רגיש כמו ברוס לי

העכבר נלכד. בניגוד לכל עצות הסבא שנתנו לי הסתבר שלא גבינה צהובה,לא במבה,  לא לחם לבן עם שמן זית ולא שטר של מאה, פשוט חתיכת פסטרמה והעכבר הקטן נלכד. וכאן מתחיל השיקול המוסרי לטרטר בך. להרוג  או לשחרר ?
הצד הנחמד שבי אומר: עזוב, מה אתה אלוהי העכברים ? אתה צריך להוציא להורג יצור על זה על שהאבולוציה חננה אותו בפרווה אפורה ובאי נעימות כללית, ומצד שני על ג`וקים אני מרחם? ויתושים אין להם רגשות? ובכלל שמתם לב כמה יחסי ציבור חיוביים נהיים לחיות ככל שהן גדלות במימדים? הרי אף אחד לא יעיז להרוג חתול שנכנס לביתו ומתחבא לו בארון, שלא לדבר על סוס שהחליט לשוטט לך בגינה אבל נמלה ? עכבר? יתוש?
הם קטנים הם מתים!
אז מה, לשחרר אתם אומרים? שמאלנים יפי נפש עד הסוף? ומה רע בנפש יפה? האם עדיף שתהיה מכוערת? ואם אשחרר האם לא ירוץ העכבר לבית השכנים להיות להם מטרד לא נעים והאין חשש שמא יביא הוא את ילדיו ונכדיו להתנחל אצלי על הכיריים?
אחרי התלבטות של לילה וכמעט יום החלטתי לעשות מעשה, ניתן לאבולוציה לעשות את שלה, אני את העכבר הזה לוקח לשולי העיר ומשחרר אותו לטבע במרחק סביר מהעיר איפה שיש צמחיה ולא רק ארץ חרבה.
וכך עלינו לנו למכונית, אני והעכבר שקיבל את השם ששון בגין, בגין היותו קופצני בכלובו, ונסענו.
ארבעה חודשים לא נהגתי, לא שלילה או משהו, כולם באו אלי, לא הייתי צריך לנסוע אליהם. מייד לכשעליתי על המכונית הבנתי כמה התגעגעתי. מסתבר שגם לנהוג לא שוכחים עם הזמן, כך מצאתי את עצמי משייט לי באיטיות משכרת בשעות אחר הצהריים כשהשמש הופכת את השחור שבכביש לים כסוף, והרהרתי לי כמה נחמד העולם בשעות כאלה, "כל מה שאתה מרגיש הוא זמן דומם בתנועה" שרו פעם REM על חדוות הנהיגה והיום לא יכולתי שלא להסכים.  ואן מוריסון החל לסלסל את איריותו ב88 ולרגע אחד הייתי מאושר. אושר ישראלי כזה, מין חיוך רחב ללא סיבה של אמצע היום. אז נכון שהמינוס גדול כך שכרטיס האשראי שלי בוטל, נכון שנשים לא מכניסות תוכן בחיי, ונכון שמוזיקה הפכה לעבודה לא פחות מייגעת מקטיפת כותנה, אבל לכמה רגעים הכל נעלם. נותרנו ששון בגין ואני, בתוך הנסיעה  מאוחדים עם השקיעה והרדיו הקטן. נסעתי ונסעתי הרבה מעבר למה שתכננתי עקבתי אחרי מכוניות והיכן שהיא פנתה, פניתי אחריה, המשכתי מהופנט אל עבר כדורי גולף ענקים בצד הדרך עד שהגעתי למקום שבו הכבישים מתפצלים וליד הצמחיה המדוללת משהו, של סוף הקיץ במדבר, החלטתי שזה יהיה ביתו החדש של ששון.
עכבר העיר, הרהרתי לעצמי, עכבר הכפר?! הרהר ששון לעצמו, איך זה ששנינו לא מתים על השיר הזה של מאיר בנאי, הרהרנו יחדיו.
הוצאתי את המלכודת ולחרדתי חשתי שהיא קלה מדי, האם ששון כבר לא בתוכה? האם השארתי אותו בבית? אולי בתחנת הדלק? האם ברח בתוך האוטו?
מייד פגו כל הרהורי המצפון שלי והפכו ליסורי תוכחה, אידיוט, קראתי בשמי, למה היית צריך להשאיר אותו בחיים? דלי מים על הראש וקבר בבטנם של חתולים הוא סופם הראוי של כל העכברים.
אך ששון בגין כנראה הבין שלשחק במשחקים של העלמות זה לא נעים, ומייד הוציא את ראשו מתוככי המלכודת שם הסתתר לו או ישן בצינעת הדרך, נו ששון, זה לא נורא אמרתי, זה לא אתה, זה אני, בחיי, אני באמת אבוא לבקר אם אהיה בסביבה.
ששון לא שעה לתחנוני, ובאלגנטיות מפתיעה של אחד שחווה כמה שבירות לב בחייו, הוא הביט בי כמה שניות, משך בכתפיו הזעירות ואז פסע אל עבר הצמחיה בעינטוז זנבנב.
להתראות ששון קראתי לו, ועליתי על האוטו.
בדרך חזרה חשבתי על ברוס לי ומה הוא היה עושה עם הנונצ`קו שלו, אם לביתו לא היו באים רוצחים אכזריים כדי לאנוס את אישתו להרוג את ילדיו, לענות את מורו הזקן ולחתוך את חברו הטוב. מה אתה היית עושה ברוס לי אם לחדר שלך היו נכנסים עכברים קטנים כמו ששון שכמו כולנו מחפשים רק ארוחה חינם ושירותים נקיים עם עיתון בצד.
ברוס לי, הרהרתי לעצמי. כמה שאתה חסר ברגעים כאלה…

ביקור התזמורת – מכתב גלוי למר סלו הרשמן, היקר.

לאונרד ברנשטיין, הפילהרמונית הישראלית, קונצרט לשחרור העיר. באר שבע, 1948.
לאונרד ברנשטיין, הפילהרמונית הישראלית, קונצרט לשחרור העיר. באר שבע, 1948.

שלום לך מר הרשמן היקר. אמש חגגה עירי, באר שבע, שישים שנה מאז שוחררה מידי העות'מנים. לאור המאורע המשמח הגיעה הפילהרמונית במלוא הדרה, קרי זובין מהטה, וירדה עד העיר באר שבע ממש, מר הרשמן. לא במקרה הגיעה הפילהרמונית, שכן לפני שישים שנה, מייד לאחר שחרור העיר, ובעוד הקרבות על הנגב לא תמו, הדרימה התזמורת הפילהרמונית דאז, בניצוחו של לאונרד ברנשטיין, לבאר שבע, כדי לחגוג את השחרור.
היית מאמין מר הרשמן היקר, שלאונרד ברנשטיין בכבודו ובעצמו התיישב לצד פסנתר כנף שהונח על בלוקים רעועים, בעוד נגני הפילהרמונית ישובים על כסאות מאולתרים שסיפק הצבא הצעיר, וכך בשדה פתוח וללא שמץ של אקוסטיקה. נקהל קהל מכל האיזור עד שהכוחות האוריינטאלים חשבו שמדובר בהתכנסות כוחות למתקפה מחודשת על כוחותיהם. אך לקהל שבא לשמוע צלילים מעולם אחר בלב הקרבות, לא התחשב בתנאים הקשים והתפרס בכל מקום אפשרי מסביב לתזמורת. מהשדה הפתוח ועד חומות וגגות הבניינים העות'מאנים שזה עתה נכבשו.
ברנשטין והפילהרמונית הביאו את מוצארט, בטהובן וגרשווין למשחררי הנגב והשמחה בקרב כל באי הארוע היתה גדולה ומיוחדת. לכן אמש ציינו את אותו קונצרט ונגנו את אותן היצירות שברנשטיין ניגן.
אז איך היה אתמול בקונצרט, אתה שואל מר הרשמן היקר?
ובכן זה התחיל ככה ככה, כפי שאתה ודאי יודע מר הרשמן היקר, מוצארט אף פעם לא היה השטורדל של הפילהרמונית. הויולות זייפו קצת, המקצב היה רדום ונדמה כי התזמורת כולה שורה בג'ט לג חמור מהנסיעה הארוכה דרומה והמעבר לאיזור זמן אחר. הפסנתרן הצעיר בשארה הארוני היה מצויין בקטעים המשתרללים מר הרשמן היקר, אבל כדברי המשוררת הלאומית שלנו, נדמה כי לרגשות הוא לא מתחבר יותר מדי,  לא נורא.

בטהובן היה כבר סיפור אחר מר הרשמן היקר. התזמורת התעוררה קצת לחיים ודניאל גורטלר כבר היה הרבה יותר רציני ומלא פאתוס כנדרש מהקונצ'רטו הראשון של בטהובן אם כי שוב, גם אצלו הטכניקה הרבה יותר חזקה מהרגש.
אך בסוף הערב מר הרשמן היקר, אה בסוף הערב היה הרגע המוצלח ביותר. במחווה יפה במיוחד של מהטה והפילהרמונית, חזקו נגני הסימפונייטה הבאר שבעית את חברי הפילהרמונית, לנגינה משותפת של הראפסודיה הכחולה מאת גרשווין. למרות ההתחזקות המשמעותית של כלי הקשת כלי הנשיפה ושלל נגני ההקשה שהצטרפו לתזמורת מה שמשך את האוזן והלב היה דווקא מי שנראה כאילו הרגע הגיח מפתח המשרד לפיקוח על קסמים מספרי הארי פוטר, לבוש כקוסם בין מוגלגים עשה אמש פאזיל סאי קסמים בפסנתר הגרשוויני, מנגן בידיים הפוכות, עושה עיניים לגבירות בתזמורת, מפתה את הקהל ואת המוזה בידו השמאלית בעוד יד ימינו מלהטטת בקלידים וכל זאת בכדי להביא ביצוע חד פעמי מבריק ויוצא דופן לראפסודיה הבלוזית של גרשווין.

לא היית מאמין אילו מחיאות כפיים סוערות קיבל פאזיל הצעיר מר הרשמן היקר. שלוש פעמיים יצא פאזיל אל הקהל והשתחווה במלוא גלימתו בפני מוחאי הכפיים ולקהל לא היה די.אבל, מר הרשמן היקר, רק דבר קטן בשולי הדברים שהעיב על האירוע המוצלח מאמש. אף אחד לא קם ממקומו כדי לציין את הישגו יוצא הדופן של מר פאזיל.
זה אולי נראה כדבר קטן בסכמה הכללית, אך מה שממעניין מר הרשמן היקר, היא הסיבה מדוע אף אחד לא קם. כידוע לך באר שבע עירי, סבלה מאז שנות שחרורה מאוסף מצער למדי של תאונות ואסונות ארכיטקטוראלים.כפי שאמר מהנדס העיר שרשבסקי ב-78'  – "באר שבע תוכננה ללא תפיסה מרכזית, והיא חסרה גיבוש אורבני. מבחינת העיצוב אין היא מתאימה לשולי המדבר, ולמרות שאוכלוסייתה מונים כבר מעל 100,000 נפש, לא נמצא בה קנה מידה וייחוד של עיר גדולה"

ובכן במילים שלו זה נשמע כאילו לא היה תכנון מרכזי לעיר. לא כך היא מר הרשמן היקר.

כמי שגדל וחי בעיר הרגשתי כל חיי, ששרבשסקי טעה ובגדול. העיר אכן תוכננה עם תפיסה מרכזית, ותפיסה זאת היתה תמיד אותה אחת – עינוי התושבים המקומיים.
מהבלוק הכי ארוך ומכוער במזרח התיכון ועד הבטונדות החשופות של אוניברסיטת בן גוריון, מבית הכנסת בשכונה א' שנראה כמו קצה טיל אטומי שממאן להישלח, בואך מנחת חלליות חייזרים של המכללה הטכנלוגית. ממפלצת הבטון שהתהפכה על גבה וגססה בחום עד שהפכה למבנה המכונה "מרכז הנגב" ועד בית החולים סורוקה שבתסיסתו המתמדת להיטמע בסביבה המדברית קיבל צורה של מתקן קידוח במכתשים, קומפלט עם צינורות אלומניום חשופים למרחק ותחושה תמידית של בית חולים בין שיפוץ לקריסה.
משום מה כל מבני הציבור בעיר נראו תמיד בשלבים שונים של חוסר סיום. כאילו ביום הפקודה שכח הקבלן לעשות את הפיניש של הבניין וברח לו רגע לפני סיום העבודה. אין טיח אין צבע, אין תבנית גרפית שתקל על העין, כלום. רק בטון אפור ומזויין שמזיין לך יום יום, בוקר וערב, את הצורה.
למרות שאף אחד לא עשה מחקר בנושא, מר הרשמן היקר, אני חש שהדבר הפיח אוירת יאוש בתושבי עיר הגזרה. כך הלכה וקננה לה תחושה בכל מי שגדל וחי בעיר הזאת, שזוהי עיר ללא סיבה. גרוע מכך, שזוהי עיר שבנייתה לעולם לא תגמר ולעולם לא תושלם.
עיר שננטשה בשולי הכביש הראשי, איפשהו באמצע הדרך בין החזון הבן-גוריוני למלכות תל אביב המתרחקת. עיר שכל פרח וקוץ ארכיטקטורה, זכה לעשות בה שפטים ונסיונות ראשונים,  כדי לעצב אותה כמחסן גרוטאות של רעיונות ארכיטקטורה משונים גרועים ומעוותים באותה מידה. עיר שבה כל מתלמד חדש במשרד האדריכלים נחשב מתל אביב זכה לנעוץ את ציפורניו השלוחות בגוייתה המבוטננת ולהרוס בה עוד ועוד.
כך התעצבה לה באר שבע בין החולות כעיר מוכה. עיר החיה בהווה בצל הסבל, שתמיד רוצה אחורה אל הכאב המוכר, רק מפחד המכה העתידה לבוא. והמכה תמיד באה מר הרשמן היקר, תמיד.
לפני עשרים שנה הוחלט על הקמת  מרכז אומנויות הבמה בבאר שבע. אינני יודע איך זכית אתה מר הרשמן היקר, לכבוד הרב שבעיצוב המקום, אך אין זה חשוב כלל. עשרים שנה שאני הולך במרכז העיר ורואה כיצד מוצב שלט גדול לצד הספריה העירונית  שכה אהבתי, שלט המודיע בתוקף לא מתחייב, שכאן יום אחד, יוקם המרכז לאומנויות הבמה.
שנים באו והלכו התאריכים בשלט זזו קדימה עם הזמן, כל כמה שנים שוב נרשם תאריך יעד חדש ונדמה היה כי עוד פיל לבן הולך וצומח לו בין החולות.
והנה בשנתיים האחרונות החלה הבניה עצמה ממש. ולפתע כבר רואים מבנה. נכון, קצת משונה מבחוץ. נראה כאילו מישהו שמט קסדה של אופטימוס פריים, אשר נשברה לשניים על אדמת המדבר. כדי שלא ישימו לב, צופתה הקסדה בזכוכיות מבהיקות. אבל זה לא נורא מר הרשמן. אין ספק שאומנות צריכות להראות, אחרות, מכובדות. אין ספק שמי שבא בשערי המבנה צריך להרגיש את אנושיתו הקטנה אל מול גודל המוזה הנצחית והשבורה, אשר במקרה זה מיוצגת בידי אופטימוס פריים.
הבעיה היא, מר הרשמן היקר, שנדמה לי כי לא סיפרו לך על יעודו של המבנה. שכן מרגע שנכנסתי פנימה אל תוך הלובי עצמו, עם שלל הזכוכיות, המתכות, המראות הכספיות, ואורות החקירה הכחולים, חשתי, יותר מכל, את אותה תחושת חמימות מופלאה השרויה במרתף הגופות של חברה קדישא.
אולי זו אמירה ביקורת וחתרנית מצידך מר הרשמן היקר, על זה שהאמנות מתה? אולי התכוונת לומר, מר הרשמן, שצרכני האמנות בבאר שבע הם זן נכחד ולכן אתה מזכיר להם את עתידם הממשמש ובא? או שמא אתה חושב שאמנות, כמו ערי הכרך הגדולים שמהם היא מגיחה, חייבת להיות צינית ומנוכרת?
אינני יודע מר הרשמן אך עלי לציין שהמבוא אכן הותיר עלי רושם, איך נאמר זאת –  קטלני?
לאחר תלאות רבות בהן התגוללו עלי ונאחזו בי נשים זקנות שלא הצליחו לפסוע במדרגות הנאצלות והלא נוחות מדי שאתה עצבת, מר הרשמן היקר, קלטה עיני בשטיח האדום ציטוט רקום של שייקספיר – כל העולם הוא במה וכל איש ואישה הם שחקנים בבמה זו, מילא שהציטוט נכתב עם שגיאות כתיב, אך תהיתי מר הרשמן היקר, האם כל הבמות שראית בחייך היו הפקות אייטיז לאופרות של ואגנר, האם בשל כך החלטת שתפאורה תעשייתית ואנטי אנושית היא הבמה הראויה למשחק חייהם של תושבי העיר באר שבע?
אך הרהורים אלו חלפו והיו כאין, בעת שנכנסתי אל ההיכל עצמו מר הרשמן היקר.

אמנם, אינני מגדולי המבינים בארכיטקטורה מר הרשמן היקר. אך אין צל של ספק בליבי, שהצלחת ליצור היכל חד פעמי ויוצא דופן. מרגע שעמדתי בשערי ההיכל סרבו רגלי לעשות צעד אחד קדימה לתוכו. שלל פסי האלומניום התעשייתים, שהקיפו את ההיכל מכל עבר, גופי התאורה שנלקחו היישר מהפקה של סרט מדע בדיוני זול משנות השישים, ובעיקר הזויות המוזרות שבהן הכל היה עומד או יותר נכון – נטוי בקריסה מתמדת, הוטחו בראשי וחדרו למוחי מכל הכיוונים.

לאן שלא פנו עיניי, לא יכלו הן למצוא זיז או משטח ישר כדי להאחז בו. כאב ראש איום וסחרחורת קשה תקפו אותי בבעתה שנמשכת עד עתה, מר הרשמן היקר. אלמלא תמכו בי שני זקנים נחמדים, או שמא נכון יותר לומר, שהיו אלו מקלות סבא שננעצו בצידי גופי מתוך חשש, כי אתיישב במקומות השמורים להם.  כשלתי תיכף ומייד מעל רגליי לנוכח יצירתך המונומנטלית מר הרשמן.
מאחר והחלל התחתון התמלא במהירות בחובבי הפילהרמונית החלטנו לשים פעמינו אל הגזוזטרא העליונה שבהיכל. מייד לכשנכנסו אל הגזוזטרא חשנו את הבחילה חוזרת שוב, האם לא שמע מר הרשמן על מכשיר פשוט כמו הפלס? האם טחו עיני הבנאים לראות שכל הבניין עקום או מעקם את שדה הראיה עד כדי יצירת תחושה של נפילה מתמדת וחוסר איזון?

לכשהתיישבתי במקומי בשורה הראשונה של הגזוזטרא הבחנתי כי אין התופעה הזו מוגבלת אך ורק לי מר הרשמן. כל שועי העיר ופרנסיה החלו ללכת לאורך השורה באחיזה צמודה למעקה או בידיים פרושות לצדדים כדי להשיג איזון כלשהו .
גם לכשישבתי מר הרשמן חשתי כמאיר אריאל לרגע. הייתי חג מועד ונופל כל הזמן אל עבר המעקה. למרות שזו היתה אשליה אופטית שנבעה מעקמומיותו של ההיכל שעיצבת מר הרשמן, כל המופע עבר עלי בתחושה מתמדת של נסיעה ברכבת הרים ללא רתמת בטיחות. כמה שלא תגיד קורבוזיה ופורסטר, מר הרשמן היקר, אין דרך להמלט מהעובדה שההיכל שעצבת עבור אומנויות הבמה, מרגיש בעיקר כמו מחלת ים ארורה.
משמיעה של שיחות הסובבים אותי חזר ועלה הנושא שוב ושוב ודעת כולם היתה כדעתי. איש מאיתנו לא נתקל מעולם במבנה יותר עקום מזה. מעולם לא הייתי במבנה ציבור שכל כך שנא את הציבור שבא לתוכו.
או אז הפליטה מישהי מהיודעות, שלא מדובר בטעות של בנאים גרידא, הפעם אין ש.ג או בנאי עיוור בכדי להאשים. מסתבר שאתה, מר הרשמן היקר, עצבת את ההיכל בכוונה תחילה, כדי לייצר את החויה המזעזעת הזו!!! זאת בכדי להעניק לקהל את התחושה כאילו הוא – קרי הקהל, "משתחווה" לבמה.

ובכן מר הרשמן היקר, אינני יודע כמה זמן בחייך בילית כשאתה משתחווה בפני מישהו, או בפני במה. אך אני כן יודע שאפילו עבד מסור שבמסורים, לא רוצה לבלות שעתיים בהשתחוות מתמדת, האם חשבת על הקהל הכלוא בהיכל הבלהות שלך ה"משתחווה" לבמה באי נוחות משוועת, בעודו מנסה לספוג איזו חויה תרבותית מצד הבמה! מעבר לכך מר הרשמן היקר, כמדומני שהתבלבלת קשות בין השתחוות לנפילה. שכן החויה שההיכל שאתה אחראי על עיצובו מעניקה בעיקר חויה של נפילה וקריסה מתמדת. והרי ברור לכל בר דעת, שמתח פיזי כאבי ראש וסחרחורת קשה הן הדרך הטובה ביותר לחוות את מיטב יצירות האמנות והתרבות של ימינו. הלא כך מר הרשמן היקר?

לאחר הקונצרט יצאתי אל הלילה הבאר שבעי הקריר שבחוץ בראש מסוחרר ובבטן גועשת. בת זוגי לארוע שהבחינה במצוקתי שאלה, "אז אני מבינה שלא נעשה מנוי לתיאטרון כפי שתכננו?" או אז הבנתי, שמרצון או מכפיה לא אחזור להיכל הנתעב הזה. או אז הבנתי שאתה, מר הרשמן היקר, קבעת פה שיא חדש בימי העיר באר שבע. שיא נוסף של ארכיטקטורה שונאת אדם ואמנות, שיא של נתעבות ארכיטקטית שלא נראה כדוגמתו. שיא של אכזריות ציבורית שתאמלל עוד שנים רבות את כל באי ההיכל הזה, ושיא של השפעה שלילית על חיי התרבות בעיר.

מה שניסו להשיג בעשרים שנה של מאבקים, הרסת במחי תוכנית עגומה, נסיונית, מלאת רהב,  וחסרת אחריות כאחת. ואגב, מר הרשמן היקר, כמה מתוך המאה ארבעים מיליון שעלה להקים את מתקן העינויים המודרני הזה לקחת לעצמך? הא, מר הרשמן היקר, מאוד?.
קבעת פה שיא מזעזע ומבחיל של ארכיטקטורה מיזנטרופית וטעם רע. למרבה הצער, לא הוקם עד היום שום בית דין גבוה לפשעי הארכיטקטורה כנגד הסביבה, אך אם יבוא יום והוא יקום, מר הרשמן היקר, הייתי עושה את כל שביכולתי בכדי להביא אותך ואת כל מי שאישר לך את התוכנית ההזויה הזאת, לעמוד לדין בפניו. כתובע הייתי מבקש רק עונש אחד עבורך – לשלוח אותך לחיות חודש אחד בלבד בתוך הבניין שאתה עצבת, מר הרשמן היקר. אני בטוח שלא היית מצליח לשרוד את את השבוע הראשון מבלי לצאת מדעתך כליל ולבקש רחמים בכדי לצאת מהיכל הבלהות שאתה עצבת.

לסיכום מר הרשמן היקר, רציתי לומר לך כל הכבוד. תכננת היכל שבאמת ובתמים ראוי לכנותו – בכיה לדורות. היכל שימשוך אליו רבבות מבקרים מכל קצווי תבל כדי לתהות עד כמה רע, יכול להיות טעם רע. היכל שכל מבקר שהיה בו אמש, תהה כיצד נתנו לאדריכל כה חסר כשרון או שמץ של הגיון בריא, לעצב מקום שמתעלל בקהל מבקריו. בית לחתולה שלי לא הייתי נותן לך לעצב מר הרשמן היקר, מקסימום מרתפי עינויים לשב"כ וגם זה רק לשונאי ציון מרושעים במיוחד.

כל הכבוד מר הרשמן היקר על העובדה שהצלחת להטביע את חותמך על פני העולם הזה. אין לי ספק שההיכל הזה יפרסם את שמך ברבים וינציח את השם סלו הרשמן, לדורות, כאחד מגדולי החלמאים בהיסטוריה האנושית. כל הכבוד על היכולת שלך לגעת בחייהם של דורות מתושבי הדרום, באלפי אמנים שיסבלו מקהל סובל, ברבבות ילדים שיעברו בהיכל הנתעב את חויותיהם התרבותיות הראשונות וכל מה שהם יזכרו זה את מחלת הים הנוראה שההיכל שלך יצר בהם. כל הכבוד לך מר הרשמן היקר שהמשכת את מסורת הזוועות הארכיטקטיות של העיר באר שבע ואף קבעת שיא חדש של טמטום רשלנות ורשעות גרידא. ולפני שנפרד לתמיד, אאחל לך מר הרשמן היקר, ברכה באר שבעית עתיקה – ס'אמ אמ אמק אתה והבניין המגעיל שלך.

סוויטת יום העצמאות – סיפור באר שבעי

השנה הם שוב הקימו את הקרקס מול הבניין של העירייה. האוהל האדום הכחול והלבן הלך ונפרש על הכתם השחור המכוער. לכשהבחין סגן ראש העיר באוהל הגדול דרך חרכי בניין העירייה, לא יכל שלא להתפעם מעצמו:"זה היה רעיון גאוני לשים את הקרקס מול יד-לבנים. המעבר מהשכול אל החירות, מהצער אל השמחה, אני חייב להכניס את זה לנאום שלי השנה". מולו חלפו יושב ראש האגף ומזכירתו השחורדינית. כולם בעירייה ידעו שהוא בודק היטב ומקרוב את  צבעם המקורי של  שורשי שיערה, כולם זאת אומרת, פרט לאשתו.
הסגן חייך לעברם הם החליפו כמה מילות נימוס ביניהם."תבדקי עם המזכירה שלו מה הוא זומם"  לחש לה כשהתרחקו, "הוא נראה מאושר מדי. הוא מתכנן על משהו…"

הלוליינית המיוזעת עמדה והסתכלה על החבל הארוך שהוליך לנדנדה."יבגנייה, עוד הפעם" הרעים עליה קולו של ולאד מנהל הקרקס עב הבשר. ייבגניה נשכה את שפתיה ושוב פעם התחילה לטפס במעלה החבל, "לחייך, לחייך" צעק בכעס. שפתייה נקפצו אוטומטית לתצורת חיוך. "בלאט, הלילה זו תהיה הפעם האחרונה שאני עושה את זה", היא חשבה לעצמה.

בשולי האנדרטה סיים הצוות הטכני להקים את מערך הזיקוקים. החצובות והמטולים כוונו כולם אל מרכז השמיים מעל רחבת העיריה."אשר, תרחיק את שני הבדואים האלו, אני לא מת על זה שהם מסתובבים כל כך קרוב למתחם שממנו אנחנו יורים.  מה אכפת לי מה תגיד להם?!, תגיד להם שזה שטח סגור הערב!!".
הוא התפנה לבדיקה נוספת של השעון המתזמן את מטחי הזיקוקים.  בדק שוב ושוב את הסדר שארגן השנה. קודם הכדורים המתפזרים לכל הכיוונים- בכחול לבן ואדום לרושם, לאחר מכן  מזרקת האש ואז סדרת המטאוריטים השורקים, ואז שוב כדורים גדולים יותר, והחידוש הגדול של השנה – זיקוקי דינור מושהים. כדור ענקי בשלושה גוונים של אדום כתום וצהוב. שממרכזו פרץ מפל מטאוריטים עם  שובלי זהב וכסף אינסופיים ובעלי תוחלת חיים ארוכה במיוחד. הוא הניף את מבטו וראה את שני הבדואים מתרחקים על שביל העפר, מגניבים מדי פעם מבט אחורה לעברם. "זה ממש לא מוצא חן בעיני", הוא חשב  לעצמו.

"מאמא ביתאן" שרכה את דרכה בין הקברים הבודדים. היא פסעה לאיטה על המרצפות הסדוקות שצמחי האביב המפציע החלו לכסות את שוליהן. שמלתה וכיסוי ראשה השחורים הפכו את דמותה הקטנה והעגלגלה לסימן קריאה שחור בודד לחלוטין על רקע לובן הקברים שנצצו בקרני השמש האחרונות של היום.
פחימה הכיר את ה"אלמנה השחורה" היטב. מזה שנים שהייתה הראשונה להגיע אל בית הקברות ביום הזיכרון והאחרונה לעזוב אותו. בליבה ספרה "מאמא ביתאן"  את צעדיה בין קבר בעלה לקבר בנה. היא כבר עשתה את הדרך מאות פעמים. כל קבר שחצץ בין שניהם,  סימן עבורה עוד כמה חודשים, זיכרונות  ימי חסד שנתנו לו, ולה, במשורה. הנה החייל שנהרג בתקרית, כמה ימים אחרי בר-המצווה שלו, והנה החייל שמת בתאונה, בדיוק ביום ההולדת שלו. כל הקברים הללו – כמו דפים שנתלשו מיומן החיים והופקעו לשימושה הפרטי, היו סימני דרך בשביל החיים של בנה, עד אשר הלך לפגוש את אביו.

חוקרי המשטרה הצבאית קבעו שזו הייתה התאבדות. למרות הרגישות הגבוהה לאלמנת חלל ממלחמת יום הכיפורים, הם סרבו להכיר בעובדה שאולי מותו של בנה היה בסך הכל משחק מיותר בנשק במסגרת שמירה בסיסית. "מאמא ביתאן" מששה את השקית מבחוץ . היה משהו מרגיע במוצקות של הקנה בידיה . היא המשיכה בדרכה האיטית אל עבר קבר בנה…

הערב שקע אל הים ופרש על קצה הבלוקים שמיכת צמר שקופה, מותיר את צפון השכונה בעלטה כחולה.   על הרצפה היה שרוע איש בלונדיני לבוש מעיל גשם ארוך, שערו הבהיר אסוף בקוקו קטן משוך אל עורפו. ממש לידו הוטח מהשמיים שריון חזה מברונזה עתיקה, קיפץ לשנייה ואז התגלגל על צידו  ודמם. מוטל באמצע הרחוב כמו היה אביזר תפאורה מסרט אחר- חסר שייכות כלשהי. השריון הסב את תשומת לבם של שני נערים שעברו שם עם פטיש חמש קילו מפלסטיק. מאחר והאיש שכב ללא תנועה על הרצפה, הם  החלו להעיר אותו עם כמה נוגרות לראש, בקטנה, עם פטיש הצפצפה.  כשהתעורר מול עיניהם הופתעו לראות את עיניו הצלולות בוהות בהם,  כמי שמגיח מעולם אחר לחלוטין. הם המשיכו בשלם אולם כשהחל האיש לצחוק  כמשוגע, נבהלו, תפסו את שריון הברוזנה והחלו לברוח. מותירים את המלאך לשעבר תוקף בחמת זעם את השלט שקבע כי סיאטל היא העיר התאומה, לעיר שבה הוא נמצא…

בכניסה הצפונית של העיר בריג'יד המטורפת כוונה את התנועה . עומדת על הכביש לצד הסטקייה של עמרם, ולאור הנאון המחוק כוונה את המכוניות שבאו בשערי העיר. נוזפת בהן על מהירות יתרה. מקללת בערבית את הנהגים הממאנים להקשיב להכוונותיה, מקמטת את מצחה בחמת זעם שוב ושוב על המכוניות שלמרות הדגלים המתנופפים מחלונן,  אף פעם לא עוצרות לידה  ומכה בפחיהן נמרצות בכל פעם שאיתרע מזלו של מי מהנהגים והוא נתקע באדום ליד הפינה שבה עמדה.
"תגיד אין לנו שום דרך לעצור אותה" שאל השוטר יגודייב הצעיר את השוטר הררי.
"ברור שיש אבל למה לנו. תראה איך היא עושה לנו את העבודה?"
"אתה אומר לי שלקלל נהגים  ולכוון את התנועה שנוסעת זו העבודה שלנו???"
שניהם פרצו בצחוק.

לאחר ימים ארוכים של ניסוי ותעייה הצליח תומר, בחסות החשכה להשתחל פנימה אל תוך המטוס. המטוס הונח כמונומנט למוזיאון חיל האוויר על ידי ראש העיר המעופף, היישר בלב שכונת המגורים החדשה. חדשה באותה צורה מיושנת המאפיינת שכונות חדשות. חרטומו של המטוס כוון מערבה אל המרחבים הכחולים של צפון הנגב כאילו היה רוצה לזנק ולעופף בכל שנייה.
בתוך המטוס, שלף תומר את הפלאפון מכיסו האחורי. האור הקלוש של המסך המואר האיר את פנים המטוס, הוא חייך בזדוניות מה, אצבעותיו הזריזות רקדו על המקשים. לאחר שנייה קצרה נשמע הקול מעברו השני "הלו?".
"אחי, תקרא לכולם שיגיעו לכיכר המטוס. עושים שכונה על הגרוטאה הזו ושיביאו איתם את כל הנפצים והזיקוקים שהם יכולים למצוא"

בריג'יד הלכה במורד שדרות הנשיאים. מדברת עם עצמה באותו שטף נזעם ולא מובן. שטף שרק אנשים שהלכו לאיבוד עמוק במבוך מוחם-מסוגלים לו. כשהבחינה בו נעמדה והתבוננה בסקרנות באיש שהיה טרוד בהריסתו של השלט באמצע הגן  .
היא משכה בכנפיו שבלטו דרך שני קרעים במעילו השחור. מעבר לכתפו הוא  סינן לעברה בזעם: "לכי, זה לא עניינך…" אולם כשהמשיכה לצבוט את כנפיו בפליאה, הסתובב, הביט בה וראה את עיניה המבולבלות. הוא כעס על עצמו שכך התנהג.  לקח את ידה השחומה בידו הקרה והעמיק את מבטו אל תוך מצולות עיניה.  היא הביטה בו  כמי שלראשונה בחייה מצאה מנוח לנפשה המעונה. לאחר כמה שניות של מבטים ללא מילים נפנו השניים ללכת אל עבר החגיגות אוחזים ידיים.

בבימה המרכזית הכרוז המשועמם עוד ניסה להלהיב את הקהל: "חברים וחברות. הלילה, סגן ראש העיר,  אישית הבטיח שיהיו פה זיקוקים כמו שאף אחד,  אבל אף אחד עדיין לא ראה". באותו הרגע כולם צחקו. היה נדמה להם שזאת בדיחה די מוצלחת-גם אם על חשבונם. רק מעטים מבאי השורות הראשונות ראו איך המבט של הכרוז הופך למטורף כשניגב את הזיעה הקרה ממצחו וקרא ללא שמחה ובדרכו המתלהמת  "ועכשיו גבירותיי ורבותיי: קבלו במחיאות כפיים סוערות את להקת המחול המקומית שלנו – "יעלות השממה".

הטמפרטורה בתוך המטוס עלתה לרמה במעט בלתי נסבלת, "עוד מעט אני גומר" עודד תומר את עצמו. ידיו דיפנו את שיפולי הגוף הצינורי בעוד ועוד חזיזים ונפצים  שהושיטו לו חבריו מבחוץ.

"מאמא  ביתאן" התיישבה על קצה הקבר, הניחה את המקל לצידה. הוא נשמט והחליק, היא לא טרחה לחפש אותו בעלטה שמסביב, היא ידעה שהיא לא תצטרך אותו יותר. שפתיה נמתחו ורטטו למה שהיה נדמה כחיוך עצוב במיוחד, אולם אף אחד לא היה שם לראות את הרגע הנדיר שבו "מאמא  ביתאן" חייכה לראשונה מזה עשר שנים.  היא הניחה את השקית על ברכיה ושלפה מתוכה את האקדח. בעלטה השחורה ששררה בבית הקברות, עלטה שנדמה כי הפכה שחורה יותר בשל האורות הרבים בבניינים הגבוהים שהקיפו את עיר המתים. היא לא יכלה להבחין בקוי המתאר של האקדח, היא הניפה אותו אל מול עיניה וכל מה שראתה היה שחור על גבי שחור.
בתנועה מכאנית ואגבית, היא שחררה את הנצרה.

אשר עישן ודיבר בפלאפון עם מישהי. הוא לא הבחין בשני הבדואים שהתגנבו מאחוריו והחלו לשנות את  זויות  השיגור של מטחי הזיקוקים.

ייבגניה התכוננה לתורה. בתנועה לאה השתחלה אל תוך בגד הפיה שלה, הכנפיים המהודקות עם החבקים ממתכת דקרו ועקצצו את גבה. מרחוק היא שמעה את מוזיקת הקרקסים המסיימת את הקטע של הליצנים והפילים וידעה שתורה מתקרב. ולאד הרעים בקולו:"ועכשיו גבירותיי ורבותיי- היא פיה היא לוליינית היא – ייבגניה המעופפת על הנדנדה."  היא פרצה אל הקהל דרך מסך הבד, היא לא סבלה את מחיאות הכפיים…

"מאמא ביתאן" כיוונה את האקדח אל ליבה, לקחה נשימה אחרונה ואז העלתה אותו בהיסוס אל רקתה.

 מעבר לגדר השיחים קפץ תומר מתוך תא הטייס חוט ההשהיה שהוא גנב מאחיו החייל היה עדיין בידו. בהליכה נמהרת הם התרחקו אל צידו השני של הכביש והדליקו את הפתיל…

מטח הזיקוקים האיר את עיניה של בריג'יד, היא אהבה את האורות האלו בשמיים, קורט  החזיק  את ידה והיא קפצה ורעדה מהתרגשות. בשפתה הפרטית היא צחקה ורקדה מסביב לעצמה בוהה בשמים וצועקת משפטים במרוקאית ובעברית רצוצה. אנשים התבוננו בזוג המוזר בבלונדיני יפה התואר שנראה ככוכב רוק  הרוקד וצוחק בלב ההמון עם בריג'יד המשוגעת.

היא הביטה בזיקוקים המרוחקים, האורות ריצדו על רקע השמיים האפלים, היא לא יכלה לסבול את השמחה הזו שהשכיחה בבת אחת את המוות.  היא חשבה על המבטים המתעלמים ממנה באוטובוס, מחפשים לאן להסיט את המבט ממבוך השחור האנושי. היא אף פעם לא נשברה. סרבה להסיט את מבטה נעצה עיניים שחורות עמוק לתוך עיני האנשים – רצתה לומר:"שלא תשכחו שזכותם אתם יכולים לשמוח". אבל בפנים הרגישה חלולה כשחקן שמת על הבמה בתחילת המערכה ונשאר לשכב שם באורות המבהיקים עד רדת המסך. הדי הירייה הדהדו מכל הקברים והמצבות בחלל בית הקברות. איש לא שמע אותה. "מאמא ביתאן"  נפלה לאחור והדם שזרם מרקתה מילא בשחור סמיך את האותיות השקועות בשיש – "נפל בעת מילוי תפקידו".

האש פרצה בבת  אחת מפתח הפליטה של המטוס ורק התגברה, המטוס רעד על כנו כמתגעגע אל תחושת התועלת שנוצקה בו מחדש. לאחר כמה שניות של רטט התנתק הכן והמטוס עף כחץ שלוח היישר אל השמיים.
תומר וחבריו הביטו בעניין בהלם מוחלט, הם  שכחו להפסיק את שידור הארוע בפלאפונים שלהם.
"וואו, בן זונה",  "תגיד חשבת שהוא יכול לעוף  בכלל ???","עד לאיפה הדבר הזה  יעוף ???"

מטח הזיקוקים המרכזי עמד לצאת לדרכו, הוא לחץ על הכפתור  היה משהו מוזר בזוית שבה הם עפו, הוא התבונן לעבר שדה השילוח ומייד קלט את שקרה "אשר…." הדהדה הצעקה במורד הגבעות
הנמוכות. אולם זה היה מאוחר מדי. אשר כבר לא שמע, הדם שתת מצווארו והוא חרחר אל הפלאפון  שנותר פתוח בידו  וצרצר בקול רדיופוני מרוחק- "אשר, אשר, ל מבינים אותך מה אתה אומר???"

הזיקוקים פגעו בקצה האוהל והציתו אותו בבת אחת.  שובל המטאורים  ניטח אל הקהל. הפניקה השתלטה על האוהל. השריפה קיצרה את כבלי החשמל והאורות כבו.  אולם הזיקוקים והאש שאחזה בצידי האוהל האירו את פנים הקרקס כמחזה בלהות. בין צרחות הילדים שנרמסו לאנקות  הפילים המפוחדים שהאש הקיפה אותם מכל עבר, לא שם לה איש לצרחות השמחה של יבגנייה,  שעוד עופפה לה על הנדנדה למעלה בין הזיקוקים והאש המאכלת את בד האוהל,  וכנפיה בוערות.

מלכתחילה הוא לא אהב את הרעיון לעמוד בפתח הרחבה וללחוץ ידיים. הוא שנא את התחושה הדביקה הזו שאחזה בו כשהם נגעו בו בידיים שלהם. דביקות מנזלת ילדים, לחות מקצף ומחוספסות מאבק. יועץ התקשורת החדש מתל אביב שכנע אותו. סגן ראש העיר נעמד ללחוץ ידיים, הוא כבר לחץ לעשרות אנשים, הוא אפילו לא שם לך לזיקוקים שפגעו  בקהל  ובפניקה המשתוללת, הפיל הגיח מאחוריו  והדבר האחרון שהוא ראה היה את פניהם המופתעות של עוזריו הנמלטים וראש האגף בורח הרבה לפני אשתו.

בריג'יד הייתה מאושרת משמחה.  היא עברה בין האנשים המתים והגוססים. לקחה מהם את מכלי הקצף, את הנחשים המבהיקים באור פלורוסנטי, ועטפה את עצמה בהם. היא פזרה את הקצף לכל עבר רוקדת מאושרת מכל האש הזו מסביב. בניסיונו לגונן עליה מפני האנשים הנסים דחק אותה קורט קוביין אל הבמה. היא המשיכה לרקוד לצלילי המוזיקה שמשום מה המשיכה לשדר ללא הפרעה בתוך הזוועה – "ריקודי עמבה"

המטוס עשה את דרכו מתוך החושך אל עמק האור שלמטה.  הסתחרר והאיץ את נפילתו ככל שהמבנה האפור של העירייה התקרב אליו במהירות.  צליל הצלילה שלו החריש אוזניים

הכרוז הביט אל הרחבה הבוערת. הרעש של הסירנות המהבהבות התמזג בחרחורי מערכת הקול וזעקות ההמונים הבורחים. הוא ניגש אל המיקרופון דפק עליו כמה פעמים. בצורה מפתיעה הוא עוד היה מחובר למערכת ההגברה. הוא חייך לעצמו בסיפוק ובקול איטי הרעיד את הרחבה "גבירותיי ורבותיי,  סוף כל סוף,  העיר הזאת שילמה על כל מה שהיא עשתה, לילה טוב לכם וחג עצמאות שמח…"

האנדרטה

(צילום: עמנואל מן – וויקיפדיה)

הכי אהבתי את המגדל האמצעי. הייתי ילד קטן, כל שבת יוצא מהבלוק של סבתא, עובר את פסי הרכבת, לפעמים הייתי מתעכב לאורך המסילה,  שם מטבע של לירה על אחד הפסים ומחכה שרכבת המכולות הענקית מממפעלי ים המלח תעבור ותעשה מהלירה פיתה מתכתית דקה ושטוחה. ממשיך דרך השדות המוזהבים של סוף הקיץ אל עבר הבטון האפור הזה שעמד שם מעל הכל. צופה ומתריס כאחת אל מול העיר שפרושה מתחתיו.
כשבאת מהשדות ועמדת מתחתיו. המגדל הענק נראה כמו אצבע משולשת שמישהו הניף כלפי השמיים.
אהבתי את התחושה  של להיות קטן כל כך מולו, אף פעם לא חיפשתי את אלוהים אבל הרגשתי שסוף סוף מצאתי משהו גדול מהחיים.
פעם הוא היה פתוח לקהל, הייתי פותח בקושי רב את דלת המתכת הכבדה שאבני החצץ והחול חסמו את סיבובה ומטפס במדרגות הלולייניות עד קצהו.  מבעד החרכים הסתננו להן קרני השמש והאירו את  זכרונות אבן החול שהתפוררה לאבק ברחבי המגדל,  והרוחות השורקות שחלפו ביעף מעל בקעת באר שבע האביקו את כל החלל האפור הזה.
חשבתי עליו כמה וכמה פעמים. על צעדיו האחרונים במעלה המדרגות, האם הוא חשב על המוות הקרוב, תהיתי אם  גם הוא כמוני, לקח איתו אבנים להטיל מראש המגדל כלפי מטה. אולי רצה לדעת כמה זמן יעוף לפני שיתרסק? אולי התמלא היסוסים ורצה לשכוח מהכל ורק עצבות מעופה של האבן כלפי מטה שכנעה אותו סופית?
לא הכרתי אותו ואינני יודע למה הוא בחר להתאבד מקצה המגדל, או ככה לפחות ספרו הילדים בשכונה. אחר כך חתמו את השער ומאז נותרו רק הזכרונות .
הייתי בא לשם המון, לשכב בשמש על קצה כנף המטוס המאובנת, להשען בצל מתחת לירכתי אוניית הבטון שעלתה על שרטון.  לזרוק אבנים ולצעוק בקול גדול אל תוך העיגול המנוקב שההדים היחודיים שלו שבו את דמיוני בכל פעם מחדש,  לשוטט במבוך המרובעים של המנהרה המתכווצת ומצטמצמת.
כשהגעתי לצבא הייתי רואה אותו מרחוק בכל הניווטים, מסמן לי שוב ושוב את הדרך הביתה, "אשכרה כוכב הצפון של באר שבע"  צחקו עלי החבר'ה בפלוגה לכשספרתי להם על הסטיה הניווטית שלי.
"לא בדיוק", אמרתי "רק משהו שיזכיר לי את הבית."
באתי איתה פעם כשהיא רצתה להוציא את כלב לשוטט בטבע,  באתי איתה לשם כשהיא רצתה לראות מזוית אחרת את באר שבע, באתי איתה לשם כשהחיים שלה הפכו לאסון גווע.
היא אף פעם לא חזרה איתי  לשם. אמרה:"האפור הזה מדכא אותי". לא ידעתי אם התכוונה לבטון שמסביבה,  לעיר שפרושה מתחתיה, או לחייה בלב האמצע. למגדל זה לא שינה, הוא נותר דומם כשהיה.
היום אני עובר מתחתיו בדרך לביג. דרך זגוגית המכונית המגדל כבר נראה קרוב יותר, קטן יותר. לפעמים אני מרגיש אבוד כמוהו, לבדי באמצע המדבר צופה אל האופק הרחוק כמגדלור שמחפש את הים.

מודעת השידוכים הכנה ביותר שיש

     (צילום: אנטון דפטון )

אני יודע שאני חורג מהתפריט המוזיקלי הרגיל שלי כאן, (ואני מקוה שזה בסדר מבחינתכם, כל מאתיים וכמה קוראיי הקבועים )  אבל כבר שנה שאני עובר מדי שבוע ליד המודעה הזו, ממש  לא רחוק מהבית שלי, ולא יכול שלא להצדיע לאיש ולכנות הטוטאלית שלו בכל פעם מחדש. אז לכל בוגרי אתרי ההכרויות ברשת ולכל השאר הנה לכם מודעת השידוכים האמיתית והכנה ביותר שבה נתקלתי אי פעם.

אגב המספר טושטש בכוונה.  ידידה שלי התקשרה אל הבחור לפני כמה חודשים וכנראה שהאיש מצא את מבוקשו (מה שלא הפריע לו לנסות ולקחת את מספר הטלפון של ידידתי, לכל מקרה שיהיה 🙂

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: