כל מה שנשלם ולא תם, מילים לזכרה של יעל לוי-חזן ז"ל

"זה לא הוגן, פשוט לא הוגן…" לחשה לי חברה בדמעות, בהלוויתה של יעל.
והיא צדקה. יש משהו לחלוטין לא הוגן ומקומם בפער הבלתי נתפס הזה, במשקולות הלא מאוזנות האלו, בין מאות, אלפי ומיליוני השנים שבהם אדם יהיה מת לאחר חייו, ביחס לכמות הזמן שהוא חי על פני האדמה. פרק זמן קצר אשר לרוב נמדד בטווח זעום וקצוב של כמה עשורים בודדים.
כשאדם מלא קסם וייחודי כיעל, נקטף בדמי ימיו, תחושת הזעם, העצב והתסכול, על החיים שנקטפו באיבם, גדול ומקומם אף יותר. זהו אותו רגש זועם המעורר בנו את אותה צעקה מתריסה ומלאת צער כאחת – זו הבוקעת מקרב קרבנו אל מול החיים שנמוגו כאינם – וכל שנותר לנו זה למלמל שוב ושוב: זה לא הוגן.
יש משהו תמים וכמעט ילדותי לבקש הגינות אל מול פני המוות. המוות איננו שחקן שחמט בשחור לבן מסרטיו של אינגמר ברגמן, המוות איננו שופט קו במשחק הגדול של החיים, והמוות בעיקר אינו הגון או הוגן.
המוות לוקח מכל הבא ליד, ובכל פעם שמזדמן לו. המוות אינו בוחל בשום דבר, ומוכן לקבל כל דבר לתוכו, בלי ויכוחים ופשרות. לבקש מהמוות להיות הגון או הוגן, משול לנסיון להתווכח עם מדחן חניה אוטומטי. שום בקשות רחמים או דמעות תחינות לא יעזרו. כל תירוץ הצדקה או הסברי סיבות ונסיבות, מאווים ותחלואים, שכול וכשלון, לא יעזרו. הוא נוכח שם בדממה מכאנית ומדוייקת עד כאב, מפריד בידיו האדישות ביעילות הבזק ובלי רעם, בין החיים לבין יורדי דומה.
אינני יודע אם יש חיים לאחר המוות, אך אני די בטוח שיש חיים לפני המוות. ויותר משהמוות מסיים את חיינו כאן על האדמה, המוות מגדיר את חייו של מי שמת כסיפור עם התחלה, אמצע ובעיקר סוף.
יעל עסקה בספרות ובשפה לאורך כל חייה הבוגרים. על גופה היא קעקעה את המילים שהנחו אותה כמוטו מעצב לאורך חייה וכעת ילוו אותה במסעה הארוך אל הנצח. כל מי שעוסק בכתיבה וקריאה, יודע שכל שורה, כל משפט וכל סיפור זקוקים לנקודה שבסופן כדי לנוע הלאה ממרחבי הטקסט והמילה, מתוך הלבן והשחור, אל התנועת הזו המתפרשת באברים הרוחניים ופנימיים ומלבבת את רוחנו. שכן בסוף אנו שמחים או נעצבים, מתוסכלים או מסופקים, אך בעיקר מתמלאים באותה תחושה הממלאת אותך בסופו של סיפור או שיר טוב באמת – תחושת ההד המרפרף ותעתע של כל מה שנשלם ולא תם.
בהלוויה של יעל אמש, היה חוסר רצון ברור ובולט של כל הבאים לקבל את מה שנשלם ולא תם בחייה המופלאים. כמה קל היה להבין את כל הנוכחים. כל שורה בחשבון החיים התווספה לאי צדק משווע, כל כך לא הוגן והגון הוא מותה של יעל.
זוגיות אהבת אמת, ילד פלא כה צעיר ורך, תינוקת חדשה בת חודש, בית חדש בין כמה חודשים, קריירה חדשה שרק הנצה לאחר כל כך הרבה שנות לימודים והכנה. נדמה שכל חייה התכווננו לרגע הזה של תחילת החיים והנה דווקא לכשהגיעו – הסתיימו החיים באבחה, ובלי סיבה, סתם עוד תאונה לסטיסטיקה האכזרית של נסיבות שלא היו צריך שקרו אך קרו כי קרו וזהו, די, חיים שהיו ונגדעו.
אך הדבר המופלא שהבנתי אמש כשהתבוננתי בהמונים אשר באו מקרוב ומרחוק ללוות את יעל בדרכה האחרונה, היה כמה חיים חיה יעל ובאיזו עוצמה.
לטעמי יותר מחשיבות אורכם של החיים, חשובים עומקם. ועומקם של חיים נקבע על פי מדד אחד ויחיד. מה עשית בזמן שניתן לך כמתנה על פני הארץ ותחת החמה.
כשהבשורה המרה הכתה בי לפני כמה ימים הדבר ראשון שעלה בי היתה התובנה שעכשיו כשאיננה, ברור כמה היתה.
ויעל היתה, אוהו כמה שהיתה. בחוג לספרות באב"ג, בקרב הקהילה הלהטבי"ת בדרום ובכלל, בהוצאת רעב, בהופעות המשותפות שלנו עם ה"כושי של האמא שלו", בחוגי קריאה, כמרצה מבריקה ואנושית בספיר ובאב"ג, כשותפה לפעילויות קהילתיות רבות ומגוונות ברחבי העיר. בכל מקום שבו החיים קרו במלוא עוצמתם הטובה הייתי פוגש אותה לרוב בליווי עמרה ובשנים האחרונות גם עם בנה מעיין.
היה לה קול רך כל כך. שלא פעם תהיתי איך היא יכלה לתפקד כמרצה או כדוברת. קול כל כך עדין ומעודן שנדמה כי שיקף את נשמתה בבהירות. קול טוב ומטיב, ללא שמץ של כעס או מרירות, קול מלא בפליאה כלפי הקיים, קול מלא בחדוות הקיים, קול הקיימות.
היתה ליעל את היכולת הזו להיות רגועה גם בלב כל סערה או לחץ. לאורך התקופה שהופענו יחדיו עם כל אנשי הוצאת רעב במופע משותף, נתקלנו לא פעם ביטואציות המלוות כל מי שמופיע. חוסר התאמה, תקלות וחוסרים ולמרות שראו כמה התרגשה לפני כל הופעה, כל הסערות מסביב, וכל הנסיבות הלחוצות אף פעם לא נטלו מפניה את החיוך הדק כשמייד שהפציע היה מאיר את הסביבה כאילו מישהו מרח משחת קסם ילדות על המציאות הקשה וריכך בה כל פינה עד שנותר אותה עדינות רגועה ששכנה עליה דרך קבע.
"מבחינתי, הייתי לוקח אותך איתי לכל הופעה כואליום אנושי" התלוצצתי איתה פעם. אך לא רק על מבוגרים יעל השרתה את קסמה הטוב. בצורה משעשעת היא היתה שכנה שלי בדרך מצדה וגם כשלא הכרנו כלל, זכרתי את האדם הבין מגדרי הזה כשחלפתי על פניה מדי בוקר בדרכי לעמל חיי. גבוהה ותמירה מקועקעת ונוכחת בהתרסה שקטה. היה משהו כמעט מנוגד לעצמו בנוכחותה הפיזית לעומת חן ועדינות תנועתה.
מאוחר יותר כבר הכרנו לעומק וכשעברנו כמשפחה לגור ברמות, יעל ועמרה הפכו לשכנות באותו רחוב. היינו נפגשים רבות עם ילדים ומסביבם, בדרך למכולת, בשיבה מהרכבת, כעמיתים להוראה בספיר תמיד שמחתי לראות את פניה, בכל מפגש שכזה, סתמי וסתום כככל שיהיה, הייתי יוצא עם חיוך קטן בלב והרגשה טובה באיברי. היה בה משהו שמנקה את עולם המבוגרים מכל סיבוכיו ותחלואיו, משהו שלו שגרם לכל הסובב לנו להראות כמו הרפתקאה של ילד מול הערב השוקע או הבוקר העולה.
יום אחד כשמעיין ביתי היתה בת ארבע, עליתי בעוונותי לקומה העליונה בביתנו מבלי להגיד לה. מעיין חשבה שיצאתי מהבית ויצאה אחרי לרחוב נסערת ואבודה היא שעטה ברחוב כמחפשת אחרי, במקרה שמימי, יעל עברה שם באותו הרגע ומייד קלטה בחושיה הרגישים את מעיין האבודה, הרגיעה אותה והביאה את מעיין אלי הביתה.
כל אדם יכול לשער, וכל הורה יודע כיצד הרגשתי ברגע שראיתי את שתיהן עומדות בדלת, מייד הבנתי את גודל הטרגדיה שיכלה לקרות. מעיין בכתה, אני רציתי להעלם מרוב בושה ויעל באותו רוגע חייכה והתירה את הסיטואציה הנפיצה בקולה הרך ומילותיה הטובות.
כמה הצטערתי שיעל ועמרה עזבו את הרחוב ועברו לביתן החדש. כשגיליתי זאת בשיחה ליד פינת בקבוקי המיחזור שמחתי בשמחתן על הבית שיהיה שלהן ממש, אך הצטערתי בליבי על שהן עוזבות וכמה מעט ניצלנו את הקרבה הזו להתרועע.

אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד האל, כתב משלי, ואהוד בנאי תיקן אותו ובצדק – כנגד הזמן. הרבה דברים ניסה האדם להמציא כנגד המוות, אך שום תרופה מאריכת חיים או השתלת איברים לא עובדת טוב כמו ההמצאה האנושית המופלאה ביותר נגד המוות והוא הזכרון. כמי שכל שבוע נפגש עם אלתרמן ייטס וקאלווינו לשיחות ארוכות, אני יודע שאנו חיים כל עוד מישהו זוכר אותנו ואת עשייתנו על פני האדמה הזו.
אמש בהלוויתה של יעל הבנתי כמה עשירים, מלאים ונוכחים היו חייה הקצרים. וכמה לא הוגן הוא מותה, אך כנגד אי ההגינות הזו רציתי לכתוב על יעל שהכרתי כמה מילים. מילים שאולי יזכירו למי שהכיר, ויכירו למי שאולי יזכור אותה מכאן ואילך.
נוחי בשלום יעל היקרה, היית ועודך אדם נפלא. אדם שהיה לי הכבוד העונג והזכות להכיר וליצור איתו ובמחיצתו הרבה מאוד חיים ומעכשיו גם זכרונות.
"היי שלום, פני את וכבר פני זכר." כתב יהודה עמיחי, ועכשיו כשאינך אני יודע כמה היית. עכשיו אחרי הלווייתך אני מבין כמה מותך כמו הנקודה האחרונה בסיפור חייך המפעימים, הותיר אותי ורבים שהכירו ואהבו אותך כל כך, בתחושת מה שנשלם ולא תם.
וכמו התום שלך, זה לא תם יעל,
ממש לא תם.

התלבטתי איזה שיר להקדיש לך, אני יודע שאהבת מאוד את מקום בתוכי אבל אני מרגיש שבכל הנוגע לך, ובעיקר לי כיום, אני חש כמה מותך הבהיר את משמעות חייך עבורי ועבור כל מי שאהב אותך.

ערים, זיכרון והארי דין סטנטון

רה, לה, רה, מי

  I knew these people
this two people, uhmm, uhmm
they were in love with each other….

כך נפתח השיר ערים וזיכרון, כך נפתח האלבום של בלובנד, כך הסתיימו חיי הראשונים. רה, לה, רה, מי, והקול הנוגה ולאה של הארי דין סטנטון. זה היה קול שבדרכו המרוחקת וחורקת ביטא את כל כמיהות שעות החרטה, את כל ייאוש ימי ההחלטה, את כל שנות הרגע אחרי מה שנשלם ולא תם. זה היה קול אורגיית האנרגיות הכחולות שנארגו ומצאו להן לב, מילים וגוף, בקול של טראוויס בסצינה הכי יפה ב"פאריז טקסאס" מאת וים ונדרס.
זו היתה התאבדות בסלו מושן, הייתי בודד, מיואש ועצוב באותה התפנקות אנוכית שרק אנשים צעירים יכולים להרשות לעצמם בנפילה פנימה אל תוך הכחול. היום זה נראה לי מוזר, למה לא קמת למה לא עצרת ושינית כיוון, אז לא חשבתי שאני יכול, הייתי עסוק בליצור את צליל ההתפרקות המוחלטת ופסקול השנים הכחולות. הייתי מקליט קולאז'ים של שברי זכרונות, רחשי העיר, נהמות הלילה וכל מה שהזכיר לי את מה שרציתי למחוק ולהשכיח.

במקרה הקלטתי את השורות האלו על הסרט, במקרה בחרתי בסרט ההוא להקליט עליו עוד גרסה לשיר הזועם הזה, במקרה החלטתי להאיט את הזעם למהירות הכי איטית ובלתי אפשרית, במקרה שקעתי עמוק במים, במקרה הרמתי את הפיידר והקול של סטנטון התגלה לי כקולו הבודד של מרחק. לפתע כל מה שהיינו התגשם והתנשם כשיר שתאר אותנו כפי שהיינו, עוד לפני שהיינו. לצליל שתאר אותנו כפי שנותרנו עוד לפני שחלפנו דרך אש החרבות, לשיר שתאר את העבר ולא תיאר לעצמו שהוא מנבא את כל העתיד לבוא.

הארי דין סטנטון הלך הבוקר לעולמו, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה על עולם הצללים והטללים של הכמעט כפי שהתגשמו בשורות:

I knew these people
this two people, uhmm, uhmm
they were in love with each other….

לזכרו, לזיכרנו.

 

יש שם למנצחים שבעולם, אני רוצה שם כשאפסיד – סטילי דן, ו-וולטר בייקר ז"ל

בשבוע שעבר השתתתפתי בדיון על עתידה של כאן 88. לאורך הדיון עלו הרבה תהיות על שיטת הפלייליסט והמורכבויות שהיא מביאה עימה, העדפה של להיטים על פני המגוון, הרבה נקודות לכאן ולכאן עלו לאורך הדיון, אולם כשאילן לוקאץ' מחדשות ערוץ 2, דיבר על הלהט שבו מנוגן הוטל קליפורניה, לעומת השיר – new kid in town של האיגלס מאותו אלבום ממש, חייכתי חיוך קטן. לרגע אחד התרוממה רוחי מעל השולחן באולם ג'ינגולי, המריאה כל הדרך מעלה מעל משכנות שאננים, עפה מעל כביש אחד, תל אביב, קפריסין, איי גילברלטר, חציתי במהירות את כל האוקיינוס האטלנטי ונחתתי על חופי מיאמי ביץ' באוגוסט 1980.

הייתי בן 10 ומהזוית שלי אומר רק שאם אתם חושבים שהתאור של מיאמי בנרקוס יוצר אווירה מהללת, אז אומר שבמציאות זה נראה הרבה יותר שמשי שמח וזוהר, הייתי בקצה הילדות ואמריקה היתה הצדפה שנפרשה לפני בכל מקום. הרכב הכי מגניב שראיתי בחיי היה ונותר פונטיאק פיירבירד, שיחקתי במשחקים אלקטרונים מוזרים, אכלתי הרבה יותר מדי כריכי חמאת בוטנים וריבה, והשיר שהכי מזוהה עם התקופה הזו עבורי היה – new kid in town של האיגלז.

משה בעלה של דודה שמחה, שמע את תחנת FM המקומית ללא הפסקה. כשעשה ברביקיו, כשירדנו לבריכה של הקונדו, או סתם נסענו ברחובות מיאמי ביץ' להיפודרום שם החלקתי על הרולרסקייטס הכחולות מוזהבות שלי. עם כל הקושי שיש לי ביחס לשיטת הפלייליסט, אני לא יכול לשכוח את קסם הקיץ ההוא כשהרגשתי שהאיגלז כתבו שיר במיוחד בשבילי- הייתי הילד החדש בעיר, זה שמגיע מאוחר והעולם היה פשוט מושלם.

אבל האיגלס לא היו היחידים שנחרשו באותה תקופה. אוליביה ניוטון ג'ון שרה על  הקסם של קסנדו, ברברה סטרייסנד היית האשה המאוהבת דיאנה רוס היתה למעלה ולמטה, וסיכמו את זה יותר טוב מכולם להקה עם שם מוזר בשם שפתיים בע"מ, ולהיט אחד ענק. העיר היתה פאנקית, המוזיקה היתה נפלאה והרדיו היה עוד קרן אור מהשמש המושלמת שזהרה מעלינו.

דוד משה אהב לדוג, לא היינו צריכים להרחיק מעבר לקצה הרחוב כדי להטיל חכה אל תוך מי הנחל שהתפתל ממש בתוך שכונת הבתים הנמוכים עם הדשא בחזית ושביל הגישה לחניה. אמא והדודה הזהירו אותנו לא להתקרב אל הנחל, יש שם תנינים היא אמרה, אבל אנחנו כל כך אהבנו את המוזיקה שהיינו מצטרפים לדוד משה ושאר הדייגים של השכונה בכל ערב כשהשמש שקעה. משה היה מביא איתו את שיא השכלול של אותה תקופה טייפ סאונדבלסטר שהופעל על בטריות שמנות במיוחד, ושידר שוב ושוב את אותם פלאי חשמל וזוהר מלהיטי הסבנטיז.

הרגע שבו השיר התחיל להתנגן נחרט בתוכי – המים היו ירוקים מתחת למזח והשמש ציירה עליהם מרבד כסוף בדיוק כשהגיטרה והפסנתר החלו את הירידה המוזרה של האקורדים. ואז הזמר הזה הבליח. הוא היה שונה, הוא לא נשמע מתוק, הקול שלו היה מוזר אפרפר, חצי מצונן, קצת ציני, וכשהפזמון התחיל הצטרפה הזמרת שהשלימה את כל מה שהיה חסר לו – קסם השלמות. הצליל הימם אותי, זה היה כל כך מושלם שלא יכולת לדמיים שיש בכלל מוזיקה אחרת בעולם. כל תו הונח בצורה מושלמת אחד מעל השני או לצידו, וחשתי כאילו יש עשרות עולמות אפשריים בין התווים. לא הבנתי את כל המילים, אבל הבנתי כל כך טוב את השורה העיקרית בפזמון – "יש להם שם למנצחים בעולם, אני אני רוצה שם כשאפסיד".
איו לי מושג מי היה הדיג'יי ששידר את 'דיקון בלו' באותו יום, אבל באותו שבוע הפכתי להיות מעריץ של סטילי דן. כל שיר שלהם ששמעתי נשמע לי כמו שלמות, שש שנים לאחר מכן כשפגשתי הגיטריסט גדי בן אלישע סיפרתי לגדי שהיה אז נער וכבר אגדה מקומית, שאני מת על סטילי דן.  ענה גדי שהם סבכני אקורדים ושעצם סטילי דן זה כמו מתי כספי של האמריקאים לא ככה?
אבל עם הרבה יותר בלוז אמרתי לו, הרבה הרבה יותר.

היום הלך לעולמו וולטר בייקר, שיחד עם דונלד פייגן היה היוצר המרכזי בלהקה המוזרה ונפלאה כאחת. סטילי דן זהרו בעיקר בסבנטיז, תקופת החסד הגדולה לאמנים ולהקות שעשו דברים קצת אחרת ועדיין הצליחו להיכנס לרדיו ואפילו ליצור מזה קריירה מצליחה. בעוד שפייגן תמיד נראה זועף סגור ומורכב, בייקר נראה כמי שהכניס את האלמנט מתוחכם ואירוני לצליל של ההרכב. בייקר התחיל כבסיסט אבל ההגשים את החלום של הרבה בסיסטים כשעבר לנגן בגיטרה אחרי ששמע בסיסט יותר טוב ממנו וצירף אותו ללהקה במקומו ולמעשה הדבר שהוא באמת עשה בהרכב היה להיות הבן זוג לכתיבת השירים עם פייגן. בייקר לא היה מהכוכבים שמתבלטים על הבמה אבל כל מי שראה וידאו שלו מסביר על האקורד שסטילי דן נגנו ללא הרף (מייג'ור מו 🙂 הבין שהוא היה חתיכת ממזר ציני וכמה מהרוח הבייקרית נכנסה אל היצירה של סטילי דן ואולי הדוגמה הטובה לתרומתו הגדולה מופיעה דווקא בחסרונו של העוקץ הציני הכה מורגש באלבום הסולו המופלא של פייגן – נייטפליי.

אני אוהב המון שירים של סטילי דן, הם לא תמיד נחשבו להקה קולית במיוחד לאהוב. בעיקר באייטיז ובניינטיז כשכל שיר עם יותר מארבע אקורדים בלי דיסטורשן או דכאון נתפס כמזימה מארץ המעליות. יתרה מזו בעיני רוב המבקרים ועיתונאי המוזיקה המגניבים של האייטיז שעל ברכיהם גדלתי, סטילי דן נתפסו בעיקר כמי שהפכו את הרוק מצורת אמנות עממית וברברית למשהו שמנתחים עד זרא ולומדים באקדמיה למוזיקה.

בדיעבד, אותם מבקרים  היו מקובעים בדיוק כמו אלו שמעריכים את סטילי דן ולא מסוגלים להבין שהם פועלים בדיוק מאותו מקום כמו איגי פופ והסטוג'ס. יות רמשזה משנה באיזה אקורדים אתה משתמש, וסטילי דן ידעו הרבה אקורדים אבל השתמשו בכל מה שהיו צריכים בשביל לספר את הסיפור שלהם, בשביל להעביר את הקיום שלהם למימד הנצח, בשביל להראות שגם אנשים מתוחכמים וציניים שמכירים את כל האקורדים בספר, עדיין כואבים כשהם חוטפים את הבלוז.

 

 

ג'ון אברקרומבי – איש התווים המהוסים, כמה מילים לזכרו.

הייתי בן 15 כשגיליתי את ECM, החברה שהתמחתה בג'אז אטמוספרי. באותו זמן חשבתי שאני אוהב ג'אז שנים לאחר מכן הבנתי שאני אוהב יותר את האטמוספרה הקסומה שבה התווים צפו ושחו באגמי הריוורב. היו שם כוכבים כמו יאן גרברק, קית' ג'ארט, אבל כגיטריסט התעניינתי רק בגיטריסיטים של החברה מעל כולם היה פט מתיני, נער הפוסטר של ECM, הוא היה כל בלתי מושג שיכולתי להבין בקלות למה חלק מחבריי הגיטריסטים הפסיקו לנגן אחרי ששמעו אותו, הוא היה מושלם מדי, אבל אחרי שסיימתי לחרוש את כל התקליטים שלו חיפשתי עוד מושכי מיתרים מעניינים מבית ECM והשמות התחילו לצוף – טריה ריפדאל היה לי כאל נורדי, והיחיד שהצליח להגיע אל המקום של מתיני בליבי, ואת ראלף טאונר, ביל פריזל, דיויד טורן, ביל קונורס, מיק גודריק ואת ג'ון אברקרמבי.

ג'ון אבקרומבי לא היה כוכב. הוא לא נראה כמו כוכב, ובניגוד למתיני שהיה מושלם מרגע לידתו, באברקרומבי היה משהו שהושג בעמל ומאמץ רב. בהאזנה ממרחק השנים אני מאוד אוהב את האלבומים המעולים שהוציא בסבנטיז, באותה תקופה ניסה אברקרומבי לפרוץ את גבולות הג'אז המסורתי מה שקרוי פיוז'ן, אברקרומבי התחיל במקומות הרגילים, גיטרה ודיסטורשן אבל מהר מאוד הבין שזה לא המקום שלו. ההרואיזם הגיטריסטי של מקלפלין ושות' לא עניין אותו, הוא היה מופנם והמוזיקה שלו שיקפה את המופנמות הזו. במיטבו אבקרומבי היה אמן הצורות האיטיות, תנועות מכחול קטנות ומהוסות, ושם הוא זרח, כמעט בשולי הדברים.

לקח למאנפרד אייכר (האיש שיצר את ECM והפיק את אלבומיה) שלושה אלבומים לזקק מאברקרומבי את תמצית אישיותו, אחרי Timeless המהפנט עם ההרכב, ודואט הגיטרות שלו עם ראלף טאונר, יצא אלבומו השלישי של אברקרומבי, סולו לחלוטין, אברקרומבי ניגן על חשמלית אקוסטית ומנדולינה. שם ניתן היה לשמוע את יכולות ההלחנה הנהדרות שלו, כמו את הרכות וההבעה שבנגינתו.

כנער חשתי שאברקרומבי הוא הגרסה למתקדמים מטיבי לכת ומביני עניין של מתיני. אך ממרחק הזמן ותבונת השנים, אני מבין שאברקרומבי היה מוזיקאי נהדר גם אם ללא הדרת אותו "X-factor" שלמתיני היה בכמויות בלתי הגיוניות. אין בזה דבר רע כשלעצמו, העולם לא יכול להיות מאוכלס רק בכוכבים. אחרי מסםר אלבומים שבהם ניסה לחטוב את דרכו עם נסיונות פיוז'ן שונים, שבחלקם אף הגיע אל גיטרת הסינטיסייזר, כן, כמו מתיני (אני מניח שבהשראת מנפרד אייכר שרצה עוד מהזוהר המתיני) תקשיבו לקטע הבא מתוך אלבומו של אברקרומבי משנת 1987 עם השם והעטיפה האירונית כל כך: "להגיע לשם"

בשנת 1990, אברקרומבי הפסיק לנסות וללכת בעקבות מתיני והלך אל המקומות שריתקו אותו. זה היה בעיקר שיבה אל הג'אז המסורתי. באותה תקופה אני הפסקתי להתעניין בג'אז ועברתי לעולם הרוק והחלל, מאז הפסקתי לעקוב ולהתעניין ביצירתו, אבל בכל פעם שהייתי עובר ליד חנויות הבגדים של אברקרומבי, התגנב לו חיוך קטן.
עם השנים וככול שאני יוצר יותר, אני רואה כמה אותן שנים מוקדמות ושעות האזנה ארוכות לאלבומי הג'אז של ECM, עיצבו וגיבשו בי תפיסות מוזיקלית שעד היום אני משתמש בהן. אברקרומבי היה אחד ממורי דרכי, ואני שמח על כך. אמש אברקרומבי נפטר בגיל 72. יהי זכרו ברוך בצלילים מלאי רוך וחלל.

 

אלן הולדסוורת' והתו האחרון – כמה מילים לזכרו של ענק עדין.

האחיין שלי תואם, בן 11, הופך להיות גיטריסט מצוין בימים אלו, לפני שבוע הוא שאל אותי אם אני חולם על גיטרות. ואם כן על מה אני חולם? סיפרתי לו על ההפרעה הנדירה בשינה שמקשה עלי לחלום, אבל השאלה עוררה את הזכרונות העתיקים ומבעד קרעי הזמן החל לחזור אלי חלום שהיו בו גם צלילי גיטרה.

הלכתי ליד בית חולים סורוקה..

איפה שסבא וסבתא גרים?

כן, והיום היה סגול ירוק במיוחד… השמש השמישה, האור התאוורר, וסעתי לאורך מסדרונות הבטון מרגיש נקי כל כך, כמו אחרי ניתוח שהצליח ואתה לא יודע למה, אבל כולך פצוע ועדיין הרבה יותר קל ומדויק.

מה? אני לא מבין, ואיך זה קשור לגיטרה…

מרחוק מרחוק, שמעתי צלילים כאלו שזורמים דרך המסדרונות כמו קוי אור מהדהדים, גיטרה מהירה, מתפתלת, נמצאת בכל מקום בו זמנית, בונה, וממשיכה לבנות, ממלאת כמו סנייק את החלל שמסביב… עד שהיא נעלמת מתאדה אל הקיר ומתחילה מחדש…

נו וזו היתה גיטרה סטרטוקסטר כמו שאתה כל הזמן מדבר עליה?

הממ, לא ממש לא. עניתי ממש לא סטרטוקסטר…

אז איך זה נשמע? הקשה, תואם

לא הצלחתי להסביר לו אז, המשכנו לדבר על גיטרות ושכחתי מזה כליל.

הלילה התעוררתי באמצע הלילה, משהו טלטל את שנתי, מצוקה תת אורית,  כמה לילות ליד נהר הירדן גרמו לי להבין שהעיר נושמת אחרת בשעת לילה, וההתנשמות הבלתי הרמונית שלי העירה אותי וגרמה לי לעלות אל אולפן העבודה, הקשבתי למוזיקה בשלווה המהפנטת של האשמורת השניה, זו שנקיה מכל רחשי הרקע של העבר והעתיד והיא מוארת באור ההווה המתהווה. כל התלבטתי מעט מול הTIDAL מה לשמוע.

איכשהו יוצא שבזמן האחרון אני מקשיב להרבה אלבומים ששמעתי כשהייתי נער, עושה לעצמי היכרות מחודשת עם הדברים שעיצבו אותי, קצת גם כדי להבין מי הייתי ואיך הגעתי משם לכאן. ואמש הגעתי לאחד האלבומים שהעיפו לי את המוח יותר מכל. כן, בגיל 17 נמאס לי מכל ההנדריקס, הפייג', והקלפטונז. רציתי לשמוע משהו אחר, גיטריסט שמורכב מיותר משלושה אקורדים, למה להסתפק במעט, אמרתי לעצמי, זה כל כך מגביל, אני רוצה לשמוע משהו מתוחכם באמת.

לאחר שגמר להסביר לי בפעם ה287 למה ריצ'י בלקמור הוא הגיטריסט הכי מתוחכם שיש אמר לי בלקמור הבאר שבעי מחנות התקליטים, "אבל אם אתה עדיין רוצה משהו מתוחכם, אבל אחר, קח את אלן הולדסוורת', אין יותר מתוחכם ממנו, אחרי בלקמור כמובן" הוסיף, ונתן לי את האלבום הזה…

כל הדרך מהעיר העתיקה הביתה בקו 12, התבוננתי בעטיפה. איזה שם מוזר יש לאלבום הזה, והעטיפה אפילו יותר מוזרה חשבתי לעצמי, מצד אחד ילד בשחור ולבן מנגן תקליט בפטיפון עם מנואלה, ומצד שני מישהו שנראה כמו על גשר הפיקוד של האנטרפרייז, מחזיק גיטרה שהדרך היחידה לתאר אותה היא כגיטרה וולקנית.

הגעתי הביתה, שמתי את התקליט, ובין רגע הבנתי את העטיפה, התופים החלו לנגן העולם שלי הסתחרר לגמרי. המקצבים היו לא שגרתיים, בלתי אפשריים, ההרמוניה נשמעה מוזרה אפילו בשביל שנות המשונים, ההרמוניה הורכב כולו ממעליות מתכת עולות ויורדות ואז בקעה הגיטרה הבלתי אפשרית הזאת, זורמת דרך המסדרונות כמו קוי אור מהדהדים, מהירה, מתפתלת, נמצאת בכל מקום בו זמנית, בונה, וממשיכה לבנות, ממלאת כמו סנייק את החלל שמסביב… עד שהיא נעלמת מתאדה אל הקיר ומתחילה מחדש…

וואו אמרתי לעצמי, מישהו מצא את הדרך להתנתק מהעולם הזה, מי היה מאמין שאי שם בבריטניה יושב לו איש צונן וציני שהביט באור הגנוז, נכנס לפרדס ושב כדי למלא את החלל הפנוי.

לא יכולתי להחזיק יותר מצד אחד של האלבום, המוח שלי הורחב הרבה מעבר ליכולת ההכלה גם של נער נחוש בן 17. הלילה כששמעתי את האלבום, רציתי להתקשר על הבוקר לתואם ולספר לו שלמרות שלאורך היום אני שומע בלוז פולק וקוראבילי, כשאני חולם על גיטרות הן נשמעות כמו אלן הולדסוורת'.

לרוב כשחושבים על הולדסוורת' חושבים עליו כעל נגן סולו, אבל אותי תמיד הפנטו האקורדים שלו שלא נשמעו כמו אף אחד אחד, הנה וידאו שבו הוא מסביר ומדגים קצת מהתפיסה הסופר ייחודית שלו לנגינת אקורדים. גיטריסטים שינסו לנגן את האקורדים שלו, יבינו מהר מאוד מדוע האיש נחשב אימת מפרקי האצבעות. או בשמו הידוע בקרב גיטריסטים – מפרק האצבעות.

נפש האדם היא מחסן מוזר, דברים שנדמה כאילו היו משמעותיים לרגע אחד צצים וגואים במקומות הכי לא צפויים ולפני כמה שנים הקלטתי את הקטע הבא, לא בדיוק ברור לי למה, אבל כשדגתי אותו מהארכיון שלי יום אחד, חייכתי ביני לבין עצמי שכן ידעתי שזו כמעט פרודיה על הרצון שלי להיות הולדסוורת' בגיל 17. אז הנה מעט ממה שנשאר בי מהמוזיקה החלומית של הולדסוורת'

רק הלילה שמתי לב שלאלבום של הולדסוורת' שנתן לי בלקמור קראו בעברית בעצם "התו האחרון" עם הידיעה המשעשעת הזו הלכתי לישון אמש, רק בכדי לההתעורר ההבוקר ולגלות שהולדסוורת' הלך לעולמו והוא בן 70. למרות שראיתי לאחרונה כמה שיחות איתו ביוטיוב שבהם הוא נראה זקן בהרבה משנותיו, מותו עדיין הפתיע אותי. מאחר והאיש היה חייזר, הנחתי שהוא יעלה יום אחד אל גיטרת החללית שלו וימשיך לעוד איזה כוכב פרימיטיבי, אבל כנראה שגם בשמיים מישהו צריך מוזיקת לאונג' עתידנית. היה שלום הולדסוורת'. מפרקי האצבעות שלי נאנחים בעצבות

דרך 66, צ'אבו דל אוצ'ו וצ'אק ברי ז"ל

לפני כמה שנים מצאתי את עצמי משוטט בעיירה קטנה בשם סאן אידלפונסו, במרכז ספרד. העיירה אשר נמצאת ליד העיר סגוביה ידועה מעט למטיבי תור, בתור העיירה הסודית שמכילה את גני ורסאי של ספרד – לה גראנחה.  אך לאחר כמה ימים של שוטטות בתוך הגנים הקסומים לאין קץ, השתעממתי מכל הירוק והמזרקות הגותיות. ענת היתה בכנס מדעי, מעיין היתה הילדה הכי חמודה בעולם בכל פעם שהציצה מתוך עגלת התינוקות ואני חיפשתי קצת עיר בעיירה קטנטנה.

כך מצאתי את עצמי מתגלגל אט אט במורד רחוב המלכה מ"כיכר הכאבים". כמה מלודרמטים הספרדים האלו, חשבתי לעצמי, מי קורא כך לכיכר? אבל אז נזכרתי בסמטת הגידם, ברחוב עולי הגרדום ובעמק רפאים והבנתי שכל עם הוא דרמה קווין היסטרי כשזה מגיע לעברו. בין כך או כך לפתע הבחנתי שאני עומד בקצה הרחוב כשמימיני חנות ספרים בשם איקרוס, ומשמאלי בר בשם ROUTE 66.

נכנסתי לחנות ויצאתי משם עם ספר שירים של לורקה בשבילי, וחוברת קומיקס שמאוד אהבתי כילד בשביל מעיין (אל צ'אבו דל אוצ'ו, אם זה לא נשמע לכם כמו סינית, אתם ודאי מחייכים) חצינו את הכביש והתיישבנו בבאר שממול. לפני שהתפניתי לצלול אל הפואמות האהובות של לורקה, הבטתי סביבי על הבר והבנתי שמצאתי עוד אחד מהא/נשים שאני הכי אוהב; אלו שחיים בסרט. אלו שיעשו הכל בשביל לחיות את החיים שלהם כמו שהם  חולמים, וכשהמציאות לא מסתדרת עם החלום, הם מרימים תפאורה, מתלבשים לתפקיד, מתאפרים, מדליקים זרקור וצועקים אקשן… והטיפוס שיצר וניהל את הבר, לא היה שונה.

למרות גילו המתקדם אל עבר הלא נודע, האיש מאחורי הבר, נראה והתנהל כמו מי שיצא כרגע מסרט של ג'יימס דין. מעיל עור שחור, חולצה לבנה, מכנסי ג'ינס כחול וברק ברליאנטין במעט השיער הלבן שסורק בקפידה אחורה. רק השפם הדקיק שלו, נותר בתור סימן שאלה האם הוא מעיד על מוצאו הקסטליאני או מהווה מחווה לצ'אק ברי. פרט לכך, כל הבר מימינו ומשמאלו היה מקדש אמריקנה אחד גדול.

עיניי שוטטו על קירות החימר הוורדרדים. תמונות של מרלין מונרו, אופנועים, וגיטרות מכל עבר, עד שלבסוף עיני נחו על הקיר הגדול שעליו היו תלויים שלל שלטי דרך מכביש 66, שמות של ערים: סיינט לואיס, ג'ופלין מיזורי, אוקלהומה סיטי, אמרילו, גאלופ ניו מקסיקו, פלאגסטף אריזונה, ווינונה, קינגסמן,  ברסטו, סן ברנדינו… וואו, אינעל דינו, מצאתי את עצמי קורא ומזמזם את שלטי הדרך כמו תווים מפח, ידעתי שמי ששם אותם שם, לא אסף אותם באקראי.

האיש קלט את שפתי הממלמלות, תוך כמה שניות צ'אק ברי החל לשיר מהרמקולים שאם בא לך לנוע עם מנוע אל המערב, קח את הדרך שלו, באוטוסטרדה הכי טובה שישנה, דרך 66.  לא היינו צריכים שמות או משהו יותר מזה בכדי להתתחיל את השיחה מהאמצע. הסיפור קלח על צעיר ומורד בעיירה שכל קיומה התמצה בתחזוקת הגנים המלכותיים כדי שלרודן פרנקו תהיה חופשת קיץ נהדרת. עד שיום אחד צ'אק ברי הזמין את הצעיר לתור את העולם הסודי של כביש 66, ומשם הדרך  נפקחה לאורך. באמצע היו כלא, הימלטות בספינת דייגים, גניבת גבול, אבל כל אלו לא עצרו את  צליין הרוקנרול, שעבר את כל דרך 66 עד שהגיע אל קיצה ויש שיאמרו קצה המערב כולו – לוס אנג'לס.

עשרים שנה לאחר מכן ומותו של רודן חופשת הקיץ, החזירו אותו אל עיירת ילדותו.שם פתח האיש את הבר ושימר בו את כל זכרונותיו מהמסע הגדול של חייו ביחד עם תפריט של המבורגר צ'יפס וקולה במקביל לאוכל ספרדי עממי.
הבוקר התבשרנו שצ'אק ברי נפטר בגיל 90. כרבים אחרים הכרתי אותו בתחילה דרך מתווכים ודרך אינדוקטורינציית האדם הלבן, זה שמשכנע את עצמו שהוא המציא את הרוק'נ'רול. כמו שתוכלו לראות בקטע הזה כאן למטה, שבו מייקל פוקס חזר אל העבר כדי ללמד את צ'אק ברי איך לנגן את "ג'וני בי גוד". בזמן אמת השיר והביצוע הזה הדהים אותי, אבל הזיוף הלך והתחדד עם הזמן, ואחרי שניגנתי את הקלטת הזו ללא הפסקה, הלכתי לחפש את המקור.

והמקור ניקר ומנקר במוחי עד היום. עבורי צ'אק ברי היה כל האלף-בית-גימל שנזקקתי לו בכדי לדבר רוק'נ'רול. צ'אק ברי איחד את מסורת הבלוז, הרית'ם אנד בלוז ומוזיקת הקאנטרי אל הפורמט המושלם, אבל את מי זה מעניין המצאות של פורמטים? צ'אק התניע את הרעב הזה שממלא אותך אם רק היה בך חלל פנוי להכיל את הריקנות. כל מה שהיית צריך זה שישה מיתרים, גרוב שדחף קדימה כמו ברווז חרמן על מנוע של שברולט 59' והיית בדרכך אל האמת הגדולה. שכן צ'אק ברי ניסח את מניפסט הרוקנרול על גבי שלושה אקורדים שהכילו את הקוד הסודי לקיום הנכון – העולם הוא הרפתקאה, וכל מה שנותר לך לעשות זה פשוט לצאת לדרך, אם רק תעיז..

כששמעתי שצ'אק ברי נפטר הלילה, לא חשבתי עליו. חשבתי על הבר בסאן אידלפונסו. שכן שם, עם לורקה ביד, וצ'אק באוזניים, הבנתי שזה לא משנה אם זו סאן אידלפונסו בשנות השישים, או באר שבע בשלהי שנות השמונים. ערים קטנות יוצרות רעב גדול. תפקידם האמיתי של גיבורי תרבות; לורקה, צ'אבו דל אוצ'ו או צ'אק ברי הוא רק לספק לך במילים מראות וצלילים, את מפת הבריחה. זו שמצליחה, וזו שנגמרת עוד לפני שהגעת אל קצה הרחוב.

אפשר להתבונן על ההעבר שלך במבט ביקורתי, שום טוב לא יצא מזה. היום אני מביט בו בעיקר דרך משקפיי חסד. הדבר הראשון שעשיתי אחרי ששמעתי שצ'אק ברי נפטר, היה לבדוק מחיר טיסה לסיינט לואיס. המחשבה השניה היתה לסגור מיד את המסך המפתה. מיליון סאחים מזדקנים במורד דרך 66 ימאיסו את חלום הרוק'נ'רול  בדיוק כמו מסלול צפייה בפרחים צמוד לכביש הראשי ביום שבת בבוקר. בסופו של דבר במיטבו העולם היה תמיד רק פירמידה של חלומות שרק מתי מעט מסוגלים למשש את השפיץ, אבל בלעדיה העולם הוא עינוי ארוך ואפל של תעיה ותהיה בחשכת מסדרונות קופת חולים אחר משמעות הקיום.

אז צ'אק ברי נפטר הלילה והותיר אחריו מספיק שירים בשביל שנוכל לחיות בסרט לכמה רגעים מאושרים, אני הולך לרקוד כמו ברווז צולע עם גיטרה עכשיו, אתם מוזמנים להשתולל מתחת לשולחן במשרד, לתופף עם הידיים על ההגה בפקק,  או כל דבר שיגרום לכם להרגיש חיים לרגע, ובערב אני הולך לנסוע כל הדרך לירוחם עם  צ'אק ברי ברמקולים, שכן החיים מתקיימים באמת, רק ברגעים המתים של דרך 66.
נסיעה טובה

ג'אז פיוז'ן ובלוז נסיכות יהודיות. לזכר הגיטריסט לארי קוריאל ( 1943-2017)

לארי קוריאל - 1943 -2017
לארי קוריאל – 1943 -2017

"ככל שהעמקתי בנגינתי הבנתי שברצוני להיות יותר מוזיקאי מאשר גיטריסט"

למרות שאף פעם לא נפגשנו, לארי קוריאל היה אחד המורים שלי לגיטרה. כשהתחלתי לקרוא את חוברות GUITAR PLAYER בשלהי שנות המשונים, היה לו מדור קבוע בסוף החוברת על גיטרת ג'אז ואני הייתי פותח אותו ראשון. בתקופה שבה הידע היה נדיר ובלתי מושג, קוריאל היה אוצר של רעיונות סולמות ודרכים ליישם רעיונות מוזיקליים שהיו לי.

כשהתחלתי לקנות תקליטים חיפשתי את תקליטיו וקניתי כמה מהם.  בניגוד לשיעורים שלו, פחות התחברתי לנגינה שלו כמו למשוררי גיטרה אחרים דוגמת פט מת'יני וטרייה ריפדאל. בתחילת דרכו כונה קוריאל בכינוי המוזר "ג'ימי הנדריקס הלבן" (כינוי נשכח וטוב שנשכח!) ואם יש משהו שמחבר את השניים זה היותם תוצר מרתק ומובהק של אנרגיית פריצת המסגרות והאחווה ששלטה בשלהי שנות השישים. בנגינה של קוריאל היה משהו פרוע שהגיע מהרוק בואך הזיות הפסיכדליה, חובבי גרייטפול דד יכולים להתחבר לתקופות המוקדמות שלו בקלות. וגם בהמשך חייו נע קוריאל דרך קבע על הקו שבין בלוז, רוק פולק וג'אז. לא בכדי הכתירו אותו עם השנים כאבי הפיוז'ן,  אותו תמהיל סגנוני שחיבר את הג'אז המובהק עם הצלילים המודרניים של מוזיקה שחורה ולבנה.  קוריאל היה אחד מחלוצי החדרת מוזיקת העולם לתוך התמהיל הזה,  וגם אותי הוא הדליק לבדוק כיוונים הודיים ואחרים בספקטרום המוזיקלי. אם תקשיבו לאלבומו השני (בקישור למטה)  משנת 1969, תגלו פנינת סיקסטיז שבה גם קוריאל שר והיטב! על סקס משפחה ועוד קונספטים חדשניים 🙂 קוריאל מצולם בסוגשל עירום על העטיפה עם אשתו הראשונה, הכותבת-שחקנית ג'ולי נתנזון, היהודיה ובניהם, שבגרו להיות מוזיקאים בזכות עצמם.
בסוף שנות השבעים הקים קוריאל טריו גיטרות אקוסטיות עם פאקו דה לוסיה וג'ון מקלפלין. אך כמו הרבה גיבורי סיקסטיז, התמכר קוריאל לסמים קשים וכך פרש מההרכב הזה בשל קשיי תפקוד ופספס את ההצלחה הענקית שלה זכו השניים כשאליהם הצטרך הכוכב העולה של מוזיקת הג'אז רוק אל דימיולה.

עם השנים המשיך קוריאל לנגן בסגנונו הייחודי ולהעמיד דורות רבים של תלמידים. בשנות השמונים הוא היה מאלו שהכירו לעולם את הנגינה הפנומנלית של הגיטריסטית היהודיה-אמריקאית אמילי רמלר. רמלר שאמרה על עצמה " אני אולי נראית כמו נסיכה יהודיה מניו ג'רזי, אבל בפנים אני זקן שחור ושמן עם אגודל כמו ווס מונטגומרי…".
רמלר, כוכבת המיתרים העולה, ניהלה מערכת יחסים רומנטית עם קוריאל שהותירה אלבום נהדר בשנת 1985. למרבה הצער הקריירה של רמלר נגדעה באיבה כשנפטרה בשנת 1990 מהתקף לב בעקבות התמכרות לסמים קשים והיא רק בת 32.

שלשום הלך קוריאל לעולמו והותיר אחריו עשרות אלבומים, מתוכם יש לא מעט ששווה להכיר.
יהי זכרו המוזיקלי, ברכה בחייכם.

חְבִּיבָּה מְסיכָּה, בסי סמית' וברכה צפירה – יתמות, אותנטיות ובלוז הזהות.

הזמרת היהודיה תוניסאית - חְבִּיבָּה מְסיכָּה
הזמרת היהודיה תוניסאית – חְבִּיבָּה מְסיכָּה

החשיבה האנושית מתקשה עם מורכבות. כמה קל לנו לחלק את העולם לשניים, ימין מול שמאל, עשיר מול עני, יהודי מול כל השאר. היום לפני 87 שנים נרצחה הזמרת היהודיה-תוניסאית חְבִּיבָּה מְסיכָּה. כשנחשפתי לסיפורה הפנטסטי של חְבִּיבָּה מְסיכָּה במסגרת המחקר שלי על תולדות המוזיקה של יוצאי ארצות האסלם בישראל (מזרחית בקיצור…), יכולתי להבין כמה מורכבים היו חייהם של מי שחיו את סימן השאלה הזה שבין זהות דתית ללאומיות גאוגרפית והשתייכות חברתית – קרי, אבותינו בגולה. מעבר לסיפור הטראגי (ראו פוסט מצורף) מְסיכָּה, היתה התגלמות המורכבות הזו. כיתומה מהוריה בגיל צעיר קיבלה מְסיכָּה חינוך יהודי צרפתי וליבראלי בבית דודתה הזמרת. אך היא נודעה מי שהביעה עמדות כנגד היותה של תוניסה מדינת חסות צרפתית (מאז 1881) וזאת למרות שבערוב ימיה עמדה להינשא לאהובה הנוצרי צרפתי.
מְסיכָּה סיימה את חייה בהיותה בת 30, בצורה טראגית כאשר מחזר אובסיסי בן 80, פרץ אל דירתה, שפך עליה חומר דליק והצית אותה.
המוזיקה שהותירה מְסיכָּה היתה שילוב מרתק ומאוד מפתיע של מזרח ומערב. קשה לטעות בזהות המובחנת המתגלמת בשירה המסולסלת ומעוטרת שקולה נושא עימו ממאות שנות מסורת, אך גם קל לשמוע את המפגש שבין התרבות המגראבית, לתרבות האירופאית איטלקית וצרפתית שספגה בתוניסיה, המתבטאים בתפיסה המקצבית, בהטיה המאוד ייחודית של שירתה (הפרייזינג) המבקשת לתווך בו זמנית את הסינקופיות הצפון אפריקאית עם המקצב האירופאי המרובע, ובליווי הפסנתר הרומנטי ובקצב הסלוני של השירים.

מרתק להשוות את הסינטזה הקוהרנטית ומכילה לשני קצותיה שיצרה מְסיכָּה לשתי דמויות-זמרות בנות תקופתה: הראשונה – מלכת הבלוז של התקופה בסי סמית', אף היא יתומה מהוריה שצמחה מהרחובות לכלל קיסרית הבלוז כזמרת פורצת גבולות אישיים תרבותיים וחברתיים, סמית' כמְסיכָּה, ידעה לגשר על מכשול המקצבים בצורה טבעית ושרה את חוויותיה המועצמות כילדה פגועה בעולם. סמי' שימרה בתוכה את מסורת הבלוז העממית, אך עטפה אותה במעטה מהוגן ותרבותי יותר של עולם הוודויל שאליו נשאבה, במובן הזה, סמית' יצרה בלוז שהיה פופלרי להפליא בתקופתה, אך היה כמעט בלוז עבור מי שלא יכל לצרוך אותו כתרבות אותנטית מהרחוב, סמית' הצליחה בקרב הקהל השחור העירוני ובקרב הקהל הלבן בצורה נדירה לאשה שחורה, גבוהה עד כדי להתפס כמאיימת, ובי סקסואלית ידועה, למרות שלכאורה אין מחלוקת על האותנטיות של סמית', כדאי לזכור שבערוב ימיה, הוצאה סמית' מהפקה שיכלה לסמן את חזרתה למרכז העניינים, בשל היותה פחות מדי בלוזית, ו"סוויניגית" מדי, כלומר יותר מדי מתוחכמת בשביל להיות "אותנטית" עבור המפיק הלבן ג'ון האמונד, שהחליף אותה עם בילי הולידיי –

הדמות השלישית שמרתק להשוות בינה לבין מְסיכָּה, היא הזמרת הידועה והמשפיעה ביותר במחוזותינו, ברכה צפירה.
צפירה, עשתה מהלך דומה לסמית' ומְסיכָּה בשילוב ובהטמעה שבין מסורות מנוגדות במהותן ובחיפוש אחר האותנטי. עבודותיה של צפירה עם נחום נרדי, יצרו מהלך שבו הפגישה צפירה את ה"מזרחי" עם המערבי. עבור יהודים רבים באירופה המערבית של שנות השלושים, היתה צפירה התגלמות היהדות החדשה שנוצקה לה בארץ ישראל בין שני חלקי העם בעל האתוס היהודי המשותף, אך התרבות הכה שונה.
ההבדל הגדול בין צפירה לסמית' ומְסיכָּה, טמון בביוגראפיה. למרות היותה בת למשפחה תימנית, צפירה שאף היא התייתמה משני הוריה בגיל צעיר ביותר (3-4) היתה צריכה לנכס לעצמה את המסורת המוזיקלית יהודית-תימנית עתיקה, בעיניים של מי שמבקש את מקוריותו. בבחורתה יצרה צפירה, חיבור כמעט מדומיין ואוריינטליסטי בין המסורת ממנה באה לבין התרבות שאליה ביקשה להשתייך וממנה נדחתה, עד שהנכיחה את עצמה כפי שאחרים ראו בה. ההשוואה למְסיכָּה מבהירה היטב את ההבדלים בין מי שהוא אינטרינזי למסורתו, כלומר שייך מעצם מהותו, לבין מי שנלכדה בסבך הזהויות כמעט בעל כורחה ואימצה לעצמה את האפשרות להפוך למייצגת המסורת שממנה הגיעה, אך לא בתוכה צמחה.
ה'שריטה' באותנטיות של צפירה היא זו שהוליכה אותה בחשאי לעמוד לצד בתי כנסת של תימנים בכרם ולספוג לתוכה משהו מהמסורת שאבדה מצד אחד, ומצד שני היא גם זו שגרמה לה להתעקש עם נרדי לא לשלב שום כלי בעל צליל 'מזרחי' במוזיקה שיצרו השניים וכך להדחיק במשך עשורים את האופציה לסינטזה אמיתית של תרבות יוצאי ארצות האסלם ויוצאי אירופה במפגש הארץ ישראלי.

מי שירצה להעמיק עוד בסיפורה של מסיכה והקהילה היהודית בתוניס, מוזמן לקרוא את ספרו המרתק של פרופ' ירון צור על יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות, בספריית כותר הזמינה און ליין

יום טוב ומטיב.