משהו על הדרך – עולם לא מושלם.

צילום המדבר בשדה בוקר.

יש גם ימים כאלו, מהלומות ומהמורות ברצף בלתי הגיוני או הגון, גדרות מתעלקות הדרכים מתעקלות ומחסומים נערמים מכל עבר, והאופק הולך ומתרחק כשהספק שמאמיר ומכרסם בך, להמשיך? וכמה עוד אוכל למשוך? ולאן? וזה משנה משהו?

ואולי..

ואולי…

ואולי…

בסוף אחד השירים הפלאיים שנכתבו אי פעם – "עריקת חיות הקרקס", סיכם ייטס את המסע אל שאול תחתיות עצמך, למרות שהיה אירי, וגאה באיריותו, ייטס הבין היטב את בלוז היוצר, מי שבורא עולמות מבועת סבון בכדי לשנות את העולם המשונן שמנפץ אותן, צריך ללמוד בכל פעם מחדש איך להתחיל שוב, ומהתחלה גם

"עתה שסולמי נעלם

ועלי לשכב במקום בו כל הסולמות כולם מתחילים

בחנות הסמרטוטים המטונפים של הלב"

לא קל להיות הברון מינכהאוזן בפעם ה836, למצוא מהיכן להביא את הכוח הנחוץ בכדי להרים את עצמך שוב פעם מעלה מתוך עצמך, אך יותר מכאב מהלומות החיים וצריבת הכשלונות, מה שבאמת מחלחל ומרעיל את מי התהום של נשמתך, הוא הערעור המטלטל עד כדי אובדן אמונה בדרכך, כדרך הנכונה שבחרת לעצמך.
אבל גם אם הכל היה טעות טרגית, מסע רע לתפארת, עדיין, למזלי, הלילה הוזכר לי שמתחת לכל הכובעים והקסקטים, העמדות פנים וטקסי יום הכשלון ללילות חסרי גבורה, בבסיס הכל, ומעבר לכל, מזל גדול לגלות ומחדש שאי שם יש מקום שלעולם לא יחשיך…
לילה טוב ומטיב

שנות הפלאפל הבאר שבעי שלי.

ידידי אורן עמית העורך ההזוי של המקומון הדרומי ההזוי עוד יותר בו עבדתי, חיפש כל הזמן שאכתוב על דברים משונים במרחב הבאר שבעי. "לך תכתוב ביקורת על זמר מזרחי שטוען שהוא היורש של זהר ארגוב (וואלה? עוד אחד ???)  תסקר תערוכת אופנה של השמנה והאופה ,לך תמצא התארגנויות של פנגווינים בבאר שבע.

יום אחד התעצבנתי עליו – די ! אמרתי לו.  עד פה!!!

אני כותב או על מוזיקה או על החיים האמיתיים בבאר שבע. תבחר מה אתה רוצה. לא מעוניין לכתוב על כל הרכיעלות ביזאריות הזו.

בסדר בסדר, אמר – לך תעשה תחקיר על הפלאפלים של באר שבע.

שמישהו יציע לי ללכת לאכול פלאפל,  ושאני אסרב?

אז הלכתי.

הפלאפל הירוק.

לכל עיר יש את פלאפל המיתולוגי שלה, זה כמעט מוסד הכרחי. בגלל הבידוד של באר שבע והתפתחות תתי הסצינות לנו יש כמה וכמה כאלו. אבל מעל כולם שוכן לו בבטחה הפלאפל הירוק.כדי למצוא אותו, תזדקק להגיע לעיר העתיקה, ללכת במורד המדרחוב המוזנח עד שתגיע לבית המרקחת העתיק ביותר בבאר שבע, (איפה שאברהם קנה כמה טיפות עיניים לשרה וכדורים נגד מיגרנות להגר) אתה ממשיך מטה וחולף על פני המסעדה הבולגרית (זצ"ל),את כל את חנויות השענים הזנוחות בהם הזמן לא עצר מלכת אך הוא בהחלט לא ממהר לשום מקום. וממש משמאלך, מול חנויות האלקטרוניקה הזעירה, יש דוכן צבוע ירוק מתריס שהיום התרחב לפינה, ובתוכו עומד האיש ההוא.

"כן, מה לך?" הוא שואל, ולפני שענית – "הכל…" הוא כבר מניף את הכדורים באויר. בעודך עוקב אחרי מסלולם הקשתי המעופף אל תוך הפיתה אתה חושב על זה שמרוב שנים ליד כדורי הפלאפל הבחור נראה כמו כדור פלאפל ששמו לו עיניים וחיוך.

אז זה הסמיילי הישראלי? אתה תוהה בינך לבין עצמך כשהכדור עף באויר. ואם כך הם פני הדברים אז ממה גזרו את הסמיילי האמריקאי? כנראה מצ'יזבורגר.

המחשבה שלך נקטעת כשהכדור נוחת בתוך הפיתה. לפני שהספקת לזעוק: בלי חריףףףף, החריף כבר בפנים, יחד עם הסלט ותפוחי האדמה המתוקים ברסק שמהווים קונטרה מעולה ללימוניות העזה של כל המנה.

"טחינה?" הוא שואל.

הרבה טחינה.

עם כמויות הלימון שהוא שם בפנים גם אתם תצטרכו ריכוך ארטילרי. והנה עוד לפני שהספקתם להגיד "מה אין צ'יפס?" (שביננו זה אחד המנהגים המגונים ביותר שהשרישה התרבות האמריקאית בתוכנו,  מה הקשר בין צ'יפס לפלאפל ? רק השמן) מונחת מולכם פחית קולה על הדלפק ומבט של "כדאי לך", מצטייר בעיניו של כדור הפלאפל האנושי.
אתה נאנח, לוקח ויושב לאכול את המנה על כיסאות פלסטיק ירוקים.

כמו כל הגאונים יש לפלאפל הירוק קריזות  פעם אתה טועם אגדה באר שבעית – כל הרכיבים יושבים לך בפה כמו מלאכת מחשבת, ופעם המנה שלהם מתפרקת לך בפה בטווח שבין חמוץ מדי לטעים לאללה.

פלאפל אסולין

אני עובר דרך מבוך הרחובות של העיר העותמאנית בבאר שבע ומגלה שבלי הכנה וללא הכרזה הפכו פרנסי העיר את שמו של גן אלנבי, לגן "הקומנדו הצרפתי".

קס קי סה ? קומנדו צרפתי באמצע באר שבע?  לפחות אלנבי עשה משהו ושיחרר את העיר הזו מהטורקים (לא כזה רעיון טוב ביננו, איכות השווארמה בעיר היתה משתפרת פלאות אם הם היו נשארים עוד איזה מאה שנה )  אבל קומנדו צרפתי ??? מה להם ולבאר שבע? היה פה איזה מבצע סודי של השתלת ראש עיר משעווה?

ממול לגן הקומנדו הצרפתי, מאה מטר מתחנת המשטרה המרכזית, מעבר לכביש של השיקמית לשעבר, בפינה אסטרטגית , טמון מה שנראה כמו בונקר שמשקיף על העולם. בפנים שוכנות שתי נשים שהפכו כבר לחלק מהנוף הבאר שבעי. כאילו נולדו אי שם במרוקו, יובאו לבאר שבע ומאז הן שוכנות בפינה ההיא ובתוך הפינה הקטנה הזו גם יקברו.

במרווח המינימלי של מטר וחצי רוחב ושני מטר עומק, הן עומדות שתיהן ביחד בגובה הפיתה, ועסוקות בהכנת פלאפל ובמחקר תולדות כל המשפחות בנגב. כולל רשימה בביליוגראפית מלאת שמות ותאריכים, "את זוכרת אותו הוא הנכד של ז'קלין בת דודתו של… " חומוס ? עם סלט? "זה שהתחתן עם מרסי מהבנק? זוכרת אותה זו שגנבה את ה….-"צ'יפס"?"
אפשר ללמוד הרבה על פלאפל רק מהדרך שבה מכינים אותו, אצל האסוליניות הן לוקחות את הרכיבים האלמנטרים ביותר (הסלט שלהם נפלא עם הרבה כרוב לבן ועגבניות מזילות ריר) מעמיסות את הכדורים הזהובים ובמקום לשים אותם אחד מעל השני, עם מרווח אוורירי הגון, הן פשוט דוחסות אותם פנימה, ובאמצעות הכף והאגודל הן מחזירות את הכדורים למצב צבירה עיסתי משהו. כאילו יוצרות לך דיסה אימהית – מעין מטרנה פלאפל – לתינוקות  מגודלים תאבי רכות נימוחה.
פעם זה היה אחד הדברים הגדולים בבאר שבע. בשנות השמונים ותחילת התשעים היה לפלאפל שלהן  טעם של מחלבה קטנה בגן עדן מזרחי. אך בסופו של דבר הקסם התמסחר, אסולין הפכו לרשת, הסתנפו, המתמתגו, התמפעלו והגיעו עד רחוב הרצל בתל אביב, העיסה כנראה מיוצרת במפעל.

איכשהו זה כבר לא אותו מינון אקראי חם עוטף ויחודי כפעם. עדיין מדובר באימפריית פלאפל שמייצרת מנה טעימה מאוד אבל משהו בקסם המקורי התפוגג.

בהתחלה הייתי בא לשם בשביל הפלאפל, אחרי זה התחלתי לבוא לשם בשביל להקשיב להן מקשקשות תוך כדי הכנה. היום אני בא לשם בשביל הזכרונות. וכל ביס הוא רק זכרון של עולם הולך ונעלם.

 פלאפל שמשון.

לכתוב על פלאפל שמשון זה להשחית את מילותיך לשווא. הפלאפל הזה סגור כבר ובמקומו פתחו פיצוציה. אבל פעם אם היית נוסע במורד רחוב חז"ל והיית מגיע לעיקול בכביש שממנו ניתן לראות את איצטדיון וסרמיל מימין לך היה מונח בקצה הפארק הקיוסק של שמשון. איש טוב במלוא מובן המילה. הבן אדם חיפש לרצות אותך בכל דרך.היית מגיע לדוכן ושואל : "שמשון אפשר פלאפל?" מייד היה האיש מתפמנה מכל עיסוקיו ומושיב אותך על שולחן הפלסטיק בקצה הפארק. שם לפניך צלוחית חמוצים ומתחיל להכין לך את הפלאפל.

אם מישהו חושב שפאלפל זה פאסט – פוד ישראלי, שיחשוב שוב כשהוא בא לשימשון.

הבן אדם לקח את הזמן להכין מנה. הערכה זהירה משהו בין 25 דקות לחצי שעה ולפעמים יותר.

כמו אמא טובה הוא היה צועק מבפנים "תגיד אתה רוצה את זה עם סלט או רק כרוב ? כי סלט אין לי עכשיו אבל אני יכול להכין בלי בעיה" ואם היית נבוך מדי מכדי להטריח אותו הוא היה "מפנק" אותך  (עוד הרבה לפני שזה נהיה ביטוי אופנתי חלול) עם בצל מטוגן, או גזר מרוקאי עם כרוב וכל מה שהיה לו בקיוסק באותו רגע. כדורי הפלאפל שלו היו קטנים מדוייקים ומלאי טעם וגרעינים שגרמו לי להציע לו את הסלוגן "פלאפל שמשון – כל כדור גיבור" .

מעבר לאלמנט ההפתעה והחד פעמיות של כל מנה שהוא הכין, האושר שהשתקף מעיניו ברגע שהביא לך את המנה בחרדת קודש,  היה שווה את ההמתנה הארוכה. בה בעת התמלאו פניו חרדה אמיתית שהשתקפה במצחו החרוש סימני שאלה שעקבו אחרי כל בדל תנועתך בהמתנה דרוכה לבחינת תוצאות הניסוי. מרגע שהחל פיך לפרק את הביס הראשון של המנה עמד שמשון באותה ציפיה דרוכה של נאשמים במשפט הממתינים לגזר דינו של חיכך. ולכן לא היה דבר שגרם יותר אושר מהחיוך רווי האושר שהתפשט על פניו כשאמרת לו שזה טעים שמשון, טעים לאללה.
כל באר שבעי יודע שיש לו זהות משולשת הוא ישראלי באר שבעי אבל לפני הכל הוא גם עדתי. בזכות היותו טוניסאי במקור, היית יכול להשיג בימי שלישי ושישי קוסקוס משובח. העובדה שהמקום שימש גם כדוכן פלאפל (וטונה, ופריקסה, ובריק) לא התנגשה ממש במכירות הקוסקוס.

עמוק בלב תמיד חששתי שאם אגיע ביום שישי או שלישי לפלאפל אני אשמע אותו צועק מבפנים "תגיד, אין לי כרוב היום, לשים לך טחינה קוסקוס וירקות עם הכדורים במקום ??"
הפלאפל של שמשון סגור כבר מזמן. אך בכל פעם שאני גולש מרחוב ביאליק אל מורדות רחוב חז"ל, תוהה על הזמן שהפך את קולנוע חן לחנות בגדים והאם בגדים סינים זולים עדיפים על חלומות הוליוודים ממוסכים,  ובעודי מהרהר נחות עיני על דוכן הברזל הלבן והסגור שצופה באותה תחושת ייאוש שקט על השממה המוליכה לוסרמיל. אז אני מרגיש את החשק לפלאפל ההוא של שמשון. פלאפל שיזכר אצלי לנצח בעיקר בזכות היותו הפלאפל היחידי שהרגשת כאילו אמא שלך עושה אותו. מיוחד,יחודי וניסויי, תמיד מורכב ממצרכי  "נסתדר נעביבש" (כמו ב- "איי, איי , איי  לא קניתי כמון ואין לי שום , אבל לא נורא נסתדר נעביבש נכין לך פלאפל… ")   אבל עם כל טעמיו השונים וגווניו היחודיים, הפלאפל של שמשון היה טעים כמו אוכל שרק מי שמכירה אותך הכי טוב, ורק מי  שאילפה את חוש הטעם שלך במשך השנים – יכולה לעשות.

 פלאפל ז'אק

אם לא מחשיבים את שלום אביטן הרי שבאר שבע היא עיר של שני מלכים. כל באר שבעי אמיתי יכול לספר לכם על הפסל ששכן בדרך חברון בואכה איזור המוסכים. בשער מפעל חרסה הוצב פסל של מלך ענקי עם כתר לראשו ועיתון בידיו היושב באותה נינוחות כבדת ראש על כסא הכבוד שחרסה התמחו בייצורו אי אז בשנות השבעים. לאחר שנים רבות בהן סקר המלך על האסלה את שלל נתיניו הבאר שבעים, הוא הושלך משער המפעל לפינה צדדית להמשך ולעשות את צרכיו בקרב שלל עשבים שוטים שגדלו פרא. מביט באותה מבט מודאג בעיתון ומדי פעם גונב מבט על המוני בית ישראל וחבריהם המפלסים את דרכם אל הום-סנטר מחפשים אחר חלום הבית הישראלי המושלם בעיצוב אמריקאי ומתוצרת סין .

המלך השני של באר שבע התמקם לא רחוק משם בלב ההחלק הישן, של השוק הישן, של באר שבע הישנה. עם דוכן שנראה כאילו ניטע בחגיגות ט"ו בשבט בימים שאברהם אבינו היה עדיין ראש העיר כאן ולא סתם רחוב. לצד חנויות הנעליים ומעבר לפינה מהרחוב מוכה הצהרים נמצא הפלאפל של ז'ק.

סליחה "ז'אק מלך הפלאפל והפול."

מאחר וכולנו רוצים לחיות באיזו אגדה, זה נחמד מאוד לגלות שיש לנו מלך אמיתי ולא סתם עוד סגן ראש עיר. השלט הישן שתלוי מעל החנות מבהיר שמדובר במלך צרפתי שמגיע אלינו מרחוק – " Le Roi Du Falafel ". השלט עצמו מזכיר בצהבהבות,  ימי קדם בהם הקידומת 057  הקדימה את אנשי באר שבע ולא של חברת מירס (מעניין אם מישהו נתן לפלאפון הפועלים את הקידומת הכל כך באר שבעית הזו,  כמחווה לעיר הפועלים של פעם ?)  ובאותו עידן לא יאומן שבו יכולת להשיג כל בן אדם במדינה עם חמש ספרות.

אם בעבר היה הגיון לכתוב את שם המלך המשתכן בצרפתית, הרי שזה מפני  שרוב המשתווקים השוקקים אלי שוק היו עולים מתפוצות צפון אפריקה בואכה דרום צרפת וספרד הקולניאלית.

כיום  נדמה לי שהשלט  צריך להיכתב בערבית שכן מרבית לקוחותיו של המלך הם בדואים.
למי שלא ביקר בשוק העירוני של באר שבע בחמש השנים האחרונות מזומנת הפתעה הענקית בהגיעו לשם, תושביה היהודים של העיר עברו ברובם מקניה בקניון, לביגבוגים בביג. הבדואים נצלו את השטח שהופקר וניכסו לעצמם את השוק בתמורה.
אם תהיתם פעם איך נראית דאון טאון ביירות ולא מזוית של חלון הטנק,  אתם מוזמנים לראות כיצד צומחת לה תרבות שלמה של בתי קפה ובתי נרגילות בלב השוק העירוני של באר שבע.  אם תשאלו אותי תמדובר בתהליך מרתק שסופו אינו נראה לעין והוא טומן בחובו הבטחות וסכנות במידה שווה.
אבל אנחנו עכשיו בעסקי פלאפל,  וכפי שגילו גם הבדואים,  לז'אק יש את אחד מהטובים ביותר בעיר.

כמו כל הגדולים גם לז'אק יש את הקטע שלו שלא קשור לפלאפל כלל. מדובר במוכרת קריזיונרית המתעקשת שהיא מכינה פלאפל מזה שלושים שנה, אך נראה שעיקר הנאתה נובע  מהלקוחות המעיזים להפריע לה בהכנת המנה על ידי בקשות תמוהות משהו כמו עוד טחינה ובלי חריף.

כמו אצל ה"סופ נאצי" מסיינפלד, מוכנים הלקוחות לבארטר הזה. כך הם מקבלים בנוסף למנה עם הסלט המינמלי (עגבניה ומלפפון זהו.) וכדורי הפלאפל הענקיים (אני מדבר איתכם על כדורים בגודל של ביצי תרנגולי הודו… ) גם כמה העלבות-התעצבנויות-ירידות.

בקיצור צחוקים בשוק העירוני עם ה"הקריזיונרית של הפלאפל". אגב מי שיעבור את הגבול הדק ויעצבן אותה באמת, (נאמר יבקש ממנה להכניס עוד כדור פלאפל למנה, כדור אחד מעבר להקצבה המדוקדקת של שלושה כדורים ושתי צעקות) יקבל את הפלאפל שלו קצת אחרת מאחרים. ואחרת זה יכול להיות הרבה דברים, כולל מחיר. ראו הוזהרתם.!!

מבחינת הטעם הפלאפל שלהם טעים להפליא.  זה יושב בדיוק חם רך ועסיסי ביחד, הבעיה היחידה זה שהם כנראה מתחשבים בתושבי הדרום הצמאים ומדללים את הטחינה שלהם למים. מעבר לכך כיאה לבתי מלוכה בעלי חיך אנין במיוחד אין אנשי המלך מאמינים בהוספת תבלין פשוט כמו מלח למנה. הם פשוט לא ממליחים שום דבר אצלם.  מה שיוצר להם פלאפל טעים אבל בסיסי במיוחד שתמיד,  אבל תמיד דורש מלח.  מזל שיש מלחיות בעולם או בשולחנות מסביב.
אגב חובבי הצ'יפס הדק כגפרור, יצטרכו ללכת למקום אחר כדי לקבל את מבוקשם. כיאה למלך צרפתי מרוקאי, הצ'יפס של ז'ק הוא מעדות הספינג'-צ'יפס.  אתם יודעים הבלילה הצהובה הזאת שנראית כמו לויתן צהוב שהתאבד בשמן עמוק ? ראו הוזהרתם בשנית.

פלאפל  הכרם התימני  # 2

היה לי חבר שטען בתוקף שהאוניברסיטה היא  "מקדש הבינוניות", החלשים לא ממש מגיעים אליה, או הולכים להוציא תואר בתואריות ראשונה באיזו מכללה. ואילו המבריקים באמת יפלטו ממנה מהר מאוד. נדמה שאם יש משהו שקשה לאנויברסיטה איתו זה חשיבה באמת שונה ומקורית.עכשיו מה זה קשור לפלאפל ?
ובכן, לפי כמות הסטודנטים שאוכלים שם,  פלאפל כרם התימנים (2) היה צריך להקרא פלאפל האוניברסיטה.

מעבר לעובדה שהוא שוכן בלב "מתחם ביאליק-טשרנחובסקי" המתחדש ומתהדר מדי ערב בסטונדטיות נאות, המוציאות את כלביהן לחרבן על מדרכות באר שבע (אגב, נמאס לי מזה שכל שכונה בתל אביב הופכת למתחם, אז מעכשיו כל השכונות בבאר שבע יהפכו אף הן למתחמים.)

גם פלאפל הכרם הוא סוג של מקדש לבינוניות. שזה לא רע אבל גם לא טוב במיוחד. שום הארה מזהירה לא תצא לכם מאכילת המנה שלהם, מצד שני אתם גם אוכלים במקדונלדס מדי פעם וחושבים שהפלסטיק הזה הוא המבורגר נכון?
אין שום דבר מיוחד להגיד על כדורי הפלאפל שלהם, אבל הם מפצים על העניין עם מבחר סלטים רחב במיוחד, שמאפשר לכם להרכיב את המנות שלהם כמו יעוץ אקדמאי – שים לי פלאפל עם רוטב שום, שנה שניה, כמה נקודות בעגבניות חריפות, יש לי אפשרות לקחת קורס בחירה בקצת חמוצים כאלו  וחדו"א ב'?
כחלק מההשתכנזות שלהם לטובת הסטודנטים, אתה יכול לבקש שישימו לך חומוס בפלאפל, שזה סוג של טרנד ביזארי מהשנים האחרונות. מילא התרגלתי לכך שמציעים לך צ'יפס בצמוד לפאלפל, אבל חומוס?

במקרה הטוב אני מוכן לנגב חומוס בכדור פלאפל, אבל שהחומוס יגנוב לי את הפלאפל ? לא מוכן.

בשבילי רק טחינה עושה את העבודה.

מצד שני כפי שיודע כל סטונדט – תקופת האוניברסיטה שלך זה בדיוק הגיל להרפתקאות קולינריות,  מיניות,  ווטאבר.

אגב, הראש הסטודנטיאלי ממציא לנו פטנטים. הנה מתכון מיוחד של  אותו חבר מהאוניברסיטה שכל כולו נועד לשדרוג והשבחה של פלאפל הכרם, הנחשף פה לראשונה במיוחד בשבילכם:

הזמן מנה בכרם, שים אותה במקרר במשך  הלילה, קום בבוקר, שטוף פנים שים את המנה בטוסטר-אובן עד שהפיתה תהיה פריכה וקשוחה כמו מועדי ב',  הוצא את המנה, שים קצת קטצ'ופ (!!!)  והנה לפניכם עוגת פלאפל אפויה היטב.

אגב יש פלאפליות שפורחות בזמן לחץ, (ז'ק, הירוק)  וכל מנגנוני הדוכן מתחילים לעבוד בתיאום מושלם וההכנה נהיית מדוייקת וזריזה, הבעיה היא שאצל הכרם זה בדיוק ההפך. ברגע שנוצר שם לחץ קל, העסק מאיים להתמוטט. קחו בחשבון שאם הגעתם לסביבה ויש לחץ על הדוכן זה עלול לעלות לכם  בחצי שעה של תיסכול בתור מבולגן ומוכרים שנלחצים מרוחב הדוכן ולא יודעים למי לגשת קודם. מצד שני הם משתדלים לפצות על זה בנדיבות בתוספות שלהם ככה שקחו זאת בחשבון.

 בית הפול.

אוקי מתי פעם אחרונה שהלכתם לקנות נעליים בחנות אלקטרוניקה ? אז למה לאכול פלאפל בבית הפול ?
האמת שאלה טובה, אולי בגלל שיש להם אחלה פול ואם מגניבים לתוכו כדור או שניים של פלאפל אפשר להגיד שזה עדיין נחשב לפלאפל ?
מעבר לזה שיש שני בתי פול, הקטן שוכן ברחוב הרצל ליד מוזיאון באר שבע (תודו שלא ידעתם שיש דבר כזה)  מול גן אלנבי (לשעבר.. קראו על אסולין.), והגדול במפגש הרחובות סמילנסקי וההסתדרות  במורד העיר.

כדאי מאוד להבחין בינהם. שכן בית הפול הגדול הוא מסעדה שיש לה גם דוכן הגשה מהיר, והקטן הוא פשוט דוכן למהירי החלטה ומעוטי יכולת כלכלית או זמנית שרוצים פשוט לתת בבטן וללכת.  עד כמה שזה ישמע מוזר דווקא הקטן הוא המצטיין שבהם.
מנת הפול  שלהם מוכנת ביד מומחית של חתיכה מתבגרת וסופר קולית. צריכה להקרא "פול- און" כי התערובת השפיצית של הפול החם הירקות הקראנצ'ים עם הלימון המלח – שאגב נלקח אל תוך הפיתה בסטייל של סוחרי קוקאין קולמביאנים, פשוט שימו לב לסכין ותבינו על מה אני מדבר – ומוזיקת הטראנס שבוקעת מהפיצוציה הצמודה, גורמות לכל העסק להישמע כמו הפלאפל של שנות האלפיים  גם אם הטעם הוא לגמרי שנות השישים.

תשאל חלק גדול מהישראלים על  באר-שבע והם יגידו "בית-הפול" באותה נשימה. יכול מאוד להיות שזה לא מקרי שדווקא המנה שלהם היא אלגוריה מתוחכמת לבאר שבע. עיר שמסתובבת בשנות האלפיים עם הרבה רעש וצלצולים פלאפונים של הדור הרביעי,  אבל עדיין חיה – לטוב ולרע- בין המאה הקודמת לנוכחית.
אזהרה מספר אחת: הצרוף של הפול שלהם פלוס הפלאפל והחומוס הוא מתכון בטוח לפיצוצים אטומים בקצה הרחוק של הבטן, מה שאומר שעדיף לצרוך אותם בחברה סובלנית לריחות הגוף ( נאמר חבורת אנשים על אקסטה) .
ואגב גם בבית הפול כמו אצל ז'אק מגישים לוויתנים צהובים קטנים שהתאבדו בשמן עמוק במסווה של צ'יפס. הקטע הוא שמקורות  פנימיים טוענים בתוקף שלא מותיר מקום לספק,  שהצ'יפס-ספינג'  הזה הוא המצאה עולמית של בית הפול עוד משנות השישים.

אם כך  הדבר הרי שאין הם עושים מספיק בכדי להביא את העניין לידיעת הציבור  ולרשום לבאר שבע עוד המצאה קולינרית עולמית ליד שמה בנוסף ל… אה.. אה.. אה.. מה כבר המציאו כאן ? אה כן הפרוסה של יקוב עם החלבה אריסה ושוקולד.

טוב אולי עדיף שנוותר.

בתאבון.

המדוזה מדרך מצדה

msasda

יום אחד היא הייתה שם. יושבת על המדרכה שממול, גזרה דקיקה ושחומה, רק אפה הזוויתי התבלט מבעד נחשי שיערה כמגלשת מחשבות כבדות משקל שנטפו אל הכביש אשר התפרש בין רגליה.
חוסר השייכות שלה משך את תשומת לבי, שרוואל הודי וגופיה שחשפה קעקועים צרובי שמש, היא נראתה כטיפות צבע שנשרו באקראיות ממכחול צייר עיוור צבעים.  דג זהב שהונדס גנטית להיות מבהיק יותר מסביבתו, ונלכד ברשת הקווים האפורים של עיר הצהריים שהקיפה אותה מכל עבר. לרגע חשבתי שהיא סטודנטית בהתהוות שנדדה אל הרחוב שלי טיול אחד מוקדם מדי, אך משהו בה, לא התאים לשום דבר מסביבה, וגם לא לעצמו.
הבחנתי בה בשנית באחד מהבקרים הכאובים האלו בהם התעוררתי מוקדם מדי, ומיהרתי אל פגישות חיי.  בסוף הדהירה מהבית אל הרחוב ראיתי אותה יושבת מעברו השני של הכביש כבדרך אגב, מעשנת באטיות את הבוקר העולה, שונותה המובהקת מדגישה ביתר שאת את אמצעותי המעומעמת. לכשיצאתי למחרת מביתי אל מסדרונות חיי, היא שוב הייתה שם ממול. מדויקת כאבן וחדה כביתו הממזרה של הרגע. חולשת על הכביש האגבי דווקא באותה נקודה חסרת כל יחוד של האמצע. סימן שאלה אנושי חוסה בצל מערבל הבטון הכתום שחונה ממול ביתי כבדרך קבע.
הבטתי בה בהתגנבות יחידים מנומסת, אבל היא ענתה לי בפתיחת ציר המוני שכלל שתי עיניים תלושות שעשו את כל הדרך אלי ללא תודעת מבוכה או עצירה, מבט שנקטע רק בידי המכוניות שחלפו בננו והדהירו את הרגע קדימה בשלל צבעי המתכת.
כשירדתי מהמונית שהחזירה אותי הביתה בשעת ערב, היא עדיין ישבה באותה נקודה אקראית שבה ישבה מהבוקר, נעה עם סיבוב העולם מבלי לזוז כקשורה לטבורו בחבלים בלתי נראים. מזינים אותה וכובלים אותה בו זמנית אל סיבוב העולם.
גם לאחר שעליתי הביתה ובין שיטוטי לאורך קווי הרשת, המשיכה דמותה המנותקת להטריד אותי. הסטתי את הווילונות ובחנתי את הכביש, בהונותיה היו עדיין שם. משורבבות בחושך אל עבר הכביש. צל אשה בחשכת הלילה הבאר שבעי שאפילו זקנם הכתום של פנסי הרחוב לא הצליח להאיר, שחור על גבי שחור בצבעים מלאי חיים ואותו מבט ממוקד אל הצד שממול שגם דרך האפילה יכולתי לחוש את רחשי בערתו העמומים.
וכך גם למחרת, וכבר חלפו להם שבועיים, כל בוקר מחדש, יושבת ומביטה אל צידו האחר של הכביש, ממשיכה להעלות סימני שאלה במוחי. כמה פעמים חשבתי לאזור אומץ לעבור את הכביש ולשאול אותה מדוע היא יושבת שם ולמה, או למי היא מחכה? מה היא רוצה? למה היא בוהה? הרי חייבת להיות סיבה למה היא יושבת שם. רציתי לשאול אם הכל בסדר איתה, אך במחשבה ספקנית תהיתי אם הכל בסדר איתי. ומצד שני, למרות הכל לא אני היושב יום יום, ולכל אורכו, על המדרכה האגבית של דרך מצדה ובוהה קדימה.

בוקר צלול אחד, כשלא מיהרתי אל מסלול המרוצים של חיי, ירדתי אל הרחוב וחיכיתי למונית. לכשזו בוששה מלהגיע, התיישבתי על המדרכה מול המדוזה והסתכלתי עליה. מבטה ציפה לי בקדמוניותו, כאילו חיכה כל הימים רק לרגע שבו אתיישב מולה, היא המשיכה לבהות בי ואני המשכתי להביט בה, בלי חשש ובלי פחד. אולי היתה זו תגובתה לירידתי המודרכת אל גובה עיניה או אולי הידיעה  שמישהו התעניין בה, ולאט לאט חשתי איך התקרבו אלי עיניה והפכו לקרובות יותר, ממוקדות יותר, חקרניות יותר.
המשכתי להביט בה באותה סקרנות מהולה בסימני שאלה משועשעים, והיא הביטה בי באותו תמהון מפוכח שפעפע מתוכה בגלים שקופים, ותוך כמה רגעים הפכנו משני תמהונים המתיישבים אחד מול השני בשני צידי הכביש, לילדים המשחקים מי יכול להסתכל עמוק בעיניים מבלי לצחוק. הבטתי והיא הביטה, ושום סימן שינוי לא נרשם בפניה, חשתי כמהפנט ומהופנט בו זמנית.  כל מכונית שחלפה גרמה למבטנו להנתק ולהתקרב ביתר שאת מעברה השני של המכונית, עד שלרגע אחד חשתי שענינו נמצאות במרחק ריס אחד באמצע הכביש, באמצע השדרה באמצע הקשתית.
באותו הרגע היא קמה. מבלי להסיט את מבטה הלכה צעד אחורה אל בין שתי מכוניות חונות, מבטה לא הרפה ממני לרגע, ובעודה מסתכלת, פשטה את שרוואלה ונותרה חצויה בעירומה. והמשיכה להביטה בי באותה אדישות תמוהה, מבין עיניה  ומהסדק הדק שבין רגליה, כרעה על ברכיה, פיתלה את אגנה, וזרזיף מים דקיק החל עושה את דרכו הקצרה ממנה אל הכביש.
בתחילה, טיפות סקרניות שנמשכו אחת אחרי השנייה, עד שקלח לו זרם מבהיק שנצץ בשמש בעוצמת נתזים, נקבץ לו בשלולית מקציפה על האספלט השחור בין רגליה, ולבסוף דעך הזרם וחזר לטיפות מתארכות ממעונה,  כל הדרך מטה כרוצות לשהות עוד רגע במחיצתה. לכשסיימה, הניעה את אגנה ימינה ושמאלה, כמסלקת טיפות אחרונות או דמיוניות, נעמדה, משכה את השרוואל על רגליה וחזרה לשבת על קצה הכביש בדיוק באותה נקודה. כל אותה עת מבטה לא הרפה ממני עד שלרגע דמיינתי אותו כגל הנאחז בחוזקה בטובע.  קרן שמש הפתיעה מבעד לעננים וחדרה אל מעבה  אודם שיערה, רק באור הפוצע הבחנתי בקצה קצהו של חיוך דקיק שנמשח על פיה.

הבנתי, הובסתי, קמתי והלכתי, אל המשך תנועת  חיי.

מוזיקה אמיתית

ציור : ערן צלגוב ציור : ערן צלגוב

בגיל חמישים, גילו קפץ עליו באותה פתאומיות שילדים קופצים כשמשחקים בחמור ארוך. בפעם האחרונה שראיתי אותו עוד קיננה בו תולעת אי הנחת המפורסמת שלו, אותה נמרצות אפלה של אלו שעדיין לא השיגו את כל שרצו בחייהם. ומתנהלים בהשתוקקות עייפה למשהו שכבר שכחו מהו, אך בוודאות אינו ברשותם.  כל כך הרבה שנים לא נצפה בעיר, ועכשיו עמד שחוח באמצע חנות הדיסקים בה עבדתי פעם, נראה עייף מגילו ומרוקן מכל נמרצות שהיא, כפסל שיש מואר בכיעור, תחת שמש הפלורוסנט הנצחית של הקניון.
במבט מתקרב, הבחנתי שעורו הפך משחום לכהה בבת אחת. נדמה שקרני השמש שחרכו אותו מבחוץ והוויסקי המיושן שהכהה אותו מבפנים – נפגשו סוף סוף באמצע הדרך ככורי פחם עגמומיים. הוא דיבר עם המוכרת בחנות ולפני שהספקתי לסגת לאחור ולהיעלם אל המולת הקניון,  לכד אותי החיוך התמידי שלו – דקיק רק יותר מגזרתו הגמלונית.
"מהשמיים שלחו אותך הנה, עכשיו שאלתי אותה אם היא יודעת  איפה אתה, והנה אתה מופיע"
חייכתי  אליו. נזכרתי בימים בהם הייתי מתבונן אליו מלמטה בהערצה. נטוע דרך קבע במגפי העור שלו, משוטט על המדרכות השבורות כקורא תיגר על אורח החיים המואט שהעיר הזו והשמש שתלויה מעליה כמחבט כופה עליך. עליך – ולא עליו, האיש היחידי שחי בעיר הזאת.

לא משנה לאיזו הופעה הלכת, או באיזה פאב הסתובבת. בבאר שבע של שלהי שנות השמונים – מתישהו, היכנשהו, איכשהו, כבר היית פוגש את רעמת השיער הדליל, העינים היוקדות בשחור ואת אותו חיוך ספק ממזרי ספק ילדותי.
"היי, מה העניינים איתך?" שאלתי את החיוך בחזרה.

"לא תאמין", חייך אלי – "אני חוזר לעסקים".

אחרי שספרו שברח מהנושים לישוב ההוא בקצה הקו הירוק,  אחרי שראו אותו דופק לבנה לתוך חלון ראווה של חנות כלי נגינה רק בגלל שהעליבו אותו ואת המוזיקאי האהוב עליו, אחרי שאמרו שאיבד את זה לחלוטין ונצפה עומד באמצע הקיץ עם מעיל הגשם השחור והנצחי שלו בבית תמחוי מקומי – כבר באמת לא האמנתי.

במשך חייו פתח וסגר כל כך הרבה פעמים את אותם עסקים שקשורים למוזיקה, שזה היה בלתי אמין לחשוב שהוא ינסה לפתוח עוד עסק כזה. כולנו גדלנו על ברכי חנויות התקליטים שלו. הן היו נעות ברחבי העיר כנחש שזז בשמש ותר אחרי צל. שבועיים לא היית מגיע לחנות ופתאום הגעת לדלת ברזל סגורה.

ושוב היה מתחיל החיפוש מחדש. "איפה החנות שהייתה כאן ? שאלתי את בעלי העסקים העתיקים ששכנו בסמוך, מי יודע איפה המשוגע הזה" פטרו אותי בתנועת יד תמוהה וחזרו לגרש את הזבובים בחנותם. אבל החנות שלו הייתה סוג של מגדלור באמצע אפרוריות המדבר לכל מי שחיפש למצוא את הפתח לעולם החלומות.  אם הלכת בעיר העתיקה וראית שני חבר'ה צעירים מגודלי שיער ועם ילקוט שכל, נראים חולמניים ולהוטים באותה מידה, ידעת שאם תעקוב אחריהם תגיע בסופו של דבר אל החנות שלו. כי את מה שהיה לו שם במדפים כולנו חיפשנו – מוזיקה טובה.

זה היה המסלול הקבוע של אחר הצהריים בכיתה י"ב, ירדתי העירה ומהר מאוד מצאתי את עצמי בחנותו מדפדף בשקט בין התקליטים. בעודך מדפדף יכולת לחוש את כובד מבטו הבוחן. מבט שבדק את אצבעותיך המשתהות על אלבום זה או אחר, כקובע את המדד להעריך את שוויך, והאם כדאי למכור לך תקליטים בכלל.

באחד מהימים ההם נכנס נער תמים אל החנות ובאגביות שכזו ושלף משקית של המשביר לצרכן, שבר תקליט של איזו להקת פופ עכשווית משנות השמונים וביקש משהו דומה.
הוא לקח את התקליט בידיו. הסתכל בו ובחן אותו מכל צדדיו בחשדנות מהולה ברצון להקיא, ואז בבת אחת עלה בו הקבס ובמשנהו תקף אותו הזעם המפורסם שלו – "אתה רואה את זה?" שאג אל הלקוח האומלל, "זה"  ונעץ את אצבעו בעטיפה בפסקנות, כמחפש ליצור חור נוסף בתקליט, "זה לא מוזיקה" צעק אליו, ושילח את התקליט כצלחת מעופפת דרך הדלת הפתוחה אל הרחוב הבאר שבעי החשוך.
אבל גם חדר חזרות היה לו, אולפן הקלטות, ציוד להגברת הופעות רחוב, פאב להופעות, ואת כולם הוא פתח בלהט גדול שהתאדה רק מהר יותר מאדי העשן והוויסקי בפאב. ועכשיו הוא כאן שוב "חוזר לעניינים" אבל האם העניינים יחזרו אליו? תהיתי חרישית.
"וואלה" אמרתי בספקנות מהולה בנקיפות מצפון.
"כן", הוסיף באותה התלהבות שהתמחה בה. מהסוג שמזינה את עצמה כוודקה  – "אמרתי לך אלף פעם אני תמיד נופל, ותמיד קם". כל הברה והברה מהמשפט הזה הודגשו בדחיפת אצבע דוקרנית אל חזי. כאילו סימן כל הטעמה במשפט ביתר שאת כדי שלא אני, ולא הוא, נשכח אי פעם כל נפילה וקימה שלו.
חייכתי, בכל מאודי רציתי להאמין שהוא יכול לחזור לימי הזוהר שלו אי אז בשלהי שנות השמונים כשאפילו המקומון  המקומי הכתיר אותו כאיש השנה במוזיקה הבאר שבעית, קיוויתי שהוא ימצא את הדרך לפרנס את עצמו כראוי ויחיה פעם אחת מהחלומות שלו עם כל המוזיקה שהוא אוהב ואנשים שידברו איתו עליה, שכן לא היה משהו ששימח אותו יותר מלדבר על המוזיקה האהובה עליו – אולי הוויסקי אבל לא משהו מעבר. אך בסופו של דבר ידעתי שאני מתבונן על שיכור מועד ומיוחד שכבר מתקשה להבחין בין המציאות כפי שרובנו מוצאים אותה, לבין המציאות כפי שהוא מייצא אותה ממוחו הקודח
נפרדתי ממנו לשלום ובאיחולי הצלחה ועם מעט חרטה ביחס לחוסר האמונה שיש לי בו ובמפעל חייו.
כשהלכתי השבוע במורד המדרחוב ראיתי לפתע שלט שהכרתי היטב מימי נערותי. ליד הפסאז' המהוה עמד לו באלכסון על המדרכה אותו מלבן פח ישן שבין פסיו הסגולים נכתב שמו בגדול  ומתחת לו באותיות עם פונט חדשני של שנות השבעים ובכתב שיד הזמן עיצבה לא פחות מהמעצב האלמוני נכתב ; "חנות תקליטים  – מוזיקה אמיתית".

סיפורי דגים – לראש השנה

היום היה כתום צלול ומואר כפי שרק הימים לפני ראש השנה יכולים להיות. שתי הנשים המבוגרות צעדו לאורך הבלוק,   לבושות כאילו נגזרו מירחון ישן של Moda. בנעליים שהגיעו מהסניף המקומי של המכון לתרבות צרפתית – נעלי ניזרית. פסעו השניים לאיטן כדרך להתמודד המדרכות העקומות של העיר.  מבלי להתבונן אחת אל השנייה, החליפו שתי הנשים רק מילים ספורים. בשפה שלא הכירה בגבול המשותף שבין צרפת, ספרד, מרוקו  וישראל ושיחתן התמשכה לאורך הבלוק באותו בליל מילים שרק זקנות מרוקאיות יכולות להבין.

יעדן באותו הרגע, הייתה חנות הדגים הקטנה של יוסף בקצה הבלוק. משימתן הייתה הכל פרט לפשוטה. לבחור את הדג  שיככב במרכז ארוחת ראש השנה.
"מרי" פנתה אחת מהן לחברתה, "ידעת שהבן של יוסף משחק כדורגל בפועל באר שבע ?"
"לא, לא  ידעתי",  ענתה חברתה  בפיזור הדעת.
"איזה מהם ? הקטן ?"
"נראה לי  שזה המזרוב עם השפם  והתלתלים הארוכים".
מאיפה לך שזה הוא יוכבד?"
"מרסל"  סיפר לי שהוא עלה לתורה ביום שבת והרב בירך אותו לפני כל בית הכנסת שהקבוצה תצליח."
"נו וזה יעזור אם נגיד לו את זה ?"
א-נעביבש, לא יודעת. אומרים שהקבוצה הפסידה אבל אולי יוסף יעשה לנו הנחה על הדג."
"ששש, איזה שטויות את מדברת היום" היסתה אותה מרי. "הנה הגענו נקווה שנשארו  דגים טובים בשבילנו."

שתי הנשים נכנסו לחנות ההומה, בפנים התערבב לו רחש המים המותזים בשקשוק הסכינים המקרצפות את הקשקשים ובקריאות הנשים שעמדו מסביב לבריכה הגדולה, שבמרכז החנות . לצד הבריכה  עמד יוסף  על בנקיטו קטן  – שלטובת קוראינו בני האליטות הישנות נסביר שמדובר בשרפרף קטן, רק הרבה יותר חמוד ובמרוקאית, אה.. זאת אומרת בספרדית –  עטוף בסינר לבן ובידו החזיק מקל עם רשת מחוררת בקצהו.

במיכל המים הגדול שחו הדגים הכהים הלוך ושוב על פני החרסינה הלבנה בעוד הנשים המתלבטות נעמדו מסביב ותהו איזה דג הם יקחו איתן הביתה.
"את זה" צעקה לו מישהי מדי פעם וסימנה באצבעה על דג עלום, שמצידו מיד חמק לו אל קבוצת דגים אחרת, כאילו קלט שסופו מתקרב וניסה לדחות את מר גורלו  לעוד רגע אחד.
יוסף נאנח, הוא ניגב את הזיעה ממצחו בעזרת גב ידו, וניגש אל משימת איתורו ושליפתו של הדג החמקן. לכשהצליח ללכוד ברשתו את הדג שנדמה לו כדג הנכון,  העלה אותו אל פני המים בתוך הרשת והביט אל האישה במבט שואל.
כשהנהנה בראשה, הונף המקל כלפי מעלה ובתנועה אחת מיומנת, שהתחילה במימי הברכה ונגמרה בדלפק שליד –  עשה הדג המפרפר את מסעו האחרון. לכשהונח לו בין ערימות הקרח עוד ניסה הדג לבעוט בזנבו ובצדדיו כמה פעמים כאילו ניסה ללמוד לעוף דווקא ברגעיו האחרונים, כל פעם ממריא קצת פחות גבוה באוויר עד שנחת לו על הדלפק הכסוף מחרחר, ומשתנק כשהחמצן שבאוויר חונק אותו לאט לאט.

המראה האחרון שראו עיניו המצועפות של הדג היו פניו העגומות משהו של מואיז, מנקה הדגים הישיש שניגש אליו. לכשהרגיש שנשמתו של הדג פרחה לה אל "עולם הבא של הדגים" החל לעשות את מלאכתו בשקט. מוסווה ברחש הקשקשים המוסרים מהעור.
"תסתכלי לדג בעיניים, דגים חולים, יש להם סימנים בטבעת מסביב לעיניים", לחשה יוכבד למרי כממתיקה סוד שרק היא מכירה. "הנה זה שמה נראה לי עם נקודות מסביב לעין, לא כדאי".
"איווה חלאס, איך את מצליחה לראות את זה?"  שאלה מרי בעצבנות משלא הצליחה להבחין בסימנים מיוחדים בעיני הדגים השוחים,  "תסתכלי טוב טוב בזנב שלהם, אם צריך לנקות אותו או שהוא נראה כמו כסף אז הוא לא טוב" קבעה יוכבד בפסקנות.
לאחר כמה דקות חשו השתיים שתורן הגיע. כשהביט בהן יוסף, שאגה לו יוכבד  "ההוא ההוא".  וסימנה את אחד הדגים היותר גדולים ששחה בשלווה בשולי הבריכה. "אה"  חייך לעברה יוסף. את רוצה את "דוד, אל גורדו" ?

שתי הנשים צחקו בפה מלא כשיוסף הזכיר את האלמן השמן שהתגורר בבלוק שמולן. משמניו הידועים ברחבי השכונה הם שזיכו אותו בכבוד המפוקפק שהדג הכי גדול בבריכה יקרא בשמו.

"כן, תביא לי את אל גורדו, כל הילדים והנכדים באים אלי, ואני רוצה שיהיה מספיק לכולן" אמרה יוכבד בגאווה לא מוסתרת "אני רוצה שהשנה תהיה שנה טובה באמת".
"אין בעיה" אמר יוסף וניגש אל המלאכה.  הוא הניף את מקלו והכניס אותו פנימה אל המים והחל רודף אחר "אל גורדו" ברחבי הבריכה.
"אל גורדו" שגילה לפתע שימיו השלווים חלפו, ומה שרודף אחריו הוא לא פחות ממקלו של מלאך המוות,  החל לנוע בזריזות מפתיעה מצד אל צד בבריכה. מטעה את יוסף, וחומק ממנו כאילו כל חייו התכונן למרדף הזה.הוא נמלט ממקום למקום עד שלפתע נס לו אל הפינה המרוחקת של הבריכה שם מצא מחסה ברווח הצר מתחת למדחס החמצן. יוסף ניסה ללכוד אותו ברשתו אך הפינה הצרה והמסובכת, וגודלו של אל גורדו הכשילו אותו שוב ושוב.
"חרא די בוק, תצא כבר משם, תצא כבר… " סינן יוסף לעברו – הדג שעלז לו במחסה הבטוח סירב לזוז ממקומו. לאחר כמה דקות של נסיונות עקרים,  פנה יוסף ליוכבד ואמר לה "תשימי עליו עין, איך שהוא זז, את אומרת לי ואני תופס  אותו, בנתיים אני אוציא דגים לאחרות". יוכבד הנהנה בראשה  ובארשת חמורת סבר ניגשה למשימת המעקב אחר  הדג שלה.
הדקות עברו ורבעי השעה חלפו,  אך "אל גורדו" המשיך להתחפר במיקומו וסירב לזוז. היום הלך והתקצר ליוכבד שהמחשבות על שלל הניקיונות המצפים לה בבית וסירי הבישול שהיא השאירה על האש הלחיצו  אותה יותר עם כל רגע שחלף. לפתע חלף רעיון במוחה, היא נגשה אל מאחורי הדלפק עקפה את מואיז המופתע ונגשה ישירות אל המגב הגדול שעמד עד אז ללא שום ציפיה שימושית בפינה.
היא הפכה את המגב  והחלה לדקור את זנבו של "אל גורדו" בשפיץ של המקל כמנסה לדחוק אותו החוצה מהפינה. לכשהבחין יוסף בעניין כולו היה משועשע בתחילה,  אולם כשחש את חמת הזעם שבה ניסתה יוכבד לדקור  את הדג ובעיקר פגעה במנוע ובמדחס  נזעק יוסף להגן על רכושו, "יוכבד בסטנטה!! את תהרסי לי את כל הבריכה"  ילל יוסף,
"יאללה תוציא אותו, אין לי  את כל היום כאן" צעקה עליו יוכבד מצידה.
ממש באותו הרגע  כבאורח פלא זז "אל גורדו" ממקומו כאילו כלום לא קרה והחל לעשות את סיבוביו בבריכה היישר אל הרשת של יוסף שעמדה ללא תנועה בשולי הבריכה, יוסף נזעק ותפס את המקל ואל גורדו בתוכו. חיוך גדול של נצחון התפשט על פניו כשהרים יוסף את הדג ממעמקי הבריכה אט אט אל פני המים כאילו היה זה לויתן לבן  שנלכד ברשתו ולא דג קרפיון שמן במיוחד.
יוכבד חייכה בסיפוק רב אולם רגע אחד לפני שיוסף הניף את הדג באויר, היא צעקה לו "רגע, עצור."
יוסף קפא במקומו מעוצמת הצעקה והפנה את מבטו התוהה אל יוכבד, "תגיד לי",  שאלה יוכבד בחשדנות. "הדג הזה. הוא בכלל טרי ? "
פניו של יוסף האדימו והתמלאו בחוסר הבנה. "אבל סניורה יוכבד, הדג הזה חי ? כמה יותר טרי את רוצה שהוא יהיה ?" הוא שאל נואשות. "נו, נו" היסתה אותו יוכבד כאילו הרחיקה זבוב טורדני במיוחד בעזרת המניפה שלה, "אני יודעת שהוא חי, אבל אני שאלתי,  האם הוא גם טרי ?"
לאט לאט שמט יוסף את המקל, ואל גורדו שחש את האחיזה מתרופפת, נפנף בזנבו פעם ופעמיים והחל שוחה לעבר  הצללים העמוקים של הבריכה.

(ואכן למי שמכיר את מעללי פורום האלטרנטיביסטים ב-YNET יודע שהסיפור הזה כבר פורסם לפני שנה אבל אל תתנו לזה לבאס אתכם אלו הן רק טירות שבוערות, תמצאו מישהו שמסתובב וזה יביא אתכם לסביבה, כפי שאומר האדמו"ר ניל יאנג)

ולכל אלו הבאים הנה, (אתם כבר רבים מדי, מכדי להחשב לחמישה וחצי קוראיי הנאמנים:) שתהיה לכם ולי שנה טובה ומוצלחת במיוחד, בטח שהרבה יותר טובה מזו שחלפה. שנה שבסופה לא נחווה את "תוגת היוצר עם האלבום שלא יצא גם השנה" . בכל מקרה הנה השנה טובה הכי חמודה שנתקלתי בה (בטח כבר קיבלתם אותה במיילים אבל עדיין לטובת שלושה וחצי מאותגרי המייל…) 

פיתה מרוקאית

התור היה ארוך. ארוך מדי בשבילה. למרות המזגנים הרוחשים, החום הבלתי נסבל, זלג אל תוככי הסופר והתרכז באיזור הקופות. עם עגילי סהר גדולים וירוקים מתחת לשיער כתום שטופח בקפידה, ופנים שנראו כאילו סותתו באבן גיר בידיו המיומנות של הזמן. ההורס הגדול לא חס על פניה והקפיד לחרוץ קמטים כהים בקצה הליפסטיק הבוהק של שפתיה והכחול המתכתי שמתחת עיניה.
"יש פה עוד קופאית?" היא צעקה ברטינה מסויימת כלפי  חלל הסופר,"למה יש כזה תור ארוך באמצע היום?" המשיכה פונה אל העומדים לפניה בתור, כאילו מצדיקה את התנהלותה ההמונית.
הקופאית בקופה שתיים, הסיטה את עיניה העייפות מהסרט הנע, ובחושים שחודדו במשך שנים של טיפול בלקוחות, הבינה שיש לה עסק עם נודניקית מקצועית. נודניקית מהסוג שדורש לראות את המנהל בכל פעם שמשהו לא מסתדר בדיוק עם תפיסת עולמה ואיכשהו, שום דבר לא מסתדר עם תפיסת עולמה.

בתחושת תבוסה מסויימת היא הרימה את השפופרת, פלטה לתוכה משהו בקצרה, וחזרה להניע קדימה את המוצרים על הסרט הנע והאינסופי שמולה.
הקול נשמע מהדהד ברחבי הסופר כמה שניות לאחר מכן – " סווטה, סווטה, גשי לקופה שלוש." .
האשה המפורכסת מיהרה להטות את העגלה ובנחישות של נחש, ניחשה את דרכה אל המעבר הריק של קופה שלוש. מבטיחה לעצמה את התור הראשון. האנשים שעמדו לפניה בתור רטנו קלושות על התור שנגנב לאור הניאון הסופרמרקטי. אבל איש לא רצה להתעמת חזיתית עם המפלצת המנדנדת של הסופר.
סווטה החלה בתהליך פתיחת הקופה בעוד האשה פרקה את שלל קניותיה על הסרט הנע. מעט גבינות כחושות, כמה עשבים ונבטים,  שקית שזיפים מיובשים, שמיניית מסנני מים ושקית עם לחם עגול וגדול במיוחד.
אחר שסיימה להניח את הכבודה על הסרט הנע שלחה הגברת את ידה אל תוך השקית השקופה חומה,  ומשכה לעצמה בתאוותנות לא מוסתרת חתיכת לחם גדולה והחלה ללעוס את הטרף.
סווטה הגיעה אל מסנני המים, היא התבוננה בהם היטב, הופכת אותם מצד לצד. מחפשת את הקוד . הגברת נדרכה – מה את מחפשת? נו זה שמה, זה כתוב,  תחפשי… ירתה הגברת בקולה הסדוק לעברה.
סווטה הושיטה את ידה והרימה את שפופרת הטלפון שלצד הקופה. הגברת רטנה לכל העברים בחמת זעם על הזמן היקר שמתבזבז לה בגין איוולות הסופר הלא מוצלח הזה.
כמה שניות לאחר מכן הופיע אחד מהעובדים כשבידו חבילה דומה של מסנני מים.
זה זה? הוא שאל בהיסוס את הקופאית,
"כן, תביא את זה כבר" אמרה הגברת והושיטה יד ארוכה מלאה צמידי וטבעות כסף וזהב אל ידיו חוטפת מהם את המסננים ומטיחה אותם בקופאית. "תעבירי", היא ציוותה.
סווטה שיחקה עם מסנני המים באוויר בשתיקה ניסתה ללכוד את תשומת ליבה של העין האלקטרונית ולהוסיף את מסנני המים לחשבון. הקופה הרושמת ביפבפה בעדינות כשקלטה העין את מלבן הקוים השחורים והלבנים שיצרו את קוד המוצר.
הגברת הניחה את השקית עם הלחם בתוכה על הסרט הנע מרפה מאחיזתה ההדוקה, סווטה התבוננה בשקית לשניה ושלפה מצד הקופה קרטון גדול ועליו רשומים קודים.  הגברת התבוננה במסך- "כמה זה הפילטרים האלו?" היא שאלה – סווטה הסיטה את מבטה אל המסך הקטן – "82 שקלים גברת.".
"מוזר", סיננה הגברת "את בטוחה שזה המחיר? "
"גברת", ענתה לה סווטה, "זה מחשב הוא לא טועה…"
הגברת מיקדה את מבטה במסננים בוחנת אותם שוב ושוב כאילו חוככת בדעתה היכן  מסתתרת פה המלכודת.
"פאניה, יש לך קוד של פיתה מרוקאית?" שאלה סווטה את הקופאית מקופה שתיים בעודה מחזיקה את השקית עם הלחם האכול.
הגברת נדרכה כנחש, "איזה פיתה מרוקאית ?" היא שאלה בחדות.
סווטה הביטה בה בהשתאות מהולה בתעוב. "זאת שאני מחזיקה ביד".
"זו לא פיתה מרוקאית", לאטה הגברת  "זה לחם בית, פארנה".
"נו, כן," אמרה סווטה – "לחם פרנה, זה לחם מרוקאי ככה קוראים לזה".
"בשום פנים ואופן, לא" פסקה הגברת בתחושת עלבון "אני לא מוכנה לזה, זה לחם בית. את מנסה לעשות עלי קופה??? אני רוצה לראות את המנהל" .
"את יכולה לקרוא לו אבל זה לא ישנה את העובדה שזה לחם מרוקאי", קבעה סווטה ופניה התמלאו בזעם עצור.
הזבובים המשיכו לחוג מעל שדרת הירקות אך הסופר הקטן נעצר כליל. השומר הקרח התבונן פנימה מהדלתות, האנשים שעמדו בתור הצמוד קפאו מביטים בדו קרב שנפרש לו מעל הסרט הנע בצהרי היום בעוד הזמזום הקבוע של המקררים נשמע כאזעקה מרוחקת המשתוללת ברחבי הסופר.

"טוב לא אכפת לי המנהל", אמרה הגברת. "אני לא לוקחת את הלחם."
סווטה התבוננה בגברת המפורכסת  ובקול קר אמרה , "גברת, את לא יכולה להחזיר את מה שכבר אכלת"
והקלידה קוד.
על המסך התנוססה הכתובת – פיתה מרוקאית גדולה, 8.90  שקלים.
הגברת שלפה מארנקה מטבע של עשרה שקלים.
תבטלי את כל הקניה. היא אמרה בקול מתכתי.

וזה בשביל הלחם הביתי. אמרה, שמטה את מטבע על הרצפה בהפגנתיות, ויצאה בחמת זעם מהסופר משאירה הכל מאחריה.

הפנים הכי חמודות בעולם

רגע לפני שגמרתי נזכרתי במה שסיפרה לי. איך שהגיעה אל ארץ הנופים הלא מוגבלים של ניו זילנד ופגשה שם בחור דני אחד, היו לו את הפנים הכי  חמודות  בעולם, ואיתו היא עשתה טרק אחד ובודד. המתח נמתח בינהם בכל הזמן שטיילו יחד. בעודה מטפסת על ההר הביטה לאחור וצדה את מבטו מתערפל בבכיוון גבול מכנסייה הקצרצרים מכסים בקושי מיובש את המעבר ההדרגתי מחום שוקיה לישבנה שהעפיל מעליו אל קצה הצוק.

לאחר ששחתה באחד מאותם אגמים כחולים כסרט, ברגעים שסחטה משיערה את המים חשה את מבטו משרטט בדיוק אינסופי את מפל הטיפות שנרמזו משיערה זורמות וגולשות במורד הגיא האפל שבין שדיה, מחליקות סביב מעגל טבורה וממשיכות את מסען המפותל מטה.  דמיינתי אותה לצד המדורה הלילית כשעיניה חצי עצומות וראשה נשען על כתפו, ידו המהססת מתפתלת באירופאיות שכזו אל מעמקי חולצתה. אולם ברגע האחרון היתה הורגת אותו ברכות ועוצרת את ידיו באמצע מסלולן המפתה.

"עד סוף המסלול, הוא בטח שנא אותי לחלוטין" היא אמרה, "זה היה כל הזמן באויר, בחור כל כך יפה, ובסוף כלום" חייכה והוסיפה כלאחר יד – "נשים, לך תבין אותן..".

המשיכה לעשן ולבהות בעשן, "נורא רציתי לשכב איתו"  פלטה מהוססת. עשן הסיגרה התערפל ונעלם בין תלתליה. "אבל פשוט לא יכולתי. המחשבה על כל הפרצופים שהוא יעשה כשהוא יגמור, הוציאו אותי מדעתי, היה לי חבל לבזבז פרצוף יפה כל כך, על משהו שיצחיק אותי שנים, רציתי זכרונות טובים ממנו" אמרה והשתרעה לאחור על הספה הכחולה.

אספתי אותה בדרכי חזרה מהזבל לאחר שפיניתי לשם את שלל הגרוטאות שהשותף המוזר הותיר אחריו. כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע שהתמהוני יסיים את לימודיו בעיר ויעזוב את הבית לבדידותי המלאה. היא חלפה  ברחוב תלתלים נעים מטה, שמלת בד קצרצרה, וגרביונים שקופים ם פרחים חומים וצהובים שהתפתלו סביב גופה. בכל צעד הבליטו הפרחים את חיוניותה ביחס לרחוב שמסביבה. באותה ספונטניות שלמדתי לאהוב ולתעב עם השנים, הזמינה את עצמה אלי כדי לעזור לי לסדר את הבלאגן שההשותף המוזר הותיר מאחוריו.

בין פינוי מדף אחד ונקיון מדף אחד מהארון בחדרו, מצאנו את עצמנו מחליפים דיסק בדיסק במערכת ומדברים על החויות שלה מהמזרח.
היא סיפרה על נערה תאילנדית שמתפרנסת מלכתוב את שמותיהם של המבקרים במועדוני המין עם טוש שחור מבריק  שאותו היא מחזיקה בין רגליה הערומות. היא תארה את שערות ראשה השחורות הנפרשות לכל כיוון  בזמן שהיא משרטטת את שם המבקר בדיוק ואגינלי וללא שימוש בידיים.
התקשתי להבין כיצד.. "איך היא בדיוק היא מצליחה לעשות זאת?" תהיתי  פיזית, זה נראה לי בלתי אפשרי.

אך היא במין קול חלוד שכזה אמרה "מה הבעיה?"
חייכה חיוך ענק וכרעה על ברכיה במרכז החדר חושפת רגליים שזופות ומנוקדות, שנגמרו בקעקוע של בת הים הקטנה על הקרסול. בעזרת נענועי ישבנה ימינה ושמאלה שרטטה בעזרת טוש דמיוני את האותיות  – "הנה דלת" אמרה, מפתלת את עצמה בשני חצאי עיגול מתמשכים כלפי מטה. "וו, זה קל", גיחכה כילדה והלכה בכריעה לאחור, את ה-יוד היא יצרה בזריזות בעזרת תנועה קלה של ירכיה קדימה, ואז פתלה את גופה שוב בכדי לחתום בדלת הסופית.
לאחר הצחוק באה השתיקה שבה המשכנו לנקות. ליד ערכות המגן בארון היתה מונחת קופסת מצלמה. זרקתי אותה אל עבר שקית הזבל שעמדה במרכז החדר.

פספסתי היא נחתה ברעש על הרצפה. "יש כאן משהו" קראה ושקשקה את התיבה מחייכת אלי מלמטה. פתחה את הקופסה בעזרת שתי אצבעות ושלפה מתוכה אוסף של תמונות. הביטה בראשונה ופרצה בצחוק "מה? מה, יש שם?" הסתקרנתי ממקומי במעלה הארון "אתה חייב לראות את זה…" היא אמרה בעודה צוחקת את הצחוק המתפתל שלה.
תמונה אחר תמונה נגלו לעינינו תמונות חובבניות של גברים עומדים, שוכבים או כורעים בעירום חלקי או מלא, מלטפים את עצמם, מפשקים רגליהם, משירים מבט, בלורית ואבר אל עבר המצלמה.

באותו רגע הבנתי את שיחות הטלפון המוזרות שהייתי מקבל כששותפי לא היה בבית הרחק במעמקי לילות סופי השבוע.  קולות מהוסים של גברים שמלמלו: "שלום זה בקשר למודעה…".  כשתהיתי מה פתאום אנשים מתקשרים לקנות משהו בשעה שתיים לפנות בוקר של יום שישי או כשניסיתי לברר על איזו מודעה בדיוק הם מדברים? ניתקו הגברים המהוסים את השיחה בפתאומיות מחשידה.  משאירים אותי תהוי ומעוצבן על השיחה המשונה והשינה שנגזלה.
מצאנו את עצמנו מעבירים את התמונות ביננו, משועשעים מאותם גברים עירומים המלטפים את עצמם, בפוזות מוזרות, ומדגמנים למצלמה את מיניותם.
בפתאומיות שבה מוחלפת התמונה ונצרבת במוחך ראיתי אותו. הכרתי אותו מחנות כלי הנגינה בעיר היכרות די שטחית, הוא היה מהאורבים הקבועים שיושבים בחנות ומחכים שיחלפו גיטריסטים צעירים. באותו רגע היה יוצא ממעטה האדישות שהתמחה בו, תופס אחת מהגיטרות של החנות ומתחיל לנגן  מהר כשד מחושמל. עד שהטרף הרים את עיניו הביט מהופנט באצבעות המחוללות פלאים, נלכד ברשת ולקח ממנו מספר טלפון כדי ללמוד כיצד לנגן על הגיטרה באותה מהירות שוברת מפרקים.

לא חיבבתי את הבחור. היה נגן גיטרה לא רע בכלל. אבל השחצנות שלו גרמה לו להחזיק מעצמו כלי רציני, כשכל מה שהיה לו היה טכניקה מרהיבה ותו לא. עכשיו הוא החזיק את הכלי הרציני שלו זקוף מול המצלמה ובפנים מחוטטות חייך אל הצלם האלמוני, שככל הנראה היה לא אחר משותפי הנמוג. הגיטריסט השכוב על המיטה באיזה חדר עלוב שהוא שכר אי שם בשכונה ג', מסתחבק עם הסטודנטים .
ברגישותה הבחינה במבטי המופתע. "אתה מכיר אותו…" ספק שאלה ספק קבעה עובדה.

"כן" פלטתי ולא נידבתי פרטים.

"נו ספר לי קצת עליו" אמרה בקולה המתקצר חסר סבלנות…

"לא, לא עזבי" אמרתי נבוך מהגילוי המשונה הזה. על השותף והגיטריסט. כאחת שרגילה לקבל את מבוקשה החלה להקניט ולהתגרות בי "אתה כנראה  רוצה לשמור אותו לעצמך הא?"  "תשמעי, חייכתי, "אין לי מה לשמור אותו לעצמי" קימטתי את התמונה וזרקתי אל הפח. "באמת שאין לי בעיה עם הומואים אבל אני ממש, ממש לא, הומו…" "תוכיח" אמרה לאיטה..