משהו על הדרך – עולם לא מושלם.

יש גם ימים כאלו, מהלומות ומהמורות ברצף בלתי הגיוני או הגון, גדרות מתעלקות הדרכים מתעקלות ומחסומים נערמים מכל עבר, והאופק הולך ומתרחק כשהספק שמאמיר ומכרסם בך, להמשיך? וכמה עוד אוכל למשוך? ולאן? וזה משנה משהו?

ואולי..

ואולי…

ואולי…

בסוף אחד השירים הפלאיים שנכתבו אי פעם – "עריקת חיות הקרקס", סיכם ייטס את המסע אל שאול תחתיות עצמך, למרות שהיה אירי, וגאה באיריותו, ייטס הבין היטב את בלוז היוצר, מי שבורא עולמות מבועת סבון בכדי לשנות את העולם המשונן שמנפץ אותן, צריך ללמוד בכל פעם מחדש איך להתחיל שוב, ומהתחלה גם

"עתה שסולמי נעלם

ועלי לשכב במקום בו כל הסולמות כולם מתחילים

בחנות הסמרטוטים המטונפים של הלב"

לא קל להיות הברון מינכהאוזן בפעם ה836, למצוא מהיכן להביא את הכוח הנחוץ בכדי להרים את עצמך שוב פעם מעלה מתוך עצמך, אך יותר מכאב מהלומות החיים וצריבת הכשלונות, מה שבאמת מחלחל ומרעיל את מי התהום של נשמתך, הוא הערעור המטלטל עד כדי אובדן אמונה בדרכך, כדרך הנכונה שבחרת לעצמך.
אבל גם אם הכל היה טעות טרגית, מסע רע לתפארת, עדיין, למזלי, הלילה הוזכר לי שמתחת לכל הכובעים והקסקטים, העמדות פנים וטקסי יום הכשלון ללילות חסרי גבורה, בבסיס הכל, ומעבר לכל, מזל גדול לגלות ומחדש שאי שם יש מקום שלעולם לא יחשיך…
לילה טוב ומטיב

אמצע הדרך – 14-16.06.10 x

14.06.10 יוהנה ז'בוטינסקי, באר שבע. אחרי המרפאה, אחרי הירקן הגזען, אחרי שהבנתי שיש התאבדויות של סלו מושן הנמשכות שנים. מצאתי את החתול הזה על הספסל ברחוב. לא יפיוף לא מתוחכם, רק חתול רחוב מכמיר לב שהתיישב באמצע היום ובהה בעוברים ולא שבים. רציתי לקחת אותו איתי למקום טוב יותר. אבל לא ידעתי היכן המקום הזה. השארתי לו מעט נקניק ולקחתי ממנו תמונה.

15.06.10 – פרק הציפורים, תל מונד.

חניתי ליד השלט. ירדתי מהמכונית כשהיום התקרב אל קיצו הכתום, מרחוק התערבבו דבורי האמהות בקריאות הילדים המשחקים והעלים הרוחשים,  הכל כמעט נרגע לחלוטין ורק השלט הזה נותר תמוה ולא מוסבר. למה אסור? ומי יאסור? וכיצד מגינים בהחלטיות אוסרת שכזו על מנוחתו הלילית של הפארק בתל מונד? תמהני.

16.06.10 – אולם כנסים ב', אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע,  כנס לכבוד פרישתו של פרופ'  מוריס רומני,  בארגונה והנחייתה של פרופ' חביבה פדיה.

* העובדות מספרות הכל, התחיל בחמש בצהרים נמשך כמעט ללא הפסקה עד השעה עשר בלילה. באמצע גם רקדו. למרות הדיבור החוזר ונשנה באוכל המזרחי הכיבוד לא היה מזרחי, רוגלך, לחמניות שחורות עם גבינה בולגרית, פסאודו סביח, פוסט בורקס.

* כשהפייטן יחיאל נהרי  שר "אינתא עומרי" הציצה סטודנטית ערביה מהדלת סקרה את האולם ומייד נסוגה חזרה אל המרחב הבטוח שבחוץ.  בפנים התחלקו הנוכחים לאלו שאטמו אוזניים בהפגנתיות לעומת אלו שמחאו כפיים בהתלהבות מופגנת.   זאת לא כל האמת, היו גם כאלו שהסתכלו על הסטונדטית הערביה ותהו מדוע היא נסוגה מייד.

* "Black + Jews = Blues" , ערן סבאג מצא בשיקגו את הנוסחה המנצחת.

* "בבתים של טריפוליטאים יש שלושה ברזים, ברז למים קרים, ברז למים חמים וברז לשמן". עמוס לביא מצטט את יוסי סוכרי שמצטט את ששי גז.

* בסיום הכנס שלחתי לעצמי ס.מ.ס – " זרות היא הבחירה היחידה שנכפית עליך".

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: