"זה ממילא הכל ירידה עד תל אביב" – סיפור עלייתם והתרסקותם של "קופי המסטיק"

דויד, אהלן. שמי איתי ורציתי לשאול אותך למה אין בארץ להקות כיפיות כמו הארקטיק מאנקיז???

ובכן, במסגרת המדור "הכה את המומחה" שמיוסד בבלוג זה החל מעכשיו, בואו ונבחן את שאלתו של איתי לעומק. הבה ניקח את ה"ארקטיק מאנקיז", למשל ונגייר אותם, נעביר אותם לישראל. נקרא להם "קופי המסטיק", ונשים אותם בתיכון "ליאו באק" בחיפה. ובכן, איך תראה בקריירה שלהם?

לאחר שתי חזרות והגנבות, מוכנים תום, שחף ורומי, להגדיר את עצמם כלהקה. אנשי הטריו האנרגטי כבר כתבו שירים בהפסקות כמו "המורה תגידי, מה את עשית בחופש הגדול?", ו"כשהשמש שוקעת אני מגלה שכל חיפה מלאה בזונות", ומה שהסתמן כלהיטם הגדול: "את נראית טוב על רחבת הריקודים – בשביל אחת מהקריות". אחרי עוד חזרה הם כבר מוכנים לעלות לבמה, הופעה אחת בחיפה לחברים הקרובים – אבא הסיע את התופים אל ההוטוטנט בהדר. לא היתה הגברה שווה, במיוחד אבל כל מי שהיה שם ידע שהוא חווה משהו מיוחד באותו לילה.

"הנה העתיד", חשבו אנשי המסטיק, "מייד מעבר לפינה".

ביום האחרון של י"א הם לקחו קצת הרבה כסף מההורים ונסעו להקליט באיזה אולפן בטבעון את הסינגל שלהם. הטכנאי לא אהב את הילדים המעצבנים והשחצנים – "פאק שילמדו לכוון את הגיטרה, וכל הרעש הזה והמילים המטומטמות, אלוהים אני שונא את העבודה שלי". הם הדפיסו פוסטרים, העלו אתר לרשת, זיינו את המוח במשך שבועיים בפורומים השונים ונתנו ראיון ענק למקומון החיפאי, בו הבטיחו לכבוש את תל אביב ולא לחזור עד שלא יהיו להם שלוש מאות חזיות שבחורות שכחו אצלם.

אז הגיעו שתי הופעות מפוצצות לחברים בבארבי. כתבו עליהם באיזה שישה אתרים ברשת. אותם חמישה אנשים כתבו. ואותם שלושה אנשים קראו.

הגדיל לעשות מבקר הפורומים הנודע חרצף .נ.חנוך, שכתב עליהם בכל פורום אפשרי שהם הלהקה הכי גדולה מאז "דנה קמה על הרמה" ותרץ זאת בכמה אלפי מילים, בהן תיאר רגע אחד בהופעה שלהם בו דרכה עליו מישהי שהוא הכיר פעם בגיל שש והיא לא זיהתה אותו ולכן הדריכה הזו הזקירה את חושיו עד כדי רצון לקרוע לה את הבגדים, או במילותיו, כפי שסיכם את העניין במשפט הבלתי נשכח – "ויש לי רק מילה אחת בשבילכם. מסטיק!!!"

בהופעה השלישית היו חמישה אנשים בקהל שקראו עליהם ברשת, לא כולל את החברים שלהם מ"הטיפשונים". בועידת העורכים בגלגל"ץ אמרו שהסינגל "בחורה מהקריות" ממש שיר מגניב, אבל מסעודה משדרות הציונות בחיפה לא תבין את הקטע, ו"ממילא היא עלולה להיעלב". אחת העורכות ציחקקה: "בכלל, כל הבחורות שהכרתי מקריות היו מה זה כונפות". הסינגל הושלך אל ערימת הדחויים הענקית.

הקליפ שהם עשו מהכסף של ההורים והחברים במגמת קולנוע בתיכון הוקרן בפריים טיים של 24 שש פעמים. "בינינו, זה לא איזה קליפ של ליאור מולכו" הרהר לעצמו העורך… ושיבץ את הקליפ החדש של רגב הוד, "התהרי לי, כפרה?"

מכל הצפיות בערוץ, שתי ילדות בבית שמש כבר הכירו את הלהקה שמתחפשים לג'וקים ושרים

"בקריות, בקריות,

אלוהים איך הפכתי להיות,

אידיוט בלי מסטיק ועתידות

הו בלב הקריות".

להופעה הבאה בבארבי באו רק חמש ילדות מאופרות שחור. "אה ההופעה של שילה פרבר זה באולם ליד", אמר להם מוכר הכרטיסים המשועמם.

נעמי ומעיין פרץ – פרסונות

הבארבי כבר לא היו מוכנים לתת ללהקה עוד הזדמנות. "תשמעו", אמר שאול, "באופן אישי אני מת על הקטקוטים שלכם, אבל אני לא יכול להפעיל מקום בשביל שישה אנשים שבאים לראות."

בשלב זה המתחים בתוך הלהקה גאו. ההורים של רומי הבהירו לו שלהופעה הבאה הם כבר לא יסיעו אותו. יומיים לאחר מכן, במועדון "המזקיקיון הביזרי" בחדרה, רומי כבר נשבר לגמרי – "מילא שאין הגברה נורמלית והתאורה היא מנורת לבה בקצה הבמה, בשביל מה הבאתי את כל התופים שלי לחור הזה? אפילו עשרים איש לא יכולים להכנס לכאן". בשלב זה אחד מבאי המקום התעצבן על השלישיה הרועשת: "כוס אמכום ערס די כבר אתם לא קולטים שאתם מפריעים לנו לדבר…". זה רק דרבן אותם לנגן חזק יותר, מזל שברגע האחרון המאבטח הרוסי התערב. "אתם לא רע בתור להקה", הוא אמר, "אבל למה אתם לא עושים חבי-מטאל?"

מעיין פרץ – אאוטרפה המוזה של הקונסולה

אחרי ההופעה במגרש החניה ההרגשה היתה ממש מחורבנת. "ככה אני לא יכול יותר", אמר רומי לשחף. "אני מוכר את התופים והולך לקנות גלשן רוח…" הוא איים.

"חכה שניה", אמר לו תום, "יש משהו שלא סיפרתי לכם. כשהלכתי לתל אביב לקנות חולצה להופעה בבוטיק 'קרוקר לגבות הרוקר', החנות הזו למותגי רוק שנפתחה בקינג ג'ורג'? בקיצור, איך שנכנסתי היתה שם איזה אשה מבוגרת שהציקה לי ומדדה לי את היקף הירכיים שלי וכל הזמן מלמלה 'פאק הוא יותר רזה אפילו מאילן חומש, אני לא מאמינה… אני אראה כבר לקנטיאנית הזו למי יש חבר קטין יותר שווה'. בהתחלה חשבתי שהיא עובדת בחנות, לא הבנתי מה היא רוצה, אבל אחד המוכרים אמר לי שהיא עיתונאית ושכדאי להתייחס אליה נחמד איזה שבועיים. בקיצור, בשבוע הבא אנחנו מקבלים את השער של המוסף של הארץ…"

תמונת השער, בה הקופים קפצו אחד על השני והתופים של רומי בהקו באדום מתכתי, היתה שיחת היום בכל הפורומים באינטרנט. "מי אלה, שעם סינגל אחד שאף אחד לא שמע כבר מקבלים שער במוסף הארץ?" "המסטיק שולתים!!1" כתבו חברי הלהקה בשמות בדויים כטוקברדקיסטים בכל הרשת.

ההורים הגאים התקשרו לכל הדודות להגיד להם שיקנו עיתון הארץ, התפוצה של העיתון עלתה ב-200 עותקים באיזור חיפה!!! הדודה טליה התקשרה להורים של שחף ואמרה להם ש"אם הבן שלכם חושב שיש לי תחת כמו של ממותה, כדאי שייזהר מהחיתים שלה בפעם הבאה כשיפגשו".

בראיון לשבעה ימים של ידיעות אחרונות לרגל צאת אוסף להיטי הזהב התשיעי שלו, מחה זמיר דבושי על האפליה הגזענית של העיתונות האשכנזית – "קח לדוגמא את הלהקה הזו, 'קופי המסטיק',  השבוע אני מציין שלוש שנות פעילות בזמר המזרחי ועדיין לא קיבלתי שער בעיתון "הארץ", זו הוכחה ברורה לדיכוי המוזיקה המזרחית בארץ" אמר, נכנס למרצדס ונסע.

אחרי מגעים מרובים הוציאו "קופי המסטיק" את אלבום הבכורה שלהם, "אני לא זוכר את מה שאתה שוכח…", בתו השמיני. הוא הגיע לעשר חנויות ברחבי הארץ, המוכרת בקניון נתניה שמה אותם בסקציית ה"מוזיקה לילדים ופעוטות" בחנות.

הביקורות בעיתוני השבת כיסחו את הלהקה. "בוסרי", "חסר נפח", "לא מהודק דיו" היו האמירות הכלליות. זכורה במיוחד הביקורת של עידו ארפלץ, שקבע במגניבות הנבזית שעורכיו כל כך חיבבו ש: "אם לצליל של המסטיק היה ריח, אז המוזיקה שלהם היא חיריה".

ביום ראשון המורים בבית הספר חייכו לעבר השלישיה. "המורה לאזרחות מבצעת בלי רשות?"

בחדר המורים כבר זממו "אנחנו נראה לכם מה זה 'פונוגרפיה זה עניין של המורה לגיאוגרפיה והמורה ליהדות'. חצופים קטנים…"

ואז הגיע צו הראשון, וצו שני.

גיטרות – אינדינגב

אחרי שתי הופעות נוספות ומפוצצות לחלוטין בפטיפון, רומי החליט שנמאס לו מכל הנסיעות האלה ועזב. שחף ותום הביאו מתופף חדש ומשכו עוד חצי שנה בהופעות לפני אותם עשרים אנשים. כשהם באו לבית המוזיקה היתה להם הפתעה: פרט ליעד שהתלהב, אף אחד לא ממש רקד.

בדרך חזרה מירושלים לתל אביב שחף שאל את תום אם יש לו כסף כי הדלק הולך להיגמר. "אחי, נגמר לי הכל, קניתי נובלס היום, סע בלי גז בניוטרל זה ממילא הכל ירידה עד תל אביב" אמר לו בנמנום. הסוברו הישנה גלשה בירידות עד שהאטה כשהכביש התיישר והשתפל, ולבסוף נעצרה לפני הירידה למודיעין.

תום יצא החוצה, נשען על המכונית באויר הצלול, מוקדם מדי בבוקר, הוא החל לראות את אנשי ההיי-טק הראשונים מגיחים אל הכביש ודוהרים עם המזדה אל העבודה לפני שהפקקים הגדולים של הבוקר יתחילו. השדות היו כל כך יפים בזריחה, החרציות והעשב הירוק כחול, באותו הרגע נרקמו במוחו שורות:

"גם את וגם אני

רוצים לחיות חופשי,

בתוך המזדה 6

המזגן שוב מתלחשש –

עלו כבר על כביש שש,

שם החופש מתממש

אני ואת עוד נתרגש".

מעיין פרץ – ראש דלי סולני

חצי שנה אחר כך הוא נסע לירושלים ברכבת. הוא התבונן על עצמו בחלון הגדול וראה את ההשתקפות שלו מגודל שיער ועטוי זקן, בפונצ'ו בהיר ומכנסיי שארוול. על כתפו היה שעון ראשה של ענף – החברה החדשה שלו. הוא אהב את הקטע שהיא לא גילחה את שערות בית השחי, אבל לא מתוך אותו עקרון אורגני כמוה.

תום התיישב על הבמה בסינדרום ושלף את האקוסטית מנרתיקה הרך והמרופד. הוא החל לפרוט כמה אקורדים נוגים ולשיר את "כביש שש", הבחורות בשולחן השני נראו מוכות כוכבים, הן שרו את המילים, הוא חייך לעצמו – אולי אחרי שנגמור את השלב האורגני בחיי נבחן את העניין שלהן מקרוב. מחיאות הכפיים המועטות הידהדו מקירות האבן של הסינדרום. לרגע אחד עברו במוחו הביקורות ששיבחו את אלבומו האחרון "שאריות של מסטיק":

"תום מציג את הצד הבוגר שלו בשירים חושפניים כנערת מוט בלאס-וגאס", "כעת שהגיסטורשנים נעלמו ניתן לשמוע כמה נפח תופסת השירה שלו", רק המבקר עידו ארפלץ כיסח שוב את אלבומו וכתב כי הוא "מהודק כמו האטב המשרדי של האופיס – בדיוק כשלא צריכים אותו הוא בא". גם ג'וג'ו הלוי, המבקר מאילת של העיתון "סמארקינג", לא אהב, או לפחות זה מה שהוא הבין מהביקורת עליו שבה נכתב – "עם מוזיקה כזו אצל מלכה בשיפודיה היו עושים ממנו שיש-קבב", ושמעון פרא אמר בראיון שכל המוזיקה הישראלית הצעירה היא עבודת שטן של המערב, "ראה את התום הזה שהוציא את אלבומו לפני שבוע, 'שאריות המסטיק'. תום – אין בו. ערבוב גלויות – אין בו, והעברית שלו – 'את ואני בכביש שש?' זה עברית זה?", לפני שעבר לדבר על שירו החדש "עכסותה פרוטת עלעליים בהרי הברביראיים".

החיילצ'יק שישב על הבאר נראה לו מוכר. בעקבות דרישת החייל הוא הסכים לבצע את "בסוף נשארתי בקריות" בביצוע מרגש שהפך את השיר מהמנון פאנק מהיר לבלוז חרישי. הבנות בשולחן השני חייכו כשהוא הגיע לפזמון ושרו אותו ההתרגשות "בקריות, בקריות איך הפכתי להיות אידיוט בלי עתיד בלב הקריות", לפתע המילים קבלו משמעות אחרת. כשירד מהבמה הוא הופתע לגלות שהחייל היה בעצם רומי, המתופף שלו לשעבר – הוא לא זיהה אותו בלי השיער, עם עור צרוב משמש ומאסת שרירים חדשה של גולנצ'יק.
"היי אחי, לא יאומן שאתה כאן" – "כן ראיתי שאתה מופיע בסביבה, בדיוק היה לנו אפטר". "כיף לראותך גבר אולי יום אחד נעשה איחוד ננגן ביחד את הקריות עוד פעם" – "כן אחי נביא את כל החבר'ה מהפלוגה, יהיה שכונה", "מה שכונה, בלוק!!!" -" כן יהיה בלוק".

הוא חייך לענף. היא חייכה אליו, עיניה צפו באגמי היין, כן זה לא רע העסק הזה של מוזיקה אישית לוחצת. לא רע בכלל…

 

שבוע התווים הכחולים שלי

זה התחיל בטפטוף והפך לשטפון. במשך עשורים היתה עבורי סקציית הג'אז בחנויות הדיסקים מחלקה מחוץ לתחום, כמו נאמר המקום הזה שבו אתה יכול למצוא את האקסית המיתולוגית שלך משוטטת להנאתה עם החבר החדש שלה פוסי-הבן? פוסי-הל? פוסי-HELP .
סיור קצר בהיסטוריה הפרטית שלי, אי שם בשנות השמונים ראיתי מעל מסך הטלויזיה בישיבה, שלושה גיטריסטים יושבים בהופעה ומנגנים במהירויות שחוקי הפיזיקה מגדירים כבלתי אפשרית, מי אלה? תהיתי מסונוור ממהירות הברק ומנצנוץ הבזק,  זה אל דמיולה, ג'ון מקלפלין, ופאקו דה לוסיה.
איזה מוזיקה מנגנים האנשים האלה,  עם האצבעות הכל כך מהירות ? אה.. זה ג'אז.
אאוריקה, ג'אז
מאותו רגע מתחיל רומן רומנטי שלי עם מוזיקת הג'אז, שנמשך לאורך כל התיכון. ההתחלה היתה עם הטכנאים הוירוטאוזים כאל דמיולה (סוג של מכונת תפירה שמייצרת צלילים על גיטרה ) וכל מיני פיוז'ניסטים (מפאת הבושה לא ננקוב בשמם רק נמסור שזו המוזיקה הכי מעצבנת, EVER ) אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי מדלג אל מחוזות הפט מת'יני והסאונד האטמוספרי של ECM, ומשם לג'אז החופשי של אורנט קולמן סוני שירוק וכדו'. ככה הלכתי מחיל אל חיל והפכתי לנגן ג'אז ביזארי (לפחות בעיני:) עוד לפני שידעתי לנגן שירים של הביטלס, סולואים של קלפטון או כל שיר רוק פופ אחר. "מוזיקה קלה, זו לא מוזיקה" . זו היתה הקביעה שלי על כל מה שלא הכיל אינסוף תוים מאולתרים, הרמוניות מתחכמות ברמת מאסטר בפילוסופיה, אכן אין מה להגיד, הייתי מקרה קלאסי ועצוב במיוחד. של פוץ מוזיקלי קטן שחצן ומעצבן, אכן מחזות עגומים כאן בבאר שבע גדי, ועכשיו לתחזית…..
בכל מקרה בסוף התיכון העתיד נראה לי ברור מתמיד, אני גומר  איכשהו את הצבא, מוצא את דרכי אל ברקלי בבוסטון שם לומדים להיות ג'אזיסטים אמיתי ומנגן בגיטרה שלי אלתורים חסרי מנוח אל תוך הלילה אבל קודם כל הולכים לירושלים כי שמה יש הופעות ג'אז כל הזמן.
עד היום אני תוהה כיצד נוצרה לה אותו קואליציה מוזרה במיוחד בפרגוד. מצד אחד חבורת נושאי המגבעת ושלל להקות אלטרנטיביות שבאות לנגן בשישי בצהריים ומייד אחריהן ג'ם סשן של ג'אזיסטים ירושלמים ואורחים מהשפלה. בהפסקות הקצרות שבין לבין, ברגעים שהגעתי עם הגיטרה לפני כולם כדי לתפוס מקום טוב בהתחלה, בהופעות של האנרכיסטים הצעירים שנמשכו מעבר לשעה היעודה, באותם רגעי מעבר נטמן זרע הפורענות כשגילתי שאני לאט לאט מתחבר יותר לחבורה המופרעת של אנשים צעירים ובוערים בגילי. כאלו שבקושי מסוגלים לנגן שני תוים ברצף, אבל איזה שני תוים ואיזה חוסר רצף מופלא
מיכל ניב וטלויז'ן, המירו את דתי סופית.  ולפתע מצאתי את עצמי מתבונן על שנות הג'אז שלי בתמהון גדול, וסלידה גדולה מאוד מהטוטאליות שבה פסלתי כל דבר אחר. מאז למדתי את עצמי לקבל את מילותיו של סאצ'מו הגדול "בשבילי יש רק שני סוגים של מוזיקה, טובה ורעה" . אותי לא מעניין הז'אנר ולא הבאנר.
אותי מעניינת המוזיקה
במשך השנים היו פה ושם טפטופים של אלבומים שקניתי והגיעו מסקציית הג'אז. איזה פט מת'יני אחד פה,  שם איזה קיט ג'ארט, לאט לאט התחלתי להביט אחורה,  לא בזעם כי אם בחמלה משועשעת. השבוע מצאתי את עצמי מגיח לחנות הדיסקים כדי לצ'פר את עצמי על הדברים הטובים שקורים לי לאחרונה.  כפי שקורה לי לא מעט בשנים האחרונות שוב חשתי שאין לי מה לקנות בחנות הזאת. כל סקציית הרוק-פופ-אלטרנטיב-בלוז  כבר ידועה לזרה או נרכשה לפני שנים. ולצערי הרב דיסקים שאני ממש אוהב לא מיובאים לארץ בכלל, אז מה לקנות ?
בעוד מתלבט ומשוטט הוליכוני רגלי לסקציית הג'אז ושם גיליתי שיש כל כך הרבה מבצעי ג'אז כרימון מיובש ובעיקר כשיש פסטיבלים של ג'אז, אז אמרתי לעצמי נו איזה מינגוס אחד או שניים לא יזיקו, והופס אני מוצא את עצמי בקופה עם קרוב לעשרים דיסקים של ג'אז ודמעות של נוסטלגיה מוחבאות היטב במוחי לפני שהקופאית תשים לב, אז לפני שתשלחו אותי לעשרים שנות גלות בעוון חוסר עקביות,   אציין שהיום אני שומע ג'אז הרבה יותר קלאסי פחות מתחכם נסיוני או ווטאבר.
הדבר שהכי ריתק אותי לגלות היה שמוזיקה שנכונה לזמנה תשמע רעננה גם במרחק השנים. יש משהו שנשמע נכון יותר בתקליטי ג'אז ישנים משנות הארבעים חמישים ושישים שולא יעזרו כל ההסברים המלומדים התירוצים הקלושים או ההתפתלויות המילוליות ג'אז כיום זו מוזיקה מאוד בעייתית, חנוטה לחלוטין בעידן של מוזקאי פורמה-פורמלין שיודעים לנגן כל כך טוב טכנית וכל כך משעמם בהתאמה. כל מה שהיה חדש ומהפכני מלא חיות וחיוניות באלבומי הג'אז הישנים, הפך תוך כמה עשורים למסורתי מיושן שמרני חסר חיות ומשמים להחריד, זאת הסיבה העיקרית שלא תמצאו אותי בפסטיבל הג'אז באילת, כי אם הם באמת היו בעניין של מוזיקה מקורית או מעניינת באמת מהיום הם היו מביאים לשם אומנים כמו טורטויז וטריה ריפדאל ולא כל מיני בדרנים מליגה ב', נגנים שנגנו באיזה סשן נשכח עם קולטריין ומשווקים כיורשי חזונו,  ועוד שלל בוגרי אקדמיות עם תואר שלישי בניג'וז מתקדם שמייצרים מוזיקת גרנולה לייט. עזבו אתכם מזה לכו תנצלו את המבצעים שיש עכשיו בחנויות בכדי לקנות מוזיקה נהדרת ומרגשת מעידן שלא יחזור שוב.  הנה כמה המלצות ותקליטים שהסתובבו על הפטיפון הדיגטלי שלי השבוע .

                           צ'ארלס מינגוס – מינגוס דיינסטי

הענק הזועם, הילד הרע של הג'אז, האיש שדפק מכות לנגנים שלו באמצע הופעה ושבר לטרומובניסט שלו את השיניים במכת אגרוף, שסגר את המכסה של הפסנתר לנגן שלא ניגן מספיק בלהט באמצע הופעה כמעט קוטע לו את אצבעותיו, שהיה מתחיל לצרוח על הקהל שלו אם רק העזו לראות חוסר תשומת לב למוזיקה שלו. הפאנק רוקר הראשון שאף אחד לא סבל אבל לא היה מי שלא העריך והעריץ.
הרבה פאנקיסטים זועמים היו מזדהים עם המילים שלו על מוזיקה, מזהים את המידייות שלו, את הרצון העז להביא את האמת שלך בפרצוף כמה שיותר חזק ובלי גרם של בולשיט. מינגוס, פשוט אגדה.
רגע אחד אחרי אלבום השיא שלו ( AH HUM שגם הוא במבצע ומומלץ מאוד להתחיל דווקא איתו למי שלא מכיר ) מוציא מינגוס אלבום שני פנטסטי ברצף עם תזמורת הסירנות העולצת שלו. איכשהו ההבזקים שבהם המוזיקה נעה מטונאליות לאילתורים פסיכוטים במקביל לאותה תחושת בלוז שורשית ששורה אצלו בכל גורמת לכל העסק להישמע כמו הדבר הכי נכון ומעורר להתחיל איתו את היום ביחד עם חלב-וניל ודגני הבוקר טוב שלי.

בנוסף לדיינסטי שאותו הכרתי בויניל רכשתי את  LET MY CHILDREN HEAR MUSIC המאוחר יחסית, שאותו לא הכרתי.
מתוך שארית ימיו של מינגוס מגיח האלבום הזה כמו סרט של וולט דיסני שחטף את הבלוז קשה במיוחד ובכל המקומות הנוגעים מתחת ללב. מינגוס מוכיח שאפשר לעשות מוזיקה צבעונית ומהורהרת גם לילדים, הההתבססות שלו על ג'אז היא רק פתח לתמרונים תזמורתיים אה לה גרשווין שהוא מבצע כאן. עם כתיבה כמעט סימפונית באופיה. יחד עם אלבום זה ניתן למצוא גם את  OH YEAH האנרגטי שגם הוא מומלץ בטירוף, אבל מספיק עם מינגוס (למרות שכל מה שבא לי לדבר עליו השבוע זה האלבומים שלו 🙂

                           CHET BAKER – SINGS
אני מתקשה להאמין שיש מישהו שלא מכיר את צ'ט בייקר אולם נדמה לי שגם בלי להכיר את כל הטרגדיות והטראגיות של חייו (מה שמוביל לתמיהה שלי מתי יעשו טלנובלה אמיתית על נגני ג'אז בשנות החמישים ) יש את הקול הרך הזה שמכיל בתוכו את כל הסיפור כולו. האיש הסובל של הג'אז, האיש שתיאר הכי טוב את העצב  הקיומי של חיי הנרקומן, הנרקומן של העצב, והזמר הכי קול אי פעם (ואם תשאלו אותי גם הבן אדם שהשפיע הכי הרבה על וינסנט גאלו ).
יש מיליון ואחד אלבומים הנושאים את שמו כהבטחה ללילה סוער ומתגלים כפלירטוט קר ומנוכר. אלבומים  שסוחרי סמים ובעלי חברות תקליטים קיקיוניות ספסרו בכשרונו,  וסחטו ממנו עוד טיפת כשרון  אולם נדמה לי שדווקא כאן בתחילת הקריירה,  דווקא בימים שהוא עוד לא הכיר את העצב מצידו המתמשך, דווקא בשירים הלכאורה רגועים,  מתגלה צ'ט כזמר הג'ז הכי בלוזי שהיה.

                              מקויי טיינר – סהרה
הפסנתרן שפסנתרים עדיין חוששים ממנו, האיש שיכל לנגן שני אקורדים עשר דקות רצוף ולגרום להם להישמע שונה בכל פעם. מי שניגן עם קולטריין בתקופות האלתורים הפסיכודלים שלו וגרם לפסנתר שלו להישמע כמו סט תופים שני בלהקה, לא מצא את עצמו לאחר מותו של המנטור ומעבידו המוזיקלי. באלבום הזה הוא מנגן יצירת מקוריות שלו על הפסנתר וגם על כמה כלים פחות שגרתיים כמו קוטו יפאני. מומלץ מאוד ולו רק כדי לשמוע את צליל מרכזי הערים המתפוררות הופכות לגיטאות לחוצים ודחוקים. יש באלבום הזה הרבה מהזעקה הכחולה שמאפיין את התרבות האפרו-אמריקאית, כאילו ניסה מקוי טיינר באלבום זה למפות מחדש את הקשר הגורדי בין אפריקה לבין ארה"ב. הרבה אחרי "אפריקה בראס" של קולטריין, טיינר מחפש את המיסטי מהמזרח את השבטי מאפריקה,  ומגלה בעיקר את אמריקה כפי שהיא בתחילת הסבנטיז, מרוטשת מויאטנם, שסועה חברתית והלומת קוקאין. הג'אז לא נשמע אף פעם פחות בידורי או יותר מחאתי מזה.

                            GRANT GREEN – IDLE MOMENT'S

"על מה חושב אדם ברגעים חסרי מעש שכאלו ? האם הוא נזכר ברגעי עונג מעברו, מהרהר בכשלונותיו ? או שמא יושב הוא וחולם בהקיץ על הישגים, תשוקות, או מטרות שהוא רוצה להשיג יום אחד ? " דיוק פירסון, הפסנתרן שמנגן באלבום זה. מתוך הLINER NOTES (איך מתרגמים את זה לעברית לעזאזל ?) שצורפו לאלבום.
פעם אלבומים היו מגיעים עם המלצה ביקורת או דף מידע לאדם (בהתחלה כתבתי כאן צרכן אבל אז הבנתי כמה עוול זה להפוך בן אדם שרוצה לשמוע מוזיקה, לצרכן ) שקונה את האלבום המתאר את המוזיקה, דן בה בצורה אימפרסיוניסטית משהו, או מספר קצת על התהוותה. כל כך חבל לי שהפסיקו לעשות את זה. היום מגיע האלבום בצורה פונקציונאלית במיוחד. הנה הדיסק הנה המוזיקה, המפתחות בפנים סע לשלום ותשכח את העטיפה באיזה שהוא מקום. מה זה חשוב ? סתם תמונה אבסטרקטית או גרוע מזה של חברי הלהקה, עם מילות השירים בחלק מהמקרים. פונקציונאלי להחריד.
חבל על דאבדין דלא משתכחין , ואני חושב שהעידן הזה שבו אנשים כתבו משהו בסמוך למוזיקה שלהם (פרט לכתובת האתר שלהם:), היה עידן נפלא שאני אישית מתכוון לחדש באלבומים שאני מעורב בהוצאתם.  כיום, מקובל לחשוב שמי שמצהיר על כוונותיו במקביל למוזיקה הוא פלצן אינלקטואלי בעל יומרות או ווטאבר, ברגעין אלו אני שם לנגד עיני את המשפט הכי שווה שז'יזי'ק כתב ב"תהנו מהסימפטומים" משהו כמו : – " האויב הגדול של התרבות המערבית אינם ארגוני הטרור,  כי אם הציניות" למרות שמדובר באחד הספרים הכי בלתי נסבלים שקראתי בימי חיי,  עדיין היה שווה לפתוח אותו בשביל לקבל את התובנה הזו. וציניות  במקרה שלנו היא להתייחס לכל רעיון שחורג במקצת מהסטנדרטי,  כאל אירוע פלצני.
הרבה מילים ולא אמרתי כלום על המוזיקה, ובכן בעקבות התהיות שמעלה דיוק פירסון אי שם למעלה.עלו התהיות שלי לגבי אותם רגעים חסרי מעש בחיי, נדמה לי שכיום פשוט אי אפשר למצוא אותם. כמה חסר מעש אתה יכול להיות כשיש לך תמיד עוד ערוצים בממיר הדיגטאלי שממיר את החיים שממולך לתמונות נעות במרחק, כמה משועמם אתה יכול להיות כשהאינטרנט כל כך קרוב ותמיד יש מיליון ואחד סרטוני פלאש מפגרים לראות, ותוכניות להוריד, ודיסקים לשמוע ומייל לקבל, ומסנג'ר, וסולסיק וSMS וכל הדברים האלה שגורמים לי להרגיש את מלוא עוצמת פארדוקס הבדידות המודרני, למרות שאני תמיד מחובר ואף פעם לא לבד, בכל זאת התחושה היא של בדידות נוראה.
ושוב לא דברתי על המוזיקה עצמה הא? אתם לא קולטים שרק על זה אני מדבר ? או לפחות על רבע השעה הראשונה בדיסק הזה שהיא סוג של סלוקור בלוז ג'אזי ומלא אוירה (מה, עכשיו תגידו לי שזו הגדרה פלצנית ? 🙂

                              Kenny Burrell – Midnight Blue

לשים את האלבום הזה בתוך הדיסק זה בהרבה מובנים כמו להכנס לעולם מקביל של סרטי מתח או פילם נואר.  עולם שבו נשים הן חתיכות קשות להשגה, גברים לובשים חליפות ונעליים מעור, והמין הוא עסק מסתורי חושני ואפלולי. הדיסק הזה מצליח לקחת אתכם למסע אל עידן מוזיקלי ואישי אחר. למרות שהוא הוקלט ב1967 הוא מרגיש הרבה יותר עתיק מזה. אין בו טיפת פסיכדליה ויש בו רק את מה שהעטיפה שלו משדרת והכותרת מתארת, תחושת חצות כחולה ומעושנת מתמיד, המלווה את הגיטרה המעודנת של קני בורל. אם היה רגע בחיי הבוגרים שבו חשבתי שאולי הגיע הזמן ואתחיל לעשן , היה כשקניתי את הדיסק הזה אי אז בעבר. למזלי ( ולצערם של רוב המוזיקאים שעובדים איתי) המחשבה הזאת חלפה תוך שניה כשהבנתי שאת העבר אי אפשר לשחזר. אני, או כל אחד אחר לצורך העניין, לעולם לא אוכל לחיות כמו שאנשים חיו בפיפיטיז. אבל זה שאי אפשר לשחזר אותו לא אומר שזה לא כיף להקשיב לו ולחוש את ההווה שלהם לכמה דקות.

נ.ב. ואן מוריסון גנב-השאיל-העתיק את MOONDANCE  מקטע ההנושא של האלבום. כך שאם אתם רוצים לעשות גרסאת קריוקי לגידי גוב או ל- VAN THE MAN אתם מוזמנים לשמוע את הקטע הזה.
תהנו.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: