"עכשיו הוא כבר לא…" – הדרך להייקו בלוז # 5

שלום לכם.

אם הגעתם לכאן בחיפוש אחר המלצות מוזיקה, סיפורים משעשעים, או כל דבר שאיננו קשור בי כבן אדם ומוזיקאי – דלגו על הרשימה הזאת ותמשיכו הלאה. אני כותב זאת לא מתוך התנצלות, כעס או צער – חלילה. אני כותב זאת מתוך ידיעה שהרשימה שמתמשכת לה במורד העמוד מתחת לשורות אלו, היא בפרוש לא רשומה "מקצועית" כפי שנהגתי לכתוב בשנים האחרונות במקום הזה, ההפך.

אף פעם לא אהבתי את ההגדרה של המקום הזה כ"בלוג". למעשה הסיבה היחידה שאני כותב ב"רשימות" במשך ארבע השנים האחרונות היתה בגלל שמלכתחילה הוגדר המקום הזה, כבלוג מקצועי. לא התכווונתי ולא רציתי לעסוק כאן בחיי הפרטיים.

מה שהתחיל כמקום לרכז בו את כל הכתיבה שלי על מוזיקה מהמלצות וחשיפות ועד אגדות לא ידועות,  הלך והתרחב עם השנים להכיל  יותר ויותר דברים שעניינו אותי מכל הרבדים השונים של אישיותי המתומללת. סיפורי ילדות, חויות קוליות וקולינריות, ציוד אולפני, זכרונות ומרחקים אחרים ואפילו לא מעט מחשבות טפשיות, אבל כמעט אף פעם לא עסקתי בצורה ישירה בפרטים הישירים והפרטיים של חיי.

כפי שנוכחתי לדעת לאורך השנים,  מטיבי קרוא ומבריקי לכת מצאו את הפרטים פזורים לאורך, לרוחב,  וגם בין השורות.  בסופו של דבר גם כשאתה כותב על האלבומים שאתה אוהב, אתה תמיד כותב עליהם מתוך אותה אהבה שיש בך לאחת שאת שמה אתה מתקשה לבטא, אפילו כשאתה נתקל בנשים אחרות הדומות לה רק פונטית. אין באמת חומת הפרדה בין העצב שמעלה בך אותו אלבום ישן לבין העצב שנגזר מזה שהוא פיסקל רגעים מאוד ספציפיים בחיי. במובן הזה הבנתי כבר מזמן שהכל קשור תת עורית וכמה שלא אתחמק מזה, לעולם לא אוכל להתכחש לקישור בין השניים  ולא שלא ניסיתי, אבל לא על זה אני רוצה לדבר עכשיו, ממש לא על זה.

יש לי ראש משונה במקצת, אני כמעט לא חושב במילים, למעשה רוב חיי תהיתי אם אני חושב בכלל. תמיד חשתי שבמפעל הייצור חברו אותי הפוך – חושב עם הלב ומרגיש עם הראש. זה לא נראה לי מוזר במיוחד, ככה הייתי כל חיי. רק כשגיליתי  שאף אחד לא מצליח להבין מה זה אומר לחשוב בלי מילים, הבנתי שאולי לחשוב בצלילים צבעים ועננים זה לא דבר נורמלי במיוחד. בהרבה מקרים אני צריך לשמוע את עצמי אומר משהו בכדי להבין מה אני רוצה בעצם לומר. גם עכשיו כשאני רואה את המילים הנכתבות ממול, מוכתבות לי מהעל מודע שלי,  אני עדיין לא בטוח שהצלחתי להבהיר מה אני רוצה לומר.  לצורך הענין אבהיר שרק לכשאני קורא את הרשימות שלי ב"רשימות" כמה ימים לאחר פרסומם, אני מבין בעצם מה כתבתי ומה רציתי להגיד.

כשנגשתי לכתוב את מה שהפך לסדרת הרשימות "הדרך להייקו בלוז",  לא ידעתי לאן אגיע. מה שהתחיל כתשובות לשאלות שאני אף פעם לא נשאל בראיונות, כמשהו שיגדיל את המודעות לעשיית "הייקו בלוז", כבחינה מהצד של תהליך היצירה של אלבום – הפך להיות מסע אל מעמקי תיבת ההפתעות שלפעמים נקראת הראש שלי. כמעט בלי לשים לב, שמתי לב שאני משתף אותך בלא מעט פרטים הנוגעים ישירות לחיי, ואפילו מבלי להיות עמום במיוחד לגביהם. כך יצא שאת הרשימה שמתמשכת מהפסקה הבאה ומטה, כתבתי כבר לפני שבוע, אבל בגלל סיבות ונסיבות אישיות ומעציבות לא פרסמתי אותה עד עכשיו.

לכשקראתי את הרשימה הזו מחדש, חשתי שמדובר ברשימה האישית ביותר שפרסמתי. בסך הכל רציתי לספר על חלק מהתהליכים ששינו ועצבו את חיי כיוצר ומצאתי שכתבתי בעיקר על השברים והמשלימים שמגדירים אותי כאדם על שלל יתרונותיי וחולשותיי. זה לא הופך אותי לגאוותן ואני ממש לא זקוק לרחמים. מי שלא מעוניין בזה מוזמן פשוט לא לקרוא. אני לא מחפש להתנצל על מי ומה שאני, רק לשתף את מי שמעוניין לקרוא כמה חויות מהדרך המסובכת הזו – לגלות מי אתה

כל מי שראה אותי פעם יתקשה להתכחש לעובדה שאני שמן. קורה, יש טרגדיות גרועות מזה שאני אוהב אוכל והאוכל אוהב להישאר איתי. הבעיה היא ששמנים ומוזיקת רוק זה לא שילוב טוב במיוחד. למרות שרוב השמנים שהכרתי היו בעלי רעב אינסופי, הרי שיש משהו המקבע את הדימוי של רוקרים כאנשים צעירים, רעבים ובעיקר רזים.

פעמים רבות הגעתי למקום ההופעה, רק כדי להיתקל ביחס השמור לנהג של המוזיקאים או לאמרגן של בלובנד  ככה זה, בדימוי התודעתי-קולקטיבי, שמנים מתקשרים יותר לצד העסקי-אמרגני-נהיגתי  של השואו-ביזנס ופחות לכיוון של לעמוד על הבמה ולהסתיר לחלוטין את המתופף. עכשיו לך תוכיח שאין לך כרס ואתה הזמר. גם אם כבר מאמינים לי שאני מהלהקה, איכשהו תמיד מתקבל הרושם שאני המתופף או אולי הבסיסט. אבל כמה פעמים ראיתי את גבות האנשים מתרוממות בספקנות מגחכת כשאמרתי שאני הזמר והגיטריסט…

אם אתה סובל ממשקל יתר ועדיין משוגע מספיק כדי לרצות ולעלות לבמה, קבל המלצה קטנה – תגיע בגיל צעיר לבמות הגדולות. כי אם אתה ה"פרונטמן" ונידונת להופיע על במות קטנות, סמוך עליי, זה לא יעשה לך חיים קלים. יעיד כל מי שראה זמרים עומדים מחוץ לבמה ואמר לעצמו "בוא'נה איזה קטן הוא נראה מחוץ לבמה…", ובכן כן, אור הזרקורים ואשליית הבמה אכן מגדילה אנשים מעבר למימדיהם הפיזיים, אבל מה קורה כשאתה עולה על הבמה גדול מלכתחילה?
אם נצרף לזה את העובדה ששמי מסגיר מייד את מוצאי ה"מזרחי" (ואגב הנה שיחה שקלטתי לא מזמן בפיצוציית חצות באר שבעית – "מה שאני לא מבין זה למה קוראים לנו מזרחים? מרוקו נמצאת הרבה יותר מערבה מפולין גרמניה והונגריה… )  תוכלו להבין מייד מדוע סומנתי והוטבעתי בחותם התודעה של הרבה יותר מדי אנשים כ"זמר מזרחי" עוד לפני שפתחתי את פי.

מאז שהייתי נער, לאורך כל השנים בהן עסקתי בגיבוש זהותי המוזיקלית, ועד ממש רגעים ספורים לפני יציאת האלבום הראשון של בלובנד, חשבתי פעמים רבות מדי לכבס את שמי. דור פרא, דויד סלע, ושלל שמות עלו וצצו במוחי. הכל כדי לנסות ולהלבין את עצמך ברבים.  אפילו ההתעקשות על היוד בשמי היתה עבורי מלחמת אין ברירה במיתוג המוקדם של שמי כבעל שווארמיה, ספר נשים או מכונאי רכב.

אחד הדברים שחזרו ונשנו בביקורות של אנשים לאחר ההופעות של בלובנד הייתה האמירה שהמוזיקה ממש אחלה אבל "השירה לא יוצאת החוצה". למרות שאני בן של חזן בבית כנסת הבחנתי מגיל צעיר שלצערי הרב לאבי יש קול עדין במיוחד ואף אני לא ממש ניחנתי בקול של פאברוטי. תמיד חשבתי שבעיית השירה בהופעות ובחזרות קשורה לקול הקטן שלי שמסרב לעבור מערכות הגברה ולחתוך דרך מסך הערפל המוזיקלי שבלובנד התמחתה בו. חיפשתי כל מיני טכנולוגיות שיעזרו לקולי לצאת החוצה, נסחבתי לחדרי חזרות עם קומפרסור משלי ושיגעתי את כל הסאונדמנים שעבדו מולינו עם פתקים מדוייקים לגבי איזה תדרים להחליש ואיזה לחזק, הכל לשווא. היום אני יודע להגיד שהשירה לא יצאה החוצה כי לא היה שם מי שיוציא אותה. זה נכון שצליל השירה קשור לגרון שלך, לטכניקת השירה שלך, למיקרופון שעליו אתה שר,אבל הדבר הקריטי לשירה זה הנוכחות שאתה מקרין, או במקרה שלי –  נבוך מכדי להקרין החוצה. ונוכחות על הבמה מתחילה, קודם כל, עמוק עמוק בתוך הראש שלך.
עד כמה שזה ייראה מגוחך, הרי שבהופעות של בלובנד ניסיתי בכל כוחי להסתתר מאחורי עמוד המיקרופון הדקיק, לעצום את עיני ולא לחשוב איך זה נראה כשאני עם השם הלא נכון והלוק המאוד לא נכון על איזו במה שברירית המאיימת להתמוטט בכל תנועה לא זהירה. ההופעות של בלובנד היו כמעט תמיד כרוכות במידת סבל מסויימת עבורי, לא התאמתי במיוחד לתבנית של איך "רוקר" או מוזיקאי צעיר אמור להראות ולהיקרא.

לאורך השנים הביקורות והפורומיסטים עשו עימי חסד פי-סי, ופרט לכמה מבקרים שכתבו שיש משהו במוזיקה שלי למרות שאני נראה יותר כמו מוכר בשוק ולא כמו כוכב רוק, כמעט ולא התייחסו לעניין. אבל בראשי זה לא ממש שינה. הרגשתי כפיל בחנות פסטה וביני לבין עצמי ניחמתי את עצמי עם עוד "טעמי", ואמרתי שאם צ'ארלס תומפסון "בלאק פרנסיס", בוב מולד, בארי ווייט ודמיס רוסוס יכולים – גם אני יכול. למרות שאני משוכנע שגם להם היו לא מעט בעיות עם העניין. זה לא פשוט להיות שמן במציאות מוכת שיגעון רזון, הרואין שיק ודוכן פלאפל בכל פינה, אבל זה סיוט מתמשך להיות ככה בעולם הרוק שבו אתה אמור לעשות כל שביכולתך להראות צעיר לנצח, ושמנים הם אף פעם לא צעירים. כמו גופם, הם תמיד נראים גדולים מדי לגילם.

לאחר שנקבעה ההופעה הראשונה שלי כסולן, חשבתי כיצד להופיע עם הגיטרה הכסופה שלי. בעקבות  התייעצות קצרה עם כתפי שהבהירה לי בתוקף שאין סיכוי לעמוד על הבמה עם גיטרה ששוקלת טונה וחצי. ידעתי שאנגן בישיבה. אבל חשתי שגיטרה כזו דורשת משהו מעבר לג'ינס וחולצת טריקו שחורה. נזכרתי במשהו שקראתי לפני שנים על נגני בלוז המקוריים וההתעקשות שלהם ללבוש חליפות כשנגנו את המוזיקה שלהם. לבישת החליפה היוותה עבורם הצהרה חברתית על היותם אנשים חופשיים מכבלי העבדות ובגדי אנשי החקלאות.
מעבר לכך שהמוזיקה של אותם בלוזיסטים קדומים עשתה לי הרבה, אחד הדברים שהכי אהבתי באותם נגני בלוז עתיקים היה שתהליך הבשלתם כמוזיקאים הגיע בגיל שבו הנעורים היו רק זיכרון. רוק'נ'רול בשיאו החד הוא התגלמות הזעם, הלהט והתשוקה הגדולה מהחיים של אנשים צעירים ששואפים לכבוש את העולם. על פי רוב הבעירה הזו מצליחה להחזיק זמן קצר בלבד שכן רוקרים מוקצנים עם תאוות לחיים נוטים להישרף די מהר או שהעולם מרגיל אותם בהדרגה למסלוליו הידועים. הבלוז לעומת זאת,  נתפס בעיניי כדרך חיים למרחקים ארוכים, דרך חתחתים איטית וארוכה למי שמסתכל על העולם מהצד ויודע שהוא גם טוב וגם רע אבל אף פעם לא מושלם.
חשבתי לעצמי שאם אני כבר מתחיל את שלב החניכה שלי כבלוזיסט, אולי כדאי שאני אנסה להשיג לעצמי חליפה שתלך עם כל העניין הזה. וכך מצאתי את עצמי לראשונה בחיי נודד מתוך בחירה אל חנות בגדי גברים גדולים, ומחפש לעצמי בגדים מיוחדים להופעה.

כדרכן של מוכרות בקניון בשעות המתות של הצהריים, המוכרת הזו הייתה משועממת להחריד, אולם מרגע שנכנסתי לחנות וביקשתי לדעת איזה חליפות יש להם, מיד החלו המספרים והמחירים לעלות במעליות ראשה עד שהפציעו בפנטהאוז עם חיוך שאיים להגיע עד מוסקבה – "מזל טוב", היא אמרה, "מתי החתונה?"
"לא, לא אני לא מתחתן", מיהרתי לתקן את טעותה ובאוזניי רוחי שמעתי את הוריי נאחים קשות.

"אז אתה רוצה חליפת עורכי דין"?

"לא, לא אני לא עורך דין", מלמלתי ולעצמי חשבתי שאני לא בטוח אם זה יותר מחמאה או העלבה להיראות כפינגווין ממושפט…

"אז פוליטיקאי?" מיהרה לקטוע את מחשבותיי העגומות בחיוך ממוכן.

"אני כפוליטיקאי? אוי ויי לא, לא, אני מחפש…"

"רגע, אתה תלמיד ישיבה", היא קבעה בניצחון וכחני שמיד התחלף במבט ספקני כשעיניה נדדו לכיוון פדחתי החשופה שממנה נדדה הכיפה לפני אי אלו שנים, ושוב שמעתי את הוריי נאנחים בצער עמוק.
"לא ולא", אמרתי לה. "אני לא רוצה חליפה של עורך דין או של חתן, לא של איש עסקים, תלמיד ישיבה חרדית ובטח לא של רב".
"אז איזה חליפה אתה רוצה?" תמהה המוכרת, שזה עתה פרשה לפני את מגוון האפשרויות של הגבר הישראלי ללבוש חליפה.
הסתכלתי רגע מסביבי ובשיא התמימות שאלתי אותה – "תגידי, יש לך חליפה של קברן?"

לאחר כמה רגעי מבוכה בהם הסתכלה עלי המוכרת במבט עקמומי במיוחד, היא התעשתה ולקחה אותי לקצה החנות. שם,  איפה שנגמרים כל הקולבים כולם, ממש ליד תאי המדידה, הראתה לי סקציה קטנה של חליפות שכולן, וללא יוצא מן הכלל- שחורות. ביובש מאוכזב היא פלטה לעברי "תראה פה יש לנו חליפות, מה אנחנו קוראות מאפיונרים, אולי זה יתאים לך?"
בדקתי את העניין ומהר מאוד מצאתי חליפה שחורה שענתה על צרכיי. היה לי נוח בשרווליים בשביל הידיים המנגנות, היו לי כיסים עמוקים (לבקבוקי הזכוכית שאיתם אני עושה סלייד על מיתרי הגיטרה ואצבעוני המתכת שלי). התחברתי לצד הנשי שבי ובפעם הראשונה בחיי הוצאתי סכום בעל ארבע ספרות על בגדים. מרגע שלבשתי את החליפה היתה לי תחושה שאיכשהו, משהו בי השתנה והתחזק מהותית ברגע שלבשתי את החליפה. רק אחרי כמה הופעות הבנתי שלדבר החדש הזה קראו בטחון עצמי.

שבוע לאחר מכן נסעתי לבארבי החדש בתל אביב, להופעת הבכורה של רות דולורס ושלי כסולנים. הייתה לי גיטרה חדשה, חליפה שחורה, ואי-פי חדש עם כמה שירי בלוז מתורגמים, אבל היו לי בעיקר שירים חדשים שהתחלתי לכתוב וכל הדרך לבארבי עוד שיננתי ושכתבתי לעצמי את מילותיהם.
הרגשתי כל כך טוב בתוך החליפה המגוננת וחושפת כאחת, הבגדים האלו אפשרו לי להפסיק ולעסוק באיך שאני נראה ולהתעסק במה שאני רוצה לעשות על הבמה. וכשנגנתי עם הדוברו החדשה זה הרגיש לי הרבה יותר טבעי מאשר עוד ג'ינס וחולצה. לראשונה עליתי על הבמה של הבארבי מבלי לחוש שמישהו תיכף יקרא לשאול שיבוא ויסלק את התמהוני הזה שהתגנב לבמה.
ההופעה הייתה נחמדה אבל די בודדה. כהרגלי לא סיפרתי למישהו ממכריי על ההופעה ולאחר שנתיים בלי הופעות במרכז אף אחד כבר לא זכר שבלובנד זה משהו מעבר למרגרינה. עד כמה ששם כמו "רות דולורס וייס" מיוחד, הוא עדיין לא היה מספיק בשביל למשוך קהל וכך יצא שהופענו, רות ואני, בעיקר מול כמה מבני משפחתה ומעט מחבריה. להערכתי היו פחות מעשרים איש בקהל.
כיום, כשהן השמות והן ההופעות של רות ושלי מושכות קהל, יותר קל להיזכר בצביטה הבודדה הזו על הבמה, כשאתה מביט אל החושך הגדול ושר את שירייך מתוך ידיעה שמה שיש לך להגיד לא מעניין אף אחד, שעם כל האמונה שלך בזה שאתה זמר ויוצר הרי בסופו של דבר איש לא בא לשמוע אותך. אבל באותו ערב חשתי שמעבר למועקת הכיסאות הריקים שעמדו מולי, חריפים מכל מבקר מוזיקה שאתה יכול להעלות על הדעת, היה משהו מהותית לא נכון עבורי להופיע על הבמה ההיא. הצליל של הגיטרה שלי התפזר בחדר ונדד עד קצהו בבדידות איומה וכשחזר אלי הוא הרגיש חלול, עייף ולא טבעי.

כל הדרך חזרה ניסיתי להבין מה כל כך הפריע לי, ורק כשנכנסתי לבאר שבע, קרוב יותר מתמיד לאור השחר  הבנתי – הבארבי הוא מועדון מעולה למוזיקת רוק. אבל אני כבר לא עשיתי שום דבר שאפשר לקרוא לו רוק. אחרי שזנחתי את הגיטרה החשמלית, עם שירים חדשים חליפה חדשה וכיוון מוזיקלי חדש, היה לי ברור שאני צריך ללכת ולהופיע במקומות אחרים. כך יצאתי לחפש לעצמי קהל מחדש, אבל הפעם ידעתי שאני רוצה להופיע מולו לא מגובה הבמה, אלא בעיקר בגובה האוזניים. נזקקתי לדבר עם אנשים על כל מה שכאב ובער לי, כמו שרציתי לספר להם את כל מה שהצחיק והפעים אותי באותה מידה.
אז לא הבנתי אבל מה שרציתי היה בעיקר להשתחרר מהקיבעון שהיה לי בראש על תדמית "כוכב הרוק", אותו איש מרוחק על הבמה, בלתי מושג, ואף פעם לא מתלכלך מטחינה שנוזלת עליו. חיפשתי להבין איך אתה הופך להיות בלוזיסט, אבל לא בנגינה מחומשת על הגיטרה, אלא איך אתה מפלס לעצמך את הדרך שלך.

באותה תקופה עבדתי עם עמרי לוי על המיקסים לאלבומו הראשון. עמרי קבע לעצמו הופעה במקום ששכן בבניין כלל בתל אביב, ושאל אותי אם אני רוצה להופיע איתו. אני, שלא ידעתי במה מדובר, הסכמתי. הרמתי טלפון ליוחנן וביקשתי ממנו שיצטרף אלי כדי לנגן את השירים על הגיטרה האקוסטית בזמן שאני מנגן על הדוברו. לאחר שבועיים של חזרות הגענו לבניין כלל בערב ההופעה, ועינינו פשוט חשכו. מעבר לעובדה שההגברה הייתה מערכת סטריאו ביתית, המקום היה פשוט קטנטן. מה זה קטן, אתם שואלים? המקלחת בבית שלי הייתה יותר גדולה מהכוך הפצפון ההוא. אך חמור מכל, המקום חונן ברצפה שחורה ואווירה אפלה שגרמה לו להראות כמו חור התחת של השטן. אבל כבר הגענו, וכך גם כמה מכרים שהחלו להגיע לאחר שפרסמתי את ההופעה ברשת. לאחר התייעצות קצרה עם יוחנן, החלטנו להופיע בכל זאת.

בהתחלה נשאלנו אם אנו רוצים לשבת על כסאות באר גבוהים בזמן ההופעה, אולם מהפחד הגדול שלי שהגיטרה תגלוש לי מהרגל המוטה בזווית ותעשה נזק בלתי הפיך לרצפה – סרבתי. זה דבר אחד לא להרוויח כסף בהופעות, אולם זה דבר אחר לחלוטין להפסיד אותו בתביעות נזיקין. "יש לכם כסאות נמוכים יותר?" שאלתי, אך מאחר וכל ששת הכסאות במקום היו תפוסים בידי הקהל, נעניתי בשלילה. "ומה עם אלו?" הצבעתי על כמה דברים עגולים וקטנים שעמדו בצד. "אלו מיכלי בירה", השיב לי הבארמן הדקיק שתמרן בקושי מאחורי שולחן הבר הכי קיסמי שראיתי בחיי, משהו באורך כוסית וודקה. "אפשר לשבת עליהם?" שאלתי. בחיוך תוהה הניד הברמן בכתפיו – "אם זה מה שבא לך אחי…"
ההופעה התחילה. ישובים על חביות, עם הגברה מינימלית ועמוד תאורה שהיה בסך הכל מנורת קריאה קטנה. רק אז התחוור לי לפתע שבלי הכנה ובלי לדעת שכך יהיה, הרי שכאן הוא רגע המבחן האמיתי שלי. דווקא במקום הזעיר הזה כשאין לך לאן לברוח או להסתתר במעמקי הבמה, דווקא בפורמט המינמלי הזה שאינו מאפשר לך להתחבא מאחורי גדרות סאונד. כאן, כשאוזני המאזינים קרובים אלייך כמו המיקרופון, כאן כשאין לך שום יכולת לתרץ את העלמה של השירה כבעיית סאונד. כאן, כשהכל תלוי אך ורק בגרוני ובאצבעותיי, הדרך שבה יוחנן ואני מנגנים ושרים, דווקא כאן, במקום הכי אפל בתל אביב, יושב יותר נמוך מקהל, עמדתי למבחן על הדבר המהותי ביותר. על היכולת להגיע ללב האנשים עם השירים שלי ולגעת בהם באמת.  נבחנתי על היכולת ליצור קשר אנושי אמיתי דרך המוזיקה ולרומם את רוח המאזינים עם הצלילים העצובים האלו. מעבר לכל עמדתי למבחן האולטימטיבי על השירים שלי, על האמנות שלי, על מי שאני באמת.
ואז ברגע חשוך אחד הבנתי שזה הכל תלוי אך ורק בי. עד אותו רגע בכל פעם שראיתי אנשים שבאו לשבת מולי וחיכו לשמוע את מה שיש לי להגיד, פשוט פחדתי שמישהו מהם יחשוף את בגדי המלך החדשים כפי שהם זיוף של ההוא שלא באמת יכול לעלות על הבמה ורק עושה כאילו עם הידיים.

רק באותו הרגע הפסקתי באמת לפחד מהקהל. לא הייתי נבוך ממה שהיה לי לומר, לא חששתי לפתוח את הפה והעיניים ולהסתכל ישירות לתוך אלו שישבו מולי והקשיבו ובעיקר לא פחדתי להיות מי שאני.
בימי בלובנד העצובים הייתי עולה על הבמה ופרט לשירים ושמות הנגנים הייתי שותק כמעט לאורך כל ההופעה. ולא שלא היה לי מה להגיד. רק חשתי שכשאתה עושה מוזיקה השופכת את כל עצבונותיך ועזבונותיה על הבמה, לא כדאי להתחיל לספר כמה מצחיקה היא הייתה נראית כשהייתה מתאפרת מול המראה עם חולצה מלאת נוצצים, מברישה את שיער הקריולה שלה אבל שוכחת לשים משהו על ישבנה החשוף. אולם ימי השרב והאטד של גלות באר שבע חישלו אותי.

בהופעה ההיא גיליתי שאני יכול לדבר בשירים ובינהם על הדברים שכאבו והצחיקו אותי באותה מידה, לפתע הבנתי שאם כל מה שיש לי לתת מוזיקלית זה העתק פחות מדויק של האלבום שלי, אז אולי כדאי לשלוח את האלבום לסיבוב הופעות ולא אותי. הבנתי שמהרגע שהנעל השחורה שלי עלתה על הבמה – ולא משנה אם זה בקיסריה או על חבית בירה עלובה – אתה פשוט חייב להיות שם. באותו הרגע אין משמעות לבעיות הסאונד שהטרידו אותך לפני ההופעה, ואין מחשבות על איך אני נראה ואם מישהו בקהל חושב שאני זמר מזרחי שנדד צפונה מדי.

ייחודו של זמן הבמה הוא בהיותו משוחרר מכבלי העבר וחופשי מחרדות העתיד,  בין לבין יש לך הזרקה ישירה לווריד של הסם החזק מכולם – ההווה. כאן אתה מאושר מכל רגע שבו עינייך פוגשות אותה יושבת בשורה השנייה כמו שראית אותה אז לראשונה. וליבך נשמט כשהיא קמה ועוזבת אותך בכל קצהו של שיר. בטווח שבין מחיאות הכפיים שמקבלות אותך לשקט הכי יפה שנוצר לאחר שמחיאות הכפיים האחרונות גוועות, זהו הזמן שבו אתה נולד ומת מחדש. עד היום זהו הרגע היחידי שבו אני מרגיש לראשונה ולאחרונה – במקום הנכון, בזמן הנכון, וברגע הנכון.
רק אז הבנתי שאם אתה חושב על הסאונד, על הריבים שיש לך עם הלהקה, או על המקום המבאס שאתה שר בו אתה פשוט מגשים את נבואת הקש של ניטשה: "מי שמסתכל לתוך המצולה, המצולה מסתכלת לתוכו" (ולא שאני כזה חכם, פשוט ראיתי את זה בפתיחה של קונן הבארברי), וכשהמצולה הזו מסתכלת לתוכך היא שואבת את נשמתך והופכת אותך מאמן לבדרן, לפנטומימאי של מילים המתמחר רגשות לכל הממעיט במחיר, מתמקח כתגרן על תשוקות קפואות ומחזיר אהבות ישנות תמורת דמי הפקדון.
רק בהופעה המוזרה ההיא התחלתי להבין שההופעה איננה דרך להשגת מטרה. היא לא הרשת כדי ללכוד בה את הקהל, אלא היא, היא המטרה. היא מראת הפלאות של ינפתא (עוד אוהבי הארי פוטר בקהל?), המקום לראות בו את עצמך עם כל משאלות ליבך, הדרך שלך להיות כפי שאתה באמת, כשאתה לא נבוך מאיך שאתה נראה וממי שאתה. זה הרגע שבו אתה מרשה לעצמך לדבר בישירות הכי חדה ולא אופיינית עם הבחורה הכי מדהימה בחדר ולא להרגיש כמו מישהו שבקרוב ייאלץ לתת הסברים לשוטרים.

זה היה בהופעה אחרת, עמדתי לשיר את "ערים וזכרון" וכדרכי בקודש חששתי ששוב אטעה במילים. מבלי לשים לב למה שאני אומר, פלטתי כתרופה מונעת את אחד מהמשפטים שבדיעבד הבהירו לי יותר מכל מהו  הדבר המוזר הזה שנקרא שיר – "זה לא שאני שוכח את המילים, אני פשוט לא מסוגל לשכוח אותה". רק שם, נמוך בתחתית מעל חבית הבירה, התחלתי להבין ששירים הם בסך הכל המפתח ומוזיקה היא הקוד שפותח לך את השערים בין היקומים המקבילים של חייך. בכל הופעה והופעה שעשינו, יוחנן ( קרסל, שבשלב זה קיבל את הכינוי המדויק – "להקתו!!!" – להקה של איש אחד, סייד קיק מוזיקלי מושלם והחבר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי  לדרכים לקשיים ולתחנות שבין לבין) ועבדכם הבוגדני, הבנתי יותר ויותר למה אני עושה מוזיקה ולמה אני יותר ויותר נהנה להופיע. הכל בשביל ללכת למקומות שבהם אתה יכול להיות מה שאתה רוצה. השירים היו הדרכים לחיות את חייך מחדש כבלרינה של נוצות, הם הלחשים להעלות את ההיא שאיננה מן האוב עד שריח שערה יקיף אותי מכל עבר, הם היכולת שלך לעוף גבוה וכמו סופרמן להחזיר את הזמן לאחור, ולו לכמה רגעים.  אז מי לא היה רוצה לקבל את ההזדמנות לחיות את הרגעים הכי מאושרים בחייו שוב, אך הפעם מתוך הידיעה שאלו הם הזמנים הטובים?

די מהר החלה השירה, שהייתה קבורה בעומק הבטן, לנדוד במעלה הגרון אל תוך חלל הפה ולבסוף יצאה החוצה. למרות הקול הלא מושלם שלי, ולמרות שכל הדיאטות רק עזרו לי לעלות במשקל, התחלתי לשיר כמו ששרתי לעצמי כשאף אחד לא ראה. כל מה שהוסתר נחשף. אבל הפעם זה לא עבר דרך צרחות הגיטרה או עוצמת התופים. ההתנתקות מהחשמל הכריחה אותי למצוא את האנרגיה הזו בתוכי ונזקקתי להעביר אותה הלאה ולשמר בה את אותה נגיעה ראשונית, את אותו עורק פועם את המהות הפנימית וזאת מבלי להסתמך על מגברים ועזרים אחרים. דווקא אז, כשמצאנו את עצמנו בסיבוב ההופעות שבו הופענו בעשרות מקומות קטנים תמוהים ושכוחי אל, איפה שההגברה היא כבל קרוע ובידורית ממלחמת יום הכיפורים, איפה שהקור מקפיא לך את האצבעות עד שאתה לא יכול לעבור אקורד, איפה שאנשים מבקשים ממך סליחה באמצע השיר כי הם צריכים לקחת משהו מארון הדיוידים שמאחוריך, רק אז למדתי שחשמל הוא המים לעסיס הפטל של נשמתך. לראשונה ולאחרונה בחיי הזדהיתי עם שרי אריסון – השינוי היה בתוכי כל הזמן.
מאז, בכל פעם שאני נגרר בשלוש לפנות בוקר תשוש במעלה המדרגות, מטפס לאט עם גיטרת המתכת הכבדה לאחר שנסעתי מאות קילומטרים בשביל מחיאות כפיים מלאות משמעות, מחפש את חור המפתח בחדר המדרגות שתמיד מחשיך עליי, נכנס הביתה ומריח את השקט, מושך את הרגע עד כמה שהעייפות מאפשרת, רק כאן אני מבין את המשפט ההוא של רוברט ג'ונסון – "התעוררתי הבוקר והבלוז שוב הולך כבן אדם". במקום לחזור הביתה מוטרד ומבואס מזה שההופעה נחרבה בגלל סאונד בעייתי, מיעוט קהל, בעל בית תחמן ואוטו סרבן מצפון והנעה, אני אומר לעצמי שהיום עשיתי את כל מה שייעדתי לעצמי בחיים. חייתי עוד יום אחד מחיי בזמן אמת ובמלוא העוצמה שהעולם הזה מאפשר לך ואתה נותן לו בחזרה.
רגע אחד לפני שאני הולך לישון אני גונב עוד איזה הצצונת בראי ורואה שם משוגע, קופא לפוטו רצח עם מברשת שיניים ביד וקצף נוזל מבין שפתיי, בוחן את העיניים האדומות שנסגרות מעצמן ואת הקמטים בקצוות, מסתכל על השחורים באף ומסביב לעיניים, על הזיפים הכחולים שיצמחו עד בוקר המחרת, ורואה איש בלוז מאושר המחייך לעצמו חיוך קט.  חיוך שנובע מהידיעה כי הערב, בהורדת הידיים ביני לבין שטן הזמן – אני ניצחתי.

( צילומים – אלעד שופן )

"עכשיו הוא כבר לא"

עמוק ורחוק לתוך ההופעות ברחבי הארץ, כשהרעיון של השילוב בין הייקו ובלוז כבר הפך למציאות, חשתי שלמרות שהבלוז הוא קודם כל דרך חיים והייקו זה בסך הכל מלכודת רגעים, הרי שהייתי רוצה לנסות ולכתוב שיר שבאמת יהיה שילוב בין הייקו קלאסי מצד אחד ומצד שני באמת יצליח לענות לפורמט שלושת האקורדים של הבלוז.
יש סיפור זן ידוע על תלמיד הבא למורהו ושואל אותו "תוך כמה זמן אגיע להארה, אם אתאמן כל יום חמש שעות?" המורה השיב – תוך עשר שנים. "ואם אתאמן עשר שעות ביום?" הקשה התלמיד. "אם כך זה יקח לך עשרים שנה", חתם המורה.
כדרכם של רעיונות כנפיים שכאלו, דווקא המודעות לזה שאני רוצה לכתוב שיר בלוז שיהיה הייקואי באופיו הרחיקה את השיר ממני. ניסיתי וניסיתי שוב להכליא בין שני הסגנונות באמצעות המחשבה אבל אף הייקו לא ישב על קצב שאפל או מרובע סטדנרטי וכל בלוז דרש ממני הרבה יותר מילים. עד שעמדתי לי במקלחת יום אחד ותהיתי על תנועת המים הזורמים אלי וממני ועל רצף הטיפות שבכל רגע נתון נקרא זרם. ולפתע התגבשה בי תובנה של טיפה – "אני שהגעתי/ עכשיו הוא כבר לא/ אני שאלך".
ככה נוצר לו השיר הכי קצר שכתבתי אי פעם. 47 שניות בסך הכל, אבל תמצית המים שבין השורות ושיקוף המראה של ההוא שהגיע, ההוא שילך, וההוא שעכשיו הוא כבר לא, שעשעו אותי לחלוטין. הדוברו גם הייתה משועשעת וככה הרבה אחרי שנולד כרעיון, נוצר לו שיר ההייקו בלוז הראשון שלי (אותו אתם יכולים להוריד ולשמוע מהלינק הזה ). עם כמה וכמה שירים באמתחתי התחלתי לחוש שהגיע הזמן להתחיל לבנות הרכב ולחשוב על ההקלטה של האלבום שייקרא "הייקו בלוז".

על כך ועוד בפעם הבאה בינתיים תודה לכם על הזמן והעניין.

אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה עם כל האהבה שיש בי לאחי היקר – בנימין "מורפלקסיס" אסתרליס, שאמו נפטרה במפתיע ביום שישי האחרון. כולי תקווה שמשא צערו יוקל מעליו במעט.

יהא זיכרה ברוך.

"מקום בתוכי" – הדרך להייקו בלוז # 4

אף פעם לא אהבתי את רחש האדרנלין של הקו הירוק. יפנו אלי או שלא? האם אני נראה חשוד? מעבר לכל המחשבות כיצד יש ללכת לאורך הקו הירוק, עלתה בי התהייה כמה זה בסדר לתחמן את המדינה שלך. בכל מקרה, תהוי קהוי עם כתף כמעט פרוקה, מצאתי את עצמי בחמש לפנות בוקר עומד בדד במסלול האדום. בצורה לא מפתיעה כלל, עמד המסלול במלוא ריקנותו וללא איוש אחד לרפואה. ולא שלא עברה בי המחשבה "שני צעדים ואני בחוץ", אך כבן למי שלא יודע לשקר הלכתי לחפש לי את המוכס. לאחר כמה דקות של קריאות הגיח מאחד החדרים איש קטן וקצת נרגן שמעיניו רטן על חוצפת גזילת הזמן. חייכתי לעצמי, לא בגללו אלא בגלל המוח שלי, שהדבר היחידי שהוא יכול לחשוב עליו באותו הרגע היה כותרת אלבומו המעולה של בילי בראג משנות השמונים "לדבר עם איש המכס על שירה". אבל "השירה האובייקטיביסטית" שבה דנו באותו הרגע הייתה גיטרה כסופה ויפיפייה.

עוד לפני שפתחתי את המכסה של הגיטרה ידעתי מה יקרה עכשיו. כל מי שראה את "ספרות זולה" זוכר בודאי את הרגע שבו פותחים את המזוודה של מרסלו והאור המוזהב מאיר את פניהם בתאווה חמדנית. אותו דבר, רק בכסוף, קרה למוכס. אמרתי לו שמדובר בגיטרה ייחודית, אך ברגע שהאור הכסוף האיר את פניו מלמטה ידעתי שאני בבעיה קשה. האיש היה מאוהב ויכולתי לשמוע את המספרים רצים במדרגות הפתלתלות של מוחו מעלה ומעלה אל האלפים, ובדולרים. כמי שחשד שדבר כזה עלול לקרות, שלפתי את החשבונית מאנגליה והוכחתי לו מספרית כמה עלתה הגיטרה. לתדהמתי, המוכס פשוט לא התייחס לחשבונית. "כן כן", אמר בלגלוג זחוח, "אתה בטח מצפה שאני אאמין לך שזה המחיר…"
אז התברר לי שבעיני המדינה ומיצגיה המוכסים כולנו תחמנים בני תחמנים עד שיוכח אחרת. במשך קרוב לחצי שעה התווכחתי עם המוכס שרצה לקבוע לי מכס יותר גבוה ממה שעלתה לי הגיטרה, רק על סמך תחושות בטנו הקלוקלת. אך למזלי הרב, לאחר שעה עם המוכס של השטן הגיע מוכס צעיר יותר, שידע להפעיל מחשב ואינטרנט.

לאחר שהבין שאני והמוכס המבוגר נכנסנו ללופ של סופשבוע בחינוכית (משהו כמו "אתה לא מבין, זאת לא גיטרה של חמשת אלפים דולר!" מוכס: "אבל ככה זה נראה לי, ואני קובע". אני: "איפה זה כתוב?" מוכס: "אתה רואה את הספר הזה?" – ומצביע על ספר בעובי כל מדריכי הטלפון של ישראל אחד מעל השני המלא באותיות זעירות וצפופות להרשיע, כאילו אומרות לך חבוב "שכח מזה, אין לך סיכוי עלינו"… על הכריכה, אגב, כתוב ברשעות חביבה "תקנות המס והמכס של מדינת ישראל". המוכס: "חפש בספר ותראה שאני צודק", חיוך זדוני, ואני – "אבל זו לא גיטרה של חמשת אלפים דולר…"), נכנס המוכס הצעיר לרשת, חיפש את מודל הגיטרה המדוברת, בחר את האתר עם המחיר הכי יקר שיכול למצוא (נו באמת, שמישהו יתחשב במה שכתוב בחשבונית? שכחו מזה) וקבע לי מכס. יקר, אבל הגיוני.

מותש עייף ומרושש יצאתי משדה התעופה ונאספתי יחד עם כבישי תשרי אל ביתי בבאר שבע. יש משהו בחזרה הביתה מטיסה ארוכה שגורם לך לראות את הדרך הישנה בעיניי תייר נוסטלגי. בעיניים צרובות, שהתרגלו לקלישות האור הבריטי, הסתכלתי על הדרכים הנוזליות בשמש המקפחת ומבטי נדד אל יופי השדות הריקים של סוף הקיץ. כל גרוטאה ממותכת וכל עננה מתוסכלת נראו לי כמו תמונה מושלמת, אבל איך היופי של העולם הזה מסתדר עם עצבונות המיכוס, הרהרתי לעצמי באותה חשיבה פרומה של מי שנרדם במטוס וישן מעט מדי וגבוה מדי. ברגע שהגעתי הביתה שמטתי את המזוודות בסלון, פתחתי את המכסה המוכסף, שכחתי מהכתף הדואבת והעיניים השדופות וכל מה שרציתי היה לנגן עוד ועוד, הייתה לי תחושה שזה שווה הכל כי מצאתי את הכלי שלי בחיים.

הכלים המוזיקליים הכי טובים שנתקלתי בהם בימי חיי היו תמיד כאלו שגירו אותך ליצור איתם משהו ייחודי לכלי הזה. ככה הייתה הגיטרה הזו. מרגע שהתחלתי לנגן בה חשתי שהיא גוש שיש בלתי נגמר שאוצר בתוכו אין סוף פסלים אפשריים. כל כיוון חדש וכל שני תווים שהדהדו נשמעו לי כמו שקשוק השערים שנפתחו לעולם מוזיקלי חדש. אחד הדברים שריתק אותי יותר מהכל בגיטרה הזו היה הכיוון המוזר שלה. רוב הגיטרות מכוונות לתווים E-A-D-G-B-E, וככה לומד כל גיטריסט לנגן את האקורדים הבסיסיים. כבר בחנות שאל אותי רון, המוכר הידוע מהפוסט הקודם, לאיזה כיוון אני רוצה לכוון את הגיטרה, ל-G פתוח או ל-D פתוח. בגלל שמי בחרתי בכיוון של D וקיבלתי מיתרים מתאימים לכוון הזה (D-A-D-F#-A-D). הכיוון המשונה הזה הכריח אותי לנסח מחדש את כל השפה ההרמונית שהכרתי, כל האקורדים נשמעו לי לא נכונים ועם כל מיני תווים מוזרים שצצו בתוכם בגלל ששום תו לא היה במקום. מעבר לכך ניגנתי על הגיטרה בבקבוקון זכוכית על האצבע, גולש על פני המיתרים ומשתמש בתנועת הצליל הבלתי פוסקת בכדי ליצור לי מנגינות. הסיבה שנמשכתי לנגינת סלייד מגיל צעיר הייתה קשורה לעובדה שכפרחח גיטרה אימנתי את אצבעותיי לנגן הכי מהר שהן יכולות סולמות מעלה ומטה, שזה כשלעצמו מאוד מעניין אבל אין ממש קשר בין מהירות לבין מוזיקה. אך כשכבר בגרתי והבנתי כמה אין קשר, המשיכו התרגולות של השנים להזיז לי את האצבעות ולמקומות בהם לא רציתי להיות וכך חיפשתי לי משהו שיכביד ויסרבל את תנועת האצבעות על הצוואר של הגיטרה ויכריח אותי ליצור מנגינות איפה שפעם הייתי רץ משוכות.

עד שהכרתי את נגני הבלוז השורשי, האליל שלי ומי שהכיר לי את הנגינה הזו היה ריי קודר. הכרתי את העבודות שלו עם הרולינג סטונס אבל הוא הילך עלי קסם בפסקול הסרט "פאריז טקסס" של וים ונדרס. הפסקול, שאף כיכב בפתיחת התקליט של בלובנד, עיצב את האהבה שלי לנגינת סלייד. הייתי פשוט מאוהב בצליל העצל הזה שהדהד לי מתוך המדבר, פעם כרוחות ששרות לעצמן ופעם כצווחות חיה גוועת, פעם כליטוף רוח שרבית ופעם כסופת חול צהובה.
אחד הדברים שמייד עשיתי היה להתחיל לנגן שירים ישנים שלי על פני הגיטרה הכסופה. ובאותו הרגע נזכרתי בשורת השיר המבריקות של ואלס סטיבנס, שלדעתי צריכות להיות חרוטות על כל גיטרה באשר היא:

"יש לך גיטרה כחולה" אמרו הם,
אינך מנגן דברים כפי שהם.
"דברים כפי שהם" הוא ענה
"משתנים על הגיטרה הכחולה".

וכך בדיוק חשתי. כל שיר ישן שלי השתנה לחלוטין על הגיטרה הכסופה. לפתע הצליל שחיפשתי לשילוב בין ההייקו לבלוז היה מונח בקצה האצבעות שלי. אין לי מושג מדוע באותו הרגע ממש הזדחל לו מפאתי מוחי רסיס שיר שנוצר בי שלוש שנים לפני כן, אבל הצרוף של הראש העייף והרגע המיוחד נחרטו בי היטב, כאילו התבוננתי על עצמי מהצד כותב את השיר הזה.
עבורי כתיבת שירים היא רומן מכתבים המתנהל לו בין המודע ללא מודע. את הכל מצית שביב רגש או חוויה מסוימת, שבאיזו צורה חמקמקה מתחבאים להם מאחורי איזה משפט או צירוף מילים. כאורח פתאומי ולרוב לא רצוי מגיחה לה התחושה הזו מדי פעם ומנקרת במוחי כתוכי שמתלהב משתי המילים שהוא יודע. לרוב אני מנפנף את ידיי ומעיף את המטרד הזה לכל הרוחות, עד שיום אחד, כמעט בניגוד לרצוני, כל המילים מתחברות ביניהן למנגינה מסוימת שטמונה בהן ואתה חש את אותה הארה משחררת כשאתה נזכר במשהו העומד לך על קצה הלשון ואתה לא יודע מהו, עד הרגע בו אתה שומע את עצמך מבטא אותו. שחרור אדיר.

מקום בתוכי

אותו רסיס החל להיווצר בי באחד מאותם הימים השפופים שבהם גילתה לי פסיכולוגית נחמדה שהקטעים האלה שבהם אני מתעורר באמצע הלילה בבעתה ללא הצדקה ומחפש אוויר לנשום כשכולי מזיע נקראים בשם החינני "התקפי חרדה". כחלק מהעצות שלה כיצד לעבור אותם בשלום, הציעה לי הפסיכולוגית לנסות להסיט את המוח הבוער מעיסוק בעצמו אל עבר משהו אחר, תוכנית טלוויזיה, נאמר. ומאוחר מדי בלילה מקרי אחד, לאחר אחד מאותם התקפי חרדה שגזלו את שנתי מצאתי את עצמי יושב מול הטלוויזיה (דבר די נדיר עבורי, אני כמעט ולא צופה במכשיר הזה) והתמזלתי לראות תוכנית על כנס מקהלות הגוספל השנתי של ארה"ב. הלהט הדתי של אותם הזמרים, ששרו חדורי אמונה את האמת שלהם באקסטזה, ריתק והפעים אותי בו זמנית. התמלאתי קנאה במי שהדבקות שלו מתורגמת למוזיקה כל כך סוחפת, באותם גרונות ששרו שירים שרוממו את הרגע והצליחו להאיר אותו דווקא בתוך העצב הכחול מכולם.
למה אין מוזיקת גוספל לאדם אחד? תהיתי לעצמי, ומדוע הגוספל של החב"דניקים בואכה ברסלבלנד תמיד נשמע כמו גרסאות קלושות של חסידיסקו? למה אין מוזיקה יהודית החדורה באותו להט, שלא נשמעת כמו שירי הורה? לאחר שנגמרה התוכנית נדדתי אל המקלחת ומצאתי את עצמי מתחת למים, בתוך הזרימה הבלתי נפסקת של המים על גבי מצאתי את עצמי מפזם באנגלית את המילים הבאות בספק פרודיה על שירי הגוספל:

There's a place in my heart
That will never grow dark
There's a child deep in me
That will always be free
There are days through and through
And days that are not
and I have all the love inside me
That I can't live without


עכשיו מה לעזאזל יכול מוזיקאי "אלטרנטיבי" מבאר שבע, שמתמחה בשירים עצובים, לעשות עם שיר גוספל באנגלית?! כלום. יצאתי מהמקלחת, התנגבתי והתגנבתי למיטה כדי לישון. במשך שלוש שנים נשמרו להם המילים האלו מקועקעות במוחי, עד הבוקר שחזרתי מאנגליה ובאבחה של רגע התעופף לו התוכי המעצבן והפך את אותו שיר גוספל לשיר הייקו בלוז שכזה:

"יש מקום בתוכי שלעולם לא יחשיך
יש לי דרך אחת שלעולם לא תאבד
יש לי כוח לתת גם כשאין לי למי
ואהבה שאוהבת, לפעמים גם אותי."

רק אחר כך חשבתי שלמעשה עשיתי "העברה:אופקים" ותרגמתי לעברית שיר של עצמי. הבית השני כבר הכתיב את עצמו מחיי באותה עת:

"יש תקווה בשורה שעוד לא נכתבה
יש קרבות אבודים שמחכים לי אי שם.
יש ימים ללא סוף וסופים מלאי ים
ואהבה שאוהבת עולם לא מושלם."

כשניגנתי את השיר באותו הרגע הוא השתנה לחלוטין. כל תחושת הגוספל האקסטטית שדמיינתי במוחי הפכה דרך מסננת הצליל הכסופה של הגיטרה לשיר "וואלס קאנטרי-בלוז" שהיה כל כך מוכר לי משמיעה ראשונה, עד שהייתי בטוח שאני גונב אותו מאיזה תקליט נשכח. מאז ועד היום זהו השיר הכי שימושי שלי, וזה שאני הכי גאה בו. וזאת בעיקר בגלל היכולת שלו לעזור לי (וגם לאחרים כפי שהסתבר לי ) לעבור רגעים קשים.

כמה שנים לאחר מכן הקשיבה מישהי ל"מקום בתוכי" ואמרה שזה נשמע לה כשיר ילדים למבוגרים. אני לא בטוח אם היא התכוונה לזה כמחמאה, אבל אני ראיתי בכך את המחמאה הגדולה מכולם. היכולת ליצור משהו שידבר אל אנשים מבוגרים באותה אמונה תמימות והיקסמות שילדים מסוגלים לה, היו כל מה שיכולתי לבקש לעצמי. כל היש והיש והיש הזה שהחלו ממלאים את שירי, היו עבורי אותה הצבעה ישירה אל המציאות שחיפשתי, הדרך הצרה ללכידת הרגע החולף ולהאחז בו לנצח. הייתי מאושר ורציתי לשיר את השיר הזה לאותו עולם לא מושלם. כל מה שנזקקתי לו הייתה סיבה להופיע.

(היום "מקום בתוכי" סוף סוף רואה אור (או יותר נכון שערות באוזניים ) וניתן לשמוע את השיר המדובר בשמיעה זורמת באתר של היס. ואגב אני אפילו לא מנסה להסתיר שהסולו גיטרה בהתחלה הוא תוצאה של שמיעה אינסופית של פאריז טקסס – כבר אמרתי שאני מעריץ את ריי קודר ??? )

ההופעה הראשונה שלי כסולן.

הסיבה פשוט התגלגלה מבעד הדלת בראיון קבלה לקורס סאונד במכללת ספיר שם לימדתי. בין התלמידים הייתה אחת שבלטה בייחודיותה כבר ברגע שבו היא נכנסה לחדר בו ישבנו המראיינים. הטוטאליות שבה היא עשתה כל צעד לכסא והדרך שבה התנועעה כאילו איפשהו בגופה הדקיק חבוי לו כור אטומי, סימנו אותה עבורי. אבל מה ששבה אותי היה הדרך שבה היא ענתה לשאלה מדוע היא באה ללמוד סאונד: "כי מוזיקה זה הכל בשבילי" היא ענתה בפשטות מלאת תהייה על עצם השאלה. את התשובה הזו שמעתי עשרות פעמים לפני ואחרי, אבל הדרך שבה היא ביטאה את המילים "הכל בשבילי" בכמעט פטאליות שהכירה את כל החושך והאור שמוזיקה יכולה להביא וליצור, סימנה אותה עבורי כמי שנגזר עליה להיות מוזיקאית אמיתית. שמה נחרט בי כבר משלב המיונים והראיונות, ומי יכול אחרת עם שם ייחודי כל כך? רות, קראו לה, רות דולורס וייס.

היה לי ברור שהיא מיוחדת, אבל יום אחד כשביקשתי מהתלמידים להביא מהבית כמה דיסקים שהם אוהבים כדי שנוכל לשתף אחד את השני בצלילים שמרכיבים אותנו, הביאה רות דיסק של מינגוס. בעיני רוחי אני עדיין רואה אותה, חצי יושבת חצי רוטטת על כסא הסטודנט שבקושי מחזיק אותה, כל שריר בגופה נע בהתמסרות טוטאלית ובקצב מושלם לצלילים שבקעו מהמוניטורים ולראשונה בחיי הבנתי איך בדיוק אדם ומוזיקה יכולים להתאחד.
באותו הרגע רות לא הייתה מוזיקאית – היא הייתה המוזיקה עצמה.
כמה ימים לאחר מכן סיפר לי אחד מהתלמידים האחרים בקורס שרות הקליטה דיסק דמואים עם פסנתר ונתן לי אותו לשמוע.כאחד ששמע מאות דמואים בחייו אני יכול להעיד בוודאות שאף פעם לא הייתי מוכה הלם כמו ברגע שהתחלתי לשמוע את הדמו הזה. כשהתחלתי לנסוע בחזרה מספיר לבאר שבע והגעתי ל-"I Love This Blue Life Of Mine" עצרתי את האוטו בצד והתבוננתי במכשיר בחוסר אמונה טוטאלי. זה היה פשוט שירים כל כך  טוב. למה היא שתקה כל הזמן הזה?
למחרת נכנסתי לכיתה והדבר הראשון שאמרתי לה היה "את חייבת להוציא את זה!" "אבל זה דמו", היא ענתה. "לא, זה לא, זה מדהים" עניתי. שנים אחר כך ישאל אותי מישהו איך קרה שגיליתי כישרונות כמו רות ונועה. אני לא זוכר איזו תשובה מקושקשת עניתי לו, אבל ביני לבין עצמי ידעתי היטב שאין באמת דבר כזה שנקרא "מגלה כישרונות". אתה פשוט בר המזל שהכישרון הזה בוחר להתגלות למולו לראשונה.

כמה שבועות לאחר מכן רות קבעה לעצמה את הופעתה הראשונה כסולנית (במקביל היא הייתה חברה אז בלהקה אחרת שנקראה RiverStyx ) ומכל המקומות בעולם היא בחרה לקיים את הופעתה בבארבי החדש. נדמה לי שזה היה  בגלל שהיה להם  פסנתר. איכשהו, כנראה בהמלצתו של שאול שהשם של הטלנטית הצעירה לא נראה לו מספיק מושך קהל, דיברנו על זה שאופיע לפניה בכמה שירים, וכך לגמרי ללא החלטה מודעת מצאתי את עצמי לראשונה מפורסם על לוחות המודעות של ההופעות תחת שמי המלא, אפילו ששאול מהבארבי הוסיף "בלובנד" בסוגריים לאחר שמי, כאילו שאותם שלושה וחצי אנשים שמכירים את בלובנד יבואו להופעת הקאמבק של.

למעשה חלפו כמעט שנתיים מאז ההופעה האחרונה של בלובנד והנה אני הולך לעלות על בימת הבארבי עם גיטרה שאני בקושי יודע לנגן עליה ושירים חדשים שאני בקושי סגור על המילים שלהם, ולעשות את זה מתוך ידיעה שאחרי הולכת לעלות זמרת גדולה.   נזקקתי למשהו שימלא אותי בביטחון ויקל עלי לעשות את הצעד הזה.

ועל חליפות הופעות ראשונות וכיצד בונים להקה מאיש אחד, נדון בפעם הבאה.

(ככה החליטו המנהלים שלי בהיס, אני רציתי לכתוב פה עוד אלפיים מילים על העניין, אבל אמרו לי שאם אני אמשיך להציף את הרשת בקצב הזה, לא יוותר אף אחד שיקנה את הדיסק או כל דבר שקשור להייקו בלוז 🙂

בנתיים, שוב תודה רבה לכם על הזמן והעניין.

(ואגב בצרוף מקרים ממוזל ביום חמישי הקרוב נופיע רות ואני בחיפה. במרתף 10 )

שבת שלום.

"עצוב כמו מים" – הדרך להייקו בלוז # 3

 

כבר בתור ילד, כשנשאלתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול (מה, רק אותי שאלו שאלות מוזרות שכאלו?) הייתי עונה בלאות: דוב פנדה. יש הרבה סיבות למה חשבתי שאני רוצה להיות דוב שנערץ על מיליארד סינים. אבל העיקרית שבהן היא כי לא הייתה לי ברירה, לא משנה כמה שעות ישנתי ביממה – העיגולים השחורים מסביב לעיניי היו שם כל חיי, ובסוף 2002 הם הפכו מעיגולים לחורים שחורים.
אחרי שגיליתי את הבלוז האקוסטי גיליתי גם את קלטות הווידאו והדיוידיז של סטפן גרוסמן, איש וסמכות שהוא המקור הרציני ביותר ללימוד כל סגנונות הנגינה של גיטרה בלוז אקוסטית. מדי בוקר, טרם השכימו הציפורים הייתי נופל מהשינה לקראת חמש בבוקר ולפני שהתפניתי לעבדות היום, הייתי יושב בסלון ביתי במשך שעתיים מול הטלוויזיה ומעיר את השכנים עם בדיחות הקרש של סטפן גרוסמן ובעיקר עם קטעי גיטרה משנות השלושים והארבעים. מדובר בטכניקת נגינה שיש לה שמות רבים ונקראת לעיתים כ"נגינת כותנה" או "הפטיש ההולם", אבל לרוב היא נקראת סתם "פינגרפיקינג". לצערי, בארץ הבמבה ומתי כספי לנצח, אין מודעות או מסורת של נגינה בטכניקה הזו ולכן נזקקתי לדיוידיז של גרוסמן שהגיעו לביתי במשלוחים מהמקום ההוא שם מעבר לים. הייחוד של הטכניקה הזו הוא השימוש המוזר שעושים באצבעות היד הפורטת (מה שאצל רוב בני האדם אומר יד ימין). בנגינת כותנה לא משתמשים במפרט אלא באצבעות בלבד, כשהחלוקה היא כדלהלן: האגודל מנגן סוג של באס ותופים, האצבעות הנותרות עושות ליווי וסולו – והכל בו זמנית. עבורי זה היה חידוש גדול. התחלתי להבין כיצד אדם אחד וגיטרה יכולים להיות תזמורת שלמה (רק תקשיבו לבליינד בלייק או רברנד גארי דיוויס – פשוט לא יאומן איך שהם מנגנים) ואחרי שהתחלתי להשתלט על הבסיס של הטכניקה, חיפשתי את התזמורת שלי.

הוריי, שהבחינו שפיתחתי התמכרות חדשה לנגינת גיטרה ולעבודה אינסופית וחסרת מנוחה, קנו לי כרטיס טיסה לאנגליה וכמעט כפו עלי לנסוע ולבקר את דודתי האהובה תמי, שכבר חיה לה אי אלו עשורים בבורנמות', אשר שוכנת בשלווה שעמומית על חופה הדרומי של אנגליה. מייד כשעלתה אנגליה בעיני רוחי חשתי שמעבר למפגש המשמח עם הדודה ובניה, הרי שזו תהיה הזדמנות נהדרת לנסוע ולקנות לעצמי גיטרה חדשה מעבר לים, כי פה בארץ לא הצלחתי למצוא גיטרות שבנויות, או יודעות לעשות את מה שאני רציתי – לנגן בלוז אקוסטי. דרך הדיוידיז של גרוסמן נחשפתי לעולם הסמוי של הגיטרות האקוסטיות. כך גיליתי שלסגנונות נגינה שונים יש גיטרות אקוסטיות מאוד שונות, ו"נגינת כותנה" עושים בדרך כלל על גיטרות שנראות, מרגישות ובעיקר נשמעות מאוד אחרת מאלו שעליהם מנגנים שירי רוק באמצעות מפרט. לתסכולי הרב גיליתי שכל יבואני הגיטרות בארץ, ללא יוצא דופן, מביאים הנה ממש ממש מעט מהגיטרות של החברות המובילות בתחום האקוסטיות, וגם מהמעט הזה הן תמיד יביאו את הגיטרות המיועדות ל"שירו איתי, קיסריה" ולנגינת מדורות, כאשר לרוב הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם הגיטרה הזו הוא בעיקר להשתמש בה כחומר למדורה עצמה.

 

 

לקראת הנסיעה חסכתי סכום נכבד בצד וכל רגע פנוי מול המחשב עיינתי במידת חמוקיהן השופעת, בהיקף צווארן הענוג וביופי המהגוני של אחוריהן – כן אני עדיין מדבר על גיטרות, ובעיקר של מרטין. חברה שהגיטרות שלה הן מהחומר שממנו יוצרים אגדות, והיא אגדה בתחום הגיטרות האקוסטיות, המנוהלת כעסק משפחתי כבר למעלה ממאה ועשרים שנה בידי אותו גמד ג'ינג'י בדיוק (רק שכל חמישים שנה הוא מתחזה לבן, לנכד ולנין שלו, אבל לא יכול להיות שכל המשפחה הזו נראים בול העתק אחד של השני ובעיקר כמו שלמה ניצן בכתום). עם יכולת רטוריות של חובב מדע בדיוני לשעבר, התלבטתי שוב ושוב איזו גיטרה כדאי לי לקנות רק על סמך תמונות וסוגי העץ המרכיב אותן. כמובן שכשהגעתי לאנגליה גיליתי שפורנו ברשת זה דבר אחד והמציאות – אה ובכן, כמו באתרי הכרויות בואו נאמר שתמונות זה לא הצד האמין של הרשת. ולא שהגיטרות של מרטין לא היו טובות, אבל אחרי שקרעתי את בורנמות' וכל האטרקציות התיירותיות שלה (עניין של שלוש דקות וחצי) נסעתי ללונדון ומיד שמתי פעמיי אל גן העדן של הגיטרות האקוסטיות ברחוב דנמרק. שם גיליתי שמעבר למאות הגיטרות האקוסטיות שיש בחנות המיועדת אך ורק לאקוסטיות, יש עוד חדר מטופח יותר ועם גיטרות "קצת" יותר יקרות. עם חוצפה של ישראלי נואש נכנסתי בביטחון רב אל חדר ה- V.I.G(Very impossible guitars) והתחלתי לנגן על גיטרות שנשמעות כמו החלומות שלי ושהמחיר שלהן אף עבר אותם והתקרב למחיר ג'יפ יאפי או דירה באר שבעית קטנה. לכשנגנתי על חלק מהן, אפילו שקלתי למכור את הדירה שקניתי ולעבור לגור בתוך אחת מהגיטרות האלו במקום, אבל שוק הנדל"ן הבאר שבעי אף פעם לא התאושש מעצם קיומו, כך שבצער רב נאלצתי לגנוז את הרעיון.

בעודי חוזר באצבעות כבדות אל ממלכת הגיטרות האפשריות, אכול לבטים, מחשבות ותהיות האם לא הגיע הזמן לזרוק את כל החלומות על האחת והיחידה ולהתחתן עם מישהי קצת יותר זולה ממושלמת (רק שיהיה ברור, אני עדיין מדבר על הגיטרות), צדה את עיניי גיטרה שעמדה בכוך נפרד בין העולמות. מאז שראיתי כנער קשה את עטיפת "אחים לנשק" של דייר סטרייטס, הייתי כמעט מאוהב בגיטרה שעל העטיפה. כסופה ומעופפת אל העננים הורודים על פני הרקע התכול, עם חורי צליל כמו של צ'לו, מבהיקה ועתיקה וכל כך יפה שפשוט לא הבנתי: למה לגיטרות כאלו יש על העטיפות בלבד? והנה ממש מולי, בכף הקלע שבין העולמות, שוכנת גיטרה כסופה שכזו. "אפשר לנסות את זו?" שאלתי את המוכר, שבדרכו הבריטית השיב לי "אתה יכול, אבל אתה בטוח שאתה יכול לנגן עליה?" לא הבנתי מה הבעיה, אני מנגן על גיטרה עשרות שנים, והוא שמע אותי מנגן על שאר הגיטרות, אז למה השאלה המוזרה? המוכר, שהבחין בספקנותי, פסק: הגיטרה הזו היא לנגני בלוז רציניים בלבד. כשתמהתי שוב מה זה אומר, הסביר לי הבחור בצנוניות צינית שמעבר לעובדה שהגיטרה הזו שוקלת טונה וחצי, המיתרים שלה רחוקים מהצוואר כמו בריצת משוכות, ועובי המיתרים שלה נמדד ביחס בינו לבין חדק של פיל. או במילים אחרות, צריך אצבעות של דוב פנדה עם גמישות של בלרינה וקואורדינציה של טייס קרב כדי לנגן עליהם, הרי שכל המיתרים מכוונים אחרת ומנגנים עליה באמצעות מפרטוני מתכת שמתלבשים על האצבעות והיא ממש, אבל ממש ממש לא בנויה לנגינת גיטרה רגילה. "זה רק נראה כמו גיטרה, למעשה זה כלי אחר" חתם והבהיר לי המוכר את האמת המרה על הגיטרה הזו ולמה היא לא הכי נפוצה בעולם.

 

 

 

מבולבל, עצוב וללא גיטרה חזרתי כל הדרך דרומה ברכבת לבורנמות', אפילו הנוף הבריטי, שלא מפסיק להפעים אותי בהשתנותו הקיצונית בין פסטורליה כפרית ירוקה ומלנכולית לאורבניה תעשייתית מנוכרת להפליא, לא הצליח להרגיע אותי הפעם. הייתי טרוד במחשבות עם איזה גיטרה לחזור ארצה. יומיים אחר כך וכמה אלפי קילובייטים שזרמו למחשב בבונרמות' הייתי מומחה וירטואלי לענייני גיטרות כסופות. למדתי על האחים הסלובקים דופרה, שעברו לארה"ב והקימו חברה בשם "נשיונאל" ואחר כך חברה אחרת שנקראה "דוברו", מתוך שאיפה לממש את החלום שלהם לייצר גיטרה מודרנית מחומרים מודרניים (מתכת, נחושת וכדו') בעלת צליל חזק יותר מכל גיטרה אחרת שיוצרה באותה תקופה. לגיטרה הם קראו גיטרה רזופונית, או רזונטורית (אני מניח שבעברית זה יהיה משהו כמו הדהודית), ועם שם לא נגיש שכזה, אין פלא שגיטרות האלו ידועות עד היום על שם האחים – "דוברו". מעבר לחומרים התעשייתיים של גוף הגיטרה, הרעיון של האחים היה להוסיף קונוס מהדהד בתוך הגיטרה שיגביר את הדהוד המיתרים ויקרין את הצליל חזק יותר כלפי הקהל – תזכרו שאנחנו מדברים על שנות העשרים ולפני המצאת ההגברה החשמלית. יש סיבה מדוע הגיטרה הייתה כלי לסרנדות אישיות ולא השתלבה בתזמורת סימפונית, מדובר בכלי אינטימי ודי חלש מבחינת הצליל שלו.

הרעיון הבסיסי של האחים היה מבריק, היישום אפילו יותר. הבעיה הייתה שלגיטרה היה צליל מוזר כזה, שלא ממש מזכיר גיטרות קלאסיות או אקוסטיות. צליל שאיך לומר זאת בעדינות? נשמע מאוד מתכתי אבל במובן הטוב של המילה ומהדהד הד הד הד הד הד. מעבר לכך, נגנים "שמרניים" נרעשו מהביזאריות המטורפת של הגיטרה בעלת הגוף והצליל המתכתי, וטענו שזו גיטרה בלי נשמה. האחים הוסיפו כמה חורי הדהוד בצורת F, ממש כמו בצ'לו, שדרכם אולי תצא נשמתה של הגיטרה ובכדי להראות שבכל זאת מדובר בכלי בעל מסורת ולא משהו שמגיע מהעתיד הרחוק, אולם הנגנים הממוסדים לא קנו את העניין. באיזה שלב הם אפילו ייצרו ורסיה של גיטרות חצי-רזופוניות בעלות גוף מעץ אבל עם קונוס מתכתי בפנים, אך בסופו של דבר הכל היה לשווא. ההמצאה של הגיטרה החשמלית הרסה אותם לחלוטין, שכן מי צריך גיטרה מוזרה שכזו כשאפשר להגביר את קולה של הגיטרה הסטנדרטית?

למזלי הגדול, הגיטרה המוזרה הזו התחבבה מאוד על נגני בלוז בשנות השלושים מכמה וכמה סיבות. מעבר למראה שלה, שמצליח לעורר תמיד קריאות התפעמות מכל רואיה, עוצמת הצליל החזקה אפשרה להם למשוך יותר קהל ברחובות ובמסיבות שבהם הם שרו והופיעו לפרנסתם. אם נוסיף לעניין את העובדה שלגיטרה היה צליל מעולה לנגינת סלייד (נגינה באמצעות צינור זכוכית, חרס או מתכת קטן, שלרוב מולבש על האצבע ומאפשר לנגן לגלוש על המיתרים מעלה ומטה מבלי שסריגי הגיטרה יקטעו את הצליל על פי הסולם המערבי, מה שמאפשר המון אפקטים וצליל מייבב משהו), נבין שהגיטרה הזו הפכה כמעט מזוהה עם נגני בלוז שחורים כסון האוס, בוקה וויט ובליינד בוי פולר (אגב, גם נגנים לבנים אימצו אותה במוזיקת הקאנטרי השמרנית. שם העדיפו את הגיטרה בעלת גוף העץ עם הקונוס בתוכה והצליל הפחות נועז על פני העתידנות של גיטרות המתכת). עשרות אנשים שהתלהבו מהמראה של הגיטרה לקחו אותה לידיים במשך השנים אולם אחרי כמה ניסיונות הניחו אותה בצד וחזרו לנגן על גיטרות רגילות. אגב, אני לא יודע אם זה נעשה כנקמה על המחווה שעשינו לו בדיסק הקודם – אבל בעטיפת "שפויים" של שלמה ארצי הוא מצולם מחזיק גיטרת נשיונל כסופה ביד. (כפי הנראה, מדובר בגיטרה של סינגולדה) ומדגמן את מראה "בקיץ הבא בקיסריה הבנויה" שלו, ללא שמץ של מושג מה זה הדבר הקר הזה שיש לו בידיים, אבל מה זה חשוב, העיקר שזה מצטלם טוב.

הקושי הגדול בנגינה על הגיטרות האלו הוא הכיוון המוזר של מיתרי הגיטרות. רק בשביל להבין מה זה אומר, פשוט תדמיינו שאתם צריכים להקליד משפטים על פני מקלדת שבה הפכו לחלוטין את סדר האותיות. אה… כבר לא כל כך פשוט הא? אגב, נגנים רבים, שהמראה של הגיטרה הזו מעביר אותם על דעתם (כמוני, למשל), משנים את הכיוון שלה ומכוונים את הגיטרה כמו כל הגיטרות האחרות – אולם כל בעל אוזן יבחין שאז אתה מאבד את כל הצליל הייחודי וההדהודי שלה, מה שגורם לגיטרות כאלו לגמור את חייהן בתור "הגיטרה הכי יפה על הקיר אבל אין לי מושג איך מנגנים עליה".

אחרי שיקולים רבים לאורך כל הדרך מלונדון לבורנמות', החלטתי לחזור לארץ עם גיטרה אקוסטית בתחום המחיר שלי וכשחזרתי ללונדון שבוע לאחר מכן שמתי פעמיי אל עבר רחוב דנמרק בשנית. אולם באחד מהשיטוטים שלי ברשת גיליתי שבמקום שנקרא הולבורן יש חנות שמתמחה אך ורק בגיטרות רזופוניות – ואת זה הייתי פשוט חייב לראות. מאחר והיה לי כרטיס נסיעה חופשי יומי במטרו הלונדוני, לקחתי את עצמי אל תחנת איינג'ל. מיד הבנתי למה קוראים לתחנה כך, כי מיד כשיצאתי ממנה פניתי ימינה, עברתי כמה מכוניות והגעתי לגן עדן בפעם השנייה בתוך שבועיים.

לונדון רזופוניק סנטר (שלמרבה הצער נסגרה לאחרונה) הייתה החנות היחידה בעולם שהוקדשה כל כולה לאותם כלים עתיקים, שבמאה העשרים ואחת עלו כמו עשורים שלמים של עבודת כפיים. כלים מדהימים שאף בלוזיסט מפעם לא יכול היה להרשות לעצמו גם אחרי אלף שנות נגינה. חנות שבדיעבד הבנתי שהתפרנסה בעיקר מיפאנים מפוצצים בכסף שמשוטטים כנמלים על פני הפלנטה ואוספים את כל הגיטרות האלו רק כדי לתלות אותם על הקיר של הבנק בתור השקעה לעתיד לבוא, או בשביל האיסוף עצמו.

כנראה שאותו יום היה יום חג יפאני, שכן רון אחד, מבעלי החנות, ישב בה לבדו ורק חיכה שמישהו כבר יגיע. מהר מאוד הוא הבין שמראה התייר שלי איננו טקטיקת קניות חדשה של היפאנים המתחזים לתייר ישראלי, ושהארנק שלי מכיל מקסימום תקציב לסט מיתרים, יותר מאשר לגיטרה ב-5000 פאונד.

אולם תודות לאל הגיטרות הכסופות, או ללהט המיני של בחורות ישראליות ממוצא תימני בשנות השישים אשר נטו חסדים לרון יקירנו עת התנדב בקיבוץ ליד חיפה, בהחלטה של רגע ממוזל לקח אותי רון המוכר הנוסטלגי כפרויקט טיפוח קולניאלי ופיצה אותי על כל שנות המנדט. במשך שמונה שעות הוא הכין לי תה בריטי משובח, ותוך כדי תיאור מעלליהן המיניים של בחורות "יאמאניות" הרביץ בי את תורת הגיטרות הכסופות. הוא סקר בפני את ההיסטוריה של הכלים האלו תוך כדי נגינה והדגמה של כל הטכניקות האפשריות על הכלי, עם טיפים מבפנים לגבי האיך, המה וכל מה שקשור בנגינה על הכלי הזה. קבלתי סדנת אומן יקרה מפז בחינם לחלוטין. אולם כל הזמן זה ניקר בי : מה זה עזר לי עם כל הכלים היקרים האלו? הייתי שודד את הבנק הקרוב לחנות אם רק הייתי יודע איך אומרים "יאללה יאללה זה שוד, תביאי הכסף" באנגלית מבלי שזה ישמע ויראה כמו טייק אוף קומי על "ספרות זולה", עם פקידה בריטית שעונה לי בקרירות רשמית רוויה בציניות "אקסקיוז מי? האו קאן איי הלפ יו?"

כשבאיזה שהוא שלב מצאתי את עצמי שיכור מכל הנחושת והכסף שמסביבי, בוהה דרך הויטרינות השקופות על הערב הלונדוני שנופל בבת אחת על העיר, השתררה אותה שתיקה נינוחה שאפשרית רק באירופה. "אחחח", נאנחתי בקול, "אם רק היה לי כסף לקנות גיטרה רזופונית, טוב, אני כנראה אצטרך להסתפק במרטין אקוסטית זולה יחסית".

האוזניים של רון נזקפו שוב ובמבט של אירופאי תם שתימניות בסיקסטיז סובבו אותו כג'חנון מצוי, אמר לי: "אתה יודע שיש לנו גם גיטרות רזופוניות זולות יחסית? אתה מחפש אחת כזו?"

באותו רגע רציתי לעשות שני דברים – האחד, לקפוץ לתקרה מרוב אושר, והשני לצרוח עליו "מה אתה עושה ממני צחוק שמונה שעות אתה מראה לי כלים שעולים כמו כל באר שבע ועכשיו אתה נזכר להגיד לי שיש לכם גם גיטרות זולות כאלו?!" (זול כמו משהו בסביבות ה-5000 ₪). רבע שעה אחר כך ניצלתי את מסגרת האשראי הבינלאומי שלי עד תומה ויצאתי מהחנות עם גיטרה כסופה משלי.

כדוב פנדה מצוי עליי להודות בצער שאף פעם בחיי לא הלכתי עשרים סנטימטר מעל הרצפה. אולם באותו רגע, לראשונה ולאחרונה, ריחפתי כל הדרך לדירת בן דודי דויד באיזור קינגס קרוס (מלונדון ועד כוש, אנחנו שבט שלם של דויד פרץ שזומם להשתלט על העולם, אבל זה כבר בהחלט סיפור אחר). העובדה שביד ימין שלי הייתה אחוזה גיטרה ששקלה כמו סטי"ל קטן, לא שינתה במאומה את הריחוף ששריתי בו. הייתי מאושר. הייתה לי גיטרה שנשמעה ונראתה כמו החלומות שלי ועכשיו כל מה שנותר היה לקחת את כל מה שלמדתי באותו היום ולהבין איך מאלפים את הסוסה הכסופה לאצבעות הפנדה שלי.

 

עצוב כמו מים.

 

כבר למחרת, כשהדוד פרץ האחר המריא לעבודתו החשובה כיועץ פיננסי בסוהו, לקחתי את עצמי ואת הגיטרה דרך הרחובות של לונדון אל פארק ציבורי ששכן על גדות התמזה והתחלתי להתאמן על סוג הנגינה החדשה. "אחד הדברים הכי טובים בגיטרה הזו הוא שהיא מכוונת לאקורד פתוח", נזכרתי במילותיו של רון (זאת אומרת שגם אם תפרטו על כל המיתרים מבלי לאצבע או ללחוץ עליהם, זה כבר ישמע לכם אקורד יפה ומהדהד), "אתה יכול לנגן מנגינה על מיתר אחד, לפרוט את כל השאר וזה ישמע בסדר…"

לקחתי תרגיל בסיסי שרון הראה לי והתחלתי ליצור איתו מנגינות על מיתר אחד. אצבע אחר אצבע, בתחילה זה היה איטי ומהוסס כמו ג'נטלמנים בריטים בחנות מין (אל תשאלו…), אך ככל שעבר הזמן וכל באי הפארק התרחקו מהבחור שנמצא בלופ עם הגיטרה שלו, החלו האצבעות לנוע מהר יותר והמנגינה החלה לזרום מביניהן במהירות מתגברת.

כמה שעות אחר כך ובלב שקיעת קיץ אירופאי, הבטתי אל מי הנהר הזורמים להם בלב העיר הגדולה וחשתי את אותה נינוחות מאושרת, כשאתה נמצא במקום הנכון ברגע הנכון עם ההרגשה הנכונה. מחובר לכל מה שקורה מסביבך, מהעלים הנעים חרש ברוח ועד הפנסים שהחלו להידלק על גבי הספינות הקטנות שצפו להם במי הנהר. העולם כולו השתקף מעוות ומצחיק ממשטחי הגיטרה הכסופה שלי וכל צליל שבקע ממנה היה השתקפות של הרגע המאושר הזה, ובתוך כל השמחה הצלולה הזו אני חש שמשהו דוקר אותי בצד – לא הייתה שם אף אחת לחלוק ולחוות איתה את כל היופי הזה.

באותו הרגע, תרגיל הגיטרה הפך לשיר.

 

עצוב כמו מים

"יש סירות קטנות במים

שצפות לשום מקום

אבודות בשעת ערביים

על נהר רחוק רחוק

 

מתבונן אל תוך המים

ורוצה כל כך קרוב

לאחת שכל חיי היא

לא נמצאת בשום מקום.

אז הלילה ובינתיים
אני כאן בשום מקום
שר עוד שיר עצוב כמו מים
שזורמים אל ים כחול

יש סירות קטנות במים

שצפות לשום מקום
אבודות בשעת ערביים
על נהר, רחוק רחוק."

אז איך מדברים על שירה עם פקיד המכס, ולומדים להופיע מחדש, מה ההבדל בין חליפות עורכי דין וחליפות חתנים, איך בן אדם אחד הופך ללהקה ואיפה ראיתי את ההופעה הכי טובה של רות דולורס וייס אי פעם – על כל זה ועוד בפוסט הבא.

שוב תודה לכם על העניין והזמן.

דויד (המותש אבל מאושר כי יש סוף מאסטר של האלבום, וגם ציורים לעטיפה, אבל על זה עוד נדבר בזמן עירני יותרואם תרצו לקרוא איך הדברים נראים מהצד השני של הים הנה הפוסט של בני מורפלקסיס על השבוע האחרון בבלוג של היס )

 

"יפה כמו שקט" – הדרך להייקו בלוז # 2

(צילום: יוסי אלבז מתישהו בשנת 2001 )

האודיסאה שלי בחלל התחילה ב – 2001.  בד בבד עם התפרקות בלובנד נסגר גם "נויז" – אולפן ההקלטות המסחרי שהיה לאלעד ולי. לאחר קיץ ארוך של חוסר עבודה, התרכזתי מסוף השנה והלאה בנסיון להיות אדם נורמלי מהישוב. שלושה ימים בשבוע הייתי מורה לגיאוגרפיה בתיכון, וביומיים הנוספים הייתי מרצה לסאונד והפקה במכללה.
אין לי שום בעיה לקום מוקדם בבוקר ולעבוד. אולי זה חינוך הפנימיה הצבאית שקבלתי בנעוריי, אולי אלו בעיות השינה שלי, אבל באותה שנה גיליתי שכשאתה חלול מבפנים, השעות המטושטשות בהן השחר פוצע את העיניים לא עושות לך טוב.

מדי בוקר הייתי לוקח את עצמי אל התחנה המרכזית והעלובה של באר שבע, מטפס לאוטובוס "המורים" ולכל אורך המדבר החלוד עד דימונה או איזורי הספר הנטושים בדרך לשדרות, מצאתי את עצמי מאזין לבלוז-קאנטרי משנות השלושים. מעבר לעובדה שהאוזניות היו תירוץ מוצלח ביותר להתחמק מריכולי מורות על תלמידים הרבה יותר מדי מוקדם עבורי בבוקר, המוזיקה הזו כשפה אותי בשפתה העתיקה.
הפשטות המדהימה הזו של אדם אחד, גיטרה, והאמת החורקת, כבשו אותי. היכולת לבנות עולם שלם של תמונות מחשבות ורגשות, במילים פשוטות כל כך, הרגיש לי נכון ומדוייק יותר מכל דבר אחר ששמעתי באותה שנה.

חמוש בכרטיס אשראי בינלאומי (שזה למרבה הצער אחד היתרונות היחידים של עבודה מסודרת.) התחלתי לחפור באדמת הדלתא השופעת של המיסיסיפי. ככל שהעמקתי גיליתי עוד ועוד מרבצים של זהב שחור וכל דיסק חדש שהגיע מעבר לים, יצר גשר צלילים בזמן שלקח אותי היישר מסלון ביתי בבאר שבע אל עולמות אחרים. מדי ערב עת התמוטטתי על השטיח מול מערכת הסטראו יצאתי למסע אחר. מבועת מהשטן זחלתי אל תוך עולם הביצות המרחף של סקיפ ג'יימס ויחד איתו הבנתי לראשונה את ההבדל בין אור, צל וכל מה שבינהם. כעיוור הלכתי בשבילי הערים הגדלות, יד ביד עם התשוקה המוארת של בליינד רברנד גארי דייויס, ונכבשתי בשמחת החיים הפשוטה והכל כך נינוחה של מיסיסיפי ג'ון הרט שאותו אימצתי לי כסבא שמעולם לא היה לי.

בעודי עובד עד אובדן הכרה בללכת לאיבוד, מצאתי את העיסוק באותו עמל מפרך – חציבת השיר הקדמון מהחומר האפל של הנפש – את האתגר הגדול ביותר עבורי כאמן.  היכולת לסנן מתוך קצה הסבל של הקיום האנושי את רגעי ההתעלות הגדולים ביותר שלו – הפעימה אותי.

תרגמתי חלק מהשירים שאהבתי לתוך האי.פי השני של "העברה אופקים", אולם מבחינתי היה זה רק נסיון להבין את ההיתכנות של השירים האלו בעברית. למרות שהייתי בתחילת בלוז שנות השלושים שלי, לרגע אחד לא חשבתי שאני באמת יכול להפוך לבלוזיסט שחור משנות השלושים. עצם המחשבה היתה מגוחכת עבורי, הייתי באר שבעי ממוצא מרוקאי שעבד הרבה יותר מדי בישראל של שנות האלפיים. אולם מבלי שידעתי הזרע השחור נזרע בי ונבט לאיטו.

בדיעבד אני יודע שהשחיקה המתמדת של גלגלי השיניים בעבודה, וההבנה שכשלון התקליט השני של בלובנד היה בעצם כשלון חוסר היכולת שלי להתמודד עם מי שאני והצד ההרסני שבי, הוליכה אותי לחיפוש אחר האיזון. דרך לקבל את העולם הזה על שלל יתרונותיו וחסרונותיו. אז לא ידעתי לנסח את זה במילים יפות כמו פה. פשוט חיפשתי משהו שלא ידעתי מהו.

שבת אחת הביא ערן (ערן קולירין – קולנוען מבריק והבחור בר המזל שהתחתן עם אחותי ) לבית הוריי ספר שנקרא "אומרי שיר על סף מוות"-  אנתולוגיית שירי הייקו אחרונים, שערך ותרגם יואל הופמן. הקישור בין אמירת שיר וסף המוות – ריתק אותי. פתחתי את הספר וקראתי בו עוד ועוד שירים שצמצמו חיים שלמים ואת כל החויה האנושית כולה, לכדי רגע שיר אחד. לכאורה רגע קפוא בזמן אך למעשה חי בו לנצח. היכולת לעשות כל זאת בדיוק מוחלט ובתוך שלוש שורות  קצרות – הקסים אותי.

שירה שלא מתעסקת בצער העבר או בחרדת העתיד, שלא עוסקת ברגשות אלא בדבר הקיים באותו רגע. ההתפעמות החבויה בכל פריחת דובדבן ובכל גרגר אבק, היופי הזהה שטמון בשתן הסוסים המזהיב ובפרפר הראשון של האביב.  כשהתחלתי לראות את העולם דרך העיניים העתיקות והפקוחות של איסא, בוסון, ובעיקר באשו – הבנתי שרוחניות זו בסך הכל מילה שההקשר האופנתי שלה אולי מאיים קמעא (לרגע לא היה לי שום רצון להתקרב לבומבמלה ) אך זו בסך הכל מילה שמאפשרת לך את הבחירה בחיים ערכיים על פי הבנתך.

במסגרת מילוי החללים הריקים בנשמתי על ידי ריקון (יש מילה כזו?) כרטיס האשראי, הייתי מגיע לחנויות ספרים ופשוט קונה כל ספר שמצאתי שהיה לו איזה קשר להייקו או תרבות יפאנית.

את "מסע אל תוך הירח – זן ושירי האיקו מאת בשו" של ישראל תמרי, מצאתי בפינת המוזלים של צומת ספרים. באותה שנה הספר הזה פשוט ליווה אותי לכל מקום, וכל פעם שנכנסתי לחנות קניתי ממנו עוד שלושה עותקים ונתתי לכל מי שאהבתי. שירת ההייקו הגאונית של באשו, וההסברים המרתקים של תמרי גילו לי עולם חדש של חשיבה וחויה עד שבסופו של דבר מצאתי את עצמי מנסה ללכוד עוד ועוד רגעים בחיי דרך שלוש שורות קצובות.

כדרכם של נסיונות ראשונים ללכת, ההייקו הראשון שכתבתי, נפל מייד על רגליו.

"חריקות עץ חום

פנטאטוני בתוכי

זה בלוז של אשה."

אולי עדיף היה שהשיר הלא ממש ברור הזה, ישאר במגירת היצירות הלא מפורסמות של הבמה החדשה. הוא לא היה טוב במיוחד אז וגם היום אין לי שמץ של מושג על מה בדיוק כתבתי אותו. לא הייתי מביא אותו לפניכם אלמלא העובדה שמנגנון העלאת היצירות לבמה החדשה, מכריח אותך לתת שם ליצירה שאתה מעלה. וכך ברגע אחד של היסח הדעת והשראה לא ברורה, ובעיקר בכדי לצאת ידי חובה, נתתי להייקו הזה את השם המוזר למדי  – "הייקו בלוז".

כך במקרה לחלוטין, נוצר לו הקישור הבלתי אפשרי בין שני הדברים שהכי ריתקו אותי באותה תקופה – השחור של שנות השלושים ושירת ההייקו היפאנית של המאה השבע עשרה .

יש הרבה רגעים בחיי בהם אני מרגיש כגיבור קומיקס, לרוב כדמות שולית או באיזה קומיקס על סופר "אנטי גיבורים".  אולם בעודי מתבונן במסך המחשב מחכה שמנגנון הבמה יעכל את המידע ששלחתי לתוכו, הבנתי שאני נמצא ברגע  קומיקסי, אחת הסיבות לתחושה זו, היתה ודאי הנורה המהבהבת שהופיעה מעל ראשי עם הכתובת אאוריקה – "הייקו בלוז".

איך לא חשבתי על זה קודם? זה נראה לי טוב מדי, מכדי להיות אמיתי. השילוב בין שלוש שורות ושלושה אקורדים, היכולת לצקת בתבניות הבלוז העתיק מבט חדש שבוחן את הרגע, העצבות שמחפשת את השמחה, לפתע הדרך קדימה היתה ברורה לי לחלוטין. עכשיו כל מה שנותר היה לכתוב את השירים.

יפה כמו שקט

במשך שנים כאב לי הרגע ההוא באותו יום שישי צהוב ומאובק שבו היא באה להגיד לי שלום, בפעם האחרונה. שעון עם הכסא על הקיר, מנגן בגיטרה עד קצה השקט שנוצר, לאחר שסיימה את דבריה. האצבעות הרוטטות והערב הנופל כשובל רחשים מאחריה, ההליכה הקצובה שלה ממני והלב שפעם בי בלי קצב.

דווקא ברגע העצוב מכולם חוויתי את אחד הרגעים הצלולים של חיי – לפתע היופי של כל זה היכה בי. היא אמנם הלכה, אבל כל רגע ורגע בהליכה שלה, היה עולם שלם של יופי שקט ואינסופי. כל המראות האלו התנגנו באוזניי באותו הרגע,  לא היתה לי ברירה, הייתי חייב להקליט את זה

מוזיקלית הייתי מחוסר מילים. באותו זמן כל מה שעשיתי היה להקליט עוד ועוד קטעי גיטרה אינסטרומנטלים על מיני אולפן ביתי. עברתי לגור בבית החדש – ישן שקניתי, וכך מצאתי את עצמי ממושכן ועייף, מביט החוצה ממרומי הגבעה שעליה אני גר, דרך שלל גבעולי עצי השאשא, על הפיצוציה עם השלט שהפך למוטו של חיי באותה תקופה – "משהו על הדרך".  בוהה במכתש הענק שפעור לו מימי העותמאנים באמצע העיר, מתכחש למכתש הענק שפעור לי בלב, ומתעד את הרגע הזה שבו היא הולכת שוב ושוב ושוב עם גיטרה חשמלית.

הנה הוא לפניכם בגרסתו הראשונית והחשמלית.

(ושוב פעם מבריק כאן אחי היקר בני "מורפלקסיס" איסתרליס. ויוצר קליפ יפיפה לקטע הזה )

בסופו של דבר "יפה כמו שקט" ימצא את דרכו לתוך הייקו בלוז. למה הוא השתנה בדרך, וכיצד זה קרה שיש לי גיטרה כסופה, על כל זה ועוד בחלק הבא. (שיפורסם אולי בערב החג, או בשישי הבא תבואו לבקר :).

בנתיים שתהיה שבת שלום ותודה לכם על הזמן והעניין.

"ממלכתי תמורת כלום" – הדרך להייקו בלוז # 1

ושוב השאלה הזאת שמציקה לך בצד – איך בעצם הכל התחיל? מציקה בגלל שאין לך מושג, ומציקה כי גם אתה בעצמך שואל אותה כל הזמן. איך קרה שיום אחד החלטתי שמה שאני רוצה לעשות זה מין בלוז יפאני בישראלית. מה הקטע?  בראיה לאחור הדרך תמיד נהיית מובנת יותר. אבל בואו ניקח אתכם לסוף ההתחלה, אי שם בתחילת שנות האלפיים.

הדיסק הראשון של בלובנד יצא ב-99'. הדבר עליו עבדתי ועמלתי ביחד עם אלעד שופן (עד צאת האלבום –  "בלובנד",  היתה בעיקר אלעד ואנוכי, יוחנן והשאר הצטרפו אחר כך) במשך כמעט עשור, התממש. לצד הסיפוק האדיר מהתחושה שהוצאנו אלבום כפי שרצינו מבלי להתפשר על כלום, נותרתי עם התחושה החלולה הזו שאי אפשר יהיה לעשות שוב פעם אלבום עם אותה התמסרות ושנית, שזה די מבאס להוציא אלבום ולא לזכות לשום הכרה בהוצאתו.

תחשבו על הילד שלכם שזה עתה נולד ומשרד הפנים מסרב להכיר בו כאזרח של העולם הזה כי הוא לא מספיק מוכר. הוא כאן וקיים, ועדיין אומרים לך שהוא איננו. לקח שנים עד שהדיסק של "בלובנד" זכה להכרה אבל זה מחוץ לעניין כרגע, מה שחשוב הוא שבתחילת שנות האלפיים הייתי עסוק אך ורק בדבר אחד – האלבום השני של בלובנד.

"ככוכב נופל/ לבד בתוך החושך/ ואין לזה סוף" מעבר להיות שיר הייקו, היה גם שמו המיועד של האלבום. ההרכב שהתגבש תוך כדי ההופעות של בלובנד הלך והתרחק מהקו המוזיקלי האיטי והמופנם של האלבום הראשון ולאט לאט הפך להרכב אחר לחלוטין. ניגנו המון ג'אמים – קטעים מאולתרים על המקום שהשתמשו במתווה השירים של בלובנד רק כבסיס ליציאה למסעות בחלל מוזיקלי עמוק. במקביל חשתי שהדבר הנכון יהיה לעשות מעין אלבום קונספט על הניכור, על הזרות הזו ועל הטעם החלוד והצורב של חוסר הכרה במה שעשית. שירים שכבר היו קיימים בעבר ושירים חדשים שנכתבו –  נצטרפו יחדיו לסוויטה של שירים שדרשה מאיתנו המון חזרות והמון עבודה. במקביל, ההופעות של בלובנד הלכו והתמעטו.

הופעות של בלובנד בהרכב המלא (יוחנן קרסל/עדי הילל בגיטרות, אלעד שופן בבאס, יאיר שליידר בקלידים ורעשים וחגי נחתומי בתופים) היו עניין של שלושה ימים – יום לפני היו נערכים כל תיאומי הסעת הציוד וההתארגנויות הטלפוניות הרבות. יום ההופעה הוקדש כולו להעמסות לתאום מכוניות ובעיקר למריבות. מריבות על דברים טיפשיים לחלוטין כמו האם ומה לאכול לפני ההופעה, על מיקום בבמה וסאונד של אפקטים. מריבות שכמו פצעי לחץ, הופיעו בעיקר כדי לסמן את מה שרחש מתחת לפני השטח. ואת מה שרחש שם היה ניתן לחוש כל הדרך בחזרה לבאר שבע, עמוק אל תוך הלילה שאחרי ההופעה, בשפיכות הכללית נרדמים באי נוחות משוועת על חלקי מקלדות ושקיות כבלים דוקרות אותך בצד. מתחרים עם אור השחר ומשאיות הלחם בדרך לבאר שבע, מנקרים על ההגה ומנהלים את השיחות המוזרות ביותר שאפשר רק בשביל להישאר ערים עוד קילומטר אחד לאורך הדרך הזו, ותמיד התהייה הזו שלא מרפה ממך – האם באמת שווה להעמיס שלוש מכוניות בציוד מוזיקלי, לריב עם חברים שלך, להילחץ, להפסיד כסף, והכל הכל בשביל להופיע לעשרה אנשים ששלושה מתוכם חברים שלך מבאר שבע שבאו לעודד, עוד שלושה  שהכרת באינטרנט והשאר הן שלוש מלצריות ותמהוני אחד שבא לרקוד בהופעה של בלובנד?! באיזה שהוא שלב אתה מתחיל לתהות: האם אין דרך אחרת???

בינתיים, התקליט השני של בלובנד הלך מדחי אל דחי. נפלתי קרבן לצד המגלומני שבי. המחשבה שנקרה בי הייתה שהאלבום השני חייב להיות הכי ענק ומעורר יראה שיש, כזה שאף אחד לא יוכל להתעלם ממנו. ומצד שני רציתי משהו אינטימי וקרוב כמו האלבום הראשון. העיבודים הפכו למורכבים יותר ויותר, רעידות אדמה ולוויתנים כחולים נדגמו לתוך ערוצי ההקלטה, כל השירים עובדו שוב ושוב והוקלטו שוב ושוב ושוב – ולא הייתי מרוצה. יותר מדויק יהיה לומר שלא ידעתי מה אני רוצה.

בדיעבד אני יודע שהלכתי לאיבוד בין חוסר היכולת שלי להבין מה אני רוצה, לבין חוסר היכולת לקבל את המציאות כפי שהיא. הייתה לי להקה שידעה לנגן מצוין, חופשי ומשוחרר, ואני רציתי מדויק ומהודק. היו לי מוזיקאים אנושיים להפליא ואני רציתי שהם ינגנו על פי קליק של קצב רובוטי. היה לי ציוד הקלטה מאוד גס ומחוספס ואני חלמתי על צליל היי-טקי ומעודן.

כיום מה שאני הכי אוהב מתוך האלבום ההוא זו בעצם סקיצה קטנה שעשיתי לבד בבית לשיר שנקרא "ממלכתי" (או בשמו המלא: "ממלכתי – רקוויאם לדיסק הקודם, ותודה לכל אלו שקנו… ")  עם כמה גיטרות חשמליות וסינטי פשוט. בין סבך הכבלים והציוד החשמלי שאז נקרא בטעות חדר השינה שלי, הקלטתי בשעתיים מלאות השראה ובלי כל מאמץ את הפסקול המדויק למצבי באותה עת – נטוש, בודד בממלכתי הקורסת, ואבוד לחלוטין מול האורות המתרחקים.

דווקא כשלא חשבתי יותר מדי על המה, והאיך, וכמה שזה צריך להיות גדול וענק, יצא אחד הדברים הכי יפים שעשיתי מעודי. את ערוץ השירה של ממלכתי לא הקלטתי, וכנראה שכבר לא אקליט. אבל אני משוכנע שהגיטרות אומרות את כל מה שהמילים רצו להגיד רק הרבה יותר מדוייק.

"כלום, כלום

ממלכתי תמורת כלום

אבוד מול אורות מתרחקים

כלום, כלום

זה הכל תמורת כלום

ולהקות שהולכות לאיבוד."

(את הקליפ היפה הזה ערך בנימין "מורפלקסיס" אסתרליס היקר, בזמן שהפרעתי לו ביום שישי בבוקר 🙂

וכך בהדרגה ובלי דרמה גדולה התפרקה לה בלובנד. חגי עזב את ירוחם וחזר לירושלים, יאיר עזב ללונדון, אלעד התרכז בדוקטורט שלו בפיזיקה ובלהיות הגיטריסט/פארפיסיוניסט של לנסס, ויוחנן השקיע את כל מאמציו בסיום לימודי הפיזיותרפיה. אני התרכזתי בלהיות מפיק ולעזור לאחרים – כי לעצמי כבר לא יכולתי יותר לעזור.

(המשך יבוא בשבוע הבא, תשארו בסביבה. )

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: