בכטין הבוכה וקרנבל המאה 21 -על ההופעה של סטטיק ובן-אל בהיכל מנורה.

 

כשיצאתי מההופעה של סטטיק ובן אל בהיכל מנורה, ביום חמישי האחרון, חשבתי על היום שבו האינטרנט נולד בחיי, ולא הצלחתי להיזכר בו. אני זוכר היטב כל יום שבו נולדה אחת מבנותי, אני זוכר את החיים שלי לפני שהן היו, אבל למרות שאני זוכר את הפעם הראשונה שהתחברתי ב1996 עם צווחות לטאה מעונה למודם של האוניברסיטה, וגלשנו לאתר הסי.איי.איי לראות את הסיכום של האמריקנים על ישראל, אני לא חש שזה היה באמת ה"אינטרנט", רק דף מידע. ואז בא עוד דף מידע, נפסטר, אייסיקיו, מייספייס, פורטלים, דפי מעריצים, פורומים, אמזון, סולסיק, איביי, יוטיוב, פייסבוק…
בסתר ליבן, מהפכות מודרניות חולמות להיות רגע ריאליטי – עלומות לפניו, כוכבות על אחריו. אך האמת היא שהן פיחות זוחל במהירות העור. מתפשטות מהתרסקות טייסי קמיקזה נחשוניים, מתמסמסות לאיטן דרך חוט שדרת מובילי הטעם הבינוני עד שהן מגיעות מדוללות כמעט מכל ערך, ומתפשטות ממותגות וצרכניות בקצה הזנב הארוך, במרחב ההמוני.
שלשום הגעתי להופעה של ססטיק ובן אל בהיכל מנורה תל אביב, והבטתי עמוק אל תוך הזנב הארוך של מהפכת הוירטואליה כפי שאף פעם לא ראיתי, רגע זן מזוקק כהצצה ישירה אל המציאות.
עכשיו אחרי שצחקתם לגלגתם וכו', בואו נתחיל מהסוף, מדובר במופע יוצא דופן של סטראוסודיום-גלוטומט. טינדר-פופ ללא שבריר שניה של נפילת מתח או הפסקה לנשום. אי אפשר שלא להעריך את זה שהשניים והצוות שמלווה אותם, העמידו מופע שגורם לכל ההופעות שראיתי בעשור האחרון להראות כאילו היו סרטים מגורענים בשחור ולבן שהוקרנו בסלו מושן.
לפני שנים רבות הכתיר אחד החושבים הגדולים של המאה העשרים מיכאל בכטין, את מהות הקרנבל כמרחב שבו מתרחשת חציית הקווים המוכרים של האסור והמותר, הפיכת הסימנים על פיהם עד שהשולי הופך למרכזי, פעולות הגוף והפרשותיו מחליפים את המוח כמוקד עניין, והמעמדות הנמוכים תופסים את מרכז הזירה, עד שההמון המשועבד מוכתר למלך. מקום וזמן בו מוגדר הקרנבל כניגוד למציאות היומיומית המשמימה. מרחב המשמש כאנטיתזה מאתגרת עבורה, אירוע הוליסטי אשר פותח לדיון מחודש את סמליה ואורחותיה של המציאות היום יומית. אירוע רווי בסמלים אמביוולנטיים. "סמלים שמכילים דואליסטיות ומאחדים שני קטבים מנוגדים של שוני ואסון"
ההופעה של ססטיק ובן הבהירה לי כמה התרחקנו ממושג הקרנבל של ימי הביניים, ואני בטוח שלו נכח בהופעה אמש היה בכטין מנסח מחדש את מושג הקרנבליות שלו.
הקרנבל של זמננו הוא ההפך המוחלט מהקרנבל הבכטיני. כול כולו סימולקרת מרשמלו מורעל, המשתמשת בכל הסממנים החיצוניים של קרנבל שבו הגופני חוגג על פני השכלתני. הופכת אותו לקרנבל שיכול להתקיים רק במוח המנותק כמעט כולו מן הגוף כליל. אסופה של גירויים חזותיים וקוליים שכל תכליתם היא אחת – לרתק את המוח המורעב לעוד גירוי שכלתני של עונג. משהו שיסיט את הדעת מהעיסוק בדבר היחיד שחשוב בעידן המודרני – ה"אני".
זהו סוד ההצלחה העצומה של הוירטואלי, כל כולו מעוצב בכדי למקסם את האני שלך על פני היקום שמעבר לו וההופעה של סטטיק ובנאל היתה ההופעה הראשונה של המאה ה21 שראיתי בחיי.
אין לי טענות לססטיק ובן אל, הם גולשי גל התקופה ומאוד טובים בכך. זה לא סוד שאני חושב שהם מוזיקאים חשובים מאוד ובעלי השפעה עצומה על התרבות הישראלית. אני מלא הערכה על זה שהצליחו לגרום לאלפי בני אדם להביט על הבמה במשך שעה ועשר דקות, מבלי שיביטו במסך הנייד פרט לצילום או תיוג האשטאג לשיר החדש של השניים.
מעבר לכך אני רוצה לציין שני אירועים חריגים בהופעות פופ. במהלך השיר "ברבי" העלו השניים לבמה אורחת כבוד. בהתחלה חשבתי שמדובר בנטע ברזילי, אך בסופו של דבר התברר שמדובר ברקדנית מלאת גוף ובעלת צמה דומה שעונה לשם פלג. פלג רקדה בצורה מעוררת השתאות. המהלך הזה לשים את הנלעג והמושפל לרוב, במרכז הבמה הנוצצת ועוד בשיר שעוסק ב"ברבי" הבהיר לי איזה מרחק עברו השניים מאז שהוציאו את השיר לפני שנתיים, את ההבנה העמוקה של מעמדם כמעצבי תרבות. השניים בוחרים להשתמש בכלי הזה כדי לקדם את האג'נדות הפוליטיות שלהם. אבל לא פוליטיקה במובן הפרימיטיבי שלה, זו שעוסקת בגורלו של עם, בחוק הלאום, וקרבות על הגדר. אלא הפוליטיקה היחידה שבאמת חשובה לאנשי הוירטואלנד, אלו שכבר חיים בעתיד – פוליטיקת האני.
הדבר השני שהדהים אותי היה משחק. באמצע ההופעה התיישבו השניים לבדם על הבמה וערכו מירוץ מכוניות בסוני פלייסטשן כמדומני שהוקרן על המסך הענק. בעוד חצי מהקהל מעודד את בנאל והחצי השני את סטטיק.
הרגע הזה אתגר את הבנתי. כל כללי הטקס של ההופעה הופרו לרגע. ולפתע חשבתי על ברכט ושבירת הקיר הרביעי שלו. שכן המשחק הזה גרם לכוכבים שעד לאותו רגע היו במרחק מטרים ספורים מהקהל אך אלפי שנות זרקורים מעליו, להיות לרגע נגישים, לא צפויים, בני אדם ולא יצורי יוטיוב בגודל על טבעי.
נתיבי חיי הובילו אותיי לעמדה של מי שצריך לעזור לאנשים צעירים לזנק אל העולם עם חזון אמנותי משלהם. כולם מצוינים, חלקם מעולים ומיעוטם מופלאים, ועדיין בשנים האחרונות התחושה שלי היתה שלכולם חסר איזה רעב אמיתי לנסות ולנצח. קצת כעסתי עליהם, שכן אני זוכר את עצמי בתחילת הדרך עם רעב לכבוש את העולם, במבט מפוכח לאחור לא הצלחתי בכל המובנים שחלמתי עליהם, אבל אני זוכר את הרעב והרצון לעשות את זה, אל מול מה שנראה אז גבהים בלתי אפשריים.
אך לאחר ההופעה הזו, אני מבין אותם ואפילו מעריך אותם מחדש. כשאני מביט בצעירים האלו שצריכים לעלות על במה ולהלחם על תשומת לב הקהל מול הופעה כמו של ססטיק ובן אל אני מבין שהסיכוי שלהם לרתק את הקהל הגדול בדרכים המסורתיות, שואף לאפס, מלמטה.
התזמון המוזר של ההופעה יום לפני שהתפרסמה הכתבה שלי על יצרני הגיטרות הישראלים ויום לפני מצעד הגיטריסטים הגדולים של כאן 88, גרמה לי להרהר כל הדרך חזרה לבאר שבע, על האבולוציה של המוח, המוטציות הסמויית מה MRI של איברי החישה והפרשנות הקוגנטיבית שלנו.
התבוננתי בבנותיי הישנות במושב האחורי (הן התירוץ הרשמי לנוכחותי בהופעה) ותהיתי האם הן כבר תוצר אבולוציוני של מרכזי עונג וחישה שונים מהותית ממני. בסתר ליבי אני מקווה שלא, כי המשמעות היא שאני איש המערות מהמאה העשרים, והן ילדות החלליות אל מרכז העונג במוח, אך משהו בי מתעקש שכן.
כשאני חושב על תפיסת העונג של אנשי אסכולת פרנקפורט, אני מבין שהמהפכה שהם התריעו מפניה הגיעה לכאן. אדורנו צדק, בעלי ההון הבינו את מה שהאמנים מסרבים לקחת עליו אחריות, האמנות היא כלי נהדר לשינוי תודעה, ולכן שועבדה כליל בידי בעלי ההון הסמויים מן העין, בכדי לרדד אותה לכדי הפקת מיץ פטל של עונג מזוקק מהתרבות.
מהפכת הוירטואליה הושלמה, העולם שהכרתי לפני האינטרנט אבד לעד. כל טקסי התרבות שהכרתי, ואני ורבים עוסקים בהם, רלוונטים למעשה כשחזור קרבות מלחמת הפונים הראשונה. עבור בנותיי הופעת רוק עם נגנים חיים כמו של אבא (ביום שני הקרוב בעשן הזמן, אם תהיתם מתי…) שרק מנגנת ושרה את שיריה תראה לבנותיי כרישומי פחם בדגם מיניאטורי של הדבר הוריטואלי, ה"אמיתי".
חשבתי על כל אלו אמש, בראשי התנגנה פראפרזה על שירה של נעמי שמר:"אני מקלדת מישהו כותב עליי…", אבל לא רציתי לכתוב את זה. שכן זה היה יום שכולו גיטרות – הכתבה על יצרני הגיטרות, מצעד הגיטריסטים. בשלב כלשהו הוצאתי את אוסף הגיטרות שלי ונגנתי עם הגיטריסטים הגדולים של המצעד. התענגתי היטב על הרגע והגיטרות השונות. אולם כשניגנתי שמעתי את בלוז שעון החול, ומתוכו הדהדה השיחה המדומיינת בין מרקו פולו לקובלאי חאן בפתיחת "הערים הסמויות מהעין" ספרו הנפלא של איטלו קאלווינו:
״בחייהם של שליטים״, מגלה קובלאי חאן למרקו פולו, ״מגיע רגע מסוים שלאחר גאות רגש הגאווה על מרחבי האינסוף על השטחים שכבשנו, אחרי העיצבון וההקלה גם יחד שבידיעה, שלא יחלוף זמן רב וכבר נוותר על כל מאמץ להכיר שטחים אלה ולהבינם״.

 

הדג האנלוגי שלא רצה להיות דיגטלי – ז'אן מישל ז'אר, הופעה במצדה

לפני הרבה שנים לקחה אותי מערכת החינוך הישראלית והשביעה אותי ששנית "מצדה לא תיפול", בסדר בסדר מלמלתי, אבל תפול לאן? ולידי מי? הסתכלתי סביב, ים המוות הדליח בשקט ממול, והתחלתי לתהות מה הפריע לשליטי אימפריית רומא שכמה משוגעים המתבצרים על הר בקצה העולם, מטר וחצי מסדום.

הו זו נקודה אסטרטגית ענו לי, זה שולט על כל המרחב.. איזה מרחב? מרחב הכלום אבק וחול שמסביב. דרכים אסטרטגיות, בושם האפרסמון היה הקריסטיאן דיור של העולם הישן. נאמר, שבושם כל כך "חשוב" נמצא בשליטת כמה משוגעים בראש הר, לא עדיף למצוא מקום אחר לייצר את הבושם, למה כמה עשרות יהודים תקועים על הר בקצה המדבר מטרידים כל כך את האימפריה הרומית?

בדיוק אותה שאלה חלפה בראשי באמצע ההופעה של ז'אן מישל ז'אר למרגלות המצדה. אני לא האימפריה הרומית אבל היה משהו מטריד במיוחד בזה שכמה אלפי יהודים עמדו מתחת למצדה, אל מול חייל הלגיון האלקטרוני שעושה כמיטב יכולתו לשמח אותם, אבל בפועל רק גרר אותי מטה מטה אל מעמקי הדכאון.

כילד הערצתי את התקליטים של ז'אר, בעיקר את אוקסיג'ן. איך אפשר שלא? האיש יצר מפות חשמליות בזמן. הסיע אותי לחלל החיצון כדי לראות דברים שלא שמעתי מעודי, חופי חלום מוזהבים ודיונות אנלוגיות קסומות, אבל בסופו של דבר החזיר אותי הביתה לארוחת ערב ושנת חלום מחויכת. מעט מאוד אלבומים שבו את דמיוני כמו הצלילים של ז'אר, היה בהם איזון נדיר בין מנגינות שדוורים חשמליים יכולים לשרוק לצלילים שאפשר רק לחוות כתנועת שדות מגנטים, הנסיוניות והמורכבות שהוא העמיד מול אוזניי, אף פעם לא באו על חשבון סקרנות המסע, החיוך האנושי, ובעיקר הקסם המלודי. איכשהו אצל ז'אר דרך כל הצלילים המסונטזים חלפה תחושה עמוקה של אנושיות מתפרצת ומלאת חיים, אנושיות קורנת ליברלית, ומודרנית בבסיסה, המודרניזם של ז'אר היה כזה שהאמין שהטכנולוגיה תעשה אותנו טובים יותר, ולמרבה הצער אלו בדיוק הדברים שהיו כל כך חסרים בהופעה המתה של ז'אר במצדה.

מזה הרבה שנים שאני מקונן על אובדן היכולת לשמוע מוזיקה באיכות רפרודוקציה נורמלית ומעלה. מילא שפורמט האמפי3 שיוטיוב הרס את היכולת של האנושות לשמוע בחדות ומלאות צליל יפה, לפני כמה שבועות רציתי לנגן דיסק בחדר מלא מחשבים ניידים, ובאף לא אחד מהם לא היה כונן.

"אל תדאג, כל עוד יש מוזיקה חיה, הכל יהיה בסדר" הרגיע אותי חבר לפני שנים כשהתלוננתי שוב על איכות הצליל המזעזעת שדורנו נחשף אליו שוב ושוב.

אז מבלי ששמתם לב בשלוש השנים האחרונות התחוללה מהפיכה מזעזעת בעולם הסאונד, כל ההופעות הגדולות ובינוניות זנחו את מערכות הצליל האנלוגיות ועברו למערכות דיגטליות. למה? כי זה נוח. במקום לסחוב טונות של ציוד חשמלי, כל מה שצריך זה מיקסר קטן והכל ממוחשב בפנים. אבל מהצד שלי כמאזין, זה אומר רק דבר אחד. זה פשוט לא נשמע נכון. וזו לא רק המערכת אלא גם העובדה שלפתע פתאום כל איש צליל בהופעות קיבל גישה אל מאות פרמטרים של שליטה על הצליל במקום הבודדים שהיו לפני כן, התופעה הזו גוררת אחריה התעסקות יתר והעמסה של תוספים על כל צליל. בהופעה של ז'אר זה בלט במיוחד שכן על הבמה עמדו כמה מהסינטיסייזרים החשמלים המבהיקים וחמים ביותר שיוצרו אי פעם, אבל אחרי שעברו את מערכת הדיגטיזצייה יצאו מהצד השני כמו פרסומת למזגנים. קרים ומתים.

ז'אר נמכר בוידאו המקדים להופעה כ"נביא הצליל", ולכן אי אפשר שלא לדבר על אחד האספקטים המרכזיים של ההופעה הזו – הצליל. והוא היה מתכתי במלוא מובנה הרע של המילה, זה היה החצי הכואב של הבעיה. החצי השני היה קשור בז'אן מישל ז'אר שזכה בצדק לתואר "האבא של האלקטרוניקה המודרנית", אבל כמו שאתם לא רוצים לראות את אביכם מנסה לרקוד מינימל טקנו במועדון בברלין, כך לא היה שום הגיון מוזיקלי בחלקים נרחבים מההופעה של ז'אר. משום מה האיש החליט שהוא בא כדי לתת בראש, ובדרך הפך חלקים גדולים מהמוזיקה הייחודית שלו לפסודו טראנס, או קלאב האוס או טקנו, קראו לזה מה שאתם רוצים, חלקים גדולים מההופעה נשמעו כמו רמיקסים לא מוצלחים לז'אן מישל ז'אר. הם היו אלימים, פונקציונלים, חסרי אנושיות ובעיקר חסרי החיוך הז'ארי הנינוח שהיה טמון במוזיקה שלו לאורך השנים.

ההופעה שווקה וקודמה בצורה משונה למדי, בהתחלה התחושה היתה שבאים לחוות מופע ייחודי של ז'אר לים המלח ובאתר הנבחר להופעה-מצדה. מרגע ההגעה לאירוע היה ברור שמשהו השתבש בדרך. כל הדרך אל אתר המופע התנהלה בחובבנות שלא תאמן. הקהל הונחה היטב אל עבר חניון שממנו היו הסעות לאתר ההופעה, אך אף אף אחד לא טרח להגיד לקהל ולכוון אותו מהיכן ההסעות יוצאות, כך היה נדמה שכל קבוצה גדולה מספיק של אנשים פשוט עצרה אוטובוס והשתלטה עליו. באתר עצמו, הקהל הובל לאורך שביל שמצידו האחד תהום, ולמרבה הפלא הצד שנבחר להאיר עם פנסים היה דווקא הצד השני שממול לתהום, בה לא היה כל סכנה. נקודות האור היו שני מתחמי שירותים ראויים, ושביל בידוק וכניסה לכרטיסים זריז ויעיל במיוחד, אך מי העלה בדעתו להביא קרוב לריבוא אדם אל קצה המדבר, ולהעמיד להם חמישה דוכני אוכל זעירים שאפילו את אינדינגב, עם מחצית מהאנשים, לא היו מסוגלים לספק? התור בדוכני האוכל ובבר השתיה הקטן, לאורך ההופעה היה פשוט בלתי הגיוני.

פרט לכך, בכל מקום שבו הבטת נדמה כי האתר עצמו היה מלא ברעיונות שכמו נזנחו באמצע. רחבות ופלטפורמות לפסלים ומיצגים שעליהן לא עמד כלום. לא ברור לי מה היתה הכווה המקורית אבל די ברור שמה שהיא לא הייתה היא יושמה בצורה חלטוריסטית להפליא. כזו שהתייאשה באמצע כך שמכל החוויה הייחודית שהיתה אמורה לאפיין את ההופעה, כל מה שנותר היה כמה רמקולים עלובים שהיו פזורים בשטח ומלמלו שבמקום יש שמונה אחוז חמצן יותר מבשאר העולם. בהופעה עצמה הדר היחידי שהיה "ספציפי" למקום היה סרטון קצר של רחפן מעל ים המלח והקריינית ששבה ואמרה שבמקום יש שמונה אחוז חמצן יותר משאר כדור הארץ, ואתם נכנסים אל איזור הגרביטציה… בקיצור קשקוש.

אני אוהב להתבונן על הקהל בהופעות. בהופעות מעולות יש משהו לא פחות קסום מלראות אנשים שקועים במלואם בחוויה שמקצינה את המימד הקהילתי והחושי עד הקצה. בניגוד למוזיקה, ההופעה של ז'אר התאפיינה במופע ויזואלי מרהיב ומהמם, המסכים הנעים ומתפצלים, קרני הלייזר שחרגו מגבולות הבמה ויצרו מרבדי עשן מעל ראש הקהל והתאורה העוצמתית היו חוויה נדירה שהפעימה את הקהל, אבל בכל האור הזה היתה תחושה שהאנשים האלו שבו להופעה, התקשו לשתף פעולה, ולזוז ולהיות חלק מהתנועה הדנסקולוגית של ז'אר, זו שמקשרת בין תנודות רגלים חשמליות להצלת כדור הארץ. רוב הקהל בני ארבעים ומעלה, עם נוכחות מובהקת ובולטת של יוצאי ברה"מ בישראל, לא הגיעו כדי לשחזר מסיבות טראנס מהניינטיז, בהן ככל הנראה אף פעם לא היו, אלא כדי לחוות את ז'אר שהכירו מהאלבומים, לכן התנהל ריב גדול בין רבים שרצו לשבת ולחוות את ההופעה כחוויה חושית ואינטלקטואלית, לבין המעטים שהתעקשו לעמוד ולהסתיר לרבים שמאחוריהם וזאת בכדי לממש את רצונם ולרקוד. אתם יכולים לנחש לבד מי היה הצד שרצה לשבבת ולהאזין ומי היה הצד שרק רצה לעמוד ולרקוד, וכפי שהתברר במהלך ההופעה, ריקודים על גבול האלימות.

לפחות באיזור שלי, רוב הקהל חיכה לז'אר שלוקח את הזמן ומנגן רבע שעה של דיונות מדבריות ומרבדי חול חלומיים לפני שהמקצב נכנס בעדינות, זה שמעמיד שבילים בזמן לאוזניים סקרניות, ומנגינות שאפשר לשרוק ולא מתכות שמתרסקות על הקהל כמו מתאבדים חסרי טעם במצדה, זה ז'אר האנלוגי שלא מנסה להיות דג דיגטלי, ז'אר המוזיקאי שלא מנסה להרקיד את הקהל כמו מדריך קלאב הוטל בסנופי דיסקו ומחרוזת א-ג-דו, ז'אר שמנסה לעשות הופעה חיה באמת, אל מול חופי ים המוות.

הקואן של הולגר שוקאיי בישראל- ראיון וביקורת הופעה

כל מי שהיה בהופעות של "אגדות רוק" מהעבר. יודע שזה בדיוק כל מה שנשאר מהם ברוב המקרים – אגדות. האמת המרה היא היא שהם נתונים במלכודת הלהיטים שלהם. העייפות נושבת מהם בכל פעם שהם מתחילים לנגן את האקורדים הידועים, וברחש מחיאות הכפיים שמזהות את המוכר, כבר ניתן לחוש כמה רחוקים מהם השירים-להיטים שהיו משמעותיים לחייהם לאחרונה לפני שלושה עשורים. ומצד שני עם כל הכבוד לארטיסטיות, הקהל דורש את שלו, ושלו זה תמיד להיטים.
ככל שעולם הרוק הולך ומזדקן ניתן לראות אמנים רבים שפשוט הופכים להיות להקות מחווה לעצמם פה ושם הם יגניבו איזה שיר חדש בכדי לתת לעצמם צידוק כלשהו למעמדם כאמנים, ועשויים אפילו לחשוב שהם אולי מאתגרים את הקהל במשהו. אך בסופו של יום, הסידור הזה די נוח לשני הצדדים. הקהל רוצה לסמן וי נוסף ליד ארון הדיסקים ולחשוב שהוא ראה אגדה בשיאה, והאמן מצידו בעיקר שמח שהכסף עדיין זורם, ושמישהו בכלל מוכן להקשיב. אין מה לעשות זיקנה זה לא דבר נחמד כל כך.
דווקא אמנים שמשוחררים מלהיטים בעברם, יכולים ללכת עם החזון הפנימי שלהם לכל מקום. מבחינתם ומבחינת הקהל כל גוף היצירה שלהם הוא רק תחנות בדרך ארוכה ולא שיאים שהוא נאלץ לשחזר מדי ערב. אין לו אימג' נוצץ מימי זוהרו שמולו הוא נמדד,  ומאחר והוא לא היה החלום הרטוב של אלפי ילדות קטנות, לאף אחד או אחת, לא ממש איכפת אם האמן הקריח השמין נחרץ או ששיערו הלבין. הבעיה היא שנדירים המקרים בהם מישהו מצליח להתפרנס מעשיית מוזיקה כל חייו, אם לא היו לו להיטים מסוג כלשהו בעברו.

הולגר שוקאיי הוא מקרה נדיר שכזה ובאוקטובר של 2003 הוא הגיע לישראל כדי להופיע. הנה לפניכם ראיון שערכתי עימו לרגל הגעתו ארצה ומייד לאחריו ביקורת על הופעתו היחודית.

שוקאיי נולד בגדנסק ב1938 ובשיחה עימו מתגלה כאחד האנשים החכמים והמשעשים ביותר בסביבה. הוא למד קומפיזציה עם מלחין האוונגארד שטוקהאוזן וחשב על קריירה של מנצח ומלחין. אולם היה זה דווקא תלמידו למוזיקה- מייקל קרולי,  שהכיר לו את עולם הרוק ויחד עם אירמין שמיט וג'קי ליבזיט הם הקימו ב1968 את CAN בעיני אחת מהלהקות הכי מעניינות ויחודיות שהוקמו אי פעם.

כשנשאל מדוע הקים את הלהקה ענה:

" הציעו לנו קצת כסף כדי לנגן בפתיחת תערוכה לציורי פיקאסו, אמרו לנו לנגן משהו מודרני, אז ניגנו משהו דוחה לחלוטין וזה מאוד עניין אותם"

האם ניסיתם להיות שונים בצורה מודעת ?

"ניסינו ליצור משהו שהיה חסר לנו, גדלנו בגרמניה שלאחר מילחמת העולם השניה וחיפשנו זהות יחודית מנותקת מהמצפון הגרמני, אבל לא רצינו להיות כמו האמריקאים אז ניסינו ליישם את הרעיונות המוזרים שלנו בתוך מוזיקה לא קלאסית"
והרעיונות היו יחודיים לחלוטין : " היינו כמו קבוצת כדורגל לא ידענו מה אנו הולכים לנגן ברגע הבא אבל ידענו שנגיב בספונטניות לכל סיטואציה שתיוצר"

CAN היו מנגנים במשך שעות במעין אילתור קולקטיבי ואחרי זה עם סכין חיתוך וזוג ידיים יציבות עורכים את כל הסרטים ליצירה חדשה.

" כנגנים היינו פשוט קקי מוחלט והיינו חייבים לחתוך החוצה את כל הקטעים הגרועים שלנו" מתוודה צוקי בשימחה " אבל כשגלינו כמה טובים נשמענו פתאום היינו חייבים לנסות להגיע לרמה הזו ".

מלקום מוני חבר פסל וצייר אמריקאי בא להקשיב להם לפתע ניגש למיקרופון והתחיל לשיר איתם

"זו היתה פשוט חויה בסיסית כזו, כמו שהיינו ילדים, וההמצאנו מישחק חדש חשבנו שזה יכול להיות מעניין להיות להקת רוק "

למה הקמתם לייבל משלכם ?

"חברות התקליטים הגדולות התעלמו מאיתנו, הם אמרו שאנחנו לא נמכור שום דבר, אז הקמנו חברה שלנו ולהפתעתנו כל התקליטים נמכרו מהר מאוד בהופעות, ואז הם התחילו לרדוף אחרינו "
אחרי תקליט וחצי, עזב מוני לטיפול פסיכולוגי בארה"ב בגלל סיבה טריוויאלית במיוחד. "זה הפך להיות משימה בלתי אפשרית לשמור עליו 24 שעות ביממה כדי שלא יתאבד" עונה צוקי בטון מהורהר.  את מקומו של מוני בהרכב תפס זמר יפני מטורלל לחלוטין – דמו סוזוקי.

 "ראינו אותו צועק באמצע הרחוב והיה ברור שאין לו שום מושג מה הוא עושה אבל הוא עושה את זה טוב. ניגשתי אליו והזמנתי אותו להופיע איתנו כזמר באותו אחר הצהריים. עלינו להופיע לפני מועדון מלא. דמו היה רגוע בהתחלה אבל פתאום הוא הפך לסמוראי לוחם ואנחנו נסחפנו אחריו לאנרכיה שיבטית כזו, עד סוף ההופעה נשארו רק עשרים איש" לטענת שוקאיי, השחקן דיויד ניבן שנכח במקום נשאל על ידי צוות צילום מה הוא חשב על המוזיקה, "זה היה פנטסטי, אבל לא ידעתי שזו מוזיקה"

האם הספונטניות היתה טקטיקה מכוונת ? לא עשיתם חזרות?
"חזרות ?" מתפקע שוקאי מצחוק "אף פעם לא עשינו חזרות להופעה, לשאר הלהקה היה חשוב להיות ספונטנים וליצור כמו תינוקות שלא חושבים. אצלי זה היה אחרת, הראש שלי פשוט ריק לחלוטין רוב הזמן" ובכל זאת נהיית המפיק וטכנאי ההקלטות של הלהקה? " הייתי עושה הרבה טעויות על הבאס והיו צועקים עלי שלא אנגן איפה שהאחרים מנגנים אז כדי שאנגן פחות הפכתי ל לאחראי על ההקלטות בזמן הנגינה"

ב 1978 עזב שוקאי את CAN

"קאן היתה אורגניזם שגדל ונתחיל להתנוון רצינו להפתח לדברים מבחוץ וכך הבאנו נגנים נוספים ואני הייתי אמור לאתגר אותם באמצעות שימוש ברעשים אקראיים מרדיו ומהקלטות שהכנתי מראש אבל זה לא התאים ללהקה להיכנס לסצינה האלקטרונית ואני פשוט עזבתי "
שוקאי המשיך לפתח את קריירת הסולו שלו לכיוונים אלקטרונים והיה מחלוצי הדגימה ," עבדתי על קטע והיה לי ליווי מצויין אבל היה חסר לי קול אנושי שישיר, פתחתי רדיו ושטטתי בין התחנות השונות בגלים הקצרים ופתאום שמעתי זמרת שרה בפרסית , מייד לחצתי על כפתור ההקלטה " התוצאה היא אהבה פרסית אחד הקטעים הראשונים ששילבו דגימות אתניות במוזיקה אלקטרונית.

 

במשך שנות השמונים והתשעים צוקי ניהל קריירת סולו נסיונית שמרבה בשיתופי פעולה (רוברט פריפ, דיויד סילביאן, ועוד) " שיתוף פעולה בעיניי הוא כמו בטריה אתה מינוס הוא פלוס, והופס יש חשמל ".
בתקליטו ROME REMAINS ROME – הוא עשה רמיקס לדרשה של האפיפיור. " הוא נראה נחמד והיה לו חוש קצב מצוין הדבר היחידי שהיה חסר לו זו להקה שתתמוך בו, אז התנדבתי…"


כיום שוקאיי נמצא בתהליך של רכישת הזכויות על כל אלבומי הסולו שלו והוא מתכנן רמסטרינג הוצאה מחודשת ואפילו דיוידי. האתר שלו ברשת מהווה מקום מפגש בלתי אמצעי עם קהלו " אני יודע סוף סוף מי האנשים האלה שמתעניינים במה שאני עושה" הוא צוחק ומרחיב על האפשרויות שהרשת מציעה, זה דבר כל כך טוב שאתה יכול ליצור עם אנשים שאתה לא מכיר, יש בחור שאחראי על 27 בארות נפט במפרץ ניו-מקסיקו והוא שולח לי כל הזמן מהעבודה קטעי תופים שהוא יוצר בשבילי"

איך אתה רואה את המחשב והרשת ככלי ליצירת מוזיקה ?

"כיום יש כל כך הרבה אנשים שעושים מוזיקה בבית, זה טוב מצד אחד ומצד שני בלי שיתוף פעולה אתה מהר מאוד חוזר על עצמך, ולגבי הרשת זה התחיל מעניין מאוד אבל כיום הבעיה היא שיש כל כך הרבה זבל שלפעמים קשה לבחור מה לשמוע, ודברים טובים נבלעים בערימה של חרא"

למה בחרת להגיע לישראל?

"המנהל שלי הוא ישראלי-יהודי והוא אמר לי : "הולגר אתה חייב להופיע בירושלים", נראה לי שהוא פשוט רצה לבקר את בני המשפחה שלו על חשבוני" הוא צוחק
ומה צפוי לנו בהופעה הקרובה "אני לא כל כך יודע, אבל אבוא עם כמה הקלטות שהכנתי מראש ואנסה לעשות איתם דברים ספונטנים ומעניינים מה שבטוח הוא שאני לא אנגן מחרוזת אנפלגד של שירי קאן-קאן"
תגיד הולגר ידעת שמאז שפרסמו שאתה בא, הפכת לכמעט אליל תרבות פה ? כל זאטוט בן 16 פתאום מספר לך שהוא שמע CAN עוד ביסודי בקיצור נהיה הייפ מסביבך.
"באמת ? תשמע זה זמנים מוזרים מאוד אם איש זקן בן 65 הופך להייפ, באמת מוזר…"

קונצ'רטו לפנטומימאי קרן-יער ודיסק

הולגר שוקאיי הופעה חיה בתיאטרון החאן ירושלים.

מה חשוב לכם בקונצרט ? מה מייחד הופעה והופך אותה לחויה שונה מדיסק? האם זה הביצוע החי או שמא זה המוזיקה נטו ?
האם יש דבר כזה מוזיקה נטו בכלל ?
ובכן המילניום החדש מציב שאלות קשות בפני המאזינים. בשורה התחתונה ההופעה של שוקאי היא לא פחות ממרתקת מבחינה מוזיקלית, אבל מבחינה ההופעה היא נעה בין ההזוי למביך מאוד.
הבמה מינמליסטית ביותר ועליה מונחים מקלדת שליטה מלפנים, שולחן בצד עם מיקסר קטן, כמה סמפלרים, קומפקטים, רדיו ומאחור מונחים גיטרה חשמלית וקרן יער. שוקאי עולה לבמה ונראה כמו סנטה קלאוס באמצע טיול לקאריבים. לוחץ פליי על הדיסק שלו. ומאז ועד סוף ההופעה עושה תנועות כאילו שהוא מנגן וכאילו שהוא שר. ובאופו כללי מנצח על המוזיקה. עכשיו מישהו שלא יודע ולא מכיר כל כך את המכניקה של הכלים עלול לחשוב ששוקאי מנגן גיטרות רדיו וקלידים חי, בפועל 90% מהחומר מוקלט מראש. וכל מי שאי פעם החזיק גיטרה יכל לראות ששוקאי עושה כאילו שהוא מנגן. לעיתים הוא לא בסינק לחלוטין והוא שוכח לנגן שכברקע יש גיטרה לעיתים המיקרופון בורח לו הצידה ובכל זאת קולו נשמע ברמה הדבר היחידי שהוא ממש מנגן זה קרן היער שמדי פעם הוא מרים אותה מהרצפה כדי לייצר כמה נפיחות פיליות ורדיו שמדי פעם עבד ומדי פעם לא, אגב לאורך כל ההופעה הוא לא הצליח למצוא אף תחנה חרדית או ערבית על הסקאלה ומשום מה שדרנים בריטים וגרמנים פלשו לאיזורינו
מה שמחזיר אותי לתהיה הבסיסית, האם זה חשוב בכלל שהוא מנגן חי או לא ? ואם הוא לא מנגן חי למה לעשות את הפנטומימה המשונה הזו ?
ובכן כל אחד והפתרונות האישיים שלו, אני חשבתי שהיה עדיף אם שוקאיי לא היה עושה פנטומימה כזו שרוב הזמן הסיחה את המוח לשאלה האם הוא מנגן עכשיו או לא? אבל בסופו של דבר גם אם הוא היה רק לוחץ פליי ויושב עם ספר על כיסא לצד הקומפקט הייתי מאוד מרוצה.
תחשבו על זה צייר בתערוכה, צריך לצייר באותו הרגע? סופר חייב לכתוב לידך את הסיפור? מעניין למה רק במוזיקה נשארנו מקובעים לחשיבה של המאה ה17 שבה הביצוע של היצירה הוא הדבר החשוב ולא הקיום האובייקטיבי שלה. צוקי בנה סט מצויין לא דומה לתקליטים שלו ובעל קיום עצמאי נכון לאותו רגע.
ומצד שני כל ישראלי טוב יגיד אז למה לי לשלם 90 שקל ולשבת בהופעה ולהקשיב לדיסק שאני יכול לשמוע בבית ?
ואכן מה האלמנט של ההופעה כאן?
אין תשובה ברורה וחותכת וגם שוקאיי עצמו שנשאל העדיף להתחמק באלגנטיות מהנושא. אני חשבתי חלק מההופעה כמה המוח שלי כבול לחוטים האלה שמכריחים אותי לתהות האם הוא מנגן או לא, וכמה שגישת זן היתה אומרת לי תתעלם מהפרטים הלא חשובים האלה ופשוט תתהנה מזה תקשיב לצליל ותחווה אותו עזוב אותך ממחשבות גשטאלטיות.

אם צוקיי היה מורה זן (האמת? הוא לא רחוק מזה ) הייתי אומר שההופעה שלו היא מעין קו-אן שהוא נותן לתלמידיו. סוג של מטלה-שאלה מאתגרת שעליהם להרהר בה עד שהם מגיעים להארה. אני לא יודע אם זו היתה כוונתו המקורית של האיש המופרע והחביב הזה אבל אני בטוח שאני אהרהר בכל צידי העניין עד שאמצא תשובה נכונה לעצמי.
מה שכן ברגעים שבהם לא חשבתי על כלום ורק הקשבתי למוזיקה חוויתי חוייה יחודית כי האלקטרוניקה של צוקיי שונה מאוד ממה שמוגדר כאלקטרו במחוזותנו, יש לו יכולת לקחת אלמנטים כמו מוזיקת עם בווארית ולשזור אותה בקלות עם ג'אנגל רצחני, לחבר מוזיקה קלאסית מודרנית עם רעשים גליצ'ים ואז לקחת דאב ולחבר בלי סדקים לניו אייג' תעשייתי. יש לו חשיבה מקורית שימוש ממש מופרע בצליל. פשוט יחודי.
שמעתי הרבה מוזיקה אלקטרונית בחיי (למרות שאני לא מדבר על זה יותר מדי ) ואף פעם לא שמעתי מישהו שעושה דברים כל כך שונים באלקטרוניקה, אין שום קטע של פילטר סגור, פילטר פתוח. לצוקי יש הנאה פרוורטית מחיתוכים מטורפים בין עולמות שלא נפגשים, והקצב שלו זה משהו לחלוטין לא לינארי כמו רוב המוזיקה מבוססת מכונות שבסביבה. חבר בא איתי להופעה אמר שזה הזכיר לו את קרודר ודופמייסטר אני אישית חושב שזה הרבה יותר רחוק ונסיוני מזה אבל זה רפרנס טוב בכיוון בערך כמו שהפנס הרחוב שלי מזכיר את הירח.
בסוף ההופעה בהדרן השלישי כשהוא הרהר איזה קטע לנגן צעק לו מישהו מהקהל "נגן את אהבה פרסית" (שיר-חצי להיט מתקליטו העתיק של צוקי – סרטים ) 

"לא!" עונה לו צוקי בשעשוע רב – "את זה אתה כבר מכיר, אני לא צריך לנגן אותו"
ואכן צוקאי מייצר מוזיקה זנית שנועדה להקשבה באותו רגע ותו לא.
הקיום שלה לא נשאר בתודעה אחרי שההופעה נגמרה ובזה גם מתמצה סוד הקסם שלה. מצמצת? פספת את הרגע, התעסקת במשהו אחר? פספת עוד רגע, חשבת אם הוא מנגן או לא ? פספת שלושה רגעים.
אני לא חושב שמי שיאזין למוזיקה הזו בבית ישיג מתוכה משהו שלא נקלט במכה הראשונית כשהמוזיקה זורמת מהבמה לקהל בעוד צוקי מנצח על המחשבות שלנו בעזרת הפנטומימה המשונה שלו ומצליח ליצור משהו שבבית לעולם לא תוכל. מעין הקשבה ממוקדת עם הרצאה בתנועות גוף מאוד מעניינת, כמו שהיתה אמש בחאן.
לכן בסיכומו של עניין אני חושב שזו היתה הופעה מצוינת מוזיקלית ושונה לחלוטין במימד הפרפורמנסי שלה.
חבל שצוקי לא עמד בהתחיבויותיו וניסה לעשות משהו ספונטני, כמו להזמין נגנים אורחים שיעלו ויאלתרו איתו ועם המוזיקה, היו שלבים שכמעט קפצתי ממושבי ופלשתי לו לבמה כדי לקחת את הגיטרה ולנגן איתו משהו, אבל כרגיל עסקי ה"לא נעים, פאדיחה" מנעו ממני.
בסופו של יום לצוקיי יש את הזכות המלאה לעשות כל מה שהוא רוצה על הבמה, הוא קנה את זה בצדק בעשרות שנות יצירה מרתקת מאתגרת חריגה ואקצנטרית אז קחו מההופעה הזאת את כל מה שאתם רוצים, אבל מי שהגיע להופעה עצמה הפך להיות חלק מהיצירה של צוקאי שכן ההופעה והמפגש-עימות עם המעריצים לאחר ההופעה צולמו עבור דיוידי שאמור לצאת יום אחד.