גשם, הקשב לנשים

גשם, כך קראתי לה. למרות שנפגשנו בצבא, כבר אז לא הבנתי בנשים או בשנים, כמעט שום דבר. לילות רבים מדי לאחר מכן היא תלחש לי, שלא היה מה להבין פרט לאי ההבנה עצמה. אבל באותו בוקר הכל נראה בוצי, ומעורפל כמו יום הים הגועש שהמתין לנו, אחרי שמירת לילה מותשת מתשוקה לא ממוששת.

המרחק קרב ביננו, מדי יום נסענו שעה וחצי אל הבסיס המפונק. בסיס שכמו נוצר לילדי שמנת רמת אביב ותות רמת השרון. ילדים שהגנטיקה הכלכלית סדרה להם תפקיד חסר משמעות קרוב לבית. הם היו מגיעים לבסיס ברכב עשירים בני עשרים, עם מחבט טניס במושב האחורי ועתיד מסומן בעולם הכסף הישראלי. אנחנו הגענו מבאר שבע, ילדי מהגרים ותיקים וחדשים מקצוות מפת העולם, ילדים ששרירותיות צבאית סיננה אותם, כמו קללה מלעיגה אל המקום הלא נכון. הצצה אל ערוץ החיים שלא נכונו להם.
היא היתה הרפתקאה בלונדינית ובלתי אפשרית. בכל פעם ששעמם לה תפסנו את הטרמפ הראשון שעצר לנו משער הבסיס ולאא משנה לאן הוא נוסע, רק שיהיה מעניין. לא פעם מצאנו את עצמנו יושבים בטרמפיאדה נידחת, ליד יישובים מתים של אנשי שבע וקבע, צוחקים ותוהים כיצד נגיע הביתה. ככל שהתרחקנו מחברת האדם, רציתי ללחוש לה "את קסם הקיום", אבל לה היה חבר, ולי היה לב מחברת שבכל יום נכתב ונסדק יותר ויותר.
כמו עלים נושרים השירים נכתבו בנפילה מגבוה. את כל מה שרציתי להגיד לה, כתבתי על אחרות. יום אחד האומץ נעזר בי,, באחת הנסיעות פתחתי מחברת צבאית, במקום גאוגרפיה של ארץ, כתבתי את טופוגרפיית הלב של ארץ ללא חמלה, לב בודד, נוסע, אוהב.
הראתי לה מילים, ועוד מילים, ועוד רווחי מילים. אך כל מה שרציתי להגיד לה היה – "כל המילים מהמריונטות ועד הכוכבים…. הן אף פעם לא יהיו יפות כמוך, אף פעם באמת לא ירגשו.. ". היא קראה בשקט ונקרעה, בוחנת כל מילה עד סופה המר. לבסוף כשהשירה את מבטה אלי, משהו בעיניה התכולות היה עצוב מכל גשם שהכרתי. "אתה משורר", היא אמרה "למרות שתרצה, אני לא מרשה לך למות צעיר…"
צחקתי, היו לה אמירות של תאטרון רוסי, שהסווה את עצמו לקרקס פרעושים. כמה ימים לאחר מכן בסוף עוד שמירה מיותרת שבה אבטחנו את כל מהדקי הבסיס מפני גנבי שדות התות, הראש שלה הפך לסחרחרה. הכאבים לא פסקו גם כשהיום עלה, ועלה, ועלה. כשהצבא גילה כמה היא חולה, הוא הוכיח יעילות מיידית. תוך פחות משבוע היא היתה אזרחית, ממילא המדים תמיד נראו עליה כמו כותנת לקשירת משוגעים.
המרחק לא הקהה את המגנטים שנטענו בדם, העולם המשיך לסוב על צירו, והחשמל המשיך לזרום, ולזרום בחוטי הכסף שנמתחו ביננו. ערב באר שבעי אחד, כמה חודשים אחרי התרסקות האלבום שלא היה, שכבתי חולה וקודח בבדידות זיעה נוראית, שונא את עצמי ואת מהלומות חיי. עננים כבדים זעו במרחק, בערפול נזכרתי במילותיה על המוות הצעיר, נאחזתי בהן כעפיפון בים הצער. התקשרתי אליה: "אני צריך אותך" מלמלתי, והיא הגיעה אלי עם מרק עוף צחוקה ורחומה – "אדיוט! כמה שנים לא שכבת עם אישה?"

נזקקנו למעט למילים כדי להסתער אל הקרבה. היא הייתה רכה ורוטטת כפסנתר חשמלי, רטובה מהשלג המוסקבאי שנפל ונמס ברכות כל הדרך מליבה אל בין רגליה. במורד עורפה, שפתיי קראו את מחשבותיה שהסתמרו כשערות הקטנטנות ביורת שניתן לראות, גבול צווארה, תחילת גווה, צלילל מיתרים צפופים ומרוחקים געש בי. כל כך הרבה שנים חיכינו בחלון, משורר עלמוני ולוליינית קרקס ללא רשת, עד שתשוקות האבק הסתחררו והפכו למחול המחילה של רגע אחד בלילה הנצחי. מחול ארוך כתשוקה שהודחקה, צר ורחום כגשמי חרטה, אבוד ונמצא כזרע באדמה התחוחה. בחיכוך החיים קדימה, הבטתי באישוני נשמתה התחתונה והעליונה, אל ימות המלח הלבן שלא נעצמו לרגע. רק כשנגמרתי בתוכה הבנתי שיש דמעות שניתן לבכות ולא מהעיניים. שגם בתוכי היתה ארץ קטנה וחרבה שמחכה למשהו ברוך כמו הגשם…
עד היום, ומאז, כשהגשם קרב וקרב בצעדי ענק, אני נזכר, זה שיר פלא לאוזניי, ייסורי וסיפור התשוקה שמצמיחה כנפיים,, פסקול קסם הקיום השקט ללא רשת ביטחון, גבול או חוקים. סיפורו של גשם אחד שאחר לרדת, גשם, כך קראתי לה…
גשם, זה מה שהיא הייתה.

מכתב לבלוזיסט מתחיל

>שלום לך

תודה רבה  על המכתב  ששלחת לי. שאלת לא מעט שאלות ואני מקווה שלא אאכזב אותך אם אתוודה כבר עכשיו שאין לי תשובות מוחלטות לתת לך. אני יכול לספר לך רק על התשובות שהייתי נותן כיום לעצמי בן העשרים וארבע (הגיל שבו השתחררתי מהצבא) אם הייתי כותב את המכתב שלך על שלל שאלותיו, אז – אלי.

גם אני רציתי בכל כוחי ומאודי להיות בלוזיסט בגיל 24, ולמרות שחיי נראו אז כבלוז מהלך, לא היה לי שמץ של מושג איפה מתחילים. בגיטרה? במפוחית? בתוך כוס וויסקי? כיום אני מבין שאז בעיקר לא ידעתי מה זה אומר להיות בלוזיסט.

אני מאמין שלכל אדם יש את המסלול שנכון רק לו. הן הטעויות והן ההצלחות הן סוג של הכרח שחייבים לעבור לאורך הדרך. הקפצות והצנחות לתפקיד יש רק בצבא ובתאגידים. בחיים עצמם אין קיצורי דרך. אם אתה מרגיש שאתה צריך לנסוע לקלרקסדייל מיסיסיפי בשביל ללמוד גיטרה – תיסע.

האם תצא משם בלוזיסט ?

ובכן תרשה לי לענות לך בסיפור-משל זן ידוע.

תלמיד שאל את מורו: "אמור נא לי מורי,  כמה שנים יקח לי להגיע להארה באם אתאמן חמש שעות בכל יום?"

"עשר שנים" – השיב המורה.

"וכמה זמן יקח לי להגיע להארה אם אתאמן עשר שעות ביום?" הקשה התלמיד.

והמורה השיב – "אם כך יקח לך בדיוק עשרים שנה!"מהמקום שבו אני נמצא כיום אני רואה את הדרך אל הבלוז, כדרך שמוליכה אותך הרחק ועמוק מתוכך, דרך שלל צמתים ומעקפים ומביאה אותך עייף מותש וקצר נשימה אל…

עצמך, כפי שהיית לפני שהתחלת ללכת ולא ידעת שכזה היית.

בסופו של דבר אלו הן תמיד אותן שאלות עתיקות, שלכל אדם הן טריות וחדשות כביום שהן עולות על דעתו לראשונה.

מי אני באמת?  איפה אני ארגיש שייך? מתי  נגמרת החזרה הגנרלית? מה יהיה תפקידי בהצגה של החיים? ולמה לעזאזל היא עזבה אותי?

אתה יכול לנסוע לקלרקסדייל עשרות פעמים ולחזור משם עם הרבה מזכרות, סיפורים, וכמה טכניקות נגינה מגניבות, אבל לא זה מה שיהפוך אותך לבלוזיסט.

תזכור שגם מגלויות התיירים הכי מוארות לא מקבלים כווית שמש. רק החיים עצמם הם אלו שיעשו אותך כזה או שלא.

להיות בלוזיסט אמיתי זה לעמוד בגשם המסמרים שהחיים זורקים עלייך עם פטיש מאחורי הגב, לחכך אותו בידך ולחייך, זה למצוא ציור של ואן-גוך בזבל ולמכור אותו לסוחר ענתיקות בתור זיוף של פיקסו. זה להגשים במציאות את כל מה שחלמת עליו כילד ואז להתבאס מזה שבחלומות שלך היו לך נעליים שחורות ומבריקות, ובמציאות הן נקרעו משחיקת המדרכות.להיות בלוזיסט זה תמיד לחשוב שאתה רגע אחד לפני או אחרי השיא ולרוב שניהם בו זמנית. זה לדעת שהדרך לשם ובחזרה היא משמעותית באותה מידה, ובהרבה מקרים אפילו יותר, מהמטרה שלך.להיות בלוזיסט זה לבהות בכל קוי ההפרדה על כבישי חייך ולחייך מהמחשבה שבעוד כמה קוים כאלו כל מה שישאר לך זה קו אחד רציף וחסר כל פעימות, זה לעשות דווקא, גם ובעיקר כשאין לך כל ברירה אחרת.

לא חייבים לנסוע עד ארה"ב בשביל לפגוש את עצמך, אתה יכול לעשות זאת בירוחם, מגדל העמק או בקלרקסדייל באותה מידה.

השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך היא לא מה תלמד שם, אלא מה לא תלמד כאן.

שלא תבין – אני לא בעד ואני לא נגד. אני בטוח שהתשובות האלו רק יעוררו אצלך עוד יותר שאלות.  אולי אפילו גיחוך קל, אבל אני חושב שהן התשובה היחידה שאני יכול לתת לך. היה נכון בכל רגע לעשות את הדבר הכי לא נכון. תהנה מכל מי שעוזבת אותך באותה מידה שתהנה מכל מי שתרצה להיות איתך, ובשום אופן אל תבזבז זמן על להיות נבוך או לראות טלויזיה.

סע ותחזור, תיסע ואל תחזור.

בסופו של דבר זה לא משנה אם תלמד לנגן גיטרה דרך האינטרנט, מהאזנה לתקליטים, או ממאסטר ג'וג'ו מלך הוודו של מיסיסיפי. את המסלול שלך אל הבלוז של חייך רק אתה יכול לבנות. סמוך על העתיד שלך שיראה לך את הדרך אליו. סע לשלום. תחושת הבטן שלי אומרת שאם שאלת אז כנראה שהמפתחות כבר מזמן בפנים, אתה רק צריך לזכור מדי פעם להושיט את היד שלך לכיס האחורי.שבת שלום

דויד

</td

אני עוד אגיע לשם – מכתב לנערה בת שש עשרה.

שלום לך

היום שוב ראיתיך בקניון. כדרכך הלכת בצידי המעברים, מתרחקת מההמולה, נצמדת לחלונות הראווה שהציעו לך כל כך הרבה גוונים זוהרים של כלום חלול, אך את לא הסבת את ראשך לעברם. מתחת לשכמיה הלבנה שכסתה את כתפייך, הסתרת את המצפן הסודי שחילצת בעמל רב מעטיפות האלבומים של הביטלס,  של ג'ון באעז ודילן. מצפן, שכוון אותך אל הגורל הצפון בך, דרך האנשים הנכונים בחייך. דרך האנשים האלו, שהמוזיקה זורמת מסביבם, דרכם, ובתוכם.

כדרכך, נראית אבודה מתמיד. אך כשהגעת אל חנות המוזיקה בה עבדתי, נשמת בהזדקקות כה גדולה כמי שכרגע חילצה את עצמה מטביעה בנהר. שאפת את כל האויר לתוכך בדחיפות נואשת כזקוקה לכל החמצן רווי הצלילים ששכן בחלל החנות. האור שקרן מעינייך היה חזק כל כך, מבהיק, לא משנה כמה ארוך היה השיער שהסתיר את עיניך, ברור היה שמשהו שם בפנים בוער וצורב את נשמתך. משהו שכמעט גווע מכמיהה ליש אחר ומוחשי בתוך הכלום הצהוב הזה, אשר זחל מעל הקניון והשתרע על גבו בכל פינה בעיר.

סביר להניח שהייתי עסוק במכירת דיסקים חסרי משמעות לאנשים שרק רצו לרפד את אוזניהם בג'אנק-מיוזיק. משונה, אתה מתחיל לעבוד בחנות מוזיקה מתוך אהבה גדולה, מתוך תחושת שליחות, מתוך הרצון להפיץ את הטוב ולבער את הרע, לחלוק את המוזיקה הטובה ביותר שיש לכל מי שיקרה בדרכך. אך כמה שנים לאחר מכן, אתה מוצא את עצמך מוכר "היטמן 831" מאה פעמים ביום ושואל את עצמך: "למה לעזאזל אני עושה את זה…"

אבל פעם בכמה שנים, כן, פעם בכמה שנים מגיחים נער או נערה עם המבט הזה בעיניים ואתה יודע שהם מקוללים לנצח. הם אותן הנשמות שנולדו עם האוזן השלישית זאת שדנה אותם למבט כפול על מציאות אחת. מבט שבוחן את העולם שבחוץ בייאוש מסויים ומכמיר. אך מבט שרואה את העולם ההוא שקיים מעבר, מסתתר בחריצים שחוקים של תקליטי ויניל, בבוהק הכסוף של דיסקים, בדפי המילים שמצורפים לאלבומים, את כבר יודעת על מה אני מדבר- העולם האמיתי.

ידעתי שמכאן והלאה זה יילך ויסתבך. בכל פעם ששלחתי אותך ואותם, עם עוד אלבום קסום הביתה, ידעתי שאני מפקיד בידכם מפה כמעט מושלמת לאוצר שנחבא בארצות היופי הסמוי מהעין. מפת סתרים אל היופי שקיים רק בחלל הפנוי הדקיק כאינסוף שבין האוזן לדמיון. שלחתי אתכם אל היופי שמפריד בין רעש נוראי לרעש מזכך, בין שקט מחריד מכלום לשלווה מופלאה של היקום כולו. שלחתי אותך אל היופי הזה אבל חששתי. ידעתי שהוא עלול להטריף את דעתם של אלו שצריכים לשוב משם לעולם פגום למחצה ולגלות שהיופי ההוא לא מתקיים בו בכל פינה. ובכל זאת שלחתי אתכם לתור אחר יופי, כמו שאף פעם לא האמנת שיש בעולם הזה, יופי שהוא רק שלך, שהוא האוצר שכל אחד מגלה בעצמו עם כל מה שליבו חפץ ביקרו, האוצר הפרטי והסודי ביותר שתחילתו במחט המונחת על החריץ, בקרן הלייזר שמפענחת את המספרים, וסופו תמיד תמיד הרחק הרחק בלא נודע.

נדמה לי שחלף רק רגע מאז שהגעת לכאן לפני כמה חודשים. בפעם הראשונה שבאת הנה חפשת לשווא את – "Cloud 9"  של האריסון ואני אמרתי לך שהוא הביטלס החביב עלי מכולם וכמה שאני אוהב את –  "All Things Must Pass" של האריסון ואיזה מתסכל זה שהוא עוד לא יצא בדיסק, ואת מייד אמרת לי בפליאה: "עכשיו ראיתי אותו  בחנות הדיסקים השניה בקניון, ממש פה למעלה". שלפתי שטר שמתי בידך וציוויתי עלייך "תקני לי אותו! עכשיו!!". אני לא יודע מה חשבת על האיש המוזר הזה שנותן כסף למי שפגש זה עתה. אבל את מבינה, גם אני הייתי אחד מהמקוללים, ואת זה יכולת לזהות מייד, אפילו בגילך הצעיר.

אחרי כמה דקות חזרת עם הדיסק ביד כמי ששבה מנופש חורפי באלסקה אל ארצות החום. נתת לי את האלבום ושנינו שמחנו מאוד, כל אחד מסיבותיו הוא. אך מעבר לשמחה הלא ברורה הזו נדמה לי שבאותו רגע ממש כרתנו ביננו ברית חשאית ופרטית. זה לא משנה איפה נהיה או באיזה מקום נמצא את עצמנו בעוד עשר, עשרים, שבע מאות שנה, תמיד נהיה שותפים לדבר עבירה. ברית שבה כל הדברים כולם, כולל אנחנו, יהיו בני חלוף פרט למוזיקה. שכן רק היא תשאר מאיתנו, היא זו שתמשיך לחוג במעגלים המוזרים האלו שביני לבינך,  המוזיקה שתמיד תהיה הדבק שמפריד ביננו.

שנים אחר כך הבנתי שאולי הייתי שליח באיזו תוכנית הובלות קוסמית מוזרה. תוכנית שגרמה לי להגיע לקניון החיור במשך כמה שנים מתסכלות ולו בכדי לחכות ליום שבו תגיח הנערה האבודה בת השש עשרה שאת כדי שסוף סוף אוכל למסור את הקסם הזה הלאה, ואיזה קסם קוסמי כבד זה היה. ניק דרייק, ג'וני מיטצ'ל, הוולווט אנרגראונד, ביג סטאר, טים באקלי, Love…  הרשימה הזאת רק התמשכה עוד ועוד. ואין רגע ששימח אותי יותר באותם השבועות האבודים בקניון יותר מהרגע שבו באת עם אותן עיניים פעורות ואמרת  – מה אתה משמיע לי היום?

והשמעתי לך הרבה. מוח צעיר סקרן ונועז כשלך רצה מייד לקפוץ אל המים העמוקים ביותר. הפליאה וחוסר האמון על פנייך כשגילית שהקטע הכי יפה בשיר ההוא של דני רובס הוא בעצם ציטוט של "Blue" של ג'וני מיטצ'ל, הרגע שבו המחשבות שלך התרוממו אל החלל החיצון כשחווית את Northern Skies  של ניק דרייק ומייד קנית את כל הדיסקים שהוציא, כי היה ברור לשנינו שאי אפשר להסתפק בפחות מזה. אולם יותר מהכל זכור לי הרגע ששמתי לך באוזניות את "Candy Says"  של הוולווט. נדמה לי שאף פעם לא ראיתי כל כך הרבה מים רוטטים מתחת לזוג אוזניות אחד. ולכשנגמר השיר וחזרת להיות נראית, תלית בי מבט חולמני ורציני כאחד ואמרת:"תקשיב, זה השיר הכי יפה בעולם.." עם אמונה טהורה כפי שרק מישהי בת שש עשרה מסוגלת לה.

לא היית היחידה שהגיעה אלי לחנות במשך השנים, אבל ללא ספק היית בן המיוחדים ביותר. לעיתים הרגשתי כרופא שמאבחן את המחלה ומיד מתאים לה תרופה לחיים. לב שבור התנחם עם אקמול הדכדוך ופנצילין הרומנטיקה האכזרית של לאונרד כהן,  ראש שחלה במחלת הנדודים טופל בידי מסעות דילן הראשון, ולמי שנהלך ונתלש מהמציאות הכרתי את ניל יאנג ואת "על החוף" שבאותה תקופה אפילו לא יצא בדיסק,  ורק לכשאבחנתי מקרי סעד קשים, הגנבתי קסטה פירטית אל תוך השקית. אולם את התרופה הטהורה ביותר שמרתי למקרים הקשים ביותר. ולאלו שראו רק חשיכה נתתי את נוגדן החושך הטהור מכולם, את מי שכתב כי "חשיכה יכולה להיות האור הבהיר ביותר"-  ניק דרייק.

"שירים הם כמו קעקועים" שרה ג'וני מיטצ'ל והגדירה את היחס המוזר הזה בין בני אדם ושירים. תמיד חשתי שזו האמת, אבל לא במלואה. חלק מהילדים האלו הפכו לחיילים, למטיילים, לסטודנטים והמשיכו לבקר אותי כדי לצרוך מוזיקה לפסקול ההתבגרות שלהם, עד שההתבגרות נגמרה והם לא באו יותר. חלק הפכו את השירים האלו לחברים הכי טובים של חייהם ומדי פעם הם קפצו לספר לי איך מתקדמים היחסים בינהם.  אך רק מתי מעט, נועזים טפשים וחולמניים כאחת, ידעו להקשיב בין הצלילים. רק הם הבינו ששירים הם קסם אפל מאוד. קעקוע שאתה מטביע מתחת לעור של אנשים שאף פעם לא פגשת, בלי מחט וצבע או יותר נכון עם מחט יהלום וצבע ויניל שחור משחור . רק אלו שהבחינו בקסם האפל הזה ששכן מעבר לצלילים, אלו ששמעו את הקול הקורא בחשכה שבין השירים, אלו שחשבו לנסות את כוחם ומזלם ולהצטרף אל איגוד הסתרים של יצרני הקסם המוזיקלי –  "הם  שכותבים את השירים".

מקננת בי תחושה עזה שאת, חלק מאותם קומץ מתאבדים רומנטי אשר שמים את גורלם בכפם ומנסים את מזלם איפה שמיליון אחרים ניסו וכשלו. עולם הקוסמים המוזיקלים הוא עולם מוזר ביותר. אתה מתחיל בתור שוליה עם גיטרה או פסנתר וספר שירים שאספת מאחרים ולאט לאט אתה מנסה למלא את הדפים הרקים בספר, בשירים משלך.  כמעט בלי לשים לב מתי ואיך אתה מגלה שתקופת החניכות שלך נגמרה, אבל עדיין אין לך שמץ של מושג איך עושים את הקסם הזה. עוד לפני שהספקת להתכונן, אנשים אחרים יבואו אלייך וישאלו אותך –  איך אתה עושה את זה? ואתה תקשקש משהו על השראה ויצירה אבל רק כשתגיע הביתה אחרי הופעה מוצלחת במיוחד ותזחל למיטה בחיוך גדול שעשית היום משהו בחייך, אתה תזכר בשאלה הזאת, ובינך לבין עצמך תתוודה שאתה אף פעם לא ממש עושה קסם, זה הקסם שעושה אותך.

רציתי לספר לך שגם בעולם הקוסמים יש טובים פחות ורעים יותר. המוזר הוא שמאחר וקסם הוא דבר כל כך אינטימי אתה אף פעם לא רואה את עצמך עושה קסמים, אתה אף פעם לא יודע באמת מה הקסם שלך שווה. זה יכול להיות כל כך מבלבל ומתסכל לראות קוסמים רשעים ושחוקים זוכים לקיטונות של הערכה על שליפת יונה מעונה מהכובע בלהט מלא רייטינג, בעוד שקוסמים מדהימים אשר הקטינו את כל היקום לכדי גרגיר חול והגדילו את הקיום בכמה מימדים, זוכים להתעלמות מוחלטת של הקהל. משרכים את דרכיהם מדי ערב וערב דרך חיים שלמים של קסמים מדהימים בקרקסי שוליים מול שלושה ילדים קטנים שעוד לא תובנתו לגבי מהו הקסם "הנכון" וכיצד צריך להראות קסם "יפה".

כבר עכשיו אני חש שאת פונה אל דרך הקסמים בעצמך, אני מאמין ומקווה שתוכלי למצוא בתוכך את הדרך להגיע אל הדרכים הבלתי ידועות האלו וחשבתי לכתוב לך כמה עצות לדרך. לא מפני שאני כזה קוסם גדול ומופלא שיכול לכתוב ספרי הדרכה שקופים ובלתי קריאים לקוסמים אחרים. אבל אני יודע משהו על הדרך שלי ואם יש משהו שאת יכולה להשתמש בו מכל זה מה טוב. ואם לא, פשוט תשכחי מזה ותשרפי את המכתב הזה כדי שהחום הטמון בנייר הזה יחמם אותך.

רציתי לספר משהו על הדרך המשונה, המסובכת הכמעט בלתי אפשרית הזאת. הדרך הזו שמקצה המיטה בצד המוגן של חדר השינה בגיל ההתגברות תראה הרואית במיוחד, אך בפועל מדובר בשנים ארוכות ומתמשכות של עבודה מתסכלת ומפרכת על דברים שאת לעולם לא תביני וכמעט אף פעם לא תוכלי להסביר. הדרך הזאת שתענה אותך שוב ושוב בתמיהות שלה עלייך, בתמיהות שלך עליה, ובתמיהות של כל הסובבים אותך – אלו שלא יבינו אותך מתוך אהבה ואלו שמתוך אי הבנה לא יאהבו אותך.

הדרך הזו תוביל אותך להתעמת עם אנשים שאת אוהבת ותכריח אותך להתחבק עם אנשים שמהם את סולדת. כי בשביל להמשיך ולעשות קסמים אתה תמיד חייב להשאיר פתח ותקווה שמכל דבר רע עלול לצאת משהו טוב. שבשביל להגיע אל המופלא את חייבת להשאיר מקום לבלתי ידוע, לבלתי מוגן, לבלתי מובן, לאותו – "מקרה שיקרה אם אפשר במקרה". אבל מעל לכל, תשאירי מקום לעצמך.  מקום בתוכך שבו רק את ואת לבדך, תוכלי לנסות ליצור את הקסמים שאינך ואולי פעם יהיו חלק ממך.

כל קוסם ותיק יודע שאין קשה  מליצור קסם חדש, צרוף שלא צורף עדיין, אבל מה שלא תעשי, אל תתפתי למחזר קסמים של אחרים זו הדרך הבטוחה לחוסר בטחון, זה הפיתוי לחטא שרובץ תמיד לדלתך, זה הטריק הגדול ביותר של השטן, זה עשוי להעניק לך מחיאות כפיים מחרישות, אבל זה הפיתוי שיחמוס ממך את נשמתך .

תכתבי את מה שאת עכשיו אבל אל תשכחי שאת גם מה שאת יכולה להיות. תכתבי את מה שאת חיה ואל תחיי את מה שכתבת. היי מה שכתבת ומה שלא יכולת לכתוב אל תתייאשי ממנו. דווקא המציאות שלך הפרטית באמת היא זו שתהיה תמיד הכי מעיינת ואוניברסלית.

תשקיעי את כל מה שיש לך בלהשיג לעצמך גיטרה ממש ממש טובה. הרבה פעמים היא תהיה כל התזמורת שלך, החברה היחידה שלך בדרך, הכרית שלך, ולעיתים אפילו הדובי שאת צריכה לחבק לפני השינה, תזהרי מגיטרות כחולות, ותחפשי את אלו שמדברות עם האצבעות שלך ברכות אך יודעות גם כיצד להקשיח מיתרים של כותנה.

תזכרי שכשאת יוצאת להופעות עם שלל הקסמים שרקחת בפרטיות חדרך, את מעמידה את כל קסמייך למבחן ובכל פעם מחדש.  לכן את חייבת שקסמיך יכילו כמויות לא הגיוניות של יופי ואמת מפני שאת תאלצי לבצע אותם שוב ושוב במקומות שיהיו כל כך רחוקים מהדבר הזה.

תעריכי מאוד את כל אלו שמחזיקים את פיגומי עולם הקסם על כנו, מלצריות, בעלי מועדונים, מאבטחים, סאונדמנים, מנקי רחובות. נכון שלרוב הם שם בשביל עצמם ורק לעיתים נדירות ביותר הם גם שם בשבילך. קבלי מהם את כל שיתנו אך לעולם את תשכחי שמה שחשוב הוא רגע האמת. אל תתני לאדישות לציניות או לרשעות הסתמית שלהם לגעת בך, את אלו שבאו לראותך לא מעניין שום דבר מכל זה. הם באמת באו לשם בשבילך.

תתכונני לרגע שתגיעי להופעות בבארים מוארים כפלקט, ובבארות חשוכות חסרות תאורה, במועדונים מנוכרים ומול נוכרים, לאולפני טלויזיה ורדיו ולא משנה כמה מבטיחים לך, בסופו של דבר אף פעם לא יהיו שם תנאים ממש מתאימים לקסם כמו שלך. תתכונני לרגע שבו תצטרכי לבצע את קסמייך שכל האנשים מסביבך יראו עסוקים או אדישים לך. אל תקחי אותם קשה מדי, הציניות שוחקת את היפה שבאדם, אבל אף פעם אינה מסוגלת להכחיד אותו כליל. אל תזלזלי בהם, האנשים האלו ראו כל כך הרבה קוסמים שהם יודעים הרבה יותר טוב מכולם להבדיל בין קוסמים ללהטוטנים ולמכשפים. יותר מכל תזכרי, שהקסם שלך חייב להכיל כל כך הרבה אמת, כי רק אמת גולמית וחזקה, רק יופי ללא רבב, יצליח לשמר משהו מהגרעין הזה לאחר שכל המסננים האלו בדרך יכסו אותו בעוד ועוד וילונות.

תתאמני בלחייך גם מול קהל שיתנהג כאילו את חתול צ'שייר שלא קיים, תלמדי לבטוח באנשים שבאים לראותך ולנסות לעשות את הקסמים הכי מסובכים שאת אפילו לא בטוחה שאת יכולה לעשות, לפעמים האנרגיה של הקהל היא זו שמטעינה אותך ולא להפך. תלמדי לקבל מחמאות בביקורתיות, ולסנן מהביקורות הקטלניות ביותר את החמאה שממנה תפיקי זווית ראיה חדשה על עצמך.

תופיעי לפני מאות ואלפים אבל תזכרי בסופו של דבר את מופיעה רק מול בני אדם ולא מול קהל. גם בלב קהל עויין תדוגי את האוהב שלך ותשירי רק בשבילו,  וגם אם יום אחד יגיע להופעה שלך רק אדם אחד תזכרי שהוא יקום שלם שבא לראות אותך, אל תאכזבי אותו, תזכירי לו את היקום שהוא.

תאהבי את הדרך מפני שהיא המטרה. שימי לב לכל קילומטר שמוביל אותך הלאה אל הנודע מפני שאת כל כך תתגעגעי אליו בדרך חזרה הביתה. תחשבי שהנסיעה ממקום למקום בכדי להופיע היא אף פעם לא בזבוז זמן.  היא הרווח העיקרי שאת זוכה לו, את תראי אנשים ומקומות שונים ומשונים אבל אף פעם אל תשכחי שהשורשים שלך קשורים בסופו של דבר למקום שממנו באת ולמה שאת. תזכרי שהשם שלך לא עושה אותך זו את שעושה את השם שלך, ואם אומרים לך  ששמך הולך לפנייך תדאגי שיהיה גיבוי מאחוריו.

לפני כמה ימים, או אולי היו אלו כמה שנים, בעודי מתבונן בהמון השוצף של הקניון הפכו האנשים למילים ושורות מתחלפות וכתבתי לך ועלייך שיר. קראתי לו "נועה אומרת" כמחווה לשיר ההוא של הוולווט שאת כל כך אהבת.

כדרכם של שירים טובים רק שנים רבות אחרי שכתבתי אותו הבנתי מה הוא אומר. כששתלתי את המילים "אני עוד אגיע לשם, יום אחד" בפיך, לא ידעתי בעצמי מה זה אומר. אך רק לאחרונה ראיתי הופעת השקה של זמרת  שרתקה והקסימה אולם מלא במעריכים מעריצים ואוהבים. משעשע כמה שהיא דומה לך, אגב גם לה קוראים נועה. היא ארחה אותי לשני שירים וכשהסתכלתי באולם עם כל האנשים שהגיעו מכל הארץ רק כדי לראות אותה, אמרתי שנדמה לי שהיא הגיעה לשם.

בדרך הארוכה הביתה הבנתי שלהיות אמן אמונה אמיתי, זה קצת להיות כמו כרובי מרחוב סומסום.  לרצות כל כך להגיע לשם, אך כשאתה מגיע לשם אתה מגלה ש-"שם" תמיד, תמיד, נמצא במקום אחר.

את כל הדברים האלו ועוד הרבה דברים אחרים רציתי להגיד לך כשהגעת לחנות היום. אבל כדרכם של דברים, את הדברים המרתקים ביותר לא אומרים, רק כותבים. ולכן העדפתי לשים אוזניות על אוזנייך ולתת לך לשמוע עוד אלבום מלא בקסמים. יש לי תחושה ברורה שאת עוד תגיעי לשם, ויום אחד תמצאי את עצמך אחרי הרבה מאמצים וקשיים עם אלבום ראשון ביד, וזה יהיה כיף וקסום ואנשים יאהבו אותו וינשאו אותו ויתעלמו ממנו, אבל זה לא משנה. כי  את תתרגשי ממנו כמו מהדבר הכי יפה שראית והכל יהיה כמעט מושלם, אך תזכרי שברגע ששחררת את האלבום הזה לעולם הוא בעצם מופקע מרשותך והמסע האמיתי שלו בעולם רק מתחיל.

יום יבוא ובאיזה שהוא קניון נידח על פני כדור הארץ, תכנס איזו ילדה אבודה לחנות מוזיקה, והמוכר יראה את ליבה השבור ויחפש  את התרופה שמיועדת רק לה. והוא ישים לה אוזניות על האוזניים וישמיע לה איזה אלבום וכל הסיפור יתחיל מחדש…

אז תשמרי על עצמך, לא נראה לי שאני אמשיך לעבוד במכירת דיסקים עוד הרבה זמן. אני חושש שאין בזה עתיד מזהיר במיוחד. אבל גם כשיגמרו הדיסקים וכל המוזיקה תשוטט בענני הרשת, עדיין אנשים יצטרכו שירים בשביל לחיות ויחיו בכדי לשיר. אז תכתבי כמה שיותר, תאהבי עוד יותר והכל יהיה ממש, אבל ממש, בסדר גמור.

ביי

דויד, המוכר מהקניון.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: