"אנחנו בעניין הזה רק בשביל הכסף" – מודל חדש ליחסי אמן וקהל בעידן הרשת

 

מכל תחומי האמנות הפופלרית אין ספק שהתחום שהכי השתנה בעשור האחרון הוא עולם המוזיקה. כל מה שהיה מקובל ביחסי אמן, קהל, ותמחור עבור המוזיקה של היוצרים, השתנה ומשתנה לנגד עיננו במהירות שיא.  לאחר מחשבה רבה שהקדשתי לעניין אני מעוניין להציע מודל כלכלי-אמנותי חדש ליחסי אמן- קהל שינסה לתת מענה ופתרון לבעיות המרכזיות העומדות בפני אמנים בעידן המשתנה שלנו.

אבל קודם נבהיר מהי הבעיה. התמקצעות המיינסטרים והשתלטות הפלייליסט על חיינו בצירוף רשת האינטרנט וההורדות ההמוניות של שירים ללא תשלום ברשתות השיתוף, הובילן למצב שבו לאמנים מאוד קשה לפרוץ אל תודעת הקהל. כתוצאה מכך ההכנסות מממכירת מוזיקה בדיסקים ירדה בצורה דרסטית. חברות התקליטים הולכות והופכות להיות חברות הפצה לחנויות שמצידן הולכות ומתמעטות, (ראו מקרה טאוור ארה"ב וטאוור ישראל שסניפיה הולכים ומצטמקים) או חברות שיווק המנסות להטמיע את המוזיקה שברשותן בפרסומות רינגטונים וכדומה אולם הדבר אינו נוגע לרוב האמנים הקטנים בינוניים שאין להם את הילת הכוכבים הטלויזיונים.

שוק המוזיקה נשלט כיום ברובו או על ידי כוכבי עבר שהגיעו למעמדם לפני הקריסה הגדולה או בידי כוכבים שהופקו פרטית על ידי חברות הפקות קטנות בעיקר.  מדובר במוזיקאים מהסוג הבדרני שמנסים לקלוע מראש לטעמו של הקהל הרחב. (ראה מקרה מאיה בוסקילה ושות' ) ושפועלים תחת יחסי הכוחות שבשוק המוזיקה המסחרית .

במאמר מוסגר אציין כבר עתה שאין לי שום עניין להיות מאלו המנסים לבטל את חשיבותם המוזיקלית של אותם בדרנים. ברור לי לחלוטין שיש להם מקום בכל שוק מוזיקלי שהוא. בסופו של דבר אנשים צריכים להיטים טפשיים כדי לרקוד איתם בחתונות ותמיד יצטרכו. שיר פופלרי הוא מצרך כמו חלב או לחם, משהו שצריך וטוב שיש מי שמספק אותו.עם זה אין שום בעיה. לחברים האלו אין מה לדאוג, והמודל שלי אינו נוגע להם כלל שכן איפה שיש כסף והכנסות מהופעות לועדי עובדים תמיד יהיו אומנים שיספקו את הביקוש.

המודל שאני מציע מכוון כלפי אמנים שמנסים ליצור את המוזיקה שלהם מתוך צורך בסיסי בהבעה ותקשורת ולא מתוך נסיון לייצר להיטים או לכבוש את חומת הפלייליסט של גלגל"ץ.

הרעיון כולו נולד בראשי בעקבות יציאתו לאור של אלבום שאותו עשה אחד ממכריי. אדם מוערך מאוד בתחומו, שכבר הוציא כמה וכמה אלבומים ושמו ידוע ללא מעט אנשים.

לאחר שעבד ושקד על אלבומו המון זמן עקב הצורך להתפרנס בעבודות אחרות. יצר אותו אמן יקר אלבום מושקע ומוקפד. היתה ציפיה בקרב מכריו ומוקיריו שהנה הוא הולך לפרוץ קדימה ולעבור את המכירות של האלבום הקודם שמכר רק 500 עותקים. למרות ההשקעה של חברת התקליטים, למרות הסינגלים, למרות אנשי יחסי הציבור למרות הראיונת שניתנו ולמרות כל הציפיות – האלבום הצליח למכור אך ורק 500 עותקים.

האכזבה היתה קשה עבור כל הנוגעים בדבר אולם בכל פעם שהופיע המספר 500 בצירוף "רק" צרם לי משהו באוזן. חמש מאות אנשים, אותם חמש מאות אנשים שקנו את תקליטיו הקודמים.לכאורה מדובר בכמות זעירה ביחס לעשרים אלף רוכשי אלבום זהב, הרהרתי לעצמי אולם ככל שחשבתי על זה יותר ויותר תהיתי האם יכול להיות מצב שבו 500 איש, שאולי הם הם אכן כל קהלו של אותו אמן מדובר, האם הם יכולים לקיים אותו בכלל? אולי עדיף לו שיפרוש?

שכן אם נניח שלאחר כל המהפך הדמוגראפי בשמיעה וצריכת מוזיקה ניוותר עם העובדה המוצקה שחלק גדול מאמני ישראל יצטרך ללמוד להסתפק בקהל של בין חמש מאות עד אלף חמש מאות איש. לכאורה מדובר באחוז קטן אולם, כשחשבתי על הכסף שנכנס לתוך הקופה עבור אותו דיסק (50* 500 = 25,000 ש"ח) החל להסתמן לו פתרון.

רוב הכסף, אם לא כל הכסף שנכנס ממכירות תקליטים ואלבומים לקהל, הולך למתווכים שבדרך. בין חברות התקליטים, ההפצה, והחנויות נשאר לאמן משהו כמו 10-20 אחוז מהמחיר לצרכן. סכום זעום ללא ספק. מעבר לכך ההכנסות של כל מכירת אותם חמש מאות עד אלף עותקים ראשוניים הולכת תמיד תמיד לחברות התקליטים בכדי לכסות את ההשקעה (המנופחת ולא ריאלית) שלהן בייצור הדיסק ובפרסום כלשהו. וכך לא ראה האמן שקל אחד מאותם 25 אלף ש"ח.

אולם מה יקרה אם אותם חמש מאות איש שהם אותו קהל יעד של האמן מקודם,  היו מוצאים את הדרך להעביר לו את הכסף ישירות? הרי כולנו היינו שמחים לתמוך כלכלית במישהו שאנו מעריכים את עבודתו ואנו יודעים בוודאות שהכסף מגיע היישר אל כיסו של אותו אמן מוערך עלינו. מעבר לכך לאחר צפיה בפורומים האינטרנטים והנדנוד הבלתי פוסק של חלק ניכר מאותם מעריכים (אני שונא את המילה מעריצים – נחליף אותה במעריכים) בפורומים הרשתיים לגבי מתי יוצא סוף כל סוף הדיסק המדובר והתהיות למה לוקח לאמן  ארבע שנים לעשות אלבום. תהיתי ביני לבין עצמי כמה היו מוכנים אותם אנשים להשקיע באמן שלהם ישירות בכדי לקבל את זה ממנו.

מקובל שמחיר של אלבום או סידי  נע כיום בין 30 ל-50  ש"ח. מעבר לזה רק אמני על או דיסקים מיובאים יכולים להרשות לעצמם את המחיר אולם כמה היו מוכנים לשלם אותם חמש מאות צדיקים בשביל לקבל אלבום חדש של האמן האהוב עליהם ?

לאחר ששאלתי ותחקרתי אנשים בנושא גיליתי שהרבה מאוד אנשים היו מוכנים לשלם עבור המוזיקה של האמן שלהם גם הרבה יותר מחמישים ש"ח אם היו יודעים שהכסף הולך אליו ישירות.  אולם עדיין נותרה הבעיה שהאמן צריך זמן וכסף בכדי להתפנות ולעשות את האלבום. רק לאחר שהוא מסיים את האלבום מרושש ומרוקן הוא צריך את כל מערך הייצור וההפצה שממומן על ידי שלל מעריכיו  התמימים המקווים ומאמינים בתמימות שאיכשהו הם תומכים באמן האהוב עליהם ושחלק קטן מהכסף יגיע אליו איכשהו.

למה לא להפוך את הגלגל?. מדוע שלא נחזור אל ימי הביניים בהם פטרונים עשירים מימנו את האמן וסיפקו לו את היכולת ליצור. רק שהפעם הפטרונים העשירים לא יהיו עשירי ושועי החברות הסלולריות או תעשיות מותגי הענק. אלא הקהל עצמו. שכן מה יותר טבעי מפטרונים שבאמת מעריכים את האמנות שלך ?

הרעיון הוא להקים עמותות הערכה שבהם ידרש כל חבר מאותם מעריכים להעביר סכום פעוט (תסכימו איתי שמדובר בסכום זניח)  של עשרה שקלים מדי חודש בכדי לתמוך באמן שלנו.

עכשיו תפנו במצב הנוכחי לכל אמן  והציעו לו משכורת קבועה שבין 5000 ל- 15,000 ש"ח מדי חודש  ובתמורה הוא מתחייב ליצור לפחות  אלבום אחד מדי שנה. נראה לכם שמישהו יתנגד? אני מכיר מעט מאוד אנשים שמסוגלים להרוויח 5000 ש"ח בחודש כיום ממוזיקה נטו.

האלבום שהוא ייצר, יופץ ויגיע אך ורק אל קהל המעריכים שמימן את האמן. היה ועוד אנשים ירצו לקנות אותו אני בטוח שהאמן ישמח להשתמש בקהל מעריכיו כנקודות מכירה זמינות לאורך הארץ וכן לפתוח את הדיון מה לעשות עם הכסף (אקסטרה ) שנכנס לתוך המערכת.  מעבר לכך אני חושב שבזכות תמיכתם יהיה האומן מחוייב להעמיד לפני קהל מעריכיו הופעות המיועדות להם בלבד. בדיוק כמו הפילהרמונית שעורכת הופעות בעיקר למנויים.

כל מה שנדרש מהאמן זה לשבת בבית וליצור את המוזיקה שהוא רוצה ליצור. את המימון של עלויות הדפסת הדיסק (בין 5000 ל8000 ש"ח) יהיה ניתן לגבות בחודש מיוחד כתוספת חד פעמית (במקום עשרה שקלים עשרים)  שיוקדשו לייצור הדיסק ולשכירת מועדון ההופעות לאותו כנס שנתי של אגודת המעריכים.

