בכטין הבוכה וקרנבל המאה 21 -על ההופעה של סטטיק ובן-אל בהיכל מנורה.

 

כשיצאתי מההופעה של סטטיק ובן אל בהיכל מנורה, ביום חמישי האחרון, חשבתי על היום שבו האינטרנט נולד בחיי, ולא הצלחתי להיזכר בו. אני זוכר היטב כל יום שבו נולדה אחת מבנותי, אני זוכר את החיים שלי לפני שהן היו, אבל למרות שאני זוכר את הפעם הראשונה שהתחברתי ב1996 עם צווחות לטאה מעונה למודם של האוניברסיטה, וגלשנו לאתר הסי.איי.איי לראות את הסיכום של האמריקנים על ישראל, אני לא חש שזה היה באמת ה"אינטרנט", רק דף מידע. ואז בא עוד דף מידע, נפסטר, אייסיקיו, מייספייס, פורטלים, דפי מעריצים, פורומים, אמזון, סולסיק, איביי, יוטיוב, פייסבוק…
בסתר ליבן, מהפכות מודרניות חולמות להיות רגע ריאליטי – עלומות לפניו, כוכבות על אחריו. אך האמת היא שהן פיחות זוחל במהירות העור. מתפשטות מהתרסקות טייסי קמיקזה נחשוניים, מתמסמסות לאיטן דרך חוט שדרת מובילי הטעם הבינוני עד שהן מגיעות מדוללות כמעט מכל ערך, ומתפשטות ממותגות וצרכניות בקצה הזנב הארוך, במרחב ההמוני.
שלשום הגעתי להופעה של ססטיק ובן אל בהיכל מנורה תל אביב, והבטתי עמוק אל תוך הזנב הארוך של מהפכת הוירטואליה כפי שאף פעם לא ראיתי, רגע זן מזוקק כהצצה ישירה אל המציאות.
עכשיו אחרי שצחקתם לגלגתם וכו', בואו נתחיל מהסוף, מדובר במופע יוצא דופן של סטראוסודיום-גלוטומט. טינדר-פופ ללא שבריר שניה של נפילת מתח או הפסקה לנשום. אי אפשר שלא להעריך את זה שהשניים והצוות שמלווה אותם, העמידו מופע שגורם לכל ההופעות שראיתי בעשור האחרון להראות כאילו היו סרטים מגורענים בשחור ולבן שהוקרנו בסלו מושן.
לפני שנים רבות הכתיר אחד החושבים הגדולים של המאה העשרים מיכאל בכטין, את מהות הקרנבל כמרחב שבו מתרחשת חציית הקווים המוכרים של האסור והמותר, הפיכת הסימנים על פיהם עד שהשולי הופך למרכזי, פעולות הגוף והפרשותיו מחליפים את המוח כמוקד עניין, והמעמדות הנמוכים תופסים את מרכז הזירה, עד שההמון המשועבד מוכתר למלך. מקום וזמן בו מוגדר הקרנבל כניגוד למציאות היומיומית המשמימה. מרחב המשמש כאנטיתזה מאתגרת עבורה, אירוע הוליסטי אשר פותח לדיון מחודש את סמליה ואורחותיה של המציאות היום יומית. אירוע רווי בסמלים אמביוולנטיים. "סמלים שמכילים דואליסטיות ומאחדים שני קטבים מנוגדים של שוני ואסון"
ההופעה של ססטיק ובן הבהירה לי כמה התרחקנו ממושג הקרנבל של ימי הביניים, ואני בטוח שלו נכח בהופעה אמש היה בכטין מנסח מחדש את מושג הקרנבליות שלו.
הקרנבל של זמננו הוא ההפך המוחלט מהקרנבל הבכטיני. כול כולו סימולקרת מרשמלו מורעל, המשתמשת בכל הסממנים החיצוניים של קרנבל שבו הגופני חוגג על פני השכלתני. הופכת אותו לקרנבל שיכול להתקיים רק במוח המנותק כמעט כולו מן הגוף כליל. אסופה של גירויים חזותיים וקוליים שכל תכליתם היא אחת – לרתק את המוח המורעב לעוד גירוי שכלתני של עונג. משהו שיסיט את הדעת מהעיסוק בדבר היחיד שחשוב בעידן המודרני – ה"אני".
זהו סוד ההצלחה העצומה של הוירטואלי, כל כולו מעוצב בכדי למקסם את האני שלך על פני היקום שמעבר לו וההופעה של סטטיק ובנאל היתה ההופעה הראשונה של המאה ה21 שראיתי בחיי.
אין לי טענות לססטיק ובן אל, הם גולשי גל התקופה ומאוד טובים בכך. זה לא סוד שאני חושב שהם מוזיקאים חשובים מאוד ובעלי השפעה עצומה על התרבות הישראלית. אני מלא הערכה על זה שהצליחו לגרום לאלפי בני אדם להביט על הבמה במשך שעה ועשר דקות, מבלי שיביטו במסך הנייד פרט לצילום או תיוג האשטאג לשיר החדש של השניים.
מעבר לכך אני רוצה לציין שני אירועים חריגים בהופעות פופ. במהלך השיר "ברבי" העלו השניים לבמה אורחת כבוד. בהתחלה חשבתי שמדובר בנטע ברזילי, אך בסופו של דבר התברר שמדובר ברקדנית מלאת גוף ובעלת צמה דומה שעונה לשם פלג. פלג רקדה בצורה מעוררת השתאות. המהלך הזה לשים את הנלעג והמושפל לרוב, במרכז הבמה הנוצצת ועוד בשיר שעוסק ב"ברבי" הבהיר לי איזה מרחק עברו השניים מאז שהוציאו את השיר לפני שנתיים, את ההבנה העמוקה של מעמדם כמעצבי תרבות. השניים בוחרים להשתמש בכלי הזה כדי לקדם את האג'נדות הפוליטיות שלהם. אבל לא פוליטיקה במובן הפרימיטיבי שלה, זו שעוסקת בגורלו של עם, בחוק הלאום, וקרבות על הגדר. אלא הפוליטיקה היחידה שבאמת חשובה לאנשי הוירטואלנד, אלו שכבר חיים בעתיד – פוליטיקת האני.
הדבר השני שהדהים אותי היה משחק. באמצע ההופעה התיישבו השניים לבדם על הבמה וערכו מירוץ מכוניות בסוני פלייסטשן כמדומני שהוקרן על המסך הענק. בעוד חצי מהקהל מעודד את בנאל והחצי השני את סטטיק.
הרגע הזה אתגר את הבנתי. כל כללי הטקס של ההופעה הופרו לרגע. ולפתע חשבתי על ברכט ושבירת הקיר הרביעי שלו. שכן המשחק הזה גרם לכוכבים שעד לאותו רגע היו במרחק מטרים ספורים מהקהל אך אלפי שנות זרקורים מעליו, להיות לרגע נגישים, לא צפויים, בני אדם ולא יצורי יוטיוב בגודל על טבעי.
נתיבי חיי הובילו אותיי לעמדה של מי שצריך לעזור לאנשים צעירים לזנק אל העולם עם חזון אמנותי משלהם. כולם מצוינים, חלקם מעולים ומיעוטם מופלאים, ועדיין בשנים האחרונות התחושה שלי היתה שלכולם חסר איזה רעב אמיתי לנסות ולנצח. קצת כעסתי עליהם, שכן אני זוכר את עצמי בתחילת הדרך עם רעב לכבוש את העולם, במבט מפוכח לאחור לא הצלחתי בכל המובנים שחלמתי עליהם, אבל אני זוכר את הרעב והרצון לעשות את זה, אל מול מה שנראה אז גבהים בלתי אפשריים.
אך לאחר ההופעה הזו, אני מבין אותם ואפילו מעריך אותם מחדש. כשאני מביט בצעירים האלו שצריכים לעלות על במה ולהלחם על תשומת לב הקהל מול הופעה כמו של ססטיק ובן אל אני מבין שהסיכוי שלהם לרתק את הקהל הגדול בדרכים המסורתיות, שואף לאפס, מלמטה.
התזמון המוזר של ההופעה יום לפני שהתפרסמה הכתבה שלי על יצרני הגיטרות הישראלים ויום לפני מצעד הגיטריסטים הגדולים של כאן 88, גרמה לי להרהר כל הדרך חזרה לבאר שבע, על האבולוציה של המוח, המוטציות הסמויית מה MRI של איברי החישה והפרשנות הקוגנטיבית שלנו.
התבוננתי בבנותיי הישנות במושב האחורי (הן התירוץ הרשמי לנוכחותי בהופעה) ותהיתי האם הן כבר תוצר אבולוציוני של מרכזי עונג וחישה שונים מהותית ממני. בסתר ליבי אני מקווה שלא, כי המשמעות היא שאני איש המערות מהמאה העשרים, והן ילדות החלליות אל מרכז העונג במוח, אך משהו בי מתעקש שכן.
כשאני חושב על תפיסת העונג של אנשי אסכולת פרנקפורט, אני מבין שהמהפכה שהם התריעו מפניה הגיעה לכאן. אדורנו צדק, בעלי ההון הבינו את מה שהאמנים מסרבים לקחת עליו אחריות, האמנות היא כלי נהדר לשינוי תודעה, ולכן שועבדה כליל בידי בעלי ההון הסמויים מן העין, בכדי לרדד אותה לכדי הפקת מיץ פטל של עונג מזוקק מהתרבות.
מהפכת הוירטואליה הושלמה, העולם שהכרתי לפני האינטרנט אבד לעד. כל טקסי התרבות שהכרתי, ואני ורבים עוסקים בהם, רלוונטים למעשה כשחזור קרבות מלחמת הפונים הראשונה. עבור בנותיי הופעת רוק עם נגנים חיים כמו של אבא (ביום שני הקרוב בעשן הזמן, אם תהיתם מתי…) שרק מנגנת ושרה את שיריה תראה לבנותיי כרישומי פחם בדגם מיניאטורי של הדבר הוריטואלי, ה"אמיתי".
חשבתי על כל אלו אמש, בראשי התנגנה פראפרזה על שירה של נעמי שמר:"אני מקלדת מישהו כותב עליי…", אבל לא רציתי לכתוב את זה. שכן זה היה יום שכולו גיטרות – הכתבה על יצרני הגיטרות, מצעד הגיטריסטים. בשלב כלשהו הוצאתי את אוסף הגיטרות שלי ונגנתי עם הגיטריסטים הגדולים של המצעד. התענגתי היטב על הרגע והגיטרות השונות. אולם כשניגנתי שמעתי את בלוז שעון החול, ומתוכו הדהדה השיחה המדומיינת בין מרקו פולו לקובלאי חאן בפתיחת "הערים הסמויות מהעין" ספרו הנפלא של איטלו קאלווינו:
״בחייהם של שליטים״, מגלה קובלאי חאן למרקו פולו, ״מגיע רגע מסוים שלאחר גאות רגש הגאווה על מרחבי האינסוף על השטחים שכבשנו, אחרי העיצבון וההקלה גם יחד שבידיעה, שלא יחלוף זמן רב וכבר נוותר על כל מאמץ להכיר שטחים אלה ולהבינם״.

 

הדג האנלוגי שלא רצה להיות דיגטלי – ז'אן מישל ז'אר, הופעה במצדה

לפני הרבה שנים לקחה אותי מערכת החינוך הישראלית והשביעה אותי ששנית "מצדה לא תיפול", בסדר בסדר מלמלתי, אבל תפול לאן? ולידי מי? הסתכלתי סביב, ים המוות הדליח בשקט ממול, והתחלתי לתהות מה הפריע לשליטי אימפריית רומא שכמה משוגעים המתבצרים על הר בקצה העולם, מטר וחצי מסדום.

הו זו נקודה אסטרטגית ענו לי, זה שולט על כל המרחב.. איזה מרחב? מרחב הכלום אבק וחול שמסביב. דרכים אסטרטגיות, בושם האפרסמון היה הקריסטיאן דיור של העולם הישן. נאמר, שבושם כל כך "חשוב" נמצא בשליטת כמה משוגעים בראש הר, לא עדיף למצוא מקום אחר לייצר את הבושם, למה כמה עשרות יהודים תקועים על הר בקצה המדבר מטרידים כל כך את האימפריה הרומית?

בדיוק אותה שאלה חלפה בראשי באמצע ההופעה של ז'אן מישל ז'אר למרגלות המצדה. אני לא האימפריה הרומית אבל היה משהו מטריד במיוחד בזה שכמה אלפי יהודים עמדו מתחת למצדה, אל מול חייל הלגיון האלקטרוני שעושה כמיטב יכולתו לשמח אותם, אבל בפועל רק גרר אותי מטה מטה אל מעמקי הדכאון.

כילד הערצתי את התקליטים של ז'אר, בעיקר את אוקסיג'ן. איך אפשר שלא? האיש יצר מפות חשמליות בזמן. הסיע אותי לחלל החיצון כדי לראות דברים שלא שמעתי מעודי, חופי חלום מוזהבים ודיונות אנלוגיות קסומות, אבל בסופו של דבר החזיר אותי הביתה לארוחת ערב ושנת חלום מחויכת. מעט מאוד אלבומים שבו את דמיוני כמו הצלילים של ז'אר, היה בהם איזון נדיר בין מנגינות שדוורים חשמליים יכולים לשרוק לצלילים שאפשר רק לחוות כתנועת שדות מגנטים, הנסיוניות והמורכבות שהוא העמיד מול אוזניי, אף פעם לא באו על חשבון סקרנות המסע, החיוך האנושי, ובעיקר הקסם המלודי. איכשהו אצל ז'אר דרך כל הצלילים המסונטזים חלפה תחושה עמוקה של אנושיות מתפרצת ומלאת חיים, אנושיות קורנת ליברלית, ומודרנית בבסיסה, המודרניזם של ז'אר היה כזה שהאמין שהטכנולוגיה תעשה אותנו טובים יותר, ולמרבה הצער אלו בדיוק הדברים שהיו כל כך חסרים בהופעה המתה של ז'אר במצדה.

מזה הרבה שנים שאני מקונן על אובדן היכולת לשמוע מוזיקה באיכות רפרודוקציה נורמלית ומעלה. מילא שפורמט האמפי3 שיוטיוב הרס את היכולת של האנושות לשמוע בחדות ומלאות צליל יפה, לפני כמה שבועות רציתי לנגן דיסק בחדר מלא מחשבים ניידים, ובאף לא אחד מהם לא היה כונן.

"אל תדאג, כל עוד יש מוזיקה חיה, הכל יהיה בסדר" הרגיע אותי חבר לפני שנים כשהתלוננתי שוב על איכות הצליל המזעזעת שדורנו נחשף אליו שוב ושוב.

אז מבלי ששמתם לב בשלוש השנים האחרונות התחוללה מהפיכה מזעזעת בעולם הסאונד, כל ההופעות הגדולות ובינוניות זנחו את מערכות הצליל האנלוגיות ועברו למערכות דיגטליות. למה? כי זה נוח. במקום לסחוב טונות של ציוד חשמלי, כל מה שצריך זה מיקסר קטן והכל ממוחשב בפנים. אבל מהצד שלי כמאזין, זה אומר רק דבר אחד. זה פשוט לא נשמע נכון. וזו לא רק המערכת אלא גם העובדה שלפתע פתאום כל איש צליל בהופעות קיבל גישה אל מאות פרמטרים של שליטה על הצליל במקום הבודדים שהיו לפני כן, התופעה הזו גוררת אחריה התעסקות יתר והעמסה של תוספים על כל צליל. בהופעה של ז'אר זה בלט במיוחד שכן על הבמה עמדו כמה מהסינטיסייזרים החשמלים המבהיקים וחמים ביותר שיוצרו אי פעם, אבל אחרי שעברו את מערכת הדיגטיזצייה יצאו מהצד השני כמו פרסומת למזגנים. קרים ומתים.

ז'אר נמכר בוידאו המקדים להופעה כ"נביא הצליל", ולכן אי אפשר שלא לדבר על אחד האספקטים המרכזיים של ההופעה הזו – הצליל. והוא היה מתכתי במלוא מובנה הרע של המילה, זה היה החצי הכואב של הבעיה. החצי השני היה קשור בז'אן מישל ז'אר שזכה בצדק לתואר "האבא של האלקטרוניקה המודרנית", אבל כמו שאתם לא רוצים לראות את אביכם מנסה לרקוד מינימל טקנו במועדון בברלין, כך לא היה שום הגיון מוזיקלי בחלקים נרחבים מההופעה של ז'אר. משום מה האיש החליט שהוא בא כדי לתת בראש, ובדרך הפך חלקים גדולים מהמוזיקה הייחודית שלו לפסודו טראנס, או קלאב האוס או טקנו, קראו לזה מה שאתם רוצים, חלקים גדולים מההופעה נשמעו כמו רמיקסים לא מוצלחים לז'אן מישל ז'אר. הם היו אלימים, פונקציונלים, חסרי אנושיות ובעיקר חסרי החיוך הז'ארי הנינוח שהיה טמון במוזיקה שלו לאורך השנים.

ההופעה שווקה וקודמה בצורה משונה למדי, בהתחלה התחושה היתה שבאים לחוות מופע ייחודי של ז'אר לים המלח ובאתר הנבחר להופעה-מצדה. מרגע ההגעה לאירוע היה ברור שמשהו השתבש בדרך. כל הדרך אל אתר המופע התנהלה בחובבנות שלא תאמן. הקהל הונחה היטב אל עבר חניון שממנו היו הסעות לאתר ההופעה, אך אף אף אחד לא טרח להגיד לקהל ולכוון אותו מהיכן ההסעות יוצאות, כך היה נדמה שכל קבוצה גדולה מספיק של אנשים פשוט עצרה אוטובוס והשתלטה עליו. באתר עצמו, הקהל הובל לאורך שביל שמצידו האחד תהום, ולמרבה הפלא הצד שנבחר להאיר עם פנסים היה דווקא הצד השני שממול לתהום, בה לא היה כל סכנה. נקודות האור היו שני מתחמי שירותים ראויים, ושביל בידוק וכניסה לכרטיסים זריז ויעיל במיוחד, אך מי העלה בדעתו להביא קרוב לריבוא אדם אל קצה המדבר, ולהעמיד להם חמישה דוכני אוכל זעירים שאפילו את אינדינגב, עם מחצית מהאנשים, לא היו מסוגלים לספק? התור בדוכני האוכל ובבר השתיה הקטן, לאורך ההופעה היה פשוט בלתי הגיוני.

פרט לכך, בכל מקום שבו הבטת נדמה כי האתר עצמו היה מלא ברעיונות שכמו נזנחו באמצע. רחבות ופלטפורמות לפסלים ומיצגים שעליהן לא עמד כלום. לא ברור לי מה היתה הכווה המקורית אבל די ברור שמה שהיא לא הייתה היא יושמה בצורה חלטוריסטית להפליא. כזו שהתייאשה באמצע כך שמכל החוויה הייחודית שהיתה אמורה לאפיין את ההופעה, כל מה שנותר היה כמה רמקולים עלובים שהיו פזורים בשטח ומלמלו שבמקום יש שמונה אחוז חמצן יותר מבשאר העולם. בהופעה עצמה הדר היחידי שהיה "ספציפי" למקום היה סרטון קצר של רחפן מעל ים המלח והקריינית ששבה ואמרה שבמקום יש שמונה אחוז חמצן יותר משאר כדור הארץ, ואתם נכנסים אל איזור הגרביטציה… בקיצור קשקוש.

אני אוהב להתבונן על הקהל בהופעות. בהופעות מעולות יש משהו לא פחות קסום מלראות אנשים שקועים במלואם בחוויה שמקצינה את המימד הקהילתי והחושי עד הקצה. בניגוד למוזיקה, ההופעה של ז'אר התאפיינה במופע ויזואלי מרהיב ומהמם, המסכים הנעים ומתפצלים, קרני הלייזר שחרגו מגבולות הבמה ויצרו מרבדי עשן מעל ראש הקהל והתאורה העוצמתית היו חוויה נדירה שהפעימה את הקהל, אבל בכל האור הזה היתה תחושה שהאנשים האלו שבו להופעה, התקשו לשתף פעולה, ולזוז ולהיות חלק מהתנועה הדנסקולוגית של ז'אר, זו שמקשרת בין תנודות רגלים חשמליות להצלת כדור הארץ. רוב הקהל בני ארבעים ומעלה, עם נוכחות מובהקת ובולטת של יוצאי ברה"מ בישראל, לא הגיעו כדי לשחזר מסיבות טראנס מהניינטיז, בהן ככל הנראה אף פעם לא היו, אלא כדי לחוות את ז'אר שהכירו מהאלבומים, לכן התנהל ריב גדול בין רבים שרצו לשבת ולחוות את ההופעה כחוויה חושית ואינטלקטואלית, לבין המעטים שהתעקשו לעמוד ולהסתיר לרבים שמאחוריהם וזאת בכדי לממש את רצונם ולרקוד. אתם יכולים לנחש לבד מי היה הצד שרצה לשבבת ולהאזין ומי היה הצד שרק רצה לעמוד ולרקוד, וכפי שהתברר במהלך ההופעה, ריקודים על גבול האלימות.

לפחות באיזור שלי, רוב הקהל חיכה לז'אר שלוקח את הזמן ומנגן רבע שעה של דיונות מדבריות ומרבדי חול חלומיים לפני שהמקצב נכנס בעדינות, זה שמעמיד שבילים בזמן לאוזניים סקרניות, ומנגינות שאפשר לשרוק ולא מתכות שמתרסקות על הקהל כמו מתאבדים חסרי טעם במצדה, זה ז'אר האנלוגי שלא מנסה להיות דג דיגטלי, ז'אר המוזיקאי שלא מנסה להרקיד את הקהל כמו מדריך קלאב הוטל בסנופי דיסקו ומחרוזת א-ג-דו, ז'אר שמנסה לעשות הופעה חיה באמת, אל מול חופי ים המוות.

הרוח במעטפת

(בלי ספוילרים)

"אם תיקח את הגלולה הכחולה, הסיפור ייגמר כאן, אתה תתעורר ותאמין במה שאתה רוצה להאמין. אם תיקח את הגלולה האדומה תישאר בארץ הפלאות ואני אראה לך כמה עמוקה מערת הארנב".
מורפיוס לניאו

ב1999 כולם רצו לקחת את הגלולה האדומה.  היסטריית המטריקס שטפה את העולם, כל ראשי העשב ושרוטי האקסטסי-וואלק אקסטנו התחילו לדבר ברצינות תהומית על בבילון והמטריקס בתובנות פילוסופיות שנדמה כי הגדילו את ראשם בשקל תשעים ממקדונלדס. אבל עם כל הסלידה הרגשית שלי מפילוסופיות זולות לא היה לי הרבה במה להתפאר בחיי המטריצה שלי. אחרי חמש שנים של שינה גרועה, הזנחה עצמית, גופנית ונפשית,  הייתי בודד, סדוק ומנוכר מבפנים. הרגשתי שאני בצלילה עמוקה אל תוך האין. היו שבועות שלא יצאתי מהבית כלל, רק עסקתי בהרס עצמי מתוך תקווה שכל זה יגמר כבר. הדבר היחיד שהחזיק אותי היה הרצון להעפיל אל ראש ההר או למות תוך כדי, כל השאר נשמע לי כמו רחש רקע. בניתי לעצמי אולפן ביתי שבו הסתגרתי לכוד בסבך הטכנולוגיה שהאמנתי שתגאל אותי ממצבי, לא ידעתי מה אני עושה אבל עשיתי את זה, לא היתה לי ברירה אחרת. כן ב 1999, כולם רצו לקחת את הגלולה האדומה שתגלה להם שהמציאות היא לא מה שנדמה, ואני עמדתי להוציא גלולה כחולה שכולה עוסקת במציאות כפי שהיא על כל מכאוביה ושבריה, בלובנד.

הנחמה היחידה שהיתה לי באותה תקופה היו סרטי מדע בדיוני כפי שהגדיר אותם העולם, אבל עבורי לא היה בהם שום מדע ושום בדיון, אלו היו סרטים דוקומנטרים שנעשו על מצבי באותה תקופה. שלל סרטים שנעו ממנגה יפנית דרך בלייד ראנר ועד וורנר הרצוג, שירי האלבום שעמדתי להוציא עסקו באהבה שלא התממשה ופרידה אחד קשה, אבל באותו זמן הלכתי ושקעתי באיזור הדמדומים הלא ברור שניסה להבין מה בין כל הזכרונות והאשליות נותר בי אנושי.

מבין כל הסרטים שראיתי באותה תקופה אהבתי במיוחד את GHOST IN THE SHELL, הרוח במעטפת, ולא בגלל העלילה. שרובה היתה מופרכת ומגוחכת מלכתחילה, אלא בשל האווירה המעורפלת וההזרה הקבועה שהרגיעה את מוחי הקודח, תחושת החיבור המנותקת שהתמצתה כולה בחוסר היכולת להבין מה אני מרגיש באמת ומה אני חושב שאני מרגיש.

אמש ראיתי את הגרסה החדשה של "הרוח במעטפת" בפליאה גדולה. לרגע אחד התנתקתי מהעולם הזה וחזרתי בחזרה לשלהי שנות התשעים. מבחינה עלילתית הוא עדיין מגוחך. המנוע של העלילה עבר רדוקציה הוליוודית מואצת כדי שידבר בו זמנית לילדים בני 13 ולמבוגרים, ובכן בואו נאמר שהקתרזיס ב'מואנה' (סרט נהדר אגב) היה הרבה יותר מספק וחכם מהסרט הזה שנגמר בתחושה של סיפור לפני השינה, מאלו שכשנמאס לך סוגרים באיזה ואז הם חיו באושר וכל השיט, אבל יש סיבה אחת לראות את הסרט הזה והיא החוויה הוויזואלית של העיר הבאה עלינו לרעה.

בשנים האחרונות התמכרתי לסרטים ב3D, ו'הרוח במעטפת' הוא אחד המוצלחים שראיתי עד כה. יותר מכל סצינות האקשן המרהיבות שלעצמן, הדבר הכי טוב שהסרט הזה הצליח לשמר ולהעצים מהסרט המקורי זה את תחושת הניכור שהעיר המודרנית על שלל שבריה וזכרונותיה כופה עליך. המשחק הכי טוב בסרט הוא לא של אדם, רובוט או משהו בינם, אלא ההמשחק שהעיר משחקת בבני האדם הלכודים בתוכה כפאזל שאינו מתחבר.

אומרים שהאדם הוא יצור סתגלן, אבל אחת הסיבות שלא יכולתי לגור אף פעם בתל אביב, היתה רחש הרקע שהעיר הזו יצרה בי כששוטטתי בה. 'ארכיטקטורה היא מוזיקה שקפאה' כתב גתה ועד היום אני חש את המוזיקה הזו שואגת באוזניי בכל פעם שאני חולף בעיר וזה רק הולך ומתגבר. לכן בכל פעם שהמצלמה שוטטה על העיר העתידנית, בשעת לילה או יום, התחושה היתה של צפיה מראש גורד שחקים בשריפה העולה מן הקרקע. יש בזה יופי מזעזע ומושך, יופי נוראי, אבל מושך.

כמדומני שיש אוסקר לאפקטים מיוחדים, אני מקווה שיום יבוא ויצרו קטגוריית אוסקר לתנודות רגשיות. שכן בסופו של דבר יצאתי מהקולנוע אמש עם תחושה שצללתי שוב אל המקומות המעניינים ביותר שקולנוע, אולי האמנות הכי טוטאלית ביכולתה להגשים מציאות אחרת מול עיניך, יכול לקחת אותך אליהם, ההתמודדות עם הרוח במעטפת האנושית שהיא אתה.

ביציאה מהסרט ובדרך הביתה, התבוננתי במבנה היס-פלנט עם פסי הניאון המבהיקים באור הלילה והבנתי ביתר שאת את המשפט החכם שהסרט הזה הותיר בי. כבני אדם, אנו לכודים בעצמנו בגלל שלל הסיפורים שצרבנו מכלל זכרונותינו. אך מה שמגדיר אותנו באמת, הוא המעשה הנתון שאנו עושים בכל רגע. הבחירה שלנו לייחס לו רציונליות הנובעת משריטות ופיתולי העבר, היא בסך הכל בחירה שמשאירה אותנו כבולים בסבך חיינו, בדיוק כרוח במעטפת.

תאונה עם המציאות – מעבר להרים ולגבעות

מעבר להרים ולגבעות
בלילה חורפי אחד, לפני הרבה מדי שנים בשביל שזה יהיה לגיטימי לספור או לספר, יצאתי מהסינמטק בירושלים, רגע אחרי שראיתי לראשונה את 'ראש מחק' של דיויד לינץ'.
לפני, במשעול האבן מעל גיא בן הינום, הלכה דמות נשית קטנה ומכונסת במעילה השחור. שנינו פסענו בקצב אחיד, אך פסיעותיי היו גדולות משלה. לאט לאט נסגר הפער ביננו. ראיתי את גווה הולך ומתכווץ וידעתי שהבחינה בקול צעדיי. ניסיתי להאט, אך זה לא עזר, הקור צימצם ביננו, ברגע אחד היא הסתובבה אלי, ובמבטה הצטלל גל מחריד של בעתה ואימה
בזמנים אחרים, הייתי אולי נעלב מזעף התוכחה האילם ששכן במבטה. אך באותו הלילה ידעתי שזה לא (רק) אני שהחריד את קיומה – זה הסרט.
כמוה, גם אני יצאתי מהסרט, שרוט ומתוסרט. העולם כולו השתנה לי בין רגע. הכל היה אחר. המציאות הורכבה מאלפי גווני בעתה אימה וחרדה. כל זרם אוויר, כל אבן בצד השביל נראתה מוזרה יותר מקודמתה, כל מכלול הערכים שלי טולטל באותו ערב, העולם היה שונה, לקח לי זמן לחזור לעיוורון השגרה.
באותו ערב הבנתי שבמיטבם סרט, שיר, אלבום, ולמעשה כל יצירת תרבות גדולה, הם בעצם תאונה חזיתית עם המציאות. זו שמכריחה אותנו להשיר מבט אליה.
אנו כל כך מורגלים ללכת בין החומות השקופות של חיינו. מרחפים, חצי חולמים, חצי ערים, בין רגעי הזמן שבו משהו עוד משנה, אל זמן הדמדומים שאינו משתנה. מביטים קדימה בחשש, עוד סיבוב אחד ודי, לא יכולים ולא רוצים להכיל את העובדה שכל זה אינו אלא משל, לחיים.
הכל חיקוי. פרט לסבל, ולכאב. בין אם עמום או מרוחק, נוכח או חמקמק, הוא שם, הוא נעלי הבית שאנו הולכים בהם כאסירי יום ולילה בשבילים עקלקלים. אך אין זו תוכחה. רק כך אנו יכולים להתבונן אל עבר שמי הלילה ולראות את הכוכבים, מבלי לפול אל תוך החושך הגדול.
ובלי התקווה הזו, מה אנחנו? צללים באפילה.
למה אי אפשר לחיות למעלה כמו שחיים למטה, שאל לפני שנים רבות משורר הישראליות הגדול. אין דבר מתאים מזרמי העומק הנקווים ברצף התודעה האסוציאטיבי בשיריו של שלמה ארצי, כדי לפסקל בבהירות ובבהילות, את מטוטלת החוויה שבה אני חי. בזמן ומקום בו כל רגע הוא היסטורי, אך ההיסטוריה לעולם אינה רוגעת ואף פעם לא נפתרת.
הרגע הקשה ביותר ב'מעבר להרים ולגבעות', הוא הרגע אחרי שהאורות נדלקים. כשהסדרן שר את השיר של שלמה ארצי, ואתה נותר עם המבט שננעץ בך, מפלח אותך, הרבה מעבר לתודעה. מבט שמבקש ממך להכיל את הדילמה הזו שבה אתה משמש רק כסטטיסט בעל כורחך בסיפור שבו 'אנחנו לא אנשים רעים…'.
בדרך הביתה אחרי הסרט, עצרנו בארומה. הזמנתי הפוך בכוס קרטון.  שילמתי על המבצע, קפה בלי קצף עם מאפה פילו תפוחי עץ. חיכיתי שיקראו לי, שלמה ארצי התחיל להתנגן ברמקולים של ארומה. התבוננתי מסביב, חשתי שלבמאי יש את כולם, את הסטודנט עם המחשב בשולחן הרחוק שקע באור המסך, את שני הבדואים שהתלחששו בערבית מעורבבת עברית, גשם כבר ירד וזה חורף, שתי נערות ישבו אחת מול השניה וכתבו בוואטסאפ למי שלא היה שם,
את מה שאני זוכר מזה אני רושם ואז זה קרה.
לשבריר רגע אחד,
כמעט הבנתי הכל.
באותו רגע מישהי ברמקולים קראה:
דויד?
דויד?
'עוד חף מפשע שחטא,
עוד טיפת חשק במיטה,
עוד שינויים בגוף הסרט, בתוכנית.
עוד גרפיטי "תהיי איתי לעולמים"
ועוד אורות דולקים, זו בטח מכונית.
עוד אחד ודי, עוד רגע במיטה,
בואי לא נקום, אמשוך קצת זמן איתך,
עוד פסוק מהתפילה,
"תן כוח כמו בהתחלה,"
עוד מלך להוריד,
להזריק אותך לתוך הוריד,
עוד אחד ודי.'
שלמה ארצי.
לכו לראות, לא שתמנעו מהתאונה, אבל לפחות תוכלו להרגיש אותה באמת.

מתנות לחג – אלבומים עבריים ונפלאים שיצאו השנה ואתם לא מכירים – חלק ג'

אגדה על טבע
שישה עולמות שהם שישה שירים
קמים לתחייה.
מסע בין נופים הנשזרים לסיפור אחד קדום,
על גן העדן האבוד.

אור מצא – שירי טבע וארץ

תתבוננו על העטיפה, זה בדיוק מה שעשיתי במשך כמה דקות כשצדה את עיני לראשונה אי שם בחודש מאי השנה. משהו במבט של הילד הזה באמצע הדרך בין תמימות לדמעות, שבה אותי, רק אז שמתי לב שבעולם השחור ולבן שבו הוא מצוייר, יש חזון ירוק וצבעוני בעיניו על סף העצב.

לא היה שם על העטיפה והשם של הדיסק היה מוזר מאין כמוהו – שירי טבע וארץ – MUSICA MUNDANA, הייתי חייב להקשיב ואני כל כך שמח שעשיתי זאת מהסיבה הפשוטה, כמה חודשים אחרי שנחשפתי לאלבום לראשונה אני יודע שמדובר ביצירת מופת.

אבל למי אכפת נכון?

אור מצא? הוא מופיע בלבונטין? לאיזה קליקה הוא שייך? באיזה בימה הוא יופיע באינדינגב?  לאיזה מקום הוא הגיע במצעד האינדי השנתי של קולה קמפוס?

עצרו רגע. בואו נדבר על הדבר הזה שנקרא "אלטרנטיבי" בשנת 2016. כמהלך היסטורי נדמה שהרגע שבו נירוונה נכנסו לתוך מצעדי הלהיטים והMTV סימן את סוף האחרות והמקוריות של המושג הזה.  לא בגלל ההצלחה של נירוונה כמו האפשרות שהציגה ההצלחה הזו עבור הרבה מאוד אנשים שעשו את הקטע שלהם בקטע עצמאי, שהם מסוגלים גם להגיע להמונים. עשרים וחמש שנים לאחר מכן (!) נדמה שהעולם האלטרנטיבי הוא קונפורמי ושמרן ולפרקים אפילו יותר מעולם הפופ שכנגדו הוא יצא מלכתחילה. קחו את עניין הדיסטורשן למשל. בשני העשורים האחרונים אולף הדיסטורשן מחיה פרועה עד שהפכה לאולף איש השלג הנמס והמסטול מ"לשבור את הקרח" (מה זאת אומרת אתם לא מכירים?) כנסו ליוטיוב בחרו לכם אחד מאלפי הפדלים של הדיסטורשן שמנסים להמיס ולרכך את הרעש עד שיעוכל אפילו בידי חובבי לובי של בית מלון. המחשבה שחבורת נערים שמנגנן עם דיסטורשן וגיטרות היא חתרנית וחדשנית מעצם הבחירה שלהם בגיטרות ודיסטורשן בשנת 2016 היא שוות ערך לראות מישהו עושה חיקויים של אלביס ולחשוב שזה פורץ גבולות ושובר שורות.

אף אחד לא אוהב להודות שהוא הזדקן ושזמנו בחזית משמר הקדמה חלף עבר לו. אבל זה בדיוק מה שקורה בעולם האלטנרטיב אינדי שברובו וגם בסניפו הישראלי, שקע בעשור וחצי האחרון במוסכמות מאוד שמרניות לגבי מה הדבר הנכון ומה לא. תשאלו את עצמכם האם נתקלת לאחרונה באמן או הרכב ביערות מנשה, אינדינגב או בלבונטין שלא יכולתם לדמיין את הצליל שלהם עוד לפני ששמעתם אותם? האם יש מישהו שלא מנסה להכנס לגלגץ? ל88 FM, לקול הקמפוס, הקצה? רשת ב'? ולמה כל ההקדמה הזו? מפני שפשוט מאוד קשה כיום למצוא מוזיקה שבאמת מנסה לעשות משהו – אחרת. בעולם של קואצ'רים שמלמדים אותך איך ללכת לשירותים בתחושת נצחון, אף אחד לא מעוניין להפסיד. כולם רוצים להצליח, ולא משנה מה המחיר. וזה הטריק של השטן, אם רק תעשה קצת ככה וקצת שם אתה תוכל להגע לקהל רחב יותר אומר הקול בראשך, ולפני שאתה מבין אתה מוצא את עצמך מחויב לקהל הדמיוני שבראשך, והמחשבות רק גואות, ואפילו החברים שלך אומרים לך בוהנה זה יכול להתנגן בגלגלץ, וזה נשמע לך כמו הישג, ואתה כבר שומע את ההכרה וההצלחה מתדפקת על הדלת שלך, רק כדי לפתוח אותה ולגלות שזה השטן בא בכדי לגבות את החוב. והחוב הוא הנשמה שלך.

כולם מכרו את נשמתם לשטן, גם אני. אבל זה לא העניין שעליו אני רוצה או נוח לי לדבר כרגע. בואו נדבר על יצירת המופת של אור מצא.

"שירי טבע וארץ" הוא תקלה שלא היתה אמורה לקרות, סשה ארגוב לא נולד בטווין פיקס, אלתרמן לא כתב טקסטים על דמעות מול מחשב בחצר משחקי הכס, וזבגנייב פרייזנר (מה זאת אומרת אתם לא מכירים את הבטהובן של ימינו???) אף פעם לא קרא ישראל היום בעודו בולס פלאפל. אז מה? האלבום של אור מצא מדבר בשפה מוזיקלית שמחברת את כל הקצוות האלו ועוד, אבל לא בשם האקלקטיות כשלעצמה. זה ממש לא מרגיש כמו נסיון לפתוח חומוסושי, חומוסיה בקטע היפסטרי שבה מנגבים עם סושי רק בשביל הקטע. אור מצא מחבר את גבולות עולם הדמיון שלו כי יש לו מה להגיד, ודרך מקורית וייחודית להפליא לעשות את זה.

אז עכשיו אתם רוצים שנפרק לכם את החידה? נהרוס את הקסם של מה בדיוק הוא עשה שם באלבום? אם אתם לא רוצים ספוילרים לכו להקשיב עכשיו, אבל אם אתם מאלו שרוצים תאור מפורט לפני שהם מתחייבים למנה במסעדה, אז ככה, אור מצא  משתמש בזמרות נשיות מרחפות כרוח רפאים, בכלים תזמורתיים (כינורות) ומקלדות מעט מאוד תופים, ואת כל זה תופר ביחד עם רחשי טבע ורחשים אלקטרונים בכדי ליצור תמונת עולם שנע כמטוטלת בין אפל למואר. זהו אלבום גותי וילדותי באותה מידה, אלבום שמחפש לעסוק בשבר שמתחולל כאן ועכשיו בין האדם לעולמו, בין האדם לעצמו, בין האנושות לאנושיות כפי שהיא משתקפת מהמסך השבור שלפניכם כרגע.

הרבה זמן לא שמעתי אלבום כך כך צנוע שעוסק במשהו יומרני כל כך. כל שיר כאן הוא דרמה אחרת והן כולן מחוברות. בשיאו הוא מגיע לפסגות יופי מזהירות ומושלגות, אבל מיד לאחריהן הוא צולל עמוק אל שערי השאול. בלתי אפשרי לשים אותו כמוזיקת רקע או רגע, הוא יפה ומטריד, עמוק ובלתי מפוענח, ובעיקר מאתגר את היכולת של המאזין להבין מה הוא חווה והאם זה מוזיקה או הפסקול למוזיקה. שכן להבנתי זה האתגר שאמנות גדולה מציבה בפני החווים אותה. עכשיו שחווית אותה, מה אתה חש ביחס אליה? ביחס אליך? וביחס למציאות שנרקמה בינכם, בין היצירה לנוצר ממנה.

העובדה שהאלבום כולו מושר בעברית (למרות שהאנגלית נוכחת בכותרות השירים ובשם האלבום) די מפתיעה שכן גם שם האלבום וגם העיסוק הפנימי שלו קשורים לרעיון של מוזיקת "הספירות" של פיתגורס. אתם יודעים זה עם המשפטים המצולעים וזוויתיים מהתיכון. ובכן מסתבר שכבר במאה ה-16 לפנה"ס, פיתוגרס גילה שבכל צליל הבוקע ממיתר, מסתתרים עוד הרבה צלילים חבויים. פיתגורס קרא לזה "הרמוניות", מוזיקאים קלסיים קוראים לזה צלילים עיליים או ה"עילאיים", והמוזיקאים המודרנים קוראים לזה פשוט "Over Tones".

בבסיס הרעיון הפיתוגרסי מסתתרת ההנחה שהיקום כולו הוא מין גיטרה ענקית שעליה יש מיתר אחד שמחבר את החומר אל הרוח. שהקשר ההרמוני שבין הדברים קיים בכל חוקי הפיזיקה, כמו שיודע כל חובב מדע בפייסבוק, לעתים נראה שהמדע המודרני אישש את טענתו ואנו יודעים להגיד שגם כוכבי לכת רחוקים, מפיקים צלילים בתדירות מאד נמוכה.

אבל זה לא אלבום ניו אייג' במובן ה"תעופו על עצמכם, אתם מושלמים ואם רק תעלו גירה מדיטטיבית לאגו שלכם מדי יום בזמן שאתם מנצלים מיליוני ילדים מסביב לעולם, אתם תהיו סופר מושלמים". זה אלבום עידן חדש שמבקש לחקור ולשחרר את היחסים בין האדם לטבע כבסיס להבנת מוזיקת הספירות או היחסים הרוטטים שביננו לבין עצמינו ולטבע כולו.
נכון, זה יומרני, אבל האנושות לא הגיעה לאן שהגיעה בזכות אנשים חסרי יומרה. ואם כבר יומרנות אז לפחות שזה יהיה ברמה שתצדיק אותה.

אין טעם למתוח קוים בחול ולהגיד שזה אלבום השנה, ושאור מצא הוא מוזיקאי נדיר. זה באמת טפשי לחלוטין לקבוע שבעולם שבו יחידת הזמן של שנה מתורגמת לשתי עונות סייל ן 730 פוסטים בפייסבוק. בעולם שבו הנדיר עצמו הפך לנדיר, יש משהו מיותר לחלוטין לצאת בהצהרות גדולות, ובעיקר שזה מרגיש כמו כותרות מאקו שנועדו לפתות אתכם להכנס לקרוא תוכן ממומן.

אין לי צורך או רצון לשכנע אתכם למה אתם חייבים לשמוע את האלבום הזה, אתם לא. ולמה זה הדבר הכי טוב שתשמעו השנה – אין לי מושג מה שמעתם ואם זה יורת טוב מלשמוע תינוק בוכה בבוקר. אני מודע שמדובר במחשבות של אדם אחד, בבלוג אחד לא הומה במיוחד, אבל עדיין ברגעים כאלו עולים ומהדהדים בי ביתר שאת דבריו של המבקר הנודע אנטון אגו שברגע חד של פכחון כתב את אחת הביקורת הכי מדויקות שישנם ושכל מי שכותב משהו על יצירות של אחרים חייב לשים מול עיניו בכל פעם שהוא ניגש לכתוב:  במובנים רבים, קלה היא עבודת הביקורת. אנו מסכנים מעט מאוד, ובכל זאת אנו נהנים ממעמד על פני אלה אשר מציעים את עבודתם ואת עצמם, לשיקול דעתנו. אנחנו משגשגים מביקורת שלילית, וזה כיף לכתוב ולקרוא. אבל האמת המרה היא שאנו כמבקרים חייבים להפנים היא, שבתמונה הכללית של הדברים, כל יצירת זבל ממוצעת היא כנראה יותר משמעותית מאשר הביקורת שלנו.
אבל יש זמנים שבהם יכול לסכן באמת משהו, וזה בתגלית וההגנה של חדש. העולם הוא לעתים קרובות חסר רחמים לכשרונות חדשים, ליצירות חדשות. והחדש, זקוק לחברים…

היצירה הנפלאה של אור מצא צריכה חברים.  לא כדי לסמן גולגולת מתחת סמל הסטטוס, אלא כדי שתוכל לשגשג לנהל דיאלוג עם עצמה ועם הקהל, כדי שתוכל להתפתח, יוצר שיוצר אור רק אל החושך שמסביבו, יתייאש ויכבה בסופו של דבר.  זה בדיוק הדבר האחרון שהייתי רוצה שיקרה לאור מצא, לא בשבילו, אלא בשבילנו. שכן בלעדי מאזינים ותגובות ליצירה שלו הוא לא יוכל להמשיך ולטפס אל עבר העולם החדש שאור מצא מבקש וכבר התחיל למצוא.

ומי יודע? אולי בחור צעיר עם מקלדות ודמיון הוא זה שיצליח לקשור פיזיקה והרמוניה בגישה כל כך חדשה. אל תהיו קטני אמונה, אם היתה לכם אפשרות חינמית לזכות בלוטו הקוסמי לא הייתם משתתפים רק בשל הסיכוי של אחד לשישה מיליארד?

תקשיבו לו בהאזנה ממוקדת,  תקשיבו לו עם סקרנות, תקשיבו לו ותשמעו את עצמכם.

ואז לכו ותמכו ביצירה שלו או תספרו לו על זה. זה כל מה שצריך לפעמים. תקשורת בין אדם לאדם על שירים שבין אדם לטבע.

שנה טובה

מתנות לחג – אלבומים עבריים ונפלאים שיצאו השנה ואתם לא מכירים חלק ב'

 

אלטין מיקרופון

טוב בואו נתחיל בסוף כבר התחלה. מרטי שטרובל הוא תופעה ואחד הדברים הכי מיוחדים וטובים שצצו במוזיקה בשנים האחרונות עצם העובדה שאתם שואלים עכשיו מי מי? מרטי מה? באה רק להגיד שיש לנו כאן בעיה. כל חובבי רוקפור שבוכים שנים שהם לא מוציאים אלבום כמו "האיש שראה הכל", כל חובבי דיויד בואי המוקדם, כל חובבי הסרטים של ג'ורג' עובדיה, כל חובבי פסיכדליה מזרחית, כל חובבי נחצ'ה היימן, כל חובבי הקינקס, צלילי הכרם, האירוויזיון, סרטי חצות סליזים משנות השבעים, לעזאזל, כל חובבי מוזיקה ויופי, אתם חייבים לשמוע את האלבום הזה. כי הוא מכיל את כל שציינתי למעלה פלוס עוד איזה שבע מאות דברים שאני לא מכיר.

שטורבל נשמע כמו מישהו שגדל בחדר עם הרבה יותר מדי מכשירי רדיו שמנגנים בו זמנית תחנות שונות. והמוזיקה שהוא יוצר נשמעת בדיוק כך. זה צבעוני והיפסטרי מרובה שכבות והרמוניות מוזרות שכמעט לא מתחברות, אבל הוא מצליח לקשור את זה ביחד עד שזה נשמע כמו הלהקה שדוד אבידן היה שמח לשים בסרטים מהעבר כדי להמחיש כיצד ישמע העתיד (תקשיבו ל"בגדר" לבטח הסינגל הכי ביזארי שיצא השנה)  גם כשהוא יוצר את אחת מחוות הביטלס הכי מוצלחת ששמעתי מזה שנים (THE DIG )  הוא מצליח לעשות את זה כך שזה נגמר בבלוז מקסיקאי מטופש. למרות שאלטין מיקרופון מתיימרת להיות להקה, אני מתקשה לראות כאן להקה זה נשמע כמו חזון אחד שנוצר במוח הגלקסיה המטורללת של שטרובל, אין צורך לנחש כדי לשמוע שהאיש קונטורל פריק שהחותם האישי שלו טבוע בכל תו ותו באלבום הזה. וזה מצליח, כמו אלף שמשות זוהרות בגלויות משנות השבעים, האלבום הזה זורח בעוצמות קליידסקופ ענקי שמבולל ומערל את המוזיקה הישראלית עם כל מה שיצא בשנות השישים-שבעים בערך. וזה עוצר נשימה ברוב האלבום.  אך העוצמה והייחודיות הזו היא גם מה שלטעמי מקשה את החיבור של אלטין מיקרופון אל הקהל הרחב. האלבום הזה בהחלט לא מומלץ עבור מי שמתקשים בויסות חושי, יש פה פשוט הכל, כל הזמן, וזה לא נפסק. זו חווית האזנה אינטנטסיבית להפליא ובעידן שבו אנחנו מרותקים עד אמצע הטוויטר, האלבום הזה לא נותן הפוגה. אם אתם לא מוסגלים לשמוע אותו מקצה אל קצה, כמוני, תדגמו אותו במקטעים, שיר שיר.

מעבר להיותו מולטי טלנט נדיר, מין פרינס פסיכדלי,  שמסוגל לעשות הכל לבד ובהצטיינות יתרה, מרטי שטורבל הוא ככל הנראה דו לשוני באישיותו. חלק מהאלבום מושר בעברית וחלק באנגלית, וזה מה שמפריד בינו לבין חלק מהיוצרים הישראלים ששרים באנגלית. שטורבל לא רק כותב באנגלית, הוא חש באנגלית. זה כל כך מוזר שלפעמים אתה מקשיב לשיר ורק אחרי כמה שורות אתה מבין שהוא שר בשפה הפוכה ממה שחשבת. שכן שטרובל יודע בדיוק על מה הוא שר בעברית ובאנגלית. יש לו שפה ייחודית בשתי השפות ומעבר לחזון המוזיקלי הייחודי שלו מסתודד גם סיפור שאמנם מוחבא היטב בהפקה. הוא מיזנטרופי ורגיש, הוא לוחמני ושוחר שלום, הוא שבט של איש אחד כהגדרתו, וזה מרגיש כמו מישהו שלמרות שכולם חושבים שהוא הכי כאן שיש, עדיין מרגיש בשלבי התאקלמות בארץ החומוס הבלתי נגמר. אבל אלו בדיוק הדברים שגורמים לי לרצות ולשמוע כבר את האלבום הבא של אלטין מיקרופון התהיות שלו על הזמן והמקום מרתקות. מקווה שהפעם השירה תהיה יותר נוכחת כי יש לו מה להגיד, ויש לו איך.
לצערי פספסתי את ההופעות המועטות של אלטין מיקרופון השנה,ומאוד מסקרן אותי לראות כיצד מתורגם האלבום הקליידסקופי הזה לבמה.  בכל מקרה אני ממש מחכה לשמוע לאיזה הרפתקאה נוספת יצא מרטי "אלטין מיקרופון" שטורבל באלבום הבא. עד אז יש לכם כמה שנים טובות בכדי לצלול לתוך הגלקסה הפסיכדלית שהוא יצר. היא לא פחות ממופלאה.

 

ארמון

יחסית לשאר השמות בסיכום ראש השנה שלי, ארמון מוכרים מאוד. בכל זאת מקום רביעי בסיכום אלבומי השנה של קולה קמפוס, אבל עדיין הן בשל הסיכוי שיחשפו למישהו שאינו מכיר אותם, והן בשל הייחודיות שלו, אדגיש שמדובר באלבום פנטסטי. גם ארמון הוא בעצם הגשמה של איש אחד עם חזון. בכל תו ותו באלבום הזה אתה שומע את הכיוון שפילס לו רועי חרמון בהווה הנוכחי מתוך העבר הישראלי. כמו אלטין מיקרופון,  מדובר באלבום של רטרו עתידני, שמציג מוזיקה שבו זמנית נשמעת מוכרת מאוד ואחרת.

"עם קצת אהבה, קפה ועוגה, אולי תהיה מסיבה"

אם אתם מאמינים בקיומם של יקומים מקבילים, אזי האלבום הזה בהחלט יכול להשמע כמו אלבום שהגיע מישראל שבה הליכוד לא ניצח בבחירות של 77, רבין לא נרצח, ואנחנו עדיין בארץ מפלגת העבודה והשנה היא 2016. רגע מה קשור פוליטיקה לאלבום שכל כך רחוק מפוליטיקה כמו האלבום של ארמון? או אז טוב ששאלתם. ובכן לכאורה אין קשר, אבל מבט מעמיק בחזון הישראלי שמצייר חרמון, מעלה חזיון שלו ונינוח, חילוני, ורחוק מתחושת אחרית הימים או הלחץ הגובר של מציאות חונקת בחוץ, זה עד כדי כך אסקפיסטי שזה ממש מפתה לשאול איך עוברים לגור בתוך האלבום הזה. לרגעים המחשבה על יקום מקביל היא היחידה שיכולה להסביר את הנורמליות המוזרה של האלבום הזה, טווין פיקס אתם יודעים. העולם של ארמון הוא האנטיתזה המוחלטת למוזיקה המזרחית וההיפ הופ האתיופי, או הפאנק הרוסי שמבעבע כאן. האלבום של ארמון הוא הפנטזיה הרטובה של מי שהיה רוצה שהערסים והאחרים בישראליות פשוט יעלמו. אם זה נשמע לכם כמו ביקורת על ארמון, ובכן השאלה היא מה נקודת ההשקפה שממנה אתם יוצאים. חשוב לי להדגיש אין לי טענות כלל לחרמון על כך שהוא מציג את העולם המושלם שלו. ההפך,  הוא עושה את זה בהצלחה גדולה כל כך שאני נהנה ממנו עד מאוד, בעיקר כפנטזיה על מציאות אלטרנטיבית. אבל אני לא יכול שלא לתהות בסוף הפנטזיה מה הדבר הזה אומר על הדור שצומח לצידו. האם זה הסרט שבתוכו רוצה לחיות עולם האינדי הישראלי? האם הוא באמת מסוגל להמשיך ולהעלם לתוך הסרט הזה שמנותק מהכאן ועכשיו?  האם זה בגלל שהדור הזה איבד את התחושה שהוא מסוגל לשנות משהו ויתר מראש על האמבק וכל מה שנותר לו זה להתכנס בתוך איים קטנטנים ולחלום? ושוב אני חוזר ואומר שזה אחד האלבומים שהכי נהנתי להקשיב להם השנה ואפילו ביתר שאת בהופעה, ולא רק בשל העובדה שאנשי ארמון מנגנים נהדר יחדיו, ההפקה של חרמון מופתית ובנוסף הם מחזיקים את הזמרת הכי מרתקת שצמחה פה בשנים האחרונות דניאלה טורג'מן (על התופעה הזו בנפרד ובהמשך) השירים של האלבום מעולים, חמודים כמו בץ ואוזה, ונשמעים כמו פסקול הקיץ המושלם של 2016 כפי שדומיין בטלוויזיה החינוכית של שנות השמונים.

אבל…

בכל אופן אם אתם חברים של ירדנה ארזי או חנן יובל, כוונו אותם לרועי חרמון הוא המפיק האידאלי לאלבומים הבאים שלהם. האיש לקח את הזמר העברי ועדכן אותו אל שנות האלפיים, וזה יפיפה כשלעצמו, השאלה היחידה היא האם זה לא הגשמה מושלמת של המשפט לאחד זה גן עדן לאחר גיהנום. בין אם כך או כך, לכו לשמוע, זה אלבום מעולה.

 

 

מג'יק פילו פקטורי

Magic Pillow Factory

אחד הדברים ששיטוט שבועי בבנדקמפ מלמד אותך זה כמה העטיפה והדימוי הויזואלי שמייצג את המוזיקה הוא חשוב. וגם כיום וביתר שאת. לפעמים זה כל מה שמפריד בין הסיכוי להתגלות או להשכח. וזה היה בדיוק המקרה עם אנשי מפעל כריות הקסם. למרות שהמוזיקה היתה מוזרה וכמעט בלתי מפוענחת בהאזנה ראשונית, משהו בפער שבין העטיפה הנאיבית שהרגישה כמו עבודת יד לבין המוזיקה החזירה אותי שוב ושוב אל האלבומיפי שלהם, עד שהצלחתי להבין מה בדיוק קורה שם.

כשהייתי נער והמוח עוד היה פעור לקרוב ולרחוק הייתי מקשיב הרבה לאלבומי רוק מתקדם ופסיכדליה. חשתי שהמוזיקה מכילה בתוכה מוזיקה פנימית, מעין תיבת פנדורה שנפתחת רק למטיבי לכת והקשבה. במוזיקה התקיימה הבטחה שגם אם תקשיב לשירים האלו בפעם האלף, יתגלה לך עוד דבר שלא שמעת עד עכשיו. למעשה החוויה הזו היתה כל כך מהותית בהאזנה שלי למוזיקה שהיא עיצבה את כל האסטטיקה שלי כמוזיקאי ומפיק וזו הסיבה שאני כל כך אוהב אמביינט עד היום. לכן, ככל שצללתי עמוק יותר לתוך האלבומיפי הזה, מצאתי את עצמי הולך ושוקע בשכבות המידע המורבדות בו מבלי לתפוס את התמונה הכללית. וזה לקח לי לא מעט האזנות להבין מה בכלל קורה שם. אבל בדיעבד זה השתלם במיוחד. רבות מדברים על מוזיקה פסיכדלית, כמוזיקה שמנסה להרחיב את התודעה. ואני אומר שבעידן שבו הויקיפדיה ויוטוב מרחיבים את התודעה על העולם לגודל גלקסיה, האם יש צורך בהרחבת התודעה? אולי אנו זקוקים להגדרה מחודשת למושג פסיכדליה ומתקדם לאור הזמנים המורחבים והנופלים שבהם אנו חיים.

בהרבה מובנים האלבומיפי של אנשי מפעל כריות הקסם, עושה בדיוק את הדבר הזה. המוזיקה שלהם נוגעת בכל כך הרבה עולמות במקביל אך גם משוטטת בינהם כפרפר פצוע אחר האור. הם רוק והם אלקטרוני מבלי ליפול לקלישאות של אף אחד מהצדדים. יש כאן אופל מצולות הרמוני (ANGEL הגותי) ועד רוק מרזבים מחושמל, ועדיין הצליל הייחודי והגישה הכל כך שונה לעיבוד ולחומרי הגלם של המוזיקה – שקט ורעש, יצרו אלבומיפי עתידני ויפיפה. שלמרות שיש לי מושג חלקי במה הוא עוסק טקטסואלית (כלומר הם שרים באנגלית) אני מבין אותו רגשית לחלוטין. שכןמתחילתו ועד סופו הקצר הוא שוטף אותי במפלי מידע ויופי גועשים. זה מה שמרתק במוזיקה הזו, היכולת שלה לתרגם תחושות וחוויות לחזון מוזיקלי ייחודי מקורי אפל, פעור, ובעיקר מרתק.
כשהיום יבוא ואנשים יסעו לקצה החלל כדי לשבת במסעדת תיירים עלק מודרנית, בכדי להתבונן באטרקציה של חורים שחורים בולעי אור, הייתי מציע לשים את האלבומיפי הזה כפסקול ברקע. בהכירי את האנושות, בטח ינגנו שם את אלבום הנינינינינינין של קליידרמן, וימכרו משקאות מטופשים לאנשים משועממים. אל תהיו כמוהם לכו להקשיב כבר עכשיו לאנשי מפעל כריות הקסם.

נתראה בחלק הבא.

 

 

 

מתנות לחג – אלבומים עבריים נפלאים שיצאו השנה ואתם לא מכירים – חלק א'

ערב ראש השנה הזדמנות טובה לכתוב על אחת השנים הכי משמעותיות מבחינה מוזיקלית, שהיו עבורי בשנים האחרונות. כל מי שמגיע לבלוג הזה ודאי שם לב שבשנים האחרונות כתבתי מוזיקה יותר מאשר כתבתי על מוזיקה. אך לא רק העשייה האישית שלי מעסיקה אותי. בשנים אחרונות מוזיקה "חדשה" שמגיעה מעבר לים כמעט ולא מצליחה לעורר את תשומת ליבי. ולא, זה לא שאני חושב שירדו הדורות. אלא השנים האחרונות הבהירו לי שמה שבעיקר מרתק ומסקרן אותי זו המוזיקה שנוצרת במרחב הצר שבין אשקלון למג'דאל שאמס, ובעולם שלי כיום זה שלכאורה פרוש מהפייסבוק ועד לגוגל, מה שקורה כאן הפך להיות הדבר הכי מעניין וחשוב.

השנה התחלתי לשדר ברדיו הקצה תוכנית שנקראת הקצריפריה. רציתי לשדר דברים נפלאים שאני מכיר ולא זכו להתייחסות מספקת לטעמי ושמגיעים ברובם מהקצה או הפריפריה. כך מצאתי את עצמי מאזין לאורך כל השנה מדי שבוע, לרוב מה שיצא בבנדקמפ הישראלי. וכן מדובר בהרבה מאוד חומרים! מתוך כל החומרים האלו דגתי כמה דברים נפלאים שכמעט ולא ראיתי התייחסות אליהם בסיכומי השנה הרשמיים והחצי רשמיים. אפילו במגזינים האלטרנטיבי לא ראיתי התייחסות אל האלבומים האלו, אז החלטתי להמליץ לכם על כמה מהאלבומים האלו.

רזי בן עזר- כלם סחף האור

רזי בן עזר היה שותף כבר באלבומה הראשון של פוליאנה פרנק, הוא שימש במשך שנים רבות כמהנדס הקלטות, והוא אח של אליוט, אבל רזי בן עזר הוא מוזיקאי פעיל בזכות עצמו מזה שנים רבות עם טוויסט קטן בצידו – הוא חי בפלורידה ויוצר משם. לא שזה אמור לשנות למישהו בעולם הרשת מרשתת (איזה שם מטופש לאינטרנט) אבל מה שכן משנה זה שדווקא באלבומו האחרון "כלם סחף האור" הוא הגיע לשיאו היצירתי לטעמי ואני חושב שדווקא הריחוק שלו מישראל הביא אותו לשיא הזה.

רזי, חובב אלבומי קונספט בעצמו, יצר אלבום שמורכב ממבחר שירי משוררי התחיה העברית, אותם קריין בקולו ועל הקריינות הוסיף מוזיקה כמעין פסקול מלווה לטקסט. התוצאה מרתקת וייחודית. מדובר באלבום שנוסק הרחק הרחק אל תקופת התחדשות השפה העברית בעולם שבו ביאליק וטשרניחובסקי מתחילים לחוש בשפה ישנה מחדש. תחשבו על זה לרגע איזה טריפ זה לכתוב שירה בשפה שעד עכשיו היתה לכודה בספרי דת בני אלפי שנים. מה זה אומר לכתוב שיר אהבה לאשה צעירה בשפה שקמה לתחיה מהמתים. בן עזר מבין זאת היטב, הההתפעמות שלו מהעניין מודגשת, הוא בחר את השירים הפחות ידועים ו"לאומיים" והלך אל השירה האישית. מריב שכנות ועד פגישה מקרית והתאהבות בלתי אפשרית. השירים שבחר בן עזר מביאים שירה עתיקה קרוב אל העור, כך נוצר לו אחד השירים היפים ששמעתי השנה – "הרבה חידות יש בחיים" שיר מבריק ופלאי של יעקוב שטיינברג, חידת זן פילוסופית ללא פתרון, שריתק אותי השנה. עוד שיר יוצא דופן הוא "עיט על הרייך" של טשרניחובסקי שמנבא את מלחמת העולם השניה ומצליח להכניס את המאזין לתוך עולם שיודע שהוא הולך לקראת אסון, ולא עושה שום דבר בכדי למנוע אותו.  מוזיקלית בן עזר הצליח לאחד באלבום הזה משהו שלא קורה הרבה במוזיקה הישראלית, שירה וקצה מוזיקלי משונן.
לרוב כשמוזיקאים ישראלים נגשים להלחנת שירי משוררים, הם מתעסקים בה בהדרת כבוד השמורה למילה הכתובה במחוזותינו, ואז מייד צצים אקורדים מתוחכמים, והפקה מרוככת. מעטים ההרכבים כמו "קטב מרירי" המופלאים שחיברו בין שירה למוזיקה פואטית שנוגעת בקצוות מוזיקלים. בן עזר בדרכו האלגנטית, לוקח את השירים האלו אל עולמות מוזיקלים מפתיעים. ממוזיקה מזרחית דרך מוזיקה קלסית מינמליסטית ועד גבולות המטאל. יש משהו באלבום הזה שמדבר בשפה מוזיקלית שאלבומים ישראלים אינם יכולים לה והסיבה ברורה, האלבום הזה נעשה בחו"ל וזה מרגיש כך.  חשוב לי להדגיש שלא מדובר על שיפוט שבו חו"ל זה יותר טוב מישראל, אף פעם לא חיבבתי את הביטוי "זה נשמע כמו חו"ל" כשזה בא לציין מחמאה על עשיה טובה מאוד, אבל האלבום הזה בהחלט נשמע כמו חו"ל שמתבוננת על ישראל ומציגה חזון מאוד ייחודי שונה ואחר למוזיקה העברית.

כשחושבים על כך, מדובר על אלבום נדיר אשר צולל אל עולמם של משוררים שהטלטלו בין מציאות מורכבת ומחרידה לבין תקוה על מדינה אידאלית ןשפה חדשה ומתחדשת. אותה טלטלה היתה הכוח המניע של החזון הציוני שאבותיו של בן עזר (ממייסדי פתח תקווה) הגיעו הנה להגשים. אך כיום, מאה ומשהו שנים לאחר שהחל אחד התהליכים המשונים והמרתקים ביותר בהיסטוריה המודרנית, אשר סופו מי ישורנו, יושב רזי בן עזר בגלות אמריקאית, ומביט בישראל מרחוק עם תשוקה הגדולה כמרחק המפריד בין העולמות. אם זה היה תלוי בי הייתי מחליף את שם האלבום של בן עזר עם אלבומו של דודו טסה – הגולה. שכן אין מתאים יותר ממנו לתאר את האלבום הזה של בן עזר. בשילוב בין חופי פלורידה הרחוקה ומילות משוררי התחיה מתחום המושב שבין פולין לרוסיה, יצר בן עזר אלבום שכולו פרספקטיבה מהדהדת ייחודית ורלווטית להפליא על מדינה קטנה במזרח התיכון. היכולת של בן עזר לתרגם את החזון הזה לאחד האלבומים הכי מעניינים ומיוחדים שצצו כאן בשנים האחרונות היא כשלעצמה הישג עצום אם כי הוא מותיר אותך עם המחשבות הנוגות, בעקבות נדידת היוצרים לברלין ולחו"ל, האם זה הכיוון שאליו הולכת המוזיקה הישראלית בשנים הקרובות? יותר ויותר אנשים שאינם חיים כאן וכותבים על הכאן מהמרחק, ואם כך, מה משמעות היצירה של הגולים החדשים?

 

נדב זילברשטיין – משקולות.

נדב זילברשטיין פעיל מוזיקלית עוד מתחילת העשור הקודם, הוא היה חלק מהצמד הירושלמי הנחבא אל הכלים – VISITING HOURS שלמרבה הצער התפוגגו לפני שמספיק אנשים נחשפו ליופי שיצרו. אחרי שנים שבהם נדמה כי זילברשטיין ניתק מגע עם העולם המוזיקלי, הופיע השנה האיפי הזה יש מאין. מאחר ולא ראיתי התייחסות אליו בשום כלי תקשורת אפילו רשתי, אני מניח שלא נעשו לאלבום הזה יחץ וזה ממש הפסד, של הקהל. "ספינה שוקעת נגד האור, יכולת לדעת אם צריך כבר לחזור, לזרוק את הכל בשקית שקופה ועם ראש מושפל לחזור בחזרה."שר זילברשטיין בשיר הפותח – "בוקר", וקובע את הטון המהורהר ומעורער של האלבום. מדובר באלבום התבגרות והתגברות של מי שהבין שאינו צעיר יותר, ובהארה חווה את העולם ההולך ומצטמצם של חייו, ואת הזמן והמקום שבו הוא פועל. שיר אחר שיר מצליח זילברשטיין לעשות את הבלתי יאומן ולצקת משגרת חייו ואווירת עצב נוגה, שירי קסם רך.

"לא הצלחת להגיע אז אתה פשוט מוחק"

האלבום הזה הוא תמונת הרגע הלא פשוט שבו אתה נעמד מול המראה מפוכח מאשליית העתיד שעוד נכון לך, ומבין שזהו, הנה זה מי ומה שאתה. ובקצה הפה מתגנב חיוך עצוב, שכן אתה יודע שמחר שוב תעמוד מול המראה וזה רק יהיה אותו דבר, אבל פחות. זילברשטיין לא נכנע לפיתוי ליצור מהרגע הזה דרמה גדולה, אפילו משבר התבגרות שלו שקט מדי בשביל רחש קצב החיים הזה,  כאילו שמישהו ישים לב. "אנחנו משקולות על קו החוף" שר זילברשטיין באחת המטפורות היפות בשיר החותם משקולות, צופה אל האופק הרומנטי ועדיין נעוץ במלוא משקלו על החוף. אם זה שמע לכם אלבום עצוב ומלנכולי, אז אתם צודקים, אבל זה עצב מפוכח ומזכך. אל תוותרו על המפגש האינטימי עם המוזיקה של זילברשטיין, בעיקר ברגעים שפופים כשאתם מחפשים נחמה, שכן יכול מאוד להיות שהנחמה הנכונה לכם תגיע מפלוני אלמוני שנסע לידכם בקו 25 עם אוזניות, התבונן רחוק רחוק, וחלם בשקט.

פודרה – גחלת

איפי הבכורה של פודרה"גחלת" יצא לפני למעלה משנה כך שטכנית הוא שייך לשנה שעברה, אבל אני גיליתי אותם השנה וזה מה שקובע מבחינתי. ופרט לכך אני עדיין זוכר כמה נפעמתי כשעיתון כל העיר הירושלמי בחרו בשנת 2001 את האלבום של בלובנד לאלבומי השנה שלהם, למרות שיצא בשנת 1999.  יש דברים שלוקח להם זמן להגיע ואני לא מדבר רק על צ'קים בדואר ישראל. מבקר עצלן היה קורא לפודרה אינדי מזרחי, אתם יודעים, מקצבים מזרחיים בגישה כל כך שונה. אבל זו תהיה טעות. פודרה ממשיכים מסורת עתיקה ומופלאה של נסיוניות מעודנת בשילוב דברים. בשנות השבעים היו קוראים לזה רוק מתקדם, בשנות השמונים מוזיקה נסיונית בניינטיז פוסט רוק והיום אפשר לקרוא להם פשוט מוזיקה אקלקטיים. וכל שיר כאן הוא טריפ לעולם אחר.

"בקצה העצב, אי של דממה

מצבים משתנים באופן לא קבוע

כעסים מטפסים ממורד השדרה

מכוונים מיתרים

לאט תבוא רגיעה."

מעבר לנגים המעולים והייחודיים יש לפודרה קלף מנצח בדמות הסולנית סיגל אריה. בעולם שכולו סטטוסים היא מנסחת טקסטים  על גבול השירה, ומותיר מספיק שבילי מילים כדי להכנס אך ממעטת לתת מפתחות לאוצר המחשבות שלה. השירה שלה מסקרנת וברגעים שהיא מתחברת היא מסוגלת להגיע למקומות מרתקים (אש אדומה) מאוד מסקרן לשמוע מה יקרה איתה באלבום הבא אם יהיה, אבל אני בטוח שמדובר כאן בקול ובאמירה ייחודית ששווה לעקוב אחריו היטב בדריכות. יש בה משהו שרוצה לי לשמוע עוד ממנה. אגב גם בשיר היחיד באלבום שהוא אנגלית.

אם נדמה לכם שבשנים האחרונות הרבה מוזיקה נוצרת על פי נוסחאות. אתם לא טועים, חפשו ביוטיוב את הסטיסטיקאים של להיטי פופ, ותגלו שבאמת יש נוסחאות. את פודרה זה ממש לא מעניין הם עושים שירים מעניינים ואם זה אומר לנגן סולו אורגן בלוז, אז שיהיה ואם זה זה סולו על סאז פסיכדלי אז שיהיה, הם מנגנים לאורך ולעומק וזה כל כך אנטי התפיסה של כל מה שנעשה היום  שזה ממש פלא בעיני שכל שדרני 88  הנהדרים לא עפו והתרסקו על פודרה עדיין, אבל אף פעם לא מאוחר למוזיקה טובה למצוא את הקהל שלה.  ואם המושג רוק מתקדם ונסיוניות לא מפחיד אתכם, לכו לשמוע את פודרה. הם שווים את זה.

 

נפגש מחר בחלק ב' של סיכום השנה

להתראות.

 

 

 

אנגלית שבורה, עבודות עפר וסיכום שנה (כמעט) בלי מוזיקה חדשה

לפני הרבה שנים כשעבדתי באותו דבר נדיר ונעלם – חנות מוזיקה, נכנס ערב אחד איש צבא קבע בשנות הארבעים לחייו.  לאחר שחיטט בין ערימות הדיסקים הוא הגיע לקופה, והניח כמה אלבומי פרוגרסיב נדירים ומשובחים על הדלפק. ביהירות של מוכרים צעירים, החמאתי לו על המוזיקה שבחר לקנות. וכך התחלנו לדבר בשבחם. באיזה שלב נאנח האיש – זה כל כך קשה למצוא אלבומים טובים שאני לא מכיר… מה זאת אומרת תמהתי – השנה יצאו אלבומים מדהימים…. באמת? תשמיע לי אמר בהתלהבות. שמחתי על ההזדמנות ושלפתי את מיטב ההרכבים שאהבתי באותה תקופה, דיסק אחרי דיסק האיש הקשיב קשב שכולו אמת,  אך לצערי ראיתי כיצד המבט על פניו התחלף בין סלידה, תמיהה ועד חוסר נוחות בולטת. אחרי כמה דיסקים האיש הוריד את האוזניות ואמר, תשמע אני ממש מצטער, יכול להיות שזה אני, אבל כל מה שאתה משמיע לי נשמע לי בדיוק אותו שעמום חסר טעם שאני שומע ברדיו… ואז הוא הוסיף כמעט לעצמו – יכול להיות שהזדקנתי??

לא הבנתי איך זה יכול להיות האיש שמע מוזיקה נועזת ומיוחדת מתקופת התבגרותו, אבל לא הצליח לשמוע את הישן שבחדש והעדיף רק את החדש שבישן. מוזר חשבתי לעצמי מעניין אם זה כך לכולם? היום כשאני נמצא בצד השני של אותו סיפור, אין לי ספק שככל שהשנים עוברות, הזמן כמו זרם מים אינסופי, גורם לך להתעגל ולהתרכך. מה שפעם נראה לך הצהרה נוקבת וחזון אמיץ וקיצוני, עשוי להראות ממרחק השנים כמקרה  המעיד על אוזלת היד של רשויות הסעד.

כן, כן, אני יודע, קוראים לזה להתבגר. אין לזה הערכה מי יודע מה, ובטח בעולם שכל כולו אובססיבי לנסות ולהיות צעיר לנצח ובטעות קורא לזה לחיות לנצח.  ייטס כבר כתב ו"למה שלא ישתגעו הזקנים?" אז יאללה שיהיה, אני לא ילד, אני לא צעיר, אני מבוגר, ומותר לי להשתגע ולחיות את חיי על פי הקצב הנעים להם מבלי שאצטרך להרגיש לא בנוח שאין לי כוח לסבול בשביל מוזיקה.

זה רק חלק מההסבר מדוע מיעטתי לכתוב על מוזיקה של אחרים בשנים האחרונות. לא מצאתי הרבה דברים שעניינו אותי מספיק בשביל לוותר על כמה דקות עם הבנות שלי, הפסקול של חיי הפך ממיטב המוזיקה ה"מאתגרת" בעולם למוזיקה שהאזנה לה בחזרה ובכפייתיות כפי שרק ילדים מסוגלים לה, היא אתגר גדול בהרבה, נאמר הפסקול של "פרוזן", "100 שירים ראשונים", "דיבורי פשטידה" וכו' . כשכבר היה לי מעט זמן להקשיב למוזיקה, העדפתי לנגן להנאתי, או להקליט וליצור בעצמי מאשר להקשיב לאחרים.

השבוע כשהבטתי בפיד פייסבוק שלי ראיתי שעוד ועוד חברים מתקופת הפורומים הגדולה, מעלים סיכומי שנה עם רשימות שונות ומשונות. לרגע נזכרתי איך לפני עשר שנים הייתי בלוגר מוזיקלי שהעלה כמעט כל יום פוסט או שניים על משהו שקשר למוזיקה חדשה. הזמן היה בידי, הגילוי היה כיפי להפליא, ונהניתי מכל רגע. חשתי שאלבומים מופלאים ראו אור באותה שנה.

השבוע כשהלכתי לבדוק את אחד האלבומים הכי מדוברים שהופיע כמעט בכל רשימות הסיכום של חברי ומעצבי דעת קהל מהשנה האחרונה חשתי כמו בסיפור של חגי נחתומי, בזמנו המתופף של להקת בלובנד, אשר בניגוד לנו הבאר-שבעים, גר בירושלים, אחרי הופעה היה חגי מחפש טרמפיסטים כדי שיעבירו עמו את הנסיעות חזרה הביתה. אבל עם הזמן הפסיק לעצור לטרמפיסטים שכן גילה שהרבה מתוכם עולים לרכב ואחרי כמה קילומטרים של שתיקה, שולפים את הנייד ומדברים כל הדרך. כך בדיוק חשתי ביחס לאותו אלבום מדובר. הוא שעמם אותי והשעמום הזה ייסר אותי כל רגע נראה כמו נצח,  זה היה ממש כמו להאזין לטרמפיסט  שמדבר על חייו בשפה חדה מדי, טורדנית וצורמת שאינני מכיר ואין לי שום עניין להכיר. והשתעממתי בעיקר כי לא חשתי שבקצה השני טמון איזה גילוי של משהו חדש מעניין או אנושי שיגרום לי לי לרצות אפילו להתאהב בו, כמו לאכול במסעדת בוטיק של מקדונלד.  הכל פנסי-שמנסי, אבל זה סרט נע.

אם יש משהו שההורות מבהירה לך יום יום שעה שעה, זה שבניגוד להתאהבות, אהבה היא דבר שגרתי הדורש תחזוקה והתחזקות מתמדת. יתרה מכך הבנתי שלפחות עבורי הרצון לשמוע מוזיקה חדשה יכול להתמצות גם בהרבה הרבה פחות מאלבום ביום, למעשה אם נרוץ קדימה אל סופו של פוסט זה, הוא יכול להתמצות בשני אלבומים בלבד בשנה. ועדיין מבחינתי זה יהיה שווה כי אלבום של מוזיקה טובה הוא ללא ספק משהו כמו ארבעים ומשהו דקות בגן עדן.

עבודות-עפר-צילום-תומר-אפלבאום-H_wo_680_382
עבודות-עפר-צילום-תומר-אפלבאום

כל הדרך המתפתלת
לדרום
בני אדם תופסים את ראשיהם
ומרכזי הקנייה הגדולים
בשלהם

(בלוז)

שני אלבומים מסגרו את השנה הזו אחד מכל קצה שלה. בינואר האחרון יצא אלבומם השלישי והשלם ביותר עד כה, של להקה שאני מאוד אוהב: עבודות עפר. אהבתי שירים רבים בשני האלבומים הקודמים שהוציאו, אך חשתי שהדבר החמקמק הזה שמגבש את כל הרכיבים ליצירה אחת שלמה מתחילתה ועד סופה, הגיע רק באלבום הזה – אנגלית שבורה.

אולי זו העובדה שאת אנגלית שבורה, שמעתי בעיקר מתוך תקליט ויניל. כך שהפורמט הכריח אותי לשמוע כל צד באלבום מתחילתו ועד סופו, ובגלל העצלנות המובנית, נוגן כל צד עשרות פעמים לפני שהוחלף בתקליט אחר. אבל מעבר להכרח הטכני לא יכולתי להפסיק לשמוע את עבודות עפר, חשתי שהאלבום הזה רואה אותי לא פחות משאני רואה אותו.

שורה אחר שורה השירים של חזן-תורג'מן מדובבים את החיים בישראל, בצורה שגורמת לי לרצות לשווק את האלבום הזה כפרויקט דיור למשתכן ולהציע להרבה אנשים נחמדים שאני מכיר לעבור לגור בתוך האלבום הזה. אגב מגורים, מהרגע הראשון שקיבלתי את התקליט הרגשתי בבית, ולא הבנתי למה.  אחרי כמה מבטים בעטיפת האלבום, התמונה הרגישה לי כל כך מוכרת, עד שעיון בדף הקרדיטים העלה שככל הנראה מדובר בצילום של הבניין בו חייתי מיום הולדתי ועד גיל שלוש, אי שם בבית שמש.

מבין השירים עולה תמונת עיר שעבודות עפר כל כך עמלים ליצור המכילה את הבלוקים שאני מכיר, את השכונות שאני מזהה, ואת האנשים שחיים בה. וזו לא שכונת פאר, ולא שכונה של עוני, אבל יש בה ילדים כמוך וכמוני. שכונת החיים שאני מכיר מהמציאות ולא שכונת החיים המדומיינים של ערוץ 2. זאת אחת המעלות הגדולות של עבודות עפר, שכן למרות מיקומם בתל אביב, חזן-תורג'מן הם בין הכותבים היחידים בסביבה שמוציאים את חוטמם מעבר לקו איילון ומתעניינים בסיפור הישראלי הגדול, זה שפורש את מלוא רוחב היריעה הייחודית שגבולותיה נפרשים מהראליזם הפנטסטי של קרקסים על גדות הירקון ועד הבלוז המובנה במפעלים שבדרום.

במובן הזה חזן-תורג'מן הם הממשיכים הגדולים ליצירתם של יוסי בבליקי ושלום גד שני כותבים ענקים שכבר למעלה מעשרים שנה עוסקים בשיקוף ותיעוד הישראליות הכי מורכבת שישנה, זו שמתקיימת בבין לבין.  זו שאיננה מובהקת דיה כדי להיות מוכלת תחת תווית אחת  כדתית, חילונית, ימני שמאלני מזרחי, אחוס"לי,  תל אביבי, פריפריאלי. ישראל שמצטיירת ביצירה שלהם משקפת תערובת מורכבת וייחודית של זהויות ללא גבול ברור, זהויות לימניאליות, זהויות פוליפוניות, זהויות חסרות זהות.

האם זה מקרי שכל הכותבים האלו הם ממוצא מזרחי מצד אחד אך כאלו שהמזרחיות אינה סמל דגל הזהות שהם נושאים? לא בעיני. כנעמי שמר ואהוד מנור, שכתבו כל כך טוב את ישראל האחוסלי"ת, כמאיר אריאל ושלום חנוך,  שכתבו את הקיבוץ והעיר הגדולה. בבליקי, גד, וחזן-תורג'מן הם הכותבים הכי מוצלחים שקמו עד היום לישראל השלישית, זו שאודותיה אין מדברים, הישראליות שנצרפה בכור ההיתוך אבל יצאה ממנו עם יותר שבבים מאשר משטח חלק. או בתיאור המופתי של "פריק לבן" שמסכם בשורות ספורות כמה ספרים של בורדייה:

אני כלוא בזיכרון ישן
בית ספר שנראה כמו בית סוהר
אצלי בראש ניגנו הג'ינג'יות
בחוץ ניגנה קסטה של זוהר

אחד צועק לי בוא
יא פריק לבן
בוא תקבל סטירה ותרגיע
כי החצר הזו כבר לא שלך
שיר כזה חפש מי ישמיע

ובהמשך אותו שיר חותמים השניים :

מאז אנ'לא יודע מה לומר
כשמישהו לוקח בכוח
מאז אני רק מרגיש יותר מוזר
מקום שלא נותן לי לברוח

התחושה של מקום שלא נותן לך לברוח, כתוצאה מחוסר היכולת להכיל את הקרע ההולך ומתרחב.  קרע שנוצר כשהעולם התרבותי שמתמצה בדמות שיר של להקת הג'ינג'יות מתנגש במציאות עם השיר של זוהר שבחוץ.  עצם ההפיכה של שני השירים האלו כסמני תרבות מנוגדים, לצירים דיכוטומים לכאורה, היא הקרע הבסיסי בזהות של כל בני תרבות הכלאיים. הרצון לחזור לשכונה מתורגם לרצון לחזור לנקודה של חיבור שלם, אל נקודה שבה יש שייכות למקום ותחושת של חיבור טבעי, למי ומה שהיית, ועדיין להיות מי שאתה. זה בסיס הטרגדיה והקרע של מתורגמני הדור השני, אותם אלו "שהשתכנזו" מדי עבור אנשי השכונה – הם ה'פריקים הלבנים' שיחטפו סטירה אם ינסו להציע אופציה לישראליות חדשה. הם אלו שהיצירה שלהם היא בעצם שכיבה אחת ארוכת שנים על הגדר בתקווה ליצור חיבור תרבותי בין העולמות. וכמו שיודע כל מי שאי פעם ניסה להפריד בין ניצים זועמים, מי שמתערב לרוב חוטף מכות מכל הצדדים.

אפשר אחר כך לעשות מזה סרט
להקרין את החלום בתמונות
ואז לראות אותו ולהרגיש פתאום
כמה זה יפה
לחלום

כמו אצל שלום גד "תפוס את החלום שלך" ו"החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי", ותוגת ההווה מול הנוסטלגיה של בבליקי, "אנגליית שבורה" עוסק בכישלון המתמשך של התרבות הישראלית, ליצור מודרניזם ים-תיכוני שיכיל את שלל הזהויות המורכבות שמתקיים כאן. מודרניזם שבבסיסו הרצון ליצור מציאות טובה ומכילה יותר לטובת הכלל, זו שבא שיר של הג'ינג'יות ושיר של זוהר הם בסך הכל שני שירים מתוך המגוון ולא נציגים של מלחמת עולמות.

גם אצל עבודות עפר, הגאולה ממבוך הזהות הקרועה והבלתי פתורה נמצאת לרוב בשני מקומות בטוחים למדי, העבר שכבר לא יכול להשתנות, או בתוך איזו אוטופיה חולמנית בהווה. לכן מימד הזמן כפי שמשתקף בשפה של עבודות עפר הוא כמעט תמיד מעורפל, זמן שמתקיים בו זמנית בהווה ובעבר. זמן מטושטש ולא ברור, אותו 'חמש ושלושים' כל כך מפורסם של שלמה ארצי, או 'הדרך לגימנסיה' הם כאן שעות אפס בחורף,  והפחד ממחבל מתאבד בדרך לבית ספר בתחבורה הציבורית.

אם הסוף מר
אני יכול לבכות או לצחוק
הראש שלי מלא בצמר גפן מתוק
סע רחוק, כבר תרגיש את הקצב ברגליים

אחד הדברים המקסימים באלבום הזה הוא חוש הפופ המושלם של חזן-תורג'מן.  המתבטא בשלל ציטוטים מוזיקלים שמתקיימים בשירים של עבודות עפר. רק להקה שבטוחה בייחודיות של הצליל שלה, יכולה לצטט בחופשיות שכזו, אפילו בלי לנסות להסתיר. "אנדי" מצטט את הלב הרעב של ספרינגסטין, "פריק לבן" מצטט את "חצבים פורחים" של תיסלם, ו-"אדום כלניות" את "מכת שמש" של יובל בנאי מימי טרום משינה. כמו שם האלבום שמרפרר אל מריאן פיית'פול, ואנדי שמדבר על החזון הוורהולי לחמש עשרה דקות פרסום. האובססיה של עבודות עפר למוזיקת פופ, ובעיקר למוזיקת פופ "מושלמת" מהעבר, ואם נתמקד ממש אז בעיקר לשנות השמונים אינה מקרית בעיני. מדובר בעשור האחרון של זהות ישראלית אחידה יחסית לפני מפץ הזהויות  (ושוב את אותה משיכה ניתן למצוא גם ביצירה של בבליקי ושלום גד) אף היא מעידה על הרצון שלהם למצוא את הרפרנס התרבותי שלהם בתוך הישראליות, רפרנס שיכיל גם אותם בתוכו. אבל כמו שיודע כל נוסע בזמן, הניסיון לתקן את ההווה על ידי שינוי העבר, לעולם לא מצליח כמו שרוצים.

אך בים המילים הריקות זוהר
שיר שבא מזמן אחר
הוא מבקש למצוא אותך שקטה יותר

(שיר שבא מזמן אחר )

הכתיבה של חזן-תורג'מן נעה דרך קבע מהסיפור הגדול אל הסיפור הפרטי, הערפול שלהם ביחס לישראליות, ביחד למושאי השיר, ביחס לזמן שבו מתקיים ההווה שבשיר. מקרין גם אל תוך היחסים האישיים.  כך מצטיירות סיטואציות יחסים ואהבה מורכבות כמעט בלתי אפשריות ולעתים בלתי פתירות. "הלב שלי מלא בלב שלך". הם שרים ב"שעת אפס" על הלב של זו אשר ליבה קרח (ולא, אני לא חושב שהם מתכוונים לאנה מפרוזן…)  ו- "במצב נתון"  –  שקיעה מאוחרת /  מיתר שאיבד כיוון /  מה שיש לי עוד לומר לך / מה שמצב נתון – או באחד השירים היפים ביותר באלבום – "שיר שבא מזמן אחר" , הפרידה אינה מסוגלת להתבטא במילים בעלות משמעות אותנטית. כמו תחושת השלווה שמביא עמו השיר הזוהר (מעניין שהבחירה באותה מילה לתאר פעם את השיר של זוהר ארגוב, ופעם את השיר הזוהר, כמואר)  המשיכה לגאולה דרך מוזיקה, היא תמצית הקסם של האלבום הזה.

האמונה הבלתי מעורערת של חזן-תורג'מן במוזיקת פופ מושלמת כסוכנת השינוי, משכה אותי אל האלבום הזה פעם אחר פעם לאורך השנה האחרונה, אבל כל זה היה דיון תאורטי מאוד אלמלא הצליחו חזן-תורג'מן להגשים את חזונם ולרקוח אלבום פופ ישראלי מושלם. הם לא עשו את האלבום לבד. אדם שפלן תורם באלבום נגינת בס נדירה. נגינה שהיא פלא מתמשך של מנגינות מקבילות, כמעט שירים בתוך שיר. ברק קרם כבר התברר באלבום הקודם כמתופף מושלם לעבודות עפר, הפעם הוא פשוט ממשיך להעיף את השירים קדימה ברכות ונחישות אל מחוזות המנוני הרוק. לאוזניי חשוב לציין את תרומתו של שמוליק דניאל אשר אמון על צליל האלבום ועיצב לעבודות עפר מעטפת צליל מושלמת, מהסוג שהרבה אנשים אוהבים להגיד עליו  – "זה נשמע חו"ל", מה שהופך את המחמאה הזו לעקומה במקצת. שכן בסופו של יום, הרבה יותר קשה לעשות אלבום שנשמע חולון, ועדיין מצלצל טוב. ליצור צליל שלא מתבטל, שלא מחקה, צליל משל עצמו. צליל ישראלי זה הישג לא קטן. ובזה האלבום הזה מצטיין.

נשארת לשבת כשעלו האורות
מה ניסית לראות?
בחוץ השיר נשמע בעיר הגדולה
והוא הרדים את כולה

יש עוד אלבום אחד שאהבתי מאוד בשנה החולפת, אך נדמה לי שהדרך הטובה ביותר לדבר עליו תהיה בפוסט נפרד לכשיזדמן בידי. עד אז לכו לשמוע את "אנגלית שבורה" הזה ואם תאהבו תתמכו.

שבת שלום