צילום המדבר בשדה בוקר.

משהו על הדרך – עולם לא מושלם.

יש גם ימים כאלו, מהלומות ומהמורות ברצף בלתי הגיוני או הגון, גדרות מתעלקות הדרכים מתעקלות ומחסומים נערמים מכל עבר, והאופק הולך ומתרחק כשהספק שמאמיר ומכרסם בך, להמשיך? וכמה עוד אוכל למשוך? ולאן? וזה משנה משהו? ואולי.. ואולי... ואולי... בסוף אחד השירים הפלאיים שנכתבו אי פעם - "עריקת חיות הקרקס", סיכם ייטס את המסע אל שאול…

אלן הולדסוורת' והתו האחרון – כמה מילים לזכרו של ענק עדין.

האחיין שלי תואם, בן 11, הופך להיות גיטריסט מצוין בימים אלו, לפני שבוע הוא שאל אותי אם אני חולם על גיטרות. ואם כן על מה אני חולם? סיפרתי לו על ההפרעה הנדירה בשינה שמקשה עלי לחלום, אבל השאלה עוררה את הזכרונות העתיקים ומבעד קרעי הזמן החל לחזור אלי חלום שהיו בו גם צלילי גיטרה. הלכתי…

דרך 66, צ'אבו דל אוצ'ו וצ'אק ברי ז"ל

לפני כמה שנים מצאתי את עצמי משוטט בעיירה קטנה בשם סאן אידלפונסו, במרכז ספרד. העיירה אשר נמצאת ליד העיר סגוביה ידועה מעט למטיבי תור, בתור העיירה הסודית שמכילה את גני ורסאי של ספרד - לה גראנחה.  אך לאחר כמה ימים של שוטטות בתוך הגנים הקסומים לאין קץ, השתעממתי מכל הירוק והמזרקות הגותיות. ענת היתה בכנס…

ג'אז פיוז'ן ובלוז נסיכות יהודיות. לזכר הגיטריסט לארי קוריאל ( 1943-2017)

"ככל שהעמקתי בנגינתי הבנתי שברצוני להיות יותר מוזיקאי מאשר גיטריסט" למרות שאף פעם לא נפגשנו, לארי קוריאל היה אחד המורים שלי לגיטרה. כשהתחלתי לקרוא את חוברות GUITAR PLAYER בשלהי שנות המשונים, היה לו מדור קבוע בסוף החוברת על גיטרת ג'אז ואני הייתי פותח אותו ראשון. בתקופה שבה הידע היה נדיר ובלתי מושג, קוריאל היה אוצר…

חְבִּיבָּה מְסיכָּה, בסי סמית' וברכה צפירה – יתמות, אותנטיות ובלוז הזהות.

המוזיקה שהותירה מְסיכָּה היתה שילוב מרתק ומאוד מפתיע של מזרח ומערב. קשה לטעות בזהות המובחנת המתגלמת בשירה המסולסלת ומעוטרת שקולה נושא עימו ממאות שנות מסורת, אך גם קל לשמוע את המפגש שבין התרבות המגראבית, לתרבות האירופאית איטלקית וצרפתית שספגה בתוניסיה, המתבטאים בתפיסה המקצבית, בהטיה המאוד ייחודית של שירתה (הפרייזינג) המבקשת לתווך בו זמנית את הסינקופיות הצפון אפריקאית עם המקצב האירופאי המרובע, ובליווי הפסנתר הרומנטי ובקצב הסלוני של השירים.

תאונה עם המציאות – מעבר להרים ולגבעות

בלילה חורפי אחד, לפני הרבה מדי שנים בשביל שזה יהיה לגיטימי לספור או לספר, יצאתי מהסינמטק בירושלים, רגע אחרי שראיתי לראשונה את 'ראש מחק' של דיויד לינץ'. לפני, במשעול האבן מעל גיא בן הינום, הלכה דמות נשית קטנה ומכונסת במעילה השחור. שנינו פסענו בקצב אחיד, אך פסיעותיי היו גדולות משלה. לאט לאט נסגר הפער ביננו.…

גשם, הקשב לנשים

גשם, כך קראתי לה. למרות שנפגשנו בצבא, כבר אז לא הבנתי בנשים או בשנים, כמעט שום דבר. לילות רבים מדי לאחר מכן היא תלחש לי, שלא היה מה להבין פרט לאי ההבנה עצמה. אבל באותו בוקר הכל נראה בוצי, ומעורפל כמו יום הים הגועש שהמתין לנו, אחרי שמירת לילה מותשת מתשוקה לא ממוששת. המרחק קרב…

כלם מעשים בודדים – לזכרו של המשורר אורי ברנשטיין.

 הערב הלך המשורר אורי ברנשטיין לעולמו. אורי היה משורר נדיר ונהדר עוצמתי ובעל קול ייחודי. אבל הכרתי אותו תחילה כשלמדתי אצלו בתוכנית המאסטר לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון. אורי היה מורה נדיר שלמדתי ממנו רבות. הוא הכיר לי משוררים שאהב כפי שאף אחד אחר לא ידע לעשות. בזכותו כושפתי מייטס, הרגשתי את פנחס שדה, והבנתי…