הקלאסיקיה

כמו הרבה דברים טובים זה התחיל מהפסקת עשר בלילה של מיכל ניב. ערב אחד מצאתי את עצמי מרים עיניי מספרי הגאולוגיה ומתבונן במכשיר הרדיו בהשתאות. הצליל הזה שעולה מולך כמו מסך קטיפה אדום באולם הקולנוע רגע לפני שהאור מתחיל לרצד באפילה הגדולה, החלל המעושן הזה סביב הזמר שלוחש, נקרע, שם את הלב שלו מול  המקרופון ולא מתבייש להגיש את זה בצורה הכי פשוטה שיש – " I Long I long For You "

מי אלה הרהרתי לעצמי? זה כמו הפוגס אחרי ששוטטו בכל מחילות הגיהנום ואבדו את שמחת החיים האירית שלהם, כמו ג'ון קייל עם רגשות שאפשר גם להרגיש, זה כמו… רגע זה לא כמו! זה שיר גדול בזכות עצמו!.

נזקקתי לאוזני הקרקל שלי, כדי לפענח את חיתוך דיבורה הבלתי אפשרי של מיכל ניב, כשלאטה:  "איי לונג פור יו של ההה-אלמנט אוף קריים,  ותודו שזה שיר מוצלח במיוחד לחורף סוער שכזה…"   צדיקה ז"ל.
פאסט פורווד כמה חודשים. האוטובוס שיורד מירושלים אל השפלה ביום חמישי אחר הצהריים, דוהר במהירות כאילו משתף במירוץ אל מול הערב השוקע, מי משניהם יגיע ראשון אל הים. אני יושב במושב האחורי כשמצידי האחד יושבת הנקסט, לפני שהיא תהפוך לאקס,  ומצידי השני, זאת שבגללה היא תהפוך להיות גם מיתולוגית. אם כל זה נראה לכם מסובך, במציאות זה היה פשוט מסובך יותר.
ברחש התנועה קדימה נשכחו כבר המילים. הזכרון של הידיים מסתבכות בין חוטי הווקמן הישן והמבטים המצועפים, מסרב להעלם. על הקלטת שבווקמן מתנגנים מבחר משירי האלמנט כהכנה להופעה המתקרבת. מי ידע אז שבראיה לאחור השירים שחשבנו שאנו מבינים רק ניבאו את עצמם? החיים שנראו אז כל כך מדויקים יצטיירו ברבות השנים כמעורפלים צמריריים ומלאי דמעות בדיוק כמו חומת העננים הכחולה שעלתה מהים אל הרי ירושלים, אבל את זה הלבבות הצעירים לא ידעו.

" I'm Feeling so Nervous & Blue "

בדרך למועדון  התבוננו הרוכלים המשועשעים של התחנה המרכזית הישנה, במקרה המוזר לעת ערב של גבר ההולך עם שתי נשים צעירות ולא יודע למי מהן הוא אמור להחזיק את היד. הרחוב המזוהם התעקש להתארך ולהתארך עד הפניה המיוחלת. למרות החששות המוקדמים שלנו גילינו שיש מספיק כרטיסים לכולנו. ככה זה שאתה מגיע שעה וחצי לפני השעה הנקובה במודעות על ההופעה. יש  אשליות תל אביביות שירושלמים – אפילו חדשים, לעולם לא יתרגלו אליהם.
כשכרטיסינו בידינו אנו מתיישבים על המדרכה הצמודה לכניסה המנוכרת ולאחר כמה דקות יוצאים מהדלת לידינו כמה בחורים. הראשון בקסקט ותלתלים ומראה שכולו זועק פועל רומני ביום חופש, השני – ענק חרום אף עם שיער שחור וכולו משדר שיק וקסם של דון קורליאונה שכונתי, ומתחת לשניהם איש רזה בחליפה שחורה עם שיער בלונדיני שמקפיד לפול קדימה כמו סטודנט קלאסי ללימודי פילוסופיה גרמנית. לוקח לי חצי שניה שניה להבין במי אני חוזה עד שהפה שלי פולט סוון, היי זה סוון… הסולן של האלמנט אוף-קריים, שניצב מולי מחייך חיוך אירופאי לחלוטין מאוזן לאוזן, ונראה כמעט מופתע שמישהו יודע מי הוא, ומה הוא, בערב יום חמישי לוהט בתל אביב.
"היי" הוא אומר ועוצר לידנו בעוד חבריו מסכלים בשעשוע על המחזה.

"באתם לראות את ההופעה הערב?" הוא תוהה כמי שהדבר זר לו לחלוטין. "בטח" אנו עונים כמעט במקהלה.  "המוזיקה שלכם היא כל כך.. אה, אה"  אני מאבד את המילים שלי באנגלית ובכל שפה אחרת, וסוון מחייך שוב את חיוכו חושף השיניים ואומר "כן אני יודע, יש דברים שאי אפשר להגיד במילים, בדיוק בשביל זה  עושים מוזיקה"  ומייד מתנצל שהם צריכים ללכת להתארגן על עצמם לפני ההופעה, כאילו הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זה לשבת עם שלושה מתבגרים תמוהים על המדרכות המטונפות של תל אביב בתחילת שנות התישעים  "תהנו בהופעה" הוא מוסיף מחייך בשלישית ונעלם עם החבורה מעבר לפינה.

1986 – Basically Sad

יש תקליטים שכבר מהעטיפה שלהם אתה יודע שאתה הולך לפתח עימם מערכת יחסים מורכבת במיוחד.
המונכרום הכחול מלא האוירה, הפס הלבן שמסתמן בשיערו הנופל של סוון הרוכן על הרצפה כאילו מחפש  בחרכי הרצפה הכחולה את  הדבר שיציל אותו מהכותרת שמעליו "Basically Sad " .
יש להקות שלאחר שנים של שוטטות  במשעולים האינסופיים של השפעות הולכים לאיבוד בנבכי האהבות שלהם לתקליטים של אחרים ולמרות שאתה מזהה מהמוזיקה שלהם שיש להם תקליטיה בת-זונה, אתה גם מזהה שאין להם הרבה מעבר לאהבה למוזיקה. אצל האלמנט אוף קריים זה אחרת לחלוטין כבר מהתו הראשון אתה קולט שמדובר בלהקה שאולי לא ממש שמעה הרבה אבל יש להם כל כך הרבה מה להגיד.  הגיטרות הקטנות והדוקרות מלאות ההומור.  שמכל העולם מזכירות לך דווקא את משינה אבל עם אטטיוד. והשירה הכועסת בשקט  של סוון. היתכן אתה מהרהר לעצמך שלהקת הגל החדש הכי הומנית וחמה  תצמח דווקא בגרמניה ?
שמות השירים נשמעים כמו רשימת מצאי של חיים לא משהו בשנות השמונים : אני אחמם אותך, זוהי מסיבה, שחור ולבן, את !!,   מאה קומות למעלה , הפרידה הארוכה, קח אותי אל הנהר, אה רגע זה קאבר לטוקינג הדס ? לא זה קאבר למיסטר אל גרין ("הכומר אל גרין בשבילך,  ילד!!!")  כן האלמנט עשו את מה שלא הרבה להקות בזמנם או מאז עשו,  ושילבו את הדיכדוכיות הקיומית של הגל החדש עם מוזיקת סול  מהסיקסטיז והסבנטיז.  מבלי לנסות להיות יותר שחורים מכושים נותרו האלמנט כחובבי שמחת החיים הפשוטה שמתקיימת בשירי נשמה ישנים והכילו אותה לתוך היצירה המדכדכת שלהם.
יש יוצרים שהעצב במוזיקה שלהם הוא תהומי,  הוא גדול מהחיים,  הוא הענק הסודי שאותו יוצר נושא על כתפיו בכל רגע נתון.  כאילו לא היו בחייו רגעים משמימים בתור לאוטובוס,  כאילו אין הוא מחייך מתוכניות בידור מפגרות מדי פעם,  כאילו אין הומור גם בסיטואציות שבהם החיים בועטים בך בכל הכוח.
האלמנט,  הם בדיוק ההפך מהאומנים האלו.  כשהם לוקחים את השיר של אל גרין ומזריקים לתוכו את האירופאיות שלהם בקול ענות חלושה, נדמה שהם מבקשים שיקחו אותם  לנהר  כאילו שהשטיפה במימיו היא בעצם ההתאבדות הרומנטית הזו שהם מחפשים בתוך נהרות אירופה. אבל הם יודעים שכל מה שהם יעשו כשהם יגיעו לגשר,  זה לעשן עוד סיגריה להתבונן במים ולקלל את הכוס של האם אם אמא שלה…

ואני תוהה אם בגרמנית זה נשמע יותר טוב.

ככה נחתם אלבומם הראשון של האלמנט לא דיסק דגול,  לא דיסק עוצר נשימה,  פשוט דיסק יפה עצבני ועצוב בבסיסו.

 1987 – נסה להיות מענטש

הדבר הראשון ששמים  לב אליו, הוא  המבטא הכבד של סוון רנגר.  אם באלבום הראשון הוא נשמע כאילו הוא אנגלי עם הפרעת דיבור טבטונית,  הרי שבדיסק הזה שומעים את הגרמניות שלו בכל מילה שהוא מוציא.
הוא שר באנגלית אבל המבטא שלו משדר לך אינספור ניחוחות אירופאים. מייד חשים השירה שלו איננה מגיעה אך ורק מחיקוי של זמרים  אמריקאים, היא מכילה בתוכה את עולם הרוק הבלוז והסול אך באותה מידה היא מכילה גם קאברטים,  שאנסונים, והמון שירי מלחים פרועים.

"היא כזאת זונה
שהיא לעולם לא תמות "

קולו החרוך והפגיע של סוון,  תרועות החצוצרה ברקע שנעות מהערות מרושעות לתרועות פוצעות,  המילים הכל כך חכמות. כל אלו קיימים פה במלא הדרם אבל כאן נחשף במלואו האלמנט הסודי של האלמנט: הגיטרות המבריקות  של ג'קוב אילג'ה.

אילג'ה הוא האנטי-גיבור גיטרה  הכי גדול שאני מכיר. הוא לעולם לא יבחר בשום משאל של גיטריסטים על יכולת הנגינה המאוד לא וירטואוזית שלו, אבל במבחן השריקות והריגושים הוא מהמצטיינים שבהם.
כל נגיעה שלו בגיטרה עושה את העבודה,  בדיוק במידה הדרושה לרגש אותך,  לשמח אותך,  ולגרום לך לשיר את התוים שלו שוב ושוב ושוב. יש לו גיטרה ילדותית,  רומנטית ומופרעת גם בלי להיות מכוסחת. העובדה שהוא בקושי משתמש בדיסטורשן של ממש,  אלא מביא את המגבר לקריסה טוטאלית  של אובר-דרייב רצחני, דוחף אותו מעבר לקצה היכולת שלו,  היא סוג של פלא שמשאיר אותו גם בשיא הטירוף שלו עם מבט של ילד בן 4 שהצליח לרכוס את נעליו בעצמו ועיניו מלאות גאווה  על כך.
לכל מי שתהה האם ניתן לכתוב ולשיר שלא בשפת אימך, מוזמן לשמוע איך הדיסק הזה מושר באנגלית,  אבל כולו חשיבה גרמנית טהורה. לא גרמניה של הרייך השלישי כי אם גרמניה של האקספרסיוניזם הקולנועי מתחילת המאה העשרים, הקברט הפוליטי של ברכט בין שתי מלחמות העולם, גרמניה של "מלאכים בשמי ברלין" חצויה בין העתיד לעבר,  בין המזרח למערב בין חומת ההפרדה  לבין  האימפריה הכלכלית שהתאחדה.  השירים של האלמנט לא יכלו להיכתב על ידי אף בריטי או אמריקאי. לכן למרות מאמציהם הרבים,  האלמנט לעולם לא הצליחו לחדור את  חומת ההגנה והבדלנות הבריטית-אמריקאית. במשך כל שנות פעילותם האלמנט יצליחו להגיע להרבה מאוד קהלים אוהדים ברחבי יבשת אירופה ואפילו כאן בישראל,  אבל בבריטניה הם לעולם לא יצליחו למשוך יותר מקומץ קלוש של מכרים וחברים והרווח הוא כולו שלנו.

לעיתים נדמה שכל מה שהיה בשנות השמונים היה דכאון פלקטי שכזה. משהו שהצטלם מצויין אבל היה חסר איזה מימד אמיתי. כשסוון כותב על הבדידות הגדולה של חיי האדם בעיר הגדולה,  הוא רושם אותה במלוא כיעורה הבטוני. אבל הוא גם מרים את מבטו מהכביש השחור אל עבר הבלוקים ומתאר בהומור השחור שלו, מריבות קטנות בין בעל לאשתו, את החיים בפרברים, את הילדות בנות השש עשרה שמקוות להימלט מהכלא המדכא הזה, כדי להיסחף למסיבות רוקנרול ולרקוד את הריקוד האחרון לפני שאביהן יבוא לחפש אותם. ילדות  ש בורחת מהכל רק כדי להיטרף בידי זרים נודדים כמוהו. יש לכתיבה שלו מימד אנושי  נוגע שמתעלה מעל כל הדכאון שמסביבו.  הוא כותב שיר ניחומים לאחותו שאהוב ליבה זנח אותה לאנחות ומוזיקת הסול משנות השישים שהאלמנט כל כך אוהבים מגיחה שוב,  הפעם בפורמט של בלדת-סול מנצחת  שכל כולה נועדה כדי לתת כתף לבכות עליה ולעודד בדרכו היחודית.

האלבום הופק בידי ג'ון קייל, כשנשאלו על העבודה שלהם איתו השיב סוון שקייל בעיקר מנע מהם לעשן באולפן כי הוא היה באחת מתקופת הגמילה והבריאות שלו, אבל בעיקר עודד אותם קייל  להיות מי שהם, אבל הרבה יותר.  אולי זה מזל שדווקא באלבום זה מרוכזים כל כך הרבה שירים מוצלחים של האלמנט, אולי יותר מכל אלבום אחר שלהם. אך  גם כאן כבשאר אלבומי האולפן של האלמנט, חלק מהשירים לא שורד את מבחן הזמן ונוטים להישמע כמו בדיחות אייטיז משונות שכאלו. המזל הוא שיש פה כל כך הרבה רגעי קסם קטנים שפשוט אסור לפספס את האלבום הזה.

הוא חותם כמסכם את שנות השמונים בבית אחד.

1988 – חופש אהבה ושמחה 

מאז ומתמיד הייתי חשדן ביחס לעטיפות אלבומים שניראות כאילו הגרפיקאי  שכנע את האומן ש- קוים וים/עיגולים/כתמים/צבעים.קשקושים זה נורא, נורא, עכשוי עכשיו". אז איך אתה מסביר אלבום עם עטיפה "מגניבה" ניאונית להחריד עם שם כל כך "שייני הפי פיפל", שהשיר הראשון בו נקרא "רצח בעינייך"? נורא פשוט.

מישהו שם בהפקה או בלהקה ניסה בכל כוחותיו לפרוץ לעבר העולם הרחב וכיוון בעיקר אל השווקים האנגלוסאקסים הגדולים יותר. אבל קוף בבגדי משי הוא עדיין קוף, וגם אם על העטיפה הלהקה הסכימה לעשות פוזות אייטיז משונות והדיסק עצמו הוקלט  באמריקה, הרי שבפנים המוזיקה כמעט ולא משתנה כלל. הדכדוך האורבני, הכל כך אירופאי,  האהבות השבורות והעצבים המרוטים של סוון קיימים מלוא הדרם החשוף.  הויתור היחידי שנעשה פה מבחינה מוזיקלית, זה הוספה מאסיבית של כלי נשיפה. לטעמי תוספת מהמיותרות ביותר שהוקלטו אי פעם. כלי הנשיפה יושבים על גב חטיבת הקצב המעולה של האלמנט כחטוטרת חסרת תועלת ומפריעים לשירה המיוסרת והכמהה כאחת של סוון.
השירים עצמם הפכו למחודדים יותר טקסטואלית וסקסואלית, הוא מתאר מצבים מסובכים באנגלית רזה עד כדי אנורקסיה, נצמד אל המילים הפשוטות כדי לתאר את התחושות המסובכות ביותר להגדרה.

"אני מרגיש כמו עיוור עם טלויזיה צבעונית
הכל נפלא, אבל אני פשוט לא רואה. "

האלבום הזה מכיל כמה מהשירים היפים ביותר שלהם,  הבעיה היא שהביצועים היענו-פופיים שלהם נוטים להרוס אותם יותר מאשר לתת להם איזה ערך מוסף. במיוחד הדבר מתבקש כשמשווים את  שתי הגרסאות לשיר – It's Just The Way She Is . בגרסא הלהקתית נשמע סוון כאילו הוא שר על הירקנית שעובדת מול ביתו. לעומת זאת בסוף האלבום לבד עם פסנתר הוא מצליח להביא את הביצוע הנוגה ומדוייק יותר לשיר אהבה פנטסטי שכזה.

את הבעיה הזו יתקנו האלמנט בעתיד כשיוציאו את אחד מאלבומי ההופעה החיה הכי טובים שיש ויתעדו ביצועים הרבה יותר טובים לשירים המקסימים מהאלבום הזה.

הבלדה על ג'ימי וג'וני

בעידן שבו להקות אמורות לשעוט  קדימה לתודעה ולאוסף להיטים כבר לאחר אלבום אחד בלבד יש משהו כמעט מוזר להזכר בעידן שבו ללהקות היה זמן לנסות ולהתנסות בהוצאת כמה אלבומים עד שהן ימצאו את קולן היחודי. ב-"בלדה על ג'ימי וג'וני" מוצאים האלמנט סוף סוף את קולם  האמיתי. אם כל התקליטים הקודמים נשמעו כמו ניסויי ותהיה על כל מיני כיוונים מוזיקלים הרי שהאלבום הזה הוא יצירת המופת האולפנית של האלמנט.

תמיד חשתי שהעטיפה מתארת היטב את תחושתם לאחר כל הנסיונות  הכושלים לכבוש את אמריקה ואנגליה. אנו רואים ארבעה אירפואים בפרופיל צדדי המתבוננים מלב אירופה אל קצה היבשת הרחוקה מי בהשלמה מי בהתרסה מי בשעשוע ומי באדישות.

אם על עטיפת האלבום האלמנט מפנים את מבטם הצידה, מעבר למרחב הרי שהשירים שבפנים הם ההפך המוחלט.  האלמנט בוחנים את עצמם ואת המקום שלהם בחיי היום יום. השירים עוסקים בערי השינה הגדולה של הפרברים, ערי הלווין שרוב האנשים קוראים להם בית, ברכבת הבוקר שלוקחת אותם לעבודה במפעל, במפגשים החטופים על הבאר בסוף היום, בגמדים הבודדים שבבארים, בפושעים קטנים משולי המארג האורבני. בספינות חולפות בנהר העירוני, נדמה שהשחרור מהרצון לכבוש את אמריקה הוביל אותם אל הנוף שהם הכי מכירים, ערי הבית שלהם והתוצאה תקליט מקסים על החיים הכי שגרתיים ואפורים שיש.  האהבות השבורות של סוון נוכחות גם כאן למרות שמאלבום לאלבום הן הופכות להיות משניות יותר כאילו השכיל  להפנים שבשולי כל פרידה מסתתרים ימים מלאי חיים גם אם הם לא לצידה.

מכל אלבומי האולפן של האלמנט זהו האלבום שממש חייבים להכיר.  מהפתיחה הקברטית של שיר הנושא, עבור בהמון שירי רוק פרברים, וואלסים קטנים, ושירי בארים חצי שיכורים. עד השיר המרטיט בסוף האלבום  – "זמן ללכת הביתה".

הפשע משתלם.

זהו האלבום שבשבילו היו צריכים לבוא האלמנט לעולם ושבגללו בכלל התחלתי לכתוב את כל הרשימה הזו . כפי שקורא לי לעיתים קרובות, אני מתחיל לרשום על דבר אחד ומייד מוצא את עצמי כותב על עוד כמה אלבומים.  אני מניח שלא היתה לכם בעיה של ממש להכיר את כל המיני קלאסיקות האלו של אחת הלהקות הכי טובות שיש.

כל פרט בדיסק הזה הוא מושלם בדיוקו האפלולי. החל מהעטיפה הקודרת בשחור לבן עם תמונות הנגנים באינסוף גווני ביניים והפס האודם בקצהו העליון של הדיסק. .
בעיני זה אחד מאלבומי ההופעה הכי טובים  שיש. כל השירים נשמעים פה אלפי שנות חושך יותר טוב מהביצועים האולפניים האלמנט פשוט נשמעים על הבמה הכי נכון, הכי חדים,  והכי גדולים.  עם סאונד בשרני  שאף פעם לא נוכח באלבומי האולפן שלהם, נדמה כאילו באלבום זה הצליחו האלמנט להשתחרר מהצליל הפלקטי שכפו עליהם האולפנים ומעצבי הצליל של שנות השמונים.

הצליל של האלבום הוא הדבר הכי כובש בו, קשה להסביר כמה חי נשמעת ההופעה ה"כמעט מתה" הזו, אבל דרך פשוטה להבהיר זאת  היא לספר לכם על האוירה המעושנת עד מחנק, על האור הכחול שמשתקף בעורם החיור של הנגנים, עינו האדומה של קיקלופ המגבר, החצוצרה המוזהבת שמבליחה לרגע משולי החליפה השחורה, התופים שהולמים על בית החזה שלך  עד שנשימתך נעתקת,   הגיטרות של אילג'ה חסרות כל ריסון אולפני משתוללות כאן בנהמות קדומים וגניחות מאהבים נבגדים, ומעל הכל קולו של סוון ששר לעיתים כמו אדם רדוף, חסר כל אבחנה או מעצורים לגבי מה זה קוליות ואיך נכון להגיש שיר "שכלתנית",  הוא רוטט,  הוא מאוהב הוא מתחנן על ברכיו, הוא נבגד שוב ושוב והוא מרושע כמו מקק שנכלא מתחת לגרביונים של חברתו לשעבר הזרוקים על הרצפה בחדרו של מישהו אחר.

יש להקות שהקהל מצמית אותם, יש להקות שהקהל גורם להם להתעלות על עצמם ויש להקות שהקהל הוא בסך הכל החברים הכי טובים שיש להם ולפניו הם שופכים את מר ליבם בתקוה שהם יבינו את הנטל ויקלו מעליך, כי מוזיקת רוק במיטבה לא נותנת תשובות, היא רק פסק זמן שבו לשאלות הגדולות אין זכות קיום. והאלמנט מנצלים את פסק הזמן הזה עד תומו.

ככה מתחיל האלבום, דווקא מסוף ההופעה ולא במקרה. האלמנט מכירים היטב את התחושה הזו של לחזור  לחיים הרגילים בקצה ההופעה.  נקודת המוצא שלהם, הדרך הביתה אחרי. האלמנט לא מביאים אותך אל ההופעה כדי לספר לך על חיים שלא יהיו לך, או לשתף אותך באושר\עושר\אומללות שאתה לא תחווה לעולם, הם שרים לך על החיים שלך כמה שניות מעבר לרגעי השיא שלהם ובאלכימיה רגשית הם הופכים כל רגע שכזה לשיא.

כשסוון תוהה בקולו הפגיע – "אם הוא צדק או לא?", ב"כמעט מת"  אני פשוט מת על הבחור או הבחורה  שצועק לו "וו הוו" מהקהל. כאילו היתה זו החתיכה החסרה בפאזל של חייו כפי שהם משתקפים מהשיר הזה.

עיני זהו  אלבום מושלם. אין בו רגע אחד מיותר או מבוזבז הכל פה נכון ומדוייק להחריד. כל התקליטי הזה היה שווה את מחירות בזהב ולו בשביל לשמוע את החלק האמצעי של "אל תחזרי אף פעם"  חמת הזעם שבה האלמנט תוקפים את השיר הזה היא כלכך חזקה והיא מוגברת עוד יותר על רקע התנועה מהרכות הקיצונית בפזמונים לאלימות מוזיקלית שמעטות הלהקות שמסוגלות להן על במה או בכלל. זה נשמע כאילו כל האולם התפורר לחתיכות בסוף צרחות גירוש השדים של סוון וזעקות המילוט שלהם שעולות מממגבר הגיטרה של אילג'ה.

כאילו כדי לסמן את השינוי שיופיע  אחרי אלבום זה, מבצעים פה האלמנט את "סוראביה ג'וני", שירו של קורט וייל הזוכה כאן לביצוע רוק קברטי מרגש במיוחד, ובגרמנית. אלבום זה מהווה את קו השבר של האלמנט ובעיני הוא מעין מתנת פרידה לכל מעריציהם דוברי האנגלית שכן לאחר אלבום זה הפסיקו האלמנט להוציא אלבומים באנגלית, ועברו לשיר בשפת אימם גרמנית וכמה הבלחות בצרפתית משום מה. הרכב האנשים השתנה והם מתפקדים מאז ועד היום כלהקה המוציאה אלבומים ופעילה בשוק הגרמני בלבד. וההפסד עבור אלו שמתקשרים באנגלית  הוא בהחלט גדול שכן האלבומים של האלמנט בגרמנית מוצלחים ככל שיהיו מוזיקלית אינם מצליחים לחדור הלב כמו אלבומיהם באנגלית יש משהו חסר בחוסר היכולת להבין את מילותיהם בגרמנית, אז עד שנלמד גרמנית כאן מסתיימת הקריירה של האלמנט עבורי.

אלייך, אני משתוקק…

"אני מאוד אוהב את האלבום הראשון של קינג קרימזון, אבל איילנדס הוא בהחלט הרבה יותר טוב…",

"תגיד לי הוא יבוא הערב? הכלבה נתנה לו לצאת ? "

"הדרך ארוכה מלאה חתחתים, חתחתים, חתחתים – זה מילה לרוקנרול בעברית ?"

"אתה מכיר אותם? לא ממש אבל שמעתי שהם טובים"

"היא נמצאת כאן ? איפה ?"

כל שיחות הסלון בתור להופעה נעלמות כלא היו ברגע הזה שבו הצליל עוטף אותך באולם השחור. השלב שבו כל השיחות המקדימות הופכות לרחש מחיאות הכפיים שמלווה את העשן הבוקע משולי הבמה, הרגע המדוייק שבו אתה פוגש לראשונה את מי שהכרת רק מתמונות וקול צמוד לרקה. בשניה אחת האלמנט עולים על הבמה וכמה שהם נראו כפועלים זרים מחוצה לה הרי שעל הבמה הם בפרוש נראים כמו הפועלים הזרים של הרוקנרול.  מחיאות הכפיים ההכרחיות והשריקות. והאלמנט מתחילים לנגן כמי שנהנים מכל רגע על הבמה, הם מנגנים הדוק אבל ממש לא מחניק, המון אויר לשירה של סוון שבמעיל גשם שחור נראה כמו נגן ג'אז בלונדיני יותר מאשר כל דבר אחר, אילג'ה מתגלה כאחד האנשים שהכי מאושרים פשוט לנגן והוא עושה את זה נפלא על הטלקסטר שלו. השירים חולפים בסך, היד שלה מחליקה אל היד שלי, היא נצמדת אלי מלפנים, מתנועעת בעדינות בחלל של אמצע האולם, שרויה בתוכה, והמילים – "אף פעם אל תחזרי" צפות בעשן מולי כמבהירות לי כמה אהבה רחוקה ממני באותו רגע.

משום מה אני אוהב להסתכל על אנשים בהופעה, לפעמים זה הרבה יותר מעניין ממה שקורה על הבמה עצמה. מעבר לעובדה שיש בזה משהו מציצני לראות אנשים ברגעי העונג שלהם, יש משהו מאוד תמים ונקי באיך שאנשים מתנהגים כשהם בחושך וחשים שכולם מרוכזים במשהו אחר ולא בם. לרגע אחד סקרתי את הפנים המוארות באור מהבמה, ראיתי את שלל הצבעים והחיוכים, המבטים מלאי האושר של בני אדם המרגישים שהם פשוט חווים את הרגע עצמו בלי תהיות על מה שמסתתר מעבר לו. זה הרגע הנכון שנמצא בלב ליבה של כל הופעת רוק טובה באמת. התחושה שאתה נמצא בדיוק במקום שבו אתה צריך להיות, במקום שבו השאלות מפסיקות להישאל, וכל מה שיש זה חיוכים שלא צריכים סיבה וכאבים שלא נזקקים פתרון פרט להמשך המגע עם גלי הקול האלו באוזניי, בברכיי, בבטן בחזה בין השיניים.

לרגע אחד המבט שלי חלף עליה, תהיתי אם זו היא. היתה בה איכות של מישהי שנמצאת במקום מרוחק גם כשהיא קרובה מאוד אליך. אך אז הבהנתי שהצטלבות הגורלות הובילה אותה לעמוד לצידי ולכשראיתיה לא יכולתי להתיק ממנה את עיניי.

היא החזיקה את הסיגריה בידה כפי שמישהו מחזיק ציפור שהוא רוצה לשחרר אבל רוצה להנות מיופיה עוד רגע אחד – בעדינות שמוטה שכזו. היא שאפה ממנה את העשן עמוק לתלוכה ולרגע אחד הבליחה אלומת אור טועה מהבמה והזרקור הלבן האיר אותה  עם כל הקונטרסטיות של סרט אפל. יכולתי לראות את האודם העומם בשפתיה, את הקוים הקטנים שנחרצו בזויות עיניה, הריסים העדינים, ואת השיער השחור  שגלש מראשה מבהיק ושחור כתקליטי ויניל, היא הנידה את ראשה ובעיניים עצומות שרה לעצמה : "I LONG – I LONG FOR YOU "

כל כך רציתי להיות פעם בצד הזה של התשוקה, לדעת שמישהי רוצה אותך כל כך עד שתראה כתלויה בחוט המילים הבלתי נראות, כאילו מפל הצלילים האלו, הם כל מה שמחזיק אותה ניצבת לאדמה. בבבגדיה השחורים במוצקות הערפילית שלה, בזוית המדוייקת שבד הסטרץ' נמתח על ידה המקופלת, ואיך שהיא הפנתה את מבטה לתוך עצמה, כל כך  רציתי לחוש אותה יותר מקרוב,  לגשת אליה, להגיד לה כמה עשתה ושינתה את חיי, אבל לא יכולתי.

מאובן ומהופנט לא מצאתי בעצמי את הכוחות להפריע לה ברגע כל כך אינטימי עבורה, היא היתה מיכל ניב השדרנית והשדר, האשה הגדולה מהרדיו, המיתולוגיה והמיתוס ואני הייתי רק  פרצוף בקהל, עוד אחד משבט הילדים האבודים שלה.

לרגע אחד באמצע סולו הגיטרה של אילג'ה היא חשה במבטי הבוחן אותה, הרימה את ראשה כמחפשת לראות מי קורא לה בלחישה אילמת בלב כל הרעש הזה, לשביב שניה התחברו מבטינו לאותו סוג שתיקה שבהסכמה כשזרים בלילה מזהים אחד מבני מינם. הנדתי בראשי באותה תנועה מזערית, לשבריר שניה היה נראה כאילו היא מנסה להגיד משהו, ובאותו הרגע ממש האור האבוד מהבמה מצא את דרכו הביתה, והעלטה אפפה אותנו.

כל הדרך הביתה, המשכתי לשיר, ובמובן מסויים, אני עדיין ממשיך לשיר לה את  אותו שיר ישן שהיא הכירה לי. אותו שיר שמאז ועד היום קשור אליה בחוטים דקים של חיבה מהעולם הזה לאיפה שהיא לא נמצאת.