנפש פנימה.
אלו לא היה שירים להזיז את התחת, או לזוז בכלל, אלו לא שירים שנועדו להשיג סקס, ואם כבר השיגו, זה היה בדרך כלל סקס עצוב, איטי ורדוף. מאלו שאתה מתענג על קיומם בעיקר כשאינם.


אני אוהב שירים יותר מכל גיטרה, אבל גם שירים הם פוליטיקאים שרלטנים. מתחפשים לחשובים, בעלי משמעות, כשבפועל הם גלים חסרי מהות עם יציבה יפה. לא תמיד אני מבין למה שווה לבזבז זמן על המובן מאליו, ולכן לא נוטה לשתף מחשבות מדוע “איטס אול אבאוט דת בס” הוא שיר הרבה יותר חשוב ומשמעותי מ”סטרווי טו הבן”. גם אם כולנו חוטאים מדי פעם בלומר את המובן מאליו, זה לא קטע שכלי, זה רגשי, רגשי לגמרי.


אבל לא על זה רציתי לדבר, לא על זה. לפני שנים רבות ריצ׳י לי סיים את חייו על הכדור הזה. מי שהביט אל תוך האפלה, האפלה הביטה לתוכו. אולם האוצר המוזיקלי שאצטון הותירו אחריהם נותר לא מוכר ברובו. מעבר למילים הנוגות והקול הנוגע, הם יצרו עולם מוזיקלי שמתחיל במוכר – אמריקנה, קאנטרי, קור סבנטיז, אבל לא נשמע כמו שום דבר לפני כן או מאז.הרבה מזה מגיע מנגינת הגיטרה של מארק לייטקאפ, הגיטריסט של אצטון. קשה לחשוב על הגדרה יותר מקטינה לפלאים שהוא עשה עם שישה מיתרים, רכות חשמלית, ומוח יצירתי.כמו עם ג׳וני מאר, וג׳ימי פייג׳, הגיטרות של לייטקאפ בוראות שירים בתוך השירים בהם היא מנגנת. הליווי שלו כה ייחודי ומקורי עד שנדמה כאילו הוא למד בבית ספר לאקורדים סודיים. תקשיבו בפלייליסט של ההרכב הזה לגיטרות האדירות של לייטקאפ.


תסלחו, תמחלו, תתענו או תהנו. העיקר שתאהבו את עצמכם קודם, אחרי זה כל השאר.


Once upon a time, there was a slow band that made music as if everyday was almost midnight. It was made, shone and broke apart, even before we knew what Google was, but even then they had a name without SEO.They were called ACETONE, a pun on the champion sound, but their unique sound lost to the nail cleaner, big time. To this day, anyone looking for acetone will find the formula for the cleaner, but not the beautiful music that this pulsing heartbreak has grown in this world.
The music was wonderful. Not just because of what they said, but because of how they sounded. Even at the height of hardness, their sound was soft yet crisp. As if someone had forgotten the music they made in the back window of some rental car, letting the sun do its thing.
The sound was bare, lonely, faded and scattered like thoughts of the distant lights while traveling. Singer Richie Lee had a voice from Paul Simon/Elliott Smith School, a lonely yet doubled voice, as if two voices were constantly inside of him. as if he was tired of the constant struggle between mind against body, full of unfulfilled desire, or passionless realization. it was the sound of here and there, it was the the sound of the roads, pulsing as modern arteries. A voice that, like the end, only the night light reveals its truth, at times, we are lonely after midnight, frustrated with occasional day breaks. But I didn’t want to talk about it, not about it. What I really wanted to talk about was the guitar of Acetone, and one of my favorite musicians in the world.
They defined acetone lazily as “slowcore”. as if to cleanse a muffled consciousness, a musical style provider where the slowness was to decipher something new about the relationship between electric waves and humanity. SlowCore Examined how music can move at a range, where the body almost falls asleep and apart. where only the third eye remains open in search for the soul within. These were not songs to move your ass, or move at all, these songs were not intended to have sex with, and if you had it, it was usually sad, slow, and haunted sex. the kind of sex & relationships you savor their existence only when they are gone.
I love songs more than any guitar playing, but songs are also charlatan politicians. Disguising themselves as important, meaningful, when in reality they are meaningless waves with beautiful posture. I do not always understand why it is worth spending time arguing, so tends not to share thoughts why “It’s All About Bass” is a much more important and meaningful song than “Stairway to Heaven”. Even if we all occasionally sin against the obvious, music it’s not a mental thing, it’s emotional, totally emotional. But I didn’t want to talk about it, not about it…
Many years ago Richie Lee ended his life on this planet. He looked into the darkness, and the darkness looked into him. However, the musical treasure that Acetone left behind is a revelation largely unknown. Beyond the mournful words and the vocal touch, they created a musical world that begins with the familiar – Shallow Americana, wasted Country, Cold Seventies, but doesn’t sound like anything before or sadly, since.A lot of that comes from Mark Lightcap’s guitar, Acetone guitarist. It’s hard to think of a setting that lessens wonders than he did with six strings, electric softness, and a creative mind.Forging beauty from the torment, by the Atonement, and the wonder of it all, that was the music of Acetone.As with Johnny Marr, and Jimmy Page, Lightcap guitar playing creates songs within the songs he plays. His accompaniment is so unique and original that it seems like he attended a secret chord school. Listen to some of their compelling songs in the comments, and then again, and again. and hear the mighty guitars of Mark Lightcap

1 comment on “אצטון – צליל שמש אבודה

  1. להקה נפלאה שהיכרתי לדעתי פעם לגמרי בזכותך. האוסף הזה מושלם ואני חוזר אליו מדי פעם ואז יכול להקשיב לו פעמיים שלוש ברציפות. תודה

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

%d בלוגרים אהבו את זה: