תראו מי חזר – לאה גדאייב ספקטור

לעתים נדמה שזה פורמט מת לחלוטין. רק "עוד זמרת עם גיטרה", ובכל זאת מאי שם מגיח שיר כזה ומזכיר לך שהכל קשור למהות וכוונה פנימית. אני עובד עם יוצרים בתחילת דרכם ועם השנים הבנתי שהבעיות שאני התמודדתי איתן בתחילת דרכי, הן אחרות לחלוטין מבעיות הזמן הזה. בעולם שכולו אקס – וואיי – זד פקטור, קשה גם ליוצרים בתחילת דרכם להבין מה הכוונה הפנימית שלהם. המיסוך הזה מחריש ומשתק ומייצר דור של יוצרים פגועים ונכים רוחנית, דור שמנסים לדבר ולהגיד משהו על החיים שלהם והעולם שלהם ובעיקר למצוא את קולם ברעש הנורא, וזה כל כך קשה, באמת שאני לא מקנא במי שמנסה להתחיל את דרכו האמנותית בעולם הזה כיום, אני הייתי כבר מזמן פורש, או יושב בבית ומעלה שירים לרשת בלי להתעסק עם כל הסחי שהעולם הזה מייצר (הערת העורך – זה לא בדיוק מה שאתה עושה כיום?)
ובכל זאת מדי פעם, מגיע משהו כזה שלמרות ששמעת כבר הכל, לא שמעת את הקול הפנימי בוקע מבפנים.
קוראים לאה גדב ספקטור, אין לי מושג מה היא, רק שיש לה את זה, החמקמק מכל.
אל תצפו להארה קוסמית והופעת המשיח, הייפ הוא חלק מהטריק של השטן לשכנע אותך בבינאריות של החיים – הכל או כלום, סופר בלאסטר או אפס.
למרות שאנחנו הולכים ונדחקים לשם, בידי הקאפוז, אנחנו עדיין בני אדם ולא ג'וקים במכונות.
הסימן הראשון ליופי הוא אמת אמר פעם בהופעתפילה הגאון מתל אביב יוסי בבליקי, ויוסי הוא אחד שיודע את הדעת, ומי שיודע לדעת ישמע כאן הרבה יופי לבוקר שישי מעורפל שכזה.

תהנו.

דואט לגיטרללה ואגם, מוזיקה מאגם מרגיס, ליטא 2017.

ליטא היתה המדינה האחרונה באירופה, לקבל עליה את המונותאיזם. למרות כל הכנסיות היפות, אני לא בטוח לגמרי שהליטאים, אכן קיבלו עליהם את עול השילוש הקדוש שהוא אחד וכו'. שרידי הפגאניות פה נמצאים בכל מקום, והליטאים אף מתגאים בהם. כמה ימים לצד אגם שקט ומהפנט גרמו לי להבין את משיכת הפגאניות לעומקה ולרוחבה. האל שבשמיים נותר כשמועה מרוחקת כשאתה חי במחיצת איתן טבע כה עמוק ונוכח, אשר משפיע על כל הווייתך ומטלטל את מערבולות התהום של נשמתך בעצם קרבתו.
שעות רבות התבוננתי באגם. מחלון החדר, משולחן האוכל, מהמזח, מהסירה. ישבתי לצידו, שטתי עליו וצללתי לתוכו, עד שחשתי את הוויתו המימית כישות עוצמתית בפני עצמה. אך רציתי להבין את מחשבותיי ותחושותיי ביחס אל הישות הזו, ועבורי, אין דרך יותר טובה מבחינתי לעשות זאת, מאשר לעשות מוזיקה.
באתי לליטא בכדי לנפוש עם המשפחה, לא באתי לכאן מוכן או עם רצון להקליט. אבל אין חופש מהקולות בראשך והתשוקות בדמך. כל מה שהיה לי זה גיטרללה (משהו בין יוקליילי לגיטרה) מחשב נייד ומיקרופון מובנה באוזניות.
עם כל האהבה שלי לציוד הקלטה משובח, הבנתי כבר לפני שנים, שמוזיקה עושים עם הרגע, עם התחושות והמורכבויות שמבעבעות בך, עם הצורך להשיג את היופי, עם הצורך להמשיג את האור, ולתפוס את הבלתי נתפס.
וכשזה שם בקצות האצבעות, זה לא חשוב מה יש מעבר להן, חשוב רק שיש יכולת ללכוד את החשמל הזה שזורם בך. כמו שעשיתי ב-'קלחים לפני הגשם', הקלטתי תוך הקשבה למתהווה, מתוך רצון לפסקל את הווה. מדי יום ישבתי לצד האגם, לחצתי על הכפתור האודם של ההקלטה והקשבתי.
הקשבתי לאדוות המים, לילדות שקפצו על טרמפולינה, לברבורים שבאו לעת ערב, לזבובי הדרקון הכחולים, למתקפת הסביונים הלבנים ששטפו את החוף, הקשבתי והשבתי – ניגנתי את הרגע.
זה דורש מיומנות מסוימת לכבות את כל מערכות ההגנות והמחשבה על תו, סולם, ומשפט מוזיקלי, אבל כפי שלמדתי משנותיי כחבר בהרכב We Are Ghosts הדבר הכי חשוב ביצירה הוא ההשראה, וכשהיא שם כדאי להאמין בעצמך וביכולות שלך כמוזיקאי, שכן רק אם תתמסר לאקראי ולגורל הבלתי ידוע, יש סיכוי שהבלתי ידוע יגריל אותך.
היום אנו עוזבים את האגם ועוברים למקום אחר, אני מקווה שמשהו מרוח המקום נשאר בין הצלילים. אבל את זה רק הזמן יגיד, אני הולך להפרד מהאגם ומשאיר אתכם עם הצלילים. 



בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: