כל מה שנשלם ולא תם, מילים לזכרה של יעל לוי-חזן ז"ל

"זה לא הוגן, פשוט לא הוגן…" לחשה לי חברה בדמעות, בהלוויתה של יעל.
והיא צדקה. יש משהו לחלוטין לא הוגן ומקומם בפער הבלתי נתפס הזה, במשקולות הלא מאוזנות האלו, בין מאות, אלפי ומיליוני השנים שבהם אדם יהיה מת לאחר חייו, ביחס לכמות הזמן שהוא חי על פני האדמה. פרק זמן קצר אשר לרוב נמדד בטווח זעום וקצוב של כמה עשורים בודדים.
כשאדם מלא קסם וייחודי כיעל, נקטף בדמי ימיו, תחושת הזעם, העצב והתסכול, על החיים שנקטפו באיבם, גדול ומקומם אף יותר. זהו אותו רגש זועם המעורר בנו את אותה צעקה מתריסה ומלאת צער כאחת – זו הבוקעת מקרב קרבנו אל מול החיים שנמוגו כאינם – וכל שנותר לנו זה למלמל שוב ושוב: זה לא הוגן.
יש משהו תמים וכמעט ילדותי לבקש הגינות אל מול פני המוות. המוות איננו שחקן שחמט בשחור לבן מסרטיו של אינגמר ברגמן, המוות איננו שופט קו במשחק הגדול של החיים, והמוות בעיקר אינו הגון או הוגן.
המוות לוקח מכל הבא ליד, ובכל פעם שמזדמן לו. המוות אינו בוחל בשום דבר, ומוכן לקבל כל דבר לתוכו, בלי ויכוחים ופשרות. לבקש מהמוות להיות הגון או הוגן, משול לנסיון להתווכח עם מדחן חניה אוטומטי. שום בקשות רחמים או דמעות תחינות לא יעזרו. כל תירוץ הצדקה או הסברי סיבות ונסיבות, מאווים ותחלואים, שכול וכשלון, לא יעזרו. הוא נוכח שם בדממה מכאנית ומדוייקת עד כאב, מפריד בידיו האדישות ביעילות הבזק ובלי רעם, בין החיים לבין יורדי דומה.
אינני יודע אם יש חיים לאחר המוות, אך אני די בטוח שיש חיים לפני המוות. ויותר משהמוות מסיים את חיינו כאן על האדמה, המוות מגדיר את חייו של מי שמת כסיפור עם התחלה, אמצע ובעיקר סוף.
יעל עסקה בספרות ובשפה לאורך כל חייה הבוגרים. על גופה היא קעקעה את המילים שהנחו אותה כמוטו מעצב לאורך חייה וכעת ילוו אותה במסעה הארוך אל הנצח. כל מי שעוסק בכתיבה וקריאה, יודע שכל שורה, כל משפט וכל סיפור זקוקים לנקודה שבסופן כדי לנוע הלאה ממרחבי הטקסט והמילה, מתוך הלבן והשחור, אל התנועת הזו המתפרשת באברים הרוחניים ופנימיים ומלבבת את רוחנו. שכן בסוף אנו שמחים או נעצבים, מתוסכלים או מסופקים, אך בעיקר מתמלאים באותה תחושה הממלאת אותך בסופו של סיפור או שיר טוב באמת – תחושת ההד המרפרף ותעתע של כל מה שנשלם ולא תם.
בהלוויה של יעל אמש, היה חוסר רצון ברור ובולט של כל הבאים לקבל את מה שנשלם ולא תם בחייה המופלאים. כמה קל היה להבין את כל הנוכחים. כל שורה בחשבון החיים התווספה לאי צדק משווע, כל כך לא הוגן והגון הוא מותה של יעל.
זוגיות אהבת אמת, ילד פלא כה צעיר ורך, תינוקת חדשה בת חודש, בית חדש בין כמה חודשים, קריירה חדשה שרק הנצה לאחר כל כך הרבה שנות לימודים והכנה. נדמה שכל חייה התכווננו לרגע הזה של תחילת החיים והנה דווקא לכשהגיעו – הסתיימו החיים באבחה, ובלי סיבה, סתם עוד תאונה לסטיסטיקה האכזרית של נסיבות שלא היו צריך שקרו אך קרו כי קרו וזהו, די, חיים שהיו ונגדעו.
אך הדבר המופלא שהבנתי אמש כשהתבוננתי בהמונים אשר באו מקרוב ומרחוק ללוות את יעל בדרכה האחרונה, היה כמה חיים חיה יעל ובאיזו עוצמה.
לטעמי יותר מחשיבות אורכם של החיים, חשובים עומקם. ועומקם של חיים נקבע על פי מדד אחד ויחיד. מה עשית בזמן שניתן לך כמתנה על פני הארץ ותחת החמה.
כשהבשורה המרה הכתה בי לפני כמה ימים הדבר ראשון שעלה בי היתה התובנה שעכשיו כשאיננה, ברור כמה היתה.
ויעל היתה, אוהו כמה שהיתה. בחוג לספרות באב"ג, בקרב הקהילה הלהטבי"ת בדרום ובכלל, בהוצאת רעב, בהופעות המשותפות שלנו עם ה"כושי של האמא שלו", בחוגי קריאה, כמרצה מבריקה ואנושית בספיר ובאב"ג, כשותפה לפעילויות קהילתיות רבות ומגוונות ברחבי העיר. בכל מקום שבו החיים קרו במלוא עוצמתם הטובה הייתי פוגש אותה לרוב בליווי עמרה ובשנים האחרונות גם עם בנה מעיין.
היה לה קול רך כל כך. שלא פעם תהיתי איך היא יכלה לתפקד כמרצה או כדוברת. קול כל כך עדין ומעודן שנדמה כי שיקף את נשמתה בבהירות. קול טוב ומטיב, ללא שמץ של כעס או מרירות, קול מלא בפליאה כלפי הקיים, קול מלא בחדוות הקיים, קול הקיימות.
היתה ליעל את היכולת הזו להיות רגועה גם בלב כל סערה או לחץ. לאורך התקופה שהופענו יחדיו עם כל אנשי הוצאת רעב במופע משותף, נתקלנו לא פעם ביטואציות המלוות כל מי שמופיע. חוסר התאמה, תקלות וחוסרים ולמרות שראו כמה התרגשה לפני כל הופעה, כל הסערות מסביב, וכל הנסיבות הלחוצות אף פעם לא נטלו מפניה את החיוך הדק כשמייד שהפציע היה מאיר את הסביבה כאילו מישהו מרח משחת קסם ילדות על המציאות הקשה וריכך בה כל פינה עד שנותר אותה עדינות רגועה ששכנה עליה דרך קבע.
"מבחינתי, הייתי לוקח אותך איתי לכל הופעה כואליום אנושי" התלוצצתי איתה פעם. אך לא רק על מבוגרים יעל השרתה את קסמה הטוב. בצורה משעשעת היא היתה שכנה שלי בדרך מצדה וגם כשלא הכרנו כלל, זכרתי את האדם הבין מגדרי הזה כשחלפתי על פניה מדי בוקר בדרכי לעמל חיי. גבוהה ותמירה מקועקעת ונוכחת בהתרסה שקטה. היה משהו כמעט מנוגד לעצמו בנוכחותה הפיזית לעומת חן ועדינות תנועתה.
מאוחר יותר כבר הכרנו לעומק וכשעברנו כמשפחה לגור ברמות, יעל ועמרה הפכו לשכנות באותו רחוב. היינו נפגשים רבות עם ילדים ומסביבם, בדרך למכולת, בשיבה מהרכבת, כעמיתים להוראה בספיר תמיד שמחתי לראות את פניה, בכל מפגש שכזה, סתמי וסתום כככל שיהיה, הייתי יוצא עם חיוך קטן בלב והרגשה טובה באיברי. היה בה משהו שמנקה את עולם המבוגרים מכל סיבוכיו ותחלואיו, משהו שלו שגרם לכל הסובב לנו להראות כמו הרפתקאה של ילד מול הערב השוקע או הבוקר העולה.
יום אחד כשמעיין ביתי היתה בת ארבע, עליתי בעוונותי לקומה העליונה בביתנו מבלי להגיד לה. מעיין חשבה שיצאתי מהבית ויצאה אחרי לרחוב נסערת ואבודה היא שעטה ברחוב כמחפשת אחרי, במקרה שמימי, יעל עברה שם באותו הרגע ומייד קלטה בחושיה הרגישים את מעיין האבודה, הרגיעה אותה והביאה את מעיין אלי הביתה.
כל אדם יכול לשער, וכל הורה יודע כיצד הרגשתי ברגע שראיתי את שתיהן עומדות בדלת, מייד הבנתי את גודל הטרגדיה שיכלה לקרות. מעיין בכתה, אני רציתי להעלם מרוב בושה ויעל באותו רוגע חייכה והתירה את הסיטואציה הנפיצה בקולה הרך ומילותיה הטובות.
כמה הצטערתי שיעל ועמרה עזבו את הרחוב ועברו לביתן החדש. כשגיליתי זאת בשיחה ליד פינת בקבוקי המיחזור שמחתי בשמחתן על הבית שיהיה שלהן ממש, אך הצטערתי בליבי על שהן עוזבות וכמה מעט ניצלנו את הקרבה הזו להתרועע.

אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד האל, כתב משלי, ואהוד בנאי תיקן אותו ובצדק – כנגד הזמן. הרבה דברים ניסה האדם להמציא כנגד המוות, אך שום תרופה מאריכת חיים או השתלת איברים לא עובדת טוב כמו ההמצאה האנושית המופלאה ביותר נגד המוות והוא הזכרון. כמי שכל שבוע נפגש עם אלתרמן ייטס וקאלווינו לשיחות ארוכות, אני יודע שאנו חיים כל עוד מישהו זוכר אותנו ואת עשייתנו על פני האדמה הזו.
אמש בהלוויתה של יעל הבנתי כמה עשירים, מלאים ונוכחים היו חייה הקצרים. וכמה לא הוגן הוא מותה, אך כנגד אי ההגינות הזו רציתי לכתוב על יעל שהכרתי כמה מילים. מילים שאולי יזכירו למי שהכיר, ויכירו למי שאולי יזכור אותה מכאן ואילך.
נוחי בשלום יעל היקרה, היית ועודך אדם נפלא. אדם שהיה לי הכבוד העונג והזכות להכיר וליצור איתו ובמחיצתו הרבה מאוד חיים ומעכשיו גם זכרונות.
"היי שלום, פני את וכבר פני זכר." כתב יהודה עמיחי, ועכשיו כשאינך אני יודע כמה היית. עכשיו אחרי הלווייתך אני מבין כמה מותך כמו הנקודה האחרונה בסיפור חייך המפעימים, הותיר אותי ורבים שהכירו ואהבו אותך כל כך, בתחושת מה שנשלם ולא תם.
וכמו התום שלך, זה לא תם יעל,
ממש לא תם.

התלבטתי איזה שיר להקדיש לך, אני יודע שאהבת מאוד את מקום בתוכי אבל אני מרגיש שבכל הנוגע לך, ובעיקר לי כיום, אני חש כמה מותך הבהיר את משמעות חייך עבורי ועבור כל מי שאהב אותך.

 תראו מי חזר – לאה גדאייב ספקטור

לעתים נדמה שזה פורמט מת לחלוטין. רק "עוד זמרת עם גיטרה", ובכל זאת מאי שם מגיח שיר כזה ומזכיר לך שהכל קשור למהות וכוונה פנימית. אני עובד עם יוצרים בתחילת דרכם ועם השנים הבנתי שהבעיות שאני התמודדתי איתן בתחילת דרכי, הן אחרות לחלוטין מבעיות הזמן הזה. בעולם שכולו אקס – וואיי – זד פקטור, קשה גם ליוצרים בתחילת דרכם להבין מה הכוונה הפנימית שלהם. המיסוך הזה מחריש ומשתק ומייצר דור של יוצרים פגועים ונכים רוחנית, דור שמנסים לדבר ולהגיד משהו על החיים שלהם והעולם שלהם ובעיקר למצוא את קולם ברעש הנורא, וזה כל כך קשה, באמת שאני לא מקנא במי שמנסה להתחיל את דרכו האמנותית בעולם הזה כיום, אני הייתי כבר מזמן פורש, או יושב בבית ומעלה שירים לרשת בלי להתעסק עם כל הסחי שהעולם הזה מייצר (הערת העורך – זה לא בדיוק מה שאתה עושה כיום?)
ובכל זאת מדי פעם, מגיע משהו כזה שלמרות ששמעת כבר הכל, לא שמעת את הקול הפנימי בוקע מבפנים.
קוראים לאה גדב ספקטור, אין לי מושג מה היא, רק שיש לה את זה, החמקמק מכל.
אל תצפו להארה קוסמית והופעת המשיח, הייפ הוא חלק מהטריק של השטן לשכנע אותך בבינאריות של החיים – הכל או כלום, סופר בלאסטר או אפס.
למרות שאנחנו הולכים ונדחקים לשם, בידי הקאפוז, אנחנו עדיין בני אדם ולא ג'וקים במכונות.
הסימן הראשון ליופי הוא אמת אמר פעם בהופעתפילה הגאון מתל אביב יוסי בבליקי, ויוסי הוא אחד שיודע את הדעת, ומי שיודע לדעת ישמע כאן הרבה יופי לבוקר שישי מעורפל שכזה.

תהנו.

דואט לגיטרללה ואגם, מוזיקה מאגם מרגיס, ליטא 2017.

ליטא היתה המדינה האחרונה באירופה, לקבל עליה את המונותאיזם. למרות כל הכנסיות היפות, אני לא בטוח לגמרי שהליטאים, אכן קיבלו עליהם את עול השילוש הקדוש שהוא אחד וכו'. שרידי הפגאניות פה נמצאים בכל מקום, והליטאים אף מתגאים בהם. כמה ימים לצד אגם שקט ומהפנט גרמו לי להבין את משיכת הפגאניות לעומקה ולרוחבה. האל שבשמיים נותר כשמועה מרוחקת כשאתה חי במחיצת איתן טבע כה עמוק ונוכח, אשר משפיע על כל הווייתך ומטלטל את מערבולות התהום של נשמתך בעצם קרבתו.
שעות רבות התבוננתי באגם. מחלון החדר, משולחן האוכל, מהמזח, מהסירה. ישבתי לצידו, שטתי עליו וצללתי לתוכו, עד שחשתי את הוויתו המימית כישות עוצמתית בפני עצמה. אך רציתי להבין את מחשבותיי ותחושותיי ביחס אל הישות הזו, ועבורי, אין דרך יותר טובה מבחינתי לעשות זאת, מאשר לעשות מוזיקה.
באתי לליטא בכדי לנפוש עם המשפחה, לא באתי לכאן מוכן או עם רצון להקליט. אבל אין חופש מהקולות בראשך והתשוקות בדמך. כל מה שהיה לי זה גיטרללה (משהו בין יוקליילי לגיטרה) מחשב נייד ומיקרופון מובנה באוזניות.
עם כל האהבה שלי לציוד הקלטה משובח, הבנתי כבר לפני שנים, שמוזיקה עושים עם הרגע, עם התחושות והמורכבויות שמבעבעות בך, עם הצורך להשיג את היופי, עם הצורך להמשיג את האור, ולתפוס את הבלתי נתפס.
וכשזה שם בקצות האצבעות, זה לא חשוב מה יש מעבר להן, חשוב רק שיש יכולת ללכוד את החשמל הזה שזורם בך. כמו שעשיתי ב-'קלחים לפני הגשם', הקלטתי תוך הקשבה למתהווה, מתוך רצון לפסקל את הווה. מדי יום ישבתי לצד האגם, לחצתי על הכפתור האודם של ההקלטה והקשבתי.
הקשבתי לאדוות המים, לילדות שקפצו על טרמפולינה, לברבורים שבאו לעת ערב, לזבובי הדרקון הכחולים, למתקפת הסביונים הלבנים ששטפו את החוף, הקשבתי והשבתי – ניגנתי את הרגע.
זה דורש מיומנות מסוימת לכבות את כל מערכות ההגנות והמחשבה על תו, סולם, ומשפט מוזיקלי, אבל כפי שלמדתי משנותיי כחבר בהרכב We Are Ghosts הדבר הכי חשוב ביצירה הוא ההשראה, וכשהיא שם כדאי להאמין בעצמך וביכולות שלך כמוזיקאי, שכן רק אם תתמסר לאקראי ולגורל הבלתי ידוע, יש סיכוי שהבלתי ידוע יגריל אותך.
היום אנו עוזבים את האגם ועוברים למקום אחר, אני מקווה שמשהו מרוח המקום נשאר בין הצלילים. אבל את זה רק הזמן יגיד, אני הולך להפרד מהאגם ומשאיר אתכם עם הצלילים. 



משהו על הדרך – עולם לא מושלם.

צילום המדבר בשדה בוקר.

יש גם ימים כאלו, מהלומות ומהמורות ברצף בלתי הגיוני או הגון, גדרות מתעלקות הדרכים מתעקלות ומחסומים נערמים מכל עבר, והאופק הולך ומתרחק כשהספק שמאמיר ומכרסם בך, להמשיך? וכמה עוד אוכל למשוך? ולאן? וזה משנה משהו?

ואולי..

ואולי…

ואולי…

בסוף אחד השירים הפלאיים שנכתבו אי פעם – "עריקת חיות הקרקס", סיכם ייטס את המסע אל שאול תחתיות עצמך, למרות שהיה אירי, וגאה באיריותו, ייטס הבין היטב את בלוז היוצר, מי שבורא עולמות מבועת סבון בכדי לשנות את העולם המשונן שמנפץ אותן, צריך ללמוד בכל פעם מחדש איך להתחיל שוב, ומהתחלה גם

"עתה שסולמי נעלם

ועלי לשכב במקום בו כל הסולמות כולם מתחילים

בחנות הסמרטוטים המטונפים של הלב"

לא קל להיות הברון מינכהאוזן בפעם ה836, למצוא מהיכן להביא את הכוח הנחוץ בכדי להרים את עצמך שוב פעם מעלה מתוך עצמך, אך יותר מכאב מהלומות החיים וצריבת הכשלונות, מה שבאמת מחלחל ומרעיל את מי התהום של נשמתך, הוא הערעור המטלטל עד כדי אובדן אמונה בדרכך, כדרך הנכונה שבחרת לעצמך.
אבל גם אם הכל היה טעות טרגית, מסע רע לתפארת, עדיין, למזלי, הלילה הוזכר לי שמתחת לכל הכובעים והקסקטים, העמדות פנים וטקסי יום הכשלון ללילות חסרי גבורה, בבסיס הכל, ומעבר לכל, מזל גדול לגלות ומחדש שאי שם יש מקום שלעולם לא יחשיך…
לילה טוב ומטיב

אמצע הדרך – 14-16.06.10 x

14.06.10 יוהנה ז'בוטינסקי, באר שבע. אחרי המרפאה, אחרי הירקן הגזען, אחרי שהבנתי שיש התאבדויות של סלו מושן הנמשכות שנים. מצאתי את החתול הזה על הספסל ברחוב. לא יפיוף לא מתוחכם, רק חתול רחוב מכמיר לב שהתיישב באמצע היום ובהה בעוברים ולא שבים. רציתי לקחת אותו איתי למקום טוב יותר. אבל לא ידעתי היכן המקום הזה. השארתי לו מעט נקניק ולקחתי ממנו תמונה.

15.06.10 – פרק הציפורים, תל מונד.

חניתי ליד השלט. ירדתי מהמכונית כשהיום התקרב אל קיצו הכתום, מרחוק התערבבו דבורי האמהות בקריאות הילדים המשחקים והעלים הרוחשים,  הכל כמעט נרגע לחלוטין ורק השלט הזה נותר תמוה ולא מוסבר. למה אסור? ומי יאסור? וכיצד מגינים בהחלטיות אוסרת שכזו על מנוחתו הלילית של הפארק בתל מונד? תמהני.

16.06.10 – אולם כנסים ב', אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע,  כנס לכבוד פרישתו של פרופ'  מוריס רומני,  בארגונה והנחייתה של פרופ' חביבה פדיה.

* העובדות מספרות הכל, התחיל בחמש בצהרים נמשך כמעט ללא הפסקה עד השעה עשר בלילה. באמצע גם רקדו. למרות הדיבור החוזר ונשנה באוכל המזרחי הכיבוד לא היה מזרחי, רוגלך, לחמניות שחורות עם גבינה בולגרית, פסאודו סביח, פוסט בורקס.

* כשהפייטן יחיאל נהרי  שר "אינתא עומרי" הציצה סטודנטית ערביה מהדלת סקרה את האולם ומייד נסוגה חזרה אל המרחב הבטוח שבחוץ.  בפנים התחלקו הנוכחים לאלו שאטמו אוזניים בהפגנתיות לעומת אלו שמחאו כפיים בהתלהבות מופגנת.   זאת לא כל האמת, היו גם כאלו שהסתכלו על הסטונדטית הערביה ותהו מדוע היא נסוגה מייד.

* "Black + Jews = Blues" , ערן סבאג מצא בשיקגו את הנוסחה המנצחת.

* "בבתים של טריפוליטאים יש שלושה ברזים, ברז למים קרים, ברז למים חמים וברז לשמן". עמוס לביא מצטט את יוסי סוכרי שמצטט את ששי גז.

* בסיום הכנס שלחתי לעצמי ס.מ.ס – " זרות היא הבחירה היחידה שנכפית עליך".

"עכשיו הוא כבר לא…" – הדרך להייקו בלוז # 5

שלום לכם.

אם הגעתם לכאן בחיפוש אחר המלצות מוזיקה, סיפורים משעשעים, או כל דבר שאיננו קשור בי כבן אדם ומוזיקאי – דלגו על הרשימה הזאת ותמשיכו הלאה. אני כותב זאת לא מתוך התנצלות, כעס או צער – חלילה. אני כותב זאת מתוך ידיעה שהרשימה שמתמשכת לה במורד העמוד מתחת לשורות אלו, היא בפרוש לא רשומה "מקצועית" כפי שנהגתי לכתוב בשנים האחרונות במקום הזה, ההפך.

אף פעם לא אהבתי את ההגדרה של המקום הזה כ"בלוג". למעשה הסיבה היחידה שאני כותב ב"רשימות" במשך ארבע השנים האחרונות היתה בגלל שמלכתחילה הוגדר המקום הזה, כבלוג מקצועי. לא התכווונתי ולא רציתי לעסוק כאן בחיי הפרטיים.

מה שהתחיל כמקום לרכז בו את כל הכתיבה שלי על מוזיקה מהמלצות וחשיפות ועד אגדות לא ידועות,  הלך והתרחב עם השנים להכיל  יותר ויותר דברים שעניינו אותי מכל הרבדים השונים של אישיותי המתומללת. סיפורי ילדות, חויות קוליות וקולינריות, ציוד אולפני, זכרונות ומרחקים אחרים ואפילו לא מעט מחשבות טפשיות, אבל כמעט אף פעם לא עסקתי בצורה ישירה בפרטים הישירים והפרטיים של חיי.

כפי שנוכחתי לדעת לאורך השנים,  מטיבי קרוא ומבריקי לכת מצאו את הפרטים פזורים לאורך, לרוחב,  וגם בין השורות.  בסופו של דבר גם כשאתה כותב על האלבומים שאתה אוהב, אתה תמיד כותב עליהם מתוך אותה אהבה שיש בך לאחת שאת שמה אתה מתקשה לבטא, אפילו כשאתה נתקל בנשים אחרות הדומות לה רק פונטית. אין באמת חומת הפרדה בין העצב שמעלה בך אותו אלבום ישן לבין העצב שנגזר מזה שהוא פיסקל רגעים מאוד ספציפיים בחיי. במובן הזה הבנתי כבר מזמן שהכל קשור תת עורית וכמה שלא אתחמק מזה, לעולם לא אוכל להתכחש לקישור בין השניים  ולא שלא ניסיתי, אבל לא על זה אני רוצה לדבר עכשיו, ממש לא על זה.

יש לי ראש משונה במקצת, אני כמעט לא חושב במילים, למעשה רוב חיי תהיתי אם אני חושב בכלל. תמיד חשתי שבמפעל הייצור חברו אותי הפוך – חושב עם הלב ומרגיש עם הראש. זה לא נראה לי מוזר במיוחד, ככה הייתי כל חיי. רק כשגיליתי  שאף אחד לא מצליח להבין מה זה אומר לחשוב בלי מילים, הבנתי שאולי לחשוב בצלילים צבעים ועננים זה לא דבר נורמלי במיוחד. בהרבה מקרים אני צריך לשמוע את עצמי אומר משהו בכדי להבין מה אני רוצה בעצם לומר. גם עכשיו כשאני רואה את המילים הנכתבות ממול, מוכתבות לי מהעל מודע שלי,  אני עדיין לא בטוח שהצלחתי להבהיר מה אני רוצה לומר.  לצורך הענין אבהיר שרק לכשאני קורא את הרשימות שלי ב"רשימות" כמה ימים לאחר פרסומם, אני מבין בעצם מה כתבתי ומה רציתי להגיד.

כשנגשתי לכתוב את מה שהפך לסדרת הרשימות "הדרך להייקו בלוז",  לא ידעתי לאן אגיע. מה שהתחיל כתשובות לשאלות שאני אף פעם לא נשאל בראיונות, כמשהו שיגדיל את המודעות לעשיית "הייקו בלוז", כבחינה מהצד של תהליך היצירה של אלבום – הפך להיות מסע אל מעמקי תיבת ההפתעות שלפעמים נקראת הראש שלי. כמעט בלי לשים לב, שמתי לב שאני משתף אותך בלא מעט פרטים הנוגעים ישירות לחיי, ואפילו מבלי להיות עמום במיוחד לגביהם. כך יצא שאת הרשימה שמתמשכת מהפסקה הבאה ומטה, כתבתי כבר לפני שבוע, אבל בגלל סיבות ונסיבות אישיות ומעציבות לא פרסמתי אותה עד עכשיו.

לכשקראתי את הרשימה הזו מחדש, חשתי שמדובר ברשימה האישית ביותר שפרסמתי. בסך הכל רציתי לספר על חלק מהתהליכים ששינו ועצבו את חיי כיוצר ומצאתי שכתבתי בעיקר על השברים והמשלימים שמגדירים אותי כאדם על שלל יתרונותיי וחולשותיי. זה לא הופך אותי לגאוותן ואני ממש לא זקוק לרחמים. מי שלא מעוניין בזה מוזמן פשוט לא לקרוא. אני לא מחפש להתנצל על מי ומה שאני, רק לשתף את מי שמעוניין לקרוא כמה חויות מהדרך המסובכת הזו – לגלות מי אתה

כל מי שראה אותי פעם יתקשה להתכחש לעובדה שאני שמן. קורה, יש טרגדיות גרועות מזה שאני אוהב אוכל והאוכל אוהב להישאר איתי. הבעיה היא ששמנים ומוזיקת רוק זה לא שילוב טוב במיוחד. למרות שרוב השמנים שהכרתי היו בעלי רעב אינסופי, הרי שיש משהו המקבע את הדימוי של רוקרים כאנשים צעירים, רעבים ובעיקר רזים.

פעמים רבות הגעתי למקום ההופעה, רק כדי להיתקל ביחס השמור לנהג של המוזיקאים או לאמרגן של בלובנד  ככה זה, בדימוי התודעתי-קולקטיבי, שמנים מתקשרים יותר לצד העסקי-אמרגני-נהיגתי  של השואו-ביזנס ופחות לכיוון של לעמוד על הבמה ולהסתיר לחלוטין את המתופף. עכשיו לך תוכיח שאין לך כרס ואתה הזמר. גם אם כבר מאמינים לי שאני מהלהקה, איכשהו תמיד מתקבל הרושם שאני המתופף או אולי הבסיסט. אבל כמה פעמים ראיתי את גבות האנשים מתרוממות בספקנות מגחכת כשאמרתי שאני הזמר והגיטריסט…

אם אתה סובל ממשקל יתר ועדיין משוגע מספיק כדי לרצות ולעלות לבמה, קבל המלצה קטנה – תגיע בגיל צעיר לבמות הגדולות. כי אם אתה ה"פרונטמן" ונידונת להופיע על במות קטנות, סמוך עליי, זה לא יעשה לך חיים קלים. יעיד כל מי שראה זמרים עומדים מחוץ לבמה ואמר לעצמו "בוא'נה איזה קטן הוא נראה מחוץ לבמה…", ובכן כן, אור הזרקורים ואשליית הבמה אכן מגדילה אנשים מעבר למימדיהם הפיזיים, אבל מה קורה כשאתה עולה על הבמה גדול מלכתחילה?
אם נצרף לזה את העובדה ששמי מסגיר מייד את מוצאי ה"מזרחי" (ואגב הנה שיחה שקלטתי לא מזמן בפיצוציית חצות באר שבעית – "מה שאני לא מבין זה למה קוראים לנו מזרחים? מרוקו נמצאת הרבה יותר מערבה מפולין גרמניה והונגריה… )  תוכלו להבין מייד מדוע סומנתי והוטבעתי בחותם התודעה של הרבה יותר מדי אנשים כ"זמר מזרחי" עוד לפני שפתחתי את פי.

מאז שהייתי נער, לאורך כל השנים בהן עסקתי בגיבוש זהותי המוזיקלית, ועד ממש רגעים ספורים לפני יציאת האלבום הראשון של בלובנד, חשבתי פעמים רבות מדי לכבס את שמי. דור פרא, דויד סלע, ושלל שמות עלו וצצו במוחי. הכל כדי לנסות ולהלבין את עצמך ברבים.  אפילו ההתעקשות על היוד בשמי היתה עבורי מלחמת אין ברירה במיתוג המוקדם של שמי כבעל שווארמיה, ספר נשים או מכונאי רכב.

אחד הדברים שחזרו ונשנו בביקורות של אנשים לאחר ההופעות של בלובנד הייתה האמירה שהמוזיקה ממש אחלה אבל "השירה לא יוצאת החוצה". למרות שאני בן של חזן בבית כנסת הבחנתי מגיל צעיר שלצערי הרב לאבי יש קול עדין במיוחד ואף אני לא ממש ניחנתי בקול של פאברוטי. תמיד חשבתי שבעיית השירה בהופעות ובחזרות קשורה לקול הקטן שלי שמסרב לעבור מערכות הגברה ולחתוך דרך מסך הערפל המוזיקלי שבלובנד התמחתה בו. חיפשתי כל מיני טכנולוגיות שיעזרו לקולי לצאת החוצה, נסחבתי לחדרי חזרות עם קומפרסור משלי ושיגעתי את כל הסאונדמנים שעבדו מולינו עם פתקים מדוייקים לגבי איזה תדרים להחליש ואיזה לחזק, הכל לשווא. היום אני יודע להגיד שהשירה לא יצאה החוצה כי לא היה שם מי שיוציא אותה. זה נכון שצליל השירה קשור לגרון שלך, לטכניקת השירה שלך, למיקרופון שעליו אתה שר,אבל הדבר הקריטי לשירה זה הנוכחות שאתה מקרין, או במקרה שלי –  נבוך מכדי להקרין החוצה. ונוכחות על הבמה מתחילה, קודם כל, עמוק עמוק בתוך הראש שלך.
עד כמה שזה ייראה מגוחך, הרי שבהופעות של בלובנד ניסיתי בכל כוחי להסתתר מאחורי עמוד המיקרופון הדקיק, לעצום את עיני ולא לחשוב איך זה נראה כשאני עם השם הלא נכון והלוק המאוד לא נכון על איזו במה שברירית המאיימת להתמוטט בכל תנועה לא זהירה. ההופעות של בלובנד היו כמעט תמיד כרוכות במידת סבל מסויימת עבורי, לא התאמתי במיוחד לתבנית של איך "רוקר" או מוזיקאי צעיר אמור להראות ולהיקרא.

לאורך השנים הביקורות והפורומיסטים עשו עימי חסד פי-סי, ופרט לכמה מבקרים שכתבו שיש משהו במוזיקה שלי למרות שאני נראה יותר כמו מוכר בשוק ולא כמו כוכב רוק, כמעט ולא התייחסו לעניין. אבל בראשי זה לא ממש שינה. הרגשתי כפיל בחנות פסטה וביני לבין עצמי ניחמתי את עצמי עם עוד "טעמי", ואמרתי שאם צ'ארלס תומפסון "בלאק פרנסיס", בוב מולד, בארי ווייט ודמיס רוסוס יכולים – גם אני יכול. למרות שאני משוכנע שגם להם היו לא מעט בעיות עם העניין. זה לא פשוט להיות שמן במציאות מוכת שיגעון רזון, הרואין שיק ודוכן פלאפל בכל פינה, אבל זה סיוט מתמשך להיות ככה בעולם הרוק שבו אתה אמור לעשות כל שביכולתך להראות צעיר לנצח, ושמנים הם אף פעם לא צעירים. כמו גופם, הם תמיד נראים גדולים מדי לגילם.

לאחר שנקבעה ההופעה הראשונה שלי כסולן, חשבתי כיצד להופיע עם הגיטרה הכסופה שלי. בעקבות  התייעצות קצרה עם כתפי שהבהירה לי בתוקף שאין סיכוי לעמוד על הבמה עם גיטרה ששוקלת טונה וחצי. ידעתי שאנגן בישיבה. אבל חשתי שגיטרה כזו דורשת משהו מעבר לג'ינס וחולצת טריקו שחורה. נזכרתי במשהו שקראתי לפני שנים על נגני בלוז המקוריים וההתעקשות שלהם ללבוש חליפות כשנגנו את המוזיקה שלהם. לבישת החליפה היוותה עבורם הצהרה חברתית על היותם אנשים חופשיים מכבלי העבדות ובגדי אנשי החקלאות.
מעבר לכך שהמוזיקה של אותם בלוזיסטים קדומים עשתה לי הרבה, אחד הדברים שהכי אהבתי באותם נגני בלוז עתיקים היה שתהליך הבשלתם כמוזיקאים הגיע בגיל שבו הנעורים היו רק זיכרון. רוק'נ'רול בשיאו החד הוא התגלמות הזעם, הלהט והתשוקה הגדולה מהחיים של אנשים צעירים ששואפים לכבוש את העולם. על פי רוב הבעירה הזו מצליחה להחזיק זמן קצר בלבד שכן רוקרים מוקצנים עם תאוות לחיים נוטים להישרף די מהר או שהעולם מרגיל אותם בהדרגה למסלוליו הידועים. הבלוז לעומת זאת,  נתפס בעיניי כדרך חיים למרחקים ארוכים, דרך חתחתים איטית וארוכה למי שמסתכל על העולם מהצד ויודע שהוא גם טוב וגם רע אבל אף פעם לא מושלם.
חשבתי לעצמי שאם אני כבר מתחיל את שלב החניכה שלי כבלוזיסט, אולי כדאי שאני אנסה להשיג לעצמי חליפה שתלך עם כל העניין הזה. וכך מצאתי את עצמי לראשונה בחיי נודד מתוך בחירה אל חנות בגדי גברים גדולים, ומחפש לעצמי בגדים מיוחדים להופעה.

כדרכן של מוכרות בקניון בשעות המתות של הצהריים, המוכרת הזו הייתה משועממת להחריד, אולם מרגע שנכנסתי לחנות וביקשתי לדעת איזה חליפות יש להם, מיד החלו המספרים והמחירים לעלות במעליות ראשה עד שהפציעו בפנטהאוז עם חיוך שאיים להגיע עד מוסקבה – "מזל טוב", היא אמרה, "מתי החתונה?"
"לא, לא אני לא מתחתן", מיהרתי לתקן את טעותה ובאוזניי רוחי שמעתי את הוריי נאחים קשות.

"אז אתה רוצה חליפת עורכי דין"?

"לא, לא אני לא עורך דין", מלמלתי ולעצמי חשבתי שאני לא בטוח אם זה יותר מחמאה או העלבה להיראות כפינגווין ממושפט…

"אז פוליטיקאי?" מיהרה לקטוע את מחשבותיי העגומות בחיוך ממוכן.

"אני כפוליטיקאי? אוי ויי לא, לא, אני מחפש…"

"רגע, אתה תלמיד ישיבה", היא קבעה בניצחון וכחני שמיד התחלף במבט ספקני כשעיניה נדדו לכיוון פדחתי החשופה שממנה נדדה הכיפה לפני אי אלו שנים, ושוב שמעתי את הוריי נאנחים בצער עמוק.
"לא ולא", אמרתי לה. "אני לא רוצה חליפה של עורך דין או של חתן, לא של איש עסקים, תלמיד ישיבה חרדית ובטח לא של רב".
"אז איזה חליפה אתה רוצה?" תמהה המוכרת, שזה עתה פרשה לפני את מגוון האפשרויות של הגבר הישראלי ללבוש חליפה.
הסתכלתי רגע מסביבי ובשיא התמימות שאלתי אותה – "תגידי, יש לך חליפה של קברן?"

לאחר כמה רגעי מבוכה בהם הסתכלה עלי המוכרת במבט עקמומי במיוחד, היא התעשתה ולקחה אותי לקצה החנות. שם,  איפה שנגמרים כל הקולבים כולם, ממש ליד תאי המדידה, הראתה לי סקציה קטנה של חליפות שכולן, וללא יוצא מן הכלל- שחורות. ביובש מאוכזב היא פלטה לעברי "תראה פה יש לנו חליפות, מה אנחנו קוראות מאפיונרים, אולי זה יתאים לך?"
בדקתי את העניין ומהר מאוד מצאתי חליפה שחורה שענתה על צרכיי. היה לי נוח בשרווליים בשביל הידיים המנגנות, היו לי כיסים עמוקים (לבקבוקי הזכוכית שאיתם אני עושה סלייד על מיתרי הגיטרה ואצבעוני המתכת שלי). התחברתי לצד הנשי שבי ובפעם הראשונה בחיי הוצאתי סכום בעל ארבע ספרות על בגדים. מרגע שלבשתי את החליפה היתה לי תחושה שאיכשהו, משהו בי השתנה והתחזק מהותית ברגע שלבשתי את החליפה. רק אחרי כמה הופעות הבנתי שלדבר החדש הזה קראו בטחון עצמי.

שבוע לאחר מכן נסעתי לבארבי החדש בתל אביב, להופעת הבכורה של רות דולורס ושלי כסולנים. הייתה לי גיטרה חדשה, חליפה שחורה, ואי-פי חדש עם כמה שירי בלוז מתורגמים, אבל היו לי בעיקר שירים חדשים שהתחלתי לכתוב וכל הדרך לבארבי עוד שיננתי ושכתבתי לעצמי את מילותיהם.
הרגשתי כל כך טוב בתוך החליפה המגוננת וחושפת כאחת, הבגדים האלו אפשרו לי להפסיק ולעסוק באיך שאני נראה ולהתעסק במה שאני רוצה לעשות על הבמה. וכשנגנתי עם הדוברו החדשה זה הרגיש לי הרבה יותר טבעי מאשר עוד ג'ינס וחולצה. לראשונה עליתי על הבמה של הבארבי מבלי לחוש שמישהו תיכף יקרא לשאול שיבוא ויסלק את התמהוני הזה שהתגנב לבמה.
ההופעה הייתה נחמדה אבל די בודדה. כהרגלי לא סיפרתי למישהו ממכריי על ההופעה ולאחר שנתיים בלי הופעות במרכז אף אחד כבר לא זכר שבלובנד זה משהו מעבר למרגרינה. עד כמה ששם כמו "רות דולורס וייס" מיוחד, הוא עדיין לא היה מספיק בשביל למשוך קהל וכך יצא שהופענו, רות ואני, בעיקר מול כמה מבני משפחתה ומעט מחבריה. להערכתי היו פחות מעשרים איש בקהל.
כיום, כשהן השמות והן ההופעות של רות ושלי מושכות קהל, יותר קל להיזכר בצביטה הבודדה הזו על הבמה, כשאתה מביט אל החושך הגדול ושר את שירייך מתוך ידיעה שמה שיש לך להגיד לא מעניין אף אחד, שעם כל האמונה שלך בזה שאתה זמר ויוצר הרי בסופו של דבר איש לא בא לשמוע אותך. אבל באותו ערב חשתי שמעבר למועקת הכיסאות הריקים שעמדו מולי, חריפים מכל מבקר מוזיקה שאתה יכול להעלות על הדעת, היה משהו מהותית לא נכון עבורי להופיע על הבמה ההיא. הצליל של הגיטרה שלי התפזר בחדר ונדד עד קצהו בבדידות איומה וכשחזר אלי הוא הרגיש חלול, עייף ולא טבעי.

כל הדרך חזרה ניסיתי להבין מה כל כך הפריע לי, ורק כשנכנסתי לבאר שבע, קרוב יותר מתמיד לאור השחר  הבנתי – הבארבי הוא מועדון מעולה למוזיקת רוק. אבל אני כבר לא עשיתי שום דבר שאפשר לקרוא לו רוק. אחרי שזנחתי את הגיטרה החשמלית, עם שירים חדשים חליפה חדשה וכיוון מוזיקלי חדש, היה לי ברור שאני צריך ללכת ולהופיע במקומות אחרים. כך יצאתי לחפש לעצמי קהל מחדש, אבל הפעם ידעתי שאני רוצה להופיע מולו לא מגובה הבמה, אלא בעיקר בגובה האוזניים. נזקקתי לדבר עם אנשים על כל מה שכאב ובער לי, כמו שרציתי לספר להם את כל מה שהצחיק והפעים אותי באותה מידה.
אז לא הבנתי אבל מה שרציתי היה בעיקר להשתחרר מהקיבעון שהיה לי בראש על תדמית "כוכב הרוק", אותו איש מרוחק על הבמה, בלתי מושג, ואף פעם לא מתלכלך מטחינה שנוזלת עליו. חיפשתי להבין איך אתה הופך להיות בלוזיסט, אבל לא בנגינה מחומשת על הגיטרה, אלא איך אתה מפלס לעצמך את הדרך שלך.

באותה תקופה עבדתי עם עמרי לוי על המיקסים לאלבומו הראשון. עמרי קבע לעצמו הופעה במקום ששכן בבניין כלל בתל אביב, ושאל אותי אם אני רוצה להופיע איתו. אני, שלא ידעתי במה מדובר, הסכמתי. הרמתי טלפון ליוחנן וביקשתי ממנו שיצטרף אלי כדי לנגן את השירים על הגיטרה האקוסטית בזמן שאני מנגן על הדוברו. לאחר שבועיים של חזרות הגענו לבניין כלל בערב ההופעה, ועינינו פשוט חשכו. מעבר לעובדה שההגברה הייתה מערכת סטריאו ביתית, המקום היה פשוט קטנטן. מה זה קטן, אתם שואלים? המקלחת בבית שלי הייתה יותר גדולה מהכוך הפצפון ההוא. אך חמור מכל, המקום חונן ברצפה שחורה ואווירה אפלה שגרמה לו להראות כמו חור התחת של השטן. אבל כבר הגענו, וכך גם כמה מכרים שהחלו להגיע לאחר שפרסמתי את ההופעה ברשת. לאחר התייעצות קצרה עם יוחנן, החלטנו להופיע בכל זאת.

בהתחלה נשאלנו אם אנו רוצים לשבת על כסאות באר גבוהים בזמן ההופעה, אולם מהפחד הגדול שלי שהגיטרה תגלוש לי מהרגל המוטה בזווית ותעשה נזק בלתי הפיך לרצפה – סרבתי. זה דבר אחד לא להרוויח כסף בהופעות, אולם זה דבר אחר לחלוטין להפסיד אותו בתביעות נזיקין. "יש לכם כסאות נמוכים יותר?" שאלתי, אך מאחר וכל ששת הכסאות במקום היו תפוסים בידי הקהל, נעניתי בשלילה. "ומה עם אלו?" הצבעתי על כמה דברים עגולים וקטנים שעמדו בצד. "אלו מיכלי בירה", השיב לי הבארמן הדקיק שתמרן בקושי מאחורי שולחן הבר הכי קיסמי שראיתי בחיי, משהו באורך כוסית וודקה. "אפשר לשבת עליהם?" שאלתי. בחיוך תוהה הניד הברמן בכתפיו – "אם זה מה שבא לך אחי…"
ההופעה התחילה. ישובים על חביות, עם הגברה מינימלית ועמוד תאורה שהיה בסך הכל מנורת קריאה קטנה. רק אז התחוור לי לפתע שבלי הכנה ובלי לדעת שכך יהיה, הרי שכאן הוא רגע המבחן האמיתי שלי. דווקא במקום הזעיר הזה כשאין לך לאן לברוח או להסתתר במעמקי הבמה, דווקא בפורמט המינמלי הזה שאינו מאפשר לך להתחבא מאחורי גדרות סאונד. כאן, כשאוזני המאזינים קרובים אלייך כמו המיקרופון, כאן כשאין לך שום יכולת לתרץ את העלמה של השירה כבעיית סאונד. כאן, כשהכל תלוי אך ורק בגרוני ובאצבעותיי, הדרך שבה יוחנן ואני מנגנים ושרים, דווקא כאן, במקום הכי אפל בתל אביב, יושב יותר נמוך מקהל, עמדתי למבחן על הדבר המהותי ביותר. על היכולת להגיע ללב האנשים עם השירים שלי ולגעת בהם באמת.  נבחנתי על היכולת ליצור קשר אנושי אמיתי דרך המוזיקה ולרומם את רוח המאזינים עם הצלילים העצובים האלו. מעבר לכל עמדתי למבחן האולטימטיבי על השירים שלי, על האמנות שלי, על מי שאני באמת.
ואז ברגע חשוך אחד הבנתי שזה הכל תלוי אך ורק בי. עד אותו רגע בכל פעם שראיתי אנשים שבאו לשבת מולי וחיכו לשמוע את מה שיש לי להגיד, פשוט פחדתי שמישהו מהם יחשוף את בגדי המלך החדשים כפי שהם זיוף של ההוא שלא באמת יכול לעלות על הבמה ורק עושה כאילו עם הידיים.

רק באותו הרגע הפסקתי באמת לפחד מהקהל. לא הייתי נבוך ממה שהיה לי לומר, לא חששתי לפתוח את הפה והעיניים ולהסתכל ישירות לתוך אלו שישבו מולי והקשיבו ובעיקר לא פחדתי להיות מי שאני.
בימי בלובנד העצובים הייתי עולה על הבמה ופרט לשירים ושמות הנגנים הייתי שותק כמעט לאורך כל ההופעה. ולא שלא היה לי מה להגיד. רק חשתי שכשאתה עושה מוזיקה השופכת את כל עצבונותיך ועזבונותיה על הבמה, לא כדאי להתחיל לספר כמה מצחיקה היא הייתה נראית כשהייתה מתאפרת מול המראה עם חולצה מלאת נוצצים, מברישה את שיער הקריולה שלה אבל שוכחת לשים משהו על ישבנה החשוף. אולם ימי השרב והאטד של גלות באר שבע חישלו אותי.

בהופעה ההיא גיליתי שאני יכול לדבר בשירים ובינהם על הדברים שכאבו והצחיקו אותי באותה מידה, לפתע הבנתי שאם כל מה שיש לי לתת מוזיקלית זה העתק פחות מדויק של האלבום שלי, אז אולי כדאי לשלוח את האלבום לסיבוב הופעות ולא אותי. הבנתי שמהרגע שהנעל השחורה שלי עלתה על הבמה – ולא משנה אם זה בקיסריה או על חבית בירה עלובה – אתה פשוט חייב להיות שם. באותו הרגע אין משמעות לבעיות הסאונד שהטרידו אותך לפני ההופעה, ואין מחשבות על איך אני נראה ואם מישהו בקהל חושב שאני זמר מזרחי שנדד צפונה מדי.

ייחודו של זמן הבמה הוא בהיותו משוחרר מכבלי העבר וחופשי מחרדות העתיד,  בין לבין יש לך הזרקה ישירה לווריד של הסם החזק מכולם – ההווה. כאן אתה מאושר מכל רגע שבו עינייך פוגשות אותה יושבת בשורה השנייה כמו שראית אותה אז לראשונה. וליבך נשמט כשהיא קמה ועוזבת אותך בכל קצהו של שיר. בטווח שבין מחיאות הכפיים שמקבלות אותך לשקט הכי יפה שנוצר לאחר שמחיאות הכפיים האחרונות גוועות, זהו הזמן שבו אתה נולד ומת מחדש. עד היום זהו הרגע היחידי שבו אני מרגיש לראשונה ולאחרונה – במקום הנכון, בזמן הנכון, וברגע הנכון.
רק אז הבנתי שאם אתה חושב על הסאונד, על הריבים שיש לך עם הלהקה, או על המקום המבאס שאתה שר בו אתה פשוט מגשים את נבואת הקש של ניטשה: "מי שמסתכל לתוך המצולה, המצולה מסתכלת לתוכו" (ולא שאני כזה חכם, פשוט ראיתי את זה בפתיחה של קונן הבארברי), וכשהמצולה הזו מסתכלת לתוכך היא שואבת את נשמתך והופכת אותך מאמן לבדרן, לפנטומימאי של מילים המתמחר רגשות לכל הממעיט במחיר, מתמקח כתגרן על תשוקות קפואות ומחזיר אהבות ישנות תמורת דמי הפקדון.
רק בהופעה המוזרה ההיא התחלתי להבין שההופעה איננה דרך להשגת מטרה. היא לא הרשת כדי ללכוד בה את הקהל, אלא היא, היא המטרה. היא מראת הפלאות של ינפתא (עוד אוהבי הארי פוטר בקהל?), המקום לראות בו את עצמך עם כל משאלות ליבך, הדרך שלך להיות כפי שאתה באמת, כשאתה לא נבוך מאיך שאתה נראה וממי שאתה. זה הרגע שבו אתה מרשה לעצמך לדבר בישירות הכי חדה ולא אופיינית עם הבחורה הכי מדהימה בחדר ולא להרגיש כמו מישהו שבקרוב ייאלץ לתת הסברים לשוטרים.

זה היה בהופעה אחרת, עמדתי לשיר את "ערים וזכרון" וכדרכי בקודש חששתי ששוב אטעה במילים. מבלי לשים לב למה שאני אומר, פלטתי כתרופה מונעת את אחד מהמשפטים שבדיעבד הבהירו לי יותר מכל מהו  הדבר המוזר הזה שנקרא שיר – "זה לא שאני שוכח את המילים, אני פשוט לא מסוגל לשכוח אותה". רק שם, נמוך בתחתית מעל חבית הבירה, התחלתי להבין ששירים הם בסך הכל המפתח ומוזיקה היא הקוד שפותח לך את השערים בין היקומים המקבילים של חייך. בכל הופעה והופעה שעשינו, יוחנן ( קרסל, שבשלב זה קיבל את הכינוי המדויק – "להקתו!!!" – להקה של איש אחד, סייד קיק מוזיקלי מושלם והחבר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי  לדרכים לקשיים ולתחנות שבין לבין) ועבדכם הבוגדני, הבנתי יותר ויותר למה אני עושה מוזיקה ולמה אני יותר ויותר נהנה להופיע. הכל בשביל ללכת למקומות שבהם אתה יכול להיות מה שאתה רוצה. השירים היו הדרכים לחיות את חייך מחדש כבלרינה של נוצות, הם הלחשים להעלות את ההיא שאיננה מן האוב עד שריח שערה יקיף אותי מכל עבר, הם היכולת שלך לעוף גבוה וכמו סופרמן להחזיר את הזמן לאחור, ולו לכמה רגעים.  אז מי לא היה רוצה לקבל את ההזדמנות לחיות את הרגעים הכי מאושרים בחייו שוב, אך הפעם מתוך הידיעה שאלו הם הזמנים הטובים?

די מהר החלה השירה, שהייתה קבורה בעומק הבטן, לנדוד במעלה הגרון אל תוך חלל הפה ולבסוף יצאה החוצה. למרות הקול הלא מושלם שלי, ולמרות שכל הדיאטות רק עזרו לי לעלות במשקל, התחלתי לשיר כמו ששרתי לעצמי כשאף אחד לא ראה. כל מה שהוסתר נחשף. אבל הפעם זה לא עבר דרך צרחות הגיטרה או עוצמת התופים. ההתנתקות מהחשמל הכריחה אותי למצוא את האנרגיה הזו בתוכי ונזקקתי להעביר אותה הלאה ולשמר בה את אותה נגיעה ראשונית, את אותו עורק פועם את המהות הפנימית וזאת מבלי להסתמך על מגברים ועזרים אחרים. דווקא אז, כשמצאנו את עצמנו בסיבוב ההופעות שבו הופענו בעשרות מקומות קטנים תמוהים ושכוחי אל, איפה שההגברה היא כבל קרוע ובידורית ממלחמת יום הכיפורים, איפה שהקור מקפיא לך את האצבעות עד שאתה לא יכול לעבור אקורד, איפה שאנשים מבקשים ממך סליחה באמצע השיר כי הם צריכים לקחת משהו מארון הדיוידים שמאחוריך, רק אז למדתי שחשמל הוא המים לעסיס הפטל של נשמתך. לראשונה ולאחרונה בחיי הזדהיתי עם שרי אריסון – השינוי היה בתוכי כל הזמן.
מאז, בכל פעם שאני נגרר בשלוש לפנות בוקר תשוש במעלה המדרגות, מטפס לאט עם גיטרת המתכת הכבדה לאחר שנסעתי מאות קילומטרים בשביל מחיאות כפיים מלאות משמעות, מחפש את חור המפתח בחדר המדרגות שתמיד מחשיך עליי, נכנס הביתה ומריח את השקט, מושך את הרגע עד כמה שהעייפות מאפשרת, רק כאן אני מבין את המשפט ההוא של רוברט ג'ונסון – "התעוררתי הבוקר והבלוז שוב הולך כבן אדם". במקום לחזור הביתה מוטרד ומבואס מזה שההופעה נחרבה בגלל סאונד בעייתי, מיעוט קהל, בעל בית תחמן ואוטו סרבן מצפון והנעה, אני אומר לעצמי שהיום עשיתי את כל מה שייעדתי לעצמי בחיים. חייתי עוד יום אחד מחיי בזמן אמת ובמלוא העוצמה שהעולם הזה מאפשר לך ואתה נותן לו בחזרה.
רגע אחד לפני שאני הולך לישון אני גונב עוד איזה הצצונת בראי ורואה שם משוגע, קופא לפוטו רצח עם מברשת שיניים ביד וקצף נוזל מבין שפתיי, בוחן את העיניים האדומות שנסגרות מעצמן ואת הקמטים בקצוות, מסתכל על השחורים באף ומסביב לעיניים, על הזיפים הכחולים שיצמחו עד בוקר המחרת, ורואה איש בלוז מאושר המחייך לעצמו חיוך קט.  חיוך שנובע מהידיעה כי הערב, בהורדת הידיים ביני לבין שטן הזמן – אני ניצחתי.

( צילומים – אלעד שופן )

"עכשיו הוא כבר לא"

עמוק ורחוק לתוך ההופעות ברחבי הארץ, כשהרעיון של השילוב בין הייקו ובלוז כבר הפך למציאות, חשתי שלמרות שהבלוז הוא קודם כל דרך חיים והייקו זה בסך הכל מלכודת רגעים, הרי שהייתי רוצה לנסות ולכתוב שיר שבאמת יהיה שילוב בין הייקו קלאסי מצד אחד ומצד שני באמת יצליח לענות לפורמט שלושת האקורדים של הבלוז.
יש סיפור זן ידוע על תלמיד הבא למורהו ושואל אותו "תוך כמה זמן אגיע להארה, אם אתאמן כל יום חמש שעות?" המורה השיב – תוך עשר שנים. "ואם אתאמן עשר שעות ביום?" הקשה התלמיד. "אם כך זה יקח לך עשרים שנה", חתם המורה.
כדרכם של רעיונות כנפיים שכאלו, דווקא המודעות לזה שאני רוצה לכתוב שיר בלוז שיהיה הייקואי באופיו הרחיקה את השיר ממני. ניסיתי וניסיתי שוב להכליא בין שני הסגנונות באמצעות המחשבה אבל אף הייקו לא ישב על קצב שאפל או מרובע סטדנרטי וכל בלוז דרש ממני הרבה יותר מילים. עד שעמדתי לי במקלחת יום אחד ותהיתי על תנועת המים הזורמים אלי וממני ועל רצף הטיפות שבכל רגע נתון נקרא זרם. ולפתע התגבשה בי תובנה של טיפה – "אני שהגעתי/ עכשיו הוא כבר לא/ אני שאלך".
ככה נוצר לו השיר הכי קצר שכתבתי אי פעם. 47 שניות בסך הכל, אבל תמצית המים שבין השורות ושיקוף המראה של ההוא שהגיע, ההוא שילך, וההוא שעכשיו הוא כבר לא, שעשעו אותי לחלוטין. הדוברו גם הייתה משועשעת וככה הרבה אחרי שנולד כרעיון, נוצר לו שיר ההייקו בלוז הראשון שלי (אותו אתם יכולים להוריד ולשמוע מהלינק הזה ). עם כמה וכמה שירים באמתחתי התחלתי לחוש שהגיע הזמן להתחיל לבנות הרכב ולחשוב על ההקלטה של האלבום שייקרא "הייקו בלוז".

על כך ועוד בפעם הבאה בינתיים תודה לכם על הזמן והעניין.

אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה עם כל האהבה שיש בי לאחי היקר – בנימין "מורפלקסיס" אסתרליס, שאמו נפטרה במפתיע ביום שישי האחרון. כולי תקווה שמשא צערו יוקל מעליו במעט.

יהא זיכרה ברוך.

"מקום בתוכי" – הדרך להייקו בלוז # 4

אף פעם לא אהבתי את רחש האדרנלין של הקו הירוק. יפנו אלי או שלא? האם אני נראה חשוד? מעבר לכל המחשבות כיצד יש ללכת לאורך הקו הירוק, עלתה בי התהייה כמה זה בסדר לתחמן את המדינה שלך. בכל מקרה, תהוי קהוי עם כתף כמעט פרוקה, מצאתי את עצמי בחמש לפנות בוקר עומד בדד במסלול האדום. בצורה לא מפתיעה כלל, עמד המסלול במלוא ריקנותו וללא איוש אחד לרפואה. ולא שלא עברה בי המחשבה "שני צעדים ואני בחוץ", אך כבן למי שלא יודע לשקר הלכתי לחפש לי את המוכס. לאחר כמה דקות של קריאות הגיח מאחד החדרים איש קטן וקצת נרגן שמעיניו רטן על חוצפת גזילת הזמן. חייכתי לעצמי, לא בגללו אלא בגלל המוח שלי, שהדבר היחידי שהוא יכול לחשוב עליו באותו הרגע היה כותרת אלבומו המעולה של בילי בראג משנות השמונים "לדבר עם איש המכס על שירה". אבל "השירה האובייקטיביסטית" שבה דנו באותו הרגע הייתה גיטרה כסופה ויפיפייה.

עוד לפני שפתחתי את המכסה של הגיטרה ידעתי מה יקרה עכשיו. כל מי שראה את "ספרות זולה" זוכר בודאי את הרגע שבו פותחים את המזוודה של מרסלו והאור המוזהב מאיר את פניהם בתאווה חמדנית. אותו דבר, רק בכסוף, קרה למוכס. אמרתי לו שמדובר בגיטרה ייחודית, אך ברגע שהאור הכסוף האיר את פניו מלמטה ידעתי שאני בבעיה קשה. האיש היה מאוהב ויכולתי לשמוע את המספרים רצים במדרגות הפתלתלות של מוחו מעלה ומעלה אל האלפים, ובדולרים. כמי שחשד שדבר כזה עלול לקרות, שלפתי את החשבונית מאנגליה והוכחתי לו מספרית כמה עלתה הגיטרה. לתדהמתי, המוכס פשוט לא התייחס לחשבונית. "כן כן", אמר בלגלוג זחוח, "אתה בטח מצפה שאני אאמין לך שזה המחיר…"
אז התברר לי שבעיני המדינה ומיצגיה המוכסים כולנו תחמנים בני תחמנים עד שיוכח אחרת. במשך קרוב לחצי שעה התווכחתי עם המוכס שרצה לקבוע לי מכס יותר גבוה ממה שעלתה לי הגיטרה, רק על סמך תחושות בטנו הקלוקלת. אך למזלי הרב, לאחר שעה עם המוכס של השטן הגיע מוכס צעיר יותר, שידע להפעיל מחשב ואינטרנט.

לאחר שהבין שאני והמוכס המבוגר נכנסנו ללופ של סופשבוע בחינוכית (משהו כמו "אתה לא מבין, זאת לא גיטרה של חמשת אלפים דולר!" מוכס: "אבל ככה זה נראה לי, ואני קובע". אני: "איפה זה כתוב?" מוכס: "אתה רואה את הספר הזה?" – ומצביע על ספר בעובי כל מדריכי הטלפון של ישראל אחד מעל השני המלא באותיות זעירות וצפופות להרשיע, כאילו אומרות לך חבוב "שכח מזה, אין לך סיכוי עלינו"… על הכריכה, אגב, כתוב ברשעות חביבה "תקנות המס והמכס של מדינת ישראל". המוכס: "חפש בספר ותראה שאני צודק", חיוך זדוני, ואני – "אבל זו לא גיטרה של חמשת אלפים דולר…"), נכנס המוכס הצעיר לרשת, חיפש את מודל הגיטרה המדוברת, בחר את האתר עם המחיר הכי יקר שיכול למצוא (נו באמת, שמישהו יתחשב במה שכתוב בחשבונית? שכחו מזה) וקבע לי מכס. יקר, אבל הגיוני.

מותש עייף ומרושש יצאתי משדה התעופה ונאספתי יחד עם כבישי תשרי אל ביתי בבאר שבע. יש משהו בחזרה הביתה מטיסה ארוכה שגורם לך לראות את הדרך הישנה בעיניי תייר נוסטלגי. בעיניים צרובות, שהתרגלו לקלישות האור הבריטי, הסתכלתי על הדרכים הנוזליות בשמש המקפחת ומבטי נדד אל יופי השדות הריקים של סוף הקיץ. כל גרוטאה ממותכת וכל עננה מתוסכלת נראו לי כמו תמונה מושלמת, אבל איך היופי של העולם הזה מסתדר עם עצבונות המיכוס, הרהרתי לעצמי באותה חשיבה פרומה של מי שנרדם במטוס וישן מעט מדי וגבוה מדי. ברגע שהגעתי הביתה שמטתי את המזוודות בסלון, פתחתי את המכסה המוכסף, שכחתי מהכתף הדואבת והעיניים השדופות וכל מה שרציתי היה לנגן עוד ועוד, הייתה לי תחושה שזה שווה הכל כי מצאתי את הכלי שלי בחיים.

הכלים המוזיקליים הכי טובים שנתקלתי בהם בימי חיי היו תמיד כאלו שגירו אותך ליצור איתם משהו ייחודי לכלי הזה. ככה הייתה הגיטרה הזו. מרגע שהתחלתי לנגן בה חשתי שהיא גוש שיש בלתי נגמר שאוצר בתוכו אין סוף פסלים אפשריים. כל כיוון חדש וכל שני תווים שהדהדו נשמעו לי כמו שקשוק השערים שנפתחו לעולם מוזיקלי חדש. אחד הדברים שריתק אותי יותר מהכל בגיטרה הזו היה הכיוון המוזר שלה. רוב הגיטרות מכוונות לתווים E-A-D-G-B-E, וככה לומד כל גיטריסט לנגן את האקורדים הבסיסיים. כבר בחנות שאל אותי רון, המוכר הידוע מהפוסט הקודם, לאיזה כיוון אני רוצה לכוון את הגיטרה, ל-G פתוח או ל-D פתוח. בגלל שמי בחרתי בכיוון של D וקיבלתי מיתרים מתאימים לכוון הזה (D-A-D-F#-A-D). הכיוון המשונה הזה הכריח אותי לנסח מחדש את כל השפה ההרמונית שהכרתי, כל האקורדים נשמעו לי לא נכונים ועם כל מיני תווים מוזרים שצצו בתוכם בגלל ששום תו לא היה במקום. מעבר לכך ניגנתי על הגיטרה בבקבוקון זכוכית על האצבע, גולש על פני המיתרים ומשתמש בתנועת הצליל הבלתי פוסקת בכדי ליצור לי מנגינות. הסיבה שנמשכתי לנגינת סלייד מגיל צעיר הייתה קשורה לעובדה שכפרחח גיטרה אימנתי את אצבעותיי לנגן הכי מהר שהן יכולות סולמות מעלה ומטה, שזה כשלעצמו מאוד מעניין אבל אין ממש קשר בין מהירות לבין מוזיקה. אך כשכבר בגרתי והבנתי כמה אין קשר, המשיכו התרגולות של השנים להזיז לי את האצבעות ולמקומות בהם לא רציתי להיות וכך חיפשתי לי משהו שיכביד ויסרבל את תנועת האצבעות על הצוואר של הגיטרה ויכריח אותי ליצור מנגינות איפה שפעם הייתי רץ משוכות.

עד שהכרתי את נגני הבלוז השורשי, האליל שלי ומי שהכיר לי את הנגינה הזו היה ריי קודר. הכרתי את העבודות שלו עם הרולינג סטונס אבל הוא הילך עלי קסם בפסקול הסרט "פאריז טקסס" של וים ונדרס. הפסקול, שאף כיכב בפתיחת התקליט של בלובנד, עיצב את האהבה שלי לנגינת סלייד. הייתי פשוט מאוהב בצליל העצל הזה שהדהד לי מתוך המדבר, פעם כרוחות ששרות לעצמן ופעם כצווחות חיה גוועת, פעם כליטוף רוח שרבית ופעם כסופת חול צהובה.
אחד הדברים שמייד עשיתי היה להתחיל לנגן שירים ישנים שלי על פני הגיטרה הכסופה. ובאותו הרגע נזכרתי בשורת השיר המבריקות של ואלס סטיבנס, שלדעתי צריכות להיות חרוטות על כל גיטרה באשר היא:

"יש לך גיטרה כחולה" אמרו הם,
אינך מנגן דברים כפי שהם.
"דברים כפי שהם" הוא ענה
"משתנים על הגיטרה הכחולה".

וכך בדיוק חשתי. כל שיר ישן שלי השתנה לחלוטין על הגיטרה הכסופה. לפתע הצליל שחיפשתי לשילוב בין ההייקו לבלוז היה מונח בקצה האצבעות שלי. אין לי מושג מדוע באותו הרגע ממש הזדחל לו מפאתי מוחי רסיס שיר שנוצר בי שלוש שנים לפני כן, אבל הצרוף של הראש העייף והרגע המיוחד נחרטו בי היטב, כאילו התבוננתי על עצמי מהצד כותב את השיר הזה.
עבורי כתיבת שירים היא רומן מכתבים המתנהל לו בין המודע ללא מודע. את הכל מצית שביב רגש או חוויה מסוימת, שבאיזו צורה חמקמקה מתחבאים להם מאחורי איזה משפט או צירוף מילים. כאורח פתאומי ולרוב לא רצוי מגיחה לה התחושה הזו מדי פעם ומנקרת במוחי כתוכי שמתלהב משתי המילים שהוא יודע. לרוב אני מנפנף את ידיי ומעיף את המטרד הזה לכל הרוחות, עד שיום אחד, כמעט בניגוד לרצוני, כל המילים מתחברות ביניהן למנגינה מסוימת שטמונה בהן ואתה חש את אותה הארה משחררת כשאתה נזכר במשהו העומד לך על קצה הלשון ואתה לא יודע מהו, עד הרגע בו אתה שומע את עצמך מבטא אותו. שחרור אדיר.

מקום בתוכי

אותו רסיס החל להיווצר בי באחד מאותם הימים השפופים שבהם גילתה לי פסיכולוגית נחמדה שהקטעים האלה שבהם אני מתעורר באמצע הלילה בבעתה ללא הצדקה ומחפש אוויר לנשום כשכולי מזיע נקראים בשם החינני "התקפי חרדה". כחלק מהעצות שלה כיצד לעבור אותם בשלום, הציעה לי הפסיכולוגית לנסות להסיט את המוח הבוער מעיסוק בעצמו אל עבר משהו אחר, תוכנית טלוויזיה, נאמר. ומאוחר מדי בלילה מקרי אחד, לאחר אחד מאותם התקפי חרדה שגזלו את שנתי מצאתי את עצמי יושב מול הטלוויזיה (דבר די נדיר עבורי, אני כמעט ולא צופה במכשיר הזה) והתמזלתי לראות תוכנית על כנס מקהלות הגוספל השנתי של ארה"ב. הלהט הדתי של אותם הזמרים, ששרו חדורי אמונה את האמת שלהם באקסטזה, ריתק והפעים אותי בו זמנית. התמלאתי קנאה במי שהדבקות שלו מתורגמת למוזיקה כל כך סוחפת, באותם גרונות ששרו שירים שרוממו את הרגע והצליחו להאיר אותו דווקא בתוך העצב הכחול מכולם.
למה אין מוזיקת גוספל לאדם אחד? תהיתי לעצמי, ומדוע הגוספל של החב"דניקים בואכה ברסלבלנד תמיד נשמע כמו גרסאות קלושות של חסידיסקו? למה אין מוזיקה יהודית החדורה באותו להט, שלא נשמעת כמו שירי הורה? לאחר שנגמרה התוכנית נדדתי אל המקלחת ומצאתי את עצמי מתחת למים, בתוך הזרימה הבלתי נפסקת של המים על גבי מצאתי את עצמי מפזם באנגלית את המילים הבאות בספק פרודיה על שירי הגוספל:

There's a place in my heart
That will never grow dark
There's a child deep in me
That will always be free
There are days through and through
And days that are not
and I have all the love inside me
That I can't live without


עכשיו מה לעזאזל יכול מוזיקאי "אלטרנטיבי" מבאר שבע, שמתמחה בשירים עצובים, לעשות עם שיר גוספל באנגלית?! כלום. יצאתי מהמקלחת, התנגבתי והתגנבתי למיטה כדי לישון. במשך שלוש שנים נשמרו להם המילים האלו מקועקעות במוחי, עד הבוקר שחזרתי מאנגליה ובאבחה של רגע התעופף לו התוכי המעצבן והפך את אותו שיר גוספל לשיר הייקו בלוז שכזה:

"יש מקום בתוכי שלעולם לא יחשיך
יש לי דרך אחת שלעולם לא תאבד
יש לי כוח לתת גם כשאין לי למי
ואהבה שאוהבת, לפעמים גם אותי."

רק אחר כך חשבתי שלמעשה עשיתי "העברה:אופקים" ותרגמתי לעברית שיר של עצמי. הבית השני כבר הכתיב את עצמו מחיי באותה עת:

"יש תקווה בשורה שעוד לא נכתבה
יש קרבות אבודים שמחכים לי אי שם.
יש ימים ללא סוף וסופים מלאי ים
ואהבה שאוהבת עולם לא מושלם."

כשניגנתי את השיר באותו הרגע הוא השתנה לחלוטין. כל תחושת הגוספל האקסטטית שדמיינתי במוחי הפכה דרך מסננת הצליל הכסופה של הגיטרה לשיר "וואלס קאנטרי-בלוז" שהיה כל כך מוכר לי משמיעה ראשונה, עד שהייתי בטוח שאני גונב אותו מאיזה תקליט נשכח. מאז ועד היום זהו השיר הכי שימושי שלי, וזה שאני הכי גאה בו. וזאת בעיקר בגלל היכולת שלו לעזור לי (וגם לאחרים כפי שהסתבר לי ) לעבור רגעים קשים.

כמה שנים לאחר מכן הקשיבה מישהי ל"מקום בתוכי" ואמרה שזה נשמע לה כשיר ילדים למבוגרים. אני לא בטוח אם היא התכוונה לזה כמחמאה, אבל אני ראיתי בכך את המחמאה הגדולה מכולם. היכולת ליצור משהו שידבר אל אנשים מבוגרים באותה אמונה תמימות והיקסמות שילדים מסוגלים לה, היו כל מה שיכולתי לבקש לעצמי. כל היש והיש והיש הזה שהחלו ממלאים את שירי, היו עבורי אותה הצבעה ישירה אל המציאות שחיפשתי, הדרך הצרה ללכידת הרגע החולף ולהאחז בו לנצח. הייתי מאושר ורציתי לשיר את השיר הזה לאותו עולם לא מושלם. כל מה שנזקקתי לו הייתה סיבה להופיע.

(היום "מקום בתוכי" סוף סוף רואה אור (או יותר נכון שערות באוזניים ) וניתן לשמוע את השיר המדובר בשמיעה זורמת באתר של היס. ואגב אני אפילו לא מנסה להסתיר שהסולו גיטרה בהתחלה הוא תוצאה של שמיעה אינסופית של פאריז טקסס – כבר אמרתי שאני מעריץ את ריי קודר ??? )

ההופעה הראשונה שלי כסולן.

הסיבה פשוט התגלגלה מבעד הדלת בראיון קבלה לקורס סאונד במכללת ספיר שם לימדתי. בין התלמידים הייתה אחת שבלטה בייחודיותה כבר ברגע שבו היא נכנסה לחדר בו ישבנו המראיינים. הטוטאליות שבה היא עשתה כל צעד לכסא והדרך שבה התנועעה כאילו איפשהו בגופה הדקיק חבוי לו כור אטומי, סימנו אותה עבורי. אבל מה ששבה אותי היה הדרך שבה היא ענתה לשאלה מדוע היא באה ללמוד סאונד: "כי מוזיקה זה הכל בשבילי" היא ענתה בפשטות מלאת תהייה על עצם השאלה. את התשובה הזו שמעתי עשרות פעמים לפני ואחרי, אבל הדרך שבה היא ביטאה את המילים "הכל בשבילי" בכמעט פטאליות שהכירה את כל החושך והאור שמוזיקה יכולה להביא וליצור, סימנה אותה עבורי כמי שנגזר עליה להיות מוזיקאית אמיתית. שמה נחרט בי כבר משלב המיונים והראיונות, ומי יכול אחרת עם שם ייחודי כל כך? רות, קראו לה, רות דולורס וייס.

היה לי ברור שהיא מיוחדת, אבל יום אחד כשביקשתי מהתלמידים להביא מהבית כמה דיסקים שהם אוהבים כדי שנוכל לשתף אחד את השני בצלילים שמרכיבים אותנו, הביאה רות דיסק של מינגוס. בעיני רוחי אני עדיין רואה אותה, חצי יושבת חצי רוטטת על כסא הסטודנט שבקושי מחזיק אותה, כל שריר בגופה נע בהתמסרות טוטאלית ובקצב מושלם לצלילים שבקעו מהמוניטורים ולראשונה בחיי הבנתי איך בדיוק אדם ומוזיקה יכולים להתאחד.
באותו הרגע רות לא הייתה מוזיקאית – היא הייתה המוזיקה עצמה.
כמה ימים לאחר מכן סיפר לי אחד מהתלמידים האחרים בקורס שרות הקליטה דיסק דמואים עם פסנתר ונתן לי אותו לשמוע.כאחד ששמע מאות דמואים בחייו אני יכול להעיד בוודאות שאף פעם לא הייתי מוכה הלם כמו ברגע שהתחלתי לשמוע את הדמו הזה. כשהתחלתי לנסוע בחזרה מספיר לבאר שבע והגעתי ל-"I Love This Blue Life Of Mine" עצרתי את האוטו בצד והתבוננתי במכשיר בחוסר אמונה טוטאלי. זה היה פשוט שירים כל כך  טוב. למה היא שתקה כל הזמן הזה?
למחרת נכנסתי לכיתה והדבר הראשון שאמרתי לה היה "את חייבת להוציא את זה!" "אבל זה דמו", היא ענתה. "לא, זה לא, זה מדהים" עניתי. שנים אחר כך ישאל אותי מישהו איך קרה שגיליתי כישרונות כמו רות ונועה. אני לא זוכר איזו תשובה מקושקשת עניתי לו, אבל ביני לבין עצמי ידעתי היטב שאין באמת דבר כזה שנקרא "מגלה כישרונות". אתה פשוט בר המזל שהכישרון הזה בוחר להתגלות למולו לראשונה.

כמה שבועות לאחר מכן רות קבעה לעצמה את הופעתה הראשונה כסולנית (במקביל היא הייתה חברה אז בלהקה אחרת שנקראה RiverStyx ) ומכל המקומות בעולם היא בחרה לקיים את הופעתה בבארבי החדש. נדמה לי שזה היה  בגלל שהיה להם  פסנתר. איכשהו, כנראה בהמלצתו של שאול שהשם של הטלנטית הצעירה לא נראה לו מספיק מושך קהל, דיברנו על זה שאופיע לפניה בכמה שירים, וכך לגמרי ללא החלטה מודעת מצאתי את עצמי לראשונה מפורסם על לוחות המודעות של ההופעות תחת שמי המלא, אפילו ששאול מהבארבי הוסיף "בלובנד" בסוגריים לאחר שמי, כאילו שאותם שלושה וחצי אנשים שמכירים את בלובנד יבואו להופעת הקאמבק של.

למעשה חלפו כמעט שנתיים מאז ההופעה האחרונה של בלובנד והנה אני הולך לעלות על בימת הבארבי עם גיטרה שאני בקושי יודע לנגן עליה ושירים חדשים שאני בקושי סגור על המילים שלהם, ולעשות את זה מתוך ידיעה שאחרי הולכת לעלות זמרת גדולה.   נזקקתי למשהו שימלא אותי בביטחון ויקל עלי לעשות את הצעד הזה.

ועל חליפות הופעות ראשונות וכיצד בונים להקה מאיש אחד, נדון בפעם הבאה.

(ככה החליטו המנהלים שלי בהיס, אני רציתי לכתוב פה עוד אלפיים מילים על העניין, אבל אמרו לי שאם אני אמשיך להציף את הרשת בקצב הזה, לא יוותר אף אחד שיקנה את הדיסק או כל דבר שקשור להייקו בלוז 🙂

בנתיים, שוב תודה רבה לכם על הזמן והעניין.

(ואגב בצרוף מקרים ממוזל ביום חמישי הקרוב נופיע רות ואני בחיפה. במרתף 10 )

שבת שלום.