בלוג על מוזיקה, מילים, עיבוד והפקה.
סיפורים מבאר שבע ועל באר שבע.
"זה לא הוגן, פשוט לא הוגן..." לחשה לי חברה בדמעות, בהלוויתה של יעל. והיא צדקה. יש משהו לחלוטין לא הוגן ומקומם בפער הבלתי נתפס הזה, במשקולות הלא מאוזנות האלו, בין מאות, אלפי ומיליוני השנים שבהם אדם יהיה מת לאחר חייו, ביחס לכמות הזמן שהוא חי על פני האדמה. פרק זמן קצר אשר לרוב נמדד בטווח…
Continue reading ➞ כל מה שנשלם ולא תם, מילים לזכרה של יעל לוי-חזן ז"ל
תמונה ראשונה אני עומד מול מדף הרטבים מהמזרח בסופר, מתלבט מה נבשל היום. אשה מתחת כובע רחב תיתורה מזדקפת לצידי ושואלת - זה קוצקוץ עם ירקות - קולה מתנגן, היא מצביעה על תמונה של קוסקוס עם ירקות מוטבעת על השקית אני מביט בשקית ועונה - לא אלו רק גרגירים. עיניה המלוכסנות נופלות ושמלתה השחורה נוזלת…
יום אחד היא הייתה שם. יושבת על המדרכה שממול, גזרה דקיקה ושחומה, רק אפה הזוויתי התבלט מבעד נחשי שיערה כמגלשת מחשבות כבדות משקל שנטפו אל הכביש אשר התפרש בין רגליה. חוסר השייכות שלה משך את תשומת לבי, שרוואל הודי וגופיה שחשפה קעקועים צרובי שמש, היא נראתה כטיפות צבע שנשרו באקראיות ממכחול צייר עיוור צבעים. דג זהב שהונדס גנטית…
בגיל חמישים, גילו קפץ עליו באותה פתאומיות שילדים קופצים כשמשחקים בחמור ארוך. בפעם האחרונה שראיתי אותו עוד קיננה בו תולעת אי הנחת המפורסמת שלו, אותה נמרצות אפלה של אלו שעדיין לא השיגו את כל שרצו בחייהם. ומתנהלים בהשתוקקות עייפה למשהו שכבר שכחו מהו, אך בוודאות אינו ברשותם. כל כך הרבה שנים לא נצפה בעיר, ועכשיו עמד שחוח באמצע חנות…
היום היה כתום צלול ומואר כפי שרק הימים לפני ראש השנה יכולים להיות. שתי הנשים המבוגרות צעדו לאורך הבלוק, לבושות כאילו נגזרו מירחון ישן של Moda. בנעליים שהגיעו מהסניף המקומי של המכון לתרבות צרפתית - נעלי ניזרית. פסעו השניים לאיטן כדרך להתמודד המדרכות העקומות של העיר. מבלי להתבונן אחת אל השנייה, החליפו שתי הנשים רק מילים ספורים. בשפה…
התור היה ארוך. ארוך מדי בשבילה. למרות המזגנים הרוחשים, החום הבלתי נסבל, זלג אל תוככי הסופר והתרכז באיזור הקופות. עם עגילי סהר גדולים וירוקים מתחת לשיער כתום שטופח בקפידה, ופנים שנראו כאילו סותתו באבן גיר בידיו המיומנות של הזמן. ההורס הגדול לא חס על פניה והקפיד לחרוץ קמטים כהים בקצה הליפסטיק הבוהק של שפתיה והכחול המתכתי…
רגע לפני שגמרתי נזכרתי במה שסיפרה לי. איך שהגיעה אל ארץ הנופים הלא מוגבלים של ניו זילנד ופגשה שם בחור דני אחד, היו לו את הפנים הכי חמודות בעולם, ואיתו היא עשתה טרק אחד ובודד. המתח נמתח בינהם בכל הזמן שטיילו יחד. בעודה מטפסת על ההר הביטה לאחור וצדה את מבטו מתערפל בבכיוון גבול מכנסייה הקצרצרים מכסים בקושי מיובש את המעבר…
היתה לו את אותה תכונה לא מוגדרת של מי שלעולם לא ישתלב בסביבתו החדשה. במעט האור שהסתנן פנימה אל מעמקי ה"סופר-זול" בו שכן מדי יום, ניתן היה להבחין בקלישות פניו הורדרדות. מעין מזכרת מעולם אחר בו שכבת שומן היתה הכרח כדי להתגונן מהקור הכחול של החורף. בימים הקשים של תחילת הקיץ עטו פניו זיגוג זיעה…