ספטמבר, קי-מאי.

 

בתחתית המדרגות הדברים נשכחים. אני עדיין חולף ברחוב ההוא מדי פעם, תוהה מי מהשמות שאמרת מואר עכשיו באור שמעבר לוילון. השמות מתערפלים ברחש האוטובוס החולף, הגשם טשטש את פניה מעבר לזגוגית המעורפלת, אני מנסה להזכר בריח שערותיה, אבל הכל נמוג בערפל הזמן, פרט לדבר אחד, המנגינה.
כשהכינורות נמסו, האקדח הורם על המסך בפעם האחרונה, הדמעות זרמו באלף מרזבי ז'קט הקורדרוי, הייתי ילד, לא ידעתי מה מקור העצב, ולמה נפרשו כנפי הגעגוע בקרבי עד שמילאו כל חלל פנוי בנוצות דוקרות, עם השנים הבנתי – זה מה שקורה למלאכים שמצמיחים כנפיים פנימה. הלב נשבר מוודאות האובדן המתרחש ובא, מאי היכולת לעשות שום דבר לשנות את מה שקורה.
כמה צער היה טמון בכל צעד, בהליכה השפופה אל מותו, כל צעד סימן עוד ירידה מטה בתוים המהוסים, כל מדרגה שעזבתי, היתה עוד מדרגה אחת הרחק ממנה הוא היה מקצוען, אני מוזיקאי, רציתי לקבל את מותי באותה הבנה שאחרי רגע כזה שווה לחיות רק אם יש סיכוי לעוד, ובאותו רגע ידעתי שלא יהיה.
הלב שפעם הרגיש כל מרווח הולך וגדל בהבדלי המים ביננו, הסקונדות הפכו לפרימות, הטרצות נפרמו לקוורטות, הקווינטות דקרו בטוהר שבהןף הסקסטות איחדו, והספטימות נגו עד שנכבו. הקשת שרטה את שפתיה בכל פעם שרצתה להגיד משהו והשתתקה. מבין כל השתיקות שבעולם, שלה היתה היפה מכולן.
ובכל זאת עיניה אף פעם לא הפסיקו לדבר בקול הרך ביותר ששמעתי בחיי:
הייתי צריכה לשכור רוצח שכיר בגיל עשרים שיהרוג אותי אם אי פעם אבגוד בחיי…
מעולם לא אהבתי יותר
מאשר אותנו
באותו
הרגע
קי-מאיי – לחשתי לה בעודי נעלם במדרגות
היא נותרה קרועה בדלת
ידעתי שמבטה נעוץ בי
חיכיתי לפגיעה בעורפי,
קראו לה ספטמבר, אבל אני קראתי לה
קי-מאי…

ערים, זיכרון והארי דין סטנטון

רה, לה, רה, מי

  I knew these people
this two people, uhmm, uhmm
they were in love with each other….

כך נפתח השיר ערים וזיכרון, כך נפתח האלבום של בלובנד, כך הסתיימו חיי הראשונים. רה, לה, רה, מי, והקול הנוגה ולאה של הארי דין סטנטון. זה היה קול שבדרכו המרוחקת וחורקת ביטא את כל כמיהות שעות החרטה, את כל ייאוש ימי ההחלטה, את כל שנות הרגע אחרי מה שנשלם ולא תם. זה היה קול אורגיית האנרגיות הכחולות שנארגו ומצאו להן לב, מילים וגוף, בקול של טראוויס בסצינה הכי יפה ב"פאריז טקסאס" מאת וים ונדרס.
זו היתה התאבדות בסלו מושן, הייתי בודד, מיואש ועצוב באותה התפנקות אנוכית שרק אנשים צעירים יכולים להרשות לעצמם בנפילה פנימה אל תוך הכחול. היום זה נראה לי מוזר, למה לא קמת למה לא עצרת ושינית כיוון, אז לא חשבתי שאני יכול, הייתי עסוק בליצור את צליל ההתפרקות המוחלטת ופסקול השנים הכחולות. הייתי מקליט קולאז'ים של שברי זכרונות, רחשי העיר, נהמות הלילה וכל מה שהזכיר לי את מה שרציתי למחוק ולהשכיח.

במקרה הקלטתי את השורות האלו על הסרט, במקרה בחרתי בסרט ההוא להקליט עליו עוד גרסה לשיר הזועם הזה, במקרה החלטתי להאיט את הזעם למהירות הכי איטית ובלתי אפשרית, במקרה שקעתי עמוק במים, במקרה הרמתי את הפיידר והקול של סטנטון התגלה לי כקולו הבודד של מרחק. לפתע כל מה שהיינו התגשם והתנשם כשיר שתאר אותנו כפי שהיינו, עוד לפני שהיינו. לצליל שתאר אותנו כפי שנותרנו עוד לפני שחלפנו דרך אש החרבות, לשיר שתאר את העבר ולא תיאר לעצמו שהוא מנבא את כל העתיד לבוא.

הארי דין סטנטון הלך הבוקר לעולמו, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה על עולם הצללים והטללים של הכמעט כפי שהתגשמו בשורות:

I knew these people
this two people, uhmm, uhmm
they were in love with each other….

לזכרו, לזיכרנו.

 

יום הולדת – יום המוות. מחשבות לחיי גבי סברנסקי ועל מותו של טל קרסניצקי.

הבוקר ליוויתי את מעיין אל תוך בית הספר. כשנכנסנו, התבוננתי בילדי כיתות א' שרצו בחצר. מגוון ילדים בבוקר מעורפל כמו נטענים באיטיות מהשמש העייפה, קופצים בזמן לא זמן, נופלים וקמים מאושרים מחסד אי המודעות לזמן ולסופיותו.
כשצלצל הפעמון נעלמו הילדים חבורות חבורות אל תוך הכיתות, אך ילד אחד נשאר לבדו באמצע החצר שקוע בענייניו. כשהרים את ראשו והבחין שנותר לבדו בחצר הגדולה, רץ אלי בזעקות שבר: "לא לבד, רק לא לבד, תעזור לי…"
לקחתי את ידו הרועדת, שאלתי באיזה כיתה וליוויתי אותו לכיתה. הדבר השפיע על מעיין. זרם התנועה הקבועה שלה הפך לאדוות רוטטות, וכשעמדתי ללכת, עלתה בה גאות רגשות סוערת ונסערת, התקשתה להישאר, רצתה עוד חיבוק ועוד חיבוק, הוזילה דמעות צד חרישיות ולא היתה מוכנה שאלך ואשאיר אותה לבד בבית הספר.
לא יודע מה היה יותר קשה, לה לעזוב אותי וללכת לשיעור או לי לשחרר אותה מכל הפחדים שנשרטו בי בימי בימי בית הספר וצצו מחדש כשראיתי את אימת החצר הגדולה ובדידות בית הספר דרך עיני מעיין והילד הבודד. כך נשארנו חבוקים כמעט שעה על ספסל אבן לצד דשא סינטטי מחוץ לשיעור אמנות.
כשהלכתי לאוטו קרוע ונסער מהחוויה, החלו שפתי לשיר מעצמן את המילים שהשיר הזה הותיר כמשכון תת עורי, בחיי. הייתי בן שבע עשרה, כששמעתי את השיר הזה לראשונה ולא האמנתי שמישהו בגילי ומהעיר שלי, היה מסוגל לכתוב שיר מדהים כמו זה:
You’re born in a place where it’s good to live
And you have everything that you want
Then they take you away to another land
And your nightmare’s becoming a fact
You feel how the people hurting you
And you learn to like the pain
But you do nothing to change it
You search your mistakes
Over and over again
כל כך הרבה שנים אני חי עם השיר הזה כתמרור אזהרה בתוכי. אני אוהב אותו בערך באותה עוצמה שהוא מבעית אותי עם הפזמון הנוראי הזה:
ולפתע, אתה מבין שלא עשית כלום,
ולפתע אתה רוצה להתחיל הכל מהתחלה,
אבל מאוחר כל כך,
כה מאוחר…"
עשיתי הרבה דברים בחיי כדי לא להיקלע לטווח האש של השורה הזו – עשיתי ולו רק כדי שלא אחוש שלא עשיתי שום דבר. אולם ככל שחלף הזמן הבנתי שיותר מכל אני מתקשה עם התחושה שהזמן קורה ואין לך דרך למשמע אותו יותר ממה שכבר עשית.
החיים מתחילים כאופק אינסופי ומעורפל שככל שאתה גדל, אתה מגלה שקצות האופק סוגרים עליך משני הצדדים ומצרים יותר ויותר את תנועתך, עד שבסוף אתה מגיע אל האופק ומגלה שכל מה שנותר לך זה שוחה קטנה באדמה שבה אתה בקושי יכול לנוע, ולמעשה כבר לא נע בכלל.
להתקרב לגיל חמישים משמעו שרוב חייך כבר קרו, משמעו שלמרות שממש השתדלתי וניסיתי אני יודע שגם מחר יהיו כמה ילדים קטנים מדי ובודדים בחצר הגדולה, שהעולם אף פעם לא יהיה מושלם יותר מלכמה רגעים, שאנחנו תמיד עושים דברים כי אל הככה צריך אמר, אבל הכי גרוע הוא ההבנה שכל האהבה שיש בעולם לא תעצור את הזמן.
היום נולדו שני חברים קרובים בנפש, שנתיבי החיים הרחיקו אותנו כל כך רחוק. אחד מהם חי ומגדל את משפחתו, והשני נפטר השנה ומשפחתו מגדלת את זכרו. היום גיליתי שהפייסבוק גרע את החבר שנפטר מספר החיים וכבר לא מזכיר לי שיש לו יום הולדת וזה עשה אותי עצוב במיוחד .
אם אי פעם אהבתם או התרגשתם משיר שכתבתי, אתם צריכים להודות באופן אישי לGaby Savransky שכתב את השיר המופלא שמצורף כאן, היה הראשון שאמר לי לכתוב שירים ולא רק להיות גיטריסט.
אם אהבתם את תחושת ההשלמה והנחמה של הייקו בלוז, אז אתם חייבים משהו מזה לTal Krasnitsky ז"ל שהיה חבר אהוב משענת תומכת בהרבה לילות סולסיק כחולים מעצב ובדידות מאז תחילת שנות האלפיים.
תמיד הייתי משועשע מהפסימיות שלך טל, אבל לא באמת האמנתי שיום יבוא ואשמע את קולך הייחודי, חצי זקנה חורקת, חצי ילד, ובראשי תגיד לי מהעבר השני:"אתה רואה אמרתי לך שזה יקרה…".
הייתי בטוח שזה רק עוד פרק בסאגת המכאובים שלך, ושבקיץ תחזור לארץ ואולי תראה הופעה נוספת, ותבקש את "ערים וזכרון", ורק שנינו נדע למה… אוף טל, אם הייתי יודע, הייתי מאחד את בלובנד בשבילך… למה לא דברת?
איפה שלא תהיה הלילה, מקווה שהשארת את על הכאבים באדמת הקרח של פינלד והלכת להתעצבן על הדרך העלובה שבה הברמן בוולהלה מוזג בירה.
תמיד חשבתי שאתה גיבור. קטן ונרגן אבל מצחיק חכם ולמרות קטלוג הכאבים שלך ידעת להרגיש גם את כאבם של אחרים. כל כך אהבתי אותך, הנה השיר שחיבר אותנו מלכתחילה, הלילה הוא רק לזכרך, טל "קופי" קרסניצקי.
גם אם אני נוטה לשכוח את זה לעיתים, אני יודע שאני לא בודד כשהייתי פעם. ילדים, משנים אותך לא פחות משאתה משנה אותם. כשנסעתי הביתה והשורות האלו נקוו במוחי, הבנתי כמה קשה כפירת המאמינים בתסמונת קסנדרה ואת החסד הטמון בנבואת זעם שלא מגשימה את עצמה.
במשך עשורים השיר הזה הזכיר לי את האובדן שעשוי היה להיות, אולם כשהקשבתי לו היום שמעתי בתוכו את האבדן שיש, אבל גם את ההבנה שמה שאבד, גם אם נשכח, פעם, אכן היה.
לזכרו של טל קרסינצסקי ולחייו הארוכים של גבי סברנסקי.

יש שם למנצחים שבעולם, אני רוצה שם כשאפסיד – סטילי דן, ו-וולטר בייקר ז"ל

בשבוע שעבר השתתתפתי בדיון על עתידה של כאן 88. לאורך הדיון עלו הרבה תהיות על שיטת הפלייליסט והמורכבויות שהיא מביאה עימה, העדפה של להיטים על פני המגוון, הרבה נקודות לכאן ולכאן עלו לאורך הדיון, אולם כשאילן לוקאץ' מחדשות ערוץ 2, דיבר על הלהט שבו מנוגן הוטל קליפורניה, לעומת השיר – new kid in town של האיגלס מאותו אלבום ממש, חייכתי חיוך קטן. לרגע אחד התרוממה רוחי מעל השולחן באולם ג'ינגולי, המריאה כל הדרך מעלה מעל משכנות שאננים, עפה מעל כביש אחד, תל אביב, קפריסין, איי גילברלטר, חציתי במהירות את כל האוקיינוס האטלנטי ונחתתי על חופי מיאמי ביץ' באוגוסט 1980.

הייתי בן 10 ומהזוית שלי אומר רק שאם אתם חושבים שהתאור של מיאמי בנרקוס יוצר אווירה מהללת, אז אומר שבמציאות זה נראה הרבה יותר שמשי שמח וזוהר, הייתי בקצה הילדות ואמריקה היתה הצדפה שנפרשה לפני בכל מקום. הרכב הכי מגניב שראיתי בחיי היה ונותר פונטיאק פיירבירד, שיחקתי במשחקים אלקטרונים מוזרים, אכלתי הרבה יותר מדי כריכי חמאת בוטנים וריבה, והשיר שהכי מזוהה עם התקופה הזו עבורי היה – new kid in town של האיגלז.

משה בעלה של דודה שמחה, שמע את תחנת FM המקומית ללא הפסקה. כשעשה ברביקיו, כשירדנו לבריכה של הקונדו, או סתם נסענו ברחובות מיאמי ביץ' להיפודרום שם החלקתי על הרולרסקייטס הכחולות מוזהבות שלי. עם כל הקושי שיש לי ביחס לשיטת הפלייליסט, אני לא יכול לשכוח את קסם הקיץ ההוא כשהרגשתי שהאיגלז כתבו שיר במיוחד בשבילי- הייתי הילד החדש בעיר, זה שמגיע מאוחר והעולם היה פשוט מושלם.

אבל האיגלס לא היו היחידים שנחרשו באותה תקופה. אוליביה ניוטון ג'ון שרה על  הקסם של קסנדו, ברברה סטרייסנד היית האשה המאוהבת דיאנה רוס היתה למעלה ולמטה, וסיכמו את זה יותר טוב מכולם להקה עם שם מוזר בשם שפתיים בע"מ, ולהיט אחד ענק. העיר היתה פאנקית, המוזיקה היתה נפלאה והרדיו היה עוד קרן אור מהשמש המושלמת שזהרה מעלינו.

דוד משה אהב לדוג, לא היינו צריכים להרחיק מעבר לקצה הרחוב כדי להטיל חכה אל תוך מי הנחל שהתפתל ממש בתוך שכונת הבתים הנמוכים עם הדשא בחזית ושביל הגישה לחניה. אמא והדודה הזהירו אותנו לא להתקרב אל הנחל, יש שם תנינים היא אמרה, אבל אנחנו כל כך אהבנו את המוזיקה שהיינו מצטרפים לדוד משה ושאר הדייגים של השכונה בכל ערב כשהשמש שקעה. משה היה מביא איתו את שיא השכלול של אותה תקופה טייפ סאונדבלסטר שהופעל על בטריות שמנות במיוחד, ושידר שוב ושוב את אותם פלאי חשמל וזוהר מלהיטי הסבנטיז.

הרגע שבו השיר התחיל להתנגן נחרט בתוכי – המים היו ירוקים מתחת למזח והשמש ציירה עליהם מרבד כסוף בדיוק כשהגיטרה והפסנתר החלו את הירידה המוזרה של האקורדים. ואז הזמר הזה הבליח. הוא היה שונה, הוא לא נשמע מתוק, הקול שלו היה מוזר אפרפר, חצי מצונן, קצת ציני, וכשהפזמון התחיל הצטרפה הזמרת שהשלימה את כל מה שהיה חסר לו – קסם השלמות. הצליל הימם אותי, זה היה כל כך מושלם שלא יכולת לדמיים שיש בכלל מוזיקה אחרת בעולם. כל תו הונח בצורה מושלמת אחד מעל השני או לצידו, וחשתי כאילו יש עשרות עולמות אפשריים בין התווים. לא הבנתי את כל המילים, אבל הבנתי כל כך טוב את השורה העיקרית בפזמון – "יש להם שם למנצחים בעולם, אני אני רוצה שם כשאפסיד".
איו לי מושג מי היה הדיג'יי ששידר את 'דיקון בלו' באותו יום, אבל באותו שבוע הפכתי להיות מעריץ של סטילי דן. כל שיר שלהם ששמעתי נשמע לי כמו שלמות, שש שנים לאחר מכן כשפגשתי הגיטריסט גדי בן אלישע סיפרתי לגדי שהיה אז נער וכבר אגדה מקומית, שאני מת על סטילי דן.  ענה גדי שהם סבכני אקורדים ושעצם סטילי דן זה כמו מתי כספי של האמריקאים לא ככה?
אבל עם הרבה יותר בלוז אמרתי לו, הרבה הרבה יותר.

היום הלך לעולמו וולטר בייקר, שיחד עם דונלד פייגן היה היוצר המרכזי בלהקה המוזרה ונפלאה כאחת. סטילי דן זהרו בעיקר בסבנטיז, תקופת החסד הגדולה לאמנים ולהקות שעשו דברים קצת אחרת ועדיין הצליחו להיכנס לרדיו ואפילו ליצור מזה קריירה מצליחה. בעוד שפייגן תמיד נראה זועף סגור ומורכב, בייקר נראה כמי שהכניס את האלמנט מתוחכם ואירוני לצליל של ההרכב. בייקר התחיל כבסיסט אבל ההגשים את החלום של הרבה בסיסטים כשעבר לנגן בגיטרה אחרי ששמע בסיסט יותר טוב ממנו וצירף אותו ללהקה במקומו ולמעשה הדבר שהוא באמת עשה בהרכב היה להיות הבן זוג לכתיבת השירים עם פייגן. בייקר לא היה מהכוכבים שמתבלטים על הבמה אבל כל מי שראה וידאו שלו מסביר על האקורד שסטילי דן נגנו ללא הרף (מייג'ור מו 🙂 הבין שהוא היה חתיכת ממזר ציני וכמה מהרוח הבייקרית נכנסה אל היצירה של סטילי דן ואולי הדוגמה הטובה לתרומתו הגדולה מופיעה דווקא בחסרונו של העוקץ הציני הכה מורגש באלבום הסולו המופלא של פייגן – נייטפליי.

אני אוהב המון שירים של סטילי דן, הם לא תמיד נחשבו להקה קולית במיוחד לאהוב. בעיקר באייטיז ובניינטיז כשכל שיר עם יותר מארבע אקורדים בלי דיסטורשן או דכאון נתפס כמזימה מארץ המעליות. יתרה מזו בעיני רוב המבקרים ועיתונאי המוזיקה המגניבים של האייטיז שעל ברכיהם גדלתי, סטילי דן נתפסו בעיקר כמי שהפכו את הרוק מצורת אמנות עממית וברברית למשהו שמנתחים עד זרא ולומדים באקדמיה למוזיקה.

בדיעבד, אותם מבקרים  היו מקובעים בדיוק כמו אלו שמעריכים את סטילי דן ולא מסוגלים להבין שהם פועלים בדיוק מאותו מקום כמו איגי פופ והסטוג'ס. יות רמשזה משנה באיזה אקורדים אתה משתמש, וסטילי דן ידעו הרבה אקורדים אבל השתמשו בכל מה שהיו צריכים בשביל לספר את הסיפור שלהם, בשביל להעביר את הקיום שלהם למימד הנצח, בשביל להראות שגם אנשים מתוחכמים וציניים שמכירים את כל האקורדים בספר, עדיין כואבים כשהם חוטפים את הבלוז.

 

 

ג'ון אברקרומבי – איש התווים המהוסים, כמה מילים לזכרו.

הייתי בן 15 כשגיליתי את ECM, החברה שהתמחתה בג'אז אטמוספרי. באותו זמן חשבתי שאני אוהב ג'אז שנים לאחר מכן הבנתי שאני אוהב יותר את האטמוספרה הקסומה שבה התווים צפו ושחו באגמי הריוורב. היו שם כוכבים כמו יאן גרברק, קית' ג'ארט, אבל כגיטריסט התעניינתי רק בגיטריסיטים של החברה מעל כולם היה פט מתיני, נער הפוסטר של ECM, הוא היה כל בלתי מושג שיכולתי להבין בקלות למה חלק מחבריי הגיטריסטים הפסיקו לנגן אחרי ששמעו אותו, הוא היה מושלם מדי, אבל אחרי שסיימתי לחרוש את כל התקליטים שלו חיפשתי עוד מושכי מיתרים מעניינים מבית ECM והשמות התחילו לצוף – טריה ריפדאל היה לי כאל נורדי, והיחיד שהצליח להגיע אל המקום של מתיני בליבי, ואת ראלף טאונר, ביל פריזל, דיויד טורן, ביל קונורס, מיק גודריק ואת ג'ון אברקרמבי.

ג'ון אבקרומבי לא היה כוכב. הוא לא נראה כמו כוכב, ובניגוד למתיני שהיה מושלם מרגע לידתו, באברקרומבי היה משהו שהושג בעמל ומאמץ רב. בהאזנה ממרחק השנים אני מאוד אוהב את האלבומים המעולים שהוציא בסבנטיז, באותה תקופה ניסה אברקרומבי לפרוץ את גבולות הג'אז המסורתי מה שקרוי פיוז'ן, אברקרומבי התחיל במקומות הרגילים, גיטרה ודיסטורשן אבל מהר מאוד הבין שזה לא המקום שלו. ההרואיזם הגיטריסטי של מקלפלין ושות' לא עניין אותו, הוא היה מופנם והמוזיקה שלו שיקפה את המופנמות הזו. במיטבו אבקרומבי היה אמן הצורות האיטיות, תנועות מכחול קטנות ומהוסות, ושם הוא זרח, כמעט בשולי הדברים.

לקח למאנפרד אייכר (האיש שיצר את ECM והפיק את אלבומיה) שלושה אלבומים לזקק מאברקרומבי את תמצית אישיותו, אחרי Timeless המהפנט עם ההרכב, ודואט הגיטרות שלו עם ראלף טאונר, יצא אלבומו השלישי של אברקרומבי, סולו לחלוטין, אברקרומבי ניגן על חשמלית אקוסטית ומנדולינה. שם ניתן היה לשמוע את יכולות ההלחנה הנהדרות שלו, כמו את הרכות וההבעה שבנגינתו.

כנער חשתי שאברקרומבי הוא הגרסה למתקדמים מטיבי לכת ומביני עניין של מתיני. אך ממרחק הזמן ותבונת השנים, אני מבין שאברקרומבי היה מוזיקאי נהדר גם אם ללא הדרת אותו "X-factor" שלמתיני היה בכמויות בלתי הגיוניות. אין בזה דבר רע כשלעצמו, העולם לא יכול להיות מאוכלס רק בכוכבים. אחרי מסםר אלבומים שבהם ניסה לחטוב את דרכו עם נסיונות פיוז'ן שונים, שבחלקם אף הגיע אל גיטרת הסינטיסייזר, כן, כמו מתיני (אני מניח שבהשראת מנפרד אייכר שרצה עוד מהזוהר המתיני) תקשיבו לקטע הבא מתוך אלבומו של אברקרומבי משנת 1987 עם השם והעטיפה האירונית כל כך: "להגיע לשם"

בשנת 1990, אברקרומבי הפסיק לנסות וללכת בעקבות מתיני והלך אל המקומות שריתקו אותו. זה היה בעיקר שיבה אל הג'אז המסורתי. באותה תקופה אני הפסקתי להתעניין בג'אז ועברתי לעולם הרוק והחלל, מאז הפסקתי לעקוב ולהתעניין ביצירתו, אבל בכל פעם שהייתי עובר ליד חנויות הבגדים של אברקרומבי, התגנב לו חיוך קטן.
עם השנים וככול שאני יוצר יותר, אני רואה כמה אותן שנים מוקדמות ושעות האזנה ארוכות לאלבומי הג'אז של ECM, עיצבו וגיבשו בי תפיסות מוזיקלית שעד היום אני משתמש בהן. אברקרומבי היה אחד ממורי דרכי, ואני שמח על כך. אמש אברקרומבי נפטר בגיל 72. יהי זכרו ברוך בצלילים מלאי רוך וחלל.

 

דואט לגיטרללה ואגם, מוזיקה מאגם מרגיס, ליטא 2017.

ליטא היתה המדינה האחרונה באירופה, לקבל עליה את המונותאיזם. למרות כל הכנסיות היפות, אני לא בטוח לגמרי שהליטאים, אכן קיבלו עליהם את עול השילוש הקדוש שהוא אחד וכו'. שרידי הפגאניות פה נמצאים בכל מקום, והליטאים אף מתגאים בהם. כמה ימים לצד אגם שקט ומהפנט גרמו לי להבין את משיכת הפגאניות לעומקה ולרוחבה. האל שבשמיים נותר כשמועה מרוחקת כשאתה חי במחיצת איתן טבע כה עמוק ונוכח, אשר משפיע על כל הווייתך ומטלטל את מערבולות התהום של נשמתך בעצם קרבתו.
שעות רבות התבוננתי באגם. מחלון החדר, משולחן האוכל, מהמזח, מהסירה. ישבתי לצידו, שטתי עליו וצללתי לתוכו, עד שחשתי את הוויתו המימית כישות עוצמתית בפני עצמה. אך רציתי להבין את מחשבותיי ותחושותיי ביחס אל הישות הזו, ועבורי, אין דרך יותר טובה מבחינתי לעשות זאת, מאשר לעשות מוזיקה.
באתי לליטא בכדי לנפוש עם המשפחה, לא באתי לכאן מוכן או עם רצון להקליט. אבל אין חופש מהקולות בראשך והתשוקות בדמך. כל מה שהיה לי זה גיטרללה (משהו בין יוקליילי לגיטרה) מחשב נייד ומיקרופון מובנה באוזניות.
עם כל האהבה שלי לציוד הקלטה משובח, הבנתי כבר לפני שנים, שמוזיקה עושים עם הרגע, עם התחושות והמורכבויות שמבעבעות בך, עם הצורך להשיג את היופי, עם הצורך להמשיג את האור, ולתפוס את הבלתי נתפס.
וכשזה שם בקצות האצבעות, זה לא חשוב מה יש מעבר להן, חשוב רק שיש יכולת ללכוד את החשמל הזה שזורם בך. כמו שעשיתי ב-'קלחים לפני הגשם', הקלטתי תוך הקשבה למתהווה, מתוך רצון לפסקל את הווה. מדי יום ישבתי לצד האגם, לחצתי על הכפתור האודם של ההקלטה והקשבתי.
הקשבתי לאדוות המים, לילדות שקפצו על טרמפולינה, לברבורים שבאו לעת ערב, לזבובי הדרקון הכחולים, למתקפת הסביונים הלבנים ששטפו את החוף, הקשבתי והשבתי – ניגנתי את הרגע.
זה דורש מיומנות מסוימת לכבות את כל מערכות ההגנות והמחשבה על תו, סולם, ומשפט מוזיקלי, אבל כפי שלמדתי משנותיי כחבר בהרכב We Are Ghosts הדבר הכי חשוב ביצירה הוא ההשראה, וכשהיא שם כדאי להאמין בעצמך וביכולות שלך כמוזיקאי, שכן רק אם תתמסר לאקראי ולגורל הבלתי ידוע, יש סיכוי שהבלתי ידוע יגריל אותך.
היום אנו עוזבים את האגם ועוברים למקום אחר, אני מקווה שמשהו מרוח המקום נשאר בין הצלילים. אבל את זה רק הזמן יגיד, אני הולך להפרד מהאגם ומשאיר אתכם עם הצלילים. 



פירמידות העונג של ציון ובושם הפלא האפל

 

"מרחוק זהב קורא לי, מקרוב פלסטיק מקומט" כתב גבריאל בלחסן, וקלע בדיוק רב אל החיפוש הממכר עד כדי זיוף אחר האותנטי במקומות שכוחי אל. יש משהו מאוד נאיבי וקולניאליסטי במחשבה שאי שם בקצה השמים ובסוף המדבר, מסתתרת איזו קהילה שהמודרניות לא הצליחה להכחיד כליל, והם מצליחים לשמר משהו מהפעם של פעם, איפה שהזמן עמד מלכת, גם כשכולם הולכים עם הסמרטפונים בידיים.

אלו רק חלק מהמחשבות שעברו בראשי, כשנעמדתי היום מול פלאפל הרצל בדימונה. בחודש הבא אתחיל פרויקט מאתגר ומרתק בדימונה, וכחלק מההכנות הגעתי היום אל מרכז הצעירים שליד המרכז המסחרי. בסוף הפגישה הלכתי להשביע את רעבוני בפלאפל המיתולוגי של דימונה – פלאפל הרצל (שכבר דגמתי פעם אחת ואני מתכוון לכתוב על הפלאפל שלו בקרוב) אך היום, התור להרצל היה ארוך יותר מכל רגעי המבוכה של טראמפ מול אורן חזן. בעודי מתייאש לי חרישית מהסיכוי לקבל מנה, הבחנתי שממש בקצה המשעול המקורה, עומד שלט נחבא אל השלטים ועליו כתוב – הסולטן והחומוס. שזה כבר היה מוזר, אולם מה שממש סקרן אותי היתה השורה בתחתית השלט; 'פלאפל מיצרי מקורי מאז 1904'.

הסולטן של החומוס – מנת חומוס פול.

כל באר שבעי ששווה את האנדרטה שלו, מכיר את הפלאפל של ז'ק בשוק העירוני, שאף הוא מתגאה בהיותו פלאפל עתיק, אבל ז'אק הוא מאלף תשע מאות חמישים ומשהו, ואילו כאן מדובר על פלאפל מהימים שדימונה היתה בגדר עיר נבטית. הלכתי אל עבר השלט, קבוצת יוצאי רוסיה שישבה לצידו הביטה בי בחשדנות כשהתקרבתי, – אתם הפלאפל שאלתי, בהחלט לא, השיבה אחת הנשים. אז איפה הפלאפל? "שם" אמרה והצביעה על הרצל…
ואיפה הפלאפל הזה הצבעתי על השלט. החבורה החליפו בינהם מבטים ולבסוף מלמלו – לא יודעים ושבו לשיחתם ברוסית.

התחלתי לתהות במרכז, שכן היה נדמה כי השלט לא מוביל לשום מקום קיים, וכבר חשבתי להתייאש כששמתי לב שבקצה הסימטה בה ישבו יוצאי רוסיה יש הסתעפות קטנה ימינה, כמעט סמויה מהעין, ושם שוכן "החומוס והסולטן".

נכנסתי, המקום היה ריק כמו הבטחה שלא מומשה, אבל משהו בו הקרין איזו ייחודיות ומחויבות שחייכה לי, בעיקר האיש שעמד במרכז החנות. יש חומוס שאלתי, בטח השיב האיש, 'אם לא יהיה מה נמכור כאן?' וחייך.

יאללה אמרתי, תביא מנה. נזכרתי בשלט עם המיצרי בחוץ ושאלתי אם הפול מיצרי. האיש קרא לי לעבר המטבח, בוא תראה אמר.  הבאתי סיר במיוחד לפול ממצרים. זה לא כמו הקטנים האלו שעושים כאילו, זה סיר אמיתי שאפשר לבשל בו פול כמו במצריים.

בעודי ממתין סקרתי את העיצוב שיושב יפה תחת ההגרדה 'רטרו פוטוריסטי'.  בעודי בוחן את מפות השולחן המודרניסטיות, החלו הריחות העולים מהמטבח להגיע אל אפי. משהו במנעד שלהם היה אחר. בין כל התבלינים והעקצוצים המוכרים, התגנבה לה ארומה קצת שונה, מתקתקה, ארומטית, ומורכבת יותר מטווח הטעמים הים תיכוניים.

החומוס הגיע אל השולחן יחד עם החמוצים ושני רטבים. האחד היה אדום וחריף בעליל עם מרק משונה, ואילו השני נראה כאילו מישהו ניסה ליצור צבע שמן חרדלי מתקופת הרנסנס. לרוטב הכתום צהוב, היתה כבדות וסמיכות נדירות אפילו במגע הכפית. מה זה שאלתי?

אה, זה לימון כבוש, השיב האיש.

אין מצב…

תטעם, התבקשתי

טעמתי. זה לבטח היה אחת ההפתעות, חשבתי לימון כבוש ומה שהתפרס לי בפה היה בעל מרקם נעים וסמיך כשל חלמון ביצה עלומה. התחושה היתה שכל פרודה ופרודה ברוטב רצתה להדבק עוד רגע קט אל הלשון לפני שהיא גלשה הלאה במורד הגרון. הטעם היה ייחודי להפליא, לא דומה לשום תטבילה שאכלתי, זה היה חמוץ לרגע ומתקתק במישנהו, שונה לחלוטין מהחמוץ-מתוק האסייתי, היה לזה טעם שהתחמק מכל הגדרה, או השתייכות, אבל משך אותך עוד ועוד אליו.

רגע מה יש כאן?

לימון כבוש השיב האיש, ועוד דברים…

מה עוד?

תפוח אדמה מתוק,  השיב והגיש לי את החומוס פול.

למרות שנכתבו על חומוס מיליוני מילים, אף אחד לא טרח לייצר סקלת טעמים של חומוס. אז עבורי חומוס נע מהסורי שהוא החומוס הכי מר שאני מכיר ועד חומוס 'משני' שמעורבב עם דבש בשביל להגביר מתיקות, והוא בהתאמה, המתוק ביותר ובקצה השני של הסקלה. טעמתי את מנת החומוס עצמו והוא היה מהסוג של המריר שפחות חביב עלי, אבל מעבר לכך החומוס עצמו היה קצת קריר, כלומר  רוב הטעם של החומוס לא היה ממש נוכח וחבל. אולם מה שמשך את תשומת הלב היתה ביצת הפול שהתמקמה לב בלב הצלחת.

השילוב של החומוס עם הפול היה אגרסיבי שחור וסוער. ובהחלט מתקרב אל הצד המריר של החומוס הסורי. אני מניח שאם הייתי יודע מה זה להיות פאלח עני במצרים הייתי יכול להכתיר אותו כ"פול פאלחים", שכן היה בפול הזה טעם של עבודת דחק, של תקוות מרוסקות, של התנועה בין חלומות למציאות, אבל מה אני מבין בכל הדברים הללו? .

אתה חייב להסביר לי מה זה אומר 'פלאפל מיצרי' שאלתי את הבחור שהתגלה כמי שעונה לשם ציון. ואיך זה מ1904…

זה מאמא שלי הוא אמר, וזה בגלל שאני מכין את הפלאפל כמו שאמא שלי הכינה כשהיתה ילדה…

אני חייב לטעום את זה אמרתי, ספק הפצרתי, ציון , הגיש לי לשולחן שני כדורי פלאפל, ואז הבנתי מה מקור הארומה שהרחתי קודם. אם קרמר מסיינפלד היה פוגש את הפלאפל הזה הוא ללא ספק היה מבקש ליצור בושם בריח שלו. עוד לפני שטעמתי אותו, זה היה כדור פלאפל ארומטי  ומסקרן במיוחד.

האף רחרח, מה יש בפנים שאלתי? הל? כוסברה? מה?

הו השיב ציון, זה פלאפל עם 14 מרכיבים שונים. סוד.

טעמתי את הסוד.

פירמדות של עונג נבנו והתרסקו על הלשון ובכל חלל הפה.

זה היה נפלא.

כדור פלאפל שראוי לשמו כפלא אפל.

מעניין שבאותו מרחב, פחות משלושים מטר אחד מהשני, נמצאים שני פלאפלים כל כך קיצוניים בטעם שלהם, הרצל שמייצר פלאפל כמו שלא חשבתי שיש עוד בישראל מאז ימי ילדותי, ולצידו כדור הפלאפל הכי מורכב מרתק ומסתורי שאכלתי.

אל תאמינו לי, אני בעצמי פיקפקתי במסקנותיי ולקחתי עוד מנה בכדי לבדוק, את העניין, ולאחר כמה שעות, גיליתי שאכן כצעקתה, הנה גיליתי פלאפל מיתולוגי במקום קטן עם כל סיפורי האותנטיות של עיירה הקטנה, אבל עזבו אל תאמינו לי, סעו לדימונה. ולכו לאכול אצל החומוס והסולטן פלאפל ובבקשו מציון שיסביר לכם למה החומוס נקרא על שם הסולטן, ומה הקשר בין זה לטחינה אתיופית, אולם מה שאתם באמת צריכים לטעום זה את הפלאפל הלא יאומן שהוא עושה שם. וטיפ קטן, תבקשו שיכין לכם פלאפל כמו של אימו. שכן יש פלאפלים שהם אגדה ויש אגדות שמתכווצת לכדורי לפלאפל

תהנו.

שוב כרגיל – קשישטוף שטירן, ונדטה אלקטרונית והקשר בין שכול ומחול.

לפני כשנתיים בערך, גיליתי את המוזיקה של קשיש(טוף) שטרן, דרך הפקתו המעולה של ‏כפיר שתיוי‏ (‏‎Kfir Shtivi‎‏) חברי האהוב.
פרסמתי פה בפייסבוק, השמעתי בתוכנית הקצריפריה, ובתוכניות רדיו שבהם התארחתי, וזה עורר מעט עניין באחד היוצרים הייחודיים ביותר שפעלו כאן ולא זכו לשמץ של הכרה.
אמש שלח לי Roy Troy Hareven לשמוע את הקישור המצורף מהפרויקט החדש שלו – ונדטה אלקטרונית, התרגשתי לשמוע שטרוי הכיר את המוזיקה של קשישטוף דרך השיתופים שלי, יש משהו מאוד מעודד ביצירה שמגיעה אל קהל גם אחרי אחרי שנדמה כי כלו כל התקוות. הקשבתי לביצוע והופתעתי לגלות שמדובר בביצוע דאנסי ורקיד (!) לאחד משיריו הנוגים והנוגעים ביותר של קשיש -'שוב כרגיל'. הביצוע של קשישוף לשיר היה אחד משירי השכול הנוראיים והמזעזעים ביותר ששמעתי. המחשבה לקחת אותו למקומות רקידים, נשמעת על פניו כמתכון לאסון. אבל כשחושבים על זה, החיים כאן צמודים במחול לשכול בכל אספקט של החיים, מי לא מכיר נופל אחד או שניים? ומי מהנופלים לא רקד את, וב-חייו?
ואולי הגיע הזמן לעשות פראפרזה על דבריו של שלמה ארצי וכבר לסמן את בואם העתידי של טקסי זכרון אלטרנטיבים "נרקוד, נזכור" שכן אם יש דבר אחד שהשכול הוא שיוויני בו הוא גדיעת כל האספקטים של החיים. מהעצובים ועד השמחים ביותר, מהמרגשים ועד הבנאלים להפליא.
הנה הביצוע של טרוי:

 

והנה  הביצוע של קשישטוף בעצמו:

 

יום טוב ומטיב