ניק קייב מציג : גן עדן, המשיח ובלוז החלקיק האלוהי – הופעה בהיכל המנורה וללא מבטחים.

אז ככה מרגיש הבוקר אחרי קבלת התורה? ככה מרגיש ההנגאובר ביום שאחרי חטא העגל? ככה מרגיש היום השדוף לאחר שכל העשן מממגדלי התאומים התפוגג ונותר רק החלל הריק?
היום אני חורבה מפוארת וחלולה, מיכל חסר תקנה של קרעי זכרונות מרגע השיא של חייך, שהתרחש לפני שעות ספורות. הרגע שבו עמדת לפתחו של הר געש, הצצת פנימה ואז קפצת בעיניים פקוחות לרווחה, קפיצת אמונה עמוק אל התהום. לא מדובר בתהום קלילה של כמה מאות קילומטרים, זו תהום הבלתי נודע המונח בשער הפער שבין האדם וגופו, בין הדם לבין הרוח שמפעימה ופועמת בו.
כשקייב שר אמש על בלוז החלקיק האלוהי (היגינס-בוזון בלוז, אגב כשקייב שאל "האם אי פעם שמעתם על חלקיק ההיגינס-בוזון?" רציתי לצעוק לו כן, הנה אחד האנשים שגילו אותו – עילם גרוס, שעמד ממש לידי), וטבלתי עמוק בנהר הצליל ששפע מהבמה וטיהר כל גוש אבל, צער וקדרות בנשמתי, כמעט בניגוד לרצוני, התגבשה בי באותו הרגע התובנה מדוע את הדברים שאנו חשים בעוצמה יותר גדולה מכל דבר: אהבה ומוות, אנו כה מתקשים לבטא באמצעות משענת הקנה הרצוץ של המילים.

ניק קייב בהופעה – היכל מנורה מבטחים 2017, צילום דויד פרץ

מדענים כבר עלו על זה. בשפה המסובכת שלהם הם יגידו לכם ש:"שפיזיקת החלקיקים העריכה שהחומר כולו עשוי מחלקיקים יסודיים אשר האינטראקציות ביניהם מתווכות על ידי חלקיקים נושאי כוח." כאילו דה…
אבל כאשר התגלתה המסה של חלקיק הבוזון -היגס, הוכחה התאוריה. רק שאם הוכחות מדעיות היו עובדות באמת, אנשים לא היו מתווכחים על כל דבר בעצם. אם תשאלו אותי ההבעיה האמיתית של תאוריות מדעיות היא שהן לא מנסות להוכיח רגשית את הדברים. ומי מאיתנו לא חושב עם הרגשות לפני הכל? לכן כל התאוריות המוכחות של היקום לא הצליחו לגרום לי לחוות את מה שניק קייב הדגים אמש בהיכל המנורה ללא מבטחים, כשהפעמון צלצל ברחבי ההיכל, הבנתי שהחלקיק האלוהי המצוי בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, הוא זה שמחבר אותנו כקבוצה, שמחבר אותנו עם אי הידיעה הבודדת ביקום הקיום. אך אותה תובנה גם מכילה את הבלוז המתלווה אליה: למרות שכולנו חלקיקי אלוהים, אין לנו שמץ של מושג מה לעשות עם רוח היקום והקיום שמפעמת בנו.

סקס? כסף? פוליטיקה? אוכל? סמים? הו כן, אנחנו מיומנים היטב בהסחת דעת והעמדת פנים אל מול האין הגדול, מלכי העולם ביצירת תחליפים שישכנעו אותנו שזה באמת חשוב. אבל אמש קייב שאל את כולנו בהיכל – מה החלקיק האלוהי שבכם? ומה זה אומר על מה שאנחנו בעצם – אלוהים? השטן? איוב או המשיח? אחרי אמש התשובה ברורה לי לחלוטין,  אנחנו כולם.

לפני כמה שנים נסע לו ניק קייב בז'נבה. הוא כתב על זה שיר מבריק שבו הצליח קייב לקשור בו זמנית את מאיץ החלקיקים שהוא, אל קצוות היקום התרבותי שבו מתקיימים גם רוברט ג'ונסון הצועד עם גיטרה של עשרה דולרים על גבו, וגם מיילי סיירוס צפה בבריכת שחיה. הקשבה ופענוח מילותיו של קייב כטקסט העומד בפני עצמו, מעקרות את הדבר מכל תוכן, קייב מדבר בגופו וברוחו בלי מילים בשפת צלילים שכולה תנועה אחת של טרנס מתפרץ. קייב מדבר בצלילים של להקתו הנהדרת שמאירים אותו באורות אשר הגיחו אמש מעולם אחר קייב הוא רגע מוקיון, רגע המשיח עם כנפיי פסנתר, רגע שטן אדום וחסר חמלה ורגע אלוהים מלא אור חסד.
זה לא (רק) הוא, זה מה שהוא ולהקתו עשו אמש עם החלקיק האלוהי שבתוכינו, שהפך את הערב אמש בהיכל המנורה לערב שבו הוקם, וגם נחרב בית המקדש השלישי. ערב שבו כל הכיסופים אל הדתי מצאו מענה במשהו שנע בין תפילת אשכבה, מסיבת טראנס חושי, העלאה באוב, ריקודי בלוז חושניים, טכסי וודו משונים, מחולות טנגו מוות משוניים ובעיקר בטקס הטבלה ומחילה בנהר הצליל שלא רציתי שיגמר.
ניק קייב יודע את זה, היו לי חשדות בעבר, אבל מבחינתי אחרי אמש ראיתי את המשיח, והוא בא לכאן מלווה בגיטרה לבנה ולהקה אדירה כדי לומר בפשטות את האמת:

"חלק מהאנשים קוראים לזה רוק'נרול
אבל זה נוגע עמוק עמוק בנשמתך,
ואתה חייב – חייב לדחוף את השמיים,
לדחוף את השמיים הרחק ממך"

החיים הם כאן זועק ניק קייב, ולראות אותו מקרוב כל כך, נוהם וזועק בשיא גרונו גם כשאין שום מיקרופון בקרבתו הבהיר לי היטב שאין כאן שום דבר מכאני, שכחו מהרוחני הוא צרח ונהם, אם אתם מחפשים משיח תמיד תמצאו נביאי שקר, כל הרוחני שאתם צריכים כבר מצוי בתוככם, זו רק הבחירה שלכם מה לעשות ואיך לעוות את החלקיק האלוהי שבכם שמרחיקה אתכם באמת מהדבר החשוב ביותר בעולם – לחוות את הרגע בכל מאודך ובכל רוחך ולא לפחד מלחוש את עוצמת הרגשות.

האובססיה של קייב לגעת בקהל, לגרום לו לחוש, זה הנסיון שלו להגיד לנו: "אל תחשבו – תחושו". זה אתם שמזינים את האנרגיה העצומה הזו ואני רק משקף לכם אותה מהבמה, לכן להבנתי העלה קייב את כל האנשים אל הבמה בסוף ההופעה. קייב לא שובר את הקיר הרביעי שבין אמן וקהל בשביל הקטע, הוא שובר אותו מתוך תחינה אחת ברורה, ויש שיקראו לה רוחנית – זנקו מעצמכם הוא אומר, המוות יבוא, מוכנים או לא, הטרגדיה  בדיוק כמו גן עדן, היא כאן בכל רגע נתון, אל תחיו את חייכם כחזרה גנרלית.

כשהלכתי אל עבר ההופעה בדרך יגאל אלון, ראו אותי זוג צעירים חמודים מקיבוץ בצפון ושאלו אם אני הולך להופעה, ואיפה ב בדיוק. הצבעתי על המקום – הופעת קייב ראשונה שלכם שאלתי? כן ענו בהתלהבות, אני מקנא באי הידיעה שלכם כלפי מה שאתם הולכים לחוות אמרתי ונפרדתי מהם לשלום.
כמו בהופעה הראשונה של קייב שראיתי בחיפה (הראשונה והסגורה לא הפתוחה) התחושה היתה שאתה חווה עוצמה רוחנית אדירה. ואם היה חשש שהוא לא יעמוד ברמת האינטנסיביות של ההופעות הקודמות שלו, הן נעלמו מייד לכשהקולות הראשונים בקעו מהרמקולים. הייתי קרוב לבמה שיכולתי לתהות על הצבע ומרקם הבד של גרביו (בורדו, נוצץ בהיר ושקוף כמעט) אבל מה שריתק אותו אפילו יותר מגרביו היו האישונים שלו. ובעיניו של קייב מסתתרים שני מבטים: כזה שרואה דרכך את לב היקום וכזה שרואה אותך עם חיוך, זדון או חמלה.

יש משהו שובה לב בגברים גדולים שנשברים. "ניק – זה גן עדן", זעק אמש אייל "שולץ האיום" בקול ניחר ובעיניים דומעות, הבנתי את שולץ ורציתי לחבק אותו. ניק היה בדרכו לבמה כדבריו של שולץ נקלטו במוחו, הוא היה בגבו לקהל ובדרכו לפסנתר, אבל ראיתי איך פניו מתמלאות חיוך לרגע אחד, ואז מייד שבו אל המופע. שולץ שכל ההופעה נראה כמי שמתפלל מתוכו, הגדיר משהו מאוד מהותי בהופעה אמש בהיכל מנורה מבטחים: מי שהיה מוכן להתמסר לרגע, חווה את גן העדן על פני האדמה. זה לא היה קל, כי בכל רגע ידעת שעוד מעט תזרק שוב אל בנליות כרטיסי החניה ופקקי האשראי. אבל זה הטריק הבסיסי של עץ הדעת, לגרום לך לחשוב על מה שיקרה מעבר לגן כשאתה בתוך הגן. מי שהצליח אמש להקיא את התפוח המורעל מקרבו, יכל להבין שלהיות בגן עדן זה לא להתבאס על מה שיהיה אחרי שהוא יעלם – אלא לחוות את מה שקורה, זה לחיות כאח התאום של אלביס או הנידון למוות על כסא הרחמים, הידיעה שיש מוות לא צריכה לעצור את החיים.  אלא ההפך. כל ההופעה קייב נלחם במלוא עוצמת חייו כנגד המוות של בנו, של עצמו ושל כולנו. קייב עשה זאת בדרך היחידה שאפשרית באמת, והיא לחוות את החיים במלוא עוצמתם המבעיתה ומלאת החסד. ובשביל לחוש את זה, צריך כנראה ללכת להופעה של ניק קייב, משיח אוסטרלי משוגע, פאקינג משיח אמת.

 

 

שיחות על סליחות, עם אבא ומעיין

ערב לפני יום הכיפורים.

אבא: מה למדת היום בבית הספר?
מעיין: לא יודעת. אמרו שמחר יום הסליחות והשמיעו לנו ילד ערבי אחד שר…
אבא: מה?
מעיין: כן… משהו כמו (שרה)
אבא: חטאנו לפניך??? רחם עלינו??
מעיין: כן זה נו בערבית.
אבא: חחח $#@! (נקרע מצחוק ודמע)
מעיין: אבא, מה… מה מצחיק?? יש מלא ערבים ששרים כמו ביהודית… זה יום הכיפורים, לא פורים… שיפסיקו להתחפש…
אבא: חחחח @#$%^
מעיין: אה כן ונתנו לנו חייכנים שנמחק את כל הדברים הרעים שעשינו השנה.
אבא: איזה דברים רעים עשית השנה?
מעיין: אני? לא עשיתי דברים רעים! דברים רעים זה של מבוגרים.

— ויש המשך:

שומעים אוטו מפציץ עם מוזיקת טראנס.
מעיין: מה הוא רוצה?
אבא: שכולם יבואו לסליחות באצטדיון…
מעיין: מי משחק בסליחות נגד הפועל באר-שבע​? הרב בצרי?

— ויש המשך

מעיין: אבא, למה הם מבקשים סליחה?
אבא: כי הם מאמינים שאלוהים אמר להם שאסור לעשות דברים כמו לנסוע בשבת.
מעיין: והם לא עשו את מה שאלוהים אמר?
אבא: לא. לכן הם מבקשים סליחה…
מעיין: לא עדיף לעשות את מה שאלוהים ביקש???
אבא: הם רוצים אבל הם בני אדם, הם לא יכולים.
מעיין: אז למה אלוהים מבקש מהם???

— ויש המשך:

מעיין: אז אם הם מבקשים סליחה, אלוהים סולח?
אבא: כשנעמי מבקשת ממך סליחה, את תמיד סולחת?
מעיין: אמממ לא! רק לפעמים.
אבא: אז ככה גם אלוהים
מעיין: אלוהים הוא אח גדול של בני האדם?
אבא: $#@!@

— ויש המשך:

מעיין: מה אלוהים עושה למי שהוא לא סולח לו?
אבא: אההה, אההה
מעיין: הוא נותן לאנשים מכות?
אבא: אהה גם, גם…
מעיין: לכולם? או רק למי שמאמין באלוהים?
אבא: מי שמאמין חושב שלכולם….
מעיין: ומי שלא מאמין באלוהים?
אבא: אז הוא לא מבקש סליחה מאלוהים כי הוא לא מאמין בו…
מעיין: ואלוהים נותן לו מכות בכל זאת? זה לא יפה!

— ויש המשך:

מעיין: אבא איך אלוהים יודע מה כל אחד עשה או לא עשה?
אבא : כל השנה אלוהים מסתכל וכותב הכל בספרים, ושומר ליום הכיפורים.
מעיין: אז למה הוא לא אומר להם בזמן שזה לא טוב מה שהם עשו?
אבא: לא יודע חמודה, הוא אוהב לצבור את זה כל השנה, ורק ביום הכיפורים הוא עושה את החשבון
מעיין: אז אלוהים, הוא סופר או בנק?
אבא: חחח !@@#$

 

יום הולדת – יום המוות. מחשבות לחיי גבי סברנסקי ועל מותו של טל קרסניצקי.

הבוקר ליוויתי את מעיין אל תוך בית הספר. כשנכנסנו, התבוננתי בילדי כיתות א' שרצו בחצר. מגוון ילדים בבוקר מעורפל כמו נטענים באיטיות מהשמש העייפה, קופצים בזמן לא זמן, נופלים וקמים מאושרים מחסד אי המודעות לזמן ולסופיותו.
כשצלצל הפעמון נעלמו הילדים חבורות חבורות אל תוך הכיתות, אך ילד אחד נשאר לבדו באמצע החצר שקוע בענייניו. כשהרים את ראשו והבחין שנותר לבדו בחצר הגדולה, רץ אלי בזעקות שבר: "לא לבד, רק לא לבד, תעזור לי…"
לקחתי את ידו הרועדת, שאלתי באיזה כיתה וליוויתי אותו לכיתה. הדבר השפיע על מעיין. זרם התנועה הקבועה שלה הפך לאדוות רוטטות, וכשעמדתי ללכת, עלתה בה גאות רגשות סוערת ונסערת, התקשתה להישאר, רצתה עוד חיבוק ועוד חיבוק, הוזילה דמעות צד חרישיות ולא היתה מוכנה שאלך ואשאיר אותה לבד בבית הספר.
לא יודע מה היה יותר קשה, לה לעזוב אותי וללכת לשיעור או לי לשחרר אותה מכל הפחדים שנשרטו בי בימי בימי בית הספר וצצו מחדש כשראיתי את אימת החצר הגדולה ובדידות בית הספר דרך עיני מעיין והילד הבודד. כך נשארנו חבוקים כמעט שעה על ספסל אבן לצד דשא סינטטי מחוץ לשיעור אמנות.
כשהלכתי לאוטו קרוע ונסער מהחוויה, החלו שפתי לשיר מעצמן את המילים שהשיר הזה הותיר כמשכון תת עורי, בחיי. הייתי בן שבע עשרה, כששמעתי את השיר הזה לראשונה ולא האמנתי שמישהו בגילי ומהעיר שלי, היה מסוגל לכתוב שיר מדהים כמו זה:
You’re born in a place where it’s good to live
And you have everything that you want
Then they take you away to another land
And your nightmare’s becoming a fact
You feel how the people hurting you
And you learn to like the pain
But you do nothing to change it
You search your mistakes
Over and over again
כל כך הרבה שנים אני חי עם השיר הזה כתמרור אזהרה בתוכי. אני אוהב אותו בערך באותה עוצמה שהוא מבעית אותי עם הפזמון הנוראי הזה:
ולפתע, אתה מבין שלא עשית כלום,
ולפתע אתה רוצה להתחיל הכל מהתחלה,
אבל מאוחר כל כך,
כה מאוחר…"
עשיתי הרבה דברים בחיי כדי לא להיקלע לטווח האש של השורה הזו – עשיתי ולו רק כדי שלא אחוש שלא עשיתי שום דבר. אולם ככל שחלף הזמן הבנתי שיותר מכל אני מתקשה עם התחושה שהזמן קורה ואין לך דרך למשמע אותו יותר ממה שכבר עשית.
החיים מתחילים כאופק אינסופי ומעורפל שככל שאתה גדל, אתה מגלה שקצות האופק סוגרים עליך משני הצדדים ומצרים יותר ויותר את תנועתך, עד שבסוף אתה מגיע אל האופק ומגלה שכל מה שנותר לך זה שוחה קטנה באדמה שבה אתה בקושי יכול לנוע, ולמעשה כבר לא נע בכלל.
להתקרב לגיל חמישים משמעו שרוב חייך כבר קרו, משמעו שלמרות שממש השתדלתי וניסיתי אני יודע שגם מחר יהיו כמה ילדים קטנים מדי ובודדים בחצר הגדולה, שהעולם אף פעם לא יהיה מושלם יותר מלכמה רגעים, שאנחנו תמיד עושים דברים כי אל הככה צריך אמר, אבל הכי גרוע הוא ההבנה שכל האהבה שיש בעולם לא תעצור את הזמן.
היום נולדו שני חברים קרובים בנפש, שנתיבי החיים הרחיקו אותנו כל כך רחוק. אחד מהם חי ומגדל את משפחתו, והשני נפטר השנה ומשפחתו מגדלת את זכרו. היום גיליתי שהפייסבוק גרע את החבר שנפטר מספר החיים וכבר לא מזכיר לי שיש לו יום הולדת וזה עשה אותי עצוב במיוחד .
אם אי פעם אהבתם או התרגשתם משיר שכתבתי, אתם צריכים להודות באופן אישי לGaby Savransky שכתב את השיר המופלא שמצורף כאן, היה הראשון שאמר לי לכתוב שירים ולא רק להיות גיטריסט.
אם אהבתם את תחושת ההשלמה והנחמה של הייקו בלוז, אז אתם חייבים משהו מזה לTal Krasnitsky ז"ל שהיה חבר אהוב משענת תומכת בהרבה לילות סולסיק כחולים מעצב ובדידות מאז תחילת שנות האלפיים.
תמיד הייתי משועשע מהפסימיות שלך טל, אבל לא באמת האמנתי שיום יבוא ואשמע את קולך הייחודי, חצי זקנה חורקת, חצי ילד, ובראשי תגיד לי מהעבר השני:"אתה רואה אמרתי לך שזה יקרה…".
הייתי בטוח שזה רק עוד פרק בסאגת המכאובים שלך, ושבקיץ תחזור לארץ ואולי תראה הופעה נוספת, ותבקש את "ערים וזכרון", ורק שנינו נדע למה… אוף טל, אם הייתי יודע, הייתי מאחד את בלובנד בשבילך… למה לא דברת?
איפה שלא תהיה הלילה, מקווה שהשארת את על הכאבים באדמת הקרח של פינלד והלכת להתעצבן על הדרך העלובה שבה הברמן בוולהלה מוזג בירה.
תמיד חשבתי שאתה גיבור. קטן ונרגן אבל מצחיק חכם ולמרות קטלוג הכאבים שלך ידעת להרגיש גם את כאבם של אחרים. כל כך אהבתי אותך, הנה השיר שחיבר אותנו מלכתחילה, הלילה הוא רק לזכרך, טל "קופי" קרסניצקי.
גם אם אני נוטה לשכוח את זה לעיתים, אני יודע שאני לא בודד כשהייתי פעם. ילדים, משנים אותך לא פחות משאתה משנה אותם. כשנסעתי הביתה והשורות האלו נקוו במוחי, הבנתי כמה קשה כפירת המאמינים בתסמונת קסנדרה ואת החסד הטמון בנבואת זעם שלא מגשימה את עצמה.
במשך עשורים השיר הזה הזכיר לי את האובדן שעשוי היה להיות, אולם כשהקשבתי לו היום שמעתי בתוכו את האבדן שיש, אבל גם את ההבנה שמה שאבד, גם אם נשכח, פעם, אכן היה.
לזכרו של טל קרסינצסקי ולחייו הארוכים של גבי סברנסקי.

פירמידות העונג של ציון ובושם הפלא האפל

 

"מרחוק זהב קורא לי, מקרוב פלסטיק מקומט" כתב גבריאל בלחסן, וקלע בדיוק רב אל החיפוש הממכר עד כדי זיוף אחר האותנטי במקומות שכוחי אל. יש משהו מאוד נאיבי וקולניאליסטי במחשבה שאי שם בקצה השמים ובסוף המדבר, מסתתרת איזו קהילה שהמודרניות לא הצליחה להכחיד כליל, והם מצליחים לשמר משהו מהפעם של פעם, איפה שהזמן עמד מלכת, גם כשכולם הולכים עם הסמרטפונים בידיים.

אלו רק חלק מהמחשבות שעברו בראשי, כשנעמדתי היום מול פלאפל הרצל בדימונה. בחודש הבא אתחיל פרויקט מאתגר ומרתק בדימונה, וכחלק מההכנות הגעתי היום אל מרכז הצעירים שליד המרכז המסחרי. בסוף הפגישה הלכתי להשביע את רעבוני בפלאפל המיתולוגי של דימונה – פלאפל הרצל (שכבר דגמתי פעם אחת ואני מתכוון לכתוב על הפלאפל שלו בקרוב) אך היום, התור להרצל היה ארוך יותר מכל רגעי המבוכה של טראמפ מול אורן חזן. בעודי מתייאש לי חרישית מהסיכוי לקבל מנה, הבחנתי שממש בקצה המשעול המקורה, עומד שלט נחבא אל השלטים ועליו כתוב – הסולטן והחומוס. שזה כבר היה מוזר, אולם מה שממש סקרן אותי היתה השורה בתחתית השלט; 'פלאפל מיצרי מקורי מאז 1904'.

הסולטן של החומוס – מנת חומוס פול.

כל באר שבעי ששווה את האנדרטה שלו, מכיר את הפלאפל של ז'ק בשוק העירוני, שאף הוא מתגאה בהיותו פלאפל עתיק, אבל ז'אק הוא מאלף תשע מאות חמישים ומשהו, ואילו כאן מדובר על פלאפל מהימים שדימונה היתה בגדר עיר נבטית. הלכתי אל עבר השלט, קבוצת יוצאי רוסיה שישבה לצידו הביטה בי בחשדנות כשהתקרבתי, – אתם הפלאפל שאלתי, בהחלט לא, השיבה אחת הנשים. אז איפה הפלאפל? "שם" אמרה והצביעה על הרצל…
ואיפה הפלאפל הזה הצבעתי על השלט. החבורה החליפו בינהם מבטים ולבסוף מלמלו – לא יודעים ושבו לשיחתם ברוסית.

התחלתי לתהות במרכז, שכן היה נדמה כי השלט לא מוביל לשום מקום קיים, וכבר חשבתי להתייאש כששמתי לב שבקצה הסימטה בה ישבו יוצאי רוסיה יש הסתעפות קטנה ימינה, כמעט סמויה מהעין, ושם שוכן "החומוס והסולטן".

נכנסתי, המקום היה ריק כמו הבטחה שלא מומשה, אבל משהו בו הקרין איזו ייחודיות ומחויבות שחייכה לי, בעיקר האיש שעמד במרכז החנות. יש חומוס שאלתי, בטח השיב האיש, 'אם לא יהיה מה נמכור כאן?' וחייך.

יאללה אמרתי, תביא מנה. נזכרתי בשלט עם המיצרי בחוץ ושאלתי אם הפול מיצרי. האיש קרא לי לעבר המטבח, בוא תראה אמר.  הבאתי סיר במיוחד לפול ממצרים. זה לא כמו הקטנים האלו שעושים כאילו, זה סיר אמיתי שאפשר לבשל בו פול כמו במצריים.

בעודי ממתין סקרתי את העיצוב שיושב יפה תחת ההגרדה 'רטרו פוטוריסטי'.  בעודי בוחן את מפות השולחן המודרניסטיות, החלו הריחות העולים מהמטבח להגיע אל אפי. משהו במנעד שלהם היה אחר. בין כל התבלינים והעקצוצים המוכרים, התגנבה לה ארומה קצת שונה, מתקתקה, ארומטית, ומורכבת יותר מטווח הטעמים הים תיכוניים.

החומוס הגיע אל השולחן יחד עם החמוצים ושני רטבים. האחד היה אדום וחריף בעליל עם מרק משונה, ואילו השני נראה כאילו מישהו ניסה ליצור צבע שמן חרדלי מתקופת הרנסנס. לרוטב הכתום צהוב, היתה כבדות וסמיכות נדירות אפילו במגע הכפית. מה זה שאלתי?

אה, זה לימון כבוש, השיב האיש.

אין מצב…

תטעם, התבקשתי

טעמתי. זה לבטח היה אחת ההפתעות, חשבתי לימון כבוש ומה שהתפרס לי בפה היה בעל מרקם נעים וסמיך כשל חלמון ביצה עלומה. התחושה היתה שכל פרודה ופרודה ברוטב רצתה להדבק עוד רגע קט אל הלשון לפני שהיא גלשה הלאה במורד הגרון. הטעם היה ייחודי להפליא, לא דומה לשום תטבילה שאכלתי, זה היה חמוץ לרגע ומתקתק במישנהו, שונה לחלוטין מהחמוץ-מתוק האסייתי, היה לזה טעם שהתחמק מכל הגדרה, או השתייכות, אבל משך אותך עוד ועוד אליו.

רגע מה יש כאן?

לימון כבוש השיב האיש, ועוד דברים…

מה עוד?

תפוח אדמה מתוק,  השיב והגיש לי את החומוס פול.

למרות שנכתבו על חומוס מיליוני מילים, אף אחד לא טרח לייצר סקלת טעמים של חומוס. אז עבורי חומוס נע מהסורי שהוא החומוס הכי מר שאני מכיר ועד חומוס 'משני' שמעורבב עם דבש בשביל להגביר מתיקות, והוא בהתאמה, המתוק ביותר ובקצה השני של הסקלה. טעמתי את מנת החומוס עצמו והוא היה מהסוג של המריר שפחות חביב עלי, אבל מעבר לכך החומוס עצמו היה קצת קריר, כלומר  רוב הטעם של החומוס לא היה ממש נוכח וחבל. אולם מה שמשך את תשומת הלב היתה ביצת הפול שהתמקמה לב בלב הצלחת.

השילוב של החומוס עם הפול היה אגרסיבי שחור וסוער. ובהחלט מתקרב אל הצד המריר של החומוס הסורי. אני מניח שאם הייתי יודע מה זה להיות פאלח עני במצרים הייתי יכול להכתיר אותו כ"פול פאלחים", שכן היה בפול הזה טעם של עבודת דחק, של תקוות מרוסקות, של התנועה בין חלומות למציאות, אבל מה אני מבין בכל הדברים הללו? .

אתה חייב להסביר לי מה זה אומר 'פלאפל מיצרי' שאלתי את הבחור שהתגלה כמי שעונה לשם ציון. ואיך זה מ1904…

זה מאמא שלי הוא אמר, וזה בגלל שאני מכין את הפלאפל כמו שאמא שלי הכינה כשהיתה ילדה…

אני חייב לטעום את זה אמרתי, ספק הפצרתי, ציון , הגיש לי לשולחן שני כדורי פלאפל, ואז הבנתי מה מקור הארומה שהרחתי קודם. אם קרמר מסיינפלד היה פוגש את הפלאפל הזה הוא ללא ספק היה מבקש ליצור בושם בריח שלו. עוד לפני שטעמתי אותו, זה היה כדור פלאפל ארומטי  ומסקרן במיוחד.

האף רחרח, מה יש בפנים שאלתי? הל? כוסברה? מה?

הו השיב ציון, זה פלאפל עם 14 מרכיבים שונים. סוד.

טעמתי את הסוד.

פירמדות של עונג נבנו והתרסקו על הלשון ובכל חלל הפה.

זה היה נפלא.

כדור פלאפל שראוי לשמו כפלא אפל.

מעניין שבאותו מרחב, פחות משלושים מטר אחד מהשני, נמצאים שני פלאפלים כל כך קיצוניים בטעם שלהם, הרצל שמייצר פלאפל כמו שלא חשבתי שיש עוד בישראל מאז ימי ילדותי, ולצידו כדור הפלאפל הכי מורכב מרתק ומסתורי שאכלתי.

אל תאמינו לי, אני בעצמי פיקפקתי במסקנותיי ולקחתי עוד מנה בכדי לבדוק, את העניין, ולאחר כמה שעות, גיליתי שאכן כצעקתה, הנה גיליתי פלאפל מיתולוגי במקום קטן עם כל סיפורי האותנטיות של עיירה הקטנה, אבל עזבו אל תאמינו לי, סעו לדימונה. ולכו לאכול אצל החומוס והסולטן פלאפל ובבקשו מציון שיסביר לכם למה החומוס נקרא על שם הסולטן, ומה הקשר בין זה לטחינה אתיופית, אולם מה שאתם באמת צריכים לטעום זה את הפלאפל הלא יאומן שהוא עושה שם. וטיפ קטן, תבקשו שיכין לכם פלאפל כמו של אימו. שכן יש פלאפלים שהם אגדה ויש אגדות שמתכווצת לכדורי לפלאפל

תהנו.

משהו על הדרך – עולם לא מושלם.

יש גם ימים כאלו, מהלומות ומהמורות ברצף בלתי הגיוני או הגון, גדרות מתעלקות הדרכים מתעקלות ומחסומים נערמים מכל עבר, והאופק הולך ומתרחק כשהספק שמאמיר ומכרסם בך, להמשיך? וכמה עוד אוכל למשוך? ולאן? וזה משנה משהו?

ואולי..

ואולי…

ואולי…

בסוף אחד השירים הפלאיים שנכתבו אי פעם – "עריקת חיות הקרקס", סיכם ייטס את המסע אל שאול תחתיות עצמך, למרות שהיה אירי, וגאה באיריותו, ייטס הבין היטב את בלוז היוצר, מי שבורא עולמות מבועת סבון בכדי לשנות את העולם המשונן שמנפץ אותן, צריך ללמוד בכל פעם מחדש איך להתחיל שוב, ומהתחלה גם

"עתה שסולמי נעלם

ועלי לשכב במקום בו כל הסולמות כולם מתחילים

בחנות הסמרטוטים המטונפים של הלב"

לא קל להיות הברון מינכהאוזן בפעם ה836, למצוא מהיכן להביא את הכוח הנחוץ בכדי להרים את עצמך שוב פעם מעלה מתוך עצמך, אך יותר מכאב מהלומות החיים וצריבת הכשלונות, מה שבאמת מחלחל ומרעיל את מי התהום של נשמתך, הוא הערעור המטלטל עד כדי אובדן אמונה בדרכך, כדרך הנכונה שבחרת לעצמך.
אבל גם אם הכל היה טעות טרגית, מסע רע לתפארת, עדיין, למזלי, הלילה הוזכר לי שמתחת לכל הכובעים והקסקטים, העמדות פנים וטקסי יום הכשלון ללילות חסרי גבורה, בבסיס הכל, ומעבר לכל, מזל גדול לגלות ומחדש שאי שם יש מקום שלעולם לא יחשיך…
לילה טוב ומטיב

אלן הולדסוורת' והתו האחרון – כמה מילים לזכרו של ענק עדין.

האחיין שלי תואם, בן 11, הופך להיות גיטריסט מצוין בימים אלו, לפני שבוע הוא שאל אותי אם אני חולם על גיטרות. ואם כן על מה אני חולם? סיפרתי לו על ההפרעה הנדירה בשינה שמקשה עלי לחלום, אבל השאלה עוררה את הזכרונות העתיקים ומבעד קרעי הזמן החל לחזור אלי חלום שהיו בו גם צלילי גיטרה.

הלכתי ליד בית חולים סורוקה..

איפה שסבא וסבתא גרים?

כן, והיום היה סגול ירוק במיוחד… השמש השמישה, האור התאוורר, וסעתי לאורך מסדרונות הבטון מרגיש נקי כל כך, כמו אחרי ניתוח שהצליח ואתה לא יודע למה, אבל כולך פצוע ועדיין הרבה יותר קל ומדויק.

מה? אני לא מבין, ואיך זה קשור לגיטרה…

מרחוק מרחוק, שמעתי צלילים כאלו שזורמים דרך המסדרונות כמו קוי אור מהדהדים, גיטרה מהירה, מתפתלת, נמצאת בכל מקום בו זמנית, בונה, וממשיכה לבנות, ממלאת כמו סנייק את החלל שמסביב… עד שהיא נעלמת מתאדה אל הקיר ומתחילה מחדש…

נו וזו היתה גיטרה סטרטוקסטר כמו שאתה כל הזמן מדבר עליה?

הממ, לא ממש לא. עניתי ממש לא סטרטוקסטר…

אז איך זה נשמע? הקשה, תואם

לא הצלחתי להסביר לו אז, המשכנו לדבר על גיטרות ושכחתי מזה כליל.

הלילה התעוררתי באמצע הלילה, משהו טלטל את שנתי, מצוקה תת אורית,  כמה לילות ליד נהר הירדן גרמו לי להבין שהעיר נושמת אחרת בשעת לילה, וההתנשמות הבלתי הרמונית שלי העירה אותי וגרמה לי לעלות אל אולפן העבודה, הקשבתי למוזיקה בשלווה המהפנטת של האשמורת השניה, זו שנקיה מכל רחשי הרקע של העבר והעתיד והיא מוארת באור ההווה המתהווה. כל התלבטתי מעט מול הTIDAL מה לשמוע.

איכשהו יוצא שבזמן האחרון אני מקשיב להרבה אלבומים ששמעתי כשהייתי נער, עושה לעצמי היכרות מחודשת עם הדברים שעיצבו אותי, קצת גם כדי להבין מי הייתי ואיך הגעתי משם לכאן. ואמש הגעתי לאחד האלבומים שהעיפו לי את המוח יותר מכל. כן, בגיל 17 נמאס לי מכל ההנדריקס, הפייג', והקלפטונז. רציתי לשמוע משהו אחר, גיטריסט שמורכב מיותר משלושה אקורדים, למה להסתפק במעט, אמרתי לעצמי, זה כל כך מגביל, אני רוצה לשמוע משהו מתוחכם באמת.

לאחר שגמר להסביר לי בפעם ה287 למה ריצ'י בלקמור הוא הגיטריסט הכי מתוחכם שיש אמר לי בלקמור הבאר שבעי מחנות התקליטים, "אבל אם אתה עדיין רוצה משהו מתוחכם, אבל אחר, קח את אלן הולדסוורת', אין יותר מתוחכם ממנו, אחרי בלקמור כמובן" הוסיף, ונתן לי את האלבום הזה…

כל הדרך מהעיר העתיקה הביתה בקו 12, התבוננתי בעטיפה. איזה שם מוזר יש לאלבום הזה, והעטיפה אפילו יותר מוזרה חשבתי לעצמי, מצד אחד ילד בשחור ולבן מנגן תקליט בפטיפון עם מנואלה, ומצד שני מישהו שנראה כמו על גשר הפיקוד של האנטרפרייז, מחזיק גיטרה שהדרך היחידה לתאר אותה היא כגיטרה וולקנית.

הגעתי הביתה, שמתי את התקליט, ובין רגע הבנתי את העטיפה, התופים החלו לנגן העולם שלי הסתחרר לגמרי. המקצבים היו לא שגרתיים, בלתי אפשריים, ההרמוניה נשמעה מוזרה אפילו בשביל שנות המשונים, ההרמוניה הורכב כולו ממעליות מתכת עולות ויורדות ואז בקעה הגיטרה הבלתי אפשרית הזאת, זורמת דרך המסדרונות כמו קוי אור מהדהדים, מהירה, מתפתלת, נמצאת בכל מקום בו זמנית, בונה, וממשיכה לבנות, ממלאת כמו סנייק את החלל שמסביב… עד שהיא נעלמת מתאדה אל הקיר ומתחילה מחדש…

וואו אמרתי לעצמי, מישהו מצא את הדרך להתנתק מהעולם הזה, מי היה מאמין שאי שם בבריטניה יושב לו איש צונן וציני שהביט באור הגנוז, נכנס לפרדס ושב כדי למלא את החלל הפנוי.

לא יכולתי להחזיק יותר מצד אחד של האלבום, המוח שלי הורחב הרבה מעבר ליכולת ההכלה גם של נער נחוש בן 17. הלילה כששמעתי את האלבום, רציתי להתקשר על הבוקר לתואם ולספר לו שלמרות שלאורך היום אני שומע בלוז פולק וקוראבילי, כשאני חולם על גיטרות הן נשמעות כמו אלן הולדסוורת'.

לרוב כשחושבים על הולדסוורת' חושבים עליו כעל נגן סולו, אבל אותי תמיד הפנטו האקורדים שלו שלא נשמעו כמו אף אחד אחד, הנה וידאו שבו הוא מסביר ומדגים קצת מהתפיסה הסופר ייחודית שלו לנגינת אקורדים. גיטריסטים שינסו לנגן את האקורדים שלו, יבינו מהר מאוד מדוע האיש נחשב אימת מפרקי האצבעות. או בשמו הידוע בקרב גיטריסטים – מפרק האצבעות.

נפש האדם היא מחסן מוזר, דברים שנדמה כאילו היו משמעותיים לרגע אחד צצים וגואים במקומות הכי לא צפויים ולפני כמה שנים הקלטתי את הקטע הבא, לא בדיוק ברור לי למה, אבל כשדגתי אותו מהארכיון שלי יום אחד, חייכתי ביני לבין עצמי שכן ידעתי שזו כמעט פרודיה על הרצון שלי להיות הולדסוורת' בגיל 17. אז הנה מעט ממה שנשאר בי מהמוזיקה החלומית של הולדסוורת'

רק הלילה שמתי לב שלאלבום של הולדסוורת' שנתן לי בלקמור קראו בעברית בעצם "התו האחרון" עם הידיעה המשעשעת הזו הלכתי לישון אמש, רק בכדי לההתעורר ההבוקר ולגלות שהולדסוורת' הלך לעולמו והוא בן 70. למרות שראיתי לאחרונה כמה שיחות איתו ביוטיוב שבהם הוא נראה זקן בהרבה משנותיו, מותו עדיין הפתיע אותי. מאחר והאיש היה חייזר, הנחתי שהוא יעלה יום אחד אל גיטרת החללית שלו וימשיך לעוד איזה כוכב פרימיטיבי, אבל כנראה שגם בשמיים מישהו צריך מוזיקת לאונג' עתידנית. היה שלום הולדסוורת'. מפרקי האצבעות שלי נאנחים בעצבות

טרילוגיה אמריקאית – המלך המבול וטופלו מיסיסיפי

מוזר לחשוב שהסיפור של טופלו, מיסיסיפי מתחיל למעשה בספר בראשית:

וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם, עַל-הָאָרֶץ; וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת-הַתֵּבָה, וַתָּרָם, מֵעַל הָאָרֶץ.  יח וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד, עַל-הָאָרֶץ; וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  יט וְהַמַּיִם, גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד–עַל-הָאָרֶץ; וַיְכֻסּוּ, כָּל-הֶהָרִים הַגְּבֹהִים, אֲשֶׁר-תַּחַת, כָּל-הַשָּׁמָיִם.  כ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה, גָּבְרוּ הַמָּיִם; וַיְכֻסּוּ, הֶהָרִים.  כא וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ–וְכֹל, הָאָדָם.  כב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה–מֵתוּ.  כג וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ;

הסיפור נמשך אלפי שנים לאחר מכן,  בשנת 1959, שג'ון לי הוקר כותב שיר בשם 'טופלו' בעקבות השטפון הגדול בטופלו, מיסיסיפי בשנת 1927. הוקר זוכר את סיפור העיר ששמע כילד, וקושר את המבול ואת השטפון הגדול יחדיו, אלו לא רק מים מהשמים, יש כאן חטא והאל אינו מקשיב.

זה קרה כל כך מזמן,
המים גאו וגאו, והגשם לא נפסק,
האנשים דאגו, הם התחילו לזעוק:
אלוהים רחם עלינו,
בעיר קטנה במיסיסיפי,
הנשים והילדים, צרחו והתפללו,
אבל האל לא הקשיב,
המבול הגדול של טופלו מיסיסיפי,
זה קרה בערב אחד,
יום שישי אחד,
אנשי טופלו,
אי שם בין החוות,
ענן שחור עלה ועלה,
אי שם בטופלו מיסיסיפי,
והגשם ירד, יום וליל,
כל כך מזמן,
כל כך מזמן….
בטופלו…

לעיתים זה נשמע כל כך רחוק, הרעם המהדהד למרחקים, הציפיה לגדולה באויר, האש שבוערת בשמש, והתקוה לארוע מכונן שישנה את הכל, הפחד מלחיות בזמנים משעממים, רק לא לאחר לרכבת, רק לא לפספס את המופע האורקולי הגדול מכולם, כמו בהר סיני, כמו השטפון הגדול של 1927, כמו המלחמה שכל הזמן מגרדת לך בלב, כמו האח התאום שנולד מת, כמו הרגע הזה שבו המלך נולד, בעיירה קטנה, בגטו, בטופלו, מיסיסיפי.

ואימו בוכה…

בכיה עוד ישוב ויהדהד בסיפור של טופלו

 בשירו – טופלו, ניק קייב קושר את שני המאורעות שמתרחשים באותו איזור גאוגרפי ממש – השיטפון הגדול, והולדת מלך הרוקנרול (1935) באותו מקום ממש. אבל קייב לא כאן בשביל לעשות סיורי תיירים במחוזות הקדושה של עולם הרוק, קייב כאן בשביל משהו אחר לחלוטין.
הוא מחבר את השיר לנבואת האבן של ייטס בשיר – THE SECOND COMING משנת 1919. ייטס המשורר-מכשף, כתב שיר נבואי מרתק ומפעים העוסק בעתיד לבוא כשכל מאורעות העולם יתרכזו לנקודת סינגולרית שממנה יפרוץ המפץ הבא. לא ברור . אם ייטס כיוון למלחמת העולם השניה, או למלחמת האזרחים ברוסיה, אבל מה שבטוח הוא שייטס הכיר היטב את המיתולוגיה הנוצרית וכתב על המאבק הגדול שיוביל אל סוף הימים. הרע המבקש להיוולד במקביל למשיח אי שם בבית לחם.
וכך ייטס מתאר את רגע ההולדת (בתרגומו של גיורא לשם.) :

בְּחוֹלוֹת הַיְשִׁימוֹן, אֵי־שָׁם,

צֶלֶם־דְּמוּת בְּגוּף אַרְיֵה וְרֹאשׁ אָדָם,

מַבָּט רֵיקָן וְאַכְזָרִי כְּמוֹ הַחַמָּה,

מֵנִיד אֶת יְרֵכָיו הַנִּרְפּוֹת, וּמִסְּבִיבָיו

חָגִים צִלְלֵי עוֹפוֹת־יְשִׁימוֹן מְלֵאֵי חֵמָה.

הַחֲשֵׁכָה צוֹנַחַת בַּשֵּׁנִית; אַךְ עַכְשָׁיו אֲנִי יוֹדֵעַ

כִּי אַלְפַּיִם שְׁנוֹת תְּנוּמָה אַבְנִית

הֻקְנְטוּ לִכְדֵי בַּלָּהוֹת בְּעֶרֶשׂ מִתְנוֹדֵד,

וּבְהֵמָה גַּסָּה, שֶׁשְּׁעָתָהּ הִגִּיעָה לְבַסּוֹף,

מִתְנַהֶלֶת בִּכְבֵדוּת אֶל בֵּית לֶחֶם כְּדֵי לְהִוָּלֵד?


אצל קייב המבע הוא אחר. הוא רואה את המיתולוגיה שנוצרה ביחס בין שני המקומות. המוות והשטפון הם הבסיס להולדת החדש.

הביטו הרחק אל האופק,

הביטו אל האופק,
רעם שחור,
הבהמה מועדת בדרכה לטופלו,
אתה יכול לקרוא לרחובות האלו נהר,
אתה יכול לקרוא לנהרות האלו רחוב,
אבל אף שינה לא עמוקה כשנת האבן הזו.
לכו לישון ילדים קטנים, איש החול בדרכו,
המים גואים, והקצב בדם,
איש החול הפך לבוץ,
לכו לישון ילדים,
גשם שחור בכל מקום,
אף ציפור לא יכולה לעוף אף דג לא יכול לשחות,
וביום ראשון השמיני לשנה,
הבכור נולד מת,
אבל בעקביו אחז התאום,
אמא הניעי את העריסה לאיטה,
עד שהמלך יוולד,
כן עד שהמלך יוולד וילך בטופלו…
מיסיסיפי.
רק אלוהים יעזור לטופלו,
המלך בא, המלך בא…

אי אפשר שלא לסיים את המסע אל ערש המיתוס הבסיסי של הרוקנרול, מבלי לפסוע יחד עם המלך במסעו בדיסקילנד:

הלוואי והייתי בארץ הכותנה הנצחית,

זמנים חלפו שם לא נשכחו,

הביטו הרחק, הביטו הרחק: ארץ המובטחת.

נומה מלך, בא הלץ,

נומה מלך, בא הקץ.

האמת שלך ממשיכה לצעוד…

האמת של טופלו מיסיסיפי עדיין חיה.

הזיוף שרצה להיות אותנטי – אגדת ילדים למבוגרים, מאת ג'ורג' מייקל

'הנה, אפילו השרמוטה הזו, הוכיחה שיש לה לב.'
כל דבר בחדר היה מלאכותי. החל מהפרחים הצבעוניים מדי, וכלה בקרואסונים הלחים. אך זו היתה התפאורה ההולמת ביותר למעמד המביש שבו עמדנו להשתתף. רגע לפני שאימפריות מתפוגגת והופכות לאבק ההיסטוריה, הן נראות, בעיקר לעצמן כענקים בשיא עוצמתם. ידענו שאנו עומדים בפני תקופת שינויים גדולה. הפחד הגדול היה דיסקים צרובים. אף אחד לא חשד שנפסטר וMP3 נמצאים מעבר לפינה.
כך נקראנו כמה אנשי מפתח ומנעול בתעשיית מכירות המוזיקה להפגש עם זמנכ"ל המכירות החדש של הרשת. האיש סיפר בגאווה שהגיע מתעשיית המזון ולא ראה כל הבדל בינה לבין תעשיית המוזיקה – בעצם היה הבדל אחד – "כאן אף אחד לא מתלונן שהמוצר שמכרנו לו פג תוקף ומקולקל" חתם הזמנכ"ל הזחוח עם בדיחה שתוקפה פג עוד לפני שהחיוכים המאולצים נמתחו.  על הפרק עמד מבצע חדש של תעשיית המוזיקה העולמית הוצאת אלבומים מרכזיים ומאוד מבוקשים במחירים שהלכו לכיוון ההפוך – למטה.
השרמוטה המדוברת היתה מדונה, והזמנכ"ל הדברן היה מהאנשים שבשבילם כל נשות העולם נפלו לאחת משתי קטגוריות: הבנות שלו או שרמוטות. חיכינו למוצא פיו אלו בשורות חדשות יביא הזמנכ"ל והוא התחיל, אתם חייבים למכור את מוצרי הרשת שלנו יותר, רק כך ההכנסות יאפשרו השארות בתחום הזה.

הסתכלנו אחד על השני, בשביל זה היו צריכים להביא זמנכ"ל בכל כך הרבה כסף?

חשבתי כיצד נוכל לעשות את זה, ואני חושב שהגעתי לרעיון פשוט גאוני, ועדיין גאוני בפשטותו…

הזמנכ"ל הזחוח הביט בכולנו ונתן לשתיקה להתפשט בחדר עד שרחש המזגן הוא כל מה שנותר.

נאמר שנכנסת לקוחה לחנות, ואומרת לכם שהוא רוצה את האלבום החדש של – לא יודע, נאמר, סלין דיון כן, והיא שייכת לחברת XXX, אז כאן אתם נכנסים לתפקיד, המטרה שלכם היא שאתם תתנו לה תחליף מהחברה שלנו, נאמר, מה שמה של השרמוטה הזו – מדונה?  ראיתי את הקליפ החדש שלה והנה אפילו היא הוכיחה שיש לה לב ולא רק כוס מכסף…  ככה לא נבזבז את הכסף שלנו על חברות אחרות.

ההתקוממות היתה מיידית – מוזיקה זה לא נקניקיות, אתה לא יכול להחליף סלין דיון במדונה, מי שרוצה אותה – רוצה אותה.

בתחילה התבצר הזמנכ"ל בזחיחותו, אבל ככל שחלף הזמן החלה סבלונותו פוקעת עד שלבסוף נמאס לו מכל הארטיסטים וקולו עלה 'מה אתם מתווכחים? ביג דיל בא מישהו רוצה אלטון ג'ון ואתם תמכרו לו את ג'ורג' מייקל! למה יש הבדל? זיוף זה זיוף…'

נזכרתי בסיטואציה הזו אמש כששמעתי שג'ורג' מייקל הלך לעולמו.  במשך שנים רבות זה בדיוק מה שחשבתי על ג'ורג' מייקל, "יפיוף-זיוף". אנשים ששכל הרגשות שלהם עוצבנו בקליפים של האייטיז, שבו צלליות עושות אהבה בדרמה גדולה על רקע תריסול ומאוורר ברקע, רק כדי להתעורר בבוקר שאחרי על מצעי סאטן אדומים ומלאי חרטה…

איזה חארטה, חשבתי לעצמי ובזמן שלעגתי למי ששר את הסלואו הכי מבוקש בכיתה ח', נו אתם יודעים זה עם הסקסופון שעושה… ייחלתי שמישהי תבוא ותגיד לי תרקוד איתי את הסלואו הזה?

אבל עם השנים גיליתי שגם ל"יפיוף -זיוף" יש משהו מעבר זה התחיל הרבה לפני האינטרנט כשהיית צריך לשמוע על מוזיקה הרבה לפני ששמעת אותה, התקיים לו מוסד "האח הגדול". זה שתפקידו היה לעצב לך טעם טוב עם תקליטים של להקות רוק אמיתיות, במקום כל השטויות האלקטרוניות של הגל החדש.  לי לא היה אח גדול ועד כמה שאופיר, אחיו הגדול של אלעד שופן חברי הטוב, חינך אותנו לקינג קרימזון ג'נסיס וקאמל, עם השנים גיליתי שהתפתח מוסד אחד מתחת לאף כשלא שמתי לב –  "האחות הקטנה" ומירב אחותי הקטנה, מאוד אהבה את וואם.

לעגתי לה, חיקיתי את צעדי הריקוד המטופשים, "תעירי אותו לפני שאני הולך לגוגו" – מה זה אומר בכלל??? אבל בכל לילה שהגיע התור שלה לשים מוזיקה במערכת, היא היתה נרדמת עם האלבום של וואם. בשקט בשקט, הייתי נשאר ער ומחכה לשיר האחרון, רגע לפני סוף הצד… היה בו קסם נדיר, זה שמצליח להבעיר רגשות גם דרך שלג של קיטץ'

אמרתי לעצמי שזו גיטרת הג'אז שעושה לי את זה, אבל לשיר הבא כבר לא היה לי תירוץ אסטטתי, הוא פשוט היה יפה ומשהו בכאב והפחד שלו היה אמיתי.  היום במבט לאחור השיר נשמע ונקרא כל כך שונה מאותם ימים. מפתיע כמה עומק ניתן למצוא במראה.

התקליטים התחלפו בדיסקים. חייבים יבין התחלף בMTV, ופתאום הקליפים היו שם. ג'ורג' מייקל הוציא אלבום שאמר להקשיב בלי דעות קדומות, וכשהשיר הזה התנגן לו, הבנתי שמתחת לכל הפלסטיק הזה יש בן אדם, שגם אם נולד יפה כמו אל יווני, עם גוף מושלם, הוא עדיין צריך אמונה ובשביל להאמין אתה חייב להכיר היטב את הבלוז. איך אמר דוד המלך כשביקש למצוא את הנקודה הנמוכה ביותר כדי לבחון איך לעלות ממנה –  כמה שהתהום קרוב יותר תהיה האדמה רטובה יותר.

באלבום הבא ג'ורג' מייקל ביקש שאקשיב בלי דעות קדומות, העולם היה שטוף בגיטרות גראנג' ולצד קורט קוביין ג'ורג' מייקל הרגיש כמו זיוף שמנסה להיות אותנטי ולא יודע איך. שיר אחד מתוכו תפס אותי, אחרי אינסוף דוגמניות על, ההברקה היתה לשים רק את המילים כקליפ, היתה מדהימה. פתאום ראית שג'ורג' מייקל גם יודע לכתוב מילים, ובמפתיע גם היה לו מה להגיד.

אלו היו השנים הרעות. אחרי הרצח, כולם רצו להייטק, אני נשארתי לטאטא מדי בוקר את החנות, חסיד שוטה של עולם ישן שהלך ונמוג עובד בתעשיה שדעכה אל קיצה. ואז הופיע הדיסק הזה, הוא היה המסטרפיס של מייקל, והדרך שלי לפתוח כל בוקר במשך חודשים. דברת אלי כמו ישו לילד, הדימוי הזה שבה אותי. את ישו אהבתי עוד מהשנים בבית הספר הבינלאומי, תמיד נראה לי כה רחום וחנון ביחס למשה ריבנו הזועף. הייתי שקוע עמוק בלב המאפליה, נותרתי ילד בפנים, בחוץ העולם התבגר, לא קפצת ממנה היום, חלפו כל כך הרבה שנים, מי היה מאמין שפרקי אבות יתורגמו כל כך יפה לשירי פופ…
משהו באלגיות על אובדן האהבה, בחללים העצומים שעטפו את קולו, גרמו לאלבום הזה להיות שילוב בלתי אפשרי של מוזיקת אמביינט שרויה בעצב רגשני שהזיז משהו בליבי. הייתי שומע את LOW מצד אחד וג'ורג' מייקל מצד שני, מי חשב שלעצב יש סוף? שנים מאוחר מדי עזבתי, ועברתי הלאה "מוזר? האם את לא חושבת שאני נראה מבוגר יותר?"

לפני כמה שנים, רציתי לקנות לאימי כרטיסים להופעה של אנריקו מסיאס אליל נעוריה.

בשום פנים ואופן לא!

אבל אמא למה?

כי אני לא רוצה לראות כמה הזדקן.

אנחנו כל כך אוהבים להקפיא ולשמר את כוכבי הפופ שלנו בפורמלין הזרקורים.  כל עוד הם מושלמים ומשמרים את חיוניותם אנו יכולים להעמיד פנים, שגם אנו כמותם, כוחינו במותנינו ונעורינו הנצחיים עוד איתנו. לפני שנה ראיתי תמונה מזעזעת של מייקל, והבנתי את אימי. כאב לי כל כך, חשבתי שבשבילו, אבל האמת שכאב לי עבורי. הבנתי את אימי. כוכבי פופ הם לא יצרני הפסקול של חיינו, הם הזכרון החי של נעורינו. כנעורינו, כוכבי פופ נמוגים עם הזמן ורק הרבה אחרי שהם נעלמו, אתה תוהה לאן הלכו, ואיפה היית כל הזמן הזה.

אם לא הכרתם אישית, הצער הגדול על מותם של מוזיקאים שליוו את חייך אף פעם איננו על לכתם, זהו צער על לכתו של חלק מחייך לעולמו, והפעם בצורה סופנית. מאלביס ועד מייקל ג'קסון, כולם יודעים שאין קאמבק מהמוות. רק נוסטלגיית שעווה בטור אינסופי מלאס וגאס ועד קמצ'טקה. ג'ורג' מייקל התחיל כזיוף של תעשיית הפופ, ונלחם כל חייו על זכותו להיות אותנטי גם בעולם שכולו פלסטיק מוזהב. מייקל נפטר והוא רק בן 53.  "צעיר" אומרים הוריי על כל הנפטרים שקרובים אליהם בגיל, הבוקר גיליתי לתדהמתי שמייקל היה מבוגר ממני בסך הכל ב7 שנים, כל כך צעיר חשבתי לעצמי, כל כך צעיר…

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: