כל מה שנשלם ולא תם, מילים לזכרה של יעל לוי-חזן ז"ל

"זה לא הוגן, פשוט לא הוגן…" לחשה לי חברה בדמעות, בהלוויתה של יעל.
והיא צדקה. יש משהו לחלוטין לא הוגן ומקומם בפער הבלתי נתפס הזה, במשקולות הלא מאוזנות האלו, בין מאות, אלפי ומיליוני השנים שבהם אדם יהיה מת לאחר חייו, ביחס לכמות הזמן שהוא חי על פני האדמה. פרק זמן קצר אשר לרוב נמדד בטווח זעום וקצוב של כמה עשורים בודדים.
כשאדם מלא קסם וייחודי כיעל, נקטף בדמי ימיו, תחושת הזעם, העצב והתסכול, על החיים שנקטפו באיבם, גדול ומקומם אף יותר. זהו אותו רגש זועם המעורר בנו את אותה צעקה מתריסה ומלאת צער כאחת – זו הבוקעת מקרב קרבנו אל מול החיים שנמוגו כאינם – וכל שנותר לנו זה למלמל שוב ושוב: זה לא הוגן.
יש משהו תמים וכמעט ילדותי לבקש הגינות אל מול פני המוות. המוות איננו שחקן שחמט בשחור לבן מסרטיו של אינגמר ברגמן, המוות איננו שופט קו במשחק הגדול של החיים, והמוות בעיקר אינו הגון או הוגן.
המוות לוקח מכל הבא ליד, ובכל פעם שמזדמן לו. המוות אינו בוחל בשום דבר, ומוכן לקבל כל דבר לתוכו, בלי ויכוחים ופשרות. לבקש מהמוות להיות הגון או הוגן, משול לנסיון להתווכח עם מדחן חניה אוטומטי. שום בקשות רחמים או דמעות תחינות לא יעזרו. כל תירוץ הצדקה או הסברי סיבות ונסיבות, מאווים ותחלואים, שכול וכשלון, לא יעזרו. הוא נוכח שם בדממה מכאנית ומדוייקת עד כאב, מפריד בידיו האדישות ביעילות הבזק ובלי רעם, בין החיים לבין יורדי דומה.
אינני יודע אם יש חיים לאחר המוות, אך אני די בטוח שיש חיים לפני המוות. ויותר משהמוות מסיים את חיינו כאן על האדמה, המוות מגדיר את חייו של מי שמת כסיפור עם התחלה, אמצע ובעיקר סוף.
יעל עסקה בספרות ובשפה לאורך כל חייה הבוגרים. על גופה היא קעקעה את המילים שהנחו אותה כמוטו מעצב לאורך חייה וכעת ילוו אותה במסעה הארוך אל הנצח. כל מי שעוסק בכתיבה וקריאה, יודע שכל שורה, כל משפט וכל סיפור זקוקים לנקודה שבסופן כדי לנוע הלאה ממרחבי הטקסט והמילה, מתוך הלבן והשחור, אל התנועת הזו המתפרשת באברים הרוחניים ופנימיים ומלבבת את רוחנו. שכן בסוף אנו שמחים או נעצבים, מתוסכלים או מסופקים, אך בעיקר מתמלאים באותה תחושה הממלאת אותך בסופו של סיפור או שיר טוב באמת – תחושת ההד המרפרף ותעתע של כל מה שנשלם ולא תם.
בהלוויה של יעל אמש, היה חוסר רצון ברור ובולט של כל הבאים לקבל את מה שנשלם ולא תם בחייה המופלאים. כמה קל היה להבין את כל הנוכחים. כל שורה בחשבון החיים התווספה לאי צדק משווע, כל כך לא הוגן והגון הוא מותה של יעל.
זוגיות אהבת אמת, ילד פלא כה צעיר ורך, תינוקת חדשה בת חודש, בית חדש בין כמה חודשים, קריירה חדשה שרק הנצה לאחר כל כך הרבה שנות לימודים והכנה. נדמה שכל חייה התכווננו לרגע הזה של תחילת החיים והנה דווקא לכשהגיעו – הסתיימו החיים באבחה, ובלי סיבה, סתם עוד תאונה לסטיסטיקה האכזרית של נסיבות שלא היו צריך שקרו אך קרו כי קרו וזהו, די, חיים שהיו ונגדעו.
אך הדבר המופלא שהבנתי אמש כשהתבוננתי בהמונים אשר באו מקרוב ומרחוק ללוות את יעל בדרכה האחרונה, היה כמה חיים חיה יעל ובאיזו עוצמה.
לטעמי יותר מחשיבות אורכם של החיים, חשובים עומקם. ועומקם של חיים נקבע על פי מדד אחד ויחיד. מה עשית בזמן שניתן לך כמתנה על פני הארץ ותחת החמה.
כשהבשורה המרה הכתה בי לפני כמה ימים הדבר ראשון שעלה בי היתה התובנה שעכשיו כשאיננה, ברור כמה היתה.
ויעל היתה, אוהו כמה שהיתה. בחוג לספרות באב"ג, בקרב הקהילה הלהטבי"ת בדרום ובכלל, בהוצאת רעב, בהופעות המשותפות שלנו עם ה"כושי של האמא שלו", בחוגי קריאה, כמרצה מבריקה ואנושית בספיר ובאב"ג, כשותפה לפעילויות קהילתיות רבות ומגוונות ברחבי העיר. בכל מקום שבו החיים קרו במלוא עוצמתם הטובה הייתי פוגש אותה לרוב בליווי עמרה ובשנים האחרונות גם עם בנה מעיין.
היה לה קול רך כל כך. שלא פעם תהיתי איך היא יכלה לתפקד כמרצה או כדוברת. קול כל כך עדין ומעודן שנדמה כי שיקף את נשמתה בבהירות. קול טוב ומטיב, ללא שמץ של כעס או מרירות, קול מלא בפליאה כלפי הקיים, קול מלא בחדוות הקיים, קול הקיימות.
היתה ליעל את היכולת הזו להיות רגועה גם בלב כל סערה או לחץ. לאורך התקופה שהופענו יחדיו עם כל אנשי הוצאת רעב במופע משותף, נתקלנו לא פעם ביטואציות המלוות כל מי שמופיע. חוסר התאמה, תקלות וחוסרים ולמרות שראו כמה התרגשה לפני כל הופעה, כל הסערות מסביב, וכל הנסיבות הלחוצות אף פעם לא נטלו מפניה את החיוך הדק כשמייד שהפציע היה מאיר את הסביבה כאילו מישהו מרח משחת קסם ילדות על המציאות הקשה וריכך בה כל פינה עד שנותר אותה עדינות רגועה ששכנה עליה דרך קבע.
"מבחינתי, הייתי לוקח אותך איתי לכל הופעה כואליום אנושי" התלוצצתי איתה פעם. אך לא רק על מבוגרים יעל השרתה את קסמה הטוב. בצורה משעשעת היא היתה שכנה שלי בדרך מצדה וגם כשלא הכרנו כלל, זכרתי את האדם הבין מגדרי הזה כשחלפתי על פניה מדי בוקר בדרכי לעמל חיי. גבוהה ותמירה מקועקעת ונוכחת בהתרסה שקטה. היה משהו כמעט מנוגד לעצמו בנוכחותה הפיזית לעומת חן ועדינות תנועתה.
מאוחר יותר כבר הכרנו לעומק וכשעברנו כמשפחה לגור ברמות, יעל ועמרה הפכו לשכנות באותו רחוב. היינו נפגשים רבות עם ילדים ומסביבם, בדרך למכולת, בשיבה מהרכבת, כעמיתים להוראה בספיר תמיד שמחתי לראות את פניה, בכל מפגש שכזה, סתמי וסתום כככל שיהיה, הייתי יוצא עם חיוך קטן בלב והרגשה טובה באיברי. היה בה משהו שמנקה את עולם המבוגרים מכל סיבוכיו ותחלואיו, משהו שלו שגרם לכל הסובב לנו להראות כמו הרפתקאה של ילד מול הערב השוקע או הבוקר העולה.
יום אחד כשמעיין ביתי היתה בת ארבע, עליתי בעוונותי לקומה העליונה בביתנו מבלי להגיד לה. מעיין חשבה שיצאתי מהבית ויצאה אחרי לרחוב נסערת ואבודה היא שעטה ברחוב כמחפשת אחרי, במקרה שמימי, יעל עברה שם באותו הרגע ומייד קלטה בחושיה הרגישים את מעיין האבודה, הרגיעה אותה והביאה את מעיין אלי הביתה.
כל אדם יכול לשער, וכל הורה יודע כיצד הרגשתי ברגע שראיתי את שתיהן עומדות בדלת, מייד הבנתי את גודל הטרגדיה שיכלה לקרות. מעיין בכתה, אני רציתי להעלם מרוב בושה ויעל באותו רוגע חייכה והתירה את הסיטואציה הנפיצה בקולה הרך ומילותיה הטובות.
כמה הצטערתי שיעל ועמרה עזבו את הרחוב ועברו לביתן החדש. כשגיליתי זאת בשיחה ליד פינת בקבוקי המיחזור שמחתי בשמחתן על הבית שיהיה שלהן ממש, אך הצטערתי בליבי על שהן עוזבות וכמה מעט ניצלנו את הקרבה הזו להתרועע.

אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד האל, כתב משלי, ואהוד בנאי תיקן אותו ובצדק – כנגד הזמן. הרבה דברים ניסה האדם להמציא כנגד המוות, אך שום תרופה מאריכת חיים או השתלת איברים לא עובדת טוב כמו ההמצאה האנושית המופלאה ביותר נגד המוות והוא הזכרון. כמי שכל שבוע נפגש עם אלתרמן ייטס וקאלווינו לשיחות ארוכות, אני יודע שאנו חיים כל עוד מישהו זוכר אותנו ואת עשייתנו על פני האדמה הזו.
אמש בהלוויתה של יעל הבנתי כמה עשירים, מלאים ונוכחים היו חייה הקצרים. וכמה לא הוגן הוא מותה, אך כנגד אי ההגינות הזו רציתי לכתוב על יעל שהכרתי כמה מילים. מילים שאולי יזכירו למי שהכיר, ויכירו למי שאולי יזכור אותה מכאן ואילך.
נוחי בשלום יעל היקרה, היית ועודך אדם נפלא. אדם שהיה לי הכבוד העונג והזכות להכיר וליצור איתו ובמחיצתו הרבה מאוד חיים ומעכשיו גם זכרונות.
"היי שלום, פני את וכבר פני זכר." כתב יהודה עמיחי, ועכשיו כשאינך אני יודע כמה היית. עכשיו אחרי הלווייתך אני מבין כמה מותך כמו הנקודה האחרונה בסיפור חייך המפעימים, הותיר אותי ורבים שהכירו ואהבו אותך כל כך, בתחושת מה שנשלם ולא תם.
וכמו התום שלך, זה לא תם יעל,
ממש לא תם.

התלבטתי איזה שיר להקדיש לך, אני יודע שאהבת מאוד את מקום בתוכי אבל אני מרגיש שבכל הנוגע לך, ובעיקר לי כיום, אני חש כמה מותך הבהיר את משמעות חייך עבורי ועבור כל מי שאהב אותך.

טריפטיך באר שבעי

תמונה ראשונה

אני עומד מול מדף הרטבים מהמזרח בסופר, מתלבט מה נבשל היום. אשה מתחת כובע רחב תיתורה מזדקפת לצידי ושואלת – זה קוצקוץ עם ירקות – קולה מתנגן, היא מצביעה על תמונה של קוסקוס עם ירקות מוטבעת על השקית אני מביט בשקית ועונה – לא אלו רק גרגירים. עיניה המלוכסנות נופלות ושמלתה השחורה נוזלת עד רצפת הסופר – "אוו חכבל רציתי קוצקוץ אם ירקות", מבטי נודד בין רוטב הבזילקום החריף לסויה למדף התבשילים המוכנים, אני שולף בקבוק סויה שחורה מהמדף ומוצא לה קוסקוס מוכן, היא אוחזת בידי, מאושרת – "תודה תודה דבה", רק כשהיא הולכת אני מבחין בזקנה הכסופה שיושבת בכסא הגלגלים ליד הבשר הקפוא עם מבט אפור וחודר. בידה היא מחזיקה כוסמת.

תמונה שניה

השלט קובע בברור המרפאה שמאלה. אני פותח את השער העתיק ומוצא את עצמי בלובי של מלון. זה נראה כאילו הרגע יצא מכאן החייל האחרון של הלגיון הבריטי והשנה היא אלף תשע מאות חמישים ואחת. הלובי ריק, אין טלויזיה רק דקל מפלסטיק עומד שקט בפינה. אני נגש לעמדת הקבלה, מולי המון מפתחות חלודים כלואים בשידת עץ כהה קוראים לי בקול מתכתי ודק שאשחרר אותם. סליחה, אני מבקש מהשקט בקול רם, סליחה, אני מבקש שנית. אך פרט למאוורר התקרה שמסתובב סביב עצמו, אין תשובה. איזה מין מקום זה, אני תוהה לעצמי, הספות המעושנות של הלובי עושות לי חשק להספן בהם, למתוח עליהן מפרשים ולהפליג איתן אל קולוניות חדשות. מבטי מסתחרר סביב החדר ורק בקצהו אני רואה עוד שלט עם חץ – למרפאה – אני עוקב אחריו במדרגות עד הקומה השניה של המלון. השלט מצביע על שער מתכת וזכוכית מאחוריו שוכנת המרפאה. אני נכנס, השנה היא אלף תשע מאות שבעים וחמש ואני ואמא הולכים לקנות סריגים באתא, יש לי כובע עם פון פון עליו והאור ניאוני לבן ורך, אך כל השלטים כאן ברוסית. עמדת הקבלה ריקה. לידה עומדים שורה של כסאות עטויי פורמייקה מנומרת, כנים ורעבים. סליחה, אני מבקש שוב, קול בוקע מתוך החדר האחורי מורה לי ללכת לחדר הסמוך, אבל אני פה בשביל… לחדר הסמוך, קובע הקול נחרצות. אני משרך את דרכי לחדר הסמוך יושב בכסא וחושב על הפער שבין הקומות. ואז נכנס נער בדואי.

תמונה שלישית

היא מביאה את הבגטים ואנחנו מתחילים לאכול בשקט

את יודעת שכאן אכלתי פעם שווארמה עם גנדי

מה, איזה גנדי?

איזה נראה לך ?

ההודי?

מה יש לגנדי ההודי לעשות במדרחוב של באר שבע?

לא יודעת תגיד אתה.

כשזה קרה גנדי ההוא היה כבר מת, והגנדי הזה היה עדיין חי

ועכשיו הוא מת?

עכשיו שניהם מתים

אז מי?

גנדי, נו כמה גנדי את מכירה?

רחבעם זאבי ?

כן

מה הוא עשה כאן?

אכל שווארמה

אבל למה כאן ולמה אתה אכלת איתו

הייתי בנוער התחיה, אמרו לנו שהוא בא ושאלו מי רוצה להפגש איתו

רצית להפגש איתו?

לא, רציתי להפגש עם כרמית, הרכזת של הסניף. בגללה בכלל הצטרפתי לתחיה. באתי לסניף ואף אחד לא הגיע, היינו רק כרמית ואני. חיכינו וכשגנדי היה רעב, לקחנו אותו לאכול שווארמה

ומה הוא אמר לכם ?

לא זוכר כלום ממה שהוא אמר. אבל אני זוכר שהיתה לו שרשרת על הצוואר עם דיסקיות של החיילים הנעדרים ממלחמת לבנון, וכשהטחינה נזלה לו היא נפלה על השרשרת וכסתה את השם שלהם ולא ידעתי איך להגיד לו את זה

אז מה עשית?

כלום, כרמית חזרה איתו לסניף. אני הלכתי הביתה. ואחרי זה כבר לא באתי יותר לפגישות של נוער התחיה

למה?

כרמית עזבה.

המדוזה מדרך מצדה

msasda

יום אחד היא הייתה שם. יושבת על המדרכה שממול, גזרה דקיקה ושחומה, רק אפה הזוויתי התבלט מבעד נחשי שיערה כמגלשת מחשבות כבדות משקל שנטפו אל הכביש אשר התפרש בין רגליה.
חוסר השייכות שלה משך את תשומת לבי, שרוואל הודי וגופיה שחשפה קעקועים צרובי שמש, היא נראתה כטיפות צבע שנשרו באקראיות ממכחול צייר עיוור צבעים.  דג זהב שהונדס גנטית להיות מבהיק יותר מסביבתו, ונלכד ברשת הקווים האפורים של עיר הצהריים שהקיפה אותה מכל עבר. לרגע חשבתי שהיא סטודנטית בהתהוות שנדדה אל הרחוב שלי טיול אחד מוקדם מדי, אך משהו בה, לא התאים לשום דבר מסביבה, וגם לא לעצמו.
הבחנתי בה בשנית באחד מהבקרים הכאובים האלו בהם התעוררתי מוקדם מדי, ומיהרתי אל פגישות חיי.  בסוף הדהירה מהבית אל הרחוב ראיתי אותה יושבת מעברו השני של הכביש כבדרך אגב, מעשנת באטיות את הבוקר העולה, שונותה המובהקת מדגישה ביתר שאת את אמצעותי המעומעמת. לכשיצאתי למחרת מביתי אל מסדרונות חיי, היא שוב הייתה שם ממול. מדויקת כאבן וחדה כביתו הממזרה של הרגע. חולשת על הכביש האגבי דווקא באותה נקודה חסרת כל יחוד של האמצע. סימן שאלה אנושי חוסה בצל מערבל הבטון הכתום שחונה ממול ביתי כבדרך קבע.
הבטתי בה בהתגנבות יחידים מנומסת, אבל היא ענתה לי בפתיחת ציר המוני שכלל שתי עיניים תלושות שעשו את כל הדרך אלי ללא תודעת מבוכה או עצירה, מבט שנקטע רק בידי המכוניות שחלפו בננו והדהירו את הרגע קדימה בשלל צבעי המתכת.
כשירדתי מהמונית שהחזירה אותי הביתה בשעת ערב, היא עדיין ישבה באותה נקודה אקראית שבה ישבה מהבוקר, נעה עם סיבוב העולם מבלי לזוז כקשורה לטבורו בחבלים בלתי נראים. מזינים אותה וכובלים אותה בו זמנית אל סיבוב העולם.
גם לאחר שעליתי הביתה ובין שיטוטי לאורך קווי הרשת, המשיכה דמותה המנותקת להטריד אותי. הסטתי את הווילונות ובחנתי את הכביש, בהונותיה היו עדיין שם. משורבבות בחושך אל עבר הכביש. צל אשה בחשכת הלילה הבאר שבעי שאפילו זקנם הכתום של פנסי הרחוב לא הצליח להאיר, שחור על גבי שחור בצבעים מלאי חיים ואותו מבט ממוקד אל הצד שממול שגם דרך האפילה יכולתי לחוש את רחשי בערתו העמומים.
וכך גם למחרת, וכבר חלפו להם שבועיים, כל בוקר מחדש, יושבת ומביטה אל צידו האחר של הכביש, ממשיכה להעלות סימני שאלה במוחי. כמה פעמים חשבתי לאזור אומץ לעבור את הכביש ולשאול אותה מדוע היא יושבת שם ולמה, או למי היא מחכה? מה היא רוצה? למה היא בוהה? הרי חייבת להיות סיבה למה היא יושבת שם. רציתי לשאול אם הכל בסדר איתה, אך במחשבה ספקנית תהיתי אם הכל בסדר איתי. ומצד שני, למרות הכל לא אני היושב יום יום, ולכל אורכו, על המדרכה האגבית של דרך מצדה ובוהה קדימה.

בוקר צלול אחד, כשלא מיהרתי אל מסלול המרוצים של חיי, ירדתי אל הרחוב וחיכיתי למונית. לכשזו בוששה מלהגיע, התיישבתי על המדרכה מול המדוזה והסתכלתי עליה. מבטה ציפה לי בקדמוניותו, כאילו חיכה כל הימים רק לרגע שבו אתיישב מולה, היא המשיכה לבהות בי ואני המשכתי להביט בה, בלי חשש ובלי פחד. אולי היתה זו תגובתה לירידתי המודרכת אל גובה עיניה או אולי הידיעה  שמישהו התעניין בה, ולאט לאט חשתי איך התקרבו אלי עיניה והפכו לקרובות יותר, ממוקדות יותר, חקרניות יותר.
המשכתי להביט בה באותה סקרנות מהולה בסימני שאלה משועשעים, והיא הביטה בי באותו תמהון מפוכח שפעפע מתוכה בגלים שקופים, ותוך כמה רגעים הפכנו משני תמהונים המתיישבים אחד מול השני בשני צידי הכביש, לילדים המשחקים מי יכול להסתכל עמוק בעיניים מבלי לצחוק. הבטתי והיא הביטה, ושום סימן שינוי לא נרשם בפניה, חשתי כמהפנט ומהופנט בו זמנית.  כל מכונית שחלפה גרמה למבטנו להנתק ולהתקרב ביתר שאת מעברה השני של המכונית, עד שלרגע אחד חשתי שענינו נמצאות במרחק ריס אחד באמצע הכביש, באמצע השדרה באמצע הקשתית.
באותו הרגע היא קמה. מבלי להסיט את מבטה הלכה צעד אחורה אל בין שתי מכוניות חונות, מבטה לא הרפה ממני לרגע, ובעודה מסתכלת, פשטה את שרוואלה ונותרה חצויה בעירומה. והמשיכה להביטה בי באותה אדישות תמוהה, מבין עיניה  ומהסדק הדק שבין רגליה, כרעה על ברכיה, פיתלה את אגנה, וזרזיף מים דקיק החל עושה את דרכו הקצרה ממנה אל הכביש.
בתחילה, טיפות סקרניות שנמשכו אחת אחרי השנייה, עד שקלח לו זרם מבהיק שנצץ בשמש בעוצמת נתזים, נקבץ לו בשלולית מקציפה על האספלט השחור בין רגליה, ולבסוף דעך הזרם וחזר לטיפות מתארכות ממעונה,  כל הדרך מטה כרוצות לשהות עוד רגע במחיצתה. לכשסיימה, הניעה את אגנה ימינה ושמאלה, כמסלקת טיפות אחרונות או דמיוניות, נעמדה, משכה את השרוואל על רגליה וחזרה לשבת על קצה הכביש בדיוק באותה נקודה. כל אותה עת מבטה לא הרפה ממני עד שלרגע דמיינתי אותו כגל הנאחז בחוזקה בטובע.  קרן שמש הפתיעה מבעד לעננים וחדרה אל מעבה  אודם שיערה, רק באור הפוצע הבחנתי בקצה קצהו של חיוך דקיק שנמשח על פיה.

הבנתי, הובסתי, קמתי והלכתי, אל המשך תנועת  חיי.

מוזיקה אמיתית

בגיל חמישים, גילו קפץ עליו באותה פתאומיות שילדים קופצים כשמשחקים בחמור ארוך. בפעם האחרונה שראיתי אותו עוד קיננה בו תולעת אי הנחת המפורסמת שלו, אותה נמרצות אפלה של אלו שעדיין לא השיגו את כל שרצו בחייהם. ומתנהלים בהשתוקקות עייפה למשהו שכבר שכחו מהו, אך בוודאות אינו ברשותם.  כל כך הרבה שנים לא נצפה בעיר, ועכשיו עמד שחוח באמצע חנות הדיסקים בה עבדתי פעם, נראה עייף מגילו ומרוקן מכל נמרצות שהיא, כפסל שיש מואר בכיעור, תחת שמש הפלורוסנט הנצחית של הקניון.
במבט מתקרב, הבחנתי שעורו הפך משחום לכהה בבת אחת. נדמה שקרני השמש שחרכו אותו מבחוץ והוויסקי המיושן שהכהה אותו מבפנים – נפגשו סוף סוף באמצע הדרך ככורי פחם עגמומיים. הוא דיבר עם המוכרת בחנות ולפני שהספקתי לסגת לאחור ולהיעלם אל המולת הקניון,  לכד אותי החיוך התמידי שלו – דקיק רק יותר מגזרתו הגמלונית.
"מהשמיים שלחו אותך הנה, עכשיו שאלתי אותה אם היא יודעת  איפה אתה, והנה אתה מופיע"
חייכתי  אליו. נזכרתי בימים בהם הייתי מתבונן אליו מלמטה בהערצה. נטוע דרך קבע במגפי העור שלו, משוטט על המדרכות השבורות כקורא תיגר על אורח החיים המואט שהעיר הזו והשמש שתלויה מעליה כמחבט כופה עליך. עליך – ולא עליו, האיש היחידי שחי בעיר הזאת.

לא משנה לאיזו הופעה הלכת, או באיזה פאב הסתובבת. בבאר שבע של שלהי שנות השמונים – מתישהו, היכנשהו, איכשהו, כבר היית פוגש את רעמת השיער הדליל, העינים היוקדות בשחור ואת אותו חיוך ספק ממזרי ספק ילדותי.
"היי, מה העניינים איתך?" שאלתי את החיוך בחזרה.

"לא תאמין", חייך אלי – "אני חוזר לעסקים".

אחרי שספרו שברח מהנושים לישוב ההוא בקצה הקו הירוק,  אחרי שראו אותו דופק לבנה לתוך חלון ראווה של חנות כלי נגינה רק בגלל שהעליבו אותו ואת המוזיקאי האהוב עליו, אחרי שאמרו שאיבד את זה לחלוטין ונצפה עומד באמצע הקיץ עם מעיל הגשם השחור והנצחי שלו בבית תמחוי מקומי – כבר באמת לא האמנתי.

במשך חייו פתח וסגר כל כך הרבה פעמים את אותם עסקים שקשורים למוזיקה, שזה היה בלתי אמין לחשוב שהוא ינסה לפתוח עוד עסק כזה. כולנו גדלנו על ברכי חנויות התקליטים שלו. הן היו נעות ברחבי העיר כנחש שזז בשמש ותר אחרי צל. שבועיים לא היית מגיע לחנות ופתאום הגעת לדלת ברזל סגורה.

ושוב היה מתחיל החיפוש מחדש. "איפה החנות שהייתה כאן ? שאלתי את בעלי העסקים העתיקים ששכנו בסמוך, מי יודע איפה המשוגע הזה" פטרו אותי בתנועת יד תמוהה וחזרו לגרש את הזבובים בחנותם. אבל החנות שלו הייתה סוג של מגדלור באמצע אפרוריות המדבר לכל מי שחיפש למצוא את הפתח לעולם החלומות.  אם הלכת בעיר העתיקה וראית שני חבר'ה צעירים מגודלי שיער ועם ילקוט שכל, נראים חולמניים ולהוטים באותה מידה, ידעת שאם תעקוב אחריהם תגיע בסופו של דבר אל החנות שלו. כי את מה שהיה לו שם במדפים כולנו חיפשנו – מוזיקה טובה.

זה היה המסלול הקבוע של אחר הצהריים בכיתה י"ב, ירדתי העירה ומהר מאוד מצאתי את עצמי בחנותו מדפדף בשקט בין התקליטים. בעודך מדפדף יכולת לחוש את כובד מבטו הבוחן. מבט שבדק את אצבעותיך המשתהות על אלבום זה או אחר, כקובע את המדד להעריך את שוויך, והאם כדאי למכור לך תקליטים בכלל.

באחד מהימים ההם נכנס נער תמים אל החנות ובאגביות שכזו ושלף משקית של המשביר לצרכן, שבר תקליט של איזו להקת פופ עכשווית משנות השמונים וביקש משהו דומה.
הוא לקח את התקליט בידיו. הסתכל בו ובחן אותו מכל צדדיו בחשדנות מהולה ברצון להקיא, ואז בבת אחת עלה בו הקבס ובמשנהו תקף אותו הזעם המפורסם שלו – "אתה רואה את זה?" שאג אל הלקוח האומלל, "זה"  ונעץ את אצבעו בעטיפה בפסקנות, כמחפש ליצור חור נוסף בתקליט, "זה לא מוזיקה" צעק אליו, ושילח את התקליט כצלחת מעופפת דרך הדלת הפתוחה אל הרחוב הבאר שבעי החשוך.
אבל גם חדר חזרות היה לו, אולפן הקלטות, ציוד להגברת הופעות רחוב, פאב להופעות, ואת כולם הוא פתח בלהט גדול שהתאדה רק מהר יותר מאדי העשן והוויסקי בפאב. ועכשיו הוא כאן שוב "חוזר לעניינים" אבל האם העניינים יחזרו אליו? תהיתי חרישית.
"וואלה" אמרתי בספקנות מהולה בנקיפות מצפון.
"כן", הוסיף באותה התלהבות שהתמחה בה. מהסוג שמזינה את עצמה כוודקה  – "אמרתי לך אלף פעם אני תמיד נופל, ותמיד קם". כל הברה והברה מהמשפט הזה הודגשו בדחיפת אצבע דוקרנית אל חזי. כאילו סימן כל הטעמה במשפט ביתר שאת כדי שלא אני, ולא הוא, נשכח אי פעם כל נפילה וקימה שלו.
חייכתי, בכל מאודי רציתי להאמין שהוא יכול לחזור לימי הזוהר שלו אי אז בשלהי שנות השמונים כשאפילו המקומון  המקומי הכתיר אותו כאיש השנה במוזיקה הבאר שבעית, קיוויתי שהוא ימצא את הדרך לפרנס את עצמו כראוי ויחיה פעם אחת מהחלומות שלו עם כל המוזיקה שהוא אוהב ואנשים שידברו איתו עליה, שכן לא היה משהו ששימח אותו יותר מלדבר על המוזיקה האהובה עליו – אולי הוויסקי אבל לא משהו מעבר. אך בסופו של דבר ידעתי שאני מתבונן על שיכור מועד ומיוחד שכבר מתקשה להבחין בין המציאות כפי שרובנו מוצאים אותה, לבין המציאות כפי שהוא מייצא אותה ממוחו הקודח
נפרדתי ממנו לשלום ובאיחולי הצלחה ועם מעט חרטה ביחס לחוסר האמונה שיש לי בו ובמפעל חייו.
כשהלכתי השבוע במורד המדרחוב ראיתי לפתע שלט שהכרתי היטב מימי נערותי. ליד הפסאז' המהוה עמד לו באלכסון על המדרכה אותו מלבן פח ישן שבין פסיו הסגולים נכתב שמו בגדול  ומתחת לו באותיות עם פונט חדשני של שנות השבעים ובכתב שיד הזמן עיצבה לא פחות מהמעצב האלמוני נכתב ; "חנות תקליטים  – מוזיקה אמיתית".

סיפורי דגים – לראש השנה

היום היה כתום צלול ומואר כפי שרק הימים לפני ראש השנה יכולים להיות. שתי הנשים המבוגרות צעדו לאורך הבלוק,   לבושות כאילו נגזרו מירחון ישן של Moda. בנעליים שהגיעו מהסניף המקומי של המכון לתרבות צרפתית – נעלי ניזרית. פסעו השניים לאיטן כדרך להתמודד המדרכות העקומות של העיר.  מבלי להתבונן אחת אל השנייה, החליפו שתי הנשים רק מילים ספורים. בשפה שלא הכירה בגבול המשותף שבין צרפת, ספרד, מרוקו  וישראל ושיחתן התמשכה לאורך הבלוק באותו בליל מילים שרק זקנות מרוקאיות יכולות להבין.

יעדן באותו הרגע, הייתה חנות הדגים הקטנה של יוסף בקצה הבלוק. משימתן הייתה הכל פרט לפשוטה. לבחור את הדג  שיככב במרכז ארוחת ראש השנה.
"מרי" פנתה אחת מהן לחברתה, "ידעת שהבן של יוסף משחק כדורגל בפועל באר שבע ?"
"לא, לא  ידעתי",  ענתה חברתה  בפיזור הדעת.
"איזה מהם ? הקטן ?"
"נראה לי  שזה המזרוב עם השפם  והתלתלים הארוכים".
מאיפה לך שזה הוא יוכבד?"
"מרסל"  סיפר לי שהוא עלה לתורה ביום שבת והרב בירך אותו לפני כל בית הכנסת שהקבוצה תצליח."
"נו וזה יעזור אם נגיד לו את זה ?"
א-נעביבש, לא יודעת. אומרים שהקבוצה הפסידה אבל אולי יוסף יעשה לנו הנחה על הדג."
"ששש, איזה שטויות את מדברת היום" היסתה אותה מרי. "הנה הגענו נקווה שנשארו  דגים טובים בשבילנו."

שתי הנשים נכנסו לחנות ההומה, בפנים התערבב לו רחש המים המותזים בשקשוק הסכינים המקרצפות את הקשקשים ובקריאות הנשים שעמדו מסביב לבריכה הגדולה, שבמרכז החנות . לצד הבריכה  עמד יוסף  על בנקיטו קטן  – שלטובת קוראינו בני האליטות הישנות נסביר שמדובר בשרפרף קטן, רק הרבה יותר חמוד ובמרוקאית, אה.. זאת אומרת בספרדית –  עטוף בסינר לבן ובידו החזיק מקל עם רשת מחוררת בקצהו.

במיכל המים הגדול שחו הדגים הכהים הלוך ושוב על פני החרסינה הלבנה בעוד הנשים המתלבטות נעמדו מסביב ותהו איזה דג הם יקחו איתן הביתה.
"את זה" צעקה לו מישהי מדי פעם וסימנה באצבעה על דג עלום, שמצידו מיד חמק לו אל קבוצת דגים אחרת, כאילו קלט שסופו מתקרב וניסה לדחות את מר גורלו  לעוד רגע אחד.
יוסף נאנח, הוא ניגב את הזיעה ממצחו בעזרת גב ידו, וניגש אל משימת איתורו ושליפתו של הדג החמקן. לכשהצליח ללכוד ברשתו את הדג שנדמה לו כדג הנכון,  העלה אותו אל פני המים בתוך הרשת והביט אל האישה במבט שואל.
כשהנהנה בראשה, הונף המקל כלפי מעלה ובתנועה אחת מיומנת, שהתחילה במימי הברכה ונגמרה בדלפק שליד –  עשה הדג המפרפר את מסעו האחרון. לכשהונח לו בין ערימות הקרח עוד ניסה הדג לבעוט בזנבו ובצדדיו כמה פעמים כאילו ניסה ללמוד לעוף דווקא ברגעיו האחרונים, כל פעם ממריא קצת פחות גבוה באוויר עד שנחת לו על הדלפק הכסוף מחרחר, ומשתנק כשהחמצן שבאוויר חונק אותו לאט לאט.

המראה האחרון שראו עיניו המצועפות של הדג היו פניו העגומות משהו של מואיז, מנקה הדגים הישיש שניגש אליו. לכשהרגיש שנשמתו של הדג פרחה לה אל "עולם הבא של הדגים" החל לעשות את מלאכתו בשקט. מוסווה ברחש הקשקשים המוסרים מהעור.
"תסתכלי לדג בעיניים, דגים חולים, יש להם סימנים בטבעת מסביב לעיניים", לחשה יוכבד למרי כממתיקה סוד שרק היא מכירה. "הנה זה שמה נראה לי עם נקודות מסביב לעין, לא כדאי".
"איווה חלאס, איך את מצליחה לראות את זה?"  שאלה מרי בעצבנות משלא הצליחה להבחין בסימנים מיוחדים בעיני הדגים השוחים,  "תסתכלי טוב טוב בזנב שלהם, אם צריך לנקות אותו או שהוא נראה כמו כסף אז הוא לא טוב" קבעה יוכבד בפסקנות.
לאחר כמה דקות חשו השתיים שתורן הגיע. כשהביט בהן יוסף, שאגה לו יוכבד  "ההוא ההוא".  וסימנה את אחד הדגים היותר גדולים ששחה בשלווה בשולי הבריכה. "אה"  חייך לעברה יוסף. את רוצה את "דוד, אל גורדו" ?

שתי הנשים צחקו בפה מלא כשיוסף הזכיר את האלמן השמן שהתגורר בבלוק שמולן. משמניו הידועים ברחבי השכונה הם שזיכו אותו בכבוד המפוקפק שהדג הכי גדול בבריכה יקרא בשמו.

"כן, תביא לי את אל גורדו, כל הילדים והנכדים באים אלי, ואני רוצה שיהיה מספיק לכולן" אמרה יוכבד בגאווה לא מוסתרת "אני רוצה שהשנה תהיה שנה טובה באמת".
"אין בעיה" אמר יוסף וניגש אל המלאכה.  הוא הניף את מקלו והכניס אותו פנימה אל המים והחל רודף אחר "אל גורדו" ברחבי הבריכה.
"אל גורדו" שגילה לפתע שימיו השלווים חלפו, ומה שרודף אחריו הוא לא פחות ממקלו של מלאך המוות,  החל לנוע בזריזות מפתיעה מצד אל צד בבריכה. מטעה את יוסף, וחומק ממנו כאילו כל חייו התכונן למרדף הזה.הוא נמלט ממקום למקום עד שלפתע נס לו אל הפינה המרוחקת של הבריכה שם מצא מחסה ברווח הצר מתחת למדחס החמצן. יוסף ניסה ללכוד אותו ברשתו אך הפינה הצרה והמסובכת, וגודלו של אל גורדו הכשילו אותו שוב ושוב.
"חרא די בוק, תצא כבר משם, תצא כבר… " סינן יוסף לעברו – הדג שעלז לו במחסה הבטוח סירב לזוז ממקומו. לאחר כמה דקות של נסיונות עקרים,  פנה יוסף ליוכבד ואמר לה "תשימי עליו עין, איך שהוא זז, את אומרת לי ואני תופס  אותו, בנתיים אני אוציא דגים לאחרות". יוכבד הנהנה בראשה  ובארשת חמורת סבר ניגשה למשימת המעקב אחר  הדג שלה.
הדקות עברו ורבעי השעה חלפו,  אך "אל גורדו" המשיך להתחפר במיקומו וסירב לזוז. היום הלך והתקצר ליוכבד שהמחשבות על שלל הניקיונות המצפים לה בבית וסירי הבישול שהיא השאירה על האש הלחיצו  אותה יותר עם כל רגע שחלף. לפתע חלף רעיון במוחה, היא נגשה אל מאחורי הדלפק עקפה את מואיז המופתע ונגשה ישירות אל המגב הגדול שעמד עד אז ללא שום ציפיה שימושית בפינה.
היא הפכה את המגב  והחלה לדקור את זנבו של "אל גורדו" בשפיץ של המקל כמנסה לדחוק אותו החוצה מהפינה. לכשהבחין יוסף בעניין כולו היה משועשע בתחילה,  אולם כשחש את חמת הזעם שבה ניסתה יוכבד לדקור  את הדג ובעיקר פגעה במנוע ובמדחס  נזעק יוסף להגן על רכושו, "יוכבד בסטנטה!! את תהרסי לי את כל הבריכה"  ילל יוסף,
"יאללה תוציא אותו, אין לי  את כל היום כאן" צעקה עליו יוכבד מצידה.
ממש באותו הרגע  כבאורח פלא זז "אל גורדו" ממקומו כאילו כלום לא קרה והחל לעשות את סיבוביו בבריכה היישר אל הרשת של יוסף שעמדה ללא תנועה בשולי הבריכה, יוסף נזעק ותפס את המקל ואל גורדו בתוכו. חיוך גדול של נצחון התפשט על פניו כשהרים יוסף את הדג ממעמקי הבריכה אט אט אל פני המים כאילו היה זה לויתן לבן  שנלכד ברשתו ולא דג קרפיון שמן במיוחד.
יוכבד חייכה בסיפוק רב אולם רגע אחד לפני שיוסף הניף את הדג באויר, היא צעקה לו "רגע, עצור."
יוסף קפא במקומו מעוצמת הצעקה והפנה את מבטו התוהה אל יוכבד, "תגיד לי",  שאלה יוכבד בחשדנות. "הדג הזה. הוא בכלל טרי ? "
פניו של יוסף האדימו והתמלאו בחוסר הבנה. "אבל סניורה יוכבד, הדג הזה חי ? כמה יותר טרי את רוצה שהוא יהיה ?" הוא שאל נואשות. "נו, נו" היסתה אותו יוכבד כאילו הרחיקה זבוב טורדני במיוחד בעזרת המניפה שלה, "אני יודעת שהוא חי, אבל אני שאלתי,  האם הוא גם טרי ?"
לאט לאט שמט יוסף את המקל, ואל גורדו שחש את האחיזה מתרופפת, נפנף בזנבו פעם ופעמיים והחל שוחה לעבר  הצללים העמוקים של הבריכה.

(ואכן למי שמכיר את מעללי פורום האלטרנטיביסטים ב-YNET יודע שהסיפור הזה כבר פורסם לפני שנה אבל אל תתנו לזה לבאס אתכם אלו הן רק טירות שבוערות, תמצאו מישהו שמסתובב וזה יביא אתכם לסביבה, כפי שאומר האדמו"ר ניל יאנג)

ולכל אלו הבאים הנה, (אתם כבר רבים מדי, מכדי להחשב לחמישה וחצי קוראיי הנאמנים:) שתהיה לכם ולי שנה טובה ומוצלחת במיוחד, בטח שהרבה יותר טובה מזו שחלפה. שנה שבסופה לא נחווה את "תוגת היוצר עם האלבום שלא יצא גם השנה" . בכל מקרה הנה השנה טובה הכי חמודה שנתקלתי בה (בטח כבר קיבלתם אותה במיילים אבל עדיין לטובת שלושה וחצי מאותגרי המייל…) 

פיתה מרוקאית

התור היה ארוך. ארוך מדי בשבילה. למרות המזגנים הרוחשים, החום הבלתי נסבל, זלג אל תוככי הסופר והתרכז באיזור הקופות. עם עגילי סהר גדולים וירוקים מתחת לשיער כתום שטופח בקפידה, ופנים שנראו כאילו סותתו באבן גיר בידיו המיומנות של הזמן. ההורס הגדול לא חס על פניה והקפיד לחרוץ קמטים כהים בקצה הליפסטיק הבוהק של שפתיה והכחול המתכתי שמתחת עיניה.
"יש פה עוד קופאית?" היא צעקה ברטינה מסויימת כלפי  חלל הסופר,"למה יש כזה תור ארוך באמצע היום?" המשיכה פונה אל העומדים לפניה בתור, כאילו מצדיקה את התנהלותה ההמונית.
הקופאית בקופה שתיים, הסיטה את עיניה העייפות מהסרט הנע, ובחושים שחודדו במשך שנים של טיפול בלקוחות, הבינה שיש לה עסק עם נודניקית מקצועית. נודניקית מהסוג שדורש לראות את המנהל בכל פעם שמשהו לא מסתדר בדיוק עם תפיסת עולמה ואיכשהו, שום דבר לא מסתדר עם תפיסת עולמה.

בתחושת תבוסה מסויימת היא הרימה את השפופרת, פלטה לתוכה משהו בקצרה, וחזרה להניע קדימה את המוצרים על הסרט הנע והאינסופי שמולה.
הקול נשמע מהדהד ברחבי הסופר כמה שניות לאחר מכן – " סווטה, סווטה, גשי לקופה שלוש." .
האשה המפורכסת מיהרה להטות את העגלה ובנחישות של נחש, ניחשה את דרכה אל המעבר הריק של קופה שלוש. מבטיחה לעצמה את התור הראשון. האנשים שעמדו לפניה בתור רטנו קלושות על התור שנגנב לאור הניאון הסופרמרקטי. אבל איש לא רצה להתעמת חזיתית עם המפלצת המנדנדת של הסופר.
סווטה החלה בתהליך פתיחת הקופה בעוד האשה פרקה את שלל קניותיה על הסרט הנע. מעט גבינות כחושות, כמה עשבים ונבטים,  שקית שזיפים מיובשים, שמיניית מסנני מים ושקית עם לחם עגול וגדול במיוחד.
אחר שסיימה להניח את הכבודה על הסרט הנע שלחה הגברת את ידה אל תוך השקית השקופה חומה,  ומשכה לעצמה בתאוותנות לא מוסתרת חתיכת לחם גדולה והחלה ללעוס את הטרף.
סווטה הגיעה אל מסנני המים, היא התבוננה בהם היטב, הופכת אותם מצד לצד. מחפשת את הקוד . הגברת נדרכה – מה את מחפשת? נו זה שמה, זה כתוב,  תחפשי… ירתה הגברת בקולה הסדוק לעברה.
סווטה הושיטה את ידה והרימה את שפופרת הטלפון שלצד הקופה. הגברת רטנה לכל העברים בחמת זעם על הזמן היקר שמתבזבז לה בגין איוולות הסופר הלא מוצלח הזה.
כמה שניות לאחר מכן הופיע אחד מהעובדים כשבידו חבילה דומה של מסנני מים.
זה זה? הוא שאל בהיסוס את הקופאית,
"כן, תביא את זה כבר" אמרה הגברת והושיטה יד ארוכה מלאה צמידי וטבעות כסף וזהב אל ידיו חוטפת מהם את המסננים ומטיחה אותם בקופאית. "תעבירי", היא ציוותה.
סווטה שיחקה עם מסנני המים באוויר בשתיקה ניסתה ללכוד את תשומת ליבה של העין האלקטרונית ולהוסיף את מסנני המים לחשבון. הקופה הרושמת ביפבפה בעדינות כשקלטה העין את מלבן הקוים השחורים והלבנים שיצרו את קוד המוצר.
הגברת הניחה את השקית עם הלחם בתוכה על הסרט הנע מרפה מאחיזתה ההדוקה, סווטה התבוננה בשקית לשניה ושלפה מצד הקופה קרטון גדול ועליו רשומים קודים.  הגברת התבוננה במסך- "כמה זה הפילטרים האלו?" היא שאלה – סווטה הסיטה את מבטה אל המסך הקטן – "82 שקלים גברת.".
"מוזר", סיננה הגברת "את בטוחה שזה המחיר? "
"גברת", ענתה לה סווטה, "זה מחשב הוא לא טועה…"
הגברת מיקדה את מבטה במסננים בוחנת אותם שוב ושוב כאילו חוככת בדעתה היכן  מסתתרת פה המלכודת.
"פאניה, יש לך קוד של פיתה מרוקאית?" שאלה סווטה את הקופאית מקופה שתיים בעודה מחזיקה את השקית עם הלחם האכול.
הגברת נדרכה כנחש, "איזה פיתה מרוקאית ?" היא שאלה בחדות.
סווטה הביטה בה בהשתאות מהולה בתעוב. "זאת שאני מחזיקה ביד".
"זו לא פיתה מרוקאית", לאטה הגברת  "זה לחם בית, פארנה".
"נו, כן," אמרה סווטה – "לחם פרנה, זה לחם מרוקאי ככה קוראים לזה".
"בשום פנים ואופן, לא" פסקה הגברת בתחושת עלבון "אני לא מוכנה לזה, זה לחם בית. את מנסה לעשות עלי קופה??? אני רוצה לראות את המנהל" .
"את יכולה לקרוא לו אבל זה לא ישנה את העובדה שזה לחם מרוקאי", קבעה סווטה ופניה התמלאו בזעם עצור.
הזבובים המשיכו לחוג מעל שדרת הירקות אך הסופר הקטן נעצר כליל. השומר הקרח התבונן פנימה מהדלתות, האנשים שעמדו בתור הצמוד קפאו מביטים בדו קרב שנפרש לו מעל הסרט הנע בצהרי היום בעוד הזמזום הקבוע של המקררים נשמע כאזעקה מרוחקת המשתוללת ברחבי הסופר.

"טוב לא אכפת לי המנהל", אמרה הגברת. "אני לא לוקחת את הלחם."
סווטה התבוננה בגברת המפורכסת  ובקול קר אמרה , "גברת, את לא יכולה להחזיר את מה שכבר אכלת"
והקלידה קוד.
על המסך התנוססה הכתובת – פיתה מרוקאית גדולה, 8.90  שקלים.
הגברת שלפה מארנקה מטבע של עשרה שקלים.
תבטלי את כל הקניה. היא אמרה בקול מתכתי.

וזה בשביל הלחם הביתי. אמרה, שמטה את מטבע על הרצפה בהפגנתיות, ויצאה בחמת זעם מהסופר משאירה הכל מאחריה.

הפנים הכי חמודות בעולם

רגע לפני שגמרתי נזכרתי במה שסיפרה לי. איך שהגיעה אל ארץ הנופים הלא מוגבלים של ניו זילנד ופגשה שם בחור דני אחד, היו לו את הפנים הכי  חמודות  בעולם, ואיתו היא עשתה טרק אחד ובודד. המתח נמתח בינהם בכל הזמן שטיילו יחד. בעודה מטפסת על ההר הביטה לאחור וצדה את מבטו מתערפל בבכיוון גבול מכנסייה הקצרצרים מכסים בקושי מיובש את המעבר ההדרגתי מחום שוקיה לישבנה שהעפיל מעליו אל קצה הצוק.

לאחר ששחתה באחד מאותם אגמים כחולים כסרט, ברגעים שסחטה משיערה את המים חשה את מבטו משרטט בדיוק אינסופי את מפל הטיפות שנרמזו משיערה זורמות וגולשות במורד הגיא האפל שבין שדיה, מחליקות סביב מעגל טבורה וממשיכות את מסען המפותל מטה.  דמיינתי אותה לצד המדורה הלילית כשעיניה חצי עצומות וראשה נשען על כתפו, ידו המהססת מתפתלת באירופאיות שכזו אל מעמקי חולצתה. אולם ברגע האחרון היתה הורגת אותו ברכות ועוצרת את ידיו באמצע מסלולן המפתה.

"עד סוף המסלול, הוא בטח שנא אותי לחלוטין" היא אמרה, "זה היה כל הזמן באויר, בחור כל כך יפה, ובסוף כלום" חייכה והוסיפה כלאחר יד – "נשים, לך תבין אותן..".

המשיכה לעשן ולבהות בעשן, "נורא רציתי לשכב איתו"  פלטה מהוססת. עשן הסיגרה התערפל ונעלם בין תלתליה. "אבל פשוט לא יכולתי. המחשבה על כל הפרצופים שהוא יעשה כשהוא יגמור, הוציאו אותי מדעתי, היה לי חבל לבזבז פרצוף יפה כל כך, על משהו שיצחיק אותי שנים, רציתי זכרונות טובים ממנו" אמרה והשתרעה לאחור על הספה הכחולה.

אספתי אותה בדרכי חזרה מהזבל לאחר שפיניתי לשם את שלל הגרוטאות שהשותף המוזר הותיר אחריו. כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע שהתמהוני יסיים את לימודיו בעיר ויעזוב את הבית לבדידותי המלאה. היא חלפה  ברחוב תלתלים נעים מטה, שמלת בד קצרצרה, וגרביונים שקופים ם פרחים חומים וצהובים שהתפתלו סביב גופה. בכל צעד הבליטו הפרחים את חיוניותה ביחס לרחוב שמסביבה. באותה ספונטניות שלמדתי לאהוב ולתעב עם השנים, הזמינה את עצמה אלי כדי לעזור לי לסדר את הבלאגן שההשותף המוזר הותיר מאחוריו.

בין פינוי מדף אחד ונקיון מדף אחד מהארון בחדרו, מצאנו את עצמנו מחליפים דיסק בדיסק במערכת ומדברים על החויות שלה מהמזרח.
היא סיפרה על נערה תאילנדית שמתפרנסת מלכתוב את שמותיהם של המבקרים במועדוני המין עם טוש שחור מבריק  שאותו היא מחזיקה בין רגליה הערומות. היא תארה את שערות ראשה השחורות הנפרשות לכל כיוון  בזמן שהיא משרטטת את שם המבקר בדיוק ואגינלי וללא שימוש בידיים.
התקשתי להבין כיצד.. "איך היא בדיוק היא מצליחה לעשות זאת?" תהיתי  פיזית, זה נראה לי בלתי אפשרי.

אך היא במין קול חלוד שכזה אמרה "מה הבעיה?"
חייכה חיוך ענק וכרעה על ברכיה במרכז החדר חושפת רגליים שזופות ומנוקדות, שנגמרו בקעקוע של בת הים הקטנה על הקרסול. בעזרת נענועי ישבנה ימינה ושמאלה שרטטה בעזרת טוש דמיוני את האותיות  – "הנה דלת" אמרה, מפתלת את עצמה בשני חצאי עיגול מתמשכים כלפי מטה. "וו, זה קל", גיחכה כילדה והלכה בכריעה לאחור, את ה-יוד היא יצרה בזריזות בעזרת תנועה קלה של ירכיה קדימה, ואז פתלה את גופה שוב בכדי לחתום בדלת הסופית.
לאחר הצחוק באה השתיקה שבה המשכנו לנקות. ליד ערכות המגן בארון היתה מונחת קופסת מצלמה. זרקתי אותה אל עבר שקית הזבל שעמדה במרכז החדר.

פספסתי היא נחתה ברעש על הרצפה. "יש כאן משהו" קראה ושקשקה את התיבה מחייכת אלי מלמטה. פתחה את הקופסה בעזרת שתי אצבעות ושלפה מתוכה אוסף של תמונות. הביטה בראשונה ופרצה בצחוק "מה? מה, יש שם?" הסתקרנתי ממקומי במעלה הארון "אתה חייב לראות את זה…" היא אמרה בעודה צוחקת את הצחוק המתפתל שלה.
תמונה אחר תמונה נגלו לעינינו תמונות חובבניות של גברים עומדים, שוכבים או כורעים בעירום חלקי או מלא, מלטפים את עצמם, מפשקים רגליהם, משירים מבט, בלורית ואבר אל עבר המצלמה.

באותו רגע הבנתי את שיחות הטלפון המוזרות שהייתי מקבל כששותפי לא היה בבית הרחק במעמקי לילות סופי השבוע.  קולות מהוסים של גברים שמלמלו: "שלום זה בקשר למודעה…".  כשתהיתי מה פתאום אנשים מתקשרים לקנות משהו בשעה שתיים לפנות בוקר של יום שישי או כשניסיתי לברר על איזו מודעה בדיוק הם מדברים? ניתקו הגברים המהוסים את השיחה בפתאומיות מחשידה.  משאירים אותי תהוי ומעוצבן על השיחה המשונה והשינה שנגזלה.
מצאנו את עצמנו מעבירים את התמונות ביננו, משועשעים מאותם גברים עירומים המלטפים את עצמם, בפוזות מוזרות, ומדגמנים למצלמה את מיניותם.
בפתאומיות שבה מוחלפת התמונה ונצרבת במוחך ראיתי אותו. הכרתי אותו מחנות כלי הנגינה בעיר היכרות די שטחית, הוא היה מהאורבים הקבועים שיושבים בחנות ומחכים שיחלפו גיטריסטים צעירים. באותו רגע היה יוצא ממעטה האדישות שהתמחה בו, תופס אחת מהגיטרות של החנות ומתחיל לנגן  מהר כשד מחושמל. עד שהטרף הרים את עיניו הביט מהופנט באצבעות המחוללות פלאים, נלכד ברשת ולקח ממנו מספר טלפון כדי ללמוד כיצד לנגן על הגיטרה באותה מהירות שוברת מפרקים.

לא חיבבתי את הבחור. היה נגן גיטרה לא רע בכלל. אבל השחצנות שלו גרמה לו להחזיק מעצמו כלי רציני, כשכל מה שהיה לו היה טכניקה מרהיבה ותו לא. עכשיו הוא החזיק את הכלי הרציני שלו זקוף מול המצלמה ובפנים מחוטטות חייך אל הצלם האלמוני, שככל הנראה היה לא אחר משותפי הנמוג. הגיטריסט השכוב על המיטה באיזה חדר עלוב שהוא שכר אי שם בשכונה ג', מסתחבק עם הסטודנטים .
ברגישותה הבחינה במבטי המופתע. "אתה מכיר אותו…" ספק שאלה ספק קבעה עובדה.

"כן" פלטתי ולא נידבתי פרטים.

"נו ספר לי קצת עליו" אמרה בקולה המתקצר חסר סבלנות…

"לא, לא עזבי" אמרתי נבוך מהגילוי המשונה הזה. על השותף והגיטריסט. כאחת שרגילה לקבל את מבוקשה החלה להקניט ולהתגרות בי "אתה כנראה  רוצה לשמור אותו לעצמך הא?"  "תשמעי, חייכתי, "אין לי מה לשמור אותו לעצמי" קימטתי את התמונה וזרקתי אל הפח. "באמת שאין לי בעיה עם הומואים אבל אני ממש, ממש לא, הומו…" "תוכיח" אמרה לאיטה..

גבינה רוסית

היתה לו את אותה תכונה לא מוגדרת של מי שלעולם לא ישתלב בסביבתו החדשה. במעט האור שהסתנן פנימה אל מעמקי ה"סופר-זול" בו שכן מדי יום,  ניתן היה להבחין בקלישות פניו הורדרדות. מעין מזכרת מעולם אחר בו שכבת שומן היתה הכרח כדי להתגונן מהקור הכחול של החורף. בימים הקשים של תחילת הקיץ עטו פניו זיגוג זיעה קבוע. זיגוג שהבליט את עיניו הטרוטות, שיערו השחור ואת זיפיו ההכחולים-אפורים שאף פעם לא גולחו עד העור או צמחו פרא לזקן עבות. כמעין שכבה דקה של פלפל שחור גרוס היטב שמישהו פיזר סביב החיוך התינוקי שלו.
הוא ניהל את ה"סופר-זול" יחד עם אימו. מחליפים משמרות ומשפטים ברוסית זועפת לאורך השעות הארוכות של היום משחר הבוקר ועד מעמקי הלילה. מחכים לכל לקוח מזדמן מאחורי דלפק אפור ועמוס לעייפה בעיתונים רוסיים, ממתקים זרחניים וקופה רושמת שהרעישה כטנק ישן בכל פעם שנאלצה לחשב את מחיר הלחם.

במשך השעות הריקות בהם לא פקד איש את חנותם, היו יושבים אחרי הדלפק בוהים לאיטם בטלויזיה ששכנה גבוה מעל הפתח, ספונה במדפים בין גלילי שקיות גדולות לחומרי ניקוי ישנים. לאורך אור היום שדרה הטלויזה שרשרת אינסופית של תוכניות ארוח ובידור מהמולדת הישנה. אך כשהחל לרדת ערב התחלפו תמונות הדודות המתבגרות והזמרות המזדקנות, באסופת סרטי מתח זולים כמעט אירוטים מדובבים בכבדות לאותה שפה בה נשמעו כל משפטי התשוקה בכל שפה כקינת חורף עגמומית וחסרת תקוה.
לכשנכסת לחנות הכה בך ענן הריח הקבוע שלה. תערובת של דגים משומרים, ירקות שעמדו על סף עלפון, חלב חמוץ וצלילם המצטבר של עשרות זבובים טורדניים. אם הצלחת לחצות את ענן הריח ולא ברחת כל עוד נשמתך באפך, היית מעמיק חדור אל החנות דרך מסדרון צר של קופסאות שימורי טונה וסרדינים, עד שנתקלת במקרר שתיה קלה שהיה מלא בבקבוקי קולה במדפיו העליונים – כאילו לצאת ידי חובה – אולם רוב מדפיו התפקעו מפחיות בירה גדולות וזרות.
ברווח הקטן שבין המקרר למתקן המלא בביסלי בטעמים שנדמה כי לא מיוצרים יותר, הייתה הכניסה אל הדלפק. אם הבטת היטב יכולת לראות שבגב המקרר עומדת לה מכונת הימורים לא חוקית שכזו. מהבהבת באורות אדומים קלושים כמנסה לשדר זוהר והבטחה למשהו ממוזל וטוב בתוך העגמומיות הגדולה.

לכשהבחין במבטך החוקר את המכונה היה מחייך אלייך בממזריות כממתיק סוד.  מאשר את חשדך שביום זו אכן חנות מכולת שכונתית אולם בלילה היא הופכת למאורת הימורים קטנה המגישה ללקוחותיה דגים חמוצים ובירה קרה כדי לצנן את המוח המזרח אירופי בסיפו של עוד יום לוהט במדבר החיים.

בין הדלפק למקרר הגדול שהסתיר את מכונות ההימורים עמדו פחי פלסטיק גדולים של מלפפונים חמוצים וזיתים שחורים מתפקעים שהבהיקו באור הניאון הקלוש. לצידם שכנו חריצי גבינה גדולים לבנים וחיוורים כשלג שהפך לקרח.
אם הבטת בגבינות במבט חוקר הוא תלה בך מבט תוהה מצידו, מודד את אומץ ליבך תוהה אם תסתכן לנסות ולטעום אחת מאלו. גם אם לא שאלת היה משיב "אלו גבינות שעשינו בעצמנו"

"תודה רבה ממש  נחמד מצידך להציע, אבל לא תודה" השבתי ופניו נפלו כשהרים את ראשו להביט שוב במסך הטלויזיה.

אימו היתה תכליתית יותר – "רוסי?" היתה שואלת, ספק מפקפת בכוונותיך – לכשהשבת בשלילה,  היתה פוסקת בקול חדגוני  "גבינות לא בשבילך!" וחוזרת לצפות בטלויזיה.
באחד הימים שבין נקיון האביב לטשטושו המאובק של הקיץ נדדה אל חנותו בטעות. עוד אחת מהסטודנטיות הרבות שאכלסו את הבלוק הסמוך. הן לא היו מראה שכיח במיוחד בחנות השכונתית. לרוב העדיפו את המיני סופר של מגדלי המגורים ששכנו מעבר לצומת, מתנשאים בהדרם הלבן והחדש על פני השכונות הצהובות. מאכלסות את המהגרים הישנים שנדדו מהבלוקים אל המגדלים לרעת המהגרים החדשים שהחליפו אותם.
לרגע אחד נראתה כחסידה בודדה שנשמטה מהלהקה ועקפה את מבטו המשתאה באותה תחושת בטחון עצמי נמרצת שנשים צעירות נוטות לאמץ לעצמן בהעדר חברה מלווה. אולי מתוך הרצון להתחמק ממבטו, אולי היה זה החום שהבריח אותה פנימה,  הסטודנטית האמיצה  חדרה הישר דרך ענן הריח החמוץ אל מעבה החנות.
לאחר ששוטטה כמה דקות בצד מקרר הגבינות חזרה והניחה על הדלפק קרטון כחלחל של חלב בשלושה אחוזי שומן, לחם שיפון כהה בידה הימנית. שיערה השחור גלש על צווארה הלבן ונגמר ממש מעל שקע כתפה שולח קווצת שיער סוררת לתור כמרגלים אירוטים את העמק שמתחת.
עיניה הירוקות התבוננו ברכות מסוייגת על המכולת הקטנה שמסביבה. הוא הבחין בלחייה המנומשות בקלילות, בשלושת העגילים הדקים שהקיפו את תנוך אוזנה בשערות הקלושות שנמשכו מטה מעל אוזניה וגלשו אל שולי לחייה ממסגרות את פניה באותה סערה שופעת תמימות לא מודעת לכוחה שנשים נוטות לאבד עם הגיל.

התבוננה בסקרנות מבטה חולף על כל הפריטים עד שהגיעה שוב אליו, ושוב יצא למבטה למסע חדש לאורך שרשרת פריטים אחרת עד שלבסוף נעצר מבטה בדמותו הקלושה המתבוננת בה. לרגע אחד הוא הפך לורוד מתמיד כשהבחינה במבטו. נבוך בינו לבין עצמו על שבחן אותה כך. "עוד משהו?" מיהר לשאול כדי לפזר את ענן אי-נוחות ששרר בינהם.
"המממ יש לכם אולי גבינה בולגרית, לא ראיתי במקרר…" שאלה בקול קטן שלא הלם את דמותה התמירה. הוא חייך אליה בהכנעה קמעונאית כרוצה לרצותה בכל מחיר. "בולגרית כרגע נגמר לי, יש לנו את הגבינות האלו שאנחנו מכינים לבד, רוצה לנסות?" שאל מלא תקווה " הם כמו בולגרית אבל קצת אחרת אנחנו קוראים להם גבינה רוסית"  חייכה במבוכה. ואחרי רגע אולי מתוך סקרנות אולי כדי להחלץ מהעניין ביקשה ממנו שיפרוס לה חריץ גבינה שכזה.
ניגש אל המיכל בתחושת התרוממות – לקח את המצקת הצהובה מפלסטיק ושלף מתוך מי הסיר גוש גבינה גדול, הניח אותו על נייר פרגמנט אפור ושלף מאי שם סכין מטבח גדול. בתנועה נמרצת החל לבצוע את הגבינה. חתך צד אחד, הפסיק. סימן עם סכינו את הצד השני של החריץ, יוצר משולש נדיב במיוחד בתוך העיגול הלבן – "ככה, מספיק?" שאל אותה בעיניו המתבוננות אליה פעורות מלמטה. היא השתהתה לרגע בוחנת את הכמות, הנהנה אליו בשתיקה. ואז הוסיפה "כן, זה מספיק".
הוא המשיך לבצוע את הגבינה חותך אותה בעדינות מפתיעה גבר מגושם גוף שכמוהו. נשען על קצה הסכין כאילו היה כל העולם מרוכז בקצה הלהב שעובר בבשר הגבינה הלבן כלפי מטה, בהתנגדות הרכה שהעמידה הגבינה אל מול שקלו.
היא הביטה בו מרוכז כולו בחיתוך חריץ הגבינה, הבחינה לראשונה בסליל האלמוגים האדום שנקווה בקצות עיניו,  בשערו השחור שהחל לפול מטה בכיוון הסכין בקווצות חלקות, בלחייו הורודות, , בטיפת הזיעה שנקוותה בשורשי בלוריתו, בשרשרת המוזהבת שסביב צווארו  בטיפת הזיעה שזלגה על מצחו ונשרה מנקודת המפגש שבין שתי גבותיו, עושה את דרכה באיטיות עד שהתנפצה בדממה על חריץ הגבינה שמתחתיו.
החזיר את הגוש הגדול של הגבינה אל מקומה בדלי. תלה את המצקת, וארז לה את הגבינה בהקפדה עוטף אותה כאילו חיתל תינוק בנייר הפרמגנט האפור.
הוא חייך אליה, ומבטו התמלא באותה תקווה מרוחקת שגברים שוקעים בו בהביטם על נערה יפה.
"ביחד, זה יוצא עשרים שקל" אמר. היא הוציאה את השטר הירקרק מארנקה. הגישה לו בהבעה אטומה. שאלה אם יש לו שקית וכשנתן לה שקית כמעט שקופה,  מלמלה תודה ומיהרה לאסוף את המצרכים לתוכה ולצאת החוצה.
"אם תאהבי את הגבינה תחזרי לכאן…"  קולו קרא אחריה, משועשע ומלא תקווה כאחת.
עלתה במהירות במדרגות הבטון השבורות, עקפה את המכוניות החונות, נכנסה אל האיזור המוצל של הבלוק.  הסתכלה אחורה אל פתח המכולת, ראתה את עליבותה, ובהרגשת תעוב זרקה את  הגבינה אל מעמקי פח האשפה הירוק.
הוא שלף פחית בירה מהמקרר, מחה את הזיעה ממצחו בגב ידו התיישב על כסאו, נתן למבטו לשוטט החוצה לרגע כאילו מחפש משהו חדש בצהוב המעורטל הזה, ושב להתבונן בטלויזיה.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: