אבות ישורון סינדיקט החלום והקאובוי המשותק במרתף הבוער בלאס וגאס.

 "אני חושב כי המוזיקה / יודעת עלינו כל מה / שיש לנו לדעת / על עצמנו". כתב אבות ישורון ומתוך בליל המלמולים על מה שקרה בלאס וגאס, וכל הפרשנים המלהגים על סיבות ומניעים, התנגן לו דווקא שיר ישן של 'סינדיקט החלום' בראשי.
סטיב ווין, אחד מכותבי השירים הגדולים האלמוניים ביותר, צייר פורטרט מדויק ביותר של חוסר התועלת הקיומית ששורה על המרחבים האמריקאים הגדולים. אלו אותם מרחבים שופעים שקורנים כ'אל דורדו' , עיר הזהב האגדית, למיליארדי אנשים מסביב לעולם. אותם מרחבי שפע שמטשטשים את היכולת להבחין בין הצורך האנושי לרצון.
השוטרים שאלו אותו – למה עשית את זה?
כשהדקו את האזיקים…
הוא הביט על מה שעשה ואמר
ובכן, אני לא ממש יודע
אני, לא ממש יודע
כי אתה מרגיש את זה בליבך
מרגיש בנשמתך
הולך ושב עד שאין בך שליטה
יש דברים שלא ניתן להגיד
האם אתה לא מרגיש את זה בוער?

מרגיש את זה בוער?

אלו אותם מרחבים מלאים בחלל הפנוי שיוצרים את האנומליה הזו אשר מצמיחה רוצים סדרתיים, כוכבי רוק ביזארים כלג'נדרי סטארדסט קאובוי  (ואם תהיתם, אז כן, מהשגעון הזה גנב בואי את השם של זיגי) ומוחות יצירתיים כדיויד לינץ'. לרוב קושרים את התפרצות הזעם הזו לשעמום, אולם יותר מהשעמום נראה לי שאפשר לתלות את האשמה על כתפי חוסר היכולת להכיל את הגודל העצום של זה, כמו את המהירות שבה אתה יכול להגיח משולי הלילה, להפוך בין רגע לסלב, לטפס לראש הערמה ולהפוך מפנסיונר אלמוני לפופ-סטאר רצחני באמצעות רובה אוטומטי וכמה לחיצות על ההדק.
להבדיל אלפי הבדלות, האיש שכינה את עצמו לג'נדרי סטארדאסט קאובוי הביע מאותו מקום אלמוני פלוני, הבליח לרגע אחד זוהר עם השיר המשתק שלו, ונעלם אל השקיעה הארוכה
 ככה נוצרים מיתוסים אמריקאים
לפני כמה שנים גיליתי במקרה, שהסיבה ששמו שירים שקטים בסוף הצד בתקליטי ויניל היתה קשורה לאספקט טכני, ככל שהמחט התקרבה אל לב התקליט הלכה ודעכה האיכות שהצליחה לתרגם בצורה יעילה את התדרים הגבוהים. לכן שמו את השירים עם הכי הרבה לילה בסוף הצד.  בשנות התשעים כולם שמעו קומפקט דיסקים ולא היתה סיבה טכנית לשים שירים שקטים בסוף האלבום ואכן כולם החביאו טרקים סודיים בסוך דקות של שתיקה ארוכות. אבל לפני כן כולם רצו להרדם עם שיר מערסל כזה שזורק אותך בחזרה מעולם הטללים והקסם אל תוך מדרכות השגרה עם ליטוף רך ומחבק.  'פגי סואסייד' האלבום של ג'וליאן קופ משנת 1991, היה אלבום קונספט סהרורי כל כך שאף פעם לא באמת הבנתי מה הוא רוצה בסופו של דבר. אהבתי הרבה שירים מתוכו, אבל אף אחד לא הרדים אותי יותר טוב מהשיר שסיים אותו.
היתה לי תחושה ברורה של מקום כשהקשבתי לו, מרתף בלאס וגאס, כמה סימבולי וכמה מובן. מתחת לאדמה בעיר שכל קסמה הוא זיוף הניאון הבלתי נגמר שבה. חשבתי על אלביס, חשבתי על ליברצ'ה ופסנתר היהלומים שלו, חשבתי על ז'ק ברל כמו בשירו ג'קי לוגם שמפניה ורודה עם אצבע בכל מדינה, וחשבתי על כל בדרן שאי פעם הלך ללס וגאס כדי לגמור את חייו כגימיק נוצץ בחיק השטן.
דמיינתי איך זה יהיה יום אחד כשאגיע לשם, כוכב לשעבר, מחוק מכל מה שהתרבות המערבית יכולה להציע לו פרט לריגוש הסופי הטמון בפגישה עם המוות בצורתו הטהורה ביותר.

שוב כרגיל – קשישטוף שטירן, ונדטה אלקטרונית והקשר בין שכול ומחול.

לפני כשנתיים בערך, גיליתי את המוזיקה של קשיש(טוף) שטרן, דרך הפקתו המעולה של ‏כפיר שתיוי‏ (‏‎Kfir Shtivi‎‏) חברי האהוב.
פרסמתי פה בפייסבוק, השמעתי בתוכנית הקצריפריה, ובתוכניות רדיו שבהם התארחתי, וזה עורר מעט עניין באחד היוצרים הייחודיים ביותר שפעלו כאן ולא זכו לשמץ של הכרה.
אמש שלח לי Roy Troy Hareven לשמוע את הקישור המצורף מהפרויקט החדש שלו – ונדטה אלקטרונית, התרגשתי לשמוע שטרוי הכיר את המוזיקה של קשישטוף דרך השיתופים שלי, יש משהו מאוד מעודד ביצירה שמגיעה אל קהל גם אחרי אחרי שנדמה כי כלו כל התקוות. הקשבתי לביצוע והופתעתי לגלות שמדובר בביצוע דאנסי ורקיד (!) לאחד משיריו הנוגים והנוגעים ביותר של קשיש -'שוב כרגיל'. הביצוע של קשישוף לשיר היה אחד משירי השכול הנוראיים והמזעזעים ביותר ששמעתי. המחשבה לקחת אותו למקומות רקידים, נשמעת על פניו כמתכון לאסון. אבל כשחושבים על זה, החיים כאן צמודים במחול לשכול בכל אספקט של החיים, מי לא מכיר נופל אחד או שניים? ומי מהנופלים לא רקד את, וב-חייו?
ואולי הגיע הזמן לעשות פראפרזה על דבריו של שלמה ארצי וכבר לסמן את בואם העתידי של טקסי זכרון אלטרנטיבים "נרקוד, נזכור" שכן אם יש דבר אחד שהשכול הוא שיוויני בו הוא גדיעת כל האספקטים של החיים. מהעצובים ועד השמחים ביותר, מהמרגשים ועד הבנאלים להפליא.
הנה הביצוע של טרוי:

 

והנה  הביצוע של קשישטוף בעצמו:

 

יום טוב ומטיב

 

חְבִּיבָּה מְסיכָּה, בסי סמית' וברכה צפירה – יתמות, אותנטיות ובלוז הזהות.

הזמרת היהודיה תוניסאית - חְבִּיבָּה מְסיכָּה
הזמרת היהודיה תוניסאית – חְבִּיבָּה מְסיכָּה

החשיבה האנושית מתקשה עם מורכבות. כמה קל לנו לחלק את העולם לשניים, ימין מול שמאל, עשיר מול עני, יהודי מול כל השאר. היום לפני 87 שנים נרצחה הזמרת היהודיה-תוניסאית חְבִּיבָּה מְסיכָּה. כשנחשפתי לסיפורה הפנטסטי של חְבִּיבָּה מְסיכָּה במסגרת המחקר שלי על תולדות המוזיקה של יוצאי ארצות האסלם בישראל (מזרחית בקיצור…), יכולתי להבין כמה מורכבים היו חייהם של מי שחיו את סימן השאלה הזה שבין זהות דתית ללאומיות גאוגרפית והשתייכות חברתית – קרי, אבותינו בגולה. מעבר לסיפור הטראגי (ראו פוסט מצורף) מְסיכָּה, היתה התגלמות המורכבות הזו. כיתומה מהוריה בגיל צעיר קיבלה מְסיכָּה חינוך יהודי צרפתי וליבראלי בבית דודתה הזמרת. אך היא נודעה מי שהביעה עמדות כנגד היותה של תוניסה מדינת חסות צרפתית (מאז 1881) וזאת למרות שבערוב ימיה עמדה להינשא לאהובה הנוצרי צרפתי.
מְסיכָּה סיימה את חייה בהיותה בת 30, בצורה טראגית כאשר מחזר אובסיסי בן 80, פרץ אל דירתה, שפך עליה חומר דליק והצית אותה.
המוזיקה שהותירה מְסיכָּה היתה שילוב מרתק ומאוד מפתיע של מזרח ומערב. קשה לטעות בזהות המובחנת המתגלמת בשירה המסולסלת ומעוטרת שקולה נושא עימו ממאות שנות מסורת, אך גם קל לשמוע את המפגש שבין התרבות המגראבית, לתרבות האירופאית איטלקית וצרפתית שספגה בתוניסיה, המתבטאים בתפיסה המקצבית, בהטיה המאוד ייחודית של שירתה (הפרייזינג) המבקשת לתווך בו זמנית את הסינקופיות הצפון אפריקאית עם המקצב האירופאי המרובע, ובליווי הפסנתר הרומנטי ובקצב הסלוני של השירים.

מרתק להשוות את הסינטזה הקוהרנטית ומכילה לשני קצותיה שיצרה מְסיכָּה לשתי דמויות-זמרות בנות תקופתה: הראשונה – מלכת הבלוז של התקופה בסי סמית', אף היא יתומה מהוריה שצמחה מהרחובות לכלל קיסרית הבלוז כזמרת פורצת גבולות אישיים תרבותיים וחברתיים, סמית' כמְסיכָּה, ידעה לגשר על מכשול המקצבים בצורה טבעית ושרה את חוויותיה המועצמות כילדה פגועה בעולם. סמי' שימרה בתוכה את מסורת הבלוז העממית, אך עטפה אותה במעטה מהוגן ותרבותי יותר של עולם הוודויל שאליו נשאבה, במובן הזה, סמית' יצרה בלוז שהיה פופלרי להפליא בתקופתה, אך היה כמעט בלוז עבור מי שלא יכל לצרוך אותו כתרבות אותנטית מהרחוב, סמית' הצליחה בקרב הקהל השחור העירוני ובקרב הקהל הלבן בצורה נדירה לאשה שחורה, גבוהה עד כדי להתפס כמאיימת, ובי סקסואלית ידועה, למרות שלכאורה אין מחלוקת על האותנטיות של סמית', כדאי לזכור שבערוב ימיה, הוצאה סמית' מהפקה שיכלה לסמן את חזרתה למרכז העניינים, בשל היותה פחות מדי בלוזית, ו"סוויניגית" מדי, כלומר יותר מדי מתוחכמת בשביל להיות "אותנטית" עבור המפיק הלבן ג'ון האמונד, שהחליף אותה עם בילי הולידיי –

הדמות השלישית שמרתק להשוות בינה לבין מְסיכָּה, היא הזמרת הידועה והמשפיעה ביותר במחוזותינו, ברכה צפירה.
צפירה, עשתה מהלך דומה לסמית' ומְסיכָּה בשילוב ובהטמעה שבין מסורות מנוגדות במהותן ובחיפוש אחר האותנטי. עבודותיה של צפירה עם נחום נרדי, יצרו מהלך שבו הפגישה צפירה את ה"מזרחי" עם המערבי. עבור יהודים רבים באירופה המערבית של שנות השלושים, היתה צפירה התגלמות היהדות החדשה שנוצקה לה בארץ ישראל בין שני חלקי העם בעל האתוס היהודי המשותף, אך התרבות הכה שונה.
ההבדל הגדול בין צפירה לסמית' ומְסיכָּה, טמון בביוגראפיה. למרות היותה בת למשפחה תימנית, צפירה שאף היא התייתמה משני הוריה בגיל צעיר ביותר (3-4) היתה צריכה לנכס לעצמה את המסורת המוזיקלית יהודית-תימנית עתיקה, בעיניים של מי שמבקש את מקוריותו. בבחורתה יצרה צפירה, חיבור כמעט מדומיין ואוריינטליסטי בין המסורת ממנה באה לבין התרבות שאליה ביקשה להשתייך וממנה נדחתה, עד שהנכיחה את עצמה כפי שאחרים ראו בה. ההשוואה למְסיכָּה מבהירה היטב את ההבדלים בין מי שהוא אינטרינזי למסורתו, כלומר שייך מעצם מהותו, לבין מי שנלכדה בסבך הזהויות כמעט בעל כורחה ואימצה לעצמה את האפשרות להפוך למייצגת המסורת שממנה הגיעה, אך לא בתוכה צמחה.
ה'שריטה' באותנטיות של צפירה היא זו שהוליכה אותה בחשאי לעמוד לצד בתי כנסת של תימנים בכרם ולספוג לתוכה משהו מהמסורת שאבדה מצד אחד, ומצד שני היא גם זו שגרמה לה להתעקש עם נרדי לא לשלב שום כלי בעל צליל 'מזרחי' במוזיקה שיצרו השניים וכך להדחיק במשך עשורים את האופציה לסינטזה אמיתית של תרבות יוצאי ארצות האסלם ויוצאי אירופה במפגש הארץ ישראלי.

מי שירצה להעמיק עוד בסיפורה של מסיכה והקהילה היהודית בתוניס, מוזמן לקרוא את ספרו המרתק של פרופ' ירון צור על יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות, בספריית כותר הזמינה און ליין

יום טוב ומטיב.

כלם מעשים בודדים – לזכרו של המשורר אורי ברנשטיין.

 הערב הלך המשורר אורי ברנשטיין לעולמו. אורי היה משורר נדיר ונהדר עוצמתי ובעל קול ייחודי. אבל הכרתי אותו תחילה כשלמדתי אצלו בתוכנית המאסטר לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון. אורי היה מורה נדיר שלמדתי ממנו רבות. הוא הכיר לי משוררים שאהב כפי שאף אחד אחר לא ידע לעשות. בזכותו כושפתי מייטס, הרגשתי את פנחס שדה, והבנתי את טי.אס אליוט. אורי היה מורה קשוח מאוד, הוא דרש ממך לא מעט. יתרה מזו, הוא אף פעם לא ויתר או הקל עליך, אבל אם עמדת בתנאים שלו, זכית ללמוד ממעיין נובע ושוטף של אהבה לשירה ולכתיבה. מאסטר שהכיר שירים ומשוררים, ואת הקשר הייחודי שבינם היטב. שנים לאחר מכן אגלה שהוא פרש בפנינו את רעיונותיו שיקבוצו מאוחר יותר בספרו "על הפרסונה", שבעיני הוא בגדר קריאת חובה לכל מי שרוצה לעסוק בכתיבה.
כיום שאני מלמד כתיבה בעצמי, אני יודע היטב כמה חשובים היו שיעוריו לגיבוש הרבה מהרעיונות שאיתם אני מסתובב כיום בעולם ומלמד בעצמי.
את שירתו של אורי הכרתי, כשצחי ובירה מעשן הזמן אמרו לי שאני חייב להלחין שיר של המשורר שרק בשבילו הם באו ללמוד בבאר שבע. השיר שרצו שאלחין נקרא 'מעל עננים'.
פתחתי את הספר רפרפתי על השיר, לא התחברתי. סגרתי . בירה אמרה לי שחבל ונתנה לי דף עם השיר מודפס, תקרא אותו שוב בקשה – אמרה לי.
אמרתי תודה, קיפלתי, שמתי בארנק ושכחתי מזה כליל.
כמה חודשים לאחר מכן, בנסיעה כאובה מצאתי את הפתק וקראתי את השיר וזה מילא אותי דמעות, זה חנק לי את הלב.
לאורי היתה יכולת נדירה לתפוס רגעים מדויקים של משבר ואושר בשירתו. השיר הזה תפס אותי ברגע שכזה. רגע שבו התבוננתי בתוכי ובחיי ותהיתי לאן ללכת מכאן. הייתי רצף שאינו מתחבר והשורה הזו ראתה אותי כפי שאני – אני יושב והולך ועומד – וכלם מעשים בודדים…
עד שהגעתי הביתה השיר הולחן. את השיר הזה תוכלו לשמוע בקישור המצורף. מתוך האלבום שהוצאתי בשנת 2009 – כלם מעשים בודדים.
לפני כמה ימים העלתי את האלבום להאזנה והורדה חינמית לרגל יום הולדתו ה81 של ברנשטיין. לא ידעתי שכל כך מהר אפרסם אותו שוב, ובנסיבות גשומות שכאלו.
אני מזמין אתכם לשמוע את כל האלבום ולהוריד אותו אל המחשב שלכם, ובעיקר אל לבבכם.
יהי זכרו ברוך.

מתכת כבדה – אבול מוגרד וצליל הזהות החשמלי

ולמה שלא ישתגעו הזקנים? שאל המשורר ייטס בעבר. זקנה היא בהחלט אחד הדברים שהעולם המודרני עוד לומד להתמודד עימה. איזו משמעות יש לזמן שבו בני אדם לא עובדים ולרוב מתנתקים מהרדיפה שלהם אחר הישגים בעולם הזה?
אבול מוגרד (Abul Mogard) עבד כל חייו במפעל לעיבוד מתכת בבלגרד. הוא לא היה מוזיקאי. אך כשיצא לגמלאות, החל מוגרד להתנסות ביצירת הקלטות באמצעות אורגני פרפיסה וציוד אלקטרוני בסיסי שאת רובו בנה בעצמו כדי לפענח עבורו כיצד נשמע הזמן הנעלם. וכך סיפר מוגרד בראיון: "תמיד הייתי מודע לצלילים ואיך שהם העניקו למקום מסוים – אופי.  כשפרשתי מעבודתי הרגשתי אבוד. אם אתה רגיל לסביבה במשך כל כך הרבה שנים, מאוד קשה להסתגל לתנאים חדשים. הבנתי שיצירת צלילים דומים לאלו שהייתי שומע כשהייתי במפעל, גורמת לי להרגיש כאילו שאני עדיין בחלל העבודה; חשתי שאני עדיין חי את החיים שהייתי מורגל בהם, והזהות שלי שמורה באיזו דרך. עבורי, מוזיקה היתה הדרך להשאר בחיים."

בעשור השביעי לחייו, מוגרד החל ליצור ולהקליט מוזיקה בשביל להזכיר לו מי הוא היה, המוזיקה שחזרה את צליל מפעל המתכת בו בילה כל חייו. וסביר להניח שעל פניו זה נשמע לכם כמו מתכון לאסון רעש בלתי פוסק, אבל המוזיקה שמוגרד יוצר מגלה שמתחת לזרועות הפלדה יש לב משורר לירי ונפלא. אפשר להבין בקלות למה טום יורק מרדיוהד השמיע אותו בתוכניתו, המוזיקה של מוגרד מכילה את אותו חומר אפל שמהם גוזרים ראשי הרדיו אל חזונם על הקיום והיקום, אבל זה ממש לא כל מה שיש במוזיקה שלו.

אבל זה לא כל מה שיש בו, יש במוזיקה של מוגרד פשטות וליריות נדירה. קשה להאמין שמדובר באדם שאלו אלבומיו הראשונים, שכן מוגרד נשמע כמו אמן מגובש ובעל צליל וחותם משלו, שזה הישג לא קטן בתחום מוזיקת האמייבנט. למרות שאני בספק אם מוגרד שמע את המוזיקה של ברייאן אינו היצירה שלו נשמעת כמו המשך מרתק למיטב האלבומים של אינו בשנות השבעים. הרעיון של מוזיקה כמתעדת מקום מהזכרונות, וספציפית "מפעל מתכת" מורגשת היטב באלבום.  אך מה שהפתיע אותי הוא כמה ליריות ניתן ליצור מרחש מכונות.

או כפי שכתב אחד ממעריציו – אם זה הרחש של מפעל עיבוד מתכת, כנראה שבחרתי במקצוע הלא נכון

תקשיבו

פרגמנטים רוקנרולים, מחשבות מילים וצלילים, לזכרו של צ'רלי מגירה

כבר במפגש הראשון עימו, הבנתי שצ'רלי מגירה היה אדם שחי את חלומותיו עד תומם. היתה סביבו מין הילה מגוננת של מי שנמצא תמיד בדרך ל… ואילו אתה וכל הסובב אותו, הם רק תחנה חולפת בדרכו. כאילו שהמציאות הבנאלית ביותר –    חשבונות מים, של מה עשית בצבא, ומה אתה חושב על הפוליטיקה, אף פעם לא הצליחה לשרוט או להכשיל את צעדיו קדימה בנעליו המבריקות, והן תמיד היו מבריקות.  במקרה של צ'רלי זה היה ברור שזה לא באמת שינה מהיכן הוא מגיע, גבי אבודרהם מבית שאן יצר את צ'ארלי מגירה מקרעי חלומותיו ושלל אהבותיו. ואם העולם סביבו לא היה מסונכרן עימו, הוא עשה את מה שתמיד עשה, חייך, העביר אצבעות בבלוריתו, והמשיך קדימה כמו מי שחי בסרט שלו, בשביל המיוחד שלו.

צ'רלי לא ניסה להסתנכרן עם העולם, עם קסם אישי בלתי נגמר, הוא חתר כל חייו לסנכרן את העולם אליו, ולהכיר לכולם את העולם הפלאי שבתוכו חי. צ'רלי מגירה היה איש שכופף את חוקי הזמן והמרחב רחוק כל כך אחורה והצידה, עד שלרגעים היה נדמה כי הוא מצא את השער אל העתיד. והעתיד שלו זהר לפניו כמו פסל אייקוני של אלביס מואר באורות הרחוקים של ממפיס. שכן רק אדם עם דמיון כה רב יכל, להגיע לבסוף אל הארץ המובטחת ולצלוח אותה מקצה אל קצה עם גיטרה איטלקית עתיקה,  בלורית חצופה, ואמונה דתית עמוקה ומוצדקת בדרכו. שכן צ'רלי מגירה היה אדם הדוק ואדוק באמונתו, ולדת שלו קראו בפשטות – רוק'נ'רול.

צ'רלי מגירה וההיליביליז של עמק בית שאן
צ'רלי מגירה וההיליביליז של עמק בית שאן

מתישהו בשנת 2001 נתן לי יורם אליקים מפאקט, דיסק עם עם המלצה ברורה – תקשיב זה טוב. כפי שלמדתי עם השנים הטוב של יורם היה המ-ה-מ-ם של שאר בני האדם. אבל לא היה צריך לשכנע אותי יותר מדי, כחובב של אלביס והפיפטיז, היה לי ברור שמי שהוציא את הדיסק הזה ידע בדיוק מה הוא עושה. מהעטיפה עם השם המוזר "דה אבטומטיק מיסטרזינגר ממבו שיק" דרך שמות הקטעים הסוריאליסטים ועד צילום העטיפה, מייד ידעתי שמדובר באדם שחי את עולם המוזיקה הנאיבית של שנות החמישים, אבל זה אפילו לא התקרב להכין אותי למה ששכן בפנים. החזון המוזיקלי השלם והמהפנט שצ'רלי יצר, כמו צליל הגיטרה הבודדה שלו, זו שקראה ממרחקי הריורב האינסופי, כבשה אותי.

התקשרתי ליורם – מה זה? ראישו? איזו להקה ישראלית עלומה מהפיפטיז? לא לא, זה צ'רלי מגירה, והוא מעכשיו, ואז הוסיף בחיוך – פחות או יותר. איך זה יכול להיות אמרתי לו?  אי אפשר לחיות ולכתוב ככה היום, מה זה הוא הגיע מהחלל החיצון? דומה, השיב לי יורם, בית שאן.

כל כך נפעמתי מהמוזיקה של מגירה, מהיכולת שלו לקשור את המקום שממנו הוא הגיח אל חלומות הרוק'נ'רול – Down At The Rasco הוא קרא לאחד הקטעים היפים באלבום ומייד היה לי ברור על מה הוא מדבר. מגירה הגיח מהפריפריה הישראלית כדי להפוך את המקום הכי רחוק מלב העניינים, לדבר הכי מעניין שקרה בסביבה. בחסדו המופלא ועם צליל גיטרה בודדה, הצליח מגירה להפוך את בית שאן, כור מחצבתו, לדבר הכי מגניב שיכולת לדמיין. לעיר שדיויד לינץ' נוסע כדי לנפוש בה כדי לקבל השראה. ביקשתי מיורם את הטלפון שלו, והתקשרתי מאוד התעניינתי בפרטים הטכנים. כיצד הצליח לרקוח  צליל כל כך מדויק של שנות החמישים. איך שהוא ענה לקו בדיבור החולמני שלו, הבנתי את התשובה.  היתה לי תחושה שאני מדבר דרך מכונת זמן אל אדם שבא מהעתיד, מצא חוברת קומיקס משנות החמישים ומיד הבין איפה כל האנושות טעתה, ושם לעצמו מטרה לתקן את הדרך.

מאוחר יותר שוחחנו על האלבום, והוא שמח לספר לי בפרוטרוט על דרכי ההקלטה שלו, אבל זה לא כלל שמות של ציודים, מיקרופונים או פרטים טכניים. "אני מסתרק יפה ושם את החולצה הטובה ביותר שלי לפני שאני מתחיל להקליט" אמר כמגלה לי סוד גדול, ובמובן מסוים זה באמת היה הסוד הגדול שלו. באותו הרגע הבנתי שנתקלתי בדבר האמיתי – האיש לא היה רטרו בשום דבר, הוא פשוט חי את העולם המוזיקלי שלו בכל רגע ורגע מחייו. זו לא היתה מסיכה, הוא פשוט חי בקרבנו כמי שחי ביקום מקביל שבו אלביס מעולם לא מת, בית שאן היתה עמק של בורים כפריים, ומגירה נשלח לכאן עם משימה – לגאול את בני האדם מהשעמום והשגרה עם חולצה זוהרת, גיטרה מחודדת, והרבה אור בעיניים.

באותה תקופה לימדתי סאונד והפקה במכללת ספיר והזמנתי אותו למפגש עם תלמידי הקורס. רציתי להראות להם שזה לא רק הציוד אלא גם האטיטיוד. צ'רלי היה נרגש לקראת המפגש והגיע מוכן עם פתק גדול ועליו שלל עצות למוזיקאים טכנאים ומפיקים. הדבר הראשון שהתחיל בו היה ציטוט של הדלאי למה -"אינני יודע אם היקום עם כל הגלקסיות שבו, כוכבים ופלנטות, הוא בעל משמעות עמוקה או לא. אבל זה ברור שאנו כבני אדם החיים על פני הפלנטה הזו, ניצבים בפני המשימה ליצור חיים שמחים יותר לעצמנו, ולכן, זה חשוב לגלות מהו הדבר שיביא את האושר הגדול ביותר."

התמונה שלו מחייך ברוחב לב מחזיק ביד את הפתק נרגש בפני כל התלמידים חוזרת אלי כעת. בתחילה הסתכלו עליו התלמידים בתמהון גדול, שכן לא היה להם ברור מי זה הווירדו הזה, ואיך להכיל את האיש הייחודי הזה שמדבר על תסרוקת ולצחצח נעליים לפני שאתה לוחץ על הדיסטורשן. עד שצ'רלי התחיל לפרוק את האפקטים בפדלים שלו, ושם בין כולם, שילב מגירה צפרדע ירוקה וקטנה מפלסטיק, עליה היה לוחץ בכל פעם שרצה להשמיע צפצוף. הצפרדע שברה את הקרח. וכמוני, גם התלמידים התאהבו באישיות המיוחדת שלו ובמוזיקליות יוצאת הדופן שלו, והדרך מלאת הכבוד ומטרה שבה הוא התייחס אל הגיטרה ואל המוזיקה שלו.

הוא אמנם יצא מבית שאן, לתל אביב, ברלין, אמריקה… אבל ללהקתו קרא The Bet She'an Valley Hillbillies ולא במקרה. בכל פעם שדיברנו או נפגשנו חשתי כי תמיד נוכחת ישות נוספת עימנו, משק כנפי ההיסטוריה, תחושת שליחות עמוקה, או הבנה אמיתית שהוא מנסה לחלוק עימנו את עולמו. תקראו לזה איך שתרצו, האיש היה ייחודי שופע רעיונות, ותמיד עם תחושה שהוא ממש בדרך, תמיד בדרך, הולך בדרך הגדולה עד שיגיע. ואם יש שביב של שמחה או אור בידיעה המרה על מותו בגיל כה מוקדם, הרי שזו התחושה שלפתע רואים את כל הדרך המוזיקלית הייחודית שעשה מגירה בעשור וחצי שחלפו מאז צאת אלבום הבכורה שלו, כסיפור אחד עם התחלה ברורה ומבריקה, אמצע מזהיר ומליל אמש, גם סוף.

להתראות צ'רלי ובין שיר לשיר, מסור ד"ש אוהב לאלביס…

הקדשתי לצ'רלי תוכנית מיוחדת של הקצרפיריה וניתן לשמוע אותה אם תלחצו כאן 

LOW – הקוד השבור של השקט

1995 – יכולתי לחיות בתקווה

"שלושה אינצ'ים מעל הרצפה. האיש בקופסא רוצה את נשמתי שרופה. ואני עייף. האם זו האמת? הוא אמר, או שהכאב קל מדי ? יותר מדי מילים, יותר מדי מילים "

WORDS

הנה האמת על דיסק אחד שהציל את חיי ביום שישי צהוב במיוחד בשנת 95. הנה האמת על השטף שזרם והתגבר לאורך כל ההכנות לעוד סוף שבוע אבוד במדבר העכור של עצמך. הייתי חייב לראות אותו מתגנב לחנות שבע דקות לפני הסגירה, "יכולתי לחיות בתקוה" היה חייב להגיע באותו היום. ההוא שבגללו היא הלכה. לקחתי אותו בגלל העטיפה הצנועה עם הילד הקטן שדוהה לו בפינה, בתוכו היה מוצפן כל מה שנותר לי לומר לה…

"אם את שומעת את הצרחות האלה
תחזרי אלי ילדה
תחזרי, ידיי יבשות
אבל אני יודע שהם
יספיקו לעוד לילה אחד
יותר מדי מילים, יותר מדי מילים"

WORDS

שנים אחר כך פגשתי אותו בנסיבות משתנות.אמר שזיהה את המבט הצורב בעין שלי; "לא כל כך אהבתי אותה, כמו שהיה לי חבל על מערכת היחסים האומללה שלכם,במובן מסוים עשיתי לך חסד…"

"LOW כל כך שקטים שאתה יכול לשמוע את הנשימות של עצמך
באמצע ההופעה, הבעיה היא שהם משאירים אותך חסר נשימה"

אוורט טרו, כותב במלודי מייקר, את האמת לאמיתה.

מילה אחת לכל שיר
מילים,
פחד,
חתך,
גלישה,
עצלות,
שיר-ערש,
ים,
מטה,
נגרר,
חבל,
קרן-שמש .

יש קוד שבור בשפה המינמליסטית של השקט. תחושה של וילון קרוע מתנפנף ברוח האיטית בצד החלון, בחדר לבן וריק לחלוטין פרט לרצון לשלוט בכאב שנותר, כשהמוזיקה היא מעבר למילים, המילים מעבר למוזיקה, ואתה נותר תלוי בקצה המיטה שלך, תוהה איך הגעת למצב שבו מצילה אחת חרישית נוגעת בך יותר מאלף ידיים רועדות.

"אומרים לך: תבוא מחר
אין כלום בשבילך עכשיו
אתה מקשיב בכוונה רבה
וגולש "

SLIDE

המוזיקה הזו היא קינה לחברה שגוועת בשקט. לדור של ילדים אבודים שגדלו עם הידיעה שאי אפשר לחזור הביתה יותר, לנעורים שהתעצלו מלהכנס לתלם שנהרס עוד לפני שנחרש. אז מה עוד נותר שלא נאמר כבר אינסוף פעמים ? לאן אפשר ללכת כשכל הדרכים ידועות מתחילתן ועד סופן ?
אבל יש ילד דוהה על העטיפה של הדיסק הזה,

ילד שרושם לעצמו על שולחן הכתיבה שלו, ילד שרושם את הקוד השבור של השקט, את התקוה בשורה שעוד לא נכתבה, על קרן שמש אחת.

1996 ~ שארית ארוכה ~

"השאלתי לה את המילון האהוב עליי
חזר ממנה עם דפים תלושים "
VIOLENCE

מתמטיקה תמיד הכשילה אותי. אולי היו אלה השברים ששברו אותי, או חוסר היכולת שלי להבין למה צריך לשבור את השלם לחלקים. תרגילי החלוקה והמבוכה שחשתי ליד הלוח, השארית הארוכה והמספר הלא הגיוני שנותר לך. גם אז הידיים שלי רעדו כשראיתי את הדיסק באוזן. LOW חדש עם מנורה בודדת על רקע אפור מעורפל המוכר אמר שהוא פחות טוב מהקודם ויש המון דיסקים חדשים יותר, ועצובים יותר. שכדאי לך לשמוע, התנצלתי שאני ממהר לאוטובוס ואין לי זמן לשום דבר אחר. למה נותרתי נבוך כל כך ?

" כל כך הרבה זמן חיכית
וחשבת שזה שכך
מבויש מהכל
הנזק שנגרם
נופל כמו טיפטוף מלמעלה
מבויש מהכל "
SHAME

השיר הכי יפה אי פעם נפרש לו מבויש מהכל כמו אדוה איטית במים עם הרמוניות קוליות שבריאן ווילסון שומע בחלומות מהאוזן החרשת שלו, מתעורר ולא מצליח לשחזר. הקוורטות הזכות, כמו יחסים לא פתורים בינך לבין עצמך במינימליות מבוישת שגורמת לכל דבר להשמע עצום ובעל יופי אינסופי .

"פעם הרגשת בחיים
נוכח לזמן מה
אלו מתחתיך מכרו את עצמם
אלו מעליך יודעים "
BELOW & ABOVE

והנה שוב הימים ללא סוף וכל הסופים מלאי הים שאתה מתכנן לעצמך נשמעים כמו צליל השרשראות החלודות של נדנדות ילדים ברוח. אתה עומד בתור, תוהה לאן אותה תחושה נעלמה האם היא אי פעם היתה איתך או שהכל הזיה ?

"ואתה יכול לראות אותה
לפני שהכל נסדק ונשבר
היא זורקת אבנים על פנסי רחוב
משאירה את מחליף המנורות עסוק"

STREETLIGHT

האם יש מישהו שיזרוק לי חבל? האם נותרה עוד מישהי שאפשר דרכה לראות?
האם נותר מה לקחת הלאה אל מעבר לשורות?

"הם לקחו הכל
כמה שנים לא הייתי כאן ?"
TAKE

אז בחדר ההמתנה לעצמך אתה יושב ומקשיב לכל שאלה חרישית שהדיסק הזה מכיל
ותוהה האם אני חייב להישאר?


1997 ~ הוילון מכה בצוות השחקנים ~

"על המדרגות נתת לי חלקים מהתוכנית
בשער מסרת לידיי חלקים מהתוכנית
האם אני יכולה להחזיק בזה לשבוע ? "

THE PLAN

יש שקיעות שנמשכות שנים ואתה לא שם לב. ויש בשיר הזה עשר שניות שבתוכן טמונים חיים שלמים. הוילון החונק שעל העטיפה והתוף הבודד סימנו היטב את צליל העומק המוכר אבל משהו היה שונה.

"אמא אומרת שהאסטרונאוטים יביאו אותו הביתה
אמא אומרת שהמכונית לא תצליח להגיע עד האגם
אבל אני לא יודע אמא אומרת שחווה היא
המקום הטוב היותר לקרוא לו בית
אבל אני לא יודע
אמא אומרת שהרסנו את גופה
"

MOM SAYS

התקופה הכחולה אני וכל צוות השחקנים הפגועים משאריות נשים מפוברקות אמיתיות וכל מה שבינהן, נוקמים בגוף שהורס ונהרס, מחייבים את האסטרונאוטים לרדת לכדור הארץ, בכל טריפ סהרורי שלוקח אותך למעלה אבאמא מתרחקים לצידו השני של העולם, אני נותרתי גבוה מעל האוקינוס, משוטט באיזורים האפורים של החיים פעם פוקח עין פעם חולם שאני נרדם ולראשונה מבין שהחשיכה יכולה להיות האור עם הכי הרבה שתיקה.

"אתה תיקח את זה בחזרה
תהילה או כישלון
אתה תיקח את זה בחזרה
טהור או נקוב
אתה בהמתנה
"

STANDBY

אין דרך לברוח מעצמך. אתה חייב ללמוד לחיות עם עצמך מתישהו, בגללה או בזכותה זה ממש לא משנה לכל המילים האלה שאבדו בתוכך. היית שם, נגעת בזה ועכשיו כל הכוכבים כבים. תצחק מדי פעם, תתמלא תשוקה ואל תפחד מהצד שבך, גם רשע הוא אנרגיה שמזיזה.

"האם אתה מוצא תשובות ?
האם אתה מדבר בשפות זרות ?
האם אתה מלא בכעס ?
האם יש בך עוד תשוקה ?
האם זה קל להתמקח ?
האם יש דרכים לשרוד ?
האם זה יהרוג אותך
אם תתן את אמונך ?
"

LUST

אז ניסיתי ונכשלתי והגיע הזמן להודות, שיש דברים שלמרות הכל לא נועדו להיות, ניסיתי ונכשלתי וכנראה שכבר אין עוד למה לקוות, אני חוזר הביתה לחיים ללא חלומות.

"יש הרבה דברים שאפשר לפחד מהם
כמו רוחות רפאים, מוות,
ולטפס גבוה מדי
יש כל כך הרבה דברים שאפשר לפחד מהם
אבל אל תפחד מהחשיכה "

DARK

1998 ~עוד סיבה אחת לשכוח ~

הגיע מרחוק כל כך עם מדבקה אדומה. 98 08 06, הופעה חיה בלונדון ביום הולדתי. מתנת יום ההולדת הכי מרגשת שקבלתי אי פעם. על העטיפה תאור מדויק של כל מסיבות יום ההולדת שלי . כנסיה פנימית, פרפרי כלונסאות שחורים, קירות כתומים, שמשות צהובות וספסל חום ריק שממתין למשהו שלא מגיע אף פעם.
מאחור מצולמת גלויה משומשת של נהר רחוק
ועוד סיבה אחת לשכוח.

1999 ~שם סודי ~

"אני זוכר כל מספר
אני זוכר טקס סיום
אני זוכר פנים צבועים
הם לא האמינו שזה היית אתה
אני ידעתי
"

I REMEMBER

הוא הגיע מהרשת ביום שישי סיום מבטיח לתקופה אחרת רקע אפור קודר ופרחים סגולים חיים האם יש תקוה שהזמנים אכן משתנים ?

"והאור שורף את עורך
בשפה שאתה לא מבין
זה לא כל כך קשה
אבל זה לא הכל
קולות קטנים מאוד
שומע אותם מכל כיוון שהם קוראים
שני צעדים מסביב לחדר
אתה יכול לכרוע ברך על לבן "

TWO STEP

הפואטיקה הביתית כשהיא ואני משחקים על השטיח הכתום בסלון הבית הכי חם שהיה לי אי פעם
דווקא בחורף הכי יבש, יש דמעות שמחכות שנים כדי להפוך לחיוך.

"בקרוב זה יגמר
אני צחקתי מעבר לכתפך
יש מסר שיוצא הלילה
אבל אף אחד לא מסתכל על השמיים
ואת חושבת שאיני יודע את שמך
והפנים שלך עכשיו בלהבות
ואת חושבת שאיני יודע את שמך
ואני עומד שם נדהם מהכל "

SOON

המוזיקה הופכת למשהו שיש בו יותר חום לשניים. פשוט יותר ויותר פשוט האם אני עדיין מחוסן אהבה ?

"האם הלילה ימשך לנצח ?
השארי לצידי כי הלילה ביחד
יהיה אלוהי
אבל ברגע שזה נגמר
פניך נעלמות
נגד השמש
הירח
האם אני בצד האחר
כל כך עיוור
כל כך ארוך
להתראות
לילה טוב "

WILL THE NIGHT

כולם רוצים ללכת הביתה. רק עכשיו הבנתי למה.


2001 – דברים שאבדנו באש ~

"את תקבלי את תגמולך
את תקבלי את תגמולך
מהי הזונה שאתה חי בשבילה ?
האם זה כה מוטעה לחשוב שתהיה עוד אחת ?
תמיד יש אחת ששוה לחכות עבורה
מהי הזונה שאתה חי בשבילה ?
את ממלאת את הבית עם פעמונים
אבל מי יכול לחיות ככה ?
את רוצה לדבר כמו מלאכים
אבל את לא יכולה "

WHORE

הרבה דברים אבדנו באש לתמיד. עוד אהבה סדוקה נשברת ושוב לבד במעגל. הכל נגמר ולא נותר דבר פרט לכעס לא ממומש על חוסר היכולת שלי לכעוס על האחת שאתה שונאוהב כל כך ( אני רק רוצה מתרחקת ) כל הדברים שהיו ואינם ( נשארנו ידידים ? ) הכל אבד בלהבות המייגעות של המציאות.

" חכי — זה מאוחר מדי

פספסנו את התאריך הלך , אני מניח

עם כל השאר, כל השאר
הם לעולם לא יעירו אותנו בזמן
"

JULY

אבל המפגשים החטופים ברחוב, אבל העצב כחול כשאת לא רואה אני נעלם ומתרחק במהירות השקט

"אני לא זקוק לקרן לייזר
אני לא זקוק לזמן
תשאירי אותי במכונית
תרגיעי את מוחך השתוי
אני זקוק לחסדך לבד "

LASER BEAM

זה לא יקרה כבר. תמיד הראש יודע והלב מסרב

"כשהם מצאו את גופתך
איXים ענקיים על עינייך
עם החצי שלך מהכופר
קנית פרחי חמניה מתוקים מתוקים מתוקים
ונתת אותם ללילה
מתחת לכוכב דויד
מאה שנים מאחורי עיני
ועם החצי שלי מהכופר
קניתי פרחי חמניה מתוקים מתוקים מתוקים
ונתתי אותם ללילה "

SUNFLOWER

אז כמה לבד אפשר כבר להיות ? וכמה דרכים ישארו אבודות ?
כמה בערך? וכמה ליד? וכמה לאט עוברת שנת חושך אחת ?
והנה שוב הלילה הארוך מגיח.

LOW – הופעה חיה @ פסטיבל בניקסים ספרד 09.08.2002

אם הם לא היו מופיעים לא הייתי נוסע לפסטיבל. כאב לי ששמו אותם דווקא מול בל וסבסטיאן כי רציתי מאוד לראות גם את הסקוטים הסימפטים אבל נאלצתי לוותר. על הברזלים שמתחת לבמה אני פוגש עיתונאי צרפתי ומתברר שגם הוא מכור ללהקה הזאת בעודינו מחליפים דברים שנינו יחד חוזים במחזה משונה ביותר- מאחורינו מגיחים שני נערים ספרדים כבני 18, שאחד מהם פשוט ענק. גבוה ושמן מאוד ונראה אם ננסח זאת בעדינות – כנער חוסה ומוגבל וחברו שנראה כמו ירקן ערס מהשוק של ברצלונה. הם שואלים אותנו מי אמור להופיע עכשיו. עונים להם – LOW, ומצפים שהם ישאלו איזה מוזיקה הם עושים וילכו. אבל להפתעתנו הסנוביסטית אנו רואים אותם מחייכים ואומרים "בן זונה, זה כאן" בהתרגשות. הם נעמדים בצמוד אלינו כל ההופעה. ומהרגע שLOW עולים לבמה לסדר את הכלים. שני הבחורים לידינו מתחילים לצעוק "מימי- מימי- אלן- אלן" ולתדהמתנו האליטיסטית משהו אנו מגלים שהם מעריצים את LOW כאילו היו בריטני ספירס או דומותיה (?!).

במהלך ההופעה מתברר שהם מכירים כל מילה ומילה מהשירים. לראות את הענק העדין עוצם את עיניו ומתפלל לשיריהם עם ידיים משולבות על חזהו היה מחזה מדהים שלא ישכח במהרה.

LOW עומדים קרוב מאוד אחד לשני ונראים כמעט אבודים על הבמה הגדולה. בהתאמה למוזיקה שלהם כמות הציוד היא מינימליסטית ביותר. נדמה לי שהם הלהקה היחידה בעולם שיכולה לנסוע להופעה על קטנוע כשכל הציוד עליהם. גיטרה חשמלית באס, שני אפקטים, מצילה אחת, תוף אחד וזהו.

אלן נראה כמו מישהו שיצא כרגע מכנס קומונרים של בני עקיבא רק בלי כיפה סרוגה. מימי, בהתאמה, נראית כמו אמא צעירה מאיזו התנחלות עם מכנסי ג'ינס ובלי שביס. רק זאק מראה טיפת רוקנרול עם מראה של סטודנט לפילוסופיה. הם מתארגנים לבדם על הבמה במהירות ובלי שום הקדמה אלן מתחיל לצווח את Lordy (הצל את נשמתי אלוהי …") בפאנטיות עמוקה.

תוך שניות אנחנו עפים כל הדרך מעיירת נופש ספרדית של המאה ה-21 לגדות המיסיסיפי של שנות ה-30. אל המקום שבו רוברט ג'ונסון מוכר את נשמתו לשטן ומשנה את עולם המוזיקה לנצח. אני נזכר במילותיו האלמותיות של גרייל מארקוס "הבלוז אינו תבנית אקורדים, הבלוז הוא תחושה…". אבל מי זוכר מה יש מעבר לאולם הזה? הם מנגנים שני שירים מהדיסק הבא Canada, John Prine שמסתמן כשונה בעוצמתו ממה שהם עשו עד עכשיו וכרגיל אצלם הכל מותיר אותך תוהה איך הם מסוגלים להשתנות כל כך ולהישמע תמיד הם.

אלן מתנצל בפני הקהל על זה ששנה שעברה הם הבריזו מהפסטיבל ברגע האחרון כי, ואני מצטט
We were told that you are mean, but now we know… better…
מימי מאחורה מעירה לו ואומרת לו "אלן תהיה נחמד!".
אלן כילד שובב שנתפס בקלקלתו ממהר לשנות את הנושא כשהוא אומר למיקרופון בספרדית "פתוח, סגור, פתוח, סגור. פתוח, סגור" ומייד אח"כ הם מנגנים רצף מדהים של שירים.

הם מתחילים עם Words הפותח את אלבום הבכורה שלהם ומתנהל במתח איטי מרתק. ההרמוניות הקוליות מצליחות לגרום לך להבין מה זה יופי טהור, אתה מפחד לנשום שזה לא יעלם.

Laser Beam השברירי ממשיך את הצלילה הזאת.השקט מסביבי מדהים. זה לא יאומן שבאמצע פסטיבל הומה אנשים נוצרת מעין בועה שבה עשרות אנשים מרותקים לכל הברה ולחישה של מלאך בשם מימי.

Two Steps מסחרר ועכשיו אני על סף דמעות. Starfire נשמע כמו מקום ראשון במצעד הפיזמונים של גן עדן. עם סיומת הלה לה לה לה הילדותית שמגדירה מחדש את המילה אושר. Soon, הוא ההמנון הבודד ביותר לכל אלה שאין להם מדינה. שיר שממלא אותך תקוה שאולי…

ואז מגיע Dinosaur Act ומוכיח שאנרגיות פנימיות עצומות משמרות את עצמן גם בלי דיסטורשנים ותופים הולמים. אף פעם לא הצלחתי להבין איך אפשר לשמוע את המוזיקה הפרטית כל כך עם עוד אנשים אבל כשהאולם כולו שר את Will the Night כתפילה זכה וחרישית אתה לא יכול שלא להרגיש אחדות עם כל העולם מסביבך.
התפילה נגמרת.
הם יורדים מהבמה והקהל שהיה מהופנט במשך שעה מתעורר מהטיול לגן עדן בחסות להקת הבית של אלוהים. בפעם הראשונה בחיי אני שומע מחיאות כפיים שנשמעות כמו אלפי הללויות. אפילו מנהל הבמה שמשום מה רוצה להעלות כבר איזה די ג'יי. מבין שאם הוא רוצה לצאת בחיים מכאן הוא חייב לתת להם לעלות להדרן, מה שממש ממש ממש לא מקובל לעשות בהופעות פסטיבלים שכאלה. הם חוזרים מופתעים מזה שנתנו להם ועושים את Lust לבקשתו של הקהל שמחזיק בכל מילה בשיר כבגלגל הצלה. אח"כ כולנו רוצים עוד ועוד אבל פשוט אין דרך שמשהו יהיה יותר שלם מזה.
כשהם חוזרים לקפל את הציוד שלהם (בעצמם, מחזה די נדיר בפסטיבל עמוס העוזרים ונערים מקפלים), אנשים פשוט מתחננים לכל דבר שהם יתנו כדי שתשאר להם מזכרת מגן העדן הזה – מקלות תופים, רשימת שירים, מיתרים קרועים, או חתימה על התקליטים אלן וזאק יורדים לקהל ובעצמם נראים די המומים מהענין.
הם מחיייכים ונעלמים.
אני מתחיל להבין איך נוצרות דתות

2002 ~אמון ~

"אם אני לא אריה
ואני לא אי
אם הזמן הוא יהלום
אז בסדר"

TIME IS A DIAMOND

שינוי. האם כל מה שאנחנו מצפים ממי שאהבנו בעבר זה שהוא ישתנה ? הכעס על עצמך נשאר זהה אם אתה לא משנה את מה שאתה. כולם מעריכים את הזיקיות שמשתנות מתקליט לתקליט. לך לאלקטרוניקה תחזור לאיזה רטרו תעמיק את ההיכרות שלך עם לאונג' רק אל תחזור על עצמך ומה שלא תעשה לעולם אל תתחיב להגיד שום דבר משמעותי. הכל הולך בזמן שבו הפשע הכי גדול זה להאמין במשהו או להוציא דיסק עם סאונד הרטרו של השנה שעברה.

"אני לא מפחד להתעורר
אני לא מפחד להחתך
כי אתה לא יכול לקחת את זה לקנדה
אתה לא יכול לקחת את זה לשום מקום
"

CANDA

יש בתקליט הזה תחושה של אנשים שמצאו את עצמם ו LOW אף פעם לא היו אבודים. אז כמה תקליטים הם היו צריכים להוציא כדי שאנשים יתחילו לומר : רגע מי הכניס את הדוסים הורסי המסיבות האלה בדלת הקידמית ?
עכשיו אתם יודעים את התשובה.

"אתה הולך מערבה
שם לא ימצאו אותך
עם שדיה של אימך
והחיצים המורעלים
כי אתה רואה שחור
ואני רואה צללים
כי אני הכיבשה
ואתה איש מת "

I AM THE LAMB

LOW תמיד עמדו על אי בודד מחויבים רק לאמת הפנימית שלהם ולכבשת שבילים חדשים בעולמם הפרטי שם ללכת עמוק יותר לתוך עצמך שווה לעושר המוחלט. מהתקליט הראשון נוסחה ההגדרה שפחות שווה יותר. ובכל זאת כל תקליט נישמע דומה ושונה באותה מידה. התיפוף הפרימיטיבי, הבאס התת מימי, הגיטרות בצבעי מיים וההרמוניות המלאכיות היו שם מההתחלה.
אבל הנה בתקליט החדש יש באס עם דיסטורשן, מקלדות פרימיטיביות פסנתרים ילדותיים וסימפולים של קולות הזויים ומצד שני יש כאן מקהלות בעלות אופי גרגוריאני שירי שאלה ותשובה בסיגנון גוספל וקדרות קצבית של בלוז שורשי ועמוק, אז מה מקשר את כל אלה ? אמון – הוא תקליט דתי לחלוטין.

ומי שחושב שאנשים דתיים הם כאלו שמצאו את עצמם ולא מתחבטים אף פעם לגבי האמונה שלהם, טועה .

"כשהיינו צעירים
רצינו למות
אבל צלילם של תופים
ומילותיו של ילד
הביאו אור שונה "

Last Snowstorm of the Year

אז האם "אמון" הוא תקליט שונה כל כך ?
התשובה שלי היא, קצת כן והרבה LOW
האם הוא מאכזב ?
ממש לא.

העצב פינה מקום למלנכוליה סימני השאלה הפכו לתהיות והשחור הפך לצללים. ההבדל הוא בגוונים לא בצבעי היסוד.

"זה נישמע כמו סכיני גילוח באוזניי
הפעמון הזה מצלצל כך כבר שנים
יום אחד אני אוותר על הכל
ככה שרים את חסד מופלא "

That's How You Sing Amazing Grace

כמו טבעת נוספת בקליפת העץ המתבגר, כל דיסק של LOW תמיד מסמן סוף תקופה אחת ותחילתה של אחרת. יותר משאני מקשיב לשירים האלה, השירים הם אלו שמקשיבים לי.
כמו שלישיית חברים ותיקים שמגיחים לביקור פעם בשנה, LOW מגיעים מתיישבים לך במערכת ומזכירים לך שאתה יכול לפתוח את המילון תחת הערך אמון הדדי ושם תימצא את תמונתם של אלן, מימי, וזק.
אל תתנו לזה להעלם מחייכם
אמון הוא דבר כל כך נדיר.

"אני רוצה להאמין,
אני רוצה להאמין
כן, אני רוצה להאמין
אז רק תמשיך ותספור כוכבים
כאילו שיום אחד אתה תגלה
כמה יש שם בדיוק
וכולנו נוכל ללכת הביתה
כי אין שום דבר יותר עצוב
מאיש ששוכב על גבו וסופר כוכבים
אבל אני רוצה להאמין
אני רוצה להאמין"

Little Argument with Myself

ג'נדק – האיש שלא שם

רובם של האנשים משרתים את המדינה לא כבני אדם, אלא כמכונות עם גופם. הם חיילי הצבא, הסוהרים והשוטרים. ברוב המקרים אין הם פועלים בחופשיות על פי מצפונם או שיפוטם המוסרי, אלא שמים את עצמם באותה מדרגה כמו העץ, האדמה והאבנים. אם היה ביכולתנו לייצר אנשי עץ, סביר להניח שהם היו יכולים למלא את התפקיד באותה מידה.

אנשים שכאלה אינם ראויים לכבוד יותר מאשר ניתן לדחליל או לגוש לכלוך. שוויים הוא כשווי הכלבים או הסוסים, ועדיין הם נחשבים בעיני הכלל כאזרחים טובים ומכובדים. אחרים כמו רוב המחוקקים, ראשי ממשלה, פוליטיקאים, שרים ונושאי מישרות, משרתים את המדינה בעיקר בעזרת ראשיהם. וככאלו הם לעיתים נדירות מבצעים אבחנות מוסריות. הם עלולים באותה מידת נאמנות לשרת את אלוהים או את השטן מבלי להתכוון לכך.

רק קומץ מועט של גיבורים, פטריוטים, קדושים מעונים, חלוצים, רפורמטורים ואנשים במובן הגדול של המילה, משרתים את המדינה גם עם מצפונם. וכך בהכרח מתנגדים לה רוב הזמן. בדרך כלל מתייחסים אליהם כאל אויבי המדינה."

            הנרי דויד ת'ורו – "אי ציות אזרחי"

בואו ונהיה נוסטלגים לרגע. בואו נדבר על התחושה הזאת שפשוט מכריחה אותך להכנס פנימה, בכל פעם שאתה עובר ליד חנות תקליטים לא מוכרת. והנה אתה נכנס, מתעלם ממבטיהם השואלים של המוכרים ומייד מפנה את גבך אליהם, ומתחיל לנבור בקרב חתיכות פלסטיק, נייר ומתכת בתקווה של נקרופיל מזדקן, שאולי היום תצא משם עם איזה ריגוש חדש שלא הכרת אף פעם.

והנה הרטט המוכר בקצות האצבעות שהולכות במקומך ומחייכות למראה עטיפה כל כך מוכרת מהבית, עד שאתה כמעט מרגיש צורך לשאול אותה: "היי, מה בחורה נחמדה שכמוך עושה בחור שכזה?". והשמות המוכרים מתערבבים בין השמות שנשמעים מוכרים והדיסקים שאתה לא רוצה לקנות מתערבבים בין הדיסקים שלא קנית עדיין ותכננת לקנות יום אחד. אבל לא. לא היום חברים. היום אני מחפש משהו חדש. ריגוש לא מוכר, משהו שונה, שמאותו רגע חייך לא יהיו אותו דבר.

אבל מתי היתה הפעם האחרונה שמשהו כזה אכן קרה לכם? כיום אין שום פיסת מידע שלא זמינה בכמה לחיצות עכבר והקשות מקלדת, והשאלה היא האם באמת יש אי שם בקצה הרחוק של הקשת איזה שהוא אוצר שעדיין לא התגלה?
על הגבול הלא ברור בין קצה הקשת ואגדה אורבנית שעדיין לא סופרה, ניצבת דמותו המסתורית של ג'נדק, האיש שכבר רבע מאה אף פעם לא שם, ובכל זאת מטיל צל ענק.

האניגמה הגדולה של העולם המערבי

ב-1978 הופיע לראשונה תקליט שנשא את השם Jandek. לתקליט קראו "Ready for the House" ועל העטיפה שלו הופיעה תמונה סתמית של פנים-בית עם ספה כחולה, שטיח מקיר לקיר, פנלים סגולים, וילון צהוב, שידה קטנה ועליה אגרטל עם פרחים אדומים. על הצד האחורי של העטיפה הופיעו רק שמות השירים ושם של חברת תקליטים לא ידועה, "Corwood Industries", עם המספר קטלוגי 0739.
התקליט לא הופץ לחנויות, לא נשלח לעיתונים, ואלמלא היו מגיעים בדואר עותקים ספורים לכמה תחנות רדיו מכללות בארה"ב, לא היתה כל עדות מוחשית לקיומו. מאז ועד היום הופיעו כבר 34 תקליטים הנושאים את השם ג'נדק – כולם בפורמט זהה, עם תמונה אקראית לכאורה מקדימה ורשימת שירים מאחור, מודפסת כמכתב כופר על גבי מכונת כתיבה אנונימית.
לא ניתן להשיג אותם בשום מקום אלא אם תשלחו מכתב לתיבת הדואר של קורווד אינדסטריז ביוסטון טקסס ארה"ב. ותמורת 80 דולר תקבלו 20 דיסקים או תקליטים. התקליטים האלו הם העדות היחידה לקיומו של ג'נדק, מפני שלמרות שתמונותיו מופיעות על גבי עטיפות התקליטים, אף אחד לא ראה אותו אי פעם במציאות והוא מעולם לא התראיין לתקשורת או הופיע בפני קהל תחת השם ג'נדק. שום סינגל לא נשלח מטעמו לתחנות הרדיו ושום קליפ לא נחשף ב-MTV.
למרות זאת, כאשר ביקש המגזין האמריקני "ספין" לסכם את שנות השמונים, נבחר ג'נדק לצד מדונה ופרינס כאחד מעשרת האמנים הכי מעניינים של אותו עשור. וכפי שניסח זאת היטב אחד ממעריציו – ג'יימס מק-ניו, הבאסיסט של יו לה טנגו: "את הטיטאניק כבר מצאו, אבל ג'נדק נותר האניגמה הגדולה של עולם המוזיקה המערבי".

פולק בלוז של נווד בין כוכבי

אם כריס קארטר, יוצר "תיקים באפילה" היה שומע על ג'נדק, סביר להניח שהיה מקדיש לו פרק או שניים, בו מאלדר וסקאלי יוצאים לחפש אחריו כהוכחה חותכת לכך שיצורים מהחלל אכן נחתו בכדור הארץ, ואחד מהם כנראה מנסה לתקשר עם העולם דרך עשיית מוסיקה.
המוסיקה של ג'נדק אינה מצייתת לשום קוד מלודי, הרמוני, אסתטי או אופנתי שאתם מכירים, והנסיון לתאר אותה במילים משול לנסיון ללמד פרד לדבר ארמית. זוהי מוסיקה שמאתגרת כל הגדרה, כולל את ההגדרה למוסיקה עצמה, וכמעט ניתן לומר עליה שלמרות העובדה שהיא קיימת, אין שום דרך להמציא אותה.
אפשר לקרוא לזה פולק בלוז של נווד בין כוכבי, אפשר לקרוא לזה סלו-סאדקור לו-פיי פרימיטיב פסיכדלי או כל צירוף הברות ושמות אחרים, ועדיין זה לא יהיה דומה לשום דבר שאתם מכירים.
השירים מתחילים בנקודה אקראית ומסתיימים כמה דקות אחרי-כן מבלי שיעברו דרך איזו נקודת יחוס מוכרת כמו בית או פיזמון וללא שום שינוי כלשהו באמצע. מינימליזם טוטאלי שמתמצה בקול  אנושי (?) עם רקע מוסיקלי של גיטרה אחת, שנשמעת כאילו כוונה בצורה הכי דיסהרמונית שיש, ומנגנת בקצב שאין דרך לספור אותו.
בדרך כלל אחרי פתיחה של כמה תוים חסרי כל קשר שחוזרים וחוזרים על עצמם כמו חיטוט אינסופי בפצע, מופיע קול מוזר מאין כמוהו שכמעט מתכחש לעובדת קיומו. אבוד בצורה ילדותית מצד אחד ומצד שני כמעט מלגלג. כאילו כל זה אינו אלא בדיחה פרטית גדולה על חשבון המאזין.
מדי פעם מופיעים בשירים תופים פרימיטיבים שנשמעים כאילו המתופף נתקל או נופל על תופים לראשונה בזמן ההקלטה; מדי פעם נושף ג'נדק במפוחית ומדי פעם מצטרפת אליו זמרת העונה לשם ננסי, אבל זה לא באמת משנה. מעל הכל ישנה הרגשה של חוסר תועלת קיומית ששורה תמידית על תקליטיו של ג'נדק ויוצרת תחושת אי נוחות עצומה, כאילו שמישהו פתח בפנייך צוהר לעולם אינסופי של משטחים אפורים מלאים בכלום ריקני שמתמשך ומתמשך ומתמשך.
האוזן לא מוצאת במה להאחז, ובכל זאת יש שם משהו שלא מרפה ממך, ומכריח אותך להקשיב לו עוד ועוד. המילים נשזרות אחת בשניה בצורה שמזכירה התבוננות בציורים הפארדוקסלים של אם.סי אשר. המוח תופס שיש שם משהו הגיוני ופארדוקסלי שמחבר את כל הקצוות, אבל לעולם לא מסוגל להכיל בו זמנית הן את הפארדוקס והן את ההגיון.
הטקסטים נעים תמידית בין הביזארי לבנאלי ובין המחריד לאווילי, ואיכשהו תמיד מצליחים לגעת בך בנקודות הכי מוזרות של חייך. אולי העובדה שהוא כל כך שונה גרמה לכמה מבקרים להכתיר את ג'נדק בתואר "המוסיקאי הגרוע ביותר אי פעם", ואני מודה שבהאזנות ראשוניות זה אכן נשמע לעיתים כאוסף גלי הקול הכי מעוות, חובבני וחסר כישרון שהוקלט

כל כך נדיר שאי אפשר להאמין

תחושתי האישית היא שהשירים של ג'נדק מתנהלים לפי הגיון פנימי שברור רק לו, ומזה נובעת יחודיותו. ישנם הרבה יוצרים שעושים דברים משונים בשביל המוזרות, ישנם אינסוף חובבים חסרי כישרון שמוציאים תקליטים מזעזעים מבחינה מוזיקלית, איכשהו ג'נדק מצליח להתעלות מעבר לכל זה. הוא פשוט שונה. גם אחרי האזנה רצופה לעשרות משיריו, אני עדיין לא מסוגל לפענח את האניגמה הזו, ועדיין מתקשה להסביר לעצמי את תחושת הזרות והמוזרות הטבועה תמידית במוסיקה שלו, שאולי מסתכמת היטב במילותיו שלו, "הקשיבו לצליל של נפילה מתמדת".
עטיפות התקליטים של ג'נדק הקדימו את זמנן. אין ספק שחלק גדול מאמני השוליים של שנות התשעים, כמו פייבמנט ופאלאס הושפעו מהן. במבט ראשון הן נראות כאוסף תמונות אקראיות של ג'נדק ותמונות סתמיות מתוך ביתו וסביבתו הקרובה. אבל במבט שני הן גם נראות כתמונות שרוצח סדרתי היה משאיר אחריו במקום הרצח כחלק מאיזה מסר שהוא מנסה להעביר ליקום.
פעם אנו רואים את ג'נדק הילד חצי מוסתר ומבוהל ממשהו, ואח"כ את ג'נדק הבוגר בכניסה לבית, חופר באדמה. פעם אנו רואים חדר חשוך עם חלון מכוסה בווילונות ופעם רואים את הבית מבחוץ. האם יש שם מסר שמוחבא בין כל העטיפות? קשה לומר, אבל התבוננות מקרוב בפנים שעל העטיפה מגלה אדם מחושב ומנותק מאוד, עם מבט חוקר וחד שנראה כאילו הוא מנסה לומר משהו ואינו יודע איך.
"כל כך נדיר שאי אפשר להאמין" – קרא לאחד משיריו, ואכן, לאורך כל התקליטים שלו יצר ג'נדק עולם פרטי של דימויים ונקודות התייחסות שממקמות אותו בעולם מקביל לזה שלנו. תקליטיו יכולים להוות תשובה מוצלחת לשאלה, מה שומע אנדרואיד פרנואידי בדיכאון, או מה היה קורה אם צ'ארלס מנסון היה מצטרף לביץ' בויז ומשפיע על דור שלם של מוסיקאים.
במובן מסוים המיסתורין שאופף את ג'נדק יכול היה לשמש בסיס ליצירת מניפולציה תקשורתית כגון זו של הרזידנטס או השרוף. אבל כפי שהוכח מסיפורה של העיתונאית קאטי ויין, שעשתה תחקיר במשך כחצי שנה וטוענת שאכן איתרה ופגשה את ג'נדק, כנראה שהוא אינו מעוניין בכך.
לדבריה, הוא ביקש ממנה לכבד את פרטיותו ולא לפרסם את כתובתו. אחרי ששתה עימה בירה באיזה פאב ודיבר איתה על הקשר בין אלרגיות למאכלי חלב, היא שאלה אותו מה הוא רוצה שאנשים יבינו מיצירתו.

"אין שם שום דבר להבין", הוא ענה והלך לדרכו.

מה הוא בונה שם בפנים?

חברת האינדי הקטנה SummerSteps הוציאה בשנים האחרונות שני אלבומי מחווה לג'נדק. באלבומים  מבצעים אומנים כמו LOW, ת'רסטון מור, אוליביה טרמור קונטרול ברייט אייז, ג'ף טווידי (ווילקו), ועוד רבים אחרים. למרות ההערכה שלי לרוב האמנים, הייתי ממליץ לכם לוותר על הדיסק הזה. יש משהו פשוט לא נכון בלשמוע את השירים של ג'נדק מבוצעים בצורה נכונה או מקצועית אם תרצו.
לאוזניי, המחווה הכי מרגשת לג'דק עד היום נמצאת בשיר שטום וויטס כתב על טד קאזינסקי היונובמבר אולם נדמה לי שהוא מתאים במיוחד גם לג'נדק

"מה הוא בונה שם בפנים?
יש לו מנוי למגאזינים האלה
הוא אף פעם לא מנופף לשלום כשהוא עובר
הוא מחביא משהו מאיתנו
אין לו ילדים, אין לו חברים
והמדשאה שלו מתייבשת
ומה הסיפור של כל החבילות שהוא שולח?
מה הוא בונה שם בפנים?
מה לעזאזל הוא בונה שם בפנים"

כבר 25  שנים שג'נדק מחכה לחללית האם שתיקח אותו הביתה, וממשיך בינתיים בבניית היקום המקביל שלו בהתמדה מעוררת השתאות של פרד דובר ארמית.
חפשו אותו באתר ששהקים לו מעריץ פאנטי, או בתיבת דואר 15375 ביוסטון טקסס 77220. חייכם לא יהיו אותו דבר אחרי זה.

אפילוג

כשהרשימה הזו פורסמה לראשונה בשנת 2002, האנגימה של ג'נדק כבר היתה ברורה וכמעט ממוסדת. לאחר רבע מאה של התנהלות זהה מול המדיה, נדמה היה שהוא מוצא את דרך הפעולה הנוחה לו. מדי שנה יצאו שניים שלושה אלבומים, היו לו כמה אלפי מעריצים שקנו כל אלבום שלו ודנו בשינויים בכל אחד ואחד במרחבי הרשת. המבקרים כבר הכירו את פועלו , ולמעשה הוא היה עוד כוכב אינדי ידוע (יחסית ) בקרב קהילת האינדי האמריקאית והעולמית.

באותה שנה נעשה סרט על התופעה. שני יוצרי סרטים הלכו לראיין כמה וכמה מבקרי מוזיקה, מומחים בג'נדלוגיה, עיתונאים שהתעסקו באיש וביצירתו לאורך השנים, ולמעשה כל מי שהיה לו משהו מעניין להגיד על ג'נדק.

הסרט חשף לראשונה ראיון טלפוני שערך רוב טרובי ב1985 עם  ג'נדק.  עד היום זהו הראיון היחידי הידוע שבו ג'נדק התייחס למוזיקה שלו. הראיון חושף את הדואליות של ג'נדק. מצד אחד הוא מסביר את מקור שמו המוזר (זה היה חודש ינואר, ודברתי בטלפון עם בחור בשם דקר, אז חשבתי  שצרוף שמותיהם יתן לי שם מקורי, january+dekker = Jandek  ) והופך אותו למעט בנאלי, מובן מאליו. ומצד שני הוא לא נותן ולו קצה חוט לגבי שותפיו לעשייה מוזיקלית או כל מידע עליו.

לפני כשנתיים החל ג'נדק בצורה מפתיעה במיוחד להופיע לפני קהל. אחרי שנים של התבודדות עלה האיש על בימת הפסטיבל למוזיקה באדינבורו וניגן סט שלם של שירים לא ידועים (כנראה מאולתרים על המקום). בשנה האחרונה הוא התחיל להופיע ברחבי ארה"ב ועדיין אין הוא מתראיין או מסרב לדבר. עם זאת, מאוד יכול להיות שלאור ההתפתחות הזו צפוי גם ראיון אי שם בעתיד.

דיסקוגרפיה מומלצת.

 1978 – Ready For The House
תחשבו על כל השעות המתות האלה בחייכם. על הזמן שחיכיתם בתור למשרד הפנים והתבוננתם במספרים  המתחלפים באיטיות, על הזמן שעמדתם בסופר וראיתם איך מישהו לפניכם פורק עוד ועוד מוצרים על הפס הנע, כל הזמן שבו חיכיתם חצי שעה לאוטובוס באמצע הערב ותהיתם לאן נוסעות כל המכוניות האלו,

ככה, בדיוק ככה נשמע האלבום הזה. תשעה שירים ששמונה מתוכם נשמעים כמו אותו שיר על אקורד אחד בדיוק והאחרון הוא מעבר בין כל האקורדים הקיימים בסולם ללא שלבים. אבן היסוד של כל יצירתו.  מוזר, ובנאלי, מנותק ומכמיר כמו בכיו של ילד אבוד, מדכדך פשוט מדכדך.

1981 -Six and Six
חלומות בשחור ולבן – התקליט הזה הוא בדיוק כמו הקודם אבל הרבה יותר. אוסף חירחורים והרהורים מתמשכים של ילד שנקבר בחיים, והוא ממציא לו חברים דמיוניים ודמונים בתוך הארון . האלבום היחידי שאני מכיר שגורם לג'וי דיויז'ן להישמע כמו מאדנס.

1984 – Interstellar Discussion
על העטיפה יש תופים והתקליט אכן מלא בהם. זה מרגיש כמו האלבום שהוויט סטרייפס שמעו לפני שהם הקימו להקה פרימיטיבי ועתידני באותו הזמן. ובחיי שהשיר האחרון נישמע כמו שיר ילדים של מישפחת אדמס.

1986- Telegraph Melts
אלבום הציר של ג'נדק בשנות השמונים הוא וננסי (זמרת וכנראה חברה לחיים שמופיעה לראשונה באלבומו משנת 1982 – Chair Beside a Window ) כניראה חיים ביחד. השילוב שלו ושל ננסי אהובתו (?) גורם לGUVERNOR ROHDES ו STAR IN THE SKY להישמע כמו שירי האהבה הכי מוזרים שנשמעו אי פעם
מהצד השני כנראה שמרוב אושר ג'נדק עושה מוזיקת פופ לרוצחים סידרתיים.

"יש לי אקדח
יש לי אקדח
אם את רוצה לצחוק
אל תצבעי את שינייך
אבל את צבעת את שינייך!!!
אל תצבעי את שינייך…
"

באלבום זה מופיע השיר היחיד שאיכשהו ניתן היה לההפך ללהיט של ג'נדק. You Painted Your Teeth. הוא פחות או יותר ג'נדק משתגע על המיקרופון בשאגות רצח איומות, כשברקע ננסי והתופים מקשקשים ביחד.
אני מכיר אנשים שישלמו כסף בשביל למחוק מזכרונם את החוויה היחודית הכרוכה בשמיעת השיר  הזה (ואני ממש מתנצל בפניהם עכשיו.) השיר הזה היה כל כך מוצלח עד שג'נדק הקליט אותו שוב בעוד תקליט.
מייד אח"כ ג'נדק שיר על משלוח כרטיס ליום האם, אם אני הייתי אימו הייתי מתאבד אחרי השיר הזה.
התקליט מסתיים עם דואט בינו לבין ננסי שניקרא House On The Hill  -החלום האמריקאי על בית ואהבה
הופך לסיוט מוחשי החותם תקליט מבעית.

1987- Blue Corpse 
ג'נדק נפרד מננסי וחוזר לנגן סולו עם עצמו כמעט בכל התקליט. הגופה כבר לא נרקבת היא כחולה. האלבום הזה הוא פשוט אחד מהדברים הכי בודדים ועצובים שיש בעולם. אנדרואיד פארנוידי שר את הבלוז.

1996- White Box Requiem  
אחרי כמה תקליטים עם גיטרה חשמלית ג'נדק נכנע לטרנד שנות ה 90 ומוציא את האנפלגד הכי מוזר אי פעם.
רק הקול המעוות שלו וגיטרה אקוסטית.

2002 –  I threw You Away

יש טענה שכל ההקלטות של ג'נדק נעשו בתקופה קצרה מתי שהוא בתחילת שנות השמונים ופשוט שוחררו במשך השנים. בכל מקרה התקליט הזה שבא אחרי כמה תקליטים שבהם ג'אנדק פשוט מדבר ללא שום כלי. ג'אנדק חוזר לשירים הקול שלו נישמע בוגר יותר אבל עדיין מעניין לגלות שהסאונד של התקליט די דומה לתקליטו הראשון