הזמן והמקום תמונות הרגע

ממשיכים לדמיין

40 שנה לרצח ג׳ון לנון

השפעתו המוזיקלית והתרבותית של ג’ון לנון נוכחת גם ארבעים שנה אחרי הירצחו • העיתונאי עקיבא נוף, שזכה לראיין את לנון ואשתו במקום הכי אינטימי שיש, נזכר איך לימד אותם שיר על ירושלים • שכנתו מילדות מספרת כיצד היו מנגנים ושרים יחד בכל שבת מתחת לעץ האלון

ארבעים שנה שאיננו. השבוע ישתווה מניין שנות לכתו מהעולם בצורה טראגית כל כך לשנות היותו על פני האדמה. אך רוח האדם עוד נושבת, רוח שיכולה לנצל את המתנה היחידה שנתן לנו היקום בקיום חיינו – זמן. זמן לצקת משמעות מהזמן שניתן לנו

עם החיפושיות ולבדו, כתב ג׳ון לנון שירים ושר אותם. רגיש ככל שיהיה, אף סיסמוגרף ברחבי העולם לא רשם את תנועת גלי הקול החלשים. אך מה שלא הזיז לאמא אדמה, הזיז את סלעי היסוד של האנושות. ארבעים שנה לאחר הירצחו, אפשר לבחון מה נותר מהאדם בזיכרונותיהם של אלו שפגשו אותו, ומה הפך לרוח אצל אלו שלקחו את שיריו לחייהם. אפשר לקרוא לזה מורשת. כהרבה יוצרים, את שיריו של לנון אני נושא עימי כקעקועים על הנפש, נקודות ציון במפת הדרכים של חיי. זוכר איך שמעתי לראשונה את הזעקה הקדמונית לאמו מול מפל נחל דוד מתנגנת מטייפ נייד וחורק. זוכר את הרגע שבו המורה למוזיקה אזמרלדה הכריזה לילדי כיתה ה׳ בפנמה סיטי שעכשיו היא תנגן את השיר הכי חכם וצודק אי פעם, והחלה לשיר את “אימג׳ן” במבטא ספרדי יפהפה. 
עבור לנון וחבריו מהחיפושיות, הכוכבים התיישרו בצורה מושלמת שהפכה כמה נערים עם גיטרות מליברפול לענקי רוח ותרבות. בין שאהבת אותם או לא, אין זה משנה, עבור רוב האנושות בחצי השני של המאה העשרים, הביטלס היו שם כל הזמן ובכל מקום. התנחלו בתחנות הרדיו, בלבבות, סביב מדורות על החוף, במסיבות פרישת אלופים מצה״ל, בקונצרטים של הפילהרמונית, במוזיאון הילדים, הביטלס היו שם, חלק מחייך. הזרקורים שהופנו אל לנון ליוו אותו עד מותו, העמידו אותו במעמד ייחודי, אדם שכל מילה שלו הופכת לכתבי הקודש. כמו שיודע כל שליח ברגעיו האחרונים, מעטים יכולים להתמודד עם משא הבשורה. חלק מחייכים באדיבות סתמית, חלק נאלמים מאחורי גדרות הפרדה, וחלק כמו לנון הפכו את יצירתם לקרדום כדי לחפור ולכרות בו משמעות מהיקום, עבור האנושות כולה.

כל מילה – אהבה

״מדי פעם הוא היה קם מהמיטה במין רוטינה כזו. לבוש בטוגה לבנה, שיער צהוב יורד משני צידי ראשו, נראה כמו ציור קלאסי של ישו. הוא היה ניגש לחלון, פותח את הווילון, מנופף בתנועה אפיפיורית את היד. ואז מלמטה שמעת מין נהמה גואה ועולה, קריאות כל האנשים שעמדו ברחוב וצעקו כשהם ראו אותו בחלון״. 

ואז הבנת כמה לנון משמעותי וחשוב? 

״כן. פגשתי כמה אנשים כריזמטיים בחיי, מבן־גוריון ומטה, ולנון היה אחד הכריזמטיים ביותר. הוא נטף כריזמה, שידר את זה בדיבור שלו, בניסיון השכנוע, בדימויים, בתחושת הצדק הפנימי. בסוף, כריזמה אי אפשר להסביר, זו מתנה, והוא קיבל אותה בנדיבות״. 

עקיבא נוף בראיון המיטה עם ג’ון ויוקו


בגיל 84, קולו של עקיבא נוף צעיר בהרבה משנותיו. דברים רבים עשה בחייו – חבר כנסת, עורך דין. כפזמונאי כתב והלחין את ‘שישו את ירושלים’, ‘איזבל’, ו’לא דובים ולא יער’, והוביל את המקרא־פופ במוזיקה הישראלית, וככל הנראה הישראלי היחיד שנכנס למיטה עם ג׳ון ויוקו. 

איך זה קרה? 

״ב־1969 זכיתי במלגת לימודים מממשלת הולנד עם מגורים בארמון של המלכה. כמובן שאני עוזב את תפקידי הפוליטי ועושה את טעות חיי, ובמקומי מכניסים את אהוד אולמרט לפוליטיקה. עד היום אני חושש שביום הדין אשלח על כך לגיהינום…
כדי לממן את כיסי שימשתי פרילנס של קול ישראל בהולנד. מישהו סיפר לי שג׳ון לנון ויוקו אונו עושים ‘שביתת שכב’ בהילטון אמסטרדם. עד שהגעתי למקום ראיתי המון אדם צובא על החדר והמסדרון, מעל המיטה ומתחתיה, נתלים על הנברשות”. 
אנשי ביטחון עצרו אותך? 

“לא, זה היה פתוח לתקשורת. אבל לא היה מקום אז יצאתי החוצה וחיכיתי במסדרון עד שאחרון הכתבים והצלמים יצאו, רק אז דפקתי על הדלת בחוזקה. מישהו פתח, צעקתי ‘אני מקול ישראל, ואני רוצה לדבר עם לנון’, הוא החל לסגור את הדלת, כשמבפנים לנון אינפף: ‘לט דה וויס אוף איזראל קאם אין’. לא היה לי צל של מושג מה לשאול אותם. בוא נאמר שהחוצפה שלי נבעה מהעובדה שלא ידעתי בכלל את מי אני הולך לראיין ומה גודלו. אוקיי, לנון, זמר, סו וואט?! מבחינתי, ראיינתי את קונרד לונץ מזכ”ל נאט״ו וירוחם משל, אז אני אתרגש שאני הולך לראיין איזה זמר? 
“השניים יושבים במיטה מולי, ואני בחליפה, ולא נוח לי בסיטואציה, שאלתי אם יש פיג׳מה גם בשבילי, הם הביאו לי וככה נכנסתי איתם למיטה. אני בצד אחד, יוקו באמצע ולנון בצד השני. התחלנו לדבר ולנון דיבר על הכל, על מרטין לותר קינג, ועל גנדי, ואיך ששניהם נרצחו בשל הדעות שלהם, ומי ידע שגם הוא יירצח כמה שנים לאחר מכן? דיברנו על משמעות הזקן שהוא גידל באותה עת, וכנראה שהם אהבו את השיחה כי מה שהיה אמור להיות עשר דקות, הפך לחצי שעה.”שאלתי אותו אם הוא מכיר שיר ישראלי כלשהו, הוא אמר לי ‘אולי הבה נגילה’. הצעתי ללמד אותו שיר נוסף, לנון שאל אם השיר שוביניסטי, אמרתי שלא והוא הסכים. לימדתי אותו שיר שכתבתי ללהקת הרבנות הצבאית – ‘ירושלים, נשבענו כולם לא נפקירך עוד מכאן עולם’. הוא היה מוכשר, למד את זה מהר, רק שהוא הוא אמר ‘נפקירש’, אבל העיקר המשמעות. תוך כדי שיחת המיטה, מישהו התפרץ לחדר, נתן איזה צילום וברח, כך נשארה תמונה מהרגע הזה. הדבר הדבר היחיד שהכנתי היה משחק שבו אמרתי מילה והם אמרו את המילה הראשונה שעולה לראשם. על כל מה שאמרתי הם ענו אוטומטית – כן, אהבה, בלי משמעות אמיתית. עד שאמרתי – יופי, ולנון אמר: אלוהים, ויוקו אמרה – ג׳ון. לנון היה נבוך שלא חשב עליה בהקשר הזה, אז הוא אמר לה בקול רך – יוקו, תתחתני איתי?’ הם כבר היו נשואים, אבל הוא חזר על זה כדי לרצות אותה”. 

העיתונאי מתי גולן פגש את לנון ואונו בשביתת המיטה שלהם במונטריאול וכתב על השניים שהם ‘לא תמיד מדברים לעניין. מחשבותיהם מופשטות, רעיונותיהם בלתי מגובשים והידע שלהם מוגבל בצורה מדהימה’. כיצד השניים התייחסו למצב הפוליטי בארץ? 

״באהדה רבה״, עונה נוף בשעשוע, ״הם אפילו הבטיחו לבוא ולעזור לי להיבחר לכנסת, אבל לא הורשו להיכנס לארץ”. וכך הפסידה ישראל ג׳ינגל בחירות מאת ג׳ון לנון ויוקו אונו. ובמחשבה שנייה, אולי טוב שכך. 

אמירה רדיקלית עטופה סוכר

״מולדת החיים היא הילדות״, כתב המשורר אבות ישורון. בשיא תהילתו נודע לנון כאחד היוצרים הפוליטיים ביותר שפעלו. תהיתי כיצד הדבר היה נוכח בשנות ילדותו. ק’, ישראלית ילידת אנגליה, הכירה את לנון כילד ממורד הרחוב ומספרת: ״הוא היה גר עם דודה שלו מימי, מול מסלול הגולף, אני זוכרת שלפעמים הכדורים היו עפים מעבר לגדר, והוא היה מחזיר אותם למגרש ולפעמים שומר אותם לעצמו. הוא היה גדול ממני בכמה שנים, אבל היינו באותה חבורה, יושבים בכל שבת בערב מתחת לעץ אלון ענק בפארק, מנגנים ושרים״. 

איזה פארק? 

״סטרוברי פילדס״, עונה ק’ באגביות. מה שעבורי הוא ארץ חלומות בלתי מושגת, עבורה הוא נוף ילדותה. 


ראית בו כבר אז את ניצני הגדולה? 

״באותם זמנים ממש לא״, אומרת ק’ באנחה מלאת געגועי נעורים, ״אחרי המלחמה המצב באנגליה היה קשה לכולם, לא היו הפגנות, אנשים היו כל כך עניים בליברפול, דברים שנראים לנו חשובים היום לא נחשבו אז. לנון השקיע את עצמו במוזיקה כדי לשכוח את הזמן הקשה, וזה גרם לאנשים לשמוח, זה היה עידן חשמלי לחלוטין. אחר כך הם התבגרו, הפכו להיות מודעים, ארבעת המופלאים, פוליטיים. לא אהבתי את יוקו, חשבתי שהיא השפיעה עליו לרעה. מחאת המיטה בבית המלון… זה לא היה ג׳ון שהכרתי, זו לא דרך למחות, ג׳ון שר ‘כל מה שאנו אומרים זה תנו לשלום צ׳אנס’, אבל לשכב במיטה זה לא לתת צ׳אנס לשלום, זה לשכב במיטה״.

גבי פישמן וצוף פלוטקין הם מנהלי ״הביטלס – הקבוצה הישראלית״ בפייסבוק, ומגישי ״ביטלמניה הפודקסט״. השניים ביטלסולוגים במשרה מלאה – צוף כותבת תזה על הלהקה, ופישמן מרצה עליהם לתלמידי בית ספר ברחבי הארץ. “בזמן מבצע צוק איתן הדרכתי סיור ביטלס באנגליה, ושוחחתי עם ג׳וליה בירד, אחות של ג׳ון”, מספר פלוטקין, “חלק מהבריטים, כמו שאתה יודע, די אנטי־ציונים, אבל היא היתה חובבת ישראל, והיא אמרה שלדעתה ג׳ון מאוד אהב את ישראל, היה בעד המפעל הציוני, ואם היה בחיים עד היום היה אוהב אותנו, בניגוד לרוג׳ר (ווטרס מהפינק פלויד). אי אפשר לדעת באמת כי זו דעה של אחותו, אבל נראה לי שלנון, בניגוד לווטרס, ידע להפריד בין ממשלות לאזרחים״.

הוא היה מנהיג פוליטי בעיניכם? 

פלוטקין: “הם היו חבורה של נערים צעירים מעיר לא חשובה בצפון אנגליה, ופוליטיקה ממש לא עניינה אותם. עם הזמן הם פיתחו מודעות פוליטית, היו עוד אמנים בסיקסטיז שעשו דברים כמוהו, אבל אני חושבת שהרצח הפך אותו לגורו של שלום ואהבה. גם את ‘אימג׳ן’ הוא לא כתב בכוונה שזה יהיה ‘אימג׳ן’״. 
פישמן: “הוא אמר שזו הדרך שלו לעטוף אמירות רדיקליות בסוכר מוזיקלי, לגרום לאנשים להקשיב לו. אחרי זה הוא עזב את המאבק הפוליטי והלך לגדל את שון ולאפות לחם, הוא עשה דברים שידע שהם מגוחכים, אבל הם משכו תשומת לב. לנון הוא דוגמה למישהו שמוביל דעה ומשפיע על דעת הקהל באמצעות האמנות שלו. היה לו קסם ביד והוא היה יכול לעשות איתו משהו לגבי הנושאים שהיו חשובים לו. לדבר על וייטנאם, על זכויות נשים, נגד סגרגציה של שחורים״.

ואיך כל השלום והאהבה מתיישבים עם השמועות על זה שהיה מכה נשים? 

השניים מתקוממים מייד. פלוטקין: “זה נופח יתר על המידה, על פעם אחת שהוא היכה את סינתיה לפני הנישואים. הוא גם היכה גברים, אבל יוקו מעידה שהוא לא היכה אותה”. פישמן: “הוא שינה את עצמו, ואני חושב שאם יש לך דעה מסוימת בנושא חברתי או פוליטי ואתה יכול להשפיע בגלל המעמד שלך, אז תעשה את זה. היום יש תהליך של התקרנפות בגלל הפחד לאבד את הקהל. יש הבדל גדול בין אמן לבין איש שעוסק בבידור, לאמן יש עומק נוסף, ואם הוא לא יודע להשתמש בו אז הוא נשאר בתחום הבידורי וחבל שכך”. 

“הבחור הכי ‘קול’ בחדר”

באמצע שנות השמונים עבד יונתן פורת כמהנדס קול עם יוקו אונו על הסרטים של לנון. כך זכה לראות אינספור רגעי לנון שלא הגיעו אל עיני הציבור. ״לא הייתי מהשרופים על הביטלס, אהבתי אותם. במקצוע שלי כשאתה עובד עם כוכבים גדולים, אתה מתאכזב מהאנשים שהם. רק לעיתים רחוקות אתה רואה את האור. אתה רואה גדולה, אתה חווה צניעות ומבין כמה שאתה לא מבין, לעומת הבן אדם הזה שלכאורה אתה עובד איתו ופתאום יש איזה רגע שאתה אומר לעצמך, וואו, מה ראיתי פה. 

רגע של וואו. פורת
“יש באחד הסרטים קטע קטן, שבו לנון מתחיל לנגן את ‘אימג׳ן’ ועושה טעות, ורואים לרבע שנייה מבט של חוסר אמון עצמי – איך טעיתי בשיר הזה? ואז הוא מחייך לעצמו וממשיך לנגן. זה קטע מהמם, כשאתה רואה את זה מאות ואלפי פעמים אתה מבין שהיכולת להתגבר ולהמשיך הלאה היא הגדולה של אמן. בסרט ‘קרקס הרוקנרול’ יש קטע שלא יצא, שבו הוא ומיק ג׳אגר מתלוצצים, ואתה מבין שלנון פשוט היה הבחור הכי ‘קול’ בחדר ולא בקטע של להיות קול, זה היה ללא מאמץ, זה בא לו טבעי”. 

אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו, אמרו חז”לינו, ויופי לא ניתן להסביר באמצעות נוסחה פיזיקלית. היה לי ברור שהרצון להתחקות אחר האדם שמאחורי היצירה הוא עקר. חיפשתי אנשים שיכירו לי את הג׳ון מאחורי הלנון, אך חבר מניו יורק, שהכיר הרבה מהמעגל הקרוב של לנון, אמר בפשטות: ״כל מה שאפשר לספר כבר סופר, ומה שלא, אי אפשר כי יתבעו אותך״. 

לפני חודש יצא אוסף נהדר משירי לנון בשם ״תנו לי מעט אמת״. כל השירים באוסף עובדו מחדש, ואחרי שנים ששיריו היו מוצגים סטטיים במוזיאון, הצליל החדש חידש את יצירות המופת וגרם לי לשמוע אותן מחדש. תוך כדי האזנה לשיר ״גיבור מעמד הפועלים״ חשבתי על הדרך שבה אנו מנציחים מנהיגים פוליטיים, גיבורי קרבות, באמצעות פסלים, לוחות ומבנים. אך ליוצרים כג׳ון לנון אין יום הנצחה רשמי, שכן בכל פעם שאי שם ברחבי הפלנטה איזו ילדה משוטטת ביו־טיוב ומנגנת שיר שלו, הוא חי ונוכח. ועקיבא נוף אומר בעצב: ״במהלך שיחת המיטה, שאלתי את לנון ואונו אם הם מייצגים את הדור הצעיר. לנון עצר אותי באמצע השאלה ואמר, ‘אנחנו מייצגים גם אנשים מבוגרים, למעשה, אני מצפה לרגע שבו אהיה אדם זקן’. כששמעתי שהוא נרצח הלמה בי התשובה שלו, חשבתי שעכשיו הוא לעולם לא יהיה איש זקן”.

אומרים שאיש עוד לא עצר את הזמן, אולם בני אדם המציאו דרך לעצור את הזמן, והדרך היא ליצור ולפזר מספיק חלקים ממך ברחבי העולם עד שהיצירה שלך תוכל ללכת יום אחד ולהמשיך את דרכך נאמנה. לכן קל להתאהב ביוצר שאינך מכיר, ולהתאכזב, אולם אהבת אמת אפשרית רק עם יצירה שאתה מכיר והיא יודעת אותך וזאת לעולם לא תאכזב.

0 comments on “ממשיכים לדמיין

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

%d בלוגרים אהבו את זה: