הקלאסיקיה # 3 – Big Star – Third / Sister Lovers ואלכס צ'ילטון.

"בגיל שבע עשרה,  איגי פופ הוא המלך הבלתי מעורער של ההורמונים והאדרנלין. אם אתה מספיק אינטליגנטי, אתה תמצא את לו ריד אחרי שנה, תגנב מהמיזנטרופיה שלו ותעביר לו את הכתר , אבל אם תעמיק הלאה והרחק מעבר – אל לב החומר האפל,  אתה תמצא שם את אלקס צ'ילטון עומד לפניך ותעביר לו את הכתר. עשרים שנה אחר כך אתה תגלה שלצ'ילטון,  כבר אין יורשים."

הייתי בדיוק בן תשע עשרה כשקראתי את הכותרת הזו בגליון נשכח של המלודי מייקר. מתחת לכותרת השתרע ראיון עם אותו אלקס צ'ילטון שעד אז לא שמעתי אודותיו כלל. באותה עת הגיע צ'ילטון לאנגליה כדי להופיע ולקדם אלבום חדש.  אינני זוכר דבר ממה שנכתב או נאמר בראיון ההוא פרט לכותרת שציטטתי ותמונתו של שילטון שהודפסה מתחתיה.

צ'ילטון עומד בדד באלומת אור של פנס רחוב לונדוני, עיניו, הפכו באור המוטל מלמעלה לשני עיגולי צל שחורים והמבט שלו חדר אליך דרך העדשה. מגיח מתוך הפיקסלים המגורענים של דפי העיתון באותה נואשות שרק אנשים שמתמחים בלהיות לבד לאורך כל הלילה יודעים לשדר.

הייתי חייב לבדוק מי זה הבחור הזה וחשוב מכך איזה מוזיקה הוא עושה. הכי רציתי לשמוע את האלבום שעליו, ואליו, התייחס המראיין כל הזמן "האלבום השלישי" של להקתו לשעבר – "ביג סטאר". בגלל שהייתי בן תשע עשרה ובגלל שבאותה שנה שמעתי את לו ריד ללא הפסקה, חשתי שהכותרת דיברה אלי ישירות. מה ששכנע אותי סופית היה התמונה. משהו במבטו של צ'ילטון היה שרוף לחלוטין,  מלא לאות ונואשות גדולה, מבט שהכריח אותי לצאת למסע צלב בעקבות האלבום השלישי של ביג סטאר.

היו אלו הימים שלפני הנפילה ברשת. עידן מוזר ונשכח כמעט. עידן בו לא יכולת לספק את תאוות או סקרנות הצלילים שלך בכמה לחיצות עכבר. התגוררתי אז בירושלים ובדיקה זריזה בחנויות, ואחר כך בדיקה איטית יותר בחנויות התל אביביות, הבהירו לי שאין לאף אחד מושג קלוש על מה אני מדבר. אפילו שחלק מהאנשים עשו עשו רושם שכן.
"ניתן להזמין את הדיסק הזה מחו"ל?" שאלתי שוב ושוב, רק כדי להענות בשלילה עד שמוכר נחמד אחד בחנות התקליטים "פאז" דאז, אמר לי: "תשמע אתה בטוח שהדיסק הזה יצא? כי התבוננתי ובדקתי בקטלוגים שלי  ומצאתי להקה שנקראת ביג סטאר, אבל יש להם רק שני אלבומים!!."
"לא לא עניתי, אני רוצה את השלישי!"
"הממ, אני מצטער,  נראה שאין" הוא קבע בפסקנות, "אולי הם עוד יקליטו אותו יום אחד… " הוא חייך אלי,  "במיוחד בשבילך".

באין סיוע בדרכים הרגילות,  חיכיתי עד שחברתי באותה עת נסעה ללמוד שנה בסן פרנסיסקו. יחד עם ליבי השבור היא לקחה איתה אל הארץ הגדולה פתק קטן,  ובו רשימה של דיסקים, שהיא חייבת למצוא לי. בראש הרשימה התנוסס האלבום השלישי של ביג סטאר.
חצי שנה מאוחר יותר בשיחת טלפון טראנס אטלנטית, היא אומרת לי כבדרך אגב:"הייתי היום באיזו חנות דיסקים כאן, והבחור שעובד שם, היה ממש נחמד" בשלב זה ליבי ניהל דיאלוג שפוף עם הרצפה הירושלמית הקרה של תא הטלפון הציבורי במעונות, "והוא אמר לי שהוא מכיר את הלהקה, ויש להם את הדיסק הראשון והשני שלהם, והוא יכול להשיג לך גם את הדיסק השלישי שלהם אבל רק ביבוא מיפאן. זה יקח כמה שבועות , אולי חודשיים,  אתה מעוניין שהוא יזמין לך? זה גם עולה קצת יותר…"
"כן" אמרתי בלי להסס שניה, "שיזמין. אתמול…"
כחודשיים לאחר מכן, היא כותבת לי מכתב שכל מה שמעניין אותי בו זה שהיא באה לבקר בפסח.
נ.ב. היא רושמת בקצה המכתב, "יש לי הפתעה קצת מוזרה בשבילך, מאחר ואני מכירה אותך ואת הראש שלך, אקדים ואומר  שזה קשור למוזיקה ולא לשום דבר אחר. אל תדאג כל כך בגלל דברים שאתה לא יודע מהם. להתראות,  ותן כמה נשיקות בשמי לחברתי הטובה ביותר שאיתה אתה יוצא מזה חודש וחצי".
יש פצעים שגם הזמן לא יודע לסגור, אותו פסח היה אחד מהם. העובדה ששלושתנו הלכנו יחד לסרט רק כדי להתיישב בשורה אחת – היא אני והיא – לא היה בה כדי לטשטש את העובדה שנפלנו על הסרט הכי גרוע אי פעם – "רוח רפאים" עם פטריק סוויזי, וופי גולדברג ודמי מור.
לברי המזל מבינכם שלא נחשפו לזוועה הזו, אסביר שמדובר בסרט על משולש רומנטי בין אלמן צעיר במשבר שמאוהב ברוח הרפאים של אשתו ומחפש נחמה בוופי גולדברג שמתקשרת כל כך טוב עם העולם שמעבר, עד שסוויזי מצליח לנשק לשפתיה הבשרניות ולראות את דמי מור.
נו טוב, הוליווד תמיד האמינה בניסים בלתי אפשריים. אבל בואו נאמר שכמה שהסרט היה מופרך, הוא לא היה רחוק מהמופרכות של מה שקרה מול המסך. אלוהים שבשמיים, ושתי עלמות חן ירושלמיות לשעבר, הן עדיי היחידים, אבל האמינו לי זה היה לילה קשה.
כשהסרט נגמר הגחנו מהסמטא הצדדית, עלינו במעלה המדרגות אל הרחוב הירושלמי הקריר. ובקצה המדרגות הייתי צריך להחליט, ברגע אחד בודד, לאיזו תחנת אוטובוס ללכת, ובעיקר עם מי ללכת לביתה. החלטה, מסוג ההחלטות ששנים אחר כך אתה תוהה בינך לבין עצמך, מה הוביל אותך לבחור כך ולא אחרת.
בקצה המדרגות אמרתי שלום לאחת והלכתי עם האחרת. אותה אחת שבבוקר המסובך לאחר הלילה הסבוך, שלפה מתיקה מעטפה, ובתוכה שכנו שני דיסקים. אחד שהכיל את האלבום הראשון והשני של ביג סאטר והדיסק הנוסף, שהכיל את האלבום השלישי.
על העטיפה צולם מתווה גופה של אשה המושכת סדין אדום וכחול מעליה. סדין שעליו רקומים כוכבים המתפרצים החוצה ומאירים כזיקוקים  זה היה הדבר הכי קרוב לאיך שהיא נראתה באותו רגע מחייכת בעירום חלקי מחזיקה את הסדין צמוד לחזה שערה גולש על כתפיה המבהיקות כמפל מים אפלים.
"אני חייב לשמוע את זה!, כמעט שנה שאני מחכה לדיסק הזה…",

"אני יודעת"  וחייכה את אותו חיוך ממיס קרחונים שלה.

"אתה יודע הייתי נורא סקרנית מכמה שדברת על הדיסק הזה  וכשקבלתי אותו לא יכולתי להתאפק אז שמעתי אותו, ידעתי שלא תתנגד, והאמת שזה דיסק מאוד משונה".
"משונה טוב או משונה מוזר?"
"לא יודעת" משכה בכתפיה, "פשוט משונה, תקשיב ותבין"

אמרה בקול הילדה האבודה שבו היא התמחתה.

בדרך ממנה לתחנה המרכזית שמעתי את השיר הראשון בדיסקמן שלי.

"חלומות ותקוות
כמו כוכבים נופלים.
עולות הצמרמורות
אני רוצה להלבין,
רוצה להלבין
"

מה זה הדבר הזה ? הרהרתי ביני לבין עצמי. נשמע כמו רוקנרול סבנטיז מלא אנרגיות, אבל יש משהו מוזר בצליל הזה. התחושה הזו כאילו כל הכלים נשמעים לא במקומם הטבעי במיקס. כאילו מישהו הרים את כל ערוצי הנגינה באקראי וכל הכלים מטפסים אחד על השני בבלאגן שלפרקים נדמה כמשהו מובן ואז שוב מתמוטט אל האנארכיה. בתוך כל ההמולה הזו נשמע הזמר כמישהו שזה הרגע נפל משעתיים של רכיבה על קרוסלה, ניער מעצמו את  האבק באלכסון, שם על עצמו גיטרה משתוללת וכל תו שני שלו מתפספס. השירה נשמעת כאילו מדי פעם הוא מועד ופוגע בראשו במיקרופון, הזיעה שעל מצחו ניתזת מהכדור הכסוף, כשהוא שר – "אני רוצה להרגיש אותך, עמוק בפנים, עמוק בפנים – היי נערה נשקי אותי, אחר כך,  למה לא …" .
חתיכת אלבום מוזר חשבתי לעצמי, ועוד לפני ששמתי לב החל השיר השני והבלאגן ממשיך –  "את לא יכולה לקבל אותי, לא בחינם…"
עד לאותו רגע, לא שמעתי מעודי שיר רוקנרול כל כך סוחף שהאנרגיה שלו מגיעה מאפיסת כוחות.
אבל ביני לבין עצמי תהיתי, מה לעזאזל כל כך אפל כאן? לפי אותה כתבה נשכחת  הייתי בטוח שמדובר באלבום שהשטן עצמו היה מכתיר כלא שמיע מטעמי עודף יגון, קדרות, ואנחה שאין בקיצה כלום פרט לחור שחור.
אולם האלבום שהתנגן באוזניות הדיסקמן שלי נשמע אחרת. זה היה צליל vתמוטטות עצבים, צלילה אל קצה העצבים החשופים לאחר שבוע בלי שינה,  צליל מתוח ניארוטי מפוזר וטרוט עיניים כחלחלות, עיניים כחולות על רקע אדום, עיניים חולות.
עליתי אל האוטובוס התיישבתי והתחלתי לקרוא את החוברת שצורפה לדיסק הראשון והשני של הלהקה.
למדתי שצ'ילטון התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בגיל שבע עשרה, כסולן של להקת בנים שפעלה אי שם בשלהי שנות השישים בשם הבוקס-טופ. היה להם להיט ענק שנקרא "המכתב" ועוד כמה להיטים קטנים יותר, אולם חיכוכים פנימיים בין הלהקה למפיקיה גרמה להתפוררות ההרכב.

שילטון חיפש את עצמו כזמר פולק במשך שנה בניו יורק אבל בסופו של דבר חזר הביתה לממפיס. בהמלצת אחד מבעלי אולפני "ארדנט" הוא התחבר ללהקה מקומית בשם  Ice Water – שבה היו חברים כריס בל, אנדי הומל, וג'ודי סטפאנס. בכדי להתחיל עם קרמה חדשה חפשו שילטון והלהקה שם חדש, וכשיצאו מהאולפן לאחר אחת החזרות הליליות שלהם וראו שלט ניאון מהבהב של סופרמרקט שנקרא Big Star : – הם ידעו מיד שיש להם שם חדש.

האלבום הראשון של הטריו,  הוקלט באולפני ארדנט על בסיס זמן פנוי בלילות כשהאולפן עמד ריק בין הקלטה להקלטה. הרביעיה העריצה את  Beatles , The Who  והKinks  מצד אחד ומצד שני אהבה מאוד את הגיטרות וההרמוניות של הבירדס, הביץ' בויז ושאר להקות החוף המערבי של שנות השישים. ביג סטאר שילבו את כל ההשפעות שלהם עם רוח הרוקנרול הראשוני של אלביס ומוזיקת נשמה דרומית שהיתה הז'אנר הכי פופלארי באותה תקופה בממפיס כדי ליצור את הסאונד היחודי של ביג סטאר – פאוור פופ.
השירים היו מלודים כמו מחלה מדבקת, הגיטרות זהרו כמו קרני שמש שנשברו על פעמוני הכנסיה, התופים השתוללו מאחורה כמו מנוע שיצא משליטה. הקולות הגבוהים של שילטון וכריס בל שוטטו בקצה הרחוק של הסטרטוספרה מרחפים מעל כול הרעש המבהיק הזה למקומות רחוקים, ויוצרים את מה שניתן להגדיר כהרמוניות מלאכיות, אם מלאכים רק היו יכולים להגיע כל כך גבוה.
כשמאזינים לאלבום הראשון של הסטארים שנקרא בפשטות –  1 # Record  כיום, ניתן בקלות לשמוע את ההשפעה שהיתה לו על עשרות אם לא מאות להקות משנות השמונים והתשעים. מ – R.E.M הReplacements , Teenage Funclub , ועדDeath Cab For Cutie   כולם חייבים לביג סטאר ובגדול.

אלבום רוקנרול מבריק שכזה שיצא ב-1972, לב עידן הפרוג והסינגר סונגרייטרים הרגישים והענוגים, היה בהחלט אלבום שפשוט הקדים את זמנו בעשור ומשהו.  בנוסף, בעיות עם  חברת התקליטים המקומית STAX והפצה גרועה של האלבום.  גרמה לאלבום לשקוע  מבלי להותיר רושם ולו מזערי על טבלאות המכירות.
בצורה מאוד מובנת  הלהיט הכי גדול מתוך האלבום הגיע עשרים ומשהו שנה אחרי שהדיסק יצא. השיר – In The Street  נבחר להיות שיר הנושא לסדרה "מופע שנות השבעים", וכך שכתבו מפיקי התוכנית את ההיסטוריה שכן סביר להניח שאריק פז וקלסו לא היו שומעים  על ביג-סטאר אי שם בשנות השבעים ובטח לא באוטו שלהם. אבל גם אם הצדק ההיסטורי הגיע באיחור אין ספק שהניינטיז היו העשור בו קיבלו ביג סאטר  את ההכרה בגאוניות והיחודיות שלהם.
בין הדיסק הראשון לדיסק השני עזב כריס בל  את ההרכב בגלל חיכוכים עם שילטון על הנהגת הלהקה.
הלהקה ניסתה להמשיך כטריו אולם הבעיות האישיות המשיכו עד שהלהקה התפרקה כליל.
לאחר ששילטון ניסה להקליט חומרים שלו עם אחרים  הוא הוזמן להופיע בועידת כתבי רוקנרול בממפיס.  הוא אסף את הטריו ובלי חזרות כמעט נתנו סט כל כך מלהיב (שאגב לימים יצא בדיסק חברת רייקו שנקרא Big Star – Live    ) שהם החליטו להתאחד ולעשות אלבום שני.

Radio City  – האלבום השני של ביג סטאר, היה בדיוק כמו האלבום הקודם אבל הרבה יותר.
שילטון חשף את העובדה שמתחת לעיניו הכחולות יש לו נשמה שחורה  וגרון  מחוספס להחריד. התקליט הזה היה תאונה חזיתית בין המקצבים הפרועים של הרוק והתלהבות אקסטטית של מוזיקה שחורה כשאף צד לא משתלט או מבטל את השני. שילטון יצר את צליל מוזיקת הנשמה הלבנה של ממפיס.  יש באלבום הזה  תחושת בעירה ומיידיות שכל כך קשה למצוא בתקליטי אולפן, נדמה ששילטון הרגיש בגיל 24 ככוכב רוק לשעבר שמנסה שוב לגעת בתהילה.  "אתה מקבל את מה שמגיע לך" הוא שר באלבום ספק לועג ספק מקונן על מצבו. האלבום הזה גם לא הניב להיטים אבל בתוכו נמצא אחד השירים הכי יפים ומושלמים של כל הזמנים – September Gurls   (השיבוש במקור). בלדת פוור-פופ נצחית ומנצחת, שבוצעה מאז כמה וכמה פעמים ולצערי התפרסמה מעט דווקא בביצוע הגרוע של הBangles .

(הנה השיר המקורי והגאוני שמצליח לשמח אותי בכל פעם שאני שומע אותו )

באלבום זה נרמז הצד האפל של צ'ילטון. כמה שהגבהים שהוא שואף, ואף מגיע אליהם רחוקים, הרי שבקצוות השירים חשים יותר מדי פעמים את הפחד שלו מהנפילה העמוקה מטה. נפילה שתגיע במלואה רק באלבום השלישי של ההרכב.
אחרי שגם הדיסק השני יצא אל עולם אדיש ולא הצליח ליצור שום רושם אמנותי, תודעתי או כלכלי, עזב גם אנדי הומל את ההרכב, ושילטון וג'ודי סטאפנס החלו לעבוד יחד עם המפיק ג'ים דיקנסון על אלבומם השלישי.

הסשנים התחילו טוב. צ'ילטון היה אקדח טעון געגועים חרטה ואנרגיות רוקנרוליות. אולם מה שהיה רק מרומז באלבומים הקודמים, החל לבלוט כאן ובגדול. הכשלון הגדול של שני האלבום הקודמים נתן את אותותיו
" הייתי מעדיף לירות באשה מאשר בגבר, אני תוהה אם אלו הם חיי האחרונים" שר צ'ילטון ב – oh dana, כמי שמתקרב אל הקצה. כמאזין, ככל שהעמקתי לחדור אל תוך האלבום חשתי כיצד אני נכנס עמוק יותר ויותר אל תוך מבוכי האפלה הגדולה של נשמתו הפצועה.
"תודה לכם חברים, לא הייתי כאן היום אלמלא עזרתכם…" הוא שר בנואשות כמצדיק את האמירה שרק אנשים חזקים יכולים להרשות לעצמם להיות חלשים באמת מול העולם.
שנים של תסכול ייאוש ודעיכה החלו לדרוש את הכופר במזומן. תוך כדי ההקלטות, שילטון החל להתמוטט וכך גם האלבום. התקליט הפך להיות גן המשחקים של נשמתו המיוסרת, כל שיר חדש שהוקלט נשמע מפורק יותר ושבור יותר בדרכו הארוכה של שילטון מטה, והלאה, אל מעמקי האפלה.
לאחר כמעט שנה של עבודה לילית ועצבים מרוטים זנח שילטון את האלבום לאנחות, והחל לנדוד ברחבי אמריקה מנסה למצוא לעצמו חיים אחרים ובעיקר אפשריים יותר.
בעוד שילטון שוטף כלים לפרנסתו או מנגן בלהקת קאברים של רוקנרול החלו השירים שנותרו מאחור לדלוף החוצה ולקבל חיים משל עצמם בשלל בוטלגים. בעלי שמות שונים, שירים שונים, ומיקסים אחרים. עם השנים וככל שיותר ויותר אנשים נחשפו לחומר האפל ששילטון הותיר מאחוריו החלה להירקם לה אגדת רוקנרול על התקליט הכי גדול שנעשה, ורשמית, אף פעם לא יצא.
לאלבום היו מאז צאתו לאויר העולם כמה שמות שונים. הידועים שבהם הם: Sister Lovers  שהיה השם הזמני של האלבום בזמן העבודה עליו,  מהסיבה ששילטון וסטפאנס יצאו באותה תקופה עם צמד אחיות. יש גרסאות שלו שבהן הוא נקרא Femme Fatal   אבל לרוב הוא נקרא בפשטות "האלבום השלישי".

בין כל השירים המקוריים, שילטון מקליט באלבום הזה את הביצוע הכי טוב ל – Femme Fatal   של הוולווט אנדרגאונד. אם במקור שרה ניקו את השיר שנכתב עליה, במין ריחוק קר שכזה, ממחישה באדישות את כל מה שנאמר עליה בשיר. הרי שכאן שילטון שר את השיר על האשה הקטלנית ששוברת וזורקת, מזוית הראיה של אלו שנשארו מרוסקים על המדרכה מאחוריה.
הביצוע הזה מלא בתערובת בלתי אפשרית של כל כך הרבה רכות וייאוש, חמלה וקדרות שכל מי שאהב את מי ששברה את ליבו, גם לאחר שהוא נשבר, יכיר בעצמו  מלילות מלאי לבטים וחסרי שינה.


אם צלחת את תחילת האלבום ושירי הרוקנרול המוזרים שלו גילית שבהמשך מסתתר אלבום שכולו שירים ללא מוצא. אלבום שבו כל שיר לוקח אותך אל קצה סימטא חשוכה אחרת רק כדי להוכיח לך שוב  ושוב כמה בודד וחסר תקוה הוא המסע הזה אל סוף הלילה.

"עיניך כמעט מתות
לא יכול לצאת מהמיטה
ואתה לא יכול להרדם
אתה מתיישב כדי להתלבש
ואתה הפוך לגמרי
אתה מביט במראה
מתבונן בעינייך
אומר שאתה מבין…
בסוף כולם עוזבים,
משאירים את הנופלים מאחור
כולם הולכים הכי רחוק שאפשר
פשוט לא אכפת להם.
הם עמדו על המדרגות
צוחקים על אחוריך.
אמך מתה, אל תפחד
אמך מתה, אתה לבדך
והיא במיטתה.
בסוף כולם עוזבים,
משאירים את הנופלים מאחור
כולם הולכים הכי רחוק שאפשר
פשוט לא אכפת להם.
אתה פרצוף מבוזבז
שקר עם עיניים עצובות
אתה שואה."

רק כשהגעתי לשיר הזה באלבום, הבנתי בדיוק על מה דיבר אותו כתב נשכח מהמלודי מייקר. "שואה" הוא השיר הכי עצוב בתקליט ואחד השירים הכי עצובים שקיימים בכלל. שילטון אוסף את כל הפחדים והרחמים העצמיים שלו ומתעד על סרט ההקלטה פורטרט של האמן הצעיר כאיש שרוף.
בגיל עשרים וחמש הך צ'ילטון להיות הזומבי של הרוקנרול. משוטט אבוד לחלוטין בעולם הדמדומים שבין הפרסום לאלמוניות, בין ההבטחה לחוסר היכולת לממש אותה, בין תהילת הזרקורים לאלמוניות הקרה של צידי הבמה, בין החיים לבין המוות. המילים הקודרות זכו לליווי הולם לא פחות של פסנתר הנשמע כמנגן לבדו בבית עתיק ושומם בליווי קונטרבאס דוקר וקודר, וגיטרות רוטטות שמצליחות להשמע כמקהלת רוחות רפאים המקוננות ברקע.
צ'ילטון, וזה בהחלט מרשים בהתחשב במצבו, לא מאבד לרגע את החוש המלודי הנדיר שלו. גם כשהוא מרוסק שפוף ומיואש הוא מייצר מנגינות מוזהבות שהיו יכולות לפרנס קריירות שלמות של כמה וכמה כוכבי פופ. רק שבמקום גיטרות מבריקות יש כאן תזמור ברוקי כמעט, של רעשים אקראיים. תופים נופלים, כינורות נמרחים, גיטרות מתאבדות על המגבר, צליל התרסקות כוכבים במרחק.
מאחר והאלבום לא יצא רשמית מתחת ידיו של שילטון, קשה לדעת מה הוא סדר השירים הנכון שאליו התכוון שילטון. לאלבום יש כמה וכמה גרסאות שונות של סדר השירים, ומנסיון אני יודע שהצורה שבה הם מנוגנים מקצה לקצה יכולה לשנות מאוד את האוירה והמשמעות הרגשית של התקליט הזה.
בגרסא שיש לי בבית "שואה", ממוקם בערך באמצע הדיסק  כאילו היה ציון דרך לנקודת החושך הכי אפלה בתקליט הזה כשמעבר לו משתרעים שירים אחרים. שירים בהם שילטון מפרק ומרכיב את הבדידות שלו מול התשוקה שלו לאותה אהובה לא נוכחת. מפרק ומרכיב את מבוך הרגשות שבין אהבה לשנאה, בין פחד לחמלה בין יאוש ותקוה. כילד המצייר ציורים על החוף מתוך ידיעה שכל רגע הגלים יבואו וימחקו הכל.

"אני הולך ברחוב המקפיא
הצעיף מתעופף מאחורי
את אומרת "תרחיק אותם"
בבקשה אל תגידי שום מילה
תוציאו אותי מכאן,
תוציאו אותי מכאן
אני שונא את זה כאן,
תעזרו לי לצאת מכאן
"

שיא נוסף באלבום הוא Kan-ga-roo. שיר שההגדרה כ-"יצירת מופת" לא מתחיל לתאר את חצי דקה הראשונה שלו. מדובר בסימפונית רעשים וצלילים על גבול האוונגארד שאיכשהו נשמעים כל כך מוזרים ונכונים באותה עת. אתה פשוט חש את גבול הכמיהה הביזארית שלו כשהוא שר בנואשות לאותה בחורה שהוא פגש במסיבה "הו כמה שאני רוצה אותך, כמה שאני רוצה אותך, רוצה אותך כמו קנ-ג-רו…"  כאילו אבדו לו כל מילות הפיתוי של המבוגרים,  וכל מה שנשאר לו זה לזרוק את השם הראשון שעולה במוחו. את אותה דמות משעשעת: קנ-ג-רו מפו הדוב.
כל מכת תוף אבודה, כל פידבק גיטרה צורמני, כל זיוף של המיתרים נשמע פה בדיוק במקום הנכון כאילו לא יכול השיר הזה להיות אחרת. מדובר בשיר גאוני שנבנה ומתפרק ממש מול אוזנייך. שיר המשנה את כל מה שידעת והכרת לגבי איך ששירים מתנהלים. השוואה פשוטה בין המקור לגרסא המנורמלת שהקליטו אנשי This Mortal Coil  לשיר הזה  (ואגב גם ל"שואה", מה שאומר שבוגרי אייטיז יכירו לפחות את שני השירים האלו היטב אם כי אני בטוח שהחשיפה לחומר האפל תשאיר אותם פעורי פה ביחס לביצועים המאוד בנאלים שלהם בפרוייקט) תבהיר לכם היטב כמה שהעיבוד של השיר הזה גאוני. פשוט אין עוד שום דבר בתולדות המוזיקה המוקלטת שנשמע ככה.

"תני לי להיות האור היחיד שלך
ואם תרצי  לב אמיתי
קחי את הזמן והראי שאת איתי
ואני אהיה לך לירח כחול בחשיכה
"
בשליש האחרון של האלבום, שילטון מרים את ראשו העייף מבין ידיו ושר חרישית שירים שנשמעים כאילו שילטון כתב אותם מאותה סיבה שואן-גוך צייר את החמניות, לעודד אות רוחו ולהכניס קצת תקוה לחייו.  התחושה היא שהשירים האלו הם מעשיות הברון מינכהאוזן המרים אותו ואת סוסו על ידי זה שהוא מושך את עצמו מראשו, כלפי מעלה.

צ'ילטון שר לזו שהוא מעריץ, מבטיח לבנות לה בית ואש חמה, ואתה יודע שהא עומד בחוץ ובקור, מביט אל האורות הרחוקים ומדמיין את החיים שלהם יחד, דווקא בגלל שהוא כל כך לבדו, הוא מבקש להיות הירח הכחול בשמי לילה, האור המנחה בחשיכה שמקיפה אותה, אבל מה שאתה שומע זה כמה הוא צריך את אותו אור מנחה לעצמו, כמה שהוא זקוק לירח כחול שיכוון אותו הביתה. הוא שר על זו שהוא משתוקק לה, על היותה מאהבת חלומית ושאין עוד אף אחת אחרת כמוה, כל משאלותיו המתגשמות בדמות אשה, אבל בסופו של דבר אתה מבין שמה שאתה שומע זה את צליל החלומות המתנפצים על המיטה הריקה שהוא מתעורר אליה.
נדמה כאילו רגע אחד לפני הסוף, צ'ילטון מנסה להאחז בחלומות שלו כאל נקודת המפלט היחידה שנותרה לו מפני החושך, אולם  בסופו של דבר הוא מבין שגם אלו הם אשליות.  המסע שהחל לבד נגמר בבדידות גדולה יותר.
השיר החותם את האלבום מוצא את שילטון נוסע במכונית שחורה וגדולה,  אולי מדובר בעגלת מתים אולי במוכנית רפאים, כאילו כל מה שמחכה לו מעבר לחלומות התהילה ואשליות האהבה היא פנטזיית הבריחה האולטימטיבית אל המרחבים האינסופיים של ארה"ב במכונית שחורה וגדולה. שילטון מתרחק בשיר זה אל תוך השחר העולה במרחק, כאילו מנסה לשפשף את עיניו האדומות מחוסר שינה עוד פעם אחת לפני שהוא יוצא לדרך אחרי הלילה הארוך שהוא עבר.
"שום דבר לא יכול לפגוע בי עכשיו
שום דבר לא יכול לגעת בי.
למה שיהיה לי אכפת ?
נהיגה זה כזה פיצוץ גז,
זה לא ימשך לעד… "

אחרי כל הסופים והחזרות שלנו, היה לי קשה להבחין ביחודיותו של הרגע כשהגיע הסוף באמת. הרגע המדוייק פוספס מן הסתם על דיסקים נשכחים אחרים. אבל מכל התמונות שלה ומכל הדברים שהיא נתנה לי, הדיסק הזה משמש עבורי כקפסולת זמן נשכחת למישהי בלתי נשכחת. "בין כל הצלילים הכחולים שהיא איבדה, היה אחד, שלי"  כתבתי פעם על מישהי אחרת והתכוונתי רק אליה.

כי הדיסק הזה מכיל את צליל הרגע המדוייק שבו נשקתי לשפתיה בפעם האחרונה, את הנשימות החרישיות שלה לפני שהתעוררה מזריחת הבוקר שהפריד ביננו, את צליל צעדיה הקטנים המתרחקים במדרגות אל עבר הלא נודע שמחכה לכולנו. הכל מתועד כאן לפרטי פרטים מעורפלים שנמוגים ומופיעים מהחשיכה כמו שלטי פרסומות לצד הדרך, בכל פעם שאני שומע את האלבום הזה מחדש. פעמים רבות מדי הרהרתי בעובדה שלא משנה כמה זמן עבר מאז, עדיין כל שיר ושיר באלבום הזה גורמים לי להרגיש קרוב כל כך למי שנמצאת כרגע רחוק כל כך מעבר לימים ולשנים, מעבר למרחק ולזמן.
עבורי, האלבום השלישי של ביג סטאר יהיה תמיד מזכרת ממה שנשלם ולא תם,  אהבה שהיתה ואיננה ובאורח פלא עדיין עודנה, תמיד שם ולעולם לא כאן.

"אני יודע שזה נשמע כמו להתראות,
בהרבה מובנים אני מניח שזה כך…"  

אני מתבונן כעת בדיסק שולף העטיפה הפנימית מהפלסטיק, משועשע מהעובדה שבתוך העטיפה של האלבום השלישי אין שום מידע או כל פרטים על הלהקה, רק פרסומות של חברת התקליטים לדיסקים אחרים ובנאלים שלעולם לא יגידו לי כלום. אני חושב על אצבעותיה נוגעות בדיסק הזה, על השריטות שהוא נשרט ואני תמיד אשמע, על הזמן שמפריד ביננו ועל העובדה שעוד ארבע שנים יחלפו  עשרים שנה מאז שגיליתי את אלקס צ'ילטון  ואיבדתי אותה. וחושב לעצמי שהבחור בכתבה צדק קרוב לעשרים שנה אחרי, לשילטון וגם לה – עדיין אין יורשים.

עשרים שנה אחרי.

הבוקר נודע לי שאלכס צ'ילטון מת. הכתב מהמלודי מייקר צדק בסופו של דבר. עשרים שנה אחרי, הרבה מוזיקאים באו והלכו, למה שצ'ילטון עשה אף פעם לא היו ולא יהיו יורשים. אז לזכרו.

להתראות חבר, להתראות חברים,

"זה נשמע קצת כמו להתראות,  במובן מסויים, אני מניח שזה כך"  .

להתראות..

הקלאסיקיה #2: – אלמנט אוף קריים – הפשע משתלם

כמו הרבה דברים טובים זה התחיל מהפסקת עשר בלילה של מיכל ניב. ערב אחד מצאתי את עצמי מרים עיניי מספרי הגאולוגיה ומתבונן במכשיר הרדיו בהשתאות. הצליל הזה שעולה מולך כמו מסך קטיפה אדום באולם הקולנוע רגע לפני שהאור מתחיל לרצד באפילה הגדולה, החלל המעושן הזה סביב הזמר שלוחש, נקרע, שם את הלב שלו מול  המקרופון ולא מתבייש להגיש את זה בצורה הכי פשוטה שיש – " I Long I long For You "

מי אלה הרהרתי לעצמי? זה כמו הפוגס אחרי ששוטטו בכל מחילות הגיהנום ואבדו את שמחת החיים האירית שלהם, כמו ג'ון קייל עם רגשות שאפשר גם להרגיש, זה כמו… רגע זה לא כמו! זה שיר גדול בזכות עצמו!.

נזקקתי לאוזני הקרקל שלי, כדי לפענח את חיתוך דיבורה הבלתי אפשרי של מיכל ניב, כשלאטה:  "איי לונג פור יו של ההה-אלמנט אוף קריים,  ותודו שזה שיר מוצלח במיוחד לחורף סוער שכזה…"   צדיקה ז"ל.
פאסט פורווד כמה חודשים. האוטובוס שיורד מירושלים אל השפלה ביום חמישי אחר הצהריים, דוהר במהירות כאילו משתף במירוץ אל מול הערב השוקע, מי משניהם יגיע ראשון אל הים. אני יושב במושב האחורי כשמצידי האחד יושבת הנקסט, לפני שהיא תהפוך לאקס,  ומצידי השני, זאת שבגללה היא תהפוך להיות גם מיתולוגית. אם כל זה נראה לכם מסובך, במציאות זה היה פשוט מסובך יותר.
ברחש התנועה קדימה נשכחו כבר המילים. הזכרון של הידיים מסתבכות בין חוטי הווקמן הישן והמבטים המצועפים, מסרב להעלם. על הקלטת שבווקמן מתנגנים מבחר משירי האלמנט כהכנה להופעה המתקרבת. מי ידע אז שבראיה לאחור השירים שחשבנו שאנו מבינים רק ניבאו את עצמם? החיים שנראו אז כל כך מדויקים יצטיירו ברבות השנים כמעורפלים צמריריים ומלאי דמעות בדיוק כמו חומת העננים הכחולה שעלתה מהים אל הרי ירושלים, אבל את זה הלבבות הצעירים לא ידעו.

" I'm Feeling so Nervous & Blue "

בדרך למועדון  התבוננו הרוכלים המשועשעים של התחנה המרכזית הישנה, במקרה המוזר לעת ערב של גבר ההולך עם שתי נשים צעירות ולא יודע למי מהן הוא אמור להחזיק את היד. הרחוב המזוהם התעקש להתארך ולהתארך עד הפניה המיוחלת. למרות החששות המוקדמים שלנו גילינו שיש מספיק כרטיסים לכולנו. ככה זה שאתה מגיע שעה וחצי לפני השעה הנקובה במודעות על ההופעה. יש  אשליות תל אביביות שירושלמים – אפילו חדשים, לעולם לא יתרגלו אליהם.
כשכרטיסינו בידינו אנו מתיישבים על המדרכה הצמודה לכניסה המנוכרת ולאחר כמה דקות יוצאים מהדלת לידינו כמה בחורים. הראשון בקסקט ותלתלים ומראה שכולו זועק פועל רומני ביום חופש, השני – ענק חרום אף עם שיער שחור וכולו משדר שיק וקסם של דון קורליאונה שכונתי, ומתחת לשניהם איש רזה בחליפה שחורה עם שיער בלונדיני שמקפיד לפול קדימה כמו סטודנט קלאסי ללימודי פילוסופיה גרמנית. לוקח לי חצי שניה שניה להבין במי אני חוזה עד שהפה שלי פולט סוון, היי זה סוון… הסולן של האלמנט אוף-קריים, שניצב מולי מחייך חיוך אירופאי לחלוטין מאוזן לאוזן, ונראה כמעט מופתע שמישהו יודע מי הוא, ומה הוא, בערב יום חמישי לוהט בתל אביב.
"היי" הוא אומר ועוצר לידנו בעוד חבריו מסכלים בשעשוע על המחזה.

"באתם לראות את ההופעה הערב?" הוא תוהה כמי שהדבר זר לו לחלוטין. "בטח" אנו עונים כמעט במקהלה.  "המוזיקה שלכם היא כל כך.. אה, אה"  אני מאבד את המילים שלי באנגלית ובכל שפה אחרת, וסוון מחייך שוב את חיוכו חושף השיניים ואומר "כן אני יודע, יש דברים שאי אפשר להגיד במילים, בדיוק בשביל זה  עושים מוזיקה"  ומייד מתנצל שהם צריכים ללכת להתארגן על עצמם לפני ההופעה, כאילו הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זה לשבת עם שלושה מתבגרים תמוהים על המדרכות המטונפות של תל אביב בתחילת שנות התישעים  "תהנו בהופעה" הוא מוסיף מחייך בשלישית ונעלם עם החבורה מעבר לפינה.

Basically Sad – 1986

1986 – Basically Sad

"תני לי לקחת לך את המעיל
אני מקוה שלא אכפת לך
תתקרבי לאש אני אחמם אותך
"

יש תקליטים שכבר מהעטיפה שלהם אתה יודע שאתה הולך לפתח עימם מערכת יחסים מורכבת במיוחד.
המונכרום הכחול מלא האוירה, הפס הלבן שמסתמן בשיערו הנופל של סוון הרוכן על הרצפה כאילו מחפש  בחרכי הרצפה הכחולה את  הדבר שיציל אותו מהכותרת שמעליו "Basically Sad " .
יש להקות שלאחר שנים של שוטטות  במשעולים האינסופיים של השפעות הולכים לאיבוד בנבכי האהבות שלהם לתקליטים של אחרים ולמרות שאתה מזהה מהמוזיקה שלהם שיש להם תקליטיה בת-זונה, אתה גם מזהה שאין להם הרבה מעבר לאהבה למוזיקה. אצל האלמנט אוף קריים זה אחרת לחלוטין כבר מהתו הראשון אתה קולט שמדובר בלהקה שאולי לא ממש שמעה הרבה אבל יש להם כל כך הרבה מה להגיד.  הגיטרות הקטנות והדוקרות מלאות ההומור.  שמכל העולם מזכירות לך דווקא את משינה אבל עם אטטיוד. והשירה הכועסת בשקט  של סוון. היתכן אתה מהרהר לעצמך שלהקת הגל החדש הכי הומנית וחמה  תצמח דווקא בגרמניה ?
שמות השירים נשמעים כמו רשימת מצאי של חיים לא משהו בשנות השמונים : אני אחמם אותך, זוהי מסיבה, שחור ולבן, את !!,   מאה קומות למעלה , הפרידה הארוכה, קח אותי אל הנהר, אה רגע זה קאבר לטוקינג הדס ? לא זה קאבר למיסטר אל גרין ("הכומר אל גרין בשבילך,  ילד!!!")  כן האלמנט עשו את מה שלא הרבה להקות בזמנם או מאז עשו,  ושילבו את הדיכדוכיות הקיומית של הגל החדש עם מוזיקת סול  מהסיקסטיז והסבנטיז.  מבלי לנסות להיות יותר שחורים מכושים נותרו האלמנט כחובבי שמחת החיים הפשוטה שמתקיימת בשירי נשמה ישנים והכילו אותה לתוך היצירה המדכדכת שלהם.
יש יוצרים שהעצב במוזיקה שלהם הוא תהומי,  הוא גדול מהחיים,  הוא הענק הסודי שאותו יוצר נושא על כתפיו בכל רגע נתון.  כאילו לא היו בחייו רגעים משמימים בתור לאוטובוס,  כאילו אין הוא מחייך מתוכניות בידור מפגרות מדי פעם,  כאילו אין הומור גם בסיטואציות שבהם החיים בועטים בך בכל הכוח.
האלמנט,  הם בדיוק ההפך מהאומנים האלו.  כשהם לוקחים את השיר של אל גרין ומזריקים לתוכו את האירופאיות שלהם בקול ענות חלושה, נדמה שהם מבקשים שיקחו אותם  לנהר  כאילו שהשטיפה במימיו היא בעצם ההתאבדות הרומנטית הזו שהם מחפשים בתוך נהרות אירופה. אבל הם יודעים שכל מה שהם יעשו כשהם יגיעו לגשר,  זה לעשן עוד סיגריה להתבונן במים ולקלל את הכוס של האם אם אמא שלה…

ואני תוהה אם בגרמנית זה נשמע יותר טוב.

"התעוררתי באמצע הלילה
אני לא יודע למה, לא יודע למה
הלילה היה קר,   הירח בהיר
החלון שלי היה צל על הקיר
התעוררתי,  מתוך הכחול
מתוך הכחול….
ופתאום שוב חשבתי עלייך
למה הלכת ? מה את עושה ?
איפה את עכשיו ?
האם את חושבת עלי גם כן ?
האם את עדיין אוהבת להרוג זבובים קטנים ?
האם את עדיין כוססת ציפורניים?
ומה עם הצחוק הגבוה שלך ?
את עדיין מספרת לכל החברים שלך את אותן המעשיות?אני שונא את הדרך
שבה אני תמיד חושב עלייךכל השאלות האלה
באמצע הלילה
מתוך הכחול
ולתוך מחשבתיוהנה שוב אני חושב עלייך "

ככה נחתם אלבומם הראשון של האלמנט לא דיסק דגול,  לא דיסק עוצר נשימה,  פשוט דיסק יפה עצבני ועצוב בבסיסו.

Try To Be Mensch – 1987

 1987 – נסה להיות מענטש

"ראיתי אותך עם אקדח אתמול הלילה
במי רצית לירות ?
כבר אין את מי לשנוא,  אין את מי להעריץ
אין אחד שמפקח על מצבו של העולם
פשוט אין אלוהים יותר
"

הדבר הראשון ששמים  לב אליו, הוא  המבטא הכבד של סוון רנגר.  אם באלבום הראשון הוא נשמע כאילו הוא אנגלי עם הפרעת דיבור טבטונית,  הרי שבדיסק הזה שומעים את הגרמניות שלו בכל מילה שהוא מוציא.
הוא שר באנגלית אבל המבטא שלו משדר לך אינספור ניחוחות אירופאים. מייד חשים השירה שלו איננה מגיעה אך ורק מחיקוי של זמרים  אמריקאים, היא מכילה בתוכה את עולם הרוק הבלוז והסול אך באותה מידה היא מכילה גם קאברטים,  שאנסונים, והמון שירי מלחים פרועים.

"היא כזאת זונה
שהיא לעולם לא תמות
"

קולו החרוך והפגיע של סוון,  תרועות החצוצרה ברקע שנעות מהערות מרושעות לתרועות פוצעות,  המילים הכל כך חכמות. כל אלו קיימים פה במלא הדרם אבל כאן נחשף במלואו האלמנט הסודי של האלמנט: הגיטרות המבריקות  של ג'קוב אילג'ה.

אילג'ה הוא האנטי-גיבור גיטרה  הכי גדול שאני מכיר. הוא לעולם לא יבחר בשום משאל של גיטריסטים על יכולת הנגינה המאוד לא וירטואוזית שלו, אבל במבחן השריקות והריגושים הוא מהמצטיינים שבהם.
כל נגיעה שלו בגיטרה עושה את העבודה,  בדיוק במידה הדרושה לרגש אותך,  לשמח אותך,  ולגרום לך לשיר את התוים שלו שוב ושוב ושוב. יש לו גיטרה ילדותית,  רומנטית ומופרעת גם בלי להיות מכוסחת. העובדה שהוא בקושי משתמש בדיסטורשן של ממש,  אלא מביא את המגבר לקריסה טוטאלית  של אובר-דרייב רצחני, דוחף אותו מעבר לקצה היכולת שלו,  היא סוג של פלא שמשאיר אותו גם בשיא הטירוף שלו עם מבט של ילד בן 4 שהצליח לרכוס את נעליו בעצמו ועיניו מלאות גאווה  על כך.
לכל מי שתהה האם ניתן לכתוב ולשיר שלא בשפת אימך, מוזמן לשמוע איך הדיסק הזה מושר באנגלית,  אבל כולו חשיבה גרמנית טהורה. לא גרמניה של הרייך השלישי כי אם גרמניה של האקספרסיוניזם הקולנועי מתחילת המאה העשרים, הקברט הפוליטי של ברכט בין שתי מלחמות העולם, גרמניה של "מלאכים בשמי ברלין" חצויה בין העתיד לעבר,  בין המזרח למערב בין חומת ההפרדה  לבין  האימפריה הכלכלית שהתאחדה.  השירים של האלמנט לא יכלו להיכתב על ידי אף בריטי או אמריקאי. לכן למרות מאמציהם הרבים,  האלמנט לעולם לא הצליחו לחדור את  חומת ההגנה והבדלנות הבריטית-אמריקאית. במשך כל שנות פעילותם האלמנט יצליחו להגיע להרבה מאוד קהלים אוהדים ברחבי יבשת אירופה ואפילו כאן בישראל,  אבל בבריטניה הם לעולם לא יצליחו למשוך יותר מקומץ קלוש של מכרים וחברים והרווח הוא כולו שלנו.

"לא היה שום זר שהלך מאחורי
שיצאתי מהסרט אל תוך הלילה
שום מקי סכינאי לא חיכה לי מעבר לפינה,  בחשיכה.
אף אחד לא ביקש ממני כסף, איש לא העיר הערה,
זה היה חצות קטיפתי וחם
שרקתי את השיר האהוב עלי
הרחובות נצבעו בכחול הלילה
אבל לא יכולתי שלא  להרגיש
שמשהו היה לא נכון
לא שמעתי כלום פרט לקול צעדיי
והתשובה הכתה בי רק כשחזרתי הביתה
הייתי לבד שם, לא היה מי שיחכה, אף אחד לא יתקשר באמצע הלילה
אף אחד לא ילחש אלי שטויות מתוקות ואף אחד לא יחזיק אותי חזק
זה  היה אביב בלעדייך
כלום לא יכול להיות יותר לא נכון מזה
והשיר ששרקתי לעצמי
הוא היה שיר אהבה
הוא היה שיר אהבה… "

לעיתים נדמה שכל מה שהיה בשנות השמונים היה דכאון פלקטי שכזה. משהו שהצטלם מצויין אבל היה חסר איזה מימד אמיתי. כשסוון כותב על הבדידות הגדולה של חיי האדם בעיר הגדולה,  הוא רושם אותה במלוא כיעורה הבטוני. אבל הוא גם מרים את מבטו מהכביש השחור אל עבר הבלוקים ומתאר בהומור השחור שלו, מריבות קטנות בין בעל לאשתו, את החיים בפרברים, את הילדות בנות השש עשרה שמקוות להימלט מהכלא המדכא הזה, כדי להיסחף למסיבות רוקנרול ולרקוד את הריקוד האחרון לפני שאביהן יבוא לחפש אותם. ילדות  ש בורחת מהכל רק כדי להיטרף בידי זרים נודדים כמוהו. יש לכתיבה שלו מימד אנושי  נוגע שמתעלה מעל כל הדכאון שמסביבו.  הוא כותב שיר ניחומים לאחותו שאהוב ליבה זנח אותה לאנחות ומוזיקת הסול משנות השישים שהאלמנט כל כך אוהבים מגיחה שוב,  הפעם בפורמט של בלדת-סול מנצחת  שכל כולה נועדה כדי לתת כתף לבכות עליה ולעודד בדרכו היחודית.

"שמעתי שהוא הלך,
אני מרחם עליו אחותי
אני לא חושב שהוא מבין מה הוא עשה,
לא מגיע לו אחת כמוך,
הוא כזה אדיוט
אני הולך לבעוט לו בביצים
אם זה מה שתרצי
. "

האלבום הופק בידי ג'ון קייל, כשנשאלו על העבודה שלהם איתו השיב סוון שקייל בעיקר מנע מהם לעשן באולפן כי הוא היה באחת מתקופת הגמילה והבריאות שלו, אבל בעיקר עודד אותם קייל  להיות מי שהם, אבל הרבה יותר.  אולי זה מזל שדווקא באלבום זה מרוכזים כל כך הרבה שירים מוצלחים של האלמנט, אולי יותר מכל אלבום אחר שלהם. אך  גם כאן כבשאר אלבומי האולפן של האלמנט, חלק מהשירים לא שורד את מבחן הזמן ונוטים להישמע כמו בדיחות אייטיז משונות שכאלו. המזל הוא שיש פה כל כך הרבה רגעי קסם קטנים שפשוט אסור לפספס את האלבום הזה.

 "אני ברחוב בחוץ, אני משוטט בעיר ואני לא יודע למה
אני מוצא את עצמי מביט בברווים על הנהר ואני לא יודע למה
אני לא רוצה לראות אותך, אני לא במצב הרוח הנכון, ואני לא רוצה לדבר איתך
אין לי אוכל לברווזים ואין לי שום מושג מה לעשות,
אני מרגיש כל כך, עצבני ועצוב. "

הוא חותם כמסכם את שנות השמונים בבית אחד.

Freedom, Love & Happiness – 1988

 

1988 – חופש אהבה ושמחה 

מאז ומתמיד הייתי חשדן ביחס לעטיפות אלבומים שניראות כאילו הגרפיקאי  שכנע את האומן ש- קוים וים/עיגולים/כתמים/צבעים.קשקושים זה נורא, נורא, עכשוי עכשיו". אז איך אתה מסביר אלבום עם עטיפה "מגניבה" ניאונית להחריד עם שם כל כך "שייני הפי פיפל", שהשיר הראשון בו נקרא "רצח בעינייך"? נורא פשוט.

מישהו שם בהפקה או בלהקה ניסה בכל כוחותיו לפרוץ לעבר העולם הרחב וכיוון בעיקר אל השווקים האנגלוסאקסים הגדולים יותר. אבל קוף בבגדי משי הוא עדיין קוף, וגם אם על העטיפה הלהקה הסכימה לעשות פוזות אייטיז משונות והדיסק עצמו הוקלט  באמריקה, הרי שבפנים המוזיקה כמעט ולא משתנה כלל. הדכדוך האורבני, הכל כך אירופאי,  האהבות השבורות והעצבים המרוטים של סוון קיימים מלוא הדרם החשוף.  הויתור היחידי שנעשה פה מבחינה מוזיקלית, זה הוספה מאסיבית של כלי נשיפה. לטעמי תוספת מהמיותרות ביותר שהוקלטו אי פעם. כלי הנשיפה יושבים על גב חטיבת הקצב המעולה של האלמנט כחטוטרת חסרת תועלת ומפריעים לשירה המיוסרת והכמהה כאחת של סוון.
השירים עצמם הפכו למחודדים יותר טקסטואלית וסקסואלית, הוא מתאר מצבים מסובכים באנגלית רזה עד כדי אנורקסיה, נצמד אל המילים הפשוטות כדי לתאר את התחושות המסובכות ביותר להגדרה.

"אני מרגיש כמו עיוור עם טלויזיה צבעונית
הכל נפלא, אבל אני פשוט לא רואה. "

האלבום הזה מכיל כמה מהשירים היפים ביותר שלהם,  הבעיה היא שהביצועים היענו-פופיים שלהם נוטים להרוס אותם יותר מאשר לתת להם איזה ערך מוסף. במיוחד הדבר מתבקש כשמשווים את  שתי הגרסאות לשיר – It's Just The Way She Is . בגרסא הלהקתית נשמע סוון כאילו הוא שר על הירקנית שעובדת מול ביתו. לעומת זאת בסוף האלבום לבד עם פסנתר הוא מצליח להביא את הביצוע הנוגה ומדוייק יותר לשיר אהבה פנטסטי שכזה.

את הבעיה הזו יתקנו האלמנט בעתיד כשיוציאו את אחד מאלבומי ההופעה החיה הכי טובים שיש ויתעדו ביצועים הרבה יותר טובים לשירים המקסימים מהאלבום הזה.

The Ballad Of Jimmy & Johnny – 1989

 

הבלדה על ג'ימי וג'וני

בעידן שבו להקות אמורות לשעוט  קדימה לתודעה ולאוסף להיטים כבר לאחר אלבום אחד בלבד יש משהו כמעט מוזר להזכר בעידן שבו ללהקות היה זמן לנסות ולהתנסות בהוצאת כמה אלבומים עד שהן ימצאו את קולן היחודי. ב-"בלדה על ג'ימי וג'וני" מוצאים האלמנט סוף סוף את קולם  האמיתי. אם כל התקליטים הקודמים נשמעו כמו ניסויי ותהיה על כל מיני כיוונים מוזיקלים הרי שהאלבום הזה הוא יצירת המופת האולפנית של האלמנט.

תמיד חשתי שהעטיפה מתארת היטב את תחושתם לאחר כל הנסיונות  הכושלים לכבוש את אמריקה ואנגליה. אנו רואים ארבעה אירפואים בפרופיל צדדי המתבוננים מלב אירופה אל קצה היבשת הרחוקה מי בהשלמה מי בהתרסה מי בשעשוע ומי באדישות.

אם על עטיפת האלבום האלמנט מפנים את מבטם הצידה, מעבר למרחב הרי שהשירים שבפנים הם ההפך המוחלט.  האלמנט בוחנים את עצמם ואת המקום שלהם בחיי היום יום. השירים עוסקים בערי השינה הגדולה של הפרברים, ערי הלווין שרוב האנשים קוראים להם בית, ברכבת הבוקר שלוקחת אותם לעבודה במפעל, במפגשים החטופים על הבאר בסוף היום, בגמדים הבודדים שבבארים, בפושעים קטנים משולי המארג האורבני. בספינות חולפות בנהר העירוני, נדמה שהשחרור מהרצון לכבוש את אמריקה הוביל אותם אל הנוף שהם הכי מכירים, ערי הבית שלהם והתוצאה תקליט מקסים על החיים הכי שגרתיים ואפורים שיש.  האהבות השבורות של סוון נוכחות גם כאן למרות שמאלבום לאלבום הן הופכות להיות משניות יותר כאילו השכיל  להפנים שבשולי כל פרידה מסתתרים ימים מלאי חיים גם אם הם לא לצידה.

מכל אלבומי האולפן של האלמנט זהו האלבום שממש חייבים להכיר.  מהפתיחה הקברטית של שיר הנושא, עבור בהמון שירי רוק פרברים, וואלסים קטנים, ושירי בארים חצי שיכורים. עד השיר המרטיט בסוף האלבום  – "זמן ללכת הביתה".

"שתי כוסות קפה, עושות לך ידיים רועדות  וויסקי מר יעזור להמתיק את הסוף  ראה את העננים יורדים עליך  עכשיו כשאתה לבד, זה הזמן, הזמן לחזור הביתהחדר המלון הזה, הוא חדר מתאבדים אל תחלום את הצער, רק לעוד כמה ימים

את מי שמחכה לך אל תאכזב

זה הזמן הזמן לחזור הביתה

אין טעם להתחרט

על מה שעשית כל השנים

לא ידעת מה יהיה

אחרי הכל

אז אין עוד מכתבים

אל תבהה בדלתות 

אין עוד שקרים

אין קאוביים

את מי שמחכה לך את תאכזב

זה הזמן, הזמן ללכת הביתה. "

Crime Pays – 1990

 

הפשע משתלם.

זהו האלבום שבשבילו היו צריכים לבוא האלמנט לעולם ושבגללו בכלל התחלתי לכתוב את כל הרשימה הזו . כפי שקורא לי לעיתים קרובות, אני מתחיל לרשום על דבר אחד ומייד מוצא את עצמי כותב על עוד כמה אלבומים.  אני מניח שלא היתה לכם בעיה של ממש להכיר את כל המיני קלאסיקות האלו של אחת הלהקות הכי טובות שיש.

כל פרט בדיסק הזה הוא מושלם בדיוקו האפלולי. החל מהעטיפה הקודרת בשחור לבן עם תמונות הנגנים באינסוף גווני ביניים והפס האודם בקצהו העליון של הדיסק. .
בעיני זה אחד מאלבומי ההופעה הכי טובים  שיש. כל השירים נשמעים פה אלפי שנות חושך יותר טוב מהביצועים האולפניים האלמנט פשוט נשמעים על הבמה הכי נכון, הכי חדים,  והכי גדולים.  עם סאונד בשרני  שאף פעם לא נוכח באלבומי האולפן שלהם, נדמה כאילו באלבום זה הצליחו האלמנט להשתחרר מהצליל הפלקטי שכפו עליהם האולפנים ומעצבי הצליל של שנות השמונים.

הצליל של האלבום הוא הדבר הכי כובש בו, קשה להסביר כמה חי נשמעת ההופעה ה"כמעט מתה" הזו, אבל דרך פשוטה להבהיר זאת  היא לספר לכם על האוירה המעושנת עד מחנק, על האור הכחול שמשתקף בעורם החיור של הנגנים, עינו האדומה של קיקלופ המגבר, החצוצרה המוזהבת שמבליחה לרגע משולי החליפה השחורה, התופים שהולמים על בית החזה שלך  עד שנשימתך נעתקת,   הגיטרות של אילג'ה חסרות כל ריסון אולפני משתוללות כאן בנהמות קדומים וגניחות מאהבים נבגדים, ומעל הכל קולו של סוון ששר לעיתים כמו אדם רדוף, חסר כל אבחנה או מעצורים לגבי מה זה קוליות ואיך נכון להגיש שיר "שכלתנית",  הוא רוטט,  הוא מאוהב הוא מתחנן על ברכיו, הוא נבגד שוב ושוב והוא מרושע כמו מקק שנכלא מתחת לגרביונים של חברתו לשעבר הזרוקים על הרצפה בחדרו של מישהו אחר.

יש להקות שהקהל מצמית אותם, יש להקות שהקהל גורם להם להתעלות על עצמם ויש להקות שהקהל הוא בסך הכל החברים הכי טובים שיש להם ולפניו הם שופכים את מר ליבם בתקוה שהם יבינו את הנטל ויקלו מעליך, כי מוזיקת רוק במיטבה לא נותנת תשובות, היא רק פסק זמן שבו לשאלות הגדולות אין זכות קיום. והאלמנט מנצלים את פסק הזמן הזה עד תומו.

"זהו הריקוד האחרון,  הריקוד האחרון,  אז TWIST AND SHOUT "  המאבטחים מחכים שתסתלקו מכאן זהו הריקוד האחרוןואתם המפסידים במשחק מזוייף

זהו תחילתו של השחר 

זוהי השעה האכזרית

כמו מקלחת קרה לאיש קופא"

ככה מתחיל האלבום, דווקא מסוף ההופעה ולא במקרה. האלמנט מכירים היטב את התחושה הזו של לחזור  לחיים הרגילים בקצה ההופעה.  נקודת המוצא שלהם, הדרך הביתה אחרי. האלמנט לא מביאים אותך אל ההופעה כדי לספר לך על חיים שלא יהיו לך, או לשתף אותך באושר\עושר\אומללות שאתה לא תחווה לעולם, הם שרים לך על החיים שלך כמה שניות מעבר לרגעי השיא שלהם ובאלכימיה רגשית הם הופכים כל רגע שכזה לשיא.

כשסוון תוהה בקולו הפגיע – "אם הוא צדק או לא?", ב"כמעט מת"  אני פשוט מת על הבחור או הבחורה  שצועק לו "וו הוו" מהקהל. כאילו היתה זו החתיכה החסרה בפאזל של חייו כפי שהם משתקפים מהשיר הזה.

עיני זהו  אלבום מושלם. אין בו רגע אחד מיותר או מבוזבז הכל פה נכון ומדוייק להחריד. כל התקליטי הזה היה שווה את מחירות בזהב ולו בשביל לשמוע את החלק האמצעי של "אל תחזרי אף פעם"  חמת הזעם שבה האלמנט תוקפים את השיר הזה היא כלכך חזקה והיא מוגברת עוד יותר על רקע התנועה מהרכות הקיצונית בפזמונים לאלימות מוזיקלית שמעטות הלהקות שמסוגלות להן על במה או בכלל. זה נשמע כאילו כל האולם התפורר לחתיכות בסוף צרחות גירוש השדים של סוון וזעקות המילוט שלהם שעולות מממגבר הגיטרה של אילג'ה.

כאילו כדי לסמן את השינוי שיופיע  אחרי אלבום זה, מבצעים פה האלמנט את "סוראביה ג'וני", שירו של קורט וייל הזוכה כאן לביצוע רוק קברטי מרגש במיוחד, ובגרמנית. אלבום זה מהווה את קו השבר של האלמנט ובעיני הוא מעין מתנת פרידה לכל מעריציהם דוברי האנגלית שכן לאחר אלבום זה הפסיקו האלמנט להוציא אלבומים באנגלית, ועברו לשיר בשפת אימם גרמנית וכמה הבלחות בצרפתית משום מה. הרכב האנשים השתנה והם מתפקדים מאז ועד היום כלהקה המוציאה אלבומים ופעילה בשוק הגרמני בלבד. וההפסד עבור אלו שמתקשרים באנגלית  הוא בהחלט גדול שכן האלבומים של האלמנט בגרמנית מוצלחים ככל שיהיו מוזיקלית אינם מצליחים לחדור הלב כמו אלבומיהם באנגלית יש משהו חסר בחוסר היכולת להבין את מילותיהם בגרמנית, אז עד שנלמד גרמנית כאן מסתיימת הקריירה של האלמנט עבורי.

אלייך, אני משתוקק…

"אני מאוד אוהב את האלבום הראשון של קינג קרימזון, אבל איילנדס הוא בהחלט הרבה יותר טוב…",

"תגיד לי הוא יבוא הערב? הכלבה נתנה לו לצאת ? "

"הדרך ארוכה מלאה חתחתים, חתחתים, חתחתים – זה מילה לרוקנרול בעברית ?"

"אתה מכיר אותם? לא ממש אבל שמעתי שהם טובים"

"היא נמצאת כאן ? איפה ?"

כל שיחות הסלון בתור להופעה נעלמות כלא היו ברגע הזה שבו הצליל עוטף אותך באולם השחור. השלב שבו כל השיחות המקדימות הופכות לרחש מחיאות הכפיים שמלווה את העשן הבוקע משולי הבמה, הרגע המדוייק שבו אתה פוגש לראשונה את מי שהכרת רק מתמונות וקול צמוד לרקה. בשניה אחת האלמנט עולים על הבמה וכמה שהם נראו כפועלים זרים מחוצה לה הרי שעל הבמה הם בפרוש נראים כמו הפועלים הזרים של הרוקנרול.  מחיאות הכפיים ההכרחיות והשריקות. והאלמנט מתחילים לנגן כמי שנהנים מכל רגע על הבמה, הם מנגנים הדוק אבל ממש לא מחניק, המון אויר לשירה של סוון שבמעיל גשם שחור נראה כמו נגן ג'אז בלונדיני יותר מאשר כל דבר אחר, אילג'ה מתגלה כאחד האנשים שהכי מאושרים פשוט לנגן והוא עושה את זה נפלא על הטלקסטר שלו. השירים חולפים בסך, היד שלה מחליקה אל היד שלי, היא נצמדת אלי מלפנים, מתנועעת בעדינות בחלל של אמצע האולם, שרויה בתוכה, והמילים – "אף פעם אל תחזרי" צפות בעשן מולי כמבהירות לי כמה אהבה רחוקה ממני באותו רגע.

משום מה אני אוהב להסתכל על אנשים בהופעה, לפעמים זה הרבה יותר מעניין ממה שקורה על הבמה עצמה. מעבר לעובדה שיש בזה משהו מציצני לראות אנשים ברגעי העונג שלהם, יש משהו מאוד תמים ונקי באיך שאנשים מתנהגים כשהם בחושך וחשים שכולם מרוכזים במשהו אחר ולא בם. לרגע אחד סקרתי את הפנים המוארות באור מהבמה, ראיתי את שלל הצבעים והחיוכים, המבטים מלאי האושר של בני אדם המרגישים שהם פשוט חווים את הרגע עצמו בלי תהיות על מה שמסתתר מעבר לו. זה הרגע הנכון שנמצא בלב ליבה של כל הופעת רוק טובה באמת. התחושה שאתה נמצא בדיוק במקום שבו אתה צריך להיות, במקום שבו השאלות מפסיקות להישאל, וכל מה שיש זה חיוכים שלא צריכים סיבה וכאבים שלא נזקקים פתרון פרט להמשך המגע עם גלי הקול האלו באוזניי, בברכיי, בבטן בחזה בין השיניים.

לרגע אחד המבט שלי חלף עליה, תהיתי אם זו היא. היתה בה איכות של מישהי שנמצאת במקום מרוחק גם כשהיא קרובה מאוד אליך. אך אז הבהנתי שהצטלבות הגורלות הובילה אותה לעמוד לצידי ולכשראיתיה לא יכולתי להתיק ממנה את עיניי.

היא החזיקה את הסיגריה בידה כפי שמישהו מחזיק ציפור שהוא רוצה לשחרר אבל רוצה להנות מיופיה עוד רגע אחד – בעדינות שמוטה שכזו. היא שאפה ממנה את העשן עמוק לתלוכה ולרגע אחד הבליחה אלומת אור טועה מהבמה והזרקור הלבן האיר אותה  עם כל הקונטרסטיות של סרט אפל. יכולתי לראות את האודם העומם בשפתיה, את הקוים הקטנים שנחרצו בזויות עיניה, הריסים העדינים, ואת השיער השחור  שגלש מראשה מבהיק ושחור כתקליטי ויניל, היא הנידה את ראשה ובעיניים עצומות שרה לעצמה : "I LONG – I LONG FOR YOU "

כל כך רציתי להיות פעם בצד הזה של התשוקה, לדעת שמישהי רוצה אותך כל כך עד שתראה כתלויה בחוט המילים הבלתי נראות, כאילו מפל הצלילים האלו, הם כל מה שמחזיק אותה ניצבת לאדמה. בבבגדיה השחורים במוצקות הערפילית שלה, בזוית המדוייקת שבד הסטרץ' נמתח על ידה המקופלת, ואיך שהיא הפנתה את מבטה לתוך עצמה, כל כך  רציתי לחוש אותה יותר מקרוב,  לגשת אליה, להגיד לה כמה עשתה ושינתה את חיי, אבל לא יכולתי.

מאובן ומהופנט לא מצאתי בעצמי את הכוחות להפריע לה ברגע כל כך אינטימי עבורה, היא היתה מיכל ניב השדרנית והשדר, האשה הגדולה מהרדיו, המיתולוגיה והמיתוס ואני הייתי רק  פרצוף בקהל, עוד אחד משבט הילדים האבודים שלה.

לרגע אחד באמצע סולו הגיטרה של אילג'ה היא חשה במבטי הבוחן אותה, הרימה את ראשה כמחפשת לראות מי קורא לה בלחישה אילמת בלב כל הרעש הזה, לשביב שניה התחברו מבטינו לאותו סוג שתיקה שבהסכמה כשזרים בלילה מזהים אחד מבני מינם. הנדתי בראשי באותה תנועה מזערית, לשבריר שניה היה נראה כאילו היא מנסה להגיד משהו, ובאותו הרגע ממש האור האבוד מהבמה מצא את דרכו הביתה, והעלטה אפפה אותנו.

כל הדרך הביתה, המשכתי לשיר, ובמובן מסויים, אני עדיין ממשיך לשיר לה את  אותו שיר ישן שהיא הכירה לי. אותו שיר שמאז ועד היום קשור אליה בחוטים דקים של חיבה מהעולם הזה לאיפה שהיא לא נמצאת.

"ולפעמים היא מכשפה מרושעת ואז ילדה קטנה,  ואז פריג'ידית יפה  ואני אוהב אותה כל כך, אני טיפש מושלם, מה אתה כבר מבין באהבה ? יש לה דירה משלה

ומכונית קטנה

יש לה ציפורניים חדות

ונעליים מפלסטיק

ואני אוהב אותה כלכך

אני טיפש מושלם

מה אתה כבר מבין באהבה?

אני כמהה

 כמהה אלייך…

 אני כמהה אלייך."

מיכל ניב ז"ל

הקלאסיקייה # 1 : לאונרד כהן – עור חדש לטקסים הישנים -1974

לפני חודש התבוננתי בספריית הדיסקים שלי ותהיתי כמה זמן יקח לי לשמוע את כל הדיסקים שיש בה מתחילתם ועד סופם. חישוב מהיר העלה שאם אקשיב למוזיקה 12 שעות ביממה, חמישה ימים בשבוע אני אוכל לצלוח את המשימה תוך כמעט שנה (45 שבועות ליתר דיוק). שזה המון זמן.  אם כך הרהרתי לעצמי מה משמעותה של ספריה שכזו? הרי אני לא ממש מקשיב לאלבומים שבה אלא פעם ב…מחשבה איומה עלה במוחי, האם הפכתי להיות כאותם אספנים שמעריכים את הכמות על פני האיכות? מתי אתה יודע שעברת את הגבול, לרוב רק אחרי שאתה רואה אותו מתרחק מאחוריך. אולי כדאי לקחת חלק מהדיסקים למכור אותם ליד שניה ולהיפטר מדיסקים שסר חינם או שאינני מקשיב להם,  אך באותו רגע נזכרתי בכל האלבומים שברוב טפשותי "ניקיתי" יום אחד מהבית, רק כדי להצטער צער גדול על אובדנם לאחר תקופת זמן. ועדיין חשבתי שמין הראוי להתיחס בכבוד לאוסף המוזיקה שלי ואולי אתחיל בפרוייקט שיתעד אותו. מדי יום אקשיב לדיסק אחד ואכתוב עליו כמאה מילים, ככה יהיה לי תיעוד של הדיסקיה בתוך כמה חודשים. אולם חישוב מהיר הראה לי שגם אם אהיה חרוץ מאוד,  ולא אפספס אף לא יום אחד,  הרי שאני אגמור לתעד את הדיסקיה בערך בעוד עשור. (!) הרבה זמן ללא ספק.

לכן החלטתי לעשות משהו אחר ובמקום לתעד כל גחמה קניינית  שלי,  אני אתעד את האלבומים שאני הכי אוהב בתקליטיה שלי. וכך נוצר לו פרוייקט הקלאסיקיה (שילוב מנצח של תקליטייה וקלאסים, מנצח בעיקר מפני שהוא מזכיר לי את הלהקה הדגולה, קלקסיקו) ובו אני אשלוף מדי שבוע את אחד האלבומים שאני ממש אוהב ואכתוב עליו ממרחק הזמן ומתוך מערכת היחסים שלנו. לא כי הוא חדש או מהפכני או יעשה למישהו את היום, אלא כי זה תקליט שאני אוהב ולשמוע ובטח  הוא יעשה לי את היום.

אני מקווה שתהנו מהפרוייקט ואני מקווה להתמיד בו יותר משבוע אחד, (במצבי זמני הנוכחי אני לא אתפלא אם זה לא יקרה 🙂  שבוע טוב והנה אחד הדיסקים הראויים ביותר להתחיל איתם את הפרוייקט הזה 

את היית הבטחת השחר / אני הייתי הבוקר שאחרי"

באמצע שנות השבעים ללאונרד כהן היתה אחראיות להיות בלתי אחראי ככל שניתן. המשורר והסופר שהפך למוזיקאי בגיל מאוחר יחסית, חי את חיי הכוכבות של התקופה והגיע בתקליטו הרביעי צעד אחד לפני אמצעם השפל של שנות השבעים. מקום שתועד באלבום המצלצל ממרחק השנים כמדוייק מריר מרושע  ובעיקר מרשים בעומק ובחדות תיאור הנפילה שבו .

כל שיר כאן דן בצורה זו או אחרת בשפע המוגזם של חברה שיצאה מהסיקסטיז הלומת ערכים עמוקים, שהפכו במחי יד, לאבק מלאכים רדוד.  נהוג לראות את זרם הסינגר-סונגרייטרס שאליו שוייך כהן,  פעמים רבות למרות מחאתו הקולנית, כזרם המסתכל בשיריו פנימה, אל עבר  העמימות שבין שמיכות הנשמה, לציפיות העור.

כהן עושה באלבום זה את ההפך מכל הזמרים המסתגרים בחדרי השינה,  ומסובב את מבטו החוצה, אל הסלון. אותו מקום שבו יושבים אבודים, גברים ונשים,  מתחת משקפי שמש גדולות מדי. הוא מישיר מבט אל הדילרים במסיבות קוקוטייל סליזיות, אל  מסיבות חילופי הזוגות והאורגיות,  וכשוחט מיומן מבתר את אורח החיים של אומה מסניפה בהקיץ,  למעגל חיים הדונסטי של סקס, בגידות, גרושים, סמים התאבדויות ומיתות  משונות.

כל התופעות הללו,  אינן נחלתם הבלעדית של שנות השבעים. ניתן לטעון שחיינו כיום משופעים בהם לא פחות שלושים וכמה שנים אחרי.  ועדיין הסבנטיז היו נקודת המהפך בין הדור ששר "אנו נתגבר", לבין הדור שכונה במידה רבה של צדק "דור ה-אני!".  הדור שלראשונה מיקם את ערך עצמו והכסף מעל כל דבר אחר, כאידאולוגית ברירת מחדל של מחוסרי אידאולוגיה.

כהן שהתעורר אל הבוקר שאחרי הבטחת  הסיקסטיז, מציב לדור ההוא וגם לעצמו במידה רבה, מראה מאובקת ומדממת,  הממקמת את דור התוהים, הטועים, והתועים לשווא כפי שהוא באמת,  דור אבוד בשבעת  מדורי גהנום.

נכון, מדובר בגהנום הרבה יותר "גרובי-מגנובי" מהציורים של הירונימוס בוש,  אבל אל תטעו זהו אכן הגיהנום לכל דבר. ישנן כמה צירים שדרכם בוחן כהן את הקריסה הטוטאלית שמסביבו.  ציר ראשון המאפיין את רוב השירים הוא מערכות יחסים דיספונקציונאליות  בצילה של אהבה חופשית.

"והאם זה מה שרצית ?  " שואל כהן רטורית את האישה שממנה הוא נפרד בשיר הפותח את האלבום. לכל מי שקטלג  את כהן  כזמר רגיש נוגה ואפל מצפה הפתעה. באלבום זה, יותר מכל,  לאונרד שר כליצן ממורמר.  הוא זועק, מצטעק,  שולף את הבדיחות הכואבות שלו, ומטיח אותן בזו אחר זו באישה שלצידו.

כפי שמרומז בשמו של האלבום,  הדיאלוג הרטורי של כהן,  הוא בעצם תרגיל עקר בלוגיקה. כהן  מציב בכל פעם זוג משתנים אחרים במשוואות מוסד הנישואים,  רק כדי לגלות שהתוצאה היא תמיד אותם סורגים מוזהבים הכובלים יחדיו את האוהבים,  שכעת הם לשעבר, ודנים את הבאים במוסד הנישואין למאסר עולם.  בבתים רדופי רוחות רפאים של הזוג מימים עברו.

אם בשלושת אלבומיו הקודמים שר לאונרד על אהבות הרואיות, יחסי שליטה,  גבירות ענוגות שבגופן הוא  השתוקק לגעת, גבירות חורף נודדות, אהבות פטאליות,  ומערכות יחסים של שולט ונשלט, באלבום זה זונח כהן,  את אותן אהבות גדולות מהחיים,  ומישיר מבט אל המציאות הקרה והיומיומית של מיטה זוגית וחומות ההפרדה שגובהות  בתוכה מדי לילה.

כהן מתאר בהומור שחור וכואב את היחסים המתפוררים שלו עם האשה עימה חי ועשה שני ילדים (סוזאן, דווקא לא זו מהשיר סוזאן )  בדיאלוג העובר כחוט בין שירי האלבום.  גם בשיר כמו "סמ"ר כהן" הוא מוליך את המאזין בערמומיות מדיונים שברומו של עולם כמסיבות קוקטייל דיפלומטיות, מרגלים, ופידל קסטרו . רק כדי לעמתו עם  המציאות הקשה והבנאליות של השגרה המשעממת,   שמתמצה בחדרי המתנה, תורים לכרטיסים, שבסופן מצפות התאבדויות בקליע כסוף.

סאגת היחסים הלא פתורים נמשכת  גם בשיר "ניסיתי לעזוב אותך".  ושוב עולה אותה תמונה של זוג בהתפרקות שלא מצליח לפרק את השותפות. "סגרתי את הספר שלנו לפחות מאה פעמים, ועדיין אני מתעורר לצידך, השנים חולפות אתה מאבד מגאוותך, התינוק בוכה בחדר השני, וכל עבודתך נמצאת מולך "  הוא שר בעגמומיות מובסת משהו.

גם בשיר החותם את האלבום צצות שוב מערכות היחסים המעוותות. במקרה הזה מדובר בעיבוד לבלדת  הטרובדורים העתיקה "שרוולים ירוקים" המקבלת כאן מימד סאדו-קומי "שרתי את שירי, שיקרתי את שקריי, רק כדי לשכב בין מושלמות ירכייך"   כהן ממשיך ולועג לעצמו ולכל גבר שניסה למצוא את הגאולה בין רגליה של מישהי. ל-"ליידיז" לכאורה שנקרות בדרכו, ולמערכת היחסים שבה הוא נתון.  "שרוולים ירוקים את לבד עכשיו, העלים נפלו והגברים הלכו" הוא חותם ברישעות.

"צ'לסי הוטל # 2"  הוא השיר הידוע ביותר באלבום. הרקע המציאותי להתרחשות השיר כבר הפך לפולקלור אורבני. לטובת הדור שלא מכיר, נציין שלאונרד וג'ניס ג'ופלין ככל הנראה קיימו בינהם יחסים כלשהם בבית המלון המוזנח צ'לסי כשהלימוזינה חכתה בחוץ, היא ביצעה בו מין אורלי על מיטה הלא מוצעת, הוא התרשם ממנה,  וכתב לזכרה את השיר,  כמה שנים אחר מותה.  למרות שמדובר בסוג של הספד,  מעניין לגלות כיצד ניתן לקרוא בין השורות קריאה חתרנית,  על יחסו של לאונרד אל הנשים בחייו באותה תקופה. מספיק לשמוע את הדרך בה הוא שר את סוף הפזמון בשנאה יוקדת ולעגנית,  ולשים לב לעובדה שהדבר הכי טוב  שיש לו  לומר בשבחה של אותה גברת מדוברת,  זה שהיא לא  שיחקה איתו את משחקי ה"אני צריכה אותך,  אני לא צריכה אותך וכל הקשקושים שמסביב ".

מצד שני לאונרד חושף פה את ההערכה שלו לג'ניס כעמיתה ומתחרה  "אלו היו הסיבות, והיתה זו ניו יורק, שנינו רצנו  כדי להשיג את הכסף והסקס" ההערכה הגדולה שלו לג'ניס,  נובעת מהעובדה שגם היא, כמוהו, לא היתה "נטורל בורן איינג'ל" של שנות השישים.

ג'ופלין כוכבת הרוק הכי אאוטסיידרית של אותם זמנים, היתה אשה יחידה כמעט במועדון מצומצם של גברים כוכבי רוק. היא נצלבה וסומנה כשר-לי-לה, ואול-אמריקן בימבו, בעקר בגלל שהיא הלכה עם הקטע הזה של אהבה חופשית, כמה זיונים רחוק מדי. כמובן שמי שסימן אותה היו דווקא אותם היפים ליברלים,  ועוד כמה מורליסטים מטעם עצמם.

לאונרד מזהה בה את אותו אלמנט פגיע מתחת לזוהר

"הדקת את אגרופך למען אותם שכמונו,

המדוכאים בידי מודלים של יופי,

התארגנת על עצמך ואמרת לא נורא

אנחנו מכוערים, אבל לנו יש מוזיקה ".

בשורות  ספורות ובדיאלוגים קצרים, יוצר כהן, את אחד הפורטרטים המדויקים האנושיים והיפים ביותר שצוירו אי פעם בשיר, כשמקלפים את השורות הזוהרות מתגלה דמותה הבודדה של ג'ניס הנעלמת לתוך הלילה בלימוזינה שלה במלוא אנושיותה הפגיעה, (אגב בורסיה הראשונה של השיר צ'לסי הוטל # 1 היא רצה אל תוך הלילה ערומה ורצה ורצה ורצה.., ) ובאותו זמן ממש חושפת גם את אנושיותו הלא מושלמת של המשורר,  שמסכם בהצהרה כמעט מתנצלת בבית האחרון "אני זוכר אותך היטב ממלון צ'לסי, זה הכל אני לא חושב עלייך יותר מדי ".

ציר נוסף ביצירתו של כהן הוא ציר המוות. כהן, שמבקרים רבים הכתירו כזמר אובדני (מה שזה לא יהיה…) עוסק פה באלבום, לא מעט במוות ובעיקר בתהיה על קנקנו. המוות הוא נוכח קבוע בשירי כהן, מחכה מעבר לכתף הדמויות והנאהבים כדי להושיט את ידיו הקרות. אבל אצל כהן המפוכח בעל העיניים האדומות מחוסר שינה, המוות לא נתפס כאיזו דרמה קווין גדולה מהחיים, יש בתקליט הזה נוכחות כמעט צינית, של מוות העושה את מלאכתו כסנדלר מיומן בשקט ובלי מהומה.
ההספד האנטי רגשני לג'ניס ג'ופלין הוא רק הסמן ההתחלתי, כאשר הוא לוקח את התפילה מיום הכיפורים "ועל המדינות יאמר מי בחרב מי באש… " ומשתמש בה כדי להספיד דור שלם שנידון למיתות שונות ומשונות. קולו נשמע על גבול האדיש , כקריין משועמם המדווח מהלובי של גיהנום, הוא מקריא את כל סוגי מיתות האפשריות כאופציות שרופא נותן לחולה הסופני שמולו.
"מי באש,
מי במים,
מי באור השמש,
מי בחשכת לילו,
מי מסמי הרגעה,
מי בדעיכה איטית".
האדישות בקולו מהווה קונטרסט ישיר להתגברות המוזיקלית שברקע, נאמן לתצורת הבלדה, אין בשיר הזה פזמון של ממש ולכן הוא מתנהל במעין מחזור מוזיקלי החוזר על עצמו. מבחינה עיבודית, העובדה שבכל סיבוב מצטרפים עוד עוד כלים אל מחול המוות הזה, גורמת לו להישמע כנשף ריקודים שבין החיים לעצמות היבשות, שיאו של השיר מגיע בכינורות הספק מייללים באימה, ספק מגחכים, החותמים את השיר ומביאים אותו לשיאו האבסורדי. אפילו המוות עצמו נתפס כסוג של ציניות כפולת משמעות בשורה המרכזית של השיר
"ומי הוא זה המתקשר?"
או במשמעות אחרת – "ומי נאמר שקובע ?".

למרות שהחזון האפוקליפטי שלו,  עדיין אינו מפוקס כאן בחדות ובבהירות כפי שיבוא לידי ביטוי באלבומו   "העתיד" הרי  שניתן לקרוא את מחזור השירים הזה,  כמעגל שלם של החטא ועונשו, כל המיתות הללו שמובאות כאן אחת אחרי השניה,  אינן אלא העונש שנגזר, על כל אותם החיים את חלומותיהם בחייהם,  ומסרבים להתמודד עם המציאות השבורה המקיפה אותם מכל עבר האם מוות מכדורי שינה אינו עונש תנ"כי כמעט, על השינה הגדולה שהדור הזה לקה בה?

"יש מלחמה בין העשיר והעני מלחמה בין האשה לגבר " לאונרד ממשיך לצרוב את התודעה הרכה עם האבחנות וההשוואות שלו,  ויאטנם ומלחמת יום הכיפורים עדיין ברקע הוא מעז לגחך את כל שירי המחאה האנטי מלחמתיים ואומר שהמלחמה היא בין אלו שחושבים שיש מלחמה לבין אלו שלא. הכל שווה, והכל שפיט הוא אומר. אין זה משנה אם אתה ימין או שמאל, זוגי או אי זוגי, שחור או לבן, יש מלחמה ואתה לא יכול להתחמק ממנה. המשעשע הוא שהפזמון נפתח לאקורדים מאז'ורים, כמעט חפלאים. ומעל כל אלו השירה של לאונרד במלוא ציניותה,  לועגת  לאלו שחושבים שהם יכולים לברוח מהמלחמה "אולי תחזור אל המלחמה? כן, כן בוא וכנס אליה…"  גם פה הוא מעמיד את היחסים בין הגבר לאשה במשוואות המלחמה  – "אני חי פה עם אשה ועם ילד, המצב הזה עושה אותי קצת עצבני, כשאני קם מבין זרועותיה, היא אומרת לי אני חושבת שאתה קורא לזה אהבה, אני מעדיפה להתיחס לזה כאל שירות חובה" , הוא מבריק שוב ושוב.

ואם המלחמה התמידית משתוללת מסביב, גם הזמר אינו יכול להתחמק ממנה. כפי שנראה בשיר הבא,  אתה לא יכול להצהיר שרק עברת שם במקרה.

"בית המשפט כה שקט,

אבל עכשיו מי יודה?

האם בנו בגדת ? 

התשובה היא רק: כן!

אם כך הקריאו נא עבורי,

את רשימת כל פשעיי

ואתחנן אל החסד

שתדחו מעלי

והגבירות מתייפחות

ולשופט אין ברירה

בגלל כל שקריו

הזמר חייב במיתה

ואני מודה לכולכם

על עבודה ללא דופי

שומרי האמת

משמריו של היופי

חזונכם היה נכון,

שלי שגוי בודאי

ואני מצטער אם זיהמתי

את האויר בשיריי

לאונרד מתעסק ביכולת של שיריו להגיע אל משהו מעבר. שקריו וזיופיו השיריים,  מחייבים אותו מבחינתו בגזר דין מוות מטעם  בית הדין של האתיקה השירית. אין לו נחמה בשירים, הם אינם מעניקים לו חסינות מפגעי השנים הרעות שבהן הוא משוטט. לאונרד  אומר אל המאזין, אני לא באמת יודע או מבין יותר טוב מכל אלו שעליהם אני מדבר כל הזמן. אני לא מצביע על ואומר הנה אתה רואה זה לא בסדר… וזה מושחת. אני חלק מהמשחק.  בבית הגנוז של השיר שיצא רק בספר השירים שלו, העניין נהיה אפילו יותר ברור.

"ותשמרו לי מקום,

בקברים הזולים.

עם אלו שלוקחים כסף

עבור ההנאה שהם מספקים

עם אלו אשר תמיד

מוכנים להתפשט

כדי שאתם תחזרו הביתה

ותשנו על חזה רוטט".

מבחינה מוזיקלית הליווי המינמלי סביב קולו  של כהן בתקליטיו הקודמים מתעבה באלבום זה ועדיין לא מדובר פה בהרכב רוק של ממש. המוזיקה נשארת דרך קבע במחוזות התזמור הקאמרי הבנוי בעיקר סביב נגינת הגיטרה הספרדית  המאוד יחודית של כהן.

רבות נאמר עליו כמשורר, כזמר, כיוצר, אולם מעט מאוד מודעים לעובדה שמדובר באחד מנגני הגיטרה היחודיים ביותר שיש. הוא לא וירטואוז סולואים גדול,  או ידען מרשים של אקורדים,  אולם מעטים מאוד האנשים שמסוגלים לנגן את הליווי  לשיריו באותה דהרת סוסים מתפרצת, שלא מפסיקה לרגע.

מבחינה הרמונית מותח לאונרד באלבום זה,  את תצורת השירים שלו למקומות שאחרי זה הוא מיעט לבקר בהם. שירים כמו "סמ"ר כהן", ו-"ניסיתי לעזוב אותך"   מתפתלים ומפותלים הרמונית הרבה מעבר לגבולות המוכרים של שירי פולק "פשוטים".  למעשה בדיקה מקרוב של "סמ"ר כהן" תחשוף שיר כמעט פרוגרסיבי בגישה ובעושר ההרמוניות, ובפרוקו של השיר לכמה שירי משנה.

העיבודים של השירים שעליהם אחראי ג'ון ליסאור (שגם היה שותף לכהן בהפקת אלבום) עשירים מאוד ביחס למינימליזם המוגן שעטף את שירי כהן בשלושת האלבומים שקדמו לזה.  אולם עדיין אנו מדברים על אלבום ספרטני,  אין כאן תופים של ממש באלבום (פרט לשיר אחד) ואת האלמנט הקצבי ממלאים כלי הקשה.

ניתן בקלות לתארך את השפעתו הרבה של סיבוב ההופעות המאולתר שלאונרד ערך בישראל   בעקבות מלחמת יום הכיפורים ב~73. בנוף המוזיקלי של האלבום  מגיחות מדי פעם השפעות  מובהקות של מוזיקה ים-תיכונית.  בעיקר בהמקצבים של שירים כמו – LOVER LOVER LOVER ו THERE IS A WAR.

גם כאן לאונרד משתמש בזמרות-רקע כדי לחזק את  קולו הנמוך, ואת המלודיות של שיריו באוקטבה גבוהה יותר. כדי להוציא אותן החוצה.

למרות השנים שעברו מאז צאת האלבום אין לי ספק שחומרים שמהם הוא נוצר ובהם הוא מתעסק נותרו רלוואנטים כיום ויוותרו כך כל עוד יש מלחמה בלתי נגמרת בין הגבר לאשה.

רק בשיר אחד באלבום נשמע לאונרד כמי שאינו נמצא בשלב האוהב הנכזב והממורמר, כשהוא שר את -"קחי כמיהה זו" (דמיינו את דן כנר אומר זאת בעברית צפיחית בדבש…)  באד מהשירים היפים והפחות מוכרים שכתב, הוא  נשמע רך ועוטף  ופורש בפני המאזין מערכת יחסים נוגה שלעולם לא תוכל להתממש. 

לכהן הצעיר היתה תמיד דואליות קיצונית ביחסו לנשים.  מצד אחד הוא משועבד ליופיין מצד שני הוא תמיד מעוניין לשבור ולנפץ את יופיין,  כדי לראות אותן כפי שהן באמת. בשיר הזה (שהטענה המקובלת היא שהוא מוקדש לזמרת ניקו, ששרה עם מחתרת הקטיפה באלבומם הראשון, אגב מעניין לחשוב על השיר הזה בהקשר למשפט הפרידה של ניקו מלו ריד, כשהודיעה לו על פירוק מערכת היחסים בינהן בשורה המיתולוגית  "אני לא מזדיינת יותר עם יהודים") הוא מביא את הרעיון הזה למיצויו הטוטלי.   ובאיזה דיוק הוא מתאר את אותה אחת שיופיה אבוד לה עצמה, בדיוק כמו שאבד להם. ולאונרד כהן מצטרף למועדון הלבבות היהודים השבורים יחד עם לו ריד, וגם בוב דילן, שכולם כתבו שירים על ניקו מוזת הקרח שלא נענתה להם.  אבל לאונרד כהן בדרכו המבריקה, גם כשהוא מאוהב  יודע, שניקו, עולם לא תתן לו לראות את יופיה שבור, כמו שהיא היתה עושה למישהו שהיא באמת אהבה.בשורה אחר שורה של שברי דיאלוג, מטאפורות נוקבות והברקות מילוליות, מתאר לאונרד את הכמיהה אל האשה הבלתי מושגת גם כשהיא ממש לידך במלוא עוצמתה וצריבתה, כפי שכל מי שאהב אהבה בלתי אפשרית מכיר. ואפילו בשיר זה משתרבבים להם הטקסים הישנים המסתתרים בעור החדש.

ובאיזה דיוק הוא מתאר את אותה אחת שיופיה אבוד לה עצמה, בדיוק כמו שאבד להם. גם כאן השיר מוקדש לזמרת, אבל אין זו ג'ניס, אלא ניקו, ששרה עם מחתרת הקטיפה והיתה מוזה לכמה וכמה שירים מופלאים של לו ריד, דילן, וגם לאונרד כהן שנפל בקסמיה. אבל היה מספיק חכם כדי לדעת שניקו, נסיכת הקרח, לעולם לא תתן לו לראות את יופיה שבור, כמו שהיא היתה עושה למישהו שהיא באמת אהבה.

שוב מנסח לאונרד את משוואות האהבה כפי שיגדיר אותן הכי טוב בשורה מתוך שירו הללויה – " אולי יש אלוהים למעלה, אבל כל מה שלמדתי מאהבה, זה איך לירות, במי ששלף לפניך" בעיני,  מדובר באחד משיריו היפים ביותר גם אם פחות ידועים. ולכן מצאתי לנכון לתרגם (בחופשיות מה) את השורות האלו שליוו אותי דרך כל כך הרבה שנים ונשים, ולהביאם  במלואם לפניכם.

"גברים רבים אהבו

את צליל הפעמונים שהצמדת למושכות 

וכל אחד שרצה אותך,  

מצא את מה שתמיד ירצה שוב

יופייך אבוד גם לך,

ממש כפי שאבד להם

או קחי כמיהה זו  מלשוני

כל אותם דברים חסרי תוחלת שידיים אלו עשו

תני לי לראות את יופייך שבור

כפי שהיית עושה לאחד שאהבת.

גופך כמו זרקור חיפוש

חושף את עוניי,

הייתי רוצה לבקש את חסדייך

עד שתצעקי ,

"עכשיו אתה חייב לנסות את חמדנותי"

והכל תלוי בכמה קרוב תשני לצידי 

רק קחי כמיהה זו מלשוני

כל הדברים הבודדים שידיים אלו עשו

תני לי לראות את יופייך שבור

כפי שהיית עושה לאחד שאהבת.

רעב כמו מסדרון דרכו צעדו החיילים

אני עומד בחורבות מאחורייך

במעיל  חורף,  וסנדלך השבור

אני אוהב לראות אותך עירומה

ביחוד מאחור

אה,  קחי כמיהה זו מלשוני

את כל הדברים חסרי התועלת שידיי  עשו

התירי עבורי את כחול גלימתך השכורה 

כפי שהיית עושה,  לאחד שאהבת

את נאמנה לאיש הטוב יותר

אני חושש שהוא עזב

אז תני לי לשפוט את אהבותייך

בחדר שבו דנתי את שלי למיתה

אפילו  אלבש  עלי הדפנה ישנים

שהוא ניער מראשו

אה,  קחי כמיהה זו מלשוני

כל הדברים הבודדים שידיי עשו

תני לי לראות את יופייך נשבר

כפי שהיית עושה לאחד  שאהבת. "

זהו האלבום הראשון  שקניתי של לאונרד ועד היום קניתי אותו שלוש פעמיים.  בפעם הראשונה קניתי עותק  בקניון בבאר שבע לאחר שמאסתי באוסף הלהיטים (הצהוב) שהיה לי בתקליט והלכתי לחנות הדיסקים עם מטרה ברורה לקנות דיסק אחד שלו (תקציב של חייל, מאוד מצומצם, ולהזכירכם שבתחילת שנות התשעים כל חברות התקליטים עשו קופה ע-נ-קי-ית כשעבירו את המסטרים הישנים לדיסקים "נצחיים" במחירים מופקעים) .

כל כך אהבתי את העטיפה עם הגבר והאישה דמויי המלאכים שמזדיינים להם בשמיים,  והכותרת שנעה בין ציניות למיסטיות שפשוט בחרתי בו  על פני תקליטיו האחרים של לאונרד (ההחלטה שלי גם הושפעה קלות מהעובדה שהאלבום הכיל את השיר שהכי אהבתי מהאוסף: "מי באש") כמובן שאחרי זה קניתי גם אותם ממשכורתי הצבאית,  חודש אחרי חודש. ואני אוהב את שאר אלבומיו לא לא פחות מזה, אולם בגין היותו האלבום הראשון שאיתו התחלתי את המסע אל מקורות הכהן, יש לו מקום מיוחד בדיסקייה שלי .

בפעם השניה שקניתי אותו היתה באנגליה, הגעתי לחנות תקליטי יד שניה, בבורנמות', ודפדפתי לי בין אלפי תקליטי הויניל מחפש לעצמי משהו שלא היה לי לפני כן, לכשהגעתי אל התקליט הזה, פשוט לא יכולתי לעמוד בפני הגודל והיופי של העטיפה בפורמט התקליט, מיד  קניתי את האלבום. כשיצאתי מהחנות התיישבתי בבית קפה סמוך , התבוננתי באלבום ובעטיפה,  סקרתי בעיניי את השירים,  והרגשתי צורך עז לשמוע את הדיסק מתחילתו עד סופו כמה פעמים. אבל ידעתי שאין לי פטיפון בסביבה או עד שאחזור ארצה,  כעבור כמה שבועות, מייד סרתי  אל חנות BORDERS הקרובה, וקניתי את  הדיסק  הזה  ולו רק בכדי לשמוע אותו במשך שהותי שם, שחזרתי ארצה נתתי את הדיסק (דווקא את החדש) כמתנה למישהי, אני חושש שהיא נעלבה מהמילים. זו לא הייתה כוונתי, אולי זה קצת באיחור אבל אם את קוראת את זה (ואת יודעת מי את, לא?) אני בהחלט מצטער…

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: