בוב דילן זוכה בפרס נובל לספרות, והארבה מזמר…

היום הודיעה האקדמיה השוודית למדעים שבוב (זימי שבתאי זיסל צימרמרמן) דילן זכה בפרס הנובל לספרות. בתור אחד שקרא את כל הספרים שדילן פרסם בחייו תחת שמו, כלומר "כרוניקות" החביב ומתיימר להיות ביוגרפי למרות שהוא שקרי לחלוטין ו"טרנטולה" המזעזע שמתיימר להיות אמנות והוא ביוגרפי להפליא, אני יכול לקבוע בוודאות מוחלטת שהיה עדיף לתת את הפרס לעמוס עוז, או ס. יזהר, מאשר לדילן על כתיבתו הספרותית. אבל איזה מזל שהמילה האנגלית Literature מכילה בתוכה גם ספרות וגם שירה, ואם נדייק לפי ההגדרה המילונית הרי שליטרטורה היא כל גוף כתיבה המוצג כצורת אמנות.

ולהגדרה הזו אני בספק אם יש לבוב דילן מתחרה כיום. אין אף אדם חי בקרבנו שיצר גוף יצירה מונומנטלי (ואצל דילן סטראומנטלי ) שמתחרה בהיקף בחשיפה ובמשמעות העצומה שהשירים של דילן העניקו לדורות ודורות של מאזינים מסביב לעולם. הבחירה להכליל בתוך פרס נובל לספרות את עולם היצירה הזה היא הרגע המכונן של היום הזה. יותר מכל דבר אחר, מה שקרה היום ניתן לציון ולרישום ביומן כרגע שבו תרבות פופולרית ושירי פופ-רוק-פולק, התקבלו כצורת אמנות שווה בין שוות ואחרות ובעיקר כחלק מעולם הספרות.

היה כה מעט מה להגיד
לא היו שום שיחות
כשעליתי לבמה לקחת את התואר
והארבה זימר, כן!
שם במרחק
מנגינה כה מתוקה
והארבה זימרר
והם זימרו בשבילי

יום הארבה, בוב דילן – 1970

להבנתי אין זה מקרה שפרס נובל לספרות הגיע אל דילן כשבחוץ משתולל לו עולם המדיה החברתית וביוטיוב ניתן למצוא עשרות ומאות מדריכים לכתיבת להיטי נוסחה. זה הרגע שבעקיפין אפילו בגוף מפוחלץ כמו פרס נובל, עלתה ההבנה שעולם חדש מוזר ובלתי מובן עומד בפתח. זהו עולם שבו הרייטינג נמדד בצפיות יוטיוב קונקרטיות, ולא במדדים מעורפלים של איכות. ובעולם הזה קשה להסתיר את מה שכל מי שעסק במדיה ותרבות ידע תמיד, רוב האנושות רוצה בידור וממש לא מעניין אותה תרבות.
תרבות ואמנות, היא אנומליה של אליטה שלמרבה המזל החזיקה במשך כמה מאות שנים את הידיים על השיבר הכלכלי שהזין את כלכלת היצירה בצורה כזה שאפשרה לנו לחוות עולמות שלמים של דמיון לא מסחרי. אבל העידן הזה יכל להתקיים כל עוד שלטו האליטות על הכוח לקבוע מה טוב ומה רע, מה ישודר ומה לא, או במילים אחרות הם למעשה הגדירו את גבולות התרבות.
אבל העידן הזה נעלם ברגע שפאר טסי יכול להתהדר ב20 מיליון צפיות ביוטיוב ולבקש התייחסות בהתאם למעמדו. כפי שאומרת האימרה הידועה עם מספרים אי אפשר להתווכח. אם תרצו הדגמה אפילו קרובה יותר לנושא הפוסט הזה, הנה לכם עובדה מרתקת. חובבי דילן ודאי יודעים שבנו של דילן – ג'יקוב, היה סולנה של להקה חביבה שנקראה הWALLFLOWERS שהבליחה אי שם בשנות התשעים. התמזל מזלם ופרחי הקיר הוציאו אלבום בשם  BRINGING DOWN THE HORSE, עם להיט ענק שנקרא ONE HEADLIGHT.  הדבר המדהים עם השיר הזה, הוא שהוא השיר הכי מצליח שמישהו בשם דילן הוציא אי פעם לאוויר העולם!

מה זאת אומרת אתם שואלים? כל השירים של דילן האב לא הצליחו כמו שיר אחד ידוע במעורפל של הבן? טוק טוק טוק על שערי מרום? צעיר לנצח? שרה הו שרה?
ובכן כן, שכן אם נסתכל על המספרים לבדם, התשובה היא שהדילן הכי מצלח בעולם הוא ג'ייקוב ולהקתו שמכרו יותר מיליוני עותקים מכל אלבום של האבא בוב. ואם תהיתם למה דילן לא שם את השירים שלו בYOUTUBE אז אולי זה קשור ל40 מיליון הצפיות של הקליפ כאן למעלה. ניחוש שלי, שום שיר של דילן האב בביצועו, לא היה מגיע לכזו כמות צפיות. אז האם לג'ייקוב דילן יש סיכוי לקבל נובל? חד וחלק לא. אולי אם הוא למד פיזיקה בכל השנים שחלפו מאז… אבל בוב דילן האב אכן קיבל את הנובל, וזה רגע גדול לתרבות ולמוזיקה ה(לא) פופולרית.

בכל האירועים הספרותיים שאני משתתף בהם כמוזיקאי יש רגעים לא מעטים שאני מקנא בסופרים. מעבר לעובדה שאף אחד לא מבקש מסופרים לכתוב עכשיו ומחדש על המקום את הסיפור שלהם משנת 1996, מוזיקאים נזקקים להרבה מאוד ציוד כדי להביא את אמנותם אל הקהל, סופרים נוסעים בקלילות, סוחבים איתם לכל היותר ספר או שניים, זוג עיניים בוחנות ולפטופ, וחלק מאנשי הספרות גם ויתרו על שני הדברים הראשונים.

אבל מעבר לסחיבות, הסיבה העיקרית שאני מקנא בסופרים, קשורה להדרת הכבוד שמתלווה ליצירה שלהם כהילה עוטפת. ההקשבה של אנשים למילים כשהן מופיעות לבדן וללא ליווי מוזיקלי לא מפסיקה להתמיה או להפעים אותי. כפי שיודע כל מי שמופיע באירועים בהם יש דוברים רבים, אם תשימו מוזיקאי אחרון ברשימה, יצאו האנשים לפניו, אם תשימו דובר יחכו האנשים עד שיסיים דבריו. למה? כי ככה אנחנו.  מתייחסים למוזיקה כאל מצרך זול במיוחד שנמצא בכל מקום. אין ספק שכיום ההיצע המוזיקלי של העולם הזה גדול בהיקפו מאשר בכל נקודה בהיסטוריה. מעולם לא נגנו רבים כל כך לאוזניים מעטות כל כך. היום שכל זב חוטם מעלה שירים ליוטיוב, כה קשה להבחין בין הטפל לפלאי, שכן הטפל ממסך את הפלאי, חוק המספרים הגדולם אתם יודעים.

כמי שמאמין וחש ששיר טוב הוא טקסט שהוקם לתחיה בחמישה מימדים בו זמנית, אני מצטער על התפיסה הרווחת ששירים הם חומר זול והספרות יקרה, לפחות פעם בשבוע עולה בי המחשבה לתלות את הגיטרה ולהתחיל להקריא את שירי כמשורר בלי גיטרה. הרבה פחות כיף, אבל הרבה יותר קל ומלא תהילה. שכן עצם העובדה שאתה כותב שירים שיש להם מוזיקה, ואינך מפרסם את שיריך בספרון קטן עם הרבה לבן דפים, אינה אומרת שאתה פחות טוב או מוכשר. לכן לא ברור לי מדוע נתפסת כתיבת שירים כעיסוק נמוך יותר ביחס למשוררים או סופרים. "פזמונאי" קוראים משוררים ליוצרי השירים בזלזול ובביטול, בעודם מקנאים במי שיכולים לעטוף את כל מילות האהבה בסרט ולחלום שהכנורות ינגנו להם מנגינה אחרת.

הו אחותי, אני רוצה להקדיש לך שיר עם כינור…  זה הולך כך הזמן הוא אוקיינוס אבל הוא מסתיים על החוף…

אני לא אוהב שקוראים לדילן משורר, זה לכאורה מעמיד את יכולתו ליצור שירים, כלומר גם לכתוב מילים, גם להלחין וגם לבצע, בעמדה נחותה ביחס לאלו שיודעים לכתוב שירים שהולכים בזכות עצמם, ולכן אני שמח שדילן לא קיבל פרס נובל על שני ספריו, אלא על יצירתו המכלולית, מגוון עצום של שירים שאולי אף אחד מהם לא היה להיט ויראלי, אבל הם הדביקו בוירוס קטלני דור שלם של אנשים שתחילו לחשוב ולחוות את המציאות בדרכים חדשות. רק על טריפ הרחבת התודעה הזה, מגיע לדילן פרס נובל לא לספרות, או למוזיקה, אולי בכימיה או ביולוגיה ואם כבר קטגוריות, צריך לתת לדילן את פרס נובל לקידום האנושיות צעד אחד ענק קדימה.

צריך לומר בהגינות שדילן לא הוציא שום אלבום חדש ומשמעותי משיריו מזה קרוב לעשרים שנה.  אין זה אומר שזה צריך להוריד מערכו הנוימנלי בבורסת ההשפעות. האיש שהיה כמעט בעל כורחו דובר של כמה דורות, הפך עם השנים להיות מפציץ חמקן שמנסה בכל הכוחות להתרחק מעצמו ולו בכדי לעולם לא להיתפס במקום. כתבתי פעם על דילן שהוא מכניקת קוונטים שמנגנת גיטרה, כלומר כל הגדרה שתנסה לשית עליו, מייד תהפוך אותו למשהו אחר. זה סוד קסמו האמורפי וזה הגבול האמורפי של יצירתו שמסוגל להכיל בתוכו עולמות שונים מקבילים ולעיתים אף מנוגדים לחלוטין. דילן הוא פלא של יצירה, גלקסיית שירים שמכילה בתוכה כל כך הרבה חיים, שלתת לו את פרס נובל לספרות, זה כמעט מעליב ביחס לחוסר המשמעות של הדבר. אבל, מי שבאמת קיבל היום את פרס הנובל הוא עולם היצירה התרבותית, זו שמחפש להעמיד בפני האנושות לא רק את המראה שהאנושות רוצה, אלא את המראה שהיא זקוקה לה, בין אם בספרות, בין אם בשירה ובין או בפזמונים, בסופו של דבר לא משנה כיצד מגיעה התרופה כל עוד היא מבריאה את החולה.

בוב דילן – אני לא שם, חלק ב' – בין הנביא למשורר.

חלק ב' במסגרת הפוסטים העוסקים בסרטו של טוד היינס על בוב דילן- "אני לא שם". עדיף לקרוא את חלק א' קודם, וכדאי לדעת שהפוסט עשוי להכיל "ספוילרים" אז בחרו בתבונה. 🙂

הנביא

 את נביא הפולק העונה לשם ג'ק רולינס והגלגול שלו לכומר מגלם בסרט כריסטייאן בייל שמוציא את דילן הצעיר קצת אנמי ומצליח הרבה יותר להתחבר לדילן הנוצרי. רולינס הוא הדמות שמציגה את דילן נסיך הפולק שצמח מהמפגש שבין וודי הנער ללויתן. הוא האיש שהופך לקולו של הדור, כותב שירי הנושא החדים והמדוייקים ביותר על עוולות העשירים, על קלקולי הכלכלה הקפיטליסטית, שמטיף כנגד פשעי הגזע וחטאי הצבע. שרואה את עוולות העולם מבעד לבירוקרטיה שממסכת אבל שימו לב כמה מוקצנת ומגוחכת הדמות של רולינס. כשהוא מתראיין בטלויזיה הוא כפוף על הגיטרה ככורע תחת משא ההגדרות שהמראיין שם עליו. ומצד שני כשהוא שר את "מותה הבודד של האטי קארול" באמצע  שדה בדרום ארה"ב (ארוע שקרה כחלק ממסע שדילן ערך בדרום ארה"ב ביחד עם פיט סיגר לעידוד והגברת הרישום של שחורים למרשם האוכלוסין בכדי שיצביעו וישפיעו ) הוא  פשוט נראה כמו התגלמות מודרנית של וודי גאת'רי.

זוהי הדמות שעבור רבים תתפס כדילן האולטימיבי והמוערך ביותר. לאורך הסרט נוטה היינס להגחיך את הדמות הזו דרך מעריציו הרבים שנראים מאוכזבים ממנו ברמה האישית והתנועתית. היינס מתעתע בחוקי התעוד ויוצר כמו-קומנטרי על סרטו של סקורסיזה "אין דרך הביתה".  כשהוא יוצר את אליס פאביאן (שמשוחקת  נפלא בידי ג'וליאן מור) כבת דמותה של ג'ון באאז שנותרת מתוסכלת ברמה האישית. פאביאן, כמו רבים אחרים בסרט, נוטרת לדילן על שחרג מגבולותיה. היא הכירה אותו לאומה ונזנחה לאחר שתפקידה כמקפצה אל עבר הכוכבים הסתיים.

היינס מביא את רולינס להתרסק כנביא הפולק דרך הארוע שבו דילן בחן את גבולות הסובלנות למילים ולמלמולי שיכורים פואטים, כשקיבל פרס על שם טום פאיין (ובאיזה שיר הוא עשה מזה פארודיה? וכמה שנים אחר כך? בחינה קטנה לדילניסטים : ) מידי אנשי זכויות האזרח. רולינס/דילן אומר שהוא מזהה בעצמו משהו מהאיש שרצח את קנדי. העניין מעורר עליו את חמתם ואת בוז אנשי התנועה, רולניס מגלה את מה שכל נביא מתחיל יודע, כל עוד נבאותיך מסתדרות עם טעם הקהל, הכל יהיה בסדר. אולם לראשונה חש רולינס את מגבלות כלוב הזהב שבו הוא נמצא. מרגע שהנבואות/מילים שלו חורגות הטעם המוגבל של מעריציו, מהרגע שבו המילים מפתחות חיים משל עצמן, מהרגע שנבואותיו הופכות להיות קשות מדי, רולינס מגלה שהוא נכלא בשיר שהוא כתב –  בסך הכל  פיון במשחק שלהם.
רולינס מתפטר מתפקידו כנביא הפולק והופך הסרט להיות האב ג'ק, מטיף שדרשותיו מצטטות את ההטפות שדילן נשא באוזני הקהל שלו בתקופת ההתנצרות שהוא עבר בסוף שנות השבעים תחילת שנות השמונים. מדובר בתקופה שלמעשה אין לנו מושג עד היום אם היא אי פעם נגמרה. בנקודה הזו  עושה היינס חסד עם דילן הנביא שחזר בתשובה וחזר למלא את יעודו בשירות האל.  היינס הולך צעד אחד מעבר לעובדות ובעצם הקשירה הישירה והבדיונית בין דמות הפולקיסט הצעיר לרועה הנוצרי שיצא ממנו, הוא מעיר את אחת מההערות החדות והקשות ביותר לחסידי דילן נביא הפולק  הצעיר.

מדוע צמצמתם את מנדט הנבואה שלו רק למה שהיה נוח לכם? שואל היינס מותיר את סימן השאלה הזה ללא מענה בפני שוטי הנבואה המוקדמים. אם רציתם אותו כנביא מודרני אתם תקבלו אותו כנביא דתי בשירות האל קובע היינס ומראה כמה קטנה ומוגבלת היא המגירה שאנשים מקצים  לאליליהם לחיות בתוכה לעד.

 רגעי אושר קטנים:

 החלק שבו רולינס מתחיל לשיר את Pressing On מול צאן מרעיתו ולפתע מרגישים את העוצמה של שירי הגוספל הדילניסטים.

  • הראיון בטלויזיה שבו הוא מצחקק לעצמו שוב ושוב כשהמנחה מתעקש לכנות אותו בשמות מפוצצים  שרק מגחיכים את הארוע לחלוטין.

המשורר

דמות המשורר/המקשר משוחקת נפלא בידי בן ווישאו. על פניו נראה כי אין לדמות הזו שום קשר למציאות הדילניסטית. לכאורה מדובר בהתגלמות רוחו של ארתור רמבו המשורר הצרפתי הסוריאליסטי שכתב את "עונה בגיהנום". אך הדמות הזו מדברת במילים שנלקחו מתוך ראיונות שדילן נתן במשך חייו. הסיטואציה שבה היא מופיעה היא של חקירה בידי אנשי ממסד כלשהו ולכן התגובות שלה הן תשובות שמקשרות בין כל העולמות של דילן.

היינס מאפשר  לדמות להיות רוחו החופשית והאבוסרדית של דילן, המשורר חסר האחריות שהמילים הם החומרים שממנו הוא יוצר את המציאות הפנטסטית שלו. אך בצורה משעשעת וכמעט בלעמית אין למשורר אחריות על הדברים היוצאים מפיו וגם כשהוא בא לקלל הוא מברך. כשרמבו נשאל על תפקידו בעולם הוא משתמש בשני ציטוטים דילנים אדירים – האחד "אני? אני אמן טרפז" משפט הסחה והכחשה דילני קלאסי, והשני – "אני לא פאטליסטי,  בנקאים ופקידים הם פאטליסטים, אני חקלאי"

דווקא כשדילן/רמבו מתחמקים הכי רחוק מההגדרה של משורר הם ממלאים את יעודם בדיוק הרבה ביותר. המחשבה שדילן הוא חקלאי של מילים, האיש שזרע זרעים פונטים בתודעה של עולם שלם, זרעים שהניבו גידולים טובים ורעים כאחת, זרעים שיצרו עולם שלם של דימויים ומחשבות, כל אלו הם שהופכים את דילן המתחמק למשורר על.

רוב המבקרים פספסו את הנקודה שהדמות הזו איננה המצאה של היינס שנועדה לשמש כהערה אומנותית על דילן או על בחירתו להיות משורר במקום נביא, דילן עצמו הוא זה שקשר בינו לבין רמבו בכמה שורות חדות ומדויקות מתוך שירי האלבום "Blood On The Tracks".
כשדילן שר על ורלן ורמבו ב-"את תעשי אותי עצוב כשתלכי מפה" הוא מסמן את הכיוון, אולם ב"Tangled up in blue"   דילן הולך מעבר ומכליא את הביוגראפיה שלו ותלאות הפרידה הרומנטית שלו עם זו של רמבו כשהוא מדבר על הליכתו של רמבו לסחור בעבדים ותוצאותיה "משהו בתוכו נשבר".

"

I lived with them on Montague Street
In a basement down the stairs,
There was music in the cafes at night
And revolution in the air.
Then he started into dealing with slaves
And something inside of him died.
She had to sell everything she owned
And froze up inside.
And when finally the bottom fell out
I became withdrawn,
The only thing I knew how to do
Was to keep on keepin' on like a bird that flew,
Tangled up in blue.

היינס בוחר בדמותו של רמבו המשורר כמתנגד הטוטאלי, כאיש שמתנער מהכל אפילו מהשירה שלו. כאל האיש שהולך לעשות את כל העולה על רוחו. מצד שני הולדתה של הדמות דווקא באלבום הכי אישי של דילן מסמנת את שביל הבריחה שדילן לקח כדי להתמודד עם בעיותיו האישיות. היינס שוב מתעתע במעריצי דילן ומערים עליהם עוד קושי שאיתו עליהם להתמודד. כיצד לקבל את הידיעה שדווקא האהבה שלהם לאחת מהאישיות של דילן היא זו שבעצם גורמת למותה?
ארתור רמבו המשורר הוא התגלמות רוחו החופשית והנמלטת מכל הגדרה של דילן. דמות שמערערת ומעירה על הסרט ועל עצם קיומה. אך שבעת הצעדים שהוא מציע לחיים במחבוא הן המפתח לדמות הזו. בעיקר הצעד השביעי – "לעולם אל תיצור משהו. שכן הוא תמיד יהיה בלתי מובן, תמיד ירדוף אותך, תמיד לא ישתנה." דילן ישאר לנצח הרוח החופשית בשינוי מתמיד, רוח ששום תנועה לא תוכל לאמץ, ששום סרט לא יכבול ושום מילים לא יתארו או יחסמו אותו.

רגעי אושר קטנים:

  • למרות שדילן מעולם לא היה ישיר מספיק מול המצלמות כדי להטיף למשהו ולהתכוון אליו באותה מידה, ההטפה של ווישאו מלאת הכוונה לשבע צעדים לחיים במסתור היא הברקה קולנועית אדירה שתצוטט רבות.
  • המבט שמגיע אחרי – "אני? אני אמן טרפז…"

חלק נוסף יבוא בהמשך.

יום טוב.

האניגמה הנצחית – בוב דילן 2007 האוסף החדש

בדיוק כפי שמכריז הטריילר המצויין שערכו לאוסף הזה – "למעלה מ-2000 הופעות, מעל ל-600 שירים, 44 אלבומים (רשמיים! יש הרבה הרבה יותר מזה ) , חמישה עשורים של מוזיקה, אמן אחד – דילן!"

 בוב דילן עשה הרבה בחייו, אין ספק בכך.  האוסף החדש – דילן שיוצא בשלל מהדורות וגרסאות, מנסה לסקור את מלוא הקריירה המוזיקלית של האיש. הוא מתחיל בשיר הראשון שכתב דילן הצעיר כמחווה לאלילו וודי גאת'רי, ומסתיים בשיר הקינה של דילן מ"זמנים מודרנים"  אלבומו האחרון של דילן מהשנה שחלפה.

נתחיל בכך שכל נסיון לצמצם את שיריו ה"גדולים ביותר" של האיש נועד מראש להיכשל. הדיסקוגרפיה של דילן היא רכבת שדים מפותלת עם שיאים נשגבים ושיפולים מגוחכים. מורכבת מדי, מסובכת עד בלי די, ורחבה מכדי שניתן יהיה לצמצם אותה בכל דרך שהיא לשלושה דיסקים. ולמרות זאת, או אולי דווקא בגלל ש"דילן" הוא פוטו רצח של שיריו הגדולים בסדר כרונולוגי : האזנה רציפה לאוסף מעלה כמה תובנות מעניינות.

הדבר הברור ביותר וידוע לכל מי שיש לו יד ורגל אבודים בהוד בוביותו, נוכח כאן בעוצמה. זהו אותו הכרח דילניסטי לנתב את דרכו בים הזמן ככריש בתנועה מתמדת.  אין זה משנה אם זו ההתחשמלות הפסיכדלית, שנות הקאנטרי הנינוח, הנווד הצועני והמיסטי שבור הלב, הנוצרי האדוק והבוער, הזומבי האדיש, נביא זעם מודרני או המקונן הסנטימנטלי – הדבר היחיד שקבוע  אצל דילן הוא השינוי.

מה שמרתק במעוף המהיר הזה הוא לגלות שבכל השלת עור נשאר דילן צעד אחד לפני הרודף שבפנים, בכדי לתעתע בקהל ובעצמו במידה שווה. אם יש מסקנה אחת שעולה מהקפיצות המהירות האלו בין כל תקופות ומסכות דילן, היא שבכדי להיות הוא עצמו ולשרת את הזמנים שבהם הוא חי, חש דילן שעליו לבגוד בהם וללא הרף.

מסקנה נוספת שעולה מההאזנה לאוסף ברצף מחדדת את עוצמת הרגעים בהם דילן משיל את עורו והופך למשהו אחר. התקופה הפולקית של תחילת הדרך מיוצגת דרך ההמנונים החשובים שלו "נישאת ברוח", "הזמנים משתנים" וכדו'. דווקא מיעוטם של שירים אישיים של דילן הצעיר מעיד על התפקיד שהוא התאים לעצמו בתחילת הקריירה. למרות שאחרי זה הוא יתכחש לכך מכול וכל, דילן, במודע או שלא, כתב שירים שנשמעו כמו קולו של דור. דילן היה הסטטוסקופ של דופק האומה בתחילת הסיקסטיז, הוא ידע איפה הכל פועם וידע איך להגדיר בדיוק מהו הדבר שאנשים חשים גם אם אין הם יודעים שהוא כך,  דווקא האזנה ל"המנונים" האלו ברצף מעלה את התחכום הרב שבו דילן הקפיד להגיד דברים עם עין אחת פקוחה על השעה ואוזן שניה כרויה אל הנצח. השירים ההמנוניים שלו, כדרכם של המנונים, הם שירים אולטרא-מטאפורים שהמטאפורה שבהם כל כך רחבה שהיא יכולה להתאים כהמנון לכל תנועה ולכל מטרה. אין בי ספק שאפילו חבורות גלוחי ראש יכולים לשיר את "התשובה נשאת ברוח" ולהתכוון לכל מילה.

הזמנים המוזרים שבהם אנו חיים זקוקים יותר מכל למצפן אבהי. לנווט מיסטי ומיסתורי שיוביל אותנו בבטחה דרך  שרטוני ים האפשרויות הרחב עליו מתקוטטות ההיסטוריה המדע והדת בנסיון למצוא סלע יציב ביקום הרוטט שלנו. פתרון ברור, הוכחה חותכת, ותשובה חדה ויחידה לחידה הגדולה שאף אותה אין איש יודע. בסופו של דבר כל החיפושים האלו מגיעים לאותה נקודה – מה המשמעות של כל זה?

אם יש דבר אחד שאלבום האוסף החדש של דילן מבהיר זה שהאניגמה של האיש היא בלתי פתירה. דילן הוא יקום שלם של אנשים, אינסוף אפשרויות שקרו ועוד לא התגשמו בתוך שיריו, מכניקת קוואנטים שהתחזתה למשורר עם גיטרה וכתבה את התנ"ך של הזמנים המבולבלים שבהם אנו חיים. האיש שבגיל צעיר כל כך קבע ש"התשובה ידידי נישאת ברוח" הוא גם זה ששכנע דור שלם ש-"אתה לא זקוק לחזאי כדי לדעת לאיזה כיוון נושבת הרוח" ובכל זאת כשהרוח מייללת בצוק העיתים כולם רוצים לשמוע את הג'וקר שרוקד לשיר הזמיר ומחייך על הניסיונות הנואלים ללכוד את דמותו או לצמצם אותו לדבר אחד. דילן הוא השליח המרושע, הוא שייקספיר מהסמטא, נפולאון בסחבות והאיש עם המעיל השחור והארוך, אבל בעיקר הוא נביא בעל כורחו שמזה כארבעים וחמש שנים מתווך במשא ומתן בין האנושות ליקום בשטף מילים קודח שלא מכיר שום גבולות או מגבלות מילוליות, חויה פנומנלית ויחודית בהיסטוריה של המוזיקה, צביר שירים מזהירים כמפץ הגדול, תופעה שככל שלומדים אותה יותר כך היא חורגת אל מעבר לגבולות ההגיון, אל המיסטי והלא מובן וככל שמתרחקים ממנה היא רק הולכת וגדלה עד שלעולם אינך מסוגל לתפוס את כל צדדיה בבת אחת.

אם כך, למי נחוץ האוסף החדש של דילן? עבור מעריציו אין סימן שאלה, כל דבר שקשור  לדילן הוא אפשרות נוספת לפתרון שבסופו של דבר תתגלה כחידה חדשה. ולמי שלא מכיר את דילן, האוסף הזה הוא כל התורה כולה על רגל אחת, גבול העולם הידוע ומבוך לחיים. ראו הוזהרתם, מכאן והלאה אתם ממשיכים על אחריותכם בלבד אל היקום הזוהר והענק שבו מהדהדת רק שאלה אחת – אז איך זה מרגיש להיות לגמרי לבדך, בלי שום כיוון הביתה, כמו אבן מתגלגלת?

הצד האחר של המראה – בוב דילן בניופורט 63'-65'

. היום היה שחור ולבן, האויר היה מחושמל מהצהריים,והפסטיבל השליו התפקע מאנשים צעירים ומבוגרים שבאו לחזות במלך הבלתי מהורהר של מוזיקת הפולק. העלים נעו חרישית ברוח הקיצית, האיש היה איש מספריים שכזה, באותו ערב, הוא ישנה את עולם המוזיקה לחלוטין. השנה היתה 1965, כולם ידעו שמשהו גדול קורה, אבל לא ידעו מה. אחר כך הם יצעקו לו בוז, "אינך מנגן את הדברים כפי שהם". ברעש הגדול אף אחד לא שמע את תשובתו – "דברים כפי שהם, משתנים על הגיטרה החשמלית".

"הצד האחר של המראה – בוב דילן בניופורט 63'-65'" הוא דיוידי נדיר בחשיבותו. מדובר בתעוד שלוש הופעות של בוב דילן הצעיר בפסטיבל המרכזי של מוזיקת הפולק בארה"ב. בשנות השישים המוקדמות ניופורט היה אתר עליה לרגל לכל מה שקשור במוזיקת הפולק של ארה"ב. פולק לא היה רק מוזיקה עממית היא היתה הרבה מעבר לכך. זו היתה מוזיקה עטורה בהילה אוטנתית, מוזיקה בעלת משמעות וערכים, מוזיקה שבה אמרת את האמת לאמיתה על זכויות האזרח וזכויות הפרט, על עוני ועל מלחמה, על ההיסטוריה של המקום בו גדלת והחלומות התת קרקעיים של דופק האומה.

בעולם משולל ערכים פרט לערך הדולר, בעולם שבו דובר הדור נקנה בקלות מדי על ידי חברות סלולריות, בעולם שבו בתי קפה משווקים מהפכה וירטואלית לצד אספרסו תעשייתי, קשה להבין כמה רחבה ועמוקה היתה התהום הפעורה בין הביטלס ששרו על הרצון לאחוז בידה של איזו נערה, לבין מוזיקת הפולק שהיתה ההפך המוחלט ממוזיקת הפופ של התקופה. בניופרט שרו על דברים  חשובים משמונה ימים בשבוע. כאן באו לשיר את השיר המכובד של הארץ ובאמצעות כלים אוטנתים כגיטרה אקוסטית מפוחית ובנג'ו כיאה לשירים רצינים. ההופעה של דילן ב-63'  חושפת את דילן במלוא כוחו הפולקיסטי, הוא וירטואוז חמוד להפליא בחולצת עבודה וג'ינס שחוק שיותר מכל נראה כמו היורש האולטימטיבי של וודי גאט'רי.

למרות שהשיר הזה נוגן ונשחק עד כדי הפיכתו לאבק ברוח יש ריגוש אמיתי לשמוע את דילן שר "התשובה נשאת ברוח" עם מיטב האמנים של ניופורט 63' וכל הקהל שר איתם את השיר הטרי שכבר הפך להמנון של תנועה שלמה. הכוח האדיר של שיר כל כך פשוט המאחד מסביבו כל כך הרבה קולות תקוות וחלומות, מחוזק בידי האחווה הניפורטית גורם לדילן להשמע משכנע מאי פעם ובוער לחלוטין בלהט שבו הוא שר את שיריו.

מתוך ראיה שיודעת את העתיד לבוא ניתן לראות את הסדקים בקצוות עיני החרכים הממצמצות של דילן בניופורט של 64'. אלו יהיו אותם סדקים שיובילו לניתוק שלו מתנועת הפולק רק שנה לאחר מכן. ההצמדה של מקבץ ההופעות הדילנסטיות באותו מקום ומול אותו קהל חושפות את ההשתנות שלו לאורך אותן שלוש שנים,  רק כך ניתן להבין את הדיאלוג המורכב והדואלי שדילן ניהל עם קהלו ועם עצמו. הצרוף של שלושת ההופעות גב אל גב הן שהופכות את הדיוידי הזה למסמך דוקמנטרי מרתק להפליא שחושף לראשונה ובצורה מלאה את מהלך האירועים שהובילו לרגע מיתולוגי ומכונן בהתפתחות המוזיקה של המאה העשרים. הרגע שבו עולה בוב דילן הצעיר, בסך הכל בן 24, עם גיטרה חשמלית לבמה ומחשמל דור שלם.

"אתם רוצים אותו, הוא שלכם – גבירותיי ורבותיי בוב דילן…"

בתוך שלוש שנים הפך הצעיר היהודי שהגיח לניו יורק מפריפריית מינסוטה, מיורש העצר למלך המכהן. משם היתה הדרך פתוחה רק לתפקיד הג'וקר. בניופורט 64' מתבצע טקס ההכתרה של דילן. דובר הדור, זמר הפולק הלאומי, יקיר התנועה לזכויות האזרח ובעיקר האיש האוטנתי ביותר ביקום. לאחר ההופעה המלכותית שלו ושל ג'ון באאז (שמתגלה בדיוידי הזה כאשה נבונה ובעלת נסיון חיים הרבה מעבר לשנותיה הצעירות, חקיינית מצויינת של דילן ומבקרת תרבות מדוייקת במיוחד)  הקהל זועק "אנחנו רוצים את בוב" אל מול הכרוז הנבוך שאומר להם "זה בלתי אפשרי – אני מבטיח לכם שזה בלתי אפשרי, אי אפשר להביא את בוב, יש עוד הופעות… " והקהל פשוט לא נותן למופע להמשיך, עד שדילן חוזר לבמה כדי להגיד כמה שהוא אוהב אותם אבל לצערו הזמן אינו מאפשר זאת.

במהלך שלוש שנות כהונתו כמלך של ניופורט, למד דילן את מה ששליטים לומדים בשנים הארוכות לאחר שהם מסיימים לכבוש את ממלכתם,  מכאן הכל אפר ואבק ושקיעה איטית של האמפריה אל הכלום. דילן החד, דילן הצעיר, דילן שבא אל הסצינה ראה אותה וכבש אותה לחלוטין, האיש שמוכתר פה כאדם עם האצבע על הדופק של הדור, לא רצה להיות חלק מהדעיכה הגדולה הזו. בניופורט 64' שמע דילן את הבלתי ידוע קורא לו בקול ברור, ולתוכו הוא זינק בקפיצה חשמלית בשנה שלאחר מכן.

"אני מקבל את הכאוס, אינני יודע אם הוא מקבל אותי לתוכו…" (בוב דילן)

לניופורט 65' מגיע דילן לכמה הופעות. ההופעה הראשונה שלו היא אקוסטית והיא מתרחשת בצהרי היום של ה24 ליולי, בבמת סדנת כותבי השירים. הופעה מושכת אליה את כל קהל הפסטיבל, עד שכל הסדנאות שמתקיימות במקביל, כמו נגינת דולצימר אפלאצ'י, בטלות ומבוטלות. הקהל נוהר לראות את המשיח הצעיר, דילן נראה זקן מגילו. כמעט כמו שחקן שמשחק את תפקידו של דילן. בלילה למחרת הוא יעלה לבמה המרכזית של ניופורט לבוש ככוכב פופ עם גיטרות חשמליות, וחולצה אדישה לכל ערכי התנועה , משובצת בנקודות, עם להקה חשמלית, שהוא הרכיב אד-הוק,  בלילה הקודם.

בניופורט 65' דילן כבר לא שר על הזמנים המשתנים, הוא משנה אותם בעצמו. התהום שלתוכה הוא קופץ היא ענקית. דילן שובר את כל המסורות האקוסטיות של הפסטיבל, עם להקה חשמלית, וטקסטים שלא מחויבים לשום דבר, פרט לעצמו. רק בצפיה מרוכזת גב אל גב של הופעותיולאורך שלוש השנים בניופורט, ניתן לחוות משהו מרוח התקופה והזמנים ההם. רק כך ניתן לחוות את ההערכה והאהבה העצומה שהקהל מעניק לו, רק כך, ניתן להבין, כמה גדולה היתה הבגידה במעריציו, ובכל הערכים שבהם דגלה תנועת הפולק האמריקאית, רק כך ניתן לחוש, את הבוז הנוקב שמשולח בו מהקהל כשהוא עולה לבמה עם גיטרה חשמלית,  רק כך ניתן לשמוע, באמת ובברור, כמה כמה גדול ורועש היה ה"פאק יו" החשמלי, שדילן הטיח בפני קהל אוהביו.
בניופורט 65' עולה דילן לבמה, ושר את השיר שדרכו הוא מודיע לכולם, שהוא, מתפטר מכל תפקידיו, והולך להיות הוא עצמו. "אני לא אעבוד יותר בחוותה של מאגי" שר דילן, כולו מחושמל וטעון. כאקדח של מילים, הוא יורה לכל עבר, ובעיקר לעבר מי שלפניו –   "אני עושה את מיטב יכולתי להיות כפי שאני, אבל כולם רוצים ממך, להיות בדיוק כמותם, הם אומרים לי תשיר, כשאני משועבד ואני משתעמם, אני לא אעבוד בחוותה של מגי, לא עוד" תחליפו את מאגי, בניופורט, וקבלתם את מכתב ההתפטרות החד ביותר בהיסטוריה.

בניופורט 65' חתם דילן גזר דין מוות, על דמות הטרובדור המסורתי וחשמל את שירי העם לנצח.  יש בדיוידי ראיון קצר ומקסים עם אחת מבאות ניופורט המבוגרות שמגנה על דילן – " אנחנו קוראים להם שירי פולק עכשיו, אבל לפני מאתיים שנה הם היו שירי פופ…" והיא צודקת לחלוטין.

בניופורט 65' דילן לימד את העולם שבכל דור ודור צריכים יוצרים לכתוב את שירי העם של עצמם. ברגע שבו דילן מחבר בין הפואטיקה לחשמל, בין האבסורד למורד ומפריד את האני מהאנחנו, הוא מעניק לרוקנרול, לגיטמיזציה סופית, כמוזיקה העממית של המאה העשרים.

"הצד האחד של המראה" הוא  דיוידי שחייב לראות כל מי שמתעניין במהפכות חברתיות, כל מי שרוצה להבין כיצד נראת קפיצה נחשונית אל תוך הלא נודע, כל מי שחיידק הרוק מקנן בו, אבל הוא תוהה מה יש שם מעבר לבירה לרעש ולעשן על הבמה. זהו דיוידי שמתעד כיצד כיצד נגמרת תרבות אחת ומתחילה אחרת. "הצד האחר של המראה" מתעד את הפעם הראשונה שבה דילן משיל את עורו אל מול עיני הציבור ולובש עור חדש. עבור מעריצי דילן מדובר ברגע מכריע, הלילה של ה~25 ליולי, 1965, יהיה הלילה האחרון שבו דילן יהיה ממש מובן להם. מעבר לו שוכנת האניגמה הגדולה – מה מניע את האיש המוכשר, המיסתורי, והמוזר ביותר, של עולם המוזיקה?

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: