"אדולף היטלר, 1939-1945 הסיבוב האירופי"
חולצה מחרידה שחביבה במיוחד על מוזיקאים ניאו-נאצים.
גרמניה.
ושמישהו יעז להגיד, שזה לא השם הכי טעון כאן בסביבה. בואו נשפוך את זה ישר בהתחלה.
כן, אנחנו יהודים. וכן יש לנו קטע אמביוולנטי עם גרמניה. איך שלא נסובב את זה עם מילים כמו אנחנו והם, פעם והיום, הרי שבסופו של דבנרצה או לא נרצה הרי שלכולנו יש מתחת לעור הקולקטיבי מספר מקועקע. כפי שכל גרוש פסיכולוגי יודע, תסמונת שטוקהולם לא פסחה גם עלינו. אנו חיים במקום שבשיג ושיח הציבורי שלו מופיעה בדרך קבע המילה- נאצים, בהקשרים לא קשורים לחלוטין. פוסטר של רבין במדי אס.אס, חיילים בשטחים הם "יודונאצים", "מה שאנחנו עושים לפלסטינים זה לא כמו הנאצים, או שכן" נאצים ושואה בכל מקום ובכל פינה. אבל זה רק בלוג על מוזיקה ועברה כבר איזה חצי מאה לא ? אולי תרפה דויד, אולי תבין שלא הכל קשור בהכל ובסוף הכל מסתבך ואין קשר?
אני לא לגמרי בטוח.
אני ונדמה לי שהיו עוד רבים כמוני, נמשכתי בצורה תת הכרתית לשמוע מוזיקה גרמנית כל השנים, מעבר למוזיקה עצמה של אינשטוצה ניאובאטן, את קרפטוורק את ואגנר ואפילו את ראמשטיין, היה שם עניין אחר כי הפצע השקוף של השואה אף פעם לא נעלם.
רציתי לשמוע את הקשר בין תרועת החצוצרות למוות, את היחס בין הביטים הקודחים למקלחות הגאז, ולנסות ולפענח את התחושה האישית שלי שלמרות הכל, גרמניה החדשה והמאוחדת שוכנת רק מילימטר אחד מעל גרמניה האחרת.
חיפה – תחילת שנות התשעים
אלוהים כמה שהיה שם חם, לחות הנמל הספיגה את הבגדים השחורים בזיעה, המחירים של המים היו שערוריתיים וחוץ מזה מי האדיוט שהיה מוכן לפלס את דרכו דרך תת-תרבות שלמה ומנוכרת, שהתכנסה בהאנגר מחניק כדי לצפות בניק קייב, גיבור בעל כורחו וג'אנקי לדוגמא. ההמתנה הארוכה גרמה לכל המחשבות שלי להתמוסס לאדי מים. אבל כשפשטה השמועה בקהל שקייב אושפז בבית חולים וההופעה תבוטל, התעצבנתי במיוחד. אני מלכתחילה הלכתי לעמוד בצד ימין של הבמה. אני באתי לראות את בליקסה.
איינשטוצה ניאובאטן
בליקסה בארגלד הוא האיש שלקח את כל התיאוריות של שטוקהאוזן והפוטוריסטים לגבי מוזיקה ומכניקה וכל השילובים האפשריים בינהם והקים את הרכב הטרור הכי מוזיקלי אי פעם. אינשטוצה ניאובאטן, כבר בשם לבדו יש אכזריות וריח חריף של גוטיקה קודרת.
את העובדות אני מניח שאתם מכירים, כנף מטוס, שק של מסמרים חלודים, בניינים חדשים קורסים, עגלת סופמרקט,מקדחה, גיטרה חשמלית מוהוק אימתני, כל אלה פלוס המוזלמניות המורעבת שלו בעיניים חברו כדי ליצור מוזיקה קיצונית עד אימה.
המוזיקה הזו יכלה להיוצר רק במקום שבו מגפי הקלגסים, והשרשראות הפרוסות של הטנקים דישנו את האדמה בדם, מתכת וחלומות על ארץ רחבה וגדולה ועל מרחב מחיה במחיר חייו של עם אחר . המוזיקה הזו היא המצפון החלוד של אומה שלמה שחיפשה לאבד את עצמה בתוככי המכניקה של פקודות והוראות. הזעקה הקדמונית של איינשטוצה היתה תמיד עטופה בשאריות האימה של הרייך השלישי כי בבסיסה בוער הרצון הגרמני כל כך לחזור אל עתיד נקי מההווה, לחרוץ את המתכת עד שתושתק נהמתה של החיה שאורבת דרך קבע בחשכה.
באר שבע – תחילת שנות השמונים
יש כנראה חוק טבע שקובע שבבלוק של סבתי תמיד יהיו נרקומנים. עליות באו ועברו, סטודנטים היו כאן לכמה שנים עד שמצאו מגורים יותר ראויים לקולוניאליסטים נאורים. אבל הנרקומנים כמו פנס הרחוב השבור תמיד יהיו שם.
אפשר להגיד עליהם כל כך הרבה דברים רעים, אבל במוזיקה, הם תמיד הקדימו את כולם. הצלילים של קרפטוורק תמיד יהיו קשורים לחבורה מקצה הבלוק שביום שישי בשתיים לפנות בוקר היו שומעים אותם ברוטציה עם זוהר ארגוב. מי שרוצה לחפש את המקורות לצליל הכי אופייניי לישראל של היום, ימצא אותו ליד פינת החי המאולתרת של משפחת ועקנין. שמה בין סילסולים מזרחיים לסינטיסייזרים קפואים נולדה אומה שלמה.
קרפטוורק
"בתחילה היה רק פידבק, המכונות מדברות בשפה משל עצמן, עונות לאדוניהן לכאורה, בשריקות של בוז וחוסר התאמה. בהדרגה החלו בני האדם לשלוט בפידבק, או כך לפחות הם חשבו. הצעד הבא היתה הצגתה של צורה מורכבת יותר של עיוות וצליל מלאכותי, בשם סינטיסייזר, וגם בו ניסו בני האדם לשלוט.
במוזיקה של קרפטוורק, ועוד להקות כמוהם שעתידות לבוא, אנו רואים סוף סוף את ההתאמתה הסופנית והמושלמת של מהפכה זו, משום שהמכונות כבר אינן גוברות על- או משחקות בבני האדם, אלא סופגות אותו לתוכן. המדען והטכנולוגיה שלו פיתחו רמת מודעות גבוהה יותר. עכשיו הם אחד. "
(לסטר באנגס נותן לתסריטאי המטריקס מספיק רעיונות איך לסיים את הבלגאן הזה. )
תמיד ראיתי את המוזיקה שלהם כחסרת רגש, מכאנית טהורה, ומלאת סדר דיגיטלי מטבעה. אבל קרפטוורק התגאו בזה שבמוזיקה שלהם אין רגשות. ניתן לקרוא להם חלוצים, ואפשר לומר שהם הקדימו את זמנם אבל האמת היא שקרפטוורק היו פשוט ראשוני המתיישבים בעולם המקביל שבו אנו חיים. המוזיקה שלהם נשמעת עד היום כאילו נלקחה היישר מהתשדורות הקפואות של השרתים השולטים בתקשורת ביננו כעת. ורגשות ? מתי הפעם האחרונה שהרגשתם כאן משהו ? הרי זה הכל יצוגים של עצמנו, אתם רואים איזה מצב שבו אנחנו נפגשים אצלי בסלון כדי לשמוע מוזיקה ביחד או להרגיש משהו מעבר לחיוכים ועצב של נקודותיים וסוגריים ?
אז כן קרפטוורק זכו לכבוד המפוקפק להיות הלהקה הראשונה בירח הוירטואלי שעל פניו אנו מסתובבים עם חליפות חלל מבודדות. ולמרות השנאה שלי לבוראי העולם הביו-דיגיטלי שהביאו אותי עד הנה, אני מוצא את עצמי מקשיב להם לא פעם, מתוך רצון עקר להבין איך הכל השתבש. אפילו הדיסקוגרפיה הנבחרת שלהם מגדירה את נוסחת חיינו בעשור האחרון בצורה מאוד פשוטה, אוטוסטרדה– טראנס אירופה אקספרס – מכונות האדם – עולם ממוחשב.
רצינו סדר ושליטה וזה מה שקבלנו.
אבל המחיר, המחיר…
ירושלים – 2003
איש מבוגר עם שיער לבן פנים ורודות וכובע מצחיה שחור יוצא לחצר אחרי הופעה בחאן, ומתעקש שהוא ניגן בכלים ולא עשה כאילו הוא מנגן. אחת ההופעות המוזרות ביותר שהייתי בחיי, שעה ורבע של מוזיקה מוקלטת מראש והולגר צוקיי שעושה פנטומימה לכל העסק הזה כאילו הוא מנגן באמת. לרגע התבוננתי בו חשבתי שהוא פתטי, אחרי זה הבנתי שכמו רוב חכמי הזן, הולגר צוקי תמיד מעמיד בפניך אתגר כיצד לשחרר את המחשבה שלך מכבלי הקבעון. אגב המוזיקה עצמה, היתה נפלאה.
קאן – CAN
אם נשים על ציר אחד את השפעתה של הוולוט אנדרגראונד על עולם המוזיקה הרי שנקבל את הלהקה שהשפיעה הכי הרבה על היוצרות הפאנק ומוזיקה עצמאית בשנות השבעים השמונים ותחילת התשעים, אבל השפעות מטבען נמוגות לבסוף, נספגות אל מחזור הדם ונעלמות בתוכו. מי שיביא את גל הפרימיטיבים המודרנים של הבלוז והגאראז' ששוטף את המדיה בשנים האחרונות כדוגמא לעובדה שהשפעת הרעש השחור של הוולוט עוד לא דעך לחלוטין, צודק. אבל כיום אנחנו מדברים על גל שלישי שהדבר היחידי שוודאי בו זה שהוא רטרו, אישית אני חושב, שבראיה היסטורית הלהקה שמשפיעה הכי הרבה על המוזיקה האלטרנטיבית כיום ובעשור או שניים הקרובים היא דווקא CAN .
CAN היו הראשונים שהתייחסו למוזיקה שלהם כאל דקונסטרקציה של חלל וזמן. כמון כל הלהקות זאוכרו כאן הם חיפשו דרך להתנתק ולהתחבר לגרמניות שלהם בו זמנית. CAN פרקו את המוזיקה לחלקיקיה האלמנטרים ביותר והרכיבו הכל מחדש בשפה כלל ועל אנושית. צליל שכל יצור שנולד על הפלנטה הזאת יכול להתחבר אליו (נסו פעם להשמיע אותם לילדים קטנים או חתולים חרשים אני בטוח שהתגובות יפתיעו אתכם כמו שהפתיעו אותי). פעמים רבות תהיתי על הפרדוקס הבסיסי במוזיקה של CAN שמאפשר לה להתקיים במקביל בכמה מימדים. הם קדומים ועתידנים, מסודרים ואנרכיסטים, לו-טקים והייטקים, קצביים ואמביינטים, ריגשיים ושכלתניים, אינפנטילים ופילוסופים והכל באותה זמן . אני חושב שהגדולה שלהם נובעת מהעובדה שכאומנים CAN היו המוזיקאים הראשונים שהבינו שבקאוס יש יופי זהה לסדר. היחוד שלהם נבע מהיכולת הזנית להכיל את שניהם באותה מידה של קבלה.
הולגר צוקאי הבסיסט טכנאי ומפיק של CAN , אמר לדיימון אלברן שמוזיקאים עד גיל שלושים רק לומדים, והעבודה האמיתית מתחילה אחר כך. נדמה לי שאפשר להחיל את האבחנה המדוייקת הזו לגבי מידת הזמן שלקחה להשפעה של CAN לחלחל לתוך מחזור הצלילים של העולם. התקליט הראשון שלהם MONSTER MOVIE ,ׂ יצא ב1969 ואם הוא היה יוצא היום, היו אומרים עליו שהוא מקדים את זמנו. אבל ככה זה כשאתה עושה תקליטים מעל הזמן.
בגרמניה לפני המלחמה – רנדי ניומן
בגרמניה לפני המילחמה
היה אדם בעל חנות קטנה
באלף תשע מאות שלושים וארבע
בדיסלדורף
וכל לילה בתשע וחמש דקות
הוא חצה את הפארק עד הריין
והתיישב על חופו
אני מסתכל על הנהר
אבל חושב על הים
מסתכל על הנהר
וחושב על הים.
ילדה קטנה שתעתה
שיער זהוב ועיניים אפורות
השתקפה במשקפיו
כשהוא הביט בה
ילדה קטנה שתעתה
אני מסתכל על הנהר
אבל חושב על הים
מסתכל על הנהר
וחושב על הים.
אנו שוכבים מתחת לשמי הסתיו
נערתי המוזהבת ואני
והיא שוכבת דוממת מאוד.
(רנדי ניומן)
