ספטמבר, קי-מאי.

 

בתחתית המדרגות הדברים נשכחים. אני עדיין חולף ברחוב ההוא מדי פעם, תוהה מי מהשמות שאמרת מואר עכשיו באור שמעבר לוילון. השמות מתערפלים ברחש האוטובוס החולף, הגשם טשטש את פניה מעבר לזגוגית המעורפלת, אני מנסה להזכר בריח שערותיה, אבל הכל נמוג בערפל הזמן, פרט לדבר אחד, המנגינה.
כשהכינורות נמסו, האקדח הורם על המסך בפעם האחרונה, הדמעות זרמו באלף מרזבי ז'קט הקורדרוי, הייתי ילד, לא ידעתי מה מקור העצב, ולמה נפרשו כנפי הגעגוע בקרבי עד שמילאו כל חלל פנוי בנוצות דוקרות, עם השנים הבנתי – זה מה שקורה למלאכים שמצמיחים כנפיים פנימה. הלב נשבר מוודאות האובדן המתרחש ובא, מאי היכולת לעשות שום דבר לשנות את מה שקורה.
כמה צער היה טמון בכל צעד, בהליכה השפופה אל מותו, כל צעד סימן עוד ירידה מטה בתוים המהוסים, כל מדרגה שעזבתי, היתה עוד מדרגה אחת הרחק ממנה הוא היה מקצוען, אני מוזיקאי, רציתי לקבל את מותי באותה הבנה שאחרי רגע כזה שווה לחיות רק אם יש סיכוי לעוד, ובאותו רגע ידעתי שלא יהיה.
הלב שפעם הרגיש כל מרווח הולך וגדל בהבדלי המים ביננו, הסקונדות הפכו לפרימות, הטרצות נפרמו לקוורטות, הקווינטות דקרו בטוהר שבהןף הסקסטות איחדו, והספטימות נגו עד שנכבו. הקשת שרטה את שפתיה בכל פעם שרצתה להגיד משהו והשתתקה. מבין כל השתיקות שבעולם, שלה היתה היפה מכולן.
ובכל זאת עיניה אף פעם לא הפסיקו לדבר בקול הרך ביותר ששמעתי בחיי:
הייתי צריכה לשכור רוצח שכיר בגיל עשרים שיהרוג אותי אם אי פעם אבגוד בחיי…
מעולם לא אהבתי יותר
מאשר אותנו
באותו
הרגע
קי-מאיי – לחשתי לה בעודי נעלם במדרגות
היא נותרה קרועה בדלת
ידעתי שמבטה נעוץ בי
חיכיתי לפגיעה בעורפי,
קראו לה ספטמבר, אבל אני קראתי לה
קי-מאי…

ערים, זיכרון והארי דין סטנטון

רה, לה, רה, מי

  I knew these people
this two people, uhmm, uhmm
they were in love with each other….

כך נפתח השיר ערים וזיכרון, כך נפתח האלבום של בלובנד, כך הסתיימו חיי הראשונים. רה, לה, רה, מי, והקול הנוגה ולאה של הארי דין סטנטון. זה היה קול שבדרכו המרוחקת וחורקת ביטא את כל כמיהות שעות החרטה, את כל ייאוש ימי ההחלטה, את כל שנות הרגע אחרי מה שנשלם ולא תם. זה היה קול אורגיית האנרגיות הכחולות שנארגו ומצאו להן לב, מילים וגוף, בקול של טראוויס בסצינה הכי יפה ב"פאריז טקסאס" מאת וים ונדרס.
זו היתה התאבדות בסלו מושן, הייתי בודד, מיואש ועצוב באותה התפנקות אנוכית שרק אנשים צעירים יכולים להרשות לעצמם בנפילה פנימה אל תוך הכחול. היום זה נראה לי מוזר, למה לא קמת למה לא עצרת ושינית כיוון, אז לא חשבתי שאני יכול, הייתי עסוק בליצור את צליל ההתפרקות המוחלטת ופסקול השנים הכחולות. הייתי מקליט קולאז'ים של שברי זכרונות, רחשי העיר, נהמות הלילה וכל מה שהזכיר לי את מה שרציתי למחוק ולהשכיח.

במקרה הקלטתי את השורות האלו על הסרט, במקרה בחרתי בסרט ההוא להקליט עליו עוד גרסה לשיר הזועם הזה, במקרה החלטתי להאיט את הזעם למהירות הכי איטית ובלתי אפשרית, במקרה שקעתי עמוק במים, במקרה הרמתי את הפיידר והקול של סטנטון התגלה לי כקולו הבודד של מרחק. לפתע כל מה שהיינו התגשם והתנשם כשיר שתאר אותנו כפי שהיינו, עוד לפני שהיינו. לצליל שתאר אותנו כפי שנותרנו עוד לפני שחלפנו דרך אש החרבות, לשיר שתאר את העבר ולא תיאר לעצמו שהוא מנבא את כל העתיד לבוא.

הארי דין סטנטון הלך הבוקר לעולמו, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה על עולם הצללים והטללים של הכמעט כפי שהתגשמו בשורות:

I knew these people
this two people, uhmm, uhmm
they were in love with each other….

לזכרו, לזיכרנו.

 

יש שם למנצחים שבעולם, אני רוצה שם כשאפסיד – סטילי דן, ו-וולטר בייקר ז"ל

בשבוע שעבר השתתתפתי בדיון על עתידה של כאן 88. לאורך הדיון עלו הרבה תהיות על שיטת הפלייליסט והמורכבויות שהיא מביאה עימה, העדפה של להיטים על פני המגוון, הרבה נקודות לכאן ולכאן עלו לאורך הדיון, אולם כשאילן לוקאץ' מחדשות ערוץ 2, דיבר על הלהט שבו מנוגן הוטל קליפורניה, לעומת השיר – new kid in town של האיגלס מאותו אלבום ממש, חייכתי חיוך קטן. לרגע אחד התרוממה רוחי מעל השולחן באולם ג'ינגולי, המריאה כל הדרך מעלה מעל משכנות שאננים, עפה מעל כביש אחד, תל אביב, קפריסין, איי גילברלטר, חציתי במהירות את כל האוקיינוס האטלנטי ונחתתי על חופי מיאמי ביץ' באוגוסט 1980.

הייתי בן 10 ומהזוית שלי אומר רק שאם אתם חושבים שהתאור של מיאמי בנרקוס יוצר אווירה מהללת, אז אומר שבמציאות זה נראה הרבה יותר שמשי שמח וזוהר, הייתי בקצה הילדות ואמריקה היתה הצדפה שנפרשה לפני בכל מקום. הרכב הכי מגניב שראיתי בחיי היה ונותר פונטיאק פיירבירד, שיחקתי במשחקים אלקטרונים מוזרים, אכלתי הרבה יותר מדי כריכי חמאת בוטנים וריבה, והשיר שהכי מזוהה עם התקופה הזו עבורי היה – new kid in town של האיגלז.

משה בעלה של דודה שמחה, שמע את תחנת FM המקומית ללא הפסקה. כשעשה ברביקיו, כשירדנו לבריכה של הקונדו, או סתם נסענו ברחובות מיאמי ביץ' להיפודרום שם החלקתי על הרולרסקייטס הכחולות מוזהבות שלי. עם כל הקושי שיש לי ביחס לשיטת הפלייליסט, אני לא יכול לשכוח את קסם הקיץ ההוא כשהרגשתי שהאיגלז כתבו שיר במיוחד בשבילי- הייתי הילד החדש בעיר, זה שמגיע מאוחר והעולם היה פשוט מושלם.

אבל האיגלס לא היו היחידים שנחרשו באותה תקופה. אוליביה ניוטון ג'ון שרה על  הקסם של קסנדו, ברברה סטרייסנד היית האשה המאוהבת דיאנה רוס היתה למעלה ולמטה, וסיכמו את זה יותר טוב מכולם להקה עם שם מוזר בשם שפתיים בע"מ, ולהיט אחד ענק. העיר היתה פאנקית, המוזיקה היתה נפלאה והרדיו היה עוד קרן אור מהשמש המושלמת שזהרה מעלינו.

דוד משה אהב לדוג, לא היינו צריכים להרחיק מעבר לקצה הרחוב כדי להטיל חכה אל תוך מי הנחל שהתפתל ממש בתוך שכונת הבתים הנמוכים עם הדשא בחזית ושביל הגישה לחניה. אמא והדודה הזהירו אותנו לא להתקרב אל הנחל, יש שם תנינים היא אמרה, אבל אנחנו כל כך אהבנו את המוזיקה שהיינו מצטרפים לדוד משה ושאר הדייגים של השכונה בכל ערב כשהשמש שקעה. משה היה מביא איתו את שיא השכלול של אותה תקופה טייפ סאונדבלסטר שהופעל על בטריות שמנות במיוחד, ושידר שוב ושוב את אותם פלאי חשמל וזוהר מלהיטי הסבנטיז.

הרגע שבו השיר התחיל להתנגן נחרט בתוכי – המים היו ירוקים מתחת למזח והשמש ציירה עליהם מרבד כסוף בדיוק כשהגיטרה והפסנתר החלו את הירידה המוזרה של האקורדים. ואז הזמר הזה הבליח. הוא היה שונה, הוא לא נשמע מתוק, הקול שלו היה מוזר אפרפר, חצי מצונן, קצת ציני, וכשהפזמון התחיל הצטרפה הזמרת שהשלימה את כל מה שהיה חסר לו – קסם השלמות. הצליל הימם אותי, זה היה כל כך מושלם שלא יכולת לדמיים שיש בכלל מוזיקה אחרת בעולם. כל תו הונח בצורה מושלמת אחד מעל השני או לצידו, וחשתי כאילו יש עשרות עולמות אפשריים בין התווים. לא הבנתי את כל המילים, אבל הבנתי כל כך טוב את השורה העיקרית בפזמון – "יש להם שם למנצחים בעולם, אני אני רוצה שם כשאפסיד".
איו לי מושג מי היה הדיג'יי ששידר את 'דיקון בלו' באותו יום, אבל באותו שבוע הפכתי להיות מעריץ של סטילי דן. כל שיר שלהם ששמעתי נשמע לי כמו שלמות, שש שנים לאחר מכן כשפגשתי הגיטריסט גדי בן אלישע סיפרתי לגדי שהיה אז נער וכבר אגדה מקומית, שאני מת על סטילי דן.  ענה גדי שהם סבכני אקורדים ושעצם סטילי דן זה כמו מתי כספי של האמריקאים לא ככה?
אבל עם הרבה יותר בלוז אמרתי לו, הרבה הרבה יותר.

היום הלך לעולמו וולטר בייקר, שיחד עם דונלד פייגן היה היוצר המרכזי בלהקה המוזרה ונפלאה כאחת. סטילי דן זהרו בעיקר בסבנטיז, תקופת החסד הגדולה לאמנים ולהקות שעשו דברים קצת אחרת ועדיין הצליחו להיכנס לרדיו ואפילו ליצור מזה קריירה מצליחה. בעוד שפייגן תמיד נראה זועף סגור ומורכב, בייקר נראה כמי שהכניס את האלמנט מתוחכם ואירוני לצליל של ההרכב. בייקר התחיל כבסיסט אבל ההגשים את החלום של הרבה בסיסטים כשעבר לנגן בגיטרה אחרי ששמע בסיסט יותר טוב ממנו וצירף אותו ללהקה במקומו ולמעשה הדבר שהוא באמת עשה בהרכב היה להיות הבן זוג לכתיבת השירים עם פייגן. בייקר לא היה מהכוכבים שמתבלטים על הבמה אבל כל מי שראה וידאו שלו מסביר על האקורד שסטילי דן נגנו ללא הרף (מייג'ור מו 🙂 הבין שהוא היה חתיכת ממזר ציני וכמה מהרוח הבייקרית נכנסה אל היצירה של סטילי דן ואולי הדוגמה הטובה לתרומתו הגדולה מופיעה דווקא בחסרונו של העוקץ הציני הכה מורגש באלבום הסולו המופלא של פייגן – נייטפליי.

אני אוהב המון שירים של סטילי דן, הם לא תמיד נחשבו להקה קולית במיוחד לאהוב. בעיקר באייטיז ובניינטיז כשכל שיר עם יותר מארבע אקורדים בלי דיסטורשן או דכאון נתפס כמזימה מארץ המעליות. יתרה מזו בעיני רוב המבקרים ועיתונאי המוזיקה המגניבים של האייטיז שעל ברכיהם גדלתי, סטילי דן נתפסו בעיקר כמי שהפכו את הרוק מצורת אמנות עממית וברברית למשהו שמנתחים עד זרא ולומדים באקדמיה למוזיקה.

בדיעבד, אותם מבקרים  היו מקובעים בדיוק כמו אלו שמעריכים את סטילי דן ולא מסוגלים להבין שהם פועלים בדיוק מאותו מקום כמו איגי פופ והסטוג'ס. יות רמשזה משנה באיזה אקורדים אתה משתמש, וסטילי דן ידעו הרבה אקורדים אבל השתמשו בכל מה שהיו צריכים בשביל לספר את הסיפור שלהם, בשביל להעביר את הקיום שלהם למימד הנצח, בשביל להראות שגם אנשים מתוחכמים וציניים שמכירים את כל האקורדים בספר, עדיין כואבים כשהם חוטפים את הבלוז.

 

 

ג'ון אברקרומבי – איש התווים המהוסים, כמה מילים לזכרו.

הייתי בן 15 כשגיליתי את ECM, החברה שהתמחתה בג'אז אטמוספרי. באותו זמן חשבתי שאני אוהב ג'אז שנים לאחר מכן הבנתי שאני אוהב יותר את האטמוספרה הקסומה שבה התווים צפו ושחו באגמי הריוורב. היו שם כוכבים כמו יאן גרברק, קית' ג'ארט, אבל כגיטריסט התעניינתי רק בגיטריסיטים של החברה מעל כולם היה פט מתיני, נער הפוסטר של ECM, הוא היה כל בלתי מושג שיכולתי להבין בקלות למה חלק מחבריי הגיטריסטים הפסיקו לנגן אחרי ששמעו אותו, הוא היה מושלם מדי, אבל אחרי שסיימתי לחרוש את כל התקליטים שלו חיפשתי עוד מושכי מיתרים מעניינים מבית ECM והשמות התחילו לצוף – טריה ריפדאל היה לי כאל נורדי, והיחיד שהצליח להגיע אל המקום של מתיני בליבי, ואת ראלף טאונר, ביל פריזל, דיויד טורן, ביל קונורס, מיק גודריק ואת ג'ון אברקרמבי.

ג'ון אבקרומבי לא היה כוכב. הוא לא נראה כמו כוכב, ובניגוד למתיני שהיה מושלם מרגע לידתו, באברקרומבי היה משהו שהושג בעמל ומאמץ רב. בהאזנה ממרחק השנים אני מאוד אוהב את האלבומים המעולים שהוציא בסבנטיז, באותה תקופה ניסה אברקרומבי לפרוץ את גבולות הג'אז המסורתי מה שקרוי פיוז'ן, אברקרומבי התחיל במקומות הרגילים, גיטרה ודיסטורשן אבל מהר מאוד הבין שזה לא המקום שלו. ההרואיזם הגיטריסטי של מקלפלין ושות' לא עניין אותו, הוא היה מופנם והמוזיקה שלו שיקפה את המופנמות הזו. במיטבו אבקרומבי היה אמן הצורות האיטיות, תנועות מכחול קטנות ומהוסות, ושם הוא זרח, כמעט בשולי הדברים.

לקח למאנפרד אייכר (האיש שיצר את ECM והפיק את אלבומיה) שלושה אלבומים לזקק מאברקרומבי את תמצית אישיותו, אחרי Timeless המהפנט עם ההרכב, ודואט הגיטרות שלו עם ראלף טאונר, יצא אלבומו השלישי של אברקרומבי, סולו לחלוטין, אברקרומבי ניגן על חשמלית אקוסטית ומנדולינה. שם ניתן היה לשמוע את יכולות ההלחנה הנהדרות שלו, כמו את הרכות וההבעה שבנגינתו.

כנער חשתי שאברקרומבי הוא הגרסה למתקדמים מטיבי לכת ומביני עניין של מתיני. אך ממרחק הזמן ותבונת השנים, אני מבין שאברקרומבי היה מוזיקאי נהדר גם אם ללא הדרת אותו "X-factor" שלמתיני היה בכמויות בלתי הגיוניות. אין בזה דבר רע כשלעצמו, העולם לא יכול להיות מאוכלס רק בכוכבים. אחרי מסםר אלבומים שבהם ניסה לחטוב את דרכו עם נסיונות פיוז'ן שונים, שבחלקם אף הגיע אל גיטרת הסינטיסייזר, כן, כמו מתיני (אני מניח שבהשראת מנפרד אייכר שרצה עוד מהזוהר המתיני) תקשיבו לקטע הבא מתוך אלבומו של אברקרומבי משנת 1987 עם השם והעטיפה האירונית כל כך: "להגיע לשם"

בשנת 1990, אברקרומבי הפסיק לנסות וללכת בעקבות מתיני והלך אל המקומות שריתקו אותו. זה היה בעיקר שיבה אל הג'אז המסורתי. באותה תקופה אני הפסקתי להתעניין בג'אז ועברתי לעולם הרוק והחלל, מאז הפסקתי לעקוב ולהתעניין ביצירתו, אבל בכל פעם שהייתי עובר ליד חנויות הבגדים של אברקרומבי, התגנב לו חיוך קטן.
עם השנים וככול שאני יוצר יותר, אני רואה כמה אותן שנים מוקדמות ושעות האזנה ארוכות לאלבומי הג'אז של ECM, עיצבו וגיבשו בי תפיסות מוזיקלית שעד היום אני משתמש בהן. אברקרומבי היה אחד ממורי דרכי, ואני שמח על כך. אמש אברקרומבי נפטר בגיל 72. יהי זכרו ברוך בצלילים מלאי רוך וחלל.

 

פירמידות העונג של ציון ובושם הפלא האפל

 

"מרחוק זהב קורא לי, מקרוב פלסטיק מקומט" כתב גבריאל בלחסן, וקלע בדיוק רב אל החיפוש הממכר עד כדי זיוף אחר האותנטי במקומות שכוחי אל. יש משהו מאוד נאיבי וקולניאליסטי במחשבה שאי שם בקצה השמים ובסוף המדבר, מסתתרת איזו קהילה שהמודרניות לא הצליחה להכחיד כליל, והם מצליחים לשמר משהו מהפעם של פעם, איפה שהזמן עמד מלכת, גם כשכולם הולכים עם הסמרטפונים בידיים.

אלו רק חלק מהמחשבות שעברו בראשי, כשנעמדתי היום מול פלאפל הרצל בדימונה. בחודש הבא אתחיל פרויקט מאתגר ומרתק בדימונה, וכחלק מההכנות הגעתי היום אל מרכז הצעירים שליד המרכז המסחרי. בסוף הפגישה הלכתי להשביע את רעבוני בפלאפל המיתולוגי של דימונה – פלאפל הרצל (שכבר דגמתי פעם אחת ואני מתכוון לכתוב על הפלאפל שלו בקרוב) אך היום, התור להרצל היה ארוך יותר מכל רגעי המבוכה של טראמפ מול אורן חזן. בעודי מתייאש לי חרישית מהסיכוי לקבל מנה, הבחנתי שממש בקצה המשעול המקורה, עומד שלט נחבא אל השלטים ועליו כתוב – הסולטן והחומוס. שזה כבר היה מוזר, אולם מה שממש סקרן אותי היתה השורה בתחתית השלט; 'פלאפל מיצרי מקורי מאז 1904'.

הסולטן של החומוס – מנת חומוס פול.

כל באר שבעי ששווה את האנדרטה שלו, מכיר את הפלאפל של ז'ק בשוק העירוני, שאף הוא מתגאה בהיותו פלאפל עתיק, אבל ז'אק הוא מאלף תשע מאות חמישים ומשהו, ואילו כאן מדובר על פלאפל מהימים שדימונה היתה בגדר עיר נבטית. הלכתי אל עבר השלט, קבוצת יוצאי רוסיה שישבה לצידו הביטה בי בחשדנות כשהתקרבתי, – אתם הפלאפל שאלתי, בהחלט לא, השיבה אחת הנשים. אז איפה הפלאפל? "שם" אמרה והצביעה על הרצל…
ואיפה הפלאפל הזה הצבעתי על השלט. החבורה החליפו בינהם מבטים ולבסוף מלמלו – לא יודעים ושבו לשיחתם ברוסית.

התחלתי לתהות במרכז, שכן היה נדמה כי השלט לא מוביל לשום מקום קיים, וכבר חשבתי להתייאש כששמתי לב שבקצה הסימטה בה ישבו יוצאי רוסיה יש הסתעפות קטנה ימינה, כמעט סמויה מהעין, ושם שוכן "החומוס והסולטן".

נכנסתי, המקום היה ריק כמו הבטחה שלא מומשה, אבל משהו בו הקרין איזו ייחודיות ומחויבות שחייכה לי, בעיקר האיש שעמד במרכז החנות. יש חומוס שאלתי, בטח השיב האיש, 'אם לא יהיה מה נמכור כאן?' וחייך.

יאללה אמרתי, תביא מנה. נזכרתי בשלט עם המיצרי בחוץ ושאלתי אם הפול מיצרי. האיש קרא לי לעבר המטבח, בוא תראה אמר.  הבאתי סיר במיוחד לפול ממצרים. זה לא כמו הקטנים האלו שעושים כאילו, זה סיר אמיתי שאפשר לבשל בו פול כמו במצריים.

בעודי ממתין סקרתי את העיצוב שיושב יפה תחת ההגרדה 'רטרו פוטוריסטי'.  בעודי בוחן את מפות השולחן המודרניסטיות, החלו הריחות העולים מהמטבח להגיע אל אפי. משהו במנעד שלהם היה אחר. בין כל התבלינים והעקצוצים המוכרים, התגנבה לה ארומה קצת שונה, מתקתקה, ארומטית, ומורכבת יותר מטווח הטעמים הים תיכוניים.

החומוס הגיע אל השולחן יחד עם החמוצים ושני רטבים. האחד היה אדום וחריף בעליל עם מרק משונה, ואילו השני נראה כאילו מישהו ניסה ליצור צבע שמן חרדלי מתקופת הרנסנס. לרוטב הכתום צהוב, היתה כבדות וסמיכות נדירות אפילו במגע הכפית. מה זה שאלתי?

אה, זה לימון כבוש, השיב האיש.

אין מצב…

תטעם, התבקשתי

טעמתי. זה לבטח היה אחת ההפתעות, חשבתי לימון כבוש ומה שהתפרס לי בפה היה בעל מרקם נעים וסמיך כשל חלמון ביצה עלומה. התחושה היתה שכל פרודה ופרודה ברוטב רצתה להדבק עוד רגע קט אל הלשון לפני שהיא גלשה הלאה במורד הגרון. הטעם היה ייחודי להפליא, לא דומה לשום תטבילה שאכלתי, זה היה חמוץ לרגע ומתקתק במישנהו, שונה לחלוטין מהחמוץ-מתוק האסייתי, היה לזה טעם שהתחמק מכל הגדרה, או השתייכות, אבל משך אותך עוד ועוד אליו.

רגע מה יש כאן?

לימון כבוש השיב האיש, ועוד דברים…

מה עוד?

תפוח אדמה מתוק,  השיב והגיש לי את החומוס פול.

למרות שנכתבו על חומוס מיליוני מילים, אף אחד לא טרח לייצר סקלת טעמים של חומוס. אז עבורי חומוס נע מהסורי שהוא החומוס הכי מר שאני מכיר ועד חומוס 'משני' שמעורבב עם דבש בשביל להגביר מתיקות, והוא בהתאמה, המתוק ביותר ובקצה השני של הסקלה. טעמתי את מנת החומוס עצמו והוא היה מהסוג של המריר שפחות חביב עלי, אבל מעבר לכך החומוס עצמו היה קצת קריר, כלומר  רוב הטעם של החומוס לא היה ממש נוכח וחבל. אולם מה שמשך את תשומת הלב היתה ביצת הפול שהתמקמה לב בלב הצלחת.

השילוב של החומוס עם הפול היה אגרסיבי שחור וסוער. ובהחלט מתקרב אל הצד המריר של החומוס הסורי. אני מניח שאם הייתי יודע מה זה להיות פאלח עני במצרים הייתי יכול להכתיר אותו כ"פול פאלחים", שכן היה בפול הזה טעם של עבודת דחק, של תקוות מרוסקות, של התנועה בין חלומות למציאות, אבל מה אני מבין בכל הדברים הללו? .

אתה חייב להסביר לי מה זה אומר 'פלאפל מיצרי' שאלתי את הבחור שהתגלה כמי שעונה לשם ציון. ואיך זה מ1904…

זה מאמא שלי הוא אמר, וזה בגלל שאני מכין את הפלאפל כמו שאמא שלי הכינה כשהיתה ילדה…

אני חייב לטעום את זה אמרתי, ספק הפצרתי, ציון , הגיש לי לשולחן שני כדורי פלאפל, ואז הבנתי מה מקור הארומה שהרחתי קודם. אם קרמר מסיינפלד היה פוגש את הפלאפל הזה הוא ללא ספק היה מבקש ליצור בושם בריח שלו. עוד לפני שטעמתי אותו, זה היה כדור פלאפל ארומטי  ומסקרן במיוחד.

האף רחרח, מה יש בפנים שאלתי? הל? כוסברה? מה?

הו השיב ציון, זה פלאפל עם 14 מרכיבים שונים. סוד.

טעמתי את הסוד.

פירמדות של עונג נבנו והתרסקו על הלשון ובכל חלל הפה.

זה היה נפלא.

כדור פלאפל שראוי לשמו כפלא אפל.

מעניין שבאותו מרחב, פחות משלושים מטר אחד מהשני, נמצאים שני פלאפלים כל כך קיצוניים בטעם שלהם, הרצל שמייצר פלאפל כמו שלא חשבתי שיש עוד בישראל מאז ימי ילדותי, ולצידו כדור הפלאפל הכי מורכב מרתק ומסתורי שאכלתי.

אל תאמינו לי, אני בעצמי פיקפקתי במסקנותיי ולקחתי עוד מנה בכדי לבדוק, את העניין, ולאחר כמה שעות, גיליתי שאכן כצעקתה, הנה גיליתי פלאפל מיתולוגי במקום קטן עם כל סיפורי האותנטיות של עיירה הקטנה, אבל עזבו אל תאמינו לי, סעו לדימונה. ולכו לאכול אצל החומוס והסולטן פלאפל ובבקשו מציון שיסביר לכם למה החומוס נקרא על שם הסולטן, ומה הקשר בין זה לטחינה אתיופית, אולם מה שאתם באמת צריכים לטעום זה את הפלאפל הלא יאומן שהוא עושה שם. וטיפ קטן, תבקשו שיכין לכם פלאפל כמו של אימו. שכן יש פלאפלים שהם אגדה ויש אגדות שמתכווצת לכדורי לפלאפל

תהנו.

הרוח במעטפת

(בלי ספוילרים)

"אם תיקח את הגלולה הכחולה, הסיפור ייגמר כאן, אתה תתעורר ותאמין במה שאתה רוצה להאמין. אם תיקח את הגלולה האדומה תישאר בארץ הפלאות ואני אראה לך כמה עמוקה מערת הארנב".
מורפיוס לניאו

ב1999 כולם רצו לקחת את הגלולה האדומה.  היסטריית המטריקס שטפה את העולם, כל ראשי העשב ושרוטי האקסטסי-וואלק אקסטנו התחילו לדבר ברצינות תהומית על בבילון והמטריקס בתובנות פילוסופיות שנדמה כי הגדילו את ראשם בשקל תשעים ממקדונלדס. אבל עם כל הסלידה הרגשית שלי מפילוסופיות זולות לא היה לי הרבה במה להתפאר בחיי המטריצה שלי. אחרי חמש שנים של שינה גרועה, הזנחה עצמית, גופנית ונפשית,  הייתי בודד, סדוק ומנוכר מבפנים. הרגשתי שאני בצלילה עמוקה אל תוך האין. היו שבועות שלא יצאתי מהבית כלל, רק עסקתי בהרס עצמי מתוך תקווה שכל זה יגמר כבר. הדבר היחיד שהחזיק אותי היה הרצון להעפיל אל ראש ההר או למות תוך כדי, כל השאר נשמע לי כמו רחש רקע. בניתי לעצמי אולפן ביתי שבו הסתגרתי לכוד בסבך הטכנולוגיה שהאמנתי שתגאל אותי ממצבי, לא ידעתי מה אני עושה אבל עשיתי את זה, לא היתה לי ברירה אחרת. כן ב 1999, כולם רצו לקחת את הגלולה האדומה שתגלה להם שהמציאות היא לא מה שנדמה, ואני עמדתי להוציא גלולה כחולה שכולה עוסקת במציאות כפי שהיא על כל מכאוביה ושבריה, בלובנד.

הנחמה היחידה שהיתה לי באותה תקופה היו סרטי מדע בדיוני כפי שהגדיר אותם העולם, אבל עבורי לא היה בהם שום מדע ושום בדיון, אלו היו סרטים דוקומנטרים שנעשו על מצבי באותה תקופה. שלל סרטים שנעו ממנגה יפנית דרך בלייד ראנר ועד וורנר הרצוג, שירי האלבום שעמדתי להוציא עסקו באהבה שלא התממשה ופרידה אחד קשה, אבל באותו זמן הלכתי ושקעתי באיזור הדמדומים הלא ברור שניסה להבין מה בין כל הזכרונות והאשליות נותר בי אנושי.

מבין כל הסרטים שראיתי באותה תקופה אהבתי במיוחד את GHOST IN THE SHELL, הרוח במעטפת, ולא בגלל העלילה. שרובה היתה מופרכת ומגוחכת מלכתחילה, אלא בשל האווירה המעורפלת וההזרה הקבועה שהרגיעה את מוחי הקודח, תחושת החיבור המנותקת שהתמצתה כולה בחוסר היכולת להבין מה אני מרגיש באמת ומה אני חושב שאני מרגיש.

אמש ראיתי את הגרסה החדשה של "הרוח במעטפת" בפליאה גדולה. לרגע אחד התנתקתי מהעולם הזה וחזרתי בחזרה לשלהי שנות התשעים. מבחינה עלילתית הוא עדיין מגוחך. המנוע של העלילה עבר רדוקציה הוליוודית מואצת כדי שידבר בו זמנית לילדים בני 13 ולמבוגרים, ובכן בואו נאמר שהקתרזיס ב'מואנה' (סרט נהדר אגב) היה הרבה יותר מספק וחכם מהסרט הזה שנגמר בתחושה של סיפור לפני השינה, מאלו שכשנמאס לך סוגרים באיזה ואז הם חיו באושר וכל השיט, אבל יש סיבה אחת לראות את הסרט הזה והיא החוויה הוויזואלית של העיר הבאה עלינו לרעה.

בשנים האחרונות התמכרתי לסרטים ב3D, ו'הרוח במעטפת' הוא אחד המוצלחים שראיתי עד כה. יותר מכל סצינות האקשן המרהיבות שלעצמן, הדבר הכי טוב שהסרט הזה הצליח לשמר ולהעצים מהסרט המקורי זה את תחושת הניכור שהעיר המודרנית על שלל שבריה וזכרונותיה כופה עליך. המשחק הכי טוב בסרט הוא לא של אדם, רובוט או משהו בינם, אלא ההמשחק שהעיר משחקת בבני האדם הלכודים בתוכה כפאזל שאינו מתחבר.

אומרים שהאדם הוא יצור סתגלן, אבל אחת הסיבות שלא יכולתי לגור אף פעם בתל אביב, היתה רחש הרקע שהעיר הזו יצרה בי כששוטטתי בה. 'ארכיטקטורה היא מוזיקה שקפאה' כתב גתה ועד היום אני חש את המוזיקה הזו שואגת באוזניי בכל פעם שאני חולף בעיר וזה רק הולך ומתגבר. לכן בכל פעם שהמצלמה שוטטה על העיר העתידנית, בשעת לילה או יום, התחושה היתה של צפיה מראש גורד שחקים בשריפה העולה מן הקרקע. יש בזה יופי מזעזע ומושך, יופי נוראי, אבל מושך.

כמדומני שיש אוסקר לאפקטים מיוחדים, אני מקווה שיום יבוא ויצרו קטגוריית אוסקר לתנודות רגשיות. שכן בסופו של דבר יצאתי מהקולנוע אמש עם תחושה שצללתי שוב אל המקומות המעניינים ביותר שקולנוע, אולי האמנות הכי טוטאלית ביכולתה להגשים מציאות אחרת מול עיניך, יכול לקחת אותך אליהם, ההתמודדות עם הרוח במעטפת האנושית שהיא אתה.

ביציאה מהסרט ובדרך הביתה, התבוננתי במבנה היס-פלנט עם פסי הניאון המבהיקים באור הלילה והבנתי ביתר שאת את המשפט החכם שהסרט הזה הותיר בי. כבני אדם, אנו לכודים בעצמנו בגלל שלל הסיפורים שצרבנו מכלל זכרונותינו. אך מה שמגדיר אותנו באמת, הוא המעשה הנתון שאנו עושים בכל רגע. הבחירה שלנו לייחס לו רציונליות הנובעת משריטות ופיתולי העבר, היא בסך הכל בחירה שמשאירה אותנו כבולים בסבך חיינו, בדיוק כרוח במעטפת.

גשם, הקשב לנשים

גשם, כך קראתי לה. למרות שנפגשנו בצבא, כבר אז לא הבנתי בנשים או בשנים, כמעט שום דבר. לילות רבים מדי לאחר מכן היא תלחש לי, שלא היה מה להבין פרט לאי ההבנה עצמה. אבל באותו בוקר הכל נראה בוצי, ומעורפל כמו יום הים הגועש שהמתין לנו, אחרי שמירת לילה מותשת מתשוקה לא ממוששת.

המרחק קרב ביננו, מדי יום נסענו שעה וחצי אל הבסיס המפונק. בסיס שכמו נוצר לילדי שמנת רמת אביב ותות רמת השרון. ילדים שהגנטיקה הכלכלית סדרה להם תפקיד חסר משמעות קרוב לבית. הם היו מגיעים לבסיס ברכב עשירים בני עשרים, עם מחבט טניס במושב האחורי ועתיד מסומן בעולם הכסף הישראלי. אנחנו הגענו מבאר שבע, ילדי מהגרים ותיקים וחדשים מקצוות מפת העולם, ילדים ששרירותיות צבאית סיננה אותם, כמו קללה מלעיגה אל המקום הלא נכון. הצצה אל ערוץ החיים שלא נכונו להם.
היא היתה הרפתקאה בלונדינית ובלתי אפשרית. בכל פעם ששעמם לה תפסנו את הטרמפ הראשון שעצר לנו משער הבסיס ולאא משנה לאן הוא נוסע, רק שיהיה מעניין. לא פעם מצאנו את עצמנו יושבים בטרמפיאדה נידחת, ליד יישובים מתים של אנשי שבע וקבע, צוחקים ותוהים כיצד נגיע הביתה. ככל שהתרחקנו מחברת האדם, רציתי ללחוש לה "את קסם הקיום", אבל לה היה חבר, ולי היה לב מחברת שבכל יום נכתב ונסדק יותר ויותר.
כמו עלים נושרים השירים נכתבו בנפילה מגבוה. את כל מה שרציתי להגיד לה, כתבתי על אחרות. יום אחד האומץ נעזר בי,, באחת הנסיעות פתחתי מחברת צבאית, במקום גאוגרפיה של ארץ, כתבתי את טופוגרפיית הלב של ארץ ללא חמלה, לב בודד, נוסע, אוהב.
הראתי לה מילים, ועוד מילים, ועוד רווחי מילים. אך כל מה שרציתי להגיד לה היה – "כל המילים מהמריונטות ועד הכוכבים…. הן אף פעם לא יהיו יפות כמוך, אף פעם באמת לא ירגשו.. ". היא קראה בשקט ונקרעה, בוחנת כל מילה עד סופה המר. לבסוף כשהשירה את מבטה אלי, משהו בעיניה התכולות היה עצוב מכל גשם שהכרתי. "אתה משורר", היא אמרה "למרות שתרצה, אני לא מרשה לך למות צעיר…"
צחקתי, היו לה אמירות של תאטרון רוסי, שהסווה את עצמו לקרקס פרעושים. כמה ימים לאחר מכן בסוף עוד שמירה מיותרת שבה אבטחנו את כל מהדקי הבסיס מפני גנבי שדות התות, הראש שלה הפך לסחרחרה. הכאבים לא פסקו גם כשהיום עלה, ועלה, ועלה. כשהצבא גילה כמה היא חולה, הוא הוכיח יעילות מיידית. תוך פחות משבוע היא היתה אזרחית, ממילא המדים תמיד נראו עליה כמו כותנת לקשירת משוגעים.
המרחק לא הקהה את המגנטים שנטענו בדם, העולם המשיך לסוב על צירו, והחשמל המשיך לזרום, ולזרום בחוטי הכסף שנמתחו ביננו. ערב באר שבעי אחד, כמה חודשים אחרי התרסקות האלבום שלא היה, שכבתי חולה וקודח בבדידות זיעה נוראית, שונא את עצמי ואת מהלומות חיי. עננים כבדים זעו במרחק, בערפול נזכרתי במילותיה על המוות הצעיר, נאחזתי בהן כעפיפון בים הצער. התקשרתי אליה: "אני צריך אותך" מלמלתי, והיא הגיעה אלי עם מרק עוף צחוקה ורחומה – "אדיוט! כמה שנים לא שכבת עם אישה?"

נזקקנו למעט למילים כדי להסתער אל הקרבה. היא הייתה רכה ורוטטת כפסנתר חשמלי, רטובה מהשלג המוסקבאי שנפל ונמס ברכות כל הדרך מליבה אל בין רגליה. במורד עורפה, שפתיי קראו את מחשבותיה שהסתמרו כשערות הקטנטנות ביורת שניתן לראות, גבול צווארה, תחילת גווה, צלילל מיתרים צפופים ומרוחקים געש בי. כל כך הרבה שנים חיכינו בחלון, משורר עלמוני ולוליינית קרקס ללא רשת, עד שתשוקות האבק הסתחררו והפכו למחול המחילה של רגע אחד בלילה הנצחי. מחול ארוך כתשוקה שהודחקה, צר ורחום כגשמי חרטה, אבוד ונמצא כזרע באדמה התחוחה. בחיכוך החיים קדימה, הבטתי באישוני נשמתה התחתונה והעליונה, אל ימות המלח הלבן שלא נעצמו לרגע. רק כשנגמרתי בתוכה הבנתי שיש דמעות שניתן לבכות ולא מהעיניים. שגם בתוכי היתה ארץ קטנה וחרבה שמחכה למשהו ברוך כמו הגשם…
עד היום, ומאז, כשהגשם קרב וקרב בצעדי ענק, אני נזכר, זה שיר פלא לאוזניי, ייסורי וסיפור התשוקה שמצמיחה כנפיים,, פסקול קסם הקיום השקט ללא רשת ביטחון, גבול או חוקים. סיפורו של גשם אחד שאחר לרדת, גשם, כך קראתי לה…
גשם, זה מה שהיא הייתה.

אוכל דרכים: אבו שוקרי – שרונה מרקט ודיקטטורת החומוס הפוטוגני

מנת חומוס משולשת אבו שוקרי בשרונה מרקט

מנת חומוס משולשת אבו שוקרי בשרונה מרקט

בואו נודה על האמת, פעם בכמה זמן כולנו נופלים למלכודות תיירים. ובישראל המלכודת הכי מוצלחת היא ככל הנראה שרונה מרקט. עד לפני כמה חודשים שכנו בפינת הכניסה הראשונה אנשי אבו חסאן (עלי קארוון) מיפו, שזה היה כמו יפו אבל הרבה פחות טעים, ועדיין סוגשל, בערך –  טעים.

היום כשעברתי בסביבה ראיתי שאבו חסאן התחלפו באבו שוקרי מאבו גוש, והחלטתי לדגום את החומוס. נמקום עוצב בהתאם לקוד שרונה הלא רשמי, מפונפן כסימולקארה אוריינטליסטית עם מוזיקה ערבית לתיירים. המלצר היה הרבה יותר מדי מהודר לחומוסיה, קוקו בלוף והתנהלות של דיקטטור רוסי שלא מאפשר לך להזמין בקופה, אלא מכריח אותך לשבת במושב בכדי שיראה כאילו ההעברה של הצלחת 40 סנטימטר מהדלפק אל השולחן תקרא 'שירות' עלק. בכל אופן אחרי שיח קצר הזמנתי מנת אבו שוקרי – שזה בעצם משולשת לכל דבר.
עם ביצה? שאל הדיקטטור בטון מאיים
יאללה
הגיעו פיתות חמימות ובשרניות, הגיעו חמוצים עם זיתים בסקלה המרירה מאוד, וכמה דקות אחר כך הגיעה המנה שאתם רואים כאן.
היא נראתה מדהים.
ממש.
התחלתי לדגום את האלמנטים בנפרד, הכנסתי מזלג עם החומוס הנקי מהצד, אמממ קר, קר ברמת המקרר, טעם סגור שלא לאמר קרררררר.
חשבתי שהפול יעזור – ובכן זה היה פול וזה היה קצת יותר חם, אבל תפילת הדרך לא עזרה, הפול היה תפל כמו בוז'י.
זה ממש לא אבו שוקרי שאני מכיר…
הטחינה היתה לבנה להפליא מה שמבטיח פלאות או מלבינים – כאן זה היה תפל.
מה יהיה עם המנה הזו תהיתי? מה יביא את השפיץ?
ואז טעמתי את הגרגירים.  

בבת אחת נזרקתי עשורים אחורה, אל הרגע ההוא בסוף תרגיל צבאי בו שבנו מכמה ימים בשטח ובאוהל הסגור שיחררנו את הרגליים מהגרביים ועוצמת הריח הכתה בי. אותה ארומה חמוצה ופטרייתית התלוותה לגרגרי החומוס. השפיץ – אכן הגיע.
רק מנימוס לא ירקתי את זה החוצה על הדיקטטור, אלא לתוך מפית. הפסקתי לאכול, זה היה בלתי נסבל.
קמתי לשלם בקופה, הדיקטטור התעקש שאשב בכסאי ורק שם יוגש לי חשבון. כשראה את החומוס שהשארתי שאל אם ארצה לארוז?
לא… השבתי אני עם הצבא גמרתי. במקביל מצאתי את החומוס הכי לא טעים שאכלתי בחיי.
החשבון גם הפך אותו לאחד היקרים ביותר 30 ₪ מנה, 5 ₪ ביצה (!!!), 5 ₪ טיפ = 40 ₪
אגב מרק העדשים שנתנו לי לטעום כשהמתנתי למנה היה מצוין.
תהנו

 

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: