בתחתית המדרגות הדברים נשכחים. אני עדיין חולף ברחוב ההוא מדי פעם, תוהה מי מהשמות שאמרת מואר עכשיו באור שמעבר לוילון. השמות מתערפלים ברחש האוטובוס החולף, הגשם טשטש את פניה מעבר לזגוגית המעורפלת, אני מנסה להזכר בריח שערותיה, אבל הכל נמוג בערפל הזמן, פרט לדבר אחד, המנגינה.
כשהכינורות נמסו, האקדח הורם על המסך בפעם האחרונה, הדמעות זרמו באלף מרזבי ז'קט הקורדרוי, הייתי ילד, לא ידעתי מה מקור העצב, ולמה נפרשו כנפי הגעגוע בקרבי עד שמילאו כל חלל פנוי בנוצות דוקרות, עם השנים הבנתי – זה מה שקורה למלאכים שמצמיחים כנפיים פנימה. הלב נשבר מוודאות האובדן המתרחש ובא, מאי היכולת לעשות שום דבר לשנות את מה שקורה.
כמה צער היה טמון בכל צעד, בהליכה השפופה אל מותו, כל צעד סימן עוד ירידה מטה בתוים המהוסים, כל מדרגה שעזבתי, היתה עוד מדרגה אחת הרחק ממנה הוא היה מקצוען, אני מוזיקאי, רציתי לקבל את מותי באותה הבנה שאחרי רגע כזה שווה לחיות רק אם יש סיכוי לעוד, ובאותו רגע ידעתי שלא יהיה.
הלב שפעם הרגיש כל מרווח הולך וגדל בהבדלי המים ביננו, הסקונדות הפכו לפרימות, הטרצות נפרמו לקוורטות, הקווינטות דקרו בטוהר שבהןף הסקסטות איחדו, והספטימות נגו עד שנכבו. הקשת שרטה את שפתיה בכל פעם שרצתה להגיד משהו והשתתקה. מבין כל השתיקות שבעולם, שלה היתה היפה מכולן.
ובכל זאת עיניה אף פעם לא הפסיקו לדבר בקול הרך ביותר ששמעתי בחיי:
הייתי צריכה לשכור רוצח שכיר בגיל עשרים שיהרוג אותי אם אי פעם אבגוד בחיי…
מעולם לא אהבתי יותר
מאשר אותנו
באותו
הרגע
קי-מאיי – לחשתי לה בעודי נעלם במדרגות
היא נותרה קרועה בדלת
ידעתי שמבטה נעוץ בי
חיכיתי לפגיעה בעורפי, קראו לה ספטמבר, אבל אני קראתי לה
קי-מאי…

רה, לה, רה, מי

  I knew these people
this two people, uhmm, uhmm
they were in love with each other….

כך נפתח השיר ערים וזיכרון, כך נפתח האלבום של בלובנד, כך הסתיימו חיי הראשונים. רה, לה, רה, מי, והקול הנוגה ולאה של הארי דין סטנטון. זה היה קול שבדרכו המרוחקת וחורקת ביטא את כל כמיהות שעות החרטה, את כל ייאוש ימי ההחלטה, את כל שנות הרגע אחרי מה שנשלם ולא תם. זה היה קול אורגיית האנרגיות הכחולות שנארגו ומצאו להן לב, מילים וגוף, בקול של טראוויס בסצינה הכי יפה ב"פאריז טקסאס" מאת וים ונדרס.
זו היתה התאבדות בסלו מושן, הייתי בודד, מיואש ועצוב באותה התפנקות אנוכית שרק אנשים צעירים יכולים להרשות לעצמם בנפילה פנימה אל תוך הכחול. היום זה נראה לי מוזר, למה לא קמת למה לא עצרת ושינית כיוון, אז לא חשבתי שאני יכול, הייתי עסוק בליצור את צליל ההתפרקות המוחלטת ופסקול השנים הכחולות. הייתי מקליט קולאז'ים של שברי זכרונות, רחשי העיר, נהמות הלילה וכל מה שהזכיר לי את מה שרציתי למחוק ולהשכיח.

במקרה הקלטתי את השורות האלו על הסרט, במקרה בחרתי בסרט ההוא להקליט עליו עוד גרסה לשיר הזועם הזה, במקרה החלטתי להאיט את הזעם למהירות הכי איטית ובלתי אפשרית, במקרה שקעתי עמוק במים, במקרה הרמתי את הפיידר והקול של סטנטון התגלה לי כקולו הבודד של מרחק. לפתע כל מה שהיינו התגשם והתנשם כשיר שתאר אותנו כפי שהיינו, עוד לפני שהיינו. לצליל שתאר אותנו כפי שנותרנו עוד לפני שחלפנו דרך אש החרבות, לשיר שתאר את העבר ולא תיאר לעצמו שהוא מנבא את כל העתיד לבוא.

הארי דין סטנטון הלך הבוקר לעולמו, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה על עולם הצללים והטללים של הכמעט כפי שהתגשמו בשורות:

I knew these people
this two people, uhmm, uhmm
they were in love with each other….

לזכרו, לזיכרנו.

בשבוע שעבר השתתתפתי בדיון על עתידה של כאן 88. לאורך הדיון עלו הרבה תהיות על שיטת הפלייליסט והמורכבויות שהיא מביאה עימה, העדפה של להיטים על פני המגוון, הרבה נקודות לכאן ולכאן עלו לאורך הדיון, אולם כשאילן לוקאץ' מחדשות ערוץ 2, דיבר על הלהט שבו מנוגן הוטל קליפורניה, לעומת השיר – new kid in town של האיגלס מאותו אלבום ממש, חייכתי חיוך קטן. לרגע אחד התרוממה רוחי מעל השולחן באולם ג'ינגולי, המריאה כל הדרך מעלה מעל משכנות שאננים, עפה מעל כביש אחד, תל אביב, קפריסין, איי גילברלטר, חציתי במהירות את כל האוקיינוס האטלנטי ונחתתי על חופי מיאמי ביץ' באוגוסט 1980.

הייתי בן 10 ומהזוית שלי אומר רק שאם אתם חושבים שהתאור של מיאמי בנרקוס יוצר אווירה מהללת, אז אומר שבמציאות זה נראה הרבה יותר שמשי שמח וזוהר, הייתי בקצה הילדות ואמריקה היתה הצדפה שנפרשה לפני בכל מקום. הרכב הכי מגניב שראיתי בחיי היה ונותר פונטיאק פיירבירד, שיחקתי במשחקים אלקטרונים מוזרים, אכלתי הרבה יותר מדי כריכי חמאת בוטנים וריבה, והשיר שהכי מזוהה עם התקופה הזו עבורי היה – new kid in town של האיגלז.

משה בעלה של דודה שמחה, שמע את תחנת FM המקומית ללא הפסקה. כשעשה ברביקיו, כשירדנו לבריכה של הקונדו, או סתם נסענו ברחובות מיאמי ביץ' להיפודרום שם החלקתי על הרולרסקייטס הכחולות מוזהבות שלי. עם כל הקושי שיש לי ביחס לשיטת הפלייליסט, אני לא יכול לשכוח את קסם הקיץ ההוא כשהרגשתי שהאיגלז כתבו שיר במיוחד בשבילי- הייתי הילד החדש בעיר, זה שמגיע מאוחר והעולם היה פשוט מושלם.

אבל האיגלס לא היו היחידים שנחרשו באותה תקופה. אוליביה ניוטון ג'ון שרה על  הקסם של קסנדו, ברברה סטרייסנד היית האשה המאוהבת דיאנה רוס היתה למעלה ולמטה, וסיכמו את זה יותר טוב מכולם להקה עם שם מוזר בשם שפתיים בע"מ, ולהיט אחד ענק. העיר היתה פאנקית, המוזיקה היתה נפלאה והרדיו היה עוד קרן אור מהשמש המושלמת שזהרה מעלינו.

דוד משה אהב לדוג, לא היינו צריכים להרחיק מעבר לקצה הרחוב כדי להטיל חכה אל תוך מי הנחל שהתפתל ממש בתוך שכונת הבתים הנמוכים עם הדשא בחזית ושביל הגישה לחניה. אמא והדודה הזהירו אותנו לא להתקרב אל הנחל, יש שם תנינים היא אמרה, אבל אנחנו כל כך אהבנו את המוזיקה שהיינו מצטרפים לדוד משה ושאר הדייגים של השכונה בכל ערב כשהשמש שקעה. משה היה מביא איתו את שיא השכלול של אותה תקופה טייפ סאונדבלסטר שהופעל על בטריות שמנות במיוחד, ושידר שוב ושוב את אותם פלאי חשמל וזוהר מלהיטי הסבנטיז.

הרגע שבו השיר התחיל להתנגן נחרט בתוכי – המים היו ירוקים מתחת למזח והשמש ציירה עליהם מרבד כסוף בדיוק כשהגיטרה והפסנתר החלו את הירידה המוזרה של האקורדים. ואז הזמר הזה הבליח. הוא היה שונה, הוא לא נשמע מתוק, הקול שלו היה מוזר אפרפר, חצי מצונן, קצת ציני, וכשהפזמון התחיל הצטרפה הזמרת שהשלימה את כל מה שהיה חסר לו – קסם השלמות. הצליל הימם אותי, זה היה כל כך מושלם שלא יכולת לדמיים שיש בכלל מוזיקה אחרת בעולם. כל תו הונח בצורה מושלמת אחד מעל השני או לצידו, וחשתי כאילו יש עשרות עולמות אפשריים בין התווים. לא הבנתי את כל המילים, אבל הבנתי כל כך טוב את השורה העיקרית בפזמון – "יש להם שם למנצחים בעולם, אני אני רוצה שם כשאפסיד".
איו לי מושג מי היה הדיג'יי ששידר את 'דיקון בלו' באותו יום, אבל באותו שבוע הפכתי להיות מעריץ של סטילי דן. כל שיר שלהם ששמעתי נשמע לי כמו שלמות, שש שנים לאחר מכן כשפגשתי הגיטריסט גדי בן אלישע סיפרתי לגדי שהיה אז נער וכבר אגדה מקומית, שאני מת על סטילי דן.  ענה גדי שהם סבכני אקורדים ושעצם סטילי דן זה כמו מתי כספי של האמריקאים לא ככה?
אבל עם הרבה יותר בלוז אמרתי לו, הרבה הרבה יותר.

היום הלך לעולמו וולטר בייקר, שיחד עם דונלד פייגן היה היוצר המרכזי בלהקה המוזרה ונפלאה כאחת. סטילי דן זהרו בעיקר בסבנטיז, תקופת החסד הגדולה לאמנים ולהקות שעשו דברים קצת אחרת ועדיין הצליחו להיכנס לרדיו ואפילו ליצור מזה קריירה מצליחה. בעוד שפייגן תמיד נראה זועף סגור ומורכב, בייקר נראה כמי שהכניס את האלמנט מתוחכם ואירוני לצליל של ההרכב. בייקר התחיל כבסיסט אבל ההגשים את החלום של הרבה בסיסטים כשעבר לנגן בגיטרה אחרי ששמע בסיסט יותר טוב ממנו וצירף אותו ללהקה במקומו ולמעשה הדבר שהוא באמת עשה בהרכב היה להיות הבן זוג לכתיבת השירים עם פייגן. בייקר לא היה מהכוכבים שמתבלטים על הבמה אבל כל מי שראה וידאו שלו מסביר על האקורד שסטילי דן נגנו ללא הרף (מייג'ור מו 🙂 הבין שהוא היה חתיכת ממזר ציני וכמה מהרוח הבייקרית נכנסה אל היצירה של סטילי דן ואולי הדוגמה הטובה לתרומתו הגדולה מופיעה דווקא בחסרונו של העוקץ הציני הכה מורגש באלבום הסולו המופלא של פייגן – נייטפליי.

אני אוהב המון שירים של סטילי דן, הם לא תמיד נחשבו להקה קולית במיוחד לאהוב. בעיקר באייטיז ובניינטיז כשכל שיר עם יותר מארבע אקורדים בלי דיסטורשן או דכאון נתפס כמזימה מארץ המעליות. יתרה מזו בעיני רוב המבקרים ועיתונאי המוזיקה המגניבים של האייטיז שעל ברכיהם גדלתי, סטילי דן נתפסו בעיקר כמי שהפכו את הרוק מצורת אמנות עממית וברברית למשהו שמנתחים עד זרא ולומדים באקדמיה למוזיקה.

בדיעבד, אותם מבקרים  היו מקובעים בדיוק כמו אלו שמעריכים את סטילי דן ולא מסוגלים להבין שהם פועלים בדיוק מאותו מקום כמו איגי פופ והסטוג'ס. יות רמשזה משנה באיזה אקורדים אתה משתמש, וסטילי דן ידעו הרבה אקורדים אבל השתמשו בכל מה שהיו צריכים בשביל לספר את הסיפור שלהם, בשביל להעביר את הקיום שלהם למימד הנצח, בשביל להראות שגם אנשים מתוחכמים וציניים שמכירים את כל האקורדים בספר, עדיין כואבים כשהם חוטפים את הבלוז.

(בלי ספוילרים)

"אם תיקח את הגלולה הכחולה, הסיפור ייגמר כאן, אתה תתעורר ותאמין במה שאתה רוצה להאמין. אם תיקח את הגלולה האדומה תישאר בארץ הפלאות ואני אראה לך כמה עמוקה מערת הארנב".
מורפיוס לניאו

ב1999 כולם רצו לקחת את הגלולה האדומה.  היסטריית המטריקס שטפה את העולם, כל ראשי העשב ושרוטי האקסטסי-וואלק אקסטנו התחילו לדבר ברצינות תהומית על בבילון והמטריקס בתובנות פילוסופיות שנדמה כי הגדילו את ראשם בשקל תשעים ממקדונלדס. אבל עם כל הסלידה הרגשית שלי מפילוסופיות זולות לא היה לי הרבה במה להתפאר בחיי המטריצה שלי. אחרי חמש שנים של שינה גרועה, הזנחה עצמית, גופנית ונפשית,  הייתי בודד, סדוק ומנוכר מבפנים. הרגשתי שאני בצלילה עמוקה אל תוך האין. היו שבועות שלא יצאתי מהבית כלל, רק עסקתי בהרס עצמי מתוך תקווה שכל זה יגמר כבר. הדבר היחיד שהחזיק אותי היה הרצון להעפיל אל ראש ההר או למות תוך כדי, כל השאר נשמע לי כמו רחש רקע. בניתי לעצמי אולפן ביתי שבו הסתגרתי לכוד בסבך הטכנולוגיה שהאמנתי שתגאל אותי ממצבי, לא ידעתי מה אני עושה אבל עשיתי את זה, לא היתה לי ברירה אחרת. כן ב 1999, כולם רצו לקחת את הגלולה האדומה שתגלה להם שהמציאות היא לא מה שנדמה, ואני עמדתי להוציא גלולה כחולה שכולה עוסקת במציאות כפי שהיא על כל מכאוביה ושבריה, בלובנד.

הנחמה היחידה שהיתה לי באותה תקופה היו סרטי מדע בדיוני כפי שהגדיר אותם העולם, אבל עבורי לא היה בהם שום מדע ושום בדיון, אלו היו סרטים דוקומנטרים שנעשו על מצבי באותה תקופה. שלל סרטים שנעו ממנגה יפנית דרך בלייד ראנר ועד וורנר הרצוג, שירי האלבום שעמדתי להוציא עסקו באהבה שלא התממשה ופרידה אחד קשה, אבל באותו זמן הלכתי ושקעתי באיזור הדמדומים הלא ברור שניסה להבין מה בין כל הזכרונות והאשליות נותר בי אנושי.

מבין כל הסרטים שראיתי באותה תקופה אהבתי במיוחד את GHOST IN THE SHELL, הרוח במעטפת, ולא בגלל העלילה. שרובה היתה מופרכת ומגוחכת מלכתחילה, אלא בשל האווירה המעורפלת וההזרה הקבועה שהרגיעה את מוחי הקודח, תחושת החיבור המנותקת שהתמצתה כולה בחוסר היכולת להבין מה אני מרגיש באמת ומה אני חושב שאני מרגיש.

אמש ראיתי את הגרסה החדשה של "הרוח במעטפת" בפליאה גדולה. לרגע אחד התנתקתי מהעולם הזה וחזרתי בחזרה לשלהי שנות התשעים. מבחינה עלילתית הוא עדיין מגוחך. המנוע של העלילה עבר רדוקציה הוליוודית מואצת כדי שידבר בו זמנית לילדים בני 13 ולמבוגרים, ובכן בואו נאמר שהקתרזיס ב'מואנה' (סרט נהדר אגב) היה הרבה יותר מספק וחכם מהסרט הזה שנגמר בתחושה של סיפור לפני השינה, מאלו שכשנמאס לך סוגרים באיזה ואז הם חיו באושר וכל השיט, אבל יש סיבה אחת לראות את הסרט הזה והיא החוויה הוויזואלית של העיר הבאה עלינו לרעה.

בשנים האחרונות התמכרתי לסרטים ב3D, ו'הרוח במעטפת' הוא אחד המוצלחים שראיתי עד כה. יותר מכל סצינות האקשן המרהיבות שלעצמן, הדבר הכי טוב שהסרט הזה הצליח לשמר ולהעצים מהסרט המקורי זה את תחושת הניכור שהעיר המודרנית על שלל שבריה וזכרונותיה כופה עליך. המשחק הכי טוב בסרט הוא לא של אדם, רובוט או משהו בינם, אלא ההמשחק שהעיר משחקת בבני האדם הלכודים בתוכה כפאזל שאינו מתחבר.

אומרים שהאדם הוא יצור סתגלן, אבל אחת הסיבות שלא יכולתי לגור אף פעם בתל אביב, היתה רחש הרקע שהעיר הזו יצרה בי כששוטטתי בה. 'ארכיטקטורה היא מוזיקה שקפאה' כתב גתה ועד היום אני חש את המוזיקה הזו שואגת באוזניי בכל פעם שאני חולף בעיר וזה רק הולך ומתגבר. לכן בכל פעם שהמצלמה שוטטה על העיר העתידנית, בשעת לילה או יום, התחושה היתה של צפיה מראש גורד שחקים בשריפה העולה מן הקרקע. יש בזה יופי מזעזע ומושך, יופי נוראי, אבל מושך.

כמדומני שיש אוסקר לאפקטים מיוחדים, אני מקווה שיום יבוא ויצרו קטגוריית אוסקר לתנודות רגשיות. שכן בסופו של דבר יצאתי מהקולנוע אמש עם תחושה שצללתי שוב אל המקומות המעניינים ביותר שקולנוע, אולי האמנות הכי טוטאלית ביכולתה להגשים מציאות אחרת מול עיניך, יכול לקחת אותך אליהם, ההתמודדות עם הרוח במעטפת האנושית שהיא אתה.

ביציאה מהסרט ובדרך הביתה, התבוננתי במבנה היס-פלנט עם פסי הניאון המבהיקים באור הלילה והבנתי ביתר שאת את המשפט החכם שהסרט הזה הותיר בי. כבני אדם, אנו לכודים בעצמנו בגלל שלל הסיפורים שצרבנו מכלל זכרונותינו. אך מה שמגדיר אותנו באמת, הוא המעשה הנתון שאנו עושים בכל רגע. הבחירה שלנו לייחס לו רציונליות הנובעת משריטות ופיתולי העבר, היא בסך הכל בחירה שמשאירה אותנו כבולים בסבך חיינו, בדיוק כרוח במעטפת.

גשם, כך קראתי לה. למרות שנפגשנו בצבא, כבר אז לא הבנתי בנשים או בשנים, כמעט שום דבר. לילות רבים מדי לאחר מכן היא תלחש לי, שלא היה מה להבין פרט לאי ההבנה עצמה. אבל באותו בוקר הכל נראה בוצי, ומעורפל כמו יום הים הגועש שהמתין לנו, אחרי שמירת לילה מותשת מתשוקה לא ממוששת.

המרחק קרב ביננו, מדי יום נסענו שעה וחצי אל הבסיס המפונק. בסיס שכמו נוצר לילדי שמנת רמת אביב ותות רמת השרון. ילדים שהגנטיקה הכלכלית סדרה להם תפקיד חסר משמעות קרוב לבית. הם היו מגיעים לבסיס ברכב עשירים בני עשרים, עם מחבט טניס במושב האחורי ועתיד מסומן בעולם הכסף הישראלי. אנחנו הגענו מבאר שבע, ילדי מהגרים ותיקים וחדשים מקצוות מפת העולם, ילדים ששרירותיות צבאית סיננה אותם, כמו קללה מלעיגה אל המקום הלא נכון. הצצה אל ערוץ החיים שלא נכונו להם.
היא היתה הרפתקאה בלונדינית ובלתי אפשרית. בכל פעם ששעמם לה תפסנו את הטרמפ הראשון שעצר לנו משער הבסיס ולאא משנה לאן הוא נוסע, רק שיהיה מעניין. לא פעם מצאנו את עצמנו יושבים בטרמפיאדה נידחת, ליד יישובים מתים של אנשי שבע וקבע, צוחקים ותוהים כיצד נגיע הביתה. ככל שהתרחקנו מחברת האדם, רציתי ללחוש לה "את קסם הקיום", אבל לה היה חבר, ולי היה לב מחברת שבכל יום נכתב ונסדק יותר ויותר.
כמו עלים נושרים השירים נכתבו בנפילה מגבוה. את כל מה שרציתי להגיד לה, כתבתי על אחרות. יום אחד האומץ נעזר בי,, באחת הנסיעות פתחתי מחברת צבאית, במקום גאוגרפיה של ארץ, כתבתי את טופוגרפיית הלב של ארץ ללא חמלה, לב בודד, נוסע, אוהב.
הראתי לה מילים, ועוד מילים, ועוד רווחי מילים. אך כל מה שרציתי להגיד לה היה – "כל המילים מהמריונטות ועד הכוכבים…. הן אף פעם לא יהיו יפות כמוך, אף פעם באמת לא ירגשו.. ". היא קראה בשקט ונקרעה, בוחנת כל מילה עד סופה המר. לבסוף כשהשירה את מבטה אלי, משהו בעיניה התכולות היה עצוב מכל גשם שהכרתי. "אתה משורר", היא אמרה "למרות שתרצה, אני לא מרשה לך למות צעיר…"
צחקתי, היו לה אמירות של תאטרון רוסי, שהסווה את עצמו לקרקס פרעושים. כמה ימים לאחר מכן בסוף עוד שמירה מיותרת שבה אבטחנו את כל מהדקי הבסיס מפני גנבי שדות התות, הראש שלה הפך לסחרחרה. הכאבים לא פסקו גם כשהיום עלה, ועלה, ועלה. כשהצבא גילה כמה היא חולה, הוא הוכיח יעילות מיידית. תוך פחות משבוע היא היתה אזרחית, ממילא המדים תמיד נראו עליה כמו כותנת לקשירת משוגעים.
המרחק לא הקהה את המגנטים שנטענו בדם, העולם המשיך לסוב על צירו, והחשמל המשיך לזרום, ולזרום בחוטי הכסף שנמתחו ביננו. ערב באר שבעי אחד, כמה חודשים אחרי התרסקות האלבום שלא היה, שכבתי חולה וקודח בבדידות זיעה נוראית, שונא את עצמי ואת מהלומות חיי. עננים כבדים זעו במרחק, בערפול נזכרתי במילותיה על המוות הצעיר, נאחזתי בהן כעפיפון בים הצער. התקשרתי אליה: "אני צריך אותך" מלמלתי, והיא הגיעה אלי עם מרק עוף צחוקה ורחומה – "אדיוט! כמה שנים לא שכבת עם אישה?"

נזקקנו למעט למילים כדי להסתער אל הקרבה. היא הייתה רכה ורוטטת כפסנתר חשמלי, רטובה מהשלג המוסקבאי שנפל ונמס ברכות כל הדרך מליבה אל בין רגליה. במורד עורפה, שפתיי קראו את מחשבותיה שהסתמרו כשערות הקטנטנות ביורת שניתן לראות, גבול צווארה, תחילת גווה, צלילל מיתרים צפופים ומרוחקים געש בי. כל כך הרבה שנים חיכינו בחלון, משורר עלמוני ולוליינית קרקס ללא רשת, עד שתשוקות האבק הסתחררו והפכו למחול המחילה של רגע אחד בלילה הנצחי. מחול ארוך כתשוקה שהודחקה, צר ורחום כגשמי חרטה, אבוד ונמצא כזרע באדמה התחוחה. בחיכוך החיים קדימה, הבטתי באישוני נשמתה התחתונה והעליונה, אל ימות המלח הלבן שלא נעצמו לרגע. רק כשנגמרתי בתוכה הבנתי שיש דמעות שניתן לבכות ולא מהעיניים. שגם בתוכי היתה ארץ קטנה וחרבה שמחכה למשהו ברוך כמו הגשם…
עד היום, ומאז, כשהגשם קרב וקרב בצעדי ענק, אני נזכר, זה שיר פלא לאוזניי, ייסורי וסיפור התשוקה שמצמיחה כנפיים,, פסקול קסם הקיום השקט ללא רשת ביטחון, גבול או חוקים. סיפורו של גשם אחד שאחר לרדת, גשם, כך קראתי לה…
גשם, זה מה שהיא הייתה.

מנת חומוס משולשת אבו שוקרי בשרונה מרקט

בואו נודה על האמת, פעם בכמה זמן כולנו נופלים למלכודות תיירים. ובישראל המלכודת הכי מוצלחת היא ככל הנראה שרונה מרקט. עד לפני כמה חודשים שכנו בפינת הכניסה הראשונה אנשי אבו חסאן (עלי קארוון) מיפו, שזה היה כמו יפו אבל הרבה פחות טעים, ועדיין סוגשל, בערך –  טעים.

היום כשעברתי בסביבה ראיתי שאבו חסאן התחלפו באבו שוקרי מאבו גוש, והחלטתי לדגום את החומוס. נמקום עוצב בהתאם לקוד שרונה הלא רשמי, מפונפן כסימולקארה אוריינטליסטית עם מוזיקה ערבית לתיירים. המלצר היה הרבה יותר מדי מהודר לחומוסיה, קוקו בלוף והתנהלות של דיקטטור רוסי שלא מאפשר לך להזמין בקופה, אלא מכריח אותך לשבת במושב בכדי שיראה כאילו ההעברה של הצלחת 40 סנטימטר מהדלפק אל השולחן תקרא 'שירות' עלק. בכל אופן אחרי שיח קצר הזמנתי מנת אבו שוקרי – שזה בעצם משולשת לכל דבר.
עם ביצה? שאל הדיקטטור בטון מאיים
יאללה
הגיעו פיתות חמימות ובשרניות, הגיעו חמוצים עם זיתים בסקלה המרירה מאוד, וכמה דקות אחר כך הגיעה המנה שאתם רואים כאן.
היא נראתה מדהים.
ממש.
התחלתי לדגום את האלמנטים בנפרד, הכנסתי מזלג עם החומוס הנקי מהצד, אמממ קר, קר ברמת המקרר, טעם סגור שלא לאמר קרררררר.
חשבתי שהפול יעזור – ובכן זה היה פול וזה היה קצת יותר חם, אבל תפילת הדרך לא עזרה, הפול היה תפל כמו בוז'י.
זה ממש לא אבו שוקרי שאני מכיר…
הטחינה היתה לבנה להפליא מה שמבטיח פלאות או מלבינים – כאן זה היה תפל.
מה יהיה עם המנה הזו תהיתי? מה יביא את השפיץ?
ואז טעמתי את הגרגירים.  

בבת אחת נזרקתי עשורים אחורה, אל הרגע ההוא בסוף תרגיל צבאי בו שבנו מכמה ימים בשטח ובאוהל הסגור שיחררנו את הרגליים מהגרביים ועוצמת הריח הכתה בי. אותה ארומה חמוצה ופטרייתית התלוותה לגרגרי החומוס. השפיץ – אכן הגיע.
רק מנימוס לא ירקתי את זה החוצה על הדיקטטור, אלא לתוך מפית. הפסקתי לאכול, זה היה בלתי נסבל.
קמתי לשלם בקופה, הדיקטטור התעקש שאשב בכסאי ורק שם יוגש לי חשבון. כשראה את החומוס שהשארתי שאל אם ארצה לארוז?
לא… השבתי אני עם הצבא גמרתי. במקביל מצאתי את החומוס הכי לא טעים שאכלתי בחיי.
החשבון גם הפך אותו לאחד היקרים ביותר 30 ₪ מנה, 5 ₪ ביצה (!!!), 5 ₪ טיפ = 40 ₪
אגב מרק העדשים שנתנו לי לטעום כשהמתנתי למנה היה מצוין.
תהנו