ככה יכול להתפרנס אותו אמן רק מאותם 500 איש שהם קהלו ה"שרוף" ולממן  את עשיית אלבומו לפי איך שנראה לו מתוך הכסף הנכנס לו (לאור התחשיבים שלי אלבום ישראלי מופק היטב צריך לעלות כיום בין 10,000 ל30,000 ש"ח מעבר לזה זה סתם בזבוז מיותר) ואילו אותם אנשים נדרשים בסך הכל להוציא מכיסם מאה ועשרים – עד מאתיים ש"ח בשנה.ומקבלים תמורתם עבודת אמנות פרטית ואישית הופעה פרטית וכל זה בעבור סכום שלדעתי הוא לחלוטין ריאלי ולא יקר במיוחד.

מעבר לכך ישנן שלל אפשרויות לחיזוק ויצירת קשר דרך הרשת או אתר האמן לאנשי עמותת המעריכים. ממילא כל המעריכים של אמנים קטנים מרגישים כקהילה קטנה לכל דבר, אז מדוע להוציא את כל הכסף על אנשים מחוץ לקהילה? למה יש צורך לממן את אותם עלוקות טפיליות שחיות היטב על שרשרת המזון שבין האמן לקהלו, במקום לתמוך במי שחשוב באמת – האמן שמייצר את המוזיקה.

נקודות שיש לתת עליהם את הדעת הן כמובן עניין המיסוי והמנגנון שיוביל לגביית הכסף. אולם נדמה לי שזו בעיה  טכנית פשוטה שניתנת לפתרון בקלות שכן אין שום בעיה ליצור מסגרת של הוראת קבע בת עשרה שקלים חודשית דרך הבנקים, המגמה היא לצמצם את המנגנון למינימום שבמינימום ההכרחי וכך להעביר את מקסימום הכסף האפשרי לאמן כמלגת קיום והתפנות לצרכי העניין המוזיקלי המשותף שלו ושל קהלו.

אני חושב שאמן שיקבל את הכסף הזה ויתחיל לייצר עוד ועוד אלבומים יזכה לקהל הולך וגדל של מעריכים שכן אם ישנה איזו בעיה בקרב המון אמנים ממכריי ומחבריי זו התחושה שאין להם את היכולת להוציא מוזיקה בקצב ובהספק שהיו רוצים ומצד שני הקהל עצמו תמיד מרגיש שהוא מקבל מעט מדי מהאמנים האהובים עליו בגלל תלאות הדרך הכלכלית שהם נאלצים לעבור בכדי ליצור את התקליט המיוחל. .

דמיינו לעצמכם אמן ישראלי עם 2000 מעריכים. לא נשמע משהו מופרך? נכון ?

עכשיו דמיינו לעצמכם אמן ישראלי עם הכנסה קבועה של 20,000 ש"ח בחודש ועשר הופעות מלאות של מאתיים איש מכורות מראש בשנה אחת.  נשמע לכם הגיוני? לרוב האמנים שאני מכיר  זה ישמע כמדע בדיוני. אוטופיה בהתגלמותה.

אני מאמין שזה אפשרי.

אבל  אני מעוניין לשמוע את דעתכם על הנושא. האם ניתן בעיניכם ליצור כזו מסגרת? אילו בעיות אתם מאמינים שיכולות להיווצר?  האם הייתם אתם  מעוניינים להיות חלק ממודל כזה? לכמה אמנים הייתם מוכנים לתמוך בשנה? מי האמנים האלו  ? שאלות שאלות והתשובות שלכם הן שיקבעו את פיתוחו של המודל הזה. אני אישית שוקל ולבחון אותו על עצמי בשנה הקרובה.

עכשיו תורכם לדבר.

בחיפוש אחר חלל עמוק – קונבולוציה, מיתוס הדהודים המוקדמים ואגדת הלקסיקון 480

הסיפור הזה מתחיל בדיון טכנולוגי קר כסושי אבל חורג הרבה מעבר גבולות המתמטיקה והטכנולוגיה אל עבר עולם הפנטזיות והחלומות העמוקים של המוזיקאים ומפיקי הצליל באשר הם על פני הפלנטה שכן הסיפור הזה מתעסק במרדף אחרי החלל המושלם שטמון בגביע הקדוש של הציוד האולפני – לקסיקון 480L.

גם אם יכחישו את זה סביר להניח שכמעט כל הקריירות של הזמרים שאתם מכירים התחילה אי שם מול הראי של האמבטיה. והשאלה היא לא מה שרים זמרים באמבטיה (מנסיוני לרוב מדובר בפרודיות על להיטי התקופה הכי אוויליים שיש, טוב אולי זה רק אני…)  אלא מהו הדבר שמלכתחילה גורם לרוב האנושות לפצוח בשירה עזה דווקא בין סיבון לחפיפה?

התשובה די פשוטה –  הדבר שמייחד את האמבטיה מכל שאר חדרי הבית המודרני, הוא ההדהוד המרובה שנמצא שם. מדובר בחדר בינוני לרוב, שעל קירותיו תלויים אריחי חרסינה המחזירים את גלי הקול היטב. מעבר לכך מאחר ומדובר בחדר מאוד פרקטי ופרגמטי אין בחדר הזה המון משטחים כארונות ומדפים השוברים ובולעים את גלי הקול. לכן כמעט כל מי שאי פעם פצה את פיו לצעוק "אמאאאא  נכנס לי הסבון לעין" ושמע את עצמו מהדהד מכל הקירות שסביבו החל לשיר. קראתי כמה וכמה הסברים ונסיונות להבהיר מדוע אנו אוהבים לשמוע את עצמינו מהדהדים, אך אין זה משנה כלל מהן הסיבות העלומות והמשונות שיוצרות את התופעה העובדה היא שאנשים, ובעיקר אלו ששרים – פשוט אוהבים לשמוע את עצמם מהדהדים.

בניגוד מוחלט לאינטואיציה, רוב הציוד באולפני הקלטות לא נועד ללכוד את המציאות כפי שהיא – אלא להמציא מציאות אלטרנטיבית ומשופרת יותר.  קחו למשל מכשיר כמו אקולייזר שמקור שמו הוא במילה הלטינית AEQUALIS   שמשמעותה – שווה. אולי בעבר הרחוק היה האקולייזר מכשיר שיוויוני. היום הוא בעיקר נועד לתת לכל סיגנל מוזיקלי העובר דרכו משהו שישווה לו את אותו צליל מבהיק או עמום "גדול" או "קטן" מהחיים שטכנאים ומפיקים מחפשים. למעשה המכשירים המבוקשים ביותר בידי מוזיקאים הם אותם מכשירים בעלי צליל "שמן", "חם", "גדול" ועוד כל מיני מילים לא טכנולוגיות שמתארות בז'ארגון הטכנומוזיקלי צליל שלרוב לא נשמע כמו מה שהוקלט.

אך בניגוד גמור לכל המכשירים המרתקים האלו (שיום אחד נדבר גם עליהם ועל מיתוס הצלילים השמנים והחמים )  עומד לו הריורב. אותו מכשיר מדמה חלל הגורם לגלי קול להדהד כאילו הוקלטו בתוך ארון גמדי או על פסגת ההימאליה. למעשה הוא המכשיר כמעט היחידי באולפן ההקלטות שיש לו נקודת יחוס חיצונית ומובהקת שכן לא צריך להיות אורי גלר כדי לדעת גם בעיניים מכוסות שאתה נמצא בחדר גדול או קטן. לכל חדר וחלל פתוח או סגור שאנו עוברים דרכו במשך חיינו יש חתימת הדהוד משלו או יותר נכון יש לו הדהוד אופייני (תסלח לי העברית והאקדמיה ללשון אך לצורך העניין הבה נקרא לאותו הדהוד –  ריורב, שכן הדהוד היא מילה בעייתית שלא ממש מסתדרת עם העניין) וייעידו על כך בעיקר מכרותיי הטובות שלאחר כמה פדיחות בעבר נזהרות מלהיכנס בנון שאלנטיות לשירותים עם הפלאפון כשהן בשיחה איתי, רק משום שאני מבחין מייד בחתימת הריורב של החדר שאליו הן נכנסו.

טוב,  כל אחד והיתרונות המקצועיים של העבודה שלו.

אולם ברצינות אחד הדברים הכי קשים בעולם הוא להסביר לאנשים שלא מורגלים בשמיעת אולפן חדה מה ההבדל בין ציוד אולפן בינוני לבין הדבר המדהים היוצא מן הכלל שממנו אתה מתלהב עד עמקי ארנקך. אפילו מוזיקאים בעלי שמיעה חדה שיכולים לדבר יותר מחמש שניות ברצינות תהומית על ההבדל בין גיטרות בעלות צבע לבן לגיטרות צבעוניות (לא מדובר בעצים שונים מדובר בגיטרות זהות בעלות צבע שונה. אני מדבר על עדות מהשטח ) , מתקשים  להבחין בהבדלים שבין ציוד אחד למשנהו וגם אם הם כבר מבחינים בהבדל קשה להם מאוד לקבוע מה יותר טוב או מה נשמע נכון. אם יש משהו שלמדתי מכל השנים האלו שבהם אני מתעסק עם הקלטות אולפן זה שהציוד הכי חשוב של טכנאי הם האוזניים שלו. וכמו עוד איברים אחרים בגוף גם את האוזניים צריך לתרגל הרבה מאוד ועל רטוב, עד שהן לומדות להבחין בהבדלים קטנים שעושים את ההבדל הגדול ומפרידים בין וואלה,סבבה, טוב… ל-שיואו וואו אני לא מאמין שזה מה שאני שומע. (לכן אגב אני פשוט מתעב את ה-MP3 ושאר הפורמטים מכווצי התחת שהורגים את הצליל ).

אולם כולנו פתחנו כל חיינו אבחנה דקה לגבי ריורב וחללים שכן אנו מכירים את החללים של העולם הסובב אותנו היטב ובכל זאת למה אני מספר לכם את כל זה?

יש הרבה סיבות מדוע הסאונד של שנות השמונים היה נפוח וסינטתי. מודרן טוקינג, סינטיסייזרים,ספריי שיער  MTV, 1984 סרטי הזעה למצח, המלחמה הקרה, טרבור הורן… ועוד ועוד אבל הרבה מהסאונד ההוא קשור לעובדה שבעשור הזה הופיעו המון מכשירי עיבוד גלי קול בDSP שיצרו נגישות להמון אפקטים במחיר זול יחסית.  האפקט שכמעט כל היצרנים ניסו ליצור היה כמובן הריורב הדיגטלי, אותו מכשיר שגורם לתוף שהוקלט בחדר יבש ולא מהדהד להישמע כאילו נוגן בתוך אצטדיון ענק וצר מלהכיל.

כל טכנאי התקופה שמחו על הצעצוע החדש שניתן להם ופשוט הציפו את עולם המוזיקה בחללים גדולים ולא מציאותיים תקראו לזה "עידן החלל המוגזם של המוזיקה הפופלרית"  שכן מעולם לא היו חללים גדולים כל כך נגישים כל כך ומיותרים כל כך. שכן עד אותה עת אם רצית שהפסנתר ישמע כאילו הוא מוקלט בתוך כנסיה היית פשוט צריך להקליט אותו בתוך כנסיה או להשתמש בכל מיני מכשירים שיצרו ריורב (כמו הPLATE המהוללת ) אך הוא פשוט לא היה הדמיה של חלל אמיתי. רק שתבינו כמה מסובך היה ליצור את החלל במוזיקה עד אותה עת אולי יבהיר לכם הסיפור של רוי האלי ו – THE BOXER של סיימון וגרפונקל. תקשיבו לשיר ושימו לב שמייד אחרי ה"ליי ליי ליי" הראשון של הפזמון, מופיעה מכת תוף ענקית שמתפוצצת עם חלל מתפרץ ומוארך. האלי שהיה הטכנאי-מפיק שותף של הצמד יצר את ההדהוד הזה על ידי שימוש די מדהים בחלל אמיתי.

הוא חיכה ליום ראשון שבו ההתרוקן מאנשים גורד השחקים שבו שכנו אולפני קולומביה בניו יורק.  האלי (וכפי שברכט היה אומר סביר להניח שזה היה העוזר האלמוני שלו ) הצמיד רמקול לגג המעלית של הבניין, שלח אותה הרחק אל מעמקי הפיר בקומות התחתונות ואז שם מיקרופון בקומות העליונות. הוא שלח את מכת התוף מבודדת אל תוך הרמקול והקליט את התוצאה. עכשיו תקשיבו שוב לשיר ותשמעו את גלי הקול עולים מעלה מעלה בפיר הצר ומטפסים את כל הקומות של גורד השחקים. יתרה מזאת כדי שהזמן של הריורב יהיה מדוייק ומתואם לקצב   השיר העלו והורידו האלי וצוותו את המעלית עד שמצאו את הנקודה המדוייקת שבה השובל יהיה מספיק גדול אך לא ארוך מדי ויטשטש את קולותיהם של סיימון וגרפונקל. מרשים לא? עכשיו תקשיבו לשירים משנות השמונים ותבינו כמה קל ומפתה היה לשים ריורב ענקי על כל דבר. זה "פיצוץ לפנים" שכנעו הטכנאים והמפיקים את המוזיקאים שהלכו אחריהם כמו צאן לכנסיה הענקית והתוצאה סאונד האיצטדיונים והחללים הענקיים של שנות השמונים. (ואפילו לא נכנס פה להמצאה המפלצתית של הGATE REVERB אולי ברשימה אחרת )

כאחד שנגזר עליו לבלות את כל נעוריו בשנות השמונים, התעסקתי עם אותם מכשירים פרימיטיבים לא מעט. משום שבערך מהיום הראשון שנכנסתי לאולפן הקלטה איפה שהוא בגיל 16 הדבר הראשון שעניין אותי היה הריורב. תמיד אהבתי לשמוע דברים צפים מרחפים או טובעים בחלל עמוק. איכשהו, לא משנה מה העברת דרך המכשירים האלו הם תמיד נתנו לצליל הכי בנאלי קסם של מיסתורין מרוחק.

כבר מתחילת הדרך ומכשירי הריורב הזולים של אמצע שנות השמונים (אחח הSPX 900 של YAMAHA…)  הבנתי שהמכשירים האלו טובים להרבה דברים אולם קשה לקרוא להדמיה שהם יוצרים ריורב אמיתי.

היה לי ברור שמדובר במשהו שהוא סוג של קירוב משוער שגורם להדמיה סינטתית של חלל – רחוק מאוד מהדבר האמיתי. אולם היה לזה קסם של חללים לא מוכרים, המכשירים האלו התמחו בעיקר ביצירת "נופי צליל דמיוניים" כפי שהגדיר זאת בריאן אינו, ואני כמעריצו הגדול מייד מילאתי עשרות קלטות וסרטים בצלילים מתמשכים עד אין סוף שמשוטטים בתוך חדר שרוחבו פחות מסנטימטר ואורכו שבע מאות קילומטר והוא בעל קירות זכוכית. אך עם כל ההתלהבות שלי מחלל אינסופי ודמיוני היו רגעים שבהם פשוט קיויתי לניסים שיתרחשו ואמצא ריורב שפשוט ישמע כמו חלל אמיתי.

במשך השנים חיפשתי שוב ושוב אחר אותו מכשיר שיצליח ליצור את העתקה של המציאות, מכשירים באו והלכו נוסו ונדגמו אך את מכשיר חלומותיי אף פעם לא מצאתי.

הגביע הקדוש – לקסיקון 480

מצד שני בכל פעם שהייתי מעלעל  בירחוני האולפנים והטכנאים הייתי רואה עשרות פרסומות למכשירי ריורב דיגטלי שהופיעו בשנות השמונים כפטריות ברגליים אחרי מסע אלונקות,  אך כל טכנאי העל דיברו שוב ושוב אך ורק בשבחו של מכשיר אחד – הלקסיקון 480.

מאחר ותג המחיר שצורף אליו היה מעט יקר עבורי – משהו בסביבות 10,000 דולר – לא כולל מיסוי והובלה ארצה  הנחתי שהסיכוי שלי להיתקל בו ולהתנסות בעבודה איתו זהה לסיכוי שלי להיתקל בעמנואל סינייה באקראי במכולת של פליקס  (טוב נו אייטיז אתם יודעים… ) אך במשך השנים המשכתי לקוות ואפילו נתקלתי בכמה מכשירי לקסיקון זולים יותר שהתיימרו להיות כמעט כמו ה – "480" רובם אכן היו טובים חלקם טובים מאוד, אולם אף לא חשבתי שהם משהו שממגיע מחלל עמוק 9.

אולם מרגע שהחל האולפן הממוחשב לקרום מארזי מתכת וכבלי IDE  שאלתי את עצמי שוב ושוב את אותה שאלה. אוקיי אז נאמר שאני מבין למה אקוליזירים וקומפרסורים אנלוגים משנות השיבעים נשמעים הרבה יותר טוב מהחיקוי הדיגטאלי שלהם, אבל למה לעזאזל אין אף ריורב ממוחשב שנשמע ממש ממש טוב?

כמעט כל תוספי התוכנה (פלגינים)  שבדקתי מהזולים והחינמים ביותר ועד היקרים והנחשבים ביותר, חיקו חללים במידות הצלחה שונות אך לא מספקות. היו כמה שנשמעו יותר טוב אך אף אחד מהם לא הצליח ליצור הדמיה ממש ממש טובה שתשמע מציאותית משהו שישמע עם שובל חלק כסדין משי ולא מעוך כמו פיל במיקרו גל.

או במילים אחרות למה לעזאזל כל ריורב שניסיתי נשמע כל כך בערך, ליד, כמעט או פחות או יותר כמו…, אבל אף פעם לא ב-ד-י-ו-ק כמו החלל בתקליטים של פיטר גבריאל, סטינג, בונו ושאר אומני סאונד המיליון דולר, מעבר לכך גם כשהקשבתי לחללים באלבומי ליגת העל שמתי לב שהריורב שבהם נשמע מאוד מובחן זאת אומרת שומעים את החלל מהדהד אבל זה לא גורם לו לבלוע ולמסך את כל מה שנמצא מאחוריו מצדדיו ומעליו. איך הם עושים את זה? תהיתי ביני לבין עצמי שוב ושוב ושוב.

ככל שחקרתי והעמקתי בנושא להבין מדוע ריורבים על מחשב נשמעים פשוט רע עלתה למול עיני מהותה של הבעיה.או כך חשבתי. בכדי ליצור חיקוי של חלל אמיתי נדרש המחשב לבצע כמה מאות עד עשרות אלפי חישובים שיחקו את כל ההחזרים שהחדר מייצר בכמה אלפיות השניה הראשונות שגל הקול מתחיל לרעוד בתוכו. וכמה שמחשבים טובים בחישובים ללא מגבלת זמן הם די מתקשים לעשות כמה עשרות אלפי חישובים ממש ממש מהירים באלפית השניה. שוב ושוב נתקלתי בהסברים שאומרים  שהדבר הכי קשה למחשב לחשב הוא את ההשתקפויות המוקדמות של החללים אותם הוא מנסה לחקות לעומת השובל שאותו מאוד קל לחקות (מפני שיש למחשב מספיק זמן לחשוב על כל השבירות של גלי הקול ולחשב אותן בהתאם).  ביני לבין עצמי נאנחתי וחיכיתי ליום שבו סוף סוף ימציאו לנו אנשי המחשבים בקריית גת ובשאר המפעלים בעולם עוד ועוד מעבדים יותר חזקים וזכרונות יותר מהירים מהאור עד שסוף סוף יהיה למחשב כוח חישוב לחשב כמו שצריך את הER של חללים בצורה מדוייקת.

הסבר טכני קצר – ניתן לאפיין את חתימת ההדהוד של כל חלל על ידי חלוקת משך ההדהוד לשני חלקים – הראשון הדהוד מכל המשטחים הקרובים אל מקור הקול, נאמר הגוף שלנו, הרצפה הכסא שעליו אנו יושבים, מסך המחשב, התקרה, וכדומה. אלו הם השבירות הראשוניות והמהירות של גל הקול שגורמות לו להדהד בצורה מאוד מודגשת. ניסוי קטן – תקריאו משהו בקול באמצע החדר, ואז גשו אל פינת החדר ותקריאו את אותו הדבר ממש בקרבת מפגש הקירות, ההדהודים המודגשים שתשמעו בפינה הנשמעים כאילו חיזקו את קולכם והעניקו לו נפח קרייני הם בעיקר מה שאנו מכנים השתקפויות מוקדמות או בקצרה ER – Early Reflection.

החלק השני – הוא השובל של ההדהוד, שלרוב נקרא פשוט – REVERB.  דמיינו את עצמכם בכנסיה ענקית, בעצם עזבו, דמיינו את עצמכם בתקליט של אניגמה או ERA ועכשיו תקשיבו לכל הנזירים שמסביבכם ושימו לב בעיקר לשובל המיסטי שמתמשך אחרי קולם. אלו הם ההדהודים המאוחרים של החלל הגדול.  אותם גלי קול שהתפזרו עד קצות קצהו של החדר ואז חזרו (אחרי הER ) לאוזנינו. גלי קול אלו בדרך כלל נוטים להיות עמומים יותר מגל הקול המקורי, שכן רוב התדרים הגבוהים שמקור הקול ייצר, נחלשו במאוד או דעכו בעקבות התנגדות האויר. מעבר לכך הם גם נוטים להישמע כמו מרק פיות (או מכשפות תלוי את מי שואלים חובבי הריורב הענקי או חובביי הריורב הקצר ) סמיך של גלי קול המזכירים אך במעט את גל הקול המקורי שיצר אותם שכן ההחזרים מכל הקירות שברו ובלבלו אחד את השני עד אובדן ההכרה ויצרו את השובל שמצטרף לER כדי ליצור תמונת חלל שלמה של חדר גדול וענקי.

אבל משהו המשיך להציק לי, איך יכול להיות שאין אף ריורב דיגטלי בתוך המחשב שנשמע מדהים? הרי מאז שנות השמונים ואילך היה הריורב כמעט תמיד דיגטלי,  אם כן מה הבעיה לקחת את האלגוריתם הממוחשב שאותו פתחו כמה חבר'ה מחוצ'קנים בשנות השמונים על צ'יפים זערוריים ומחשבים פרימיטיבים  ולהעביר אותם אל עולם המחשבים המודרני עתיר הCPU והזכרון הנדיף?  תארו לעצמכם שיש לכם מחשב מודרני שלא מסוגל לחקות ולהריץ את משחק הפאקמן של שנות השמונים. נראה לכם הגיוני ?

מצד שני אמרתי לעצמי הרי עשרות טכנאים חוזרים שוב ושוב על המנטרה – ה480 הוא פשוט הריורב הכי טוב שקיים, ומאז 1986 עת הופיע בשוק, התקדמנו אי אלו שנים וכמה עשרות עידני מחשב. אז איך יכול להיות שאין אף מכשיר המדמה חלל בנאמנות גבוהה? תארו לעצמכם שמחשב הקומדור אמיגה היה המחשב הכי טוב לעיבוד תמונה כיום. נראה לכם הגיוני שלא יהיו לו מיליון חיקויים טובים וזולים ?

בכל מקרה  המשכתי לעבוד עם פלגינים שונים ומשונים ולאט לאט צמצתי אותם לכמה ריורבים טובים (ובשביל כל אלו שחייבים רשימה, הנה כמה מהשמות האהובים והמרשימים עליי במיוחד – לחללים ענקיים ומיסטיים – R66 של Sonic Flavours פלגין נפלא למי שמחפש ריורב לא מציאותי ויחודי,  Sony Oxford המרהיב בחללים הקטנים והבינוניים, וה-Princetone Room 2016 להדמיית חדרים מלאה וכמובן הPlate של Universal Audio אולם אני מדבר על הדמיית חללים אמיתיים ולא על חיקוי PLATE שהוא בעצם חיקוי של ריורב שנעשה בצורה אנלוגית )  אבל את העולם והחלל של סטינג U2 ספרינגסטין ושאר שחקני ליגת העל ששוטטו להם בחלל העמוק, לא מצאתי.

לפני כשלוש שנים החלו להופיע מתוך הכחול הגדול מוצרים חדשים בשוק האולפנים ותוספי התוכנה. מכל מקום שאליו פנית החלה להישמע באויר מילת הקסם CONVOLUTION. מדובר בטכנולוגיה שלוקחת מכשירים קיימים ולומדת את דרכי ההתנהגות שלהם ומה הם בדיוק עושים לכל גל קול שעובר דרכם. מה שזה אומר ברמה המעשית זה שניתן ל"שעתק" כמעט כל מכשיר שקיים.

לפתע החל העולם להתמלא במכשירים שמדמים מגברי גיטרות קומפרסורים אקולייזרים וכמעט כל ציוד ישן לפתע הפך להיות זמין כתוסף תוכנה, (שעל כל המדמים והמשעתקים הללו יש ללא ספק מקום לכתוב רשימה נפרדת, תזדיינו בסבלנות זה שווה את זה ), וכל מה שהיה חסר היה שמישהו יעשה תהליך קונבולציה לאקסית המיתולוגית שלי וכך הייתי יכול לשעתק את אישיותה המלבבת לתוך המחשב שלי ולהיזכר בה מדי פעם, אבל ברצינות גמורה מה שעניין אותי יותר מכל היה כמובן הריורב .

כפי שאמרו גאוני התוכנה והמתמטיקה, ניתן ללמד את מכשירי הקונבולציה איך מגיבים כל מיני חללים וחדרים  לגלי קול שכן אם נשים רמקול בחדר ונריץ דרכו גלי קול בכל התדרים נקליט את התוצאה ואז נבדוק מה עשה ואיך שינה החדר את אותם גלי קול – נוכל למעשה לגנוב את חתימת ההדהוד של כל חלל וחלל בעולם.

כחובב טכנולוגיה חדשה ומתוך התלהבות גדולה למצוא סוף סוף את הריורב שאהבה נפשי,  ניסיתי כמה וכמה מכשירי קונבולוציה במשך השנים.  לרוב הם נשמעו בסדר חלק קטן מהם אף נשמע לא רע ומעט מהם אף למדתי לחבב ולאהוב. אך כמו בכל מערכת יחסים יחסית שבה אתה בטוח לגמרי בחוסר בטחונך, עמוק בליבי ידעתי שזה לא זה. מעבר לכך גם כשבחנתי חללים שהכרתי באופן אישי מנסיוני ומאוזניי (אולפני הקלטות שבהם עבדתי, חללים בהם הקשבתי למוזיקה ונדגמו לתוך התוכנה ומכשירים שאותם הכרתי אישית )  הם היוו הדמיה לא רעה אבל משהו בהם עדיין נשמע לאוזניי יותר מדי נוקשה ולא גמיש ובעיקר פחות מדי עמוק כאילו הבליט החלל את עצמו החוצה בהשתדלות יתר על המידה ולא הגיב יפה להיותו כוכב משנה המעניק נפח וצל לצלילים שהרצתי דרכו.

לפני חודש אמר לי אחד מתלמידיי לשעבר וחבר טוב בהווה – זוכר את האובססיה ההיא שלך עם הלקסיקון 480 ? יש איזה דיבור רוחש על מכשיר ריורב חדש שעכשיו עשה עליה לPC מMAC וכולם אומרים שזה משהו שחייבים לבדוק. וואלה אמרתי סוף סוף מישהו ניסה לעשות מדמה 480 ?

לא, לא, אמר לי זה מכשיר קונבולציה חדש שדגם את ה480. אהה אמרתי עוד  אחד… טוב נו… שמענו את זה כבר כמה פעמים. לא, לא הוא התעקש תנסה אומרים שזה ממש ממש טוב.

אחרי כמה ימים התפנתי לבחון את המכשיר החדש שבמבט ראשון נראה בדיוק כמו עוד הרבה מכשירי קונבולציה אחרים. למרות שהוא דימה לא מעט חללים אמיתיים (היכלים והיכלות, חדרים וחדרני מדרגות) מייד שהפעלתי אותו חיפשתי את הקונבולוציה וההדמיה של ה- 480.

פתחתי את הPRESET הראשון, שלחתי אליו מכת תוף אחת ומייד החל ליבי לפעום כמו מטורף, האם יכול להיות שזה זה ? הלב הלם יותר חזק מכל מכת תוף ששלחתי לתוך המכשיר, צליל אחר צליל נגלו למול עיניי כל החללים שאותם הכרתי אינטימית כל כך טוב לא בגלל שאי פעם עבדתי עם ה480 אלא ממיליוני השירים ששמעתי ביימי חיי. לא היה בי שום ספק, לא היה שום בערך, שום סיב מתכת לא נתגלה בשובל הקסום והחלק כמשי של החלל שדגימת הקונבולציה הותירה אחריה. אני מוכן לחתונה קתולית צעקתי אל קירות האולפן. מצאתי את אהבת חיי החדשה.

אחרי לילה ארוך ללא שינה ומלא באושר כדרכם של הלילות הראשונים בכל מערכת יחסים, ניסיתי כל חלל אפשרי שנדגם בתוכנה. הבנתי המון דברים על חלל והיכולת שלו להיות מוכל בתוך העולם הסטראופוני המצומצם. אבל בעיקר הבנתי כמה קשה אתה עובד בפרך כשאין לך את המכשיר הנכון. שנים של נסיונות עיקשיים והמון עבודה למצוא את החלל הנכון לכל דבר ודבר ולהתאים את מכשירי הריורב הבינונים אל תוך תמונת העולם הכללית של המוזיקה שאני עובד עליה באו אל קיצם הקליל והמיידי, כל חלל שרציתי היה נתון לי מתחת לאצבעותי (או יותר נכון העכבר ) יכולתי לצאת למסע אל מעמקי החלל והזמן לטייל בכל חדר מוזיקלי שרציתי ולא היה שום מכשול בדרכי. גם כשפתחתי את הקונבולוציות האחרות שהכילה התוכנה. קונבולציות של מכשירים אחרים וחללים אמיתיים הם נשמעו מעולה, מפורטים ונוכחים כאילו מוקמתי היישר בתוך המקום עצמו. משהו שמעודי לא חוויתי עם אף ריורב אחר בחיי אבל שוב ושבו חזרתי אל ההדמיה העילאית של ה480.

טוב לכל אלו שרוצים את השם מייד אז בבקשה – ALTIVERB  של חברת Audio Ease. ביננו אף פעם לא חשבתי שידע הוא כמו עוגת שוקולד שאם אתה נותן למישהו אחר ביס הוא ביס שיחסר לך, למעשה אני שמח שתמיד חלקתי את כל הידוע לי עם אנשים אחרים.  אבל חכו רגע לפני שאתם הולכים לשמוע את החלל העמוק.  יש עוד דברים מעניינים בהמשך.

העניין הזה הוביל אותי להמון מחשבות. למה הלקסיקון 480 או יותר נכון ההדמיה שלו כל כך מוצלחת? הרי חייב להיות איזה משהו שהם עשו שלא כל החברות האחרות עשו? מה הדבר שגורם לקסם?

תוך כדי חיפוש ברשת אחרי אימפולסים (דגימות גלי קול שהשתנו במעברם דרך מכשירי הדמיה. גלי קול שהם בעצם הבסיס להדמיה שעושה מכשיר הקונבולוציה ) כדי לשמוע אותם דרך הALTIVERB הדמיות מכשירים אחרות  נתקלתי באתר כספת הרעש ובתוכו נתקלתי בהדמיה של מכשיר שלא הכרתי לפני כן ה –  QUANTEC .

מוזר, אמרתי לעצמי מכשיר ריורב עתיק שאני לא מכיר? איך יכול להיות? מייד הלכתי לגוגל ומצאתי את האתר (הפרימטיבי לחלוטין ) של החברה אולם אחרי שעברתי את הגרפיקה הנוראית את חוסר הארגון של האתר הצלחתי לשמוע את דגימות הקול שהם העלו לאתר של קבצים לפני ואחרי טיפול החלל שלהם והשתוממתי, ההדמיה היתה כל כך ריאליסטית שזה כבר נשמע לי לא הגיוני. זה דבר אחד למצוא את הגביע הקדוש אחרי עשרים שנות חיפושים אבל לגלות שיש עוד אחד בתוך יומיים? די, אתם עובדים עליי.

המדהים הוא שגם המכשיר הזה נעשה אי שם בתחילת שנות השמונים (82) וגם הוא הפך להיות סוג של אבן דרך אבל לא בתעשיית המוזיקה אלא בתעשיית הפוסט פרודוקשן בקולנוע ובטלויזיה שנזקקו להדמייה מדוקדקת של חללים ריאליסטים ולאו בהכרח קסומים כמו במוזיקה. התחלתי לקרוא את המסמכים שהיו באתר ופה החלה להתבהר לה התשובה כפי שאני מבין אותה.

מה שאמרו אנשי QUANTEC ואחר כך גיליתי דברים דומים מאוד גם במדריך ההפעלה של ה LEXICON 480, שהמודל הדיגטלי שהציג את האבחנה בין הER לבין השובל שבא בעקבותיה ועליו מתבססים כל תוספי התוכנה וחלק גדול ממכשירי האפקטים הוא שגוי ואינו תופס את התמונה המלאה. "מיתוס ההשתקפויות המוקדמות" כפי שמכנים זאת אנשי לקסיקון הוא המצאה מתמטית. במציאות – אין החדר המהדהד יודע להבדיל בין ההשתקפויות המוקדמות והשובל של הריורב או במילים של בני אדם כשאתה מדבר אל פינת החדר אתה אמנם שומע בעיקר את ההחזרים המוקדמים אולם אפילו הם מושפעים ומתערבלים מיידית עם ההחזרים משאר הקירות הרחוקים של החדר. מה שאומר שאם אתה קודם כל מייצר חיקוי פשוט של ההשתקפויות המוקדמות ורק אחר כך יוצר את ההדמיה המסובכת יותר של התערבבות הגלים המאוחרים משאר קירות החדר אתה בעצם לא מחקה את החלל כי אם מפרק אותו לשניים ואז מחבר אותם מחדש בצורה מכאנית וזה פשוט לא זה.

מדוע הוצע המודל הזה מלכתחילה כמודל ההדמיה של החלל, תהיתי? ובכן התשובות קשורות לנוחיות וליעילות העבודה של יצרני הריורב. פשוט הרבה יותר קל ונוח למכשיר ריורב לייצר כמה החזרים מוקדמים הזהים למקור (DELAY ) ומגיעים בזמן קצר מאוד כהדמייה של ההשתקפויות המוקדמות מייד ברגע שהמכשיר מתחיל את פעולתו, ומייד כשהוא משתחרר מהמשימה הראשונית הוא מתפנה לחשב בנחת יחסית את התרכבות המסובכת מאוד של השובל. מבחינה מתמטית זה כמעט אותו דבר. אבל זה בדיוק העניין – הכמעט הזה.

הכמעט הזה, הוא כל ההבדל בין שנים של נסיונות עבודה מתסכלים עם ריורבים בינוניים ולא רעים לעומת הדמיית חלל טהורה ומפורטת כמו של הלקסיקון 480 והQUANTEC QSR ששניהם מבוססים על מודלים שניסו והצליחו בצורה מדהימה ליצור הדמיית חלל שבה מגיבים המכשירים למציאות המורכבת ביותר מהרגע הראשון ולא ניסו  להרוויח זמן בשביל לחשב בקלות וביעילות יחסית את הריורב.

עכשיו כל מה שנותר לי זה להתנצל בפניכם הקוראים על אורכו של המסע המילולי הזה בעקבות החלל העמוק ( תראו בכל זאת עשרים שנים של חיפושים…. ) כמו בכל מסע לחקר החלל לא ממש ידעתי לאן אגיע כשהתחלתי לכתוב אבל הסיבה העיקרית שבגללה התחלתי לכתוב מלכתחילה היתה בכדי לחסוך את החלקים המתסכלים במסע הזה לאחרים שיוכלו להנות מהדבר האמיתי ללא צורך בכל הנסיונות והתסכולים,  אך בעיקר רציתי לנצל את הבמה בכדי לעדכן את כל תלמידיי בעבר. הוטעתי טעיתי והטעיתי. המוח עדיין מסתגל לרעיון האחדות החדשה – ישנה, אך האוזניים לא משקרות. זה פשוט נשמע אחרת – סאונד החלל של המיליון דולר (אולי בעצם צריך לצמצם את זה לסאונד 10,000 דולר? 🙂  שאתם מחפשים – נמצא כאן אל תבזבזו זמן עם ריורבים יעילי CPU או חסכניים, לכו אל הדבר האמיתי ( או לפחות הקונבולוציה שלו )  תורידו את אטמי האוזניים שלכם ותתחילו לשוטט ולהתפעם מיופיו האמיתי של החלל העמוק. זה לא עולה עשרים מיליון דולר כמו טיול לקצה האטמוספרה, או אפילו עשרת אלפים כמו ה480 ויורשו ה960, פשוט לכו לALTIVERB ותגידו שדויד שלח אתכם ושש מאות דולר זה כל מה שיבדיל בינכם לבין העולם האמיתי של מציאות החלל המדומה.

תהנו מהמסע.

שיר זר – משירי לאונרד כהן בעברית

שלום לכל כל  שבעה וחצי קוראיי.

כפי שודאי שמתם לב לא הייתי פה יותר מדי לאחרונה כדי לעדכן אתכם בכל אשר קורה ביקום המוזיקלי.  לשמחתי הייתי עסוק מאוד בצידו השני של המתרס, הלכתי לייצר מוזיקה ולא רק לכתוב עליה. והנה חלק מהפירות  נחשף  בימים אלו. הראשון הוא "שיר זר – משירי לאונרד כהן בעברית".

הכל התחיל אי שם לפני עשור באיזה בוטקה בשטחים.  כשכל מה שהיה לי לעשות במשך שבועיים זה להעביר את הזמן בשמירה אינסופית בלי רדיו בלי לנגן על מפוחית ובלי שום דבר שייצר איזה צליל פרט לרוחות הנושבות ורחשי שעות הלילה האינסופיות.  אני מודה שבמקום לחפש מחבלים בתוך החושך העדפתי לשיר לעצמי שירים אהובים מהזכרון.  איכשהו השירים שהכרתי הכי טוב בעל פה אז וגם היום היו שיריהם של שלושה יוצרים- דילן, לו ריד, ובעיקר את שיריו של לאונרד כהן.

מתוך התהיה האינסופית שלי על איך כותבים שיר ומה בדיוק הופך אותו לטוב, חשבתי שיהיה מעניין מאוד לנסות ולתרגם אותם  לעברית ומאחר וזמן לא היה חסר, מהר מאוד מצאתי את עצמי מתעסק במשמעותה של כל מילה ושורה ואז הבנתי שאני  לא מבין ממש את השיר עד שלא תרגמתי אותו  לעברית.  מתוך כל השלושה היה לי ברור שהכי אהבתי לתרגם את לאונרד. היה בו משהו שמשך אותי מאוד עם כל האהבות השבורות, אלוהים ואיזה מבט עצוב – משועשע על כל הקיום האנושי.

פאסט פורוורד עשר שנים, בשיחת רשת שגרתית ביני לבין גיא חג'ג' מהאחראים על אתר "השרת העיוור" שאומר לי ביאוש שאין לו דיסק להורדה למגזין השרת ( אותו מפעל מבורך של האתר שמרים כל חודש את מגזין המוזיקה הטוב בישראל ומציע דיסק חינם להורדה, מי שזוכר את הפוסטים הקודמים יודע שהאוסף של קקטוס וגם פסקול המסע הארוך שהייתי מעורב בהם, ניתנו להורדה חינמית באתר השרת העיוור לפני כמה חודשים ) אני מציע  כלאחר יד להקליט איזה שיר או שניים משירי לאונרד כהן, במיוחד לכבוד יום הולדתו השבעים של המאסטרו, אבל לא סתם להקליט את שיריו,  בוא נעשה זאת בעברית!!  בעוד אני אומר את זה אני חושב למה שיר או שניים  ?  בוא נרים אלבום שלם של שירי לאונרד בעברית…

בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שאני אמור לעבוד על ארבעה אלבומים במקביל בדיוק באותם חודשיים  אני חושב לעצמי בשאננות,  מה הבעיה ? נשלח כמה אימיילים, נרים כמה טלפונים ונבקש מכמה  אומני רשת  שאני מכיר, ונראים לי מחוברים לעניין שיקליטו באולפן הביתי שלהם ביצועים לשירי לאונרד כמה מסובך זה כבר יכול להיות ?

אוי כמה שטעיתי. מה שנראה כמו משהו שניתן לגמור בכמה ימי עבודה אחד תפח  להיות פרוייקט  מסובך,  מורכב,  אבל בעיקר מענג ברמות שלא ניתן לתאר בכלל. הכרתי המון אנשים חדשים ויצא לי לעבוד עם מוזיקאים נפלאים שהערכתי ואהבתי מזה שנים. כל הפרוייקט הזה הותיר אותי בעיקר משתאה כמה גדולה האהבה למוזיקה של לאונרד,  ויותר מכך כמה שאנשים שמחים לתת לעשות ולעזור בחינם לחלוטין רק בגלל שיש לנו איזה רעיון מפוקפק.

מסתבר שהשמועות רצות מהר ברשת.  בלי שנדבר עם יותר מכמה אומנים,  אנחנו (אני וגיא)  מקבלים  מיילים מאמנים ששמעו ממישהו ששמע ממישהו שמתארגן לו  פרוייקט כזה והם גם רוצים ליטול בו חלק.  אני מסכים בשמחה ומעמיד את האולפן שלי לרשות כל מי שאין לו מקום להקליט, בנתיים חובבי לאונרד אחרים כותבים לי למייל ומציעים תרגומים.  אני וגיא עובדים כמו מתווכים למי יתאים השיר הזה ? אולי נחליף בינו לבינה?  וכן הלאה והלאה, והנה מתחילים לזרום שירים למייל שלי ומדברים על מיקסים ועל עיבודים אני מגלה להפתעתי  שבעבר ניסו לארגן לא פחות מאשר ארבעה אלבומי מחווה ללאונרד כהן בעברית שלא צלחו. ואני מתחיל לחשוב שאולי לקחנו על עצמנו משימה בלתי אפשרית, לחלק מהאומנים התרגומים  לעברית לא מסתדרים, לחלק אחר אין אולפן או שכולם רוצים את אותו השיר ואז לא מסוגלים להתמודד, ומיילים של הצילו ו- אולי אפשר באנגלית מגיעים אלינו,אבל אנחנו כחומה בצורה.אין אנגלית.  תביאו לנו לאונרד כהן בעברית.

הלילה קרה משהו שלא קרה הרבה זמן ישנתי ממש בשלווה. איכשהו כל הפרויקט הזה נדחק מדי יום לסוף היום כשאני וגיא בשיחות אל תוך הלילה בסולסיק ובטלפון מארגנים את מה צריך לעשות, ומתי הדברים יקרו, לאט לאט הבנתי שאנחנו כבר לא מדברים  על אלבום אחד אלא על אלבום כפול כמעט ואני התחלתי לחשוש שבסופו של דבר אנחנו פשוטנהיה אלבום המחווה החמישי ללאונרד כהן שלא צלח.

במוצאי השבת האחרון הפך  "שיר זר – משירי לאונרד כהן בעברית" מחלום למציאות שנמצאת  כרגע על הרשת והוא ניתן להורדה חינם במסגרת המגזין המיוחד של השרת העיוור שכל כולו מוקדש ללאונרד. 17 ביצועים מקסימים (וביצוע אחד מפוקפק שלי אבל ניחא 🙂 לשירי לאונרד בעברית זכה וטהורה פלוס עטיפה יפיפה(שנמצאת בראש העמוד הזה ואותה עיצבו וציירו שני קידר ויונתן וסרמן).   וזה נכון רק לעכשיו. יש עוד כמה וכמה  ביצועים שיעלו בשבועות הקרובים.

זהו בנתיים, לכו לשמוע, זה באמת נעשה רק בשביל שתקשיבו.  חשוב לי להדגיש שלא היתה שום מטרת רווח כלכלי בכל הסיפור הזה, הכל נעשה נטו בשביל שהמוזיקה  תהיה קיימת. ולכן אני אפילו אסיר תודה ענקית עוד יותר לכל מי שהשתתף ועזר כפי יכולתו, למי שתרגם, הקליט, צייר,  עיצב, מיקסס אל תוך הלילה, התנדב להביא בעיטות בישבן טפיחות על הכתף וקריאות כיפאק היי כשהיינו צריכים.  ועשה הכל על מנת שהפרוייקט הזה יהיה כל כך מוצלח (לפחות בעיניי :).  הקרדיט כולו של לאונרד ושלכם חברים.

אז יום הולדת שמח לאונרד.  מה שבטוח הוא שעכשיו השיר שלך אינו זר בעברית.

השפה הסודית של הפקה מוזיקלית # 1 – פול סיימון ודרלינג לורן

פעמים רבות אני מוצא את עצמי מהרהר מה משמעותה של הפקה מוזיקלית לשיר. זה  קורה לי בעיקר אחרי שאנשים מספרים לי כמה אהבו את השיר ההוא או האחר, רק  עם ליווי גיטרה, ואיך שרק השיר עם פסנתר נשמע הרבה יותר טוב מכל תקליט. אז עולה בי המחשבה, היי עבדו על השיר הזה שנה כך שכל אלמנט מוזיקלי יהיה במקום והנה אתם באים להגיד לי שזה היה לשווא?!

יש המון יופי ועוצמה רגשית בחשיפה של שיר עירום כמו שהוא, אין ספק.  אבל הפקה מוזיקלית נכונה, יכולה לספר את הסיפור של השיר בתוים צלילים ומקצבים המשתלבים יחד בדיוק מושלם. כמו כל תחום אמנות-אומנות, להפקה מוזיקלית יש שפה משלה.  נכון רוב ההפקות המוזיקליות  הן לא יותר מקלישאות שחוקות שנטחנו והמקסימום שאתה יכול לצפות לו, זו איזו מצוינות ביצור הקלישאה.  ועדיין ישנן הפקות מוזיקליות שמותירות אותך פעור פה ומוכיחות ששיר, בניגוד לדעה הרווחת, יכול להיות הרבה מעבר  לחיבור בין מילים מנגינה.
אני מעוניין לייסד פינה חדשה בבלוג הזה ולנתח הפקות מוזיקליות בכדי להראות את ההקשר הסמוי לרוב המאזינים, בין עולם התוים והצליל של השיר לבין מהותו. אני מאמין שהפקה מוזיקלית נכונה, מהווה רובד נוסף של פרשנות מוזיקלית לשיר. רובדשבדרך כלל עובד על המאזין ברמה הלא-מודעת. בין אם היא מודעת לעצמה או שמדובר באינטואיציה של המעבד או היוצר, אין זה משנה מבחינתי. מה שחשוב הוא היכולת לראות כיצד הפקה מוזיקלית מעבירה בחדות ובעדינות את המהות של השיר.
בשיר – דרלינג לוריין מתוך אלבומו של סיימון "Your'e The One", יצר  סיימון את אחד משיריו הגדולים ביותר. מדובר בשיר מהאמביציוזים שהוא כתב מעודו. הנסיון להקיף בשש וחצי דקות סיפור חיים שלם, ראוי בפני עצמו להערכה. המדהים הוא שסיימון, בעזרת הפקה מוזיקלית מדוייקת לחלוטין מצליח לספר את האפוס הזה על חייו של  "עוד זוג סטנדרטי" מהמעמד הבינוני ולמצוא את הפואטיקה במקום שנדמה כהכי רחוק ממנה, הבנאליות של חיי היום היום.
לאורך שנות היצירה שלו התמחה סיימון בתעוד אובססיבי כמעט של אותם אנשים שתמיד נמצאים באמצע, אמצע החיים אמצע המעמד הכלכלי.  סיימון במעין וודי אלן מוזיקלי, פרש בלמעלה משלושים שנות יצירה, אינסוף הבחנות אבחנות ותובנות קטנות וגדולות על החיים. לא במצבים קיצונים או בדרמות גדולות, סתם אחר הצהריים כזה. ולפחות בעיני ב"לורן  היקרה" הוא הגיע לפסגת היצירה שלו כיוצר שירים וכמפיק.

השיר נפתח במכה ונגינת מנגינה על קלימבה, כלי אפריקאי מלווה במחיאת כפיים שמסמנות את הקצב, כמעט מטרונומיות באופיין. ליצור נקישות בתחילת השיר שרק ידגישו את הקצב הוא מהלך אופייני למי שרוצה ליצור שיר מקפיץ קצבי. מדובר בהצהרת כוונות על אופיו העליז של השיר. אבל סיימון מתעתע במאזין. מי שמחיאות הכפיים יוצרות בו ציפיה לאיזו חפלה אפריקאית, הולך להתאכזב מהר מאוד.

0:08 – גיטרה חשמלית נכנסת ברמקול הימני, היא מנגנת תבנית קצבית מהוסה ומהוססת, תבנית של מבוכה פנימית שכמעט לכל אורך השיר תשאר ברגיסטר האמצעי כמו קול גברי.
0:12 – מופיע רעש מתגבר ומאיים ברמקול השמאלי ששואב את תשומת הלב אליו, עד הרגע שסיימון מתחיל לשיר. איך הוא קשור לסצנה? למה הוא משמש? סיימון, שותל כבר בתחילת השיר מודעות לסופו, ואכן הצליל הזה מופיע תמיד בסמיכות לרגעים הקשים בשיר.  אבל לא נקדים את המאוחר, הבה נבחן את המילים של הבית הראשון שבא מייד אחרי הפתיחה

"מהרגע הראשון שראיתי אותה
לא יכולתי להיות בטוח
אבל חטא חוסר-הסבלנות אמר לי:
"היא בדיוק מה שאתה מחפש"

סיימון מתאר פה מפגש טיפוסי של זוג במסיבה. הוא מתחיל עם אשליה של סוואנה עולצת, עולם פראי חושני ומשוחרר מחוקי החברה המערבית המדכאת, תמונה אפריקאית. אולם מרגע שהבית מתחיל, סיימון מרחיק את המצלמה אחורה, והמאזין מגלה שסיימון תעתע בו. זו איננה אפריקה, זו רק תמונה שתלויה בדירה ניו יורקית ומרכזת אליה את תשומת ליבו של המספר עד לרגע שבו משהו אחר חוצה את שדה ההכרה שלו. לורן.

0:14 – סיימון מתחיל לשיר ומייד מצטרפת גיטרה חשמלית נוספת ברמקול השמאלי. הגיטרה מנגנת מעין מנגינה מקבילה למנגינה הראשית של השיר. הצליל רך וענוג, שונה  מהגיטרה המהוססת והמחוספסת ברמקול הימני. שימו לב שלאורך השיר הגיטרה הימנית, הנשית יותר, תמיד תהיה באוקטבה הגבוהה מהגיטרה ה"גברית"  כמו הפרש הקולות בין גבר לאישה מבחינת הרגיסטרים של הקול האנושי. שימו לב, לאורך כל השיר יתנהל פה דיאלוג מתמיד בין שני הרמקולים כאילו חילק סיימון את המרחב הסטראופוני לשני חלקי המיטה. כל גיטרה ורמקול מייצגים צד אחר באותה זוגיות.

"אז ניגשתי אליה
ועם האיבר אצלי שאחראי על הדיבור 
הצגתי את עצמי כפרנק
מניו יורק, ניו יורק"

0:15  – הקצב של התופים וגיטרת הבס שנכנסים מתחת לשירתו של סיימון, מדגישים את אלמנט המתח של הפגישה הראשונה. אחרי שהאוזן התרגלה למקצב האפריקאי המהיר של הפתיחה עם מחיאות הכפיים, יוצר פה סיימון מתח גדול.כיצד?  הוא שובר את המקצב המהיר של מחיאות הכפיים, והבס-תופים מנגנים במקצב  שנקרא "חצי זמן",  הקצב עדיין מהיר, אבל המקצב  מנגן במחצית מהקצב. לפתע מחיאות הכפיים המהירות, כמו התמונה האפריקאית,  הופכות להיות מוזיקת רקע המתנגנת לה אי שם במסיבה.  המתח שבקצב החצוי, דופק כפעימת לב מתאר היטב את המתח המיני ושלל ההבטחות של הפגישה הראשונה.

"היא כל כך חמה, היא כל כך קולית
אני לא, אני רק טיפש מאוהב
בדארלינג לורן "

0:48 – לרגע נדמה שמדובר בפזמון של השיר, הקצב נהיה התקפי יותר,  מחיאות הכפיים בולטות שוב והגיטרה הענוגה בצד ימין של הרמקול הופכת באבחה לגיטרה צרודה קצת, מבחינה טכנית, היא מנגנת עם יותר דרייב, מעין דיסטורשן עדין שמקנה לגיטרה צליל מלוכלך, חי יותר, ומלא תשוקה. תשוקה שלמרבה הצער דועכת די מהר. סיימון כבמאי מיומן פשוט מתאר כאן את המיניות הנשית המתפרצת של לורן בצלילי הגיטרה השמאלית. "היא חמה היא קולית" משחק סיימון בתודעת המאזין, לכאורה מדובר בשתי מילים נרדפות- חמה,  ו-קולית אבל מדובר גם בשתי מילים שמתארות מצבים  הפוכים "קול" היא גם קרירות באנגלית.

סיימון מציג את התזה שלו על הבעיתיות של יחסי פרנק ולורן לאורך כל השיר על ידי שימוש במלכדות היוצרות דיסוננס קוגנטיבי הן במילים והן בהפקה. דיסוננסים שידגישו את הבעיתיות של יחסיהם, וישרתו את הסיפור שהוא מספר. סיימון מקפיד לעשות זאת בוירטואוזית קלילה, כך שהמאזין לא מודע כלל לעובדה ששותלים לו מידע שהוא לא מודע לו עמוק באוזניים.
0:54 – שימו לב כיצד סיימון מחדיר את מימד השינוי במערכת היחסים לאורך מימד הזמן.  כאשר הוא שר את השורה "רק טיפש מאוהב" – הוא שותל קול שני ברקע שיזכיר למאזין את המנגינה של להיט הדו-וואפ של האוריולס – ששמו הוא? "רק טיפש מאוהב",  סיימון סימן בתודעת המאזין איזו תמונת אהבה מושלמת, כזו שיכולה להיות רק בשירים תמימים משנות החמישים.  וכמובן שהוא תיכף הולך לנפץ את הקונספציה הזו.

"כל חיי  הייתי נווד
לא ממש, בעיקר גרתי ליד ההורים  
בכל מקרה לוריין ואני התחתנו
וכל עסקי הנישואין הרגילים 
ואז יום אחד מתוך הכחול היא אמרה לי
פרנק נמאס לי"

1:04 – סיימון מצייר פה את דמותו המאוד לא מרשימה של פרנק ובשתי שורות מבהיר לנו מי זה הטיפוס הזה.השם שלו הוא כמובן סימבולי "פרנק"באנגלית, אדם גלוי וכנה. אך כשהוא מתחיל את הבית בשורה "כל חיי הייתי נווד" כאילו אבק דרכים בנעליו ונופים פתוחים באישוניו, מייד תצוץ מקהלה שתשיר "לורן המתוקה", תזכורת לאיך שפרנק, מנסה להרשים את לורן, אבל מהר מאוד הוא נחשף כפי שהוא באמת, ילד טוב ניו יורק שכל חייו גר ליד ההורים.
סיימון חושף את הזיוף של פרנק, הנווד המיתולוגי בעיני עצמו, הוא סתם עוד בחור ממוצע שכל מה שיש לו להגיד על נישואיו  זה "התחתנו וכל עסקי הנישואין הרגילים ".  כמובן שללורן נמאס כשהיא מגלה שהיא התחתנה עם הבחור הממוצע. בואו נבחן איך סיימון מחדיר את ה"תקיעות" של מערכת היחסים אל תוך המוזיקה.

1:12 – התבנית של תוף הרגל (הקיק, הבום) בקטע הזה מתחיל בדיוק כמו בבית הקודם במין מתח מצטבר,  אולם  פה נוספת עוד מכה אחת סינקופית, מהירה שנדחקת בין שתי מכות אחרות בתבנית הקצבית שמנגן תוף הרגל והופכת את הקצב מהתלהבות חרמנית בבית הראשון, למשהו תקוע וקצת נקוע. בבחינת החיים תקועים? ככה יהיו גם התופים.

"רומנים? שבירת לבבות?
אני לא נועדתי להיות עקרת בית
ונמאס לי להיות לורן היקרה "

1:34 – רגע לפני שהיא פוצה פה, סיימון משתיק את הגיטרה השמאלית לחלוטין, זה השקט שלפני הסערה. סוף סוף לורן זוכה לומר את אשר על ליבה. לראשונה בשיר היא יוצאת מהקונכיה שלה ועומדת על דעתה. וכשהיא מתחילה לדבר מופיעה שוב פעם הגיטרה היצרית מהבית הקודם. שימו לב כיצד היא מדברת, הפעם היא נשמעת כמתנצחת.  שוב הקצב משרת את מטרות האמירה, התופים מתהפכים הקצב שגם ככה די מקרטע הופך להיות קצב הפוך ממש, אולי כדי להראות את המהפך שחל בלורן. מדובר במישהי ששתקה יותר מדי ובתשוקה שהיתה כבושה עמוק בפנים יותר מדי זמן ועכשיו היא מתפרצת. היי – היא אומרת, גם לי מגיע לחיות!!

"מה !? את לא אוהבת אותי יותר ?
מה!?  את יוצאת מהדלת ?
מה!? את לא אוהבת את איך שאני לועס?
היי תני לי להגיד לך משהו..
את לא האישה שאיתה התחתנתי..
את אומרת שאת מדופרסת,
אבל את לא, את רק אוהבת להישאר במיטה
אני לא זקוק לך לורן היקרה!!!"  

1:49 – סיימון בונה מתח לקראת התשובה של פרנק, הרעש המטריד מההתחלה חוזר שוב, ועוד לפני שפרנק פוצה את הפה, הפרקשן (כלי ההקשה) מנגנים מעבר מתגבר (1:53) כאילו מסמנים את שרידי התודעה שמצטברים בראשו של  פרנק שמעכל מה קורה פה סוף סוף.

1:57 – פרנק מגיב. וההגנה הטובה ביותר היא מתקפה. כל מה שנצבר והיה סמוי וחנוק מתחת לשמיכה הזוגית צף אל פני השטח.
סיימון משתמש בתופים כדי להדגיש את השוק והכעס של פרנק כשהוא מתקיף את לוריין. כל "מה!?" מודגש במכת תוף סנר סינקופית שנשמעת כמעט לא במקום. וממחישה את השוק והכעס שלו. כשלוריין יוצאת וטורקת לו את הדלת, התופים מנגנים את הטריקה (2:04) כלי ההקשה משתגעים לאורך כל הקטע ומנגנים בקופצנות כמעט לא הגיונית, רק כדי לתאר את סערת היצרים שבין השניים. ואם עדיין יש מאזין שלא מבין מה קורה כאן, שימו לב איך מתנהגות הגיטרות בשני הרמקולים.
הגיטרה של פרנק בצד ימין מנגנת תבנית די דומה לתבנית הקבועה שלו אבל הפעם הוא יורד לתוים הנמוכים כמלמלמל לעצמו בכעס, ואילו הגיטרה השמאלית של לוריין מסתבכת עם עצמה ועולה למעלה למעלה במעין תבנית מעגלית לא הגיונית, ההרחקה של שני האלמנטים המוזיקלים אחד מהשני בטווח הצלילים רק מעידה על הנתק שבינהם, העובדה שהם מדברים בו זמנית, וכל אחד אומר את שלו בלי להקשיב בכלל לצד השני רק מדגישה את  הקשר שנסדק.

2:13 – כשפרנק אומר ללורן "הי תני לי להגיד לך… את לא האישה שאיתה התחתנתי…. מה יצוץ ברקע ? מקהלת גברים אפריקאית ברורה לחלוטין,  זוכרים את התמונה האפריקאית מתחילת השיר ובכן גם פרנק נזכר בה עכשיו. אבל  איפה ההיא שהסיטה את תשומת ליבו,  ואיפה לורן שעכשיו מולו?!.

2:32 – מייד בסוף הקטע הזה מגיע משהו אחר לחלוטין. פרנק והגיטרה שלו נאלמים דום ברמקול הימני, משאירים חור במרקם המוזיקלי.  הגיטרה של לורן נשארת בתבניות רכות וענוגות הרבה יותר עגולות, וצ'לו משתוקק מופיע יש מאין במרחק, תזכרו את הצ'לו הזה הוא עוד יככב בהמשך, בבחינת אקדח שהוצג במערכה הראשונה וכו' . לרגע אחד סיימון נותן לפרנק קצת חמלה, כשהוא קורא בשמה של לורן הנראית כרוקדת עם עצמה במרחק. "לורן" הוא קורא עם סימן שאלה, את שם??  "לורן אני משתוקק לאהבתך….." הפרידה גרמה לו להבין מה הוא איבד. איכשהו הם הולכים לחזור אחד לשני. שימו לב למקצב החרישי עם רעשי תופי המצעד אולי סימון להתרחקות שבין השניים

2:57 – בכדי להדגיש שעשינו מחזור חיים שלם שותל סיימון את הרחש המתגבר שהקדים את הפגישה הראשונה שלהם ממש לפני שהם חוזרים אחד אל השני, בבית הבא והנה אנחנו במערכה השניה של הסיפור.
סקוט פיצ'רלד כתב פעם שבחיים האמריקנים, אין מערכה שניה. ומפתה לבחון את השיר הזה דרך האמירה שלו. כמו בחיים, אין ממש פזמון חוזר בשיר הזה. סיימון מצעיד אותנו דרך השיר במעין אוסף של אלמנטים מוזיקלים סביב אותו נושא, מעין "וריאציות סיימון" אם תרצו, על השגרה בחיי הזוגיות והתהליך שהם עוברים דרך חייהם. והנה שוב אנו חוזרים להתחלה של השיר אבל עם המטען הנצבר של התודעה על שני הטיפוסים האלו.

"מבחינה כלכלית 
כנראה שאני  גמור לחלוטין
כולם מוכרים וקונים וקונים ומוכרים
ובזה  מתמצה כל העניין
אם זה לא היה תלוי בלורן הייתי עוזב פה מזמן
הייתי צריך להיות מוזיקאי
אני אוהב לנגן בפסנתר "

2:57 – מבחינה מוזיקלית סיימון משתמש בבית הזה באותה תבנית הפקה של הבית הראשון (ללא  ההקפצה של הקצב) נדמה שחזרנו אחורה אחרי כל הבלאגן בחיי הנישואין אל השגרה שבהתחלה. כאן צריך לשים לב היטב לדרך שבה פול סיימון מחיה את דמותו של פרנק,  רק לפני כמה שניות, הוא השתוקק לאהבתה של לורן, בתחילת הבית סיימון מדבר מתוף פיו של פרנק ומציג אותו כאיש משועמם כמעט נעבך ניו יורקי שכזה, מלא בהבחנות על אחרים, ולא רואה את עצמו אפילו כשרון של ממש אין לו.  רק לחלום לעזוב וכמה שהוא היה רוצה להיות מוזיקאי שכן הוא מת על פסנתר, כלי שאגב לא מופיע בשיר כלל.

"היא כל כך קלה
היא כל כך חופשי
אני עייף,  וזה אני
ואני חש כל כך טוב
עם לורן היקרה "

3:29 – הבית הזה משמש בעיקר כאנטי תזה למה שיבוא מיד אחריו. סיימון מדגיש את השעמום הקיומי של פרנק באמצע החיים על ידי שימוש באותה הפקה מקודם. האוזן שמבינה שממחזרים חומרים מתעייפת, תוהה מה רוצים ממנה.  סיימון יודע זאת, הוא רוצה שנחוש את הסתמיות של חיי פרנק, את השגרה, את החזרה את התקיעות. וכך הוא ממחזר את כל תבנית ההפקה מהמקבילה הקודמת  כדי ליצור מתח וקונטרסט לקראת החלק הבא.

3:49 – שימו לב מה קורה פה הקצב נעלם, הגיטרות נעלמות, וכל מה שנותר הוא עם מצע של קרנות וחצוצרות מהוסות, מה זה מסמן?

"בבוקר כריסמס  פרנק מתעורר
לגלות שלורן הכינה ערימות של פנקייק
הם צופים בטלוזיה, בעל ואישה
כל הערב, אלו חיים נפלאים"

שוב פעם סיימון מפתיע ומתעתע במאזין. בונה תמונת נישואין מושלמת, בוקר חג,  החיים משותפים מלווים בפסנתר חשמלי רך וקרנות יער נימוחות כסירופ מייפל על הפנקייקים שלורן הכינה. כמעט ניתן לחוש את חום ההסקה בדירה אולם שימו לב כיצד שובר סיימון את התמונה האידאלית והפסטורלית על ידי משחק אסוציאציות וצלילים.
4:05 – לכאורה נדמה שזו תמונה משפחתית מושלמת, אך מייד אחרי עליה תרועתית של החצוצרה, שממקדת את תשומת לב המאזין למה שיבוא,  מופיעים צלילים גבוהים מכל השאר. שלושה צלילים של גלוקנשפיל, מעין ויברפון צעצועי שמזוהה מאוד עם ילדים ועם צעצועי ילדים, מעין תיבת נגינה להרדים את הילדים, סיימון מדגיש את הזוגיות העקרה של פרנק ולורן. התמונה מושלמת אך למרות ויברפון הרפאים שברקע אין ממש ילדים שיחלקו איתם את החויה המשפחתית.
הבית הענוג נחתם בשורה – "אלו חיים נפלאים". כאן סיימון משתעשע שוב על חשבון המאזין. לכאורה הוא מצייר תמונת מצב אידלית ומאושרת של חיי זוג מאושרים, אבל בפועל סיימון מצייר תמונת מצב עגומה של זוג שיושב ביחד בערב קריסמס בלי ילדים, בלי חברים, בלי ארוחה משפחתית, וכל מה שהם עושים זה לצפות בטלוזיה בסרט הקלאסי של פראנק קאפרה – אלו חיים נפלאים . התהליך יוצר הזדהות רגשית עמוקה יותר של המאזין.  כולנו רוצים להאמין שהחיים שלנו יהפכו להיות טובים יותר ביחד, שהחיים יהיו כמו בסרט, שנגלה שבעצם חיינו לא היו לשווא, וכוגדל הציפיה כך האכזבה. כשאתה מבין שסיימון שוב שיטה בך ומדובר על תמונה קולנועית של חיים נפלאים, לא הדבר עצמו.

היי תני לי להגיד לך משהו..
את לא האישה שאיתה התחתנתי..
תני לי חזרה את החלוק אני הולך למיטה ,
אני חולה עד מוות ממך לורן היקרה!!!"  

4:18 – זוכרים את כל ההקשה מלפני כן? הנה הם שבו, וכך בתוך האידיליה המושלמת הויכוחים הטפשיים יופיעו, כאילו שהכל חוזר על עצמו ללא שינוי. אבל סיימון החכם, יודע שאין דבר כזה חיים ללא שינוי. הכל משתנה כל הזמן, וגם כאן החזרה על אותה הפקה מקודם רק גורמת למה שיבוא להיות קשה ואכזרי עוד יותר.
4:57 -הנה מגיע קטע הציר של השיר. אחרי הריב, פרנק שוב קורא ללורן. אבל בעוד המשבר הקודם סומן כנקודת הבריחה של לורן שרקדה איפשהו במרחק, כאן הגיטרה השמאלית הולכת ונמוגה, כמעט מגמגמת מדי פעם. במרחב שנותר משתיקתם של פרנק ולורן  מופיע צ'לו עגמומי ביותר. ככלי מוזיקלי לצ'לו יש את מרקם הצליל בעל האיכות העצית ביותר. סיימון מכניס את הצ'לו כדי להדגיש את הפתלוגיה של לורן

"לורן?  לורן ??

ידיה כמו עץ

הדוקטור חייך

אבל החדשות לא היו טובות"

ההגשה הקולית של סיימון  בקטע הזה רכה ורחומה, שוברת לב. הקונטרסט בין הריב שקדם לה, לקבלת הידיעה שלורן חולה במחלה חשוכת מרפא, יוצרת את החרטה שתיכף תגיע במילותיו של פרנק שספק אם הוא מבין את גודל האסון שנחת עליו.

"לורן היקרה

בבקשה, אל תעזבי אותי עדיין  

אני יודע שאת דואבת

כאבים שאת לא יכולה לשכוח

הנשימה שלך היא הד של אהבתינו

אולי ארד לחנות בפינה ואקנה משהו מתוק

הנה שמיכה נוספת, מותק, לעטוף סביב רגלייך"

כמגיש ווקלי סיימון עושה פה עבודה מופלאה, תשוו את השורה "אבל החדשות לא היו טובות" לעומת הבית שבא לאחר מכן, כשהוא מדבר בקולו של פרנק, הוא נשמע כמעט מתחנן,  יש משהו כל כך נואש כמעט ילדותי בהצעתו להביא ללוריין ממתק ושמיכה נוספת, הגיטרה של לורן עדיין מנגנת, אבל יש משהו בנגינה שמנשמע כחולשה הולכת ודועכת לאורך הקטע כולו.  אי אפשר שלא לחוש אמפתיה כלפי פרנק האומלל, שרק עכשיו מבין שאותה לורן שלכאורה ממררת את חייו, היא אהובתו הגוועת.  הפחד שלו להישאר לבד גדול מהסבל לכאורה שהיא גרמה לו.

"כל העצים נשטפו בגשם אפריל

 והירח שבאחו

לקח את לורן המתוקה  "

6:14 – מיד לאחר הקטע הזה סיימון חותם את השיר על ידי בניה של אלמנט מוזיקלי מתרחק. שוב אנו שומעים את לוריין הרוקדת מרחוק בשדות אבל ברקע נוספים כלי נשיפה חרישים , על גבול הבלתי שמיע, אולי מסמנים את מסע ההלויה של לוריין המתוקה. זוהי הנקודה ממנה היא לא תחזור אל פרנק שוב.

עם היופי הנמוג הזה בוחר סיימון לסיים את השיר באבחה. ממש כמו המילה -סוף-  בסוף הספר. שימו לב למכת המשולש שחותמת את השיר כנקודה בסוף המשפט.  סיימון אינו מעוניין למכור לנו אשליה הוליוודית של חיים אחרי המוות או אנשים שקמים לתחיה וניצלים ממחלה נוראית ברגע האחרון. המשולש הזה אומר עד כאן זה היה, ומכאן זה לא יהיה.

אם הגעתם עד לפה, אז אתם ראויים לכל הכבוד וההערכה על יכולת ההתמדה. מקווה שהצלחתי להבהיר את כוונתי ואיך הדברים מתחברים אחד לשני. אם יש שאלות או נקודות שאתם מעוניים להעיר ולהאיר, אשמח לשמוע. חשוב לי להדגיש שכל הפרשנות שלעיל, היא פרשנות אישית ואינה מבוססת על איזה ראיון או חומר כתוב אחר.
יום טוב ומטיב.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: