חשש לאירוע בסמילנסקי

ברווזים, צילום : דויד פרץ
ברווזים, צילום : דויד פרץ

היינו צעירים והיינו נרגשים להחריד. אין הרבה דברים שמפחידים אותך יותר מאשר העליה הזאת לבמה בפעם הראשונה. הברכיים הכושלות שמתבלבלות, החרדה הביצועית, לא אנחנו לא מדברים על סקס. אנחנו מדברים על החשש הגדול מכולם – הלו הוא מבט האנשים הבוחנים אותך כשאתה על הבמה. "יהיו פה לא מעט אנשים הערב, ויש לנו בעיה.."היו מילותיו הראשונות שבעל הבית שנאמרו בטון ספק מאיים ספק תוהה אם חבורת התיכוניסטים שלפניו תוכל לעמוד במשימה הביזארית שהוטלה עלינו. אבל היינו להקה צעירה.לא באמת ידענו מה אנחנו עושים.
הכל התחיל פשוט בן דודי שמילדות הראה נטיה לחבוט באנשים החליט לשנות את העורות שעליהם הוא חובט. שנתיים לא נפגשנו ובאיזו אזכרה משפחתית התגלה כמתופף שמעריץ את האחים ואן-אריק . כשגילה שאני מנגן גיטרה אמר לי באותה פשטות "היי יש לי להקה בוא תנגן איתנו".

מה שהוא לא סיפר היה, שבשביל לנגן צריך לעשות התגנבות יחידים לא חוקית בעליל לחדר ההגברה של המקיף השכונתי בסוף השבוע.
היינו עוקפים בקלות את השומר המנומנם, זורקים את תיקי הגיטרות מעבר לגדר, מבריחים כמה נרקומנים מפוחדים, ומשתחלים דרך פרצה בסורגים אל תוך המסדרונות המותשים והבודדים כל כך של סוף השבוע במקיף. נכנסים פנימה בשקט טיפשים, לא חושבים על זה שעוד שניה נכנס לחדר, וכשהדלת תסגר, נפתח את המגברים בעוצמה  אחד עשרה, ונרעיש עד שגם מסעודה משדרות הנשיאים תשמע.
היינו ארבעה.  אלי היה הזמר והגיטריסט המוביל. מאחורי גבו קראנו לו הטרומבוניסט. הסיבה הפשוטה היתה שהוא ידע לנגן סולואים יפים מאוד על גיטרה אבל בגלל שאף אחד לא לימד אותו לנגן, הוא היה מנגן אותם על מיתר אחד. מזיז את ידו מעלה, ומטה על צוואר הגיטרה כטרומבוניסט בהתקף אפילפסיה. בעורות חבט בן דודי שפרט לעיסוקיו כתלמיד ומתופף היה עסוק עד מעל לראשו בהתנדבות במשמר האזרחי. מדי פעם כשהקצב היה נהיה מוזר הייתי מסתובב אחורה ורואה שהוא מתופף ביד אחת בלבד, בעוד היד השניה מחזיקה את מכשיר הקשר המגושם צמוד לאוזנו. מבטו בוהה גבותיו מכווצות התרכזות, והוא מקשיב לתדר המשטרה בספק תהיה ספק ציפיה לארוע מעניין שבשבילו שווה לעזוב את הנגינה ולרוץ לראות מה קורה.
כדרכם של קלידנים, שמוליק בא מבית רוסי טוב. בשביל לנגן איתנו קצת דייר סטרייטס הוא היה צריך להתפתל ולהחלץ מחדרו הקטן בו היה מקום רק לשכב על המיטה או לשבת מול הפסנתר. לפני כל חזרה הוא היה צריך למלא את חובותיו לבטהובן ושופן על הפסנתר, ורק אז נתנו לו הוריו היתר יציאה. הם גם ככה לא הבינו מה כל העניין במוזיקה הקלה ולכן לא היו מוכנים לקנות לו קלידים משלו. בחזרות הוא היה עומל על השולחן עם טוש שחור בעת שכיוונו את הסאונד. ובחזרה היינו רואים את אצבעותיו זזות על השולחן שעליו צייר את הקלידים הלבנים והשחורים, אחוזות תזזית ונעות במהירות וקדחתנות. היינו בטוחים שהוא מוזיקאי גדול אבל לא שמענו אותו ממש אף פעם. יכולנו רק לדמיין איך הוא ישמע כשיהיה אורגן אמיתי מתחת לאצבעותיו. עד שביום ההולדת שלו סביו קנה לו מקלדת צעצוע שכזו, עם קלידים פצפונים שאותה הוא היה מגניב מהבית בהחבא כדי שהוריו לא יראו שהוא שוב פעם הולך לנגן עם הלהקה ה"בלאד" הזו. יחד איתי  בגיטרת ליווי היינו "קרם בוואריה".
כן, אני יודע. שם נורא.  מסוג השמות שאחר כך אתה חושב לעצמך על מה לעזאזל חשבנו??? ובכן מסתבר שעד היום אין לאיש מושג מה הקשר בין קרם בוואריה לבאר שבע. אולי העובדה שבוואריה נראתה לנו כל כך רחוקה מבאר שבע של שנות השמונים גרם לשם הזה להשמע אקזוטי – אולי דמיינו את ההמונים קוראים "קרם בוואריה"? לא משנה.  היינו מספיק חצופים לבוא אל בעל אחד המועדונים ששכן על גבול סמילנסקי ובלי שום בושה להגיד לו :אנחנו קרם בוואריה, אנחנו רוצים לעשות אצלך הופעה.
ערב ההופעה הגיע, הברקתי  את הגיטרה האדומה שלי בפעם העשרים אלף.אביו של אלי הגיע לאסוף אותנו. הצטופפנו באוטו הקטן שבקושי רב הכיל את כל הגיטרות והתופים איכשהו נדחסנו עד העיר העתיקה, הגענו אל המקום להוטים להראות לעולם מה אנחנו שווים. והדבר הראשון שבעל המקום אומר לנו זה:

"שמעו חבר'ה, יש בעיה".
המועדון שלו ששכן בבית טורקי יפיפה היה די שומם באמצע השבוע. בדיעבד הבנו שזו היתה הסיבה שהוא נתן לנו להופיע אצלו בלי שום שאלות. אולם באותו ערב קרה הבלתי יאומן ואיזה ועד עובדים מקומי הזמין אצלו שישים מקומות לארוחת ערב "מפוארת". בלי לשאעול אף אחד  מכר אותנו בעל הבית כלהקה שעושה שירה בציבור.

הדרך שבה הוא הבהיר לנו את שינוי התוכניות להערב לא הותירה שום ספק שאם לא נהפוך בבת אחת ללהקה שעושה שירה בציבור הוא לא יתן לנו להופיע "כאן או בכל מקום אחר בעיר הזאת!!!" כדבריו, ואנחנו, הדבר היחידי שידענו לנגן זה כמה שירים של דייר סטרייטס בוב מארלי ואריק קלפטון. זהו.
התכנסנו ביננו לבין עצמנו כדי לדון מה עושים? מבטלים את ההופעה בגלל השטויות של בעל הבית?  אלי קבע בפסקנות – חברים שלנו באים, אז אנחנו עולים ומנגנים . עושים שירה בציבור ואחרי זה כמה שירים שלנו.  מה שיוצא יוצא אנחנו לא מבאסים את כל החברים שלנו שתכננו להגיע.
בברכיים כושלות עלינו לבמה בנוסף ללחץ האטומי של ההופעה הראשונה נוצר לו לחץ מסוג חדש. לנגן ערב שלם של שירי ארץ ישראל הישנה והטובה שאנחנו בכלל לא מכירים.
אנו מסתכלים מהבמה ורואים שמולנו יושבים חבורות חבורות של עובדים ועדיהם ונשותיהן המפורכסות.  אנשים בני ארבעים ו…, חמישים וקצת, ושישים ואטוטו שעון זהב. שכל קשר בינם לבין רוק הוא רופא השיניים.
ההתחלה היתה עוד בסדר – את "לי כל גל נושא מזכרת" זכרנו מטקס יום הזכרון של בית ספר. אחרי זה עישנו איזה אריק איינשטיין שאחיכשהו הכרנו קצת. ואז נתקענו. אלי ניסה למשוך זמן, ואמר שעכשיו נעשה להיט פופ והתחיל לנגן את I SHOT THE SHERIF הלהיט הגדול שלנו. הפועלים מתסכלים עלינו במבט אטום שמרגע לרגע הולך ומאבד סבלנות.  בעל הבית מגיח מהמבטח הגבות שלו מתחברות לגבה אחת והוא עושה לנו סימנים של חיתוך ליד הצוואר. לא ברור לנו אם הוא רוצה שנפסיק את השיר או שהוא רוצה לחתוך לנו את הצוואר. מכל החברים שלנו התייצבו רק כעשרה שבאותו רגע התחילו לקפוץ  ולרקוד מול הבמה למבטם המשתאה והחושד של אנשי הועד שמסמנים לבעל הבית ומצביעים על האוזניים שלהם. המקום רווי בתחושת אי נוחות עצומה, השיר נגמר רק  החברים שלנו מוחאים כפיים, בעל הבית פותח עלינו עיניים זועמות  מגיע לבמה ואומר לנו בטון קשה – "רק שירה בציבור אמרתי לכם לא? אוטוטו אני מוציא מנה מרכזית אז תנגנועוד איזה שיר שניים ואז איזה בוסה נובה רגוע משהו ברקע שאנשים יוכלו לאכול."  באותו רגע ראיתי איך אלי מחייך חיוך ממזרי ואומר לו בטח בטח אין בעיה. ואז הוא מסתובב ולוחש לנו, יאללה תנגנו את "המושלים" (Sultans of Swing של דייר סטרייטס)  הכי חזק שאתם יכולים…  אתה בטוח? אנחנו מסתכלים עליו במבט תוהה, והוא מצידו מחייך מאוזן לאוזן את החיוך הכי ממזרי שלו.

"גבירותי ורבותיי " הוא פונה אל הקהל  "תודה על סבלנותכם, עכשיו  נעשה לכם מחרוזת שירי אהבה שתנעים את זמנכם, שירו איתנו.. " ואחת שתיים שלוש ארבע. בום טראח, סולו גיטרה, בשולחנות הפועלים אנשים מרימים את מבטם מעל המזלגות האוכל מעלה אדים באמצע הדרך בין הצלחת לפה, בעל הבית יוצא באי נוחות מופגנת מכיוון המטבח ומנגב את ידיו במגבת.  ואלי מתחיל לשיר בלי בושה את כל מילות שירי ארץ ישראל הישנה והטובה שהוא הכיר במעין מחרוזת שנשמעת ככה:

"מסביב יהום הסער אך כלי זיננו לא ישח,

בת שישים פוקחת עין, ורוצה חלוץ צעיר שיגע לה בשדיים באמצע גן השיקמים,

על הדבש ועל העוקץ על הכוס ועל הזין,

על כל אלה לא שרתי לך ארצי ,

כן, כן, כן בפרדס ליד השוקת, צל ערוה מלאת ירוקת"

בשלב זה  החברים שלנו קופצים באויר גבוה כל כך שהתקרה בסכנה, ועד העובדים שומט את המזלגות מקנח את פיו בנמרצות ומפשילים את השרוולים בדרכם להפוך אותנו מ"קרם בוואריה" לכימיקלים בישראל או סתם למכתשים עלומים בתולדות המוזיקה הבאר שבעית,  בעל הבית רץ לעבר עמדת הסאונד אחוז אמוק לנתק את רצף הגסויות שאלי פולט ללא הפסקה בתוך שירי ארץ ישראל

"תכול המטפחת ליטף רוך של תחת,

יחבקו אותך שדיה של הארץ הטובה,

היא תקרא אותך אליה ללקק את ערש האהבה"

בשלב זה, רגע לפני שמתחוללת מהומת אלוהים פורצים שוטרים אל המקום, ותופסים את בעל הבית לשיחה צפופה על סגירת הארוע, ועד העובדים לוקחים מכל הבא ליד ומכניסים את האוכל לתיקים ובורחים מהמהומה, אנחנו בעזרת החברים שלנו תולשים את החוטים מהמגברים ומתקפלים במהירות שיא, גיטרה ביד אחת הכבל משתלשל ממנה, התיק שלה ביד השניה והתופים עפים באויר כמו כדורי יד מעבר לחומה של הבית תוך שניות אנחנו בחוץ משאירים את כל הבלאגן מאחורינו.

שהגענו למקום בטוח נעצרנו  קצרי נשמה  ונחנקים מצחוק. "איזה מזל שהמשטרה הגיעה, לא יודע איך היינו יוצאים משם" אומר אלי.ורק הבן דוד שלי מתעצבן, "איזה במקרה, איזה? אני פשוט דיווחתי בקשר של המשטרה שיש חשש לארוע  בסמילנסקי…"

גבינה רוסית

היתה לו את אותה תכונה לא מוגדרת של מי שלעולם לא ישתלב בסביבתו החדשה. במעט האור שהסתנן פנימה אל מעמקי ה"סופר-זול" בו שכן מדי יום,  ניתן היה להבחין בקלישות פניו הורדרדות. מעין מזכרת מעולם אחר בו שכבת שומן היתה הכרח כדי להתגונן מהקור הכחול של החורף. בימים הקשים של תחילת הקיץ עטו פניו זיגוג זיעה קבוע. זיגוג שהבליט את עיניו הטרוטות, שיערו השחור ואת זיפיו ההכחולים-אפורים שאף פעם לא גולחו עד העור או צמחו פרא לזקן עבות. כמעין שכבה דקה של פלפל שחור גרוס היטב שמישהו פיזר סביב החיוך התינוקי שלו.
הוא ניהל את ה"סופר-זול" יחד עם אימו. מחליפים משמרות ומשפטים ברוסית זועפת לאורך השעות הארוכות של היום משחר הבוקר ועד מעמקי הלילה. מחכים לכל לקוח מזדמן מאחורי דלפק אפור ועמוס לעייפה בעיתונים רוסיים, ממתקים זרחניים וקופה רושמת שהרעישה כטנק ישן בכל פעם שנאלצה לחשב את מחיר הלחם.

במשך השעות הריקות בהם לא פקד איש את חנותם, היו יושבים אחרי הדלפק בוהים לאיטם בטלויזיה ששכנה גבוה מעל הפתח, ספונה במדפים בין גלילי שקיות גדולות לחומרי ניקוי ישנים. לאורך אור היום שדרה הטלויזה שרשרת אינסופית של תוכניות ארוח ובידור מהמולדת הישנה. אך כשהחל לרדת ערב התחלפו תמונות הדודות המתבגרות והזמרות המזדקנות, באסופת סרטי מתח זולים כמעט אירוטים מדובבים בכבדות לאותה שפה בה נשמעו כל משפטי התשוקה בכל שפה כקינת חורף עגמומית וחסרת תקוה.
לכשנכסת לחנות הכה בך ענן הריח הקבוע שלה. תערובת של דגים משומרים, ירקות שעמדו על סף עלפון, חלב חמוץ וצלילם המצטבר של עשרות זבובים טורדניים. אם הצלחת לחצות את ענן הריח ולא ברחת כל עוד נשמתך באפך, היית מעמיק חדור אל החנות דרך מסדרון צר של קופסאות שימורי טונה וסרדינים, עד שנתקלת במקרר שתיה קלה שהיה מלא בבקבוקי קולה במדפיו העליונים – כאילו לצאת ידי חובה – אולם רוב מדפיו התפקעו מפחיות בירה גדולות וזרות.
ברווח הקטן שבין המקרר למתקן המלא בביסלי בטעמים שנדמה כי לא מיוצרים יותר, הייתה הכניסה אל הדלפק. אם הבטת היטב יכולת לראות שבגב המקרר עומדת לה מכונת הימורים לא חוקית שכזו. מהבהבת באורות אדומים קלושים כמנסה לשדר זוהר והבטחה למשהו ממוזל וטוב בתוך העגמומיות הגדולה.

לכשהבחין במבטך החוקר את המכונה היה מחייך אלייך בממזריות כממתיק סוד.  מאשר את חשדך שביום זו אכן חנות מכולת שכונתית אולם בלילה היא הופכת למאורת הימורים קטנה המגישה ללקוחותיה דגים חמוצים ובירה קרה כדי לצנן את המוח המזרח אירופי בסיפו של עוד יום לוהט במדבר החיים.

בין הדלפק למקרר הגדול שהסתיר את מכונות ההימורים עמדו פחי פלסטיק גדולים של מלפפונים חמוצים וזיתים שחורים מתפקעים שהבהיקו באור הניאון הקלוש. לצידם שכנו חריצי גבינה גדולים לבנים וחיוורים כשלג שהפך לקרח.
אם הבטת בגבינות במבט חוקר הוא תלה בך מבט תוהה מצידו, מודד את אומץ ליבך תוהה אם תסתכן לנסות ולטעום אחת מאלו. גם אם לא שאלת היה משיב "אלו גבינות שעשינו בעצמנו"

"תודה רבה ממש  נחמד מצידך להציע, אבל לא תודה" השבתי ופניו נפלו כשהרים את ראשו להביט שוב במסך הטלויזיה.

אימו היתה תכליתית יותר – "רוסי?" היתה שואלת, ספק מפקפת בכוונותיך – לכשהשבת בשלילה,  היתה פוסקת בקול חדגוני  "גבינות לא בשבילך!" וחוזרת לצפות בטלויזיה.
באחד הימים שבין נקיון האביב לטשטושו המאובק של הקיץ נדדה אל חנותו בטעות. עוד אחת מהסטודנטיות הרבות שאכלסו את הבלוק הסמוך. הן לא היו מראה שכיח במיוחד בחנות השכונתית. לרוב העדיפו את המיני סופר של מגדלי המגורים ששכנו מעבר לצומת, מתנשאים בהדרם הלבן והחדש על פני השכונות הצהובות. מאכלסות את המהגרים הישנים שנדדו מהבלוקים אל המגדלים לרעת המהגרים החדשים שהחליפו אותם.
לרגע אחד נראתה כחסידה בודדה שנשמטה מהלהקה ועקפה את מבטו המשתאה באותה תחושת בטחון עצמי נמרצת שנשים צעירות נוטות לאמץ לעצמן בהעדר חברה מלווה. אולי מתוך הרצון להתחמק ממבטו, אולי היה זה החום שהבריח אותה פנימה,  הסטודנטית האמיצה  חדרה הישר דרך ענן הריח החמוץ אל מעבה החנות.
לאחר ששוטטה כמה דקות בצד מקרר הגבינות חזרה והניחה על הדלפק קרטון כחלחל של חלב בשלושה אחוזי שומן, לחם שיפון כהה בידה הימנית. שיערה השחור גלש על צווארה הלבן ונגמר ממש מעל שקע כתפה שולח קווצת שיער סוררת לתור כמרגלים אירוטים את העמק שמתחת.
עיניה הירוקות התבוננו ברכות מסוייגת על המכולת הקטנה שמסביבה. הוא הבחין בלחייה המנומשות בקלילות, בשלושת העגילים הדקים שהקיפו את תנוך אוזנה בשערות הקלושות שנמשכו מטה מעל אוזניה וגלשו אל שולי לחייה ממסגרות את פניה באותה סערה שופעת תמימות לא מודעת לכוחה שנשים נוטות לאבד עם הגיל.

התבוננה בסקרנות מבטה חולף על כל הפריטים עד שהגיעה שוב אליו, ושוב יצא למבטה למסע חדש לאורך שרשרת פריטים אחרת עד שלבסוף נעצר מבטה בדמותו הקלושה המתבוננת בה. לרגע אחד הוא הפך לורוד מתמיד כשהבחינה במבטו. נבוך בינו לבין עצמו על שבחן אותה כך. "עוד משהו?" מיהר לשאול כדי לפזר את ענן אי-נוחות ששרר בינהם.
"המממ יש לכם אולי גבינה בולגרית, לא ראיתי במקרר…" שאלה בקול קטן שלא הלם את דמותה התמירה. הוא חייך אליה בהכנעה קמעונאית כרוצה לרצותה בכל מחיר. "בולגרית כרגע נגמר לי, יש לנו את הגבינות האלו שאנחנו מכינים לבד, רוצה לנסות?" שאל מלא תקווה " הם כמו בולגרית אבל קצת אחרת אנחנו קוראים להם גבינה רוסית"  חייכה במבוכה. ואחרי רגע אולי מתוך סקרנות אולי כדי להחלץ מהעניין ביקשה ממנו שיפרוס לה חריץ גבינה שכזה.
ניגש אל המיכל בתחושת התרוממות – לקח את המצקת הצהובה מפלסטיק ושלף מתוך מי הסיר גוש גבינה גדול, הניח אותו על נייר פרגמנט אפור ושלף מאי שם סכין מטבח גדול. בתנועה נמרצת החל לבצוע את הגבינה. חתך צד אחד, הפסיק. סימן עם סכינו את הצד השני של החריץ, יוצר משולש נדיב במיוחד בתוך העיגול הלבן – "ככה, מספיק?" שאל אותה בעיניו המתבוננות אליה פעורות מלמטה. היא השתהתה לרגע בוחנת את הכמות, הנהנה אליו בשתיקה. ואז הוסיפה "כן, זה מספיק".
הוא המשיך לבצוע את הגבינה חותך אותה בעדינות מפתיעה גבר מגושם גוף שכמוהו. נשען על קצה הסכין כאילו היה כל העולם מרוכז בקצה הלהב שעובר בבשר הגבינה הלבן כלפי מטה, בהתנגדות הרכה שהעמידה הגבינה אל מול שקלו.
היא הביטה בו מרוכז כולו בחיתוך חריץ הגבינה, הבחינה לראשונה בסליל האלמוגים האדום שנקווה בקצות עיניו,  בשערו השחור שהחל לפול מטה בכיוון הסכין בקווצות חלקות, בלחייו הורודות, , בטיפת הזיעה שנקוותה בשורשי בלוריתו, בשרשרת המוזהבת שסביב צווארו  בטיפת הזיעה שזלגה על מצחו ונשרה מנקודת המפגש שבין שתי גבותיו, עושה את דרכה באיטיות עד שהתנפצה בדממה על חריץ הגבינה שמתחתיו.
החזיר את הגוש הגדול של הגבינה אל מקומה בדלי. תלה את המצקת, וארז לה את הגבינה בהקפדה עוטף אותה כאילו חיתל תינוק בנייר הפרמגנט האפור.
הוא חייך אליה, ומבטו התמלא באותה תקווה מרוחקת שגברים שוקעים בו בהביטם על נערה יפה.
"ביחד, זה יוצא עשרים שקל" אמר. היא הוציאה את השטר הירקרק מארנקה. הגישה לו בהבעה אטומה. שאלה אם יש לו שקית וכשנתן לה שקית כמעט שקופה,  מלמלה תודה ומיהרה לאסוף את המצרכים לתוכה ולצאת החוצה.
"אם תאהבי את הגבינה תחזרי לכאן…"  קולו קרא אחריה, משועשע ומלא תקווה כאחת.
עלתה במהירות במדרגות הבטון השבורות, עקפה את המכוניות החונות, נכנסה אל האיזור המוצל של הבלוק.  הסתכלה אחורה אל פתח המכולת, ראתה את עליבותה, ובהרגשת תעוב זרקה את  הגבינה אל מעמקי פח האשפה הירוק.
הוא שלף פחית בירה מהמקרר, מחה את הזיעה ממצחו בגב ידו התיישב על כסאו, נתן למבטו לשוטט החוצה לרגע כאילו מחפש משהו חדש בצהוב המעורטל הזה, ושב להתבונן בטלויזיה.

האוטובוס

היום היה צהוב במיוחד. ירדתי במדרגות האפורות אל המדרכה. דרך משקפי השמש,  העולם נראה הרבה יותר אפשרי. הלכתי אל עבר תחנת האוטובוס ונעמדתי לצידה. נער ונערה גזורים מחולצות מדריכים כחולות של "הנוער העובד והלומד" רצו אל התחנה במהירות. הם ניסו לתפוס את קו שש שהתקרב אל התחנה. כשהצליחו להגיע לתחנה לפני האוטובוס התחלפה הבעת השמחה והציפיה על פניהם לתסכול מיואש כשהאוטובוס עבר בלי לעצור בתחנה. הנהג נעץ בשניים מבט אטום דרך משקפי השמש שלו, והמשיך את מסעו העייף במעלה דרך-מצדה. "למה הוא לא עצר?" הם שאלו רטורית אחד את השני.
הזקנה עם המטפחת לראשה ישבה על הספסל הירוק ענתה להם דרך משקפי השמש הגדולים מדי שלה: "הוא לא עוצר כאן לקחת, רק מוריד אנשים…" ולאחר מכן צקצקה בלשונה מחזקת את אחיזתה בכרטיסיתה.
"אוף אנחנו נאחר לאוטובוס שלנו" פלטה הנערה השמנמנה בייאוש והידקה את משקפי השמש שלה לאפה   בתסכול.
גבר נעמד לצידי על עמודי התחנה. לבוש גופיה אדומה שחשפה זרועות שריריות והדיפה ריח גוף כבד, ומכנסיים ירוקות מהסוג שאף ישראלי שהיה בצבא לא ילבש אם הוא לא חייב. לראשו כובע מצחיה כחול ואפו הבהיק בורוד כמרשמלו שהתמוטט בשמש ומישהו מרח עליו קרם לחות בכמויות  שהיו מספיקות להשאיר דג מפרפר בלב במדבר. לצידו עמדה אשתו עם חולצת בד לבנה ודקה וחצאית מנומרת. היא הדיפה ניחוח עז של בושם זול איפור זול יותר נמרח על פניה מה שגרם לה להראות כליצנית לא מכוונת שיצאה משליטה בחום הכבד. היא עמדה דוממת לצד בעלה ולא זזה בשמש.  הבטתי לתוך עיניה אך כל מה שראיתי היו זגוגיות משקפי שמש עגולות ואטומות כחורים שחורים שבלעו כל אור שחלף לצידם.
קו 12 הגיח מעבר לעיקול הכביש, נוסע באיטיות כבדה. דרך השמשה של הנהג  יכולת לראות שהוא מלא באנשים, אם כי לא ברמה שבגללה הנהג ישמח לא לעצור ולקחת נוסעים. האוטובוס חרק באיטיות עד שעצר סופית בתחנה, איש המרשמלו מיהר באטימות להידחק אל הדלתות שנפתחו לאיטן, דוחק את הבחורה שאיתו פנימה כאילו לא שם לב לאף אחד שעמד בתחנה, מתחרה רק בזקנה הנרגנת שדחפה ודחקה אותו הצידה כבתחרות מי יכנס ראשון אל האוטובוס.
כמה זה עולה? שאלתי את הנהג."תביא כסף, תקבל עודף, ותדע" – היתה תשובתו המתחכמת של האיש שנאמרה כאילו הוכנה ותורגלה מראש עשרות פעמים בדיוק למקרה כזה.
נכנסתי אל מעבה האוטובוס דרך שביל האנשים האוחזים. שתי זקנות גרוזיניות שנאחזו בסלים הענקיים והריקים שלהן כאילו היו מצוף חסמו את המעבר ומלמלו בינהן דברים בהבעה כעוסה. לרגע הן נדמו לי כשני בזים  עם עיניים מכוסות שהפנו את מבטיהן האטומים לכל כיוון, פרט מאשר אל בת שיחן.
הנער והנערה מהנוער העובד ניסו להידחק עם תיקיהם הענקיים אל מתחם הדלת האחורית שם עמד לו איש המרשמלו והליצנית המנומרת לצידו.
האוטובוס החל לנוע בספק גניחה ספק קפיצה קדימה. מול הזקנות הגרוזיניות ישב  נער שמנמן והקשיב לנגם האמפי3 שלו בעוד עיניו בוהות דרך זגוגיות האוטובוס על העצים החולפים.
האוטובוס נעמד בתחנה וזרם נוסף של אנשים החל להיכנס אל תוך האוטובוס הדחוק.  הנער ריתק את מבטו אל החלונות ואל מה שקורה בחוץ. זקן מרוקאי עלה שערו הדליל סרוק בקפידה אחורה, מוצמד אל קרקפתו, אבוד לחלוטין. הוא נעמד מתחת למסך הטלויזיה שעליו שודרו פרסומות ללא הפסקה. "צמאים? רוצים להוריד שערות לקיץ? מבצעי הנחה! עכשיו בסוף העונה!!"
המבט שלו חיפש נואשות כסא לשבת עליו או מקום להאחז בו,  אך מבטי כל האנשים הופנו הצידה אל העולם שבחוץ כאילו אין לאף איש נגיעה למה שקרה בתוך האוטובוס עצמו.
האוטובוס החל לנוע באיטיות ונעמד מייד ברמזור אדום, רחש המנוע שכך, הפלאפונים צלצלו באקראיות  צלילי הרינגטונים הסתחררו והתערבבו אחד בשני. יוצרים קקפוניה דיגטלית חסרת מנוח. הנערה מהשומר הצעיר דברה עם אמה על הדרך. המזגן הקלוש ערבב את ריחות הגוף והבשמים של כל כך הרבה אנשים עד שנדמו כריח הזה ששרוי דרך קבע בכניסה לסופרפארמים. מעין תערובת חמוצה מתוקה ומעלת קבס של כל הבשמים כולם בתוספת סרחון ביובים קלוש.
איש המרשמלו התבונן אל הנער, גם דרך משקפי השמש שלו יכולת להבחין בקלות שמשהו בו מתעצבן מאוד מהנער שלא קם ונותן לזקן מקום לשבת.  לאחר שהאוטובוס החל להידחק קדימה ברמזור פלט המרשמלו-מן  אל הנער  במבטא בלתי מזוהה – "אתה כאילו לא רואה אותו? הא?" הנער התעלם מהפניה אליו והמשיך לבהות בעולם שבחוץ. איש המרשמלו רתח, הוא חזר על דבריו שוב בקול חזק יותר שכיסה את שידור החדשות מהרדיו של הנהג:"מה אתה עושה את עצמך שאתה לא שומע?" הנער התעלם לחלוטין מהמשפטים שזינקו לעברו.  בתנועה אחת הושיט איש המרשמלו את ידו אל הנער ותלש את האוזניות מאוזניו-"עכשיו אתה שומע? הא?" עיניו של הנער התמלאו בהבעת זעם ופחד כאחת.  "מה, מה אתה רוצה ממני?" צעק אליו בקול שעדיין לא גיבש את זהותו ואסף את אוזניותיו.
"שתקום, לאיש הזקן הזה!", צעק אליו בחזרה איש המרשמלו.
הנערה מהנוער העובד לחשה לחברה:"זה לא בסדר איך שהאיש הזה מתנהג" אולם הוא השקיט אותה. הזקן נראה נבוך מהמעמד. הוא עשה כמיטב יכולתו לא למשוך תשומת לב. הזקנות ההגרוזיניות גרגרו בינהן בקול נמוך והביטו במתרחש בעיניים צרות, "אלו הם  סוף החדשות מקול ישראל"  הדהד קולו המנותק של השדרן באוטובוס ששקט .
הנער התקומם-"לא רוצה לקום. שלא יעלו כל כך הרבה אנשים לאוטובוס" ענה לו בכעס,  איש המרשמלו רתח, צווארו האד
ים. אשתו שמה יד לבנה וקטנה על כתפו כמנסה למשוך אותו אליה "קום, כבר לפני שאני שובר אותך, חצוף. אין לך כבוד לזקנים…" הנהג הסתכל דרך המראה. בוחן את הסצינה במשקפי השמש שלו שהכסיפו ובהקו לרגע ואז חזר מבטו אל הכביש השחור.
הנער שתק והסתגר בתוך האוזניות שלו שהונחו בהתרסה על אוזניו. הוא כיוון את מבטו החוצה דרך שמשות האוטובוס אל עבר העיר המשומשת שהתחלפה והתעלפה לה בשמש הקופחת בחוץ.
האוטובוס נדמה לשדה קרב בצוהרי היום, לא היה צליל למבטים המתוחים מכל זויות אל הנער ואיש הרמשמלו והחלל שבינהם. שום צליל לא נשמע פרט לרחש המנוע הגונח. הנערה מהשומר הצעיר סיימה לדבר והתבוננה במתרחש.  איש המרשמלו חש את המבטים הקופחים אליו מכל עבר. חמתו בערה בו, אשתו לחשה לו מילים מרגיעות עם טונים מזהירים ברוסית.  הזקן המרוקאי נעמד ופנה הצידה כאילו אין הדבר נוגע לו כלל. הזקנה המטופחת צקצקה ממושבה.
"לילדים של היום אין נימוס בכלל" אמר איש המרשמלו ספק לעצמו ספק מדבר אלי. האוטובוס עצר מול סניף הדואר המרכזי והתרוקן באחת.  הנער קם ברגע האחרון כמי שמקיץ מחלום כשהאוטובוס כמעט התרוקן לגמרי. ויצא בריצה כמי שמנסה להספיק את הרגע האחרון לפני שהדלתות נסגרות. הוא קיפץ מהאוטובוס אל עבר המדרכה וראשו נחבט בקורת הדלתות. חבטה חלולה נשמעה והדהדה על פני האוטובוס. הוא נפל אל המדרכה שבחוץ אך באינסטינקט של רגע הושיט ידיים, דחף את עצמו, והמשיך לרוץ  כמי שכפאו שד עד שנעמד במעבר החציה מול הקניון שם פצחה איתו בשיחה המדריכה מהנוער העובד.
איש המרשמלו חייך, הזקן המרוקאי  חייך אליו בחזרה "תודה", הוא אמר לו "כל הכבוד לאנשים כמוך שדואגים למבוגרים" אמר והתיישב במושב שהתפנה. המרשמלו פלט בעקמומיות מה. "היום ילדים צריכים חינוך חזק!!!"
האוטובוס המשיך קדימה במסעו אל עבר העיר העתיקה. איש המרשמלו התיישב עם אשתו על אחד המושבים הכפולים והביט החוצה. בתחנה שלאחר מכן הוא תפס את אשתו ירד, ונעלם ברחוב ההומה.
האוטובוס הסתובב, ונעצר בשחרור אויר הזקנות הגרוזיניות המשיכו לרטון בקולן המצווח. ירדתי מהאוטובוס ולפתע שמעתי את קולה של הזקנה עם המטפחת  פונה אליי מאחור – "הוא לא בסדר האיש הזה, הוא משוגע, לגמרי. אני מכירה אותו מהשכונה,  צועק על כל הילדים שמשחקים. הם ילדים זה מה שהם צריכים לעשות, הוא מרביץ להם כדי לחנך אותם משוגע לגמרי, וגם מרביץ לאשתו"
הורדתי את משקפי השמש. הסתכלתי על עינייה החשופות לרגע אחד, הסתובבתי והלכתי.

איתח'לו מז'יאלו.

הוא  התבונן במבנה הפלסטיק המוזר שעמד מולו בצומת הרחובות כאילו ראה אותו בפעם הראשונה.  היה משהו כמעט לא הגיוני בחוסר ההשתלבות של כל הפלסטיק הכתום והכחול  הזה על רקע האפור הגדול של מרכז הנגב. הזויות המשונות של התא המוזר והאור המהבהב קלושות של שלטי החזית, נראו לו יותר מכל כפח זבל מעוצב מדי שנפל מאיזה מטוס שחלף מעל כחפץ שאין בו חפץ. משהו שנפל מהשמיים ונתקע לנצח עמוק במדרכה על צומת הרחובות שלו.
הוא הביט ימינה ושמאלה מכאנית,  וחצה את הכביש. ניגש אל התא חיכה לתורו. תוך כדי, התעצבן שוב על הצורך להתכופף מטה אל החלון הקטן כדי לפנות בדברים אל היושבת בפנים.
"אה מרים, מה קורה?" שאל מתוך אותו נימוס חברתי המכריח אנשים המתקשרים בינהם על בסיס יומי להחליף מילים. אולם שניהם ידעו שהוא לא ממש מתעניין בתשובה.
"הכל בסדר" , אמרה מרים בקצרה, שומרת את שפתיה מהודקות כאילו חוששת שאם תרשה להן להיפתח תברח מהן איזו ציפור מצווחת. "מה בשבילך היום?" שאלה.
"לוטו,  שלושה צ'אנס, ושלושה-777" אמר. לאחר שתיקה קצרה בה התפנתה לשלוף את הכרטיסים ממגירתם ולנתק אותם מהחבילה בה שכנו הוסיף:"וחמישה  חישגדים".
התבונן בידיה הממיינות את הכרטיסים בשתיקה באור הקלוש של דוכן הפיס. שפשף את ידיו בציפיה. תוהה, כתמיד אם אחד הכרטיסים מכיל את מזלו האבוד.
אף אחד כבר לא זכר את שמו המקורי. אפילו החבר'ה בתעשיה אוירית קראו לו "איתחלו". קיצור לביטוי  "אית'חלו מז'ייאלו". שמשמעותו היתה –"שיפול לו המזל" במרוקאית. כל עובד חדש היה מחייך למשמע השם המוזר ותוהה כיצד קיבל את כינויו המוזר. אולם כל עוד היה הוא בסביבה, נמנעו החברים לדבר על המזל האבוד של אית'חלו. לאחר שהסתלק לענייניו היו מספרים שוב ושוב את סיפורו של האיש שהמזל קרץ לו פעם אחת ואז ברח לו.
הוא שילם למרים, לקח את הכרטיסים, ונשען על החלון הצדדי.  מכיסו שלף את עט המזל שלו וישר ניגש אל החיש-גד הראשון. הפעם הוא היה מעוצב בצבעי כחול ולבן ועליו התנוסס דגל המדינה, מזכרת מיום העצמאות החולף. הוא גירד את הציפוי הכספיתי באיטיות וחשב בפעם המיליון איזה גאון היה מי שעיצב את הכרטיס ככה שהמזל יתגלה רק לאחר שמגרדים את הציפוי האפור. הוא חשף סמל אחד, ואז עוד אחד, והפסיק. "וואלה" חשב לעצמו וחייך "כבר הוצאתי שניים אותו דבר". הוא גרד עוד סמל ועוד סמל  מפסיק לשניה בין אחד לאחד כמתענג, ומתענה, בו זמנית מהתהליך. הסמל המבטיח מהההתחלה סירב להפציע בשלישית. הוא גירד את הריבוע הבא, ושוב לא עמד לו מזלו לצידו. הוא הניד את ראשו בתסכול, וגרד את שאריות הפס האפור. הסמל המיוחל לא הופיע. אית'חלו  נאנח, קימט את הכרטיס וזרק אותו לפח הצמוד, שם שכן הכרטיס לאחר כבוד לצידם של עשרות כרטיסים נוספים.
מרים התבוננה בו לרגע באותו מבט אדיש של מי שראתה את זה קורה כבר עשרות פעמים. כבר לא היתה בה שום חיבה למהמרים. למעשה הם די הגעילו אותה.
הוא החל לסמן את טופס הלוטו. הטור ראשון הראשון התמלא במהירות על פי המספרים הקבועים שלו. 15 היה תאריך הלידה של בנו,  22 היה היום בחודש שבו המזל פגע בו לראשונה, 6 היה יום נישואיו עם גרושתו.

תמיד הצחיקו אותו כל הסדרות האמריקאיות המטופשות, בהן נשים עשו עניין גדול מזה שבעליהן שכחו את תאריך יום נישואיהם.  "אם רק מישהו בסדרות האלו היה ממלא לוטו קבוע, הם היו זוכרים, וכל הפרק הזה לא היה נכתב…" הרהר בנאיביות ומייד נעשה מדוכדך כשחשב על גרושתו. צופה באותן תוכניות טלויזיה מטופשות עם בעלה החדש. את יום הנישואין החדש שלה הוא זכר, אבל אותו אף פעם לא סימן בטופס.
הוא ידע שהיה משהו לא הגיוני בבחירה שלו למקם את מספרי המזל שלו על פי תאריכים.  זה הותיר את כל שלושת המספרים שמעל לשלושים ואחת מחוץ לתחום. "אפילו אי אפשר לסמן את ה35 במאי", חשב ונזכר בספר של קסטנר  שאהב לקרוא,  "אולי זה הטריק של מפעל הפיס לבלבל את כל הממלאים" הוא חשב. למרות שהם היו מספרים כל כך לא הגיוניים, איכשהו בכל ההגרלות האחרונות הופיעו כמעט תמיד המספרים מעל שלושים.
הוא המשיך אל הטור השני, הטור שהוא קרא לו:"המשלים". בחר בכל המספרים שלא היו להם תאריכים בצרוף חלק מהתאריכים-סימן 33 ואז 22 התעצבן מהדמיון שבינהם והתלבט אם לסמן גם את 11, אולם לאחר רגע חשב שאין סיכוי לכזה רצף יפה של מספרים וסימן את 10 במקום.
באחד מהעיתונים הכבדים של יום העצמאות, הוא קרא שפעם היו פרסי פיוסים במפעל הפיס לאנשים שהוציאו מספרים קרובים לאלו שעלו בגורל. "חבל שהפסיקו עם זה".
הערב ירד על העיר משנה בהדרגה את צבעה מאפור צהוב לכתום קלוש ומעורפל. נותרו  עוד שעתיים להגרלה. בנתיים הופיעו עוד כמה מקצועני פיס כמוהו. הוא הניד בראשו אל מי מהם. הוא זיהה אותם מייד לפי הדרך בה הלכו מכונסים בעצמם שקועים בהרהורים הרי גורל כמי שמתכוננים לדו קרב עם אלת המזל.
הם היו בדיוק ההפך מה"מיליונרים של אמצע השבוע" אותם אנשים שנגשו אל הדוכן מתוך גחמת רגע או התלהבות מהפרס הגדול שהצטבר. מגיחים בדרך כלל בזוגות חברים או מאוהבים, מחוייכים כמי שקונים כרטיס כניסה לסרט. מחלקים את הכסף העתידי בינהם, מכניסים אותו לבנק חיים על הריבית, מבטיחים לקנות לסבתא את הבית…, נותנים מתנות לחברים…, נוסעים לטייל בעולם… אית'חלו הכיר את כל החלומות הידועים ותיעב את הסתמיות שבה התייחסו לזכיה העתידית. "אם רק הייתם יודעים איך זה ישפיע עליכם" חשב במרירות,  "לא הייתם מתייחסים למזל שלכם  בכזו קלילות".
הוא מילא את הטור המשוגע שלו מסמן את כל המספרים שהכי לא נראו לו איכשהו 1 היה תמיד בינהם וגם המספר המקולל 29 שמיעט מאוד לעלות בגורל.
אית'חלו ידע שכל החברה שלו בעבודה מחכים לרגע שיסתלק מחדר האוכל כדי שיוכלו לספר לעובד החדש מה מקור שמו. הוא התעלם מהם,  לקח את מגשו והלך בחזרה אל הסדנא. החברים הסתודדו בינהם וסיפרו כמה שאית'חלו שנא הגרלות ומזלות. עד אותו לאותו יום שבו בגחמת רגע רומנטית קנה כמה כרטיסי מזל כדי להרשים את הבחורה שעימה יצא. אותו יום שבו אית'חלו זכה בשני פרסים בשני כרטיסים להגרלות הפיס השונות–כמה אלפי  שקלים בראשון- ובשני הפרס הגדול : שני מיליון שקל בלוטו. והכל בשני כרטיסים שנקנו ברגע אחד.
העובד החדש היה משתאה אז מה הוא עושה פה שאל?
החבר'ה כבר ציפו לשאלה הזו: "התחתן" וגיחכו. התחתן עם אותה בחורה שלה קנה את כרטיסי ההגרלה ורקם לה חלומות. חשבה שהם מיליונרים, ומהר מאוד הפכה אותם ללא מיליונרים. טיולים לפאריז, בגדים מיותרים, בשמים בהזמנה אישית, תיקי יד יקרים וגירושים לא פחות זולים שהתחילו כשמנהל הבנק הזמין את הזוג הצעיר אליו לשיחה על חשבונם העובר ולא שב. אחרי הגירושים התחיל לעבוד פה כחשמלאי ומאז הוא עובד בשביל לקנות עוד ועוד כרטיסי לוטו וחיש גד.
וואלה?! אמר העובד החדש – וואלה!!! אמרו החברה.
אית'חלו זיפזפ בעצבנות עוד קומדיה אמריקאית מטופשת, כמה כדורגלנים מתרוצצים על הדשא, עירית ענבי. הוא עצר ומשך את הטופס שחיכה מתחת למאפרה. הכדורים הסתחררו בתוך הכדור השקוף, ונשאבו מעלה ממהרים במעלה המסילות – ובהגרלה:"הנה הוא מגיע, המספר 29" הצהירה המנחה  בטון מתפעם, אית'חלו לקח עוד שאיפה מהסיגריה.  הוא פלט טבעת עשן עגולה כאפס   והשחיל אצבע לתוכה. "אפס.. איזה אפס…" פלט ולחץ על השלט.

היונים

 

 

יותר מכל שנא את רעש היונים בשבת בבוקר. כל השבוע היה מתעורר מצלצולי בית הספר הסמוך לביתו. צלצול  ארוך שניגן במחרוזת עליזה מדי את "גשר לונדון נופל", ו"יונתן הקטן" ממוזגים אחד אל תוך השני, כאילו היה יונתן ילד לונדוני, כאילו התמזה זרמה  מתחת לאנדרטה. תהה מה קרה לצלצול של פעם ומדוע כבר אין צלצול פעמון פשוט שיעשה  "פרינג" אחד קצר ודי.  חשב על הצלצול שהיה מעיר אותו מחלומות הקיץ בשיעורים ב בית הספר ושחרר אותו אל החלומות הגדולים של ההפסקה. המנגינה התמשכה והתמשכה, מתחת לשמיכה הוא תהה מדוע הצלצולים ארוכים כל כך. אולי הם מנסים להתחרות ברינגטונים? כנראה שאף אחד כבר לא שומע כלום היום, הרהר לעצמו – לא התלמידים ולא המורים. כולם חושבים שהצלצול הוא בסך הכל עוד רינגטון שמודיע להם שיש איזו הודעת אסאמאס מחורבנת. הודעה שמספרת להם על עוד מסיבה חורנית ומגניבה וכל שאר הפרטים בכוכבית משהו משהו. 
לאט לאט הוא פענח את שביל החלומות שהוביל אותו ליקיצה המעצבנת הזו. הוא חלם שהוא נוסע לטיול עתיקות ויין בעיראק, אבל במעבר הגבול חוטפים אותו מתנגדי האמריקאים, מכניסים אותו לבור קטן באדמה תחום בבלוקים ישנים  וחשופים וסוגרים עליו את המכסה. הוא ישב שם בחושך כפוף כולו,  רועד מפחד.   חשב על הרגע שבו בואו להוציא אותו, ילבישו אותו בסרבל כתום  ויוציאו אותו להורג בעריפת ראש.   כל מה שישאר ממנו זה סרטון זוועות באיכות צילום עלובה שאנשים שולחים אחד לשני באימייל. כמו הסרטון  של הסימפסונים  האמיתיים שהוא ראה או איזה בחורה שמוציאה את העיניים שלה החוצה, כשכבר באו להוציא אותו החוצה הבור הוא שמע את כל ההמון מסביב שר לו; "מה יש לבחור? מה יש לבחור ?"  והרעש החודר של מחיאות הכפיים שלהם מתגבר ומתגבר מתפורר ומתפררר לפררר פררר פררר,  העיר אותו והותיר אותו עם התחושה הזו שהוא עדיין באמצע הדרך אל המוות.  
ושוב ההמיות הנמוכות האלו, פררר פררר,  הטריפו אותו מתחת לשמיכה, המיות שנמשכו מחלומו אל המציאות. בשניה אחת מוחו התעורר והוא קלט שאלו הן שוב היונים המחורבנות שהתנחלו  על אדן חלונו, ופצעו את אדן חלומו.
הוא קפץ ממיטתו באותה נואשןץ של מי שמנסה להספיק לתפוס את הרכבת כשכבר אין איש על הרציף,  תפס את המגב שהיה מונח במקלחת, ופתח את החלון באבחה אלימה. זוג היונים ברחו  ממנו באיטיות מלגלגת כשמשק כנפיהם וצווחותיהם נשמעים  לו כצליל קפיצים חלודים וחורקים ממיטה ישנה שילדים קטנים קופצים עליה כעל טרמפולינה.   
השקט של שבת  בבוקר היכה בו בלעג,  האור הבהיר רק הגדיל את תחושת הבדידות הגדולה שנותרה סביבו לאחר הסתלקותם של ה"עכברושים המעופפים" – כפי שהוא כינה את היונים.
הוא ידע שעכשיו כבר אבוד לו. הוא לא יוכל לחזור אל החלום שהיה לו, וכל היום ירגיש כאילו  שוב נתקע בסבך המאורעות והכל בגלל ההשכמה המחורבנת  של היונים.   
הוא עשה את דרכו חזרה אל דירתו ואל חייו. טרוט עיניים, הלך למקלחת לשטוף פנים. התבונן במשחת השיניים שהבטיחה להלבין את שיניו ותהה למה אף אחד לא מייצר משחת שיניים בטעם של קפה שחור ושם בה ניקוטין כדי לחסוך זמן ולגמול אנשים מהסיגריות של הבוקר, התבונן במראה ראה את הזיפים שעל לחייו וכל מה שהוא יכל לחשוב עליו היה האמצע הזה שדקר אותו בצלעות .
הוא ניסה הכל כדי להיפטר מהיונים. שם דוקרנים כדי שיכאב להן, מרח חומר דביק שיסרבל את תנועתן העקמומית ממילא, תלה  ניירות אלומיניום שיסנוורו אותן, רשתות שימנעו מהן להיכנס, וכלום לא עזר. כמו שפחותיו הנאמנות של השטן, היו היונים מתנחלות מדי אביב סביב ביתו,  מהמהמות ומפרפרות בנסיונות למשוך את בן זוגן,  ומעירות אותו מדי בוקר בחרחורים המחורבנים שלהן.
גם כשהכה בחלון  עם המגב שהניח ליד המיטה,  היו היונים חוזרות אחרי רבע שעה ומעירות אותו שוב ושוב כמו היו חלק מאיזה מנגנון  השכמה ביולוגי ענק והן, הן כפתור ה-"נודניק" בשעון המעורר של הטבע. חוזרות ומהמהמות ומנסות לבנות קן.  לעצמו הוא חשב ששנים של  מגורים בעיר,  גרמנו ליונים לשכוח איך בונים קן אמיתי. הוא תמיד לגלג על שני הגבעולים הסמליים  שאיתם הן תחמו את קיומם והעבירו לרשותן  את שטח המזגן והחלון שלו בכדי לבנות בו קן.     
זה רק קן שבו יביאו לעולם דור חדש של יונים אורבניות אפורות ומכוערות,  אותן יונים שבאביב הבא רק ימררו את חייו וייצרו דור נוסף של יצורים אפורים ומכוערים. הוא אפילו חשב שיום אחד הוא פשוט ישלוף את האקדח שלו ויתחיל לרקוד איתו סלסה מדממת מול כל חלונות הבית. מעיף את היונים המחורבנות מענפי העצים וחוטי החשמל אל מקום מנוחתן הסופי, הוא דמיין את מעופן האיטי כלפי מטה, את העצמות המרוחות על הכביש השחור מוקפות בכתם כהה של דם, אולם המחשבה נשמטה ממנו כבר באמצעה, כמו הרבה דברים בחייו –  הוא ידע שגם את זה הוא אף פעם לא יעשה.   
הוא  שוטט בעייפות בסלון דירתו,  אחז בקפה הראשון של היום.  שם את "ברלין" של לו ריד במערכת והתבונן בבתים הנעים ברוח של קצה השכונה  –  בצלילות העכורה  של הבוקר הוא הבין שהוא פשוט תקוע באמצע,  בדיוק במרחק שווה משני הקצוות. באמצע החיים,  בקומה האמצעית,  באמצע הבלוק,  באמצע השכונה הכי באמצע,  שלא רחוקה משום מקום ולא קרובה לשום מקום. באמצע העיר הכי
אמצעית בארץ. 
הצלילים רחשו מסביבו, הוא שמע מסיבת יום הולדת שאליה הוא אף פעם לא הוזמן,  והרהר ביונים האלו, למה הן חוזרות ?  כבר שנים שהוא מנסה להלחם בהן ומדי אביב הן חוזרות לקנן אל חלון ביתו.     
הדיסק המשיך להתנגן ברקע "אני אפסיק לבזבז את זמני, מישהו אחר היה שובר לה את שתי הזרועות , שיר עצוב שיר עצוב"
הוא הביט ביונים על העץ ממול וידע שהן רק מחכות לרגע שהוא יסתלק כדי שיוכלו לשוב ולקנן על האדניות בחלון,  הביט בהן בוחנות אותו בשלווה מן הצד, מחכות.
ניגש אל המחסן הקטן בקצה המטבח , פשפש בין הקופסאות המאובקות, אסף מתוכן ערימה של אזיקונים ושקיות וחזר אל הסלון, עמד בצד החלון מוסתר מהחוץ, וחיכה. היונה הראשונה לא איחרה להגיע, בכנפיים כבדות נחתה  על האדנית, חכתה כמה שניות ואז החלה להמהם בקולה המעצבן. הוא חיכה שהזכר יבוא וכבעוד הזוג עסוקים בשלהם שלף את שקית הפלסטיק ובתנועה חדה  כלא את צמד היונים בתוכה.
היונים המופתעות  התפתלו ופרפרו בתוך השקית, אך הוא מייד הטיח את השקית ברצפה, ובעוד היונים המומות קשר את רגליהן עם  האזיקונים לקח אותן לחדר הריק באמצע הבית.  זרק פנימה כיבה את האור,  וחזר לארוב בחלון.
עד שהערב ירד הוא לכד  כשש זוגות יונים,  למחרת הוא שיפר את הטכניקה שלו ואחרי שלושה ימים כבר היו לו יותר מעשרים  זוגות יונים קשורות  באזיקונים. להפתעתו, מדי יום היו מגיעות יונים חדשות כדי למלא את מקומן של היונים שלכד.  מאיפה הן מגיעות הוא שאל את עצמו ? האם הן מכירות את הכתובת שלי ?
ביום שישי בבוקר הוא התעורר מחוייך. איכשהו הרעש והצחנה לא הפריעו לו, –  "תתתעוררו, היום זה יום טוב למות" הוא צעק אל החדר  הסגור בדרכו לשירותים.
 הוא הדליק את האור.  החל לאסוף את צמדי היונים המהמהמות, צובר בידיו עשרות חוטים שבקציהם מפרפרות והומות יונים אפורות ומחורבנות, הוא שמע את רעש הקפיצים החלודים, ראה את כל נוצות הכנפיים  מתעופפות לכל כיוון,  את הרצפה מלאה בחריונים המעגליים של היונים, וזה לא הפריע לו ,  יצא אל חדר המדרגות מחזיק את כדור היונים המפרפר בידיו,  עלה קומה,  פתח בבעיטה את  הדלת המוליכה לגג,  עיניו הסתנוורו  מהאור שבחוץ,  הביט לשניה בדוד השמש שלו,  שם לב שיש דליפה קטנה , חייך  וקפץ.

כנפיים שבורות

 כנפיים שבורות, אחוזת הקבר של משפחת אפיאני

חמות, מעיקות וארוכות היו השבתות האחרונות של הקיץ.  נעות לאיטן לאורך הכביש השומם שהקיף את הישוב הקטן, מתמתחות כחילזון הנע בין צללי הברושים ומותירות פס כסף מבהיק על גדרות התיל. פשוטה, מתוקה ומחניקה הייתה מנת המוסר השבועית שקבלנו בצמוד לעוגת שמרים וסירופ דביק לאחר תפילת שחרית. עייפים, איטיים וממאנים, נאספנו חבורות חבורות של יחידי סגולה בחולצות שבת לבנות על המדשאות המצהיבות. בשתיקה מלאת סבסובי זבובים, שלחנו מבטים מסוקסים אל עבר אשת הר"מ, הקשבנו לפרשת השבוע ולמוסר הרוחש שנרכש ממנה. טרופה ומיוזעת היתה מנוחת הצהריים הגדולה שהחלה ברחש הדפים הנפרשים של עיתוני השבת וצליל שבירתם של הגרעינים השחורים בין השיניים עד שבאה היקיצה בחטף אל תפילת המנחה ומעבר לערבית חיכה לנו מרחב ההרפתקאות של מוצאי השבת.  לילה אחד – חופשיים ממטלות לימודיות ומשימות צבאיות, משוחררים אל הלילה החיוור זכינו, ולו ליום אחד בשבוע, לחופש גדול בזעיר אנפין. בעיני עצמנו היינו חבורה פרועה מאין כמוה של ילדי פנימיה צבאית דתית – "פנימיונים" כפי שקראו לנו, בני שש עשרה שעדיין לא ידעו להשתמש במכונת גילוח כהלכתה, אבל משוכנעים  שמקרבנו יצא הרמטכ"ל הדתי הראשון.

במדי צבא שנראו אמיתיים לכל דבר פרט לכותפות שעליהם נכתב "פנימיה צבאית", היינו מתחמקים בהתגנבות יחידים דרך פרצה בגדר, חוצים את נחל העשבים השוטים, מסתתרים בתחנת הבטון על הכביש הראשי מבלי ששומר השער יבחין בנו. בצהלה שקטה מסמנים לקו 301 שיעצור לנו ומתגנבים בתוכו כבסוס טרויאני אל עבר קרית מלאכי הסמוכה.
לקנות גלידה, לראות סרט, להתבונן בחתיכות, בחורות, אנשים, אורות. כל דבר שיזכיר שבחוץ החיים זורמים.  עולם שלם נוהג כמנהגו, בעוד אנחנו מנמנמים וחולמים בהקיץ מדי בוקר מעל דפי גמרא ב"חור" – כפי שקראנו לישיבתנו, ללא חיבה יתרה.
תאבי חיים והרפתקאות נעורים, נותרנו חבורה של בחורים על המדרכה בעוד האוטובוס המשיך את מסעו הבודד אל תוך הלילה. המרכז המסחרי של הקריה עמד לפנינו במלוא עליבותו. חנות סדקית צבעונית שמכרה חולצות "תהילה" גזעיות, קצרות מועד ושרוול.  בנק אחד, חנות פרחים, ספריית וידאו, גלידריה ובית קולנוע מזדקן. מרוב דחיפות לצאת הקדמנו להצגה של עשר. אך מיהרנו לקנות כרטיסים מוזלים כיאות לחיילי צעצוע שכמונו, התיישבנו על הברזלים שלצד הכביש, והתפנינו לעיסוק החביב עלינו מכל – בחינת "שאפות" חולפות, ודירוגן.
בן-קימל היה מניד בראשו בכיוון אישה חולפת ובקולו הצרוד אומר: "זאתי". מייד היו נזרקים מספרים לאוויר, בעוד השאפה חולפת מולנו ותוהה מה פירוש הצחוקים והמספרים שמקיפים אותה מכל עבר.

למרות מוצאו כחול העיניים היה פתי נלהב במיוחד מנערות שחומות ורזות עם שיער חלק ושחור כלילה. כילד של אמא היה אורן מכור לאלו אשר סחבו את המטען הכבד מקדימה ופחות עניין אותו מראה פני הנהגת, ואילו אפי שהתנשא מעל כולנו בגובהו היה מכור לפרחות מאופרות בהגזמה עם חותלות וטייץ.  רק "גפי" וינר נותר כהרגלו בשולי החבורה. מזדנב נצחי בעל טעם לא מוגדר שחיכה למוצא שפתיו של פרי, כדי לעשות לו קול שני בעיכוב קל.
"כן, כן, זאתי, הא הא הא, איזה שאפה, שמונה, שמונה, צודק פרי."

בן אקון היה הראשון שזיהה אותן. שתי נערות בנות גילנו שהגיעו אוחזות ידיים אל עבר המרכז. "זאתי" אמר וחווה לכיוונן הכללי.
"איזה בדרן אתה", החזיר לו אפי, "הימנית או השמאלית?"
"בדיוק זאת", ענה אורן מנסה להתחכם ולהצחיק כהרגלו. בן קימל ליטף את סנטרו ולאחר שנמלך בדעתו סימן את הימנית בהטיית ראש וגיחוך קל.
8, 9, 7, נזרקו המספרים אל אויר הלילה.
8.75, התחכם אורן בניסיון נואל להצחיק. ווינר שעמד מולנו אמר בקול של סריס מצונן, "ומה עם השניה? פרי, מה עם השניה?"
"מה איתי באמת?" אמרה הנערה עם הסוודר הלבן שהיה גדול עליה בכמה מידות ועכשיו עמדה ביחד עם חברתה ממש מולנו.
כגברברים שנתפסו בקלקלתם, השתתקנו, נבוכים מול העיניים הירוקות שבחנו אותנו בשעשוע נשי.
"מה? את רוצה שאנחנו נגיד לך כמה את שווה בעיננו ?" שאל פרי שתמיד היה אמיץ מכולנו.
"למה לא? מדליק" צחקקה הנערה.
"בואי בואי עזבי אותם, הם בכלל לא נראים לי חיילים!" קבעה חברתה וחילצה אותנו מהמבוכה.
"איך קוראים לכן?" שאל בן אקון  בנסיון להסיט את העניין שוב אל הנערות.
"לא קוראים לנו אנחנו באות לבד", ניסתה חברתה להתחמק עם הבדיחה העתיקה ביותר בספר.
"ראינו!" אמר אורן והפעם זה דווקא הצליח לו, וכולנו פרצנו בצחוק.
"אני אסנת", ענתה הנערה הקטנה, "אתם מהקריה?"
"מה פתאום?" קבעה חברתה בפסקנות, "אני בכלל לא מכירה אותם!"
"אז אתן מהקריה?" ניסה בן אקון לקשור שיחה בממזריות, כשוינר הודיע שהסרט עומד להתחיל וכדאי שניכנס לקולנוע. בהמולה של תזוזת החבורה, נבלעה תשובת הנערות אך לפתע שמעתי את בן אקון קורא לי.
"פרץ, פרץ בוא הנה. היא לא מאמינה לי שגם אתה מבאר-שבע".
האורות השתקפו בעיניים הירוקות ששאלו אותי מלמטה. "אתה באמת מבאר שבע?"
כן, עניתי לה ונעמדתי בתור לידה מאפשר לבן אקון לנצל את הזדמנות ולבחוש בדברים עם חברתה של אסנת.
"איזה מטריף, גם אני", התלהבה הקטנטנה וחייכה.
מקרוב זרח חיוכה על רקע עורה החיוור. היא למדה שנה מתחתיי במקיף ד' אך כשניסיתי לבדוק אם היא מכירה את בן דודי שלמד בשכבה מעליה, עבר לרגע צל בעיניה. ראשה התנודד לשלילה מצערת כשסיפרה לי שהיא לא הייתה הרבה במקיף מאז תחילת השנה.
"תגיד פרץ, איך קוראים לך באמת?" שאלה כמנסה להדחיק את הזכרונות הקרובים.
"לי? לי קוראים דויד, עם יוד…"

טקסי החיזור של מוצאי השבת המשיכו בריקודם האיטי בתור ההומה לקולנוע. תור שנשאב פנימה במין המולה עליזה של צחוקים וקריאות בישראלית שבורה שסירבה להיעצר בחשכה ששררה בפנים האולם. כאשר חצינו את הפתח ונפלטנו שנינו מתוך נהר ההמון שאלתי את אסנת בביישנות מה, אם היא רוצה לשבת לידי: "לא, אני רוצה שאתה תשב לידי", היא הציעה, ושנינו צחקנו.
התעלמתי מהמבטים המוסרניים והצחקוקים המקנאים ששאר החבורה הגניבו לעברי ולעבר בן אקון במופגנות העדר. התיישבנו משני צידי הנערות. וברגעי ההמתנה הספורים עד שהסרט יתחיל, ניסיתי לרקום שיחה ביד מגושמת ונבוכה, "את אוהבת את דייר סטרייטס?" שאלתי "אני יודע לנגן כמעט את כל הסולו של המושלים בסווינג" ניסיתי להרשים אותה אך לשווא. כמה חיוכים ומבטים מתגנבים אחר כך, והסרט מתחיל. להפתעתי הרבה תלתלים בהירים, מתקרבים לעברי מדי פעם, ולוחשים לי בקול קטן: מי זה? מה הוא עשה? למה הוא נראה פגוע כל כך?"
ממרחק הזמן כל רגע חלף זכור לי כאילו צולם במצלמה חסרת מיקוד, כתמים מטושטשים, הבזק פנסו של הסדרן, מגע שיערה בכתפי. והריח המתוק ומשונה שעולה באפי בכל פעם שאסנת מתקרבת אלי, תערובת של מסטיקים צבעוניים, ומסדרונות בית חולים.
לאט לאט אני חש תנודות יד קטנה המרפרפת מעל ידי. אני ממקד את מבטי בסרט חזק יותר, משתדל לעקוב אחר התמונות שעל המסך אבל חושב רק על הסרט הפרטי שמתהווה לו מול המסך, תוהה אם זה אכן קורה לי, האם אני חש אותה נוגעת בי בצורה כמעט אקראית מדי פעם? במשך דקות ארוכות אני מסיט את ידי לעברה. מגיב עם קצות השערות, עד שבחושך אני חש את ידה מתקרבת לידי, את אצבעותיי מגששות לעברה,  ובתנועה כמעט מובנת מאליה, ידה הקטנה מוצאת את כף ידי ונאחזת בה כטובעת.
המילים כבר לא שם, העיניים הירוקות שלה מופנות קדימה והידיים אחוזות ואוחזות בחוזקה.
האור הפתאומי של ההפסקה קטע את הסצנה באמצע,  אחיזתה התפוגגה במהירות.
"את רוצה שנביא לנו פופקורן?"
"לא, אני רוצה שתשאר פה לידי, יש לי סוד לספר לך."

"אני ממש מצטערת על הריח שלי", היא מתנצלת בשקט בשקט, והיישר לתוך אוזני, "הייתי חולה ובשבוע שעבר עשו לי ניתוח ועכשיו הכל נגמר, עד אתמול הייתי בבית חולים והריח הזה נדבק אלי אבל הוא יעבור לי", היא חייכה אלי ונגעה בידי בהחבא. "אבל אני  אוהב את הריח שלך", אמרתי בביישנות. לא הבנתי מה זה אומר, הייתי צעיר מכדי לשאול מה בדיוק היה לה, ואיזה ניתוח היא עברה,  אבל מאוד שמחתי.שמחתי בזה שהיא שיתפה אותי בסוד שלה, ובעיקר שמחתי באושר שהציף אותי מלהיות חי ובמושב לידה.

אחרי ההפסקה ולאורך שארית הסרט, ישבנו מחוברים, מלטפים אחד את השני בקצות האצבעות, רכות מגע שיערה המתולתל בצווארי נצרב בי יחד עם הריח המסעיר שעלה ממנה. "בואי, אני אקנה לך גלידה, אומרים שזה טוב אחרי ניתוחים", צחקתי אליה כשיצאנו כמעט אחרונים מהקולנוע. הלכנו אחרי החבורה לגלידריה הזערורית שעמדה לצד  תחנת האוטובוס והציעה רק חמישה טעמים צבעוניים במיוחד – תות, בננה, שוקו, וניל ולימון.
את יודעת שללהקה הזאת ברקע קוראים "מיסטר מיסטר"? הפגנתי ידענות.
"לא, אבל זה שם ממש ממש מצחיק! נכון?"
טייפ דאבל-קאסט עמד על מדף בדוכן. לצידו  היו תמונות חתומות של עופרה חזה והבאבא סאלי, ומתוכו בקעו הצלילים החלומיים של "BROKEN WINGS" שחגו באויר ויצרו הילה צבעונית סביבה. צלילים ששיוו לה מראה כמו בקליפ כשהאורות הפלורוסנטים מאירים את שערה מאחור בצבעים אדומים סגולים וכחולים.
"תקנה לי כדור תות, כדור שוקולד וקצפת עם הרבה, הרבה הרבה דובדבנים", היא ביקשה ואני שמחתי להיענות לה.
"נכון שתבוא לבקר אותי בשבת הבאה שתהיה בבית? נלך ביחד לגלידה באר שבע?" היא חייכה…
"ברור שאבוא", נתתי לה את הבטחתי רגע לפני שידה התרוממה באוויר, ונופפה לי לשלום כשעליתי על האוטובוס האחרון שלקח אותנו בחזרה לישיבה.

למחרת התעלמתי מהמבטים הלועגים-מקנאים של חבריי והתרכזתי כמו שבוי בלשנן שוב ושוב את שמה וכתובתה, א…  רחוב ה…, אסנת, רחוב, מספר…
"פרץ?! אתה שוב חולם בהקיץ?" גער בי הר"מ, גיחך ברשעות והמשיך ללטף את הכינים שבזקנו.
השבוע חלף באטיות מייאשת עד שיום שישי הגיע. הנסיעה הביתה נראתה ארוכה מתמיד, מטלות יום שישי, נקיונות הבית, רש"י על פרשת השבוע, קידוש, ארוחת שבת, בעודי מנסה לשחזר את מאורעות מוצאי השבת האחרונה נרדמתי לשינה חסרת חלומות.
למחרת, אחרי ארוחת השבת אצל סבתא, אמרתי להוריי שאני הולך למתנ"ס לתנועת הנוער ואחזור רק לתפילת ערבית. יצאתי מהבלוק הלכתי לכיוון פסי הרכבת, התחלתי ללכת לאורך המסילה עד היציאה מהעיר, שם לקחתי שמאלה, עברתי מתחת לכביש דרך צינורות המים ומצאתי את עצמי בתחילתו של הרחוב. הלכתי לאורכו, מסתכל בכיליון עיניים על המספרים היורדים של השערים, החנויות הכניסות לבלוקים, השלטים כל כולם כמו ספירה לאחור אל עבר המספר המיוחל. בשלב מסוים לא יכולתי לחכות והתחלתי לרוץ, העברתי את ידי בין כל גדרות הבתים, עד שהרעד של מוטות הברזל המתנגשים באצבעותיי הדביק את פעימות ליבי, ראיתי את המספרים קטנים והולכים וכבר חשתי את הבית מתקרב מרחוק, שמעתי את צליל הברזלים החלולים מכה בקצות אצבעותיי כפעמונים מרוחקים, עד שהגעתי אל גדר הבית, אצבעותיי האטו את מעופן בהדרגה עד שנעצרו באבחה על ברזל השער. עיני קראו את המודעה שנתלתה עליו : "בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתה של בתנו האהובה שנקטפה בדמי ימיה…"
אצבעי השתהתה שנייה אל מול השלט, לא הרגשתי כלום.
המשכתי לרוץ.

Broken Wings – Mr. Mister

Baby I don't understand
Why we can't just hold on
To each other's hands
This time will be the last
I fear unless I make it all so clear
I need you so

Take these broken wings
And learn to fly again
And learn to live so free
And when we hear the voices sing
The book of love will open up
And let us in

Baby I think tonight
We can take what was wrong
And make it right
I need you so
Baby it's all I know
That your half of the flesh
And blood makes me whole
I need you so

סרטים ישנים

זאת קומדיה של טעויות הוא אמר, החיים תמיד נגמרים כמו בשוט  ההוא של טרנטינו, אתה שוכב על הרצפה מאמץ את מוחך להבין מאיפה הסצינה הזו מוכרת לך כשבפועל אתה מדמם כמו ממטרה.
למה אני חושב שהמילה אהבה לא תופיע כאן בשום סמיכות?  שאלתי אותו.
"כרגיל, אתה טועה." הוא אמר.  "אבל אם אתה ממש מתעקש – לאהבה אין שום קשר לזה.  תגדיר את זה כבדידות אורבנית, משהו אפור עם בניינים הרוסים מבחוץ, אז  תבין שכל השאר חסר משמעות, העין ממילא מתרכזת בתמונה של הנערים שחופרים את המנהרה בתוך הכיכר. "
אבל היה שם משהו בין שניהם ? לא ?  בכל זאת גיבורה ראשית כזו… והיא אפילו לא ?
"ילד," הוא גיחך לעברי – "אתה לא יודע שבמאים טובים יכולים  להפשיט כל אחת?  זה ממש לא מרגש אותנו. וביננו מה זה כבר יתן לך לראות גוש שומן של שלוש מאות גרם, עם פיטמה בקצה?  תדמיין אתרוג לבן, ברבור שחוט, או כל דבר אחר שאתה לא יכול לגעת בו,  ואתה באמצע הדרך לחוש את זה בעצמך ."
אבל זאת היא! התעקשתי, ואני רציתי ככה לגעת במשהו חם חוץ מפופקורן פעם אחת.
"כן, כן, אני יודע, זה שוב אתה וסרטי ההמשך שלך. אתה לא מבין שאחרי הפעם השלישית כבר אין אף מפיק שיעשה מזה עוד סרט ?"
אבל יש סיבה לעיניים שלה ככה? ניסיתי למחות, חייבת להיות…
"ילד זה אבוד, אפילו הטיטניק טבעה אחרי שלוש שעות מייגעות יותר מכל הפרידות שלכם ביחד…"
אבל אני אוהב אותה, צעקתי, אוהב אותה, אתה מבין?  אפילו בשחור ולבן…..
אתה לא. הוא אמר לי; "סתם מריץ עליה סרטים ישנים."

שייח' פרטייטו

 

"איזה מזג אויר פסארה, (לטובת קוראינו בני האליטות הישנות נסביר שמדובר בבביטוי מקביל ל-מעאפן. אבל במרוקאית וכן, הרבה יותר מעאפן) , אני לא יודע אם צריך ללבוש סוודר או ספידו! כל יום משהו אחר, יום שמש, יום ערפל, ויום באשל. אני אומר לך מאז שהחזאים האשכנאחסים האלו השתלטו על מזג האויר בטלויזיה, הכל התחרבש לנו, עם העיראקי ההוא ידעת אם ירד גשם או מה קורה היום, אבל עכשיו כל החזאים החדשים האלו, רק רוצים תשומת לב של יונית או גדי , עוד לא החליטו אפילו מי משניהם יעשה להם סופת ברקים ורעמים". אתם יכולים להיות בטוחים שאם יש מישהו שיכול להגדיר את החורף הבאר שבעי בשיא דיוקו ההפכפך ובמקביל גם את היחסים המשתנים בין גברים נשים וגברים הרי הוא פרוספר פרטייטו.
"פרטייטו". (ששוב לטובת האליטות העתידיות דוברות הרוסית נסביר, שמדובר בפרפר במרוקאית אבל מהסוג שמפרפר בין נערות יותר מאשר בין עלי הכותרת של הפרחים.) הוא מסוג האנשים שמשוטטים כל היום בין בתי הקפה של המדרחוב לבין סיבוב נוכחות בקניון, אתה אף פעם לא רואה אותו עובד, לאף אחד אין מושג מאיפה יש לו כסף בשביל קפה שחור וסיגריות, שזה כל מה שהוא צריך בשביל להתקיים,  מה שמטריד במיוחד זה שהוא אף פעם הוא לא נראה מוטרד מהעניין.
לפני הרבה שנים נכנס בו השיגעון, ראה את ג`ימס דין באיזה סרט הוליוודי נוסע על אוטוסטרדה אמריקאית במכונית עם גג פתוח, ורצה להיות כמוהו. מאחר ומכוניות עם גג נפתח היו מחזה די נדיר באותן שנים בארץ, קנה פרטייטו מכונית פורד קורטינה צהובה, ניסר לה את הגג , פיזר פרוות על הדאשבורד ו-וואלה, אוטו קופה – עשה זאת בעצמך. היה מסתובב ברחבי העיר עם האוטו המקרטע שלו בהילוך שני רואה קוזינות חולפות, מביט אליהם דרך משקפי השמש החומים שלו, ומציע להן בנושאלנטיות : "בואי בובה אני אקח אותך למקום טוב, גוד טיים עליי"
החברים ראו את הקורטינה המנוסרת והתפוצצו מצחוק , "פרטייטו מה תעשה שירד גשם ? הא ?"
"כמה זמן כבר יורד יורד גשם בבאר שבע ? יומיים בשנה ? ניסע לאילת, נחזור שיגמור לטפטף" .
כל חורף, במשך חודשים ארוכים היה פרטייטו נעלם, אף אחד לא תהה לאן. כולם ידעו שכמו הפרפרים שמבליחים בתחילת האביב, ככה יופיע לו גם פרטייטו יום אחד, עם איזו קוזינה לידו במכונית. כי אם יש משהו שפרטייטו לא יכול בלעדיו זה בחורות, נערות, נשים, גברות כל עוד זה אשה, פרטייטו ישמח לפרפר סביבה ולטעום לה את הצוף .
תגיד פרטייטו לאן אתה נעלם כל כמה חודשים ? היו החברים תמהים.
אני עושה מילואים!!. היה פרטייטו אומר, ומחייך עד שכל הקמטים בפניו עשו מתיחת בוקר. חיוך כזה שאתה אף פעם לא בטוח אם הוא צוחק איתך או עליך.
אתה מילואים ? היו החברים משתאים, כמה חודשים בשנה ? איך גייסו בכלל אחד כמוך ? היתה קצינת מיון חמודה בבקו"ם ששכנעה אותך? ומה בכלל עשית בצבא ? לאיזה חייל שיבצו אותך ? חיל נשים ? איך הסתדרת שבוע בלי הבחורות ?
"אה אני ? בצבא הייתי בבסיס בסיני. אתה מבין איך זה היה לשרת בסיני ? חחח, גדול. כל היום ים- שמש , ופעם ביומיים עבודות רס"ר, רק מה, כל הבנות ששלחו לנו היו חייבות לעבור את מבחן הגורילה, שזה היה די מבאס.
מה זה אומר ?
נורא פשוט, לוקחים את הבחורה שמים אותה בכלוב עם גורילה, אם הגורילה בורחת, היא עברה את המבחן, ואפשר לשלוח אותה לסיני לייבש אותנו. שנתיים הייתי בסיני תאמין לי, בחורה אחת יפה לא הגיעה אלינו לבסיס".
ממש "גבעת חלפון אינה עונה" הא פרטייטו?
"כן, לגמרי. נראה לי שאת הדמות של סרג`יו עשו עלי.
"אז מה אתה עושה במילואים ?" תמהים החברים שוב, שולחים אותך לסיני ? גם אחרי שפינו אותו?
אני? זה קצת סודי, היה חותם פרטייטו את השיחה ומבט של רצינות היה חולף לרגע בעיניו, וכך משאיר את בני שיחו תמהים מה כבר יכול לעשות פרפר מרחף שכזה שהוא כלכך סודי במילואים.
יום אחד נוסע מישו , ממכריו של פרטייטו לעבודה באילת, עובד לו שם איזה שבועיים שלושה, ובשבת מחליט בהחלטה של פתע לרדת לסיני באמצע החורף.
נוסע לו מישו, עובר את מעבר הגבול ממשיך דרומה מעבר לחושות שבהן מתקבצים כל הישראלים, מעמיק עוד ועוד אל החופים שמתויירים בידי האירופאים, לבסוף מוצא לו חושה ומתנחל בה להנאתו. צופה בדניות זהובות שיער וחשופות חזה, בבלגיות קטנות ועגלגלות, בחבורת גרמנים ורדרדים שכמה שלא ינסו להתמזג עם המדבר, תמיד נראים כמו שרשורים שנסחפו אל פני הקרקע והם מתפתלים ריריים חסרי מנוחה מחפשים את דרכם לחזור פנימה אל מעמקי החושך, מביט בכל אלו וחושב לעצמו שהחיים בסיני תמיד נראים הרבה יותר פשוטים, בעוד מבטו סוקר את כל התיירים על החוף ומביט על הקיוסק האומלל שמציע ארוחות בוקר ותה עם מרמריה, חולפות עיניו על האוהל של השבט המארח, הוא מביט, ולא מאמין למראה עיניו, בתוך החושה יושב לו בנחת מדברית, בדואי מבוגר שנראה לא בערך, לא כמעט, אלא בול כמו פרוספר פרטייטו. נכון עטוי כאפיה ומכוסה בגלביה, עם משקפי ראיה חומות , אבל אותם קמטי צחוק בצדדים, אותו שיער אפור שזקוף כמו בן עשרים שמילא אותו בג`ל, בקיצור רק חסרה הקוזינה לידו להשלמת התמונה ווואלה הנה ואריציה בדואית של פרטייטו.
תגיד, הוא שואל את הילד הבדואי שעובר לו ליד החושה , "מין האדה ?" ומצביע על הבדואי הזקן. הילד מחייך חיוך צחור  ועונה לו בעברית : "זה סבא שלי"
סבא שלך ?
"סבא של כולנו", צוחק הנער, ומצביע על כל הילדים שפזורים בשטח, "הוא השייח`".
מישו נגנב, יכול להיות שהשייח הזה הוא פרטייטו ? או שמא זה הדמיון המרוקאי שלו ששוב פועל שעות נוספות?.
הו
א עוקב אחרי הבדואי המבוגר כל היום, ולקראת הערב הוא מצטרף למדורה שנמצאת היישר מול האוהל, מתבונן מבקרוב ולא יכול להתחמק מהחשבה שאם זה נראה כמו פרפר, יושב כמו פרפר והולך כמו פרפר אז כנראה שזה פרפר, גם אם הוא מדבר בערבית ויש לו כאפיה על הראש.
מישו אוזר אומץ וניגש לדבר עם השייח', שום שריר לא זע בפניו של הבדואי כשמישו ניגש אליו, מבטו המחוייך נשאר מחייך כפי שהיה.  מאחר ומישו לא יודע בדיוק מה להגיד השיחה בינהן עוברת על הא ודא עד שמישו חושב על משהו "תגיד" הוא שואל את השייח "יש לכם פה אולי איזה פורד קורטינה קופה צהובה?" , לרגע אחד מישו חושב שהשייח קורץ אליו, אולם השייח מוכיח יכולות מופלאות של גמישות ומחייך חיוך רחב יותר על השאלה התמוהה, ומתנצל שהוא חייב ללכת ולטפל באחת מנשותיו המחכה לו במיטה.
למחרת בבבוקר מישו חושב שהכל היה לא יותר מאשר חלום אחד גדול "אולי זה הג`וינט שנתנו לי הגרמנים לעשן, אמרו לי שיש פה חומר חזק בסיני אבל לא ידעתי כמה" הוא מהרהר לעצמו, מתבונן ימינה ושמאלה ואין שייח` .
לקראת הערב מגיע אליו אחד הילדים ואומר לו שהשייח' הזמין אותו לקפה שחור ונרגילה, מישו מגיע אל האוהל ומוצא את עצמו לבד לחלוטין עם השייח המחייך, " אתה יודע " אומר לו השייח בעברית ללא רבב "וואלה, חבל שעזבתם את סיני, היה לנו הרבה יותר כיף אתכם מאשר עם המצרים" , מישו מהנהן במבוכה, תוהה מה השייח' הזה בדיוק רוצה ממנו, כשהשייח אומר לו "אתה יודע לפני הרבה, שנים כשהייתי צעיר היה פה בסיס ליד והיה חייל אחד שמגיע הנה כל הזמן לחוף , כל הזמן היה מדבר איתי ואומר לי איזה כיף לכם הבדואים, יש לכם כמה נשים שאתם רוצים, לא עושים כלום כל היום, חיים על הים והחולות האלו, וואלה הייתי מת להיות בדואי" ואני הייתי אומר לו, "איזה כיף לכם הישראלים יש לכם רק אישה אחת שמשגעת אותכם ולא שלוש או ארבע, וואלה הייתי מת להיות ישראלי" כל הזמן היה אומר לי "בוא נתחלף, אתה תהיה חצי שנה במקומי ואני חצי שנה במקומך" צחקתי ואמרתי לו אם זה רק היה כל כך פשוט…. "
מישו, שהחום המחניק הלחות הכבדה המרמריה ועשן הנרגילה הפכו את מוחו לעיסה כתומה, כבר לא יכל יותר כל ההתחכויות האלו גרמו לו להתעצבן ובבת אחת נשבר והתפרץ לעברו: " תגיד לי מה אתה משחק איתי ?, אתה פרטייטו או לא ? מה נסגר איתך בן אדם? אתה בדואי או מה ? מה הקטע ? "
הבדואי חייך שוב את החיוך הרחב שלו "אתה יודע מה הכי קשה בתור בדואי בסיני ? להיות פה בקיץ, בחיי המזג אויר פסארה לחלוטין"

(מוקדש בהמון המון אהבה לדוד אלברטו ז"ל, שאף אחד לא ידע מה בדיוק הוא עושה מדי חורף באילת. ול-מישו ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים כשחזר מאילת יום אחד. )