למצוץ ללו ריד את הזין

Lou-Reed-with-his-dachshund

באביב שעבר יצאתי עם נערה שהיתה מנהלת ההופעות של להקת רוק. כשסיפרה להם שהיא מתראה איתי הם אמרו לה, "אה, כל מה שהוא רוצה לעשות, זה למצוץ ללו ריד את הזין."
אני אמצוץ ללו ריד את הזין, בגלל שאני גם אנשק, את כפות רגליהם של מנסחי המגנה- כארטה.
אני משאיר לך לשפוט את ההצהרה הזאת כרצונך.  משום שזה לא ללו ריד אלא למי שקורא את המילים האלו, אני מכניע את עצמי. לא אכפת לי מכלום כמעט, אבל אני יודע שאני תמיד נמצא בידיים טובות איתך.
אני אדם ריאלי. לכן אני מאזין ללו ריד. וזו הסיבה שבגללה אני מאליל אותו. בגלל שהדברים שהוא כתב ושר וניגן ב"מחתרת הקטיפה" היוו עבורי חלק מתחילתה של מהפיכה אמיתית בתוכנית השלמה שבין אישה לגבר, גבר לגבר, אישה לאישה, בן אנוש לבן אנוש. ואני לא מתכוון לשיבוטים. אני מתכוון לרבגוניות שנמתחת עד הכוכבים.
כולם מניחים שהמוח והגוף מנוגדים אחד לשני. למה בעצם ? ( אם נתעלם לרגע מששת אלפים שנים של היסטוריה ) הקוף כנגד המחשבה . כמה משעמם. אבל עדיין אנו קונים את זה, כולנו.

"מחתרת הקטיפה" היתה הלהקה הכי גדולה שאי פעם התקיימה בגלל שהם התחילו להציע שהדברים אינם כך, בעצם עובדת המעשה שהכרה בניגודיות זו היא טראגית ברמה הבסיסית ביותר של הזויות המוקצנות.
הזויות ? הא!!
מהו ההבדל בין עיקול החזה של אלילת מין,  לבין עצמות הירך של סוס הרבעה, והסנפירים שעל שברולט מודל 57 ? הצגתה של השברולט לתוך ההשוואה היא רעיון אמריקאי שאנדי וורהול הביא לכלל שלמות, ולכן הוא נביא החורבן שלנו.
לו ריד הבין כבר בשלב מוקדם שכל מה שנחוץ הוא לגעת בלחי של האחר, לתת להם מעט הכרה, להניח להם להיות,אולי להקליט את זה וכך להצדיק את הטרגדיה דרך האומנות .

וכל אמנות הינה מעשה אהבה למין האנושי בכללותו.
אה לו, זו המוזיקה הטובה ביותר שנעשתה אי פעם.
הפתיחה של "כל מסיבות המחר" היא כמו לצפות בשחר מבקיע מעל גדות של בנינים, דרך החלונות של אותם כלובים אלגנטיים והרמטיים, שמרגישים כאילו היו כתובים טוב מדי, ואני חושד שהם הסכין הנוספת שחותכת דרך הקרביים שלך, היבשות שמפרידות בין ספרות ומוזיקה מבלי שיהיה אכפת להן אחת מרעותה .
לפני שני לילות אחד מחברי הטובים והיה כאן ודברנו על אירן ועתידה של השגרירות שבה אנו חיים.
בסופו של דבר הסכמנו שאנו גולים בארצנו, אז איפה זה משאיר אותנו ?
גלות ברחוב הראשי .
שזה בדיוק המקום שבו אתה תמיד היית, לו, שהוא לא כזה מקום גרוע להיות בו, אבל אם אתה מרגיש שם בבית, אתה כנראה פסיכופאט, אבל אתה ידעת את זה כל כך מזמן.
אנחנו נגמור שם בצורה זו או אחרת, בטח נחלוק בירות בבר כשהורינו לצידנו, והם ידעו את מה שאסור שאף אחד אחר ידע , החטא שעליו אין מדברים, האהבה שאין מעזים לומר את שמה, המכור הגיע סוף סוף הביתה.

לסטר באנגס
1980

הקואן של הולגר שוקאיי בישראל- ראיון וביקורת הופעה

כל מי שהיה בהופעות של "אגדות רוק" מהעבר. יודע שזה בדיוק כל מה שנשאר מהם ברוב המקרים – אגדות. האמת המרה היא היא שהם נתונים במלכודת הלהיטים שלהם. העייפות נושבת מהם בכל פעם שהם מתחילים לנגן את האקורדים הידועים, וברחש מחיאות הכפיים שמזהות את המוכר, כבר ניתן לחוש כמה רחוקים מהם השירים-להיטים שהיו משמעותיים לחייהם לאחרונה לפני שלושה עשורים. ומצד שני עם כל הכבוד לארטיסטיות, הקהל דורש את שלו, ושלו זה תמיד להיטים.
ככל שעולם הרוק הולך ומזדקן ניתן לראות אמנים רבים שפשוט הופכים להיות להקות מחווה לעצמם פה ושם הם יגניבו איזה שיר חדש בכדי לתת לעצמם צידוק כלשהו למעמדם כאמנים, ועשויים אפילו לחשוב שהם אולי מאתגרים את הקהל במשהו. אך בסופו של יום, הסידור הזה די נוח לשני הצדדים. הקהל רוצה לסמן וי נוסף ליד ארון הדיסקים ולחשוב שהוא ראה אגדה בשיאה, והאמן מצידו בעיקר שמח שהכסף עדיין זורם, ושמישהו בכלל מוכן להקשיב. אין מה לעשות זיקנה זה לא דבר נחמד כל כך.
דווקא אמנים שמשוחררים מלהיטים בעברם, יכולים ללכת עם החזון הפנימי שלהם לכל מקום. מבחינתם ומבחינת הקהל כל גוף היצירה שלהם הוא רק תחנות בדרך ארוכה ולא שיאים שהוא נאלץ לשחזר מדי ערב. אין לו אימג' נוצץ מימי זוהרו שמולו הוא נמדד,  ומאחר והוא לא היה החלום הרטוב של אלפי ילדות קטנות, לאף אחד או אחת, לא ממש איכפת אם האמן הקריח השמין נחרץ או ששיערו הלבין. הבעיה היא שנדירים המקרים בהם מישהו מצליח להתפרנס מעשיית מוזיקה כל חייו, אם לא היו לו להיטים מסוג כלשהו בעברו.

הולגר שוקאיי הוא מקרה נדיר שכזה ובאוקטובר של 2003 הוא הגיע לישראל כדי להופיע. הנה לפניכם ראיון שערכתי עימו לרגל הגעתו ארצה ומייד לאחריו ביקורת על הופעתו היחודית.

שוקאיי נולד בגדנסק ב1938 ובשיחה עימו מתגלה כאחד האנשים החכמים והמשעשים ביותר בסביבה. הוא למד קומפיזציה עם מלחין האוונגארד שטוקהאוזן וחשב על קריירה של מנצח ומלחין. אולם היה זה דווקא תלמידו למוזיקה- מייקל קרולי,  שהכיר לו את עולם הרוק ויחד עם אירמין שמיט וג'קי ליבזיט הם הקימו ב1968 את CAN בעיני אחת מהלהקות הכי מעניינות ויחודיות שהוקמו אי פעם.

כשנשאל מדוע הקים את הלהקה ענה:

" הציעו לנו קצת כסף כדי לנגן בפתיחת תערוכה לציורי פיקאסו, אמרו לנו לנגן משהו מודרני, אז ניגנו משהו דוחה לחלוטין וזה מאוד עניין אותם"

האם ניסיתם להיות שונים בצורה מודעת ?

"ניסינו ליצור משהו שהיה חסר לנו, גדלנו בגרמניה שלאחר מילחמת העולם השניה וחיפשנו זהות יחודית מנותקת מהמצפון הגרמני, אבל לא רצינו להיות כמו האמריקאים אז ניסינו ליישם את הרעיונות המוזרים שלנו בתוך מוזיקה לא קלאסית"
והרעיונות היו יחודיים לחלוטין : " היינו כמו קבוצת כדורגל לא ידענו מה אנו הולכים לנגן ברגע הבא אבל ידענו שנגיב בספונטניות לכל סיטואציה שתיוצר"

CAN היו מנגנים במשך שעות במעין אילתור קולקטיבי ואחרי זה עם סכין חיתוך וזוג ידיים יציבות עורכים את כל הסרטים ליצירה חדשה.

" כנגנים היינו פשוט קקי מוחלט והיינו חייבים לחתוך החוצה את כל הקטעים הגרועים שלנו" מתוודה צוקי בשימחה " אבל כשגלינו כמה טובים נשמענו פתאום היינו חייבים לנסות להגיע לרמה הזו ".

מלקום מוני חבר פסל וצייר אמריקאי בא להקשיב להם לפתע ניגש למיקרופון והתחיל לשיר איתם

"זו היתה פשוט חויה בסיסית כזו, כמו שהיינו ילדים, וההמצאנו מישחק חדש חשבנו שזה יכול להיות מעניין להיות להקת רוק "

למה הקמתם לייבל משלכם ?

"חברות התקליטים הגדולות התעלמו מאיתנו, הם אמרו שאנחנו לא נמכור שום דבר, אז הקמנו חברה שלנו ולהפתעתנו כל התקליטים נמכרו מהר מאוד בהופעות, ואז הם התחילו לרדוף אחרינו "
אחרי תקליט וחצי, עזב מוני לטיפול פסיכולוגי בארה"ב בגלל סיבה טריוויאלית במיוחד. "זה הפך להיות משימה בלתי אפשרית לשמור עליו 24 שעות ביממה כדי שלא יתאבד" עונה צוקי בטון מהורהר.  את מקומו של מוני בהרכב תפס זמר יפני מטורלל לחלוטין – דמו סוזוקי.

 "ראינו אותו צועק באמצע הרחוב והיה ברור שאין לו שום מושג מה הוא עושה אבל הוא עושה את זה טוב. ניגשתי אליו והזמנתי אותו להופיע איתנו כזמר באותו אחר הצהריים. עלינו להופיע לפני מועדון מלא. דמו היה רגוע בהתחלה אבל פתאום הוא הפך לסמוראי לוחם ואנחנו נסחפנו אחריו לאנרכיה שיבטית כזו, עד סוף ההופעה נשארו רק עשרים איש" לטענת שוקאיי, השחקן דיויד ניבן שנכח במקום נשאל על ידי צוות צילום מה הוא חשב על המוזיקה, "זה היה פנטסטי, אבל לא ידעתי שזו מוזיקה"

האם הספונטניות היתה טקטיקה מכוונת ? לא עשיתם חזרות?
"חזרות ?" מתפקע שוקאי מצחוק "אף פעם לא עשינו חזרות להופעה, לשאר הלהקה היה חשוב להיות ספונטנים וליצור כמו תינוקות שלא חושבים. אצלי זה היה אחרת, הראש שלי פשוט ריק לחלוטין רוב הזמן" ובכל זאת נהיית המפיק וטכנאי ההקלטות של הלהקה? " הייתי עושה הרבה טעויות על הבאס והיו צועקים עלי שלא אנגן איפה שהאחרים מנגנים אז כדי שאנגן פחות הפכתי ל לאחראי על ההקלטות בזמן הנגינה"

ב 1978 עזב שוקאי את CAN

"קאן היתה אורגניזם שגדל ונתחיל להתנוון רצינו להפתח לדברים מבחוץ וכך הבאנו נגנים נוספים ואני הייתי אמור לאתגר אותם באמצעות שימוש ברעשים אקראיים מרדיו ומהקלטות שהכנתי מראש אבל זה לא התאים ללהקה להיכנס לסצינה האלקטרונית ואני פשוט עזבתי "
שוקאי המשיך לפתח את קריירת הסולו שלו לכיוונים אלקטרונים והיה מחלוצי הדגימה ," עבדתי על קטע והיה לי ליווי מצויין אבל היה חסר לי קול אנושי שישיר, פתחתי רדיו ושטטתי בין התחנות השונות בגלים הקצרים ופתאום שמעתי זמרת שרה בפרסית , מייד לחצתי על כפתור ההקלטה " התוצאה היא אהבה פרסית אחד הקטעים הראשונים ששילבו דגימות אתניות במוזיקה אלקטרונית.

 

במשך שנות השמונים והתשעים צוקי ניהל קריירת סולו נסיונית שמרבה בשיתופי פעולה (רוברט פריפ, דיויד סילביאן, ועוד) " שיתוף פעולה בעיניי הוא כמו בטריה אתה מינוס הוא פלוס, והופס יש חשמל ".
בתקליטו ROME REMAINS ROME – הוא עשה רמיקס לדרשה של האפיפיור. " הוא נראה נחמד והיה לו חוש קצב מצוין הדבר היחידי שהיה חסר לו זו להקה שתתמוך בו, אז התנדבתי…"


כיום שוקאיי נמצא בתהליך של רכישת הזכויות על כל אלבומי הסולו שלו והוא מתכנן רמסטרינג הוצאה מחודשת ואפילו דיוידי. האתר שלו ברשת מהווה מקום מפגש בלתי אמצעי עם קהלו " אני יודע סוף סוף מי האנשים האלה שמתעניינים במה שאני עושה" הוא צוחק ומרחיב על האפשרויות שהרשת מציעה, זה דבר כל כך טוב שאתה יכול ליצור עם אנשים שאתה לא מכיר, יש בחור שאחראי על 27 בארות נפט במפרץ ניו-מקסיקו והוא שולח לי כל הזמן מהעבודה קטעי תופים שהוא יוצר בשבילי"

איך אתה רואה את המחשב והרשת ככלי ליצירת מוזיקה ?

"כיום יש כל כך הרבה אנשים שעושים מוזיקה בבית, זה טוב מצד אחד ומצד שני בלי שיתוף פעולה אתה מהר מאוד חוזר על עצמך, ולגבי הרשת זה התחיל מעניין מאוד אבל כיום הבעיה היא שיש כל כך הרבה זבל שלפעמים קשה לבחור מה לשמוע, ודברים טובים נבלעים בערימה של חרא"

למה בחרת להגיע לישראל?

"המנהל שלי הוא ישראלי-יהודי והוא אמר לי : "הולגר אתה חייב להופיע בירושלים", נראה לי שהוא פשוט רצה לבקר את בני המשפחה שלו על חשבוני" הוא צוחק
ומה צפוי לנו בהופעה הקרובה "אני לא כל כך יודע, אבל אבוא עם כמה הקלטות שהכנתי מראש ואנסה לעשות איתם דברים ספונטנים ומעניינים מה שבטוח הוא שאני לא אנגן מחרוזת אנפלגד של שירי קאן-קאן"
תגיד הולגר ידעת שמאז שפרסמו שאתה בא, הפכת לכמעט אליל תרבות פה ? כל זאטוט בן 16 פתאום מספר לך שהוא שמע CAN עוד ביסודי בקיצור נהיה הייפ מסביבך.
"באמת ? תשמע זה זמנים מוזרים מאוד אם איש זקן בן 65 הופך להייפ, באמת מוזר…"

קונצ'רטו לפנטומימאי קרן-יער ודיסק

הולגר שוקאיי הופעה חיה בתיאטרון החאן ירושלים.

מה חשוב לכם בקונצרט ? מה מייחד הופעה והופך אותה לחויה שונה מדיסק? האם זה הביצוע החי או שמא זה המוזיקה נטו ?
האם יש דבר כזה מוזיקה נטו בכלל ?
ובכן המילניום החדש מציב שאלות קשות בפני המאזינים. בשורה התחתונה ההופעה של שוקאי היא לא פחות ממרתקת מבחינה מוזיקלית, אבל מבחינה ההופעה היא נעה בין ההזוי למביך מאוד.
הבמה מינמליסטית ביותר ועליה מונחים מקלדת שליטה מלפנים, שולחן בצד עם מיקסר קטן, כמה סמפלרים, קומפקטים, רדיו ומאחור מונחים גיטרה חשמלית וקרן יער. שוקאי עולה לבמה ונראה כמו סנטה קלאוס באמצע טיול לקאריבים. לוחץ פליי על הדיסק שלו. ומאז ועד סוף ההופעה עושה תנועות כאילו שהוא מנגן וכאילו שהוא שר. ובאופו כללי מנצח על המוזיקה. עכשיו מישהו שלא יודע ולא מכיר כל כך את המכניקה של הכלים עלול לחשוב ששוקאי מנגן גיטרות רדיו וקלידים חי, בפועל 90% מהחומר מוקלט מראש. וכל מי שאי פעם החזיק גיטרה יכל לראות ששוקאי עושה כאילו שהוא מנגן. לעיתים הוא לא בסינק לחלוטין והוא שוכח לנגן שכברקע יש גיטרה לעיתים המיקרופון בורח לו הצידה ובכל זאת קולו נשמע ברמה הדבר היחידי שהוא ממש מנגן זה קרן היער שמדי פעם הוא מרים אותה מהרצפה כדי לייצר כמה נפיחות פיליות ורדיו שמדי פעם עבד ומדי פעם לא, אגב לאורך כל ההופעה הוא לא הצליח למצוא אף תחנה חרדית או ערבית על הסקאלה ומשום מה שדרנים בריטים וגרמנים פלשו לאיזורינו
מה שמחזיר אותי לתהיה הבסיסית, האם זה חשוב בכלל שהוא מנגן חי או לא ? ואם הוא לא מנגן חי למה לעשות את הפנטומימה המשונה הזו ?
ובכן כל אחד והפתרונות האישיים שלו, אני חשבתי שהיה עדיף אם שוקאיי לא היה עושה פנטומימה כזו שרוב הזמן הסיחה את המוח לשאלה האם הוא מנגן עכשיו או לא? אבל בסופו של דבר גם אם הוא היה רק לוחץ פליי ויושב עם ספר על כיסא לצד הקומפקט הייתי מאוד מרוצה.
תחשבו על זה צייר בתערוכה, צריך לצייר באותו הרגע? סופר חייב לכתוב לידך את הסיפור? מעניין למה רק במוזיקה נשארנו מקובעים לחשיבה של המאה ה17 שבה הביצוע של היצירה הוא הדבר החשוב ולא הקיום האובייקטיבי שלה. צוקי בנה סט מצויין לא דומה לתקליטים שלו ובעל קיום עצמאי נכון לאותו רגע.
ומצד שני כל ישראלי טוב יגיד אז למה לי לשלם 90 שקל ולשבת בהופעה ולהקשיב לדיסק שאני יכול לשמוע בבית ?
ואכן מה האלמנט של ההופעה כאן?
אין תשובה ברורה וחותכת וגם שוקאיי עצמו שנשאל העדיף להתחמק באלגנטיות מהנושא. אני חשבתי חלק מההופעה כמה המוח שלי כבול לחוטים האלה שמכריחים אותי לתהות האם הוא מנגן או לא, וכמה שגישת זן היתה אומרת לי תתעלם מהפרטים הלא חשובים האלה ופשוט תתהנה מזה תקשיב לצליל ותחווה אותו עזוב אותך ממחשבות גשטאלטיות.

אם צוקיי היה מורה זן (האמת? הוא לא רחוק מזה ) הייתי אומר שההופעה שלו היא מעין קו-אן שהוא נותן לתלמידיו. סוג של מטלה-שאלה מאתגרת שעליהם להרהר בה עד שהם מגיעים להארה. אני לא יודע אם זו היתה כוונתו המקורית של האיש המופרע והחביב הזה אבל אני בטוח שאני אהרהר בכל צידי העניין עד שאמצא תשובה נכונה לעצמי.
מה שכן ברגעים שבהם לא חשבתי על כלום ורק הקשבתי למוזיקה חוויתי חוייה יחודית כי האלקטרוניקה של צוקיי שונה מאוד ממה שמוגדר כאלקטרו במחוזותנו, יש לו יכולת לקחת אלמנטים כמו מוזיקת עם בווארית ולשזור אותה בקלות עם ג'אנגל רצחני, לחבר מוזיקה קלאסית מודרנית עם רעשים גליצ'ים ואז לקחת דאב ולחבר בלי סדקים לניו אייג' תעשייתי. יש לו חשיבה מקורית שימוש ממש מופרע בצליל. פשוט יחודי.
שמעתי הרבה מוזיקה אלקטרונית בחיי (למרות שאני לא מדבר על זה יותר מדי ) ואף פעם לא שמעתי מישהו שעושה דברים כל כך שונים באלקטרוניקה, אין שום קטע של פילטר סגור, פילטר פתוח. לצוקי יש הנאה פרוורטית מחיתוכים מטורפים בין עולמות שלא נפגשים, והקצב שלו זה משהו לחלוטין לא לינארי כמו רוב המוזיקה מבוססת מכונות שבסביבה. חבר בא איתי להופעה אמר שזה הזכיר לו את קרודר ודופמייסטר אני אישית חושב שזה הרבה יותר רחוק ונסיוני מזה אבל זה רפרנס טוב בכיוון בערך כמו שהפנס הרחוב שלי מזכיר את הירח.
בסוף ההופעה בהדרן השלישי כשהוא הרהר איזה קטע לנגן צעק לו מישהו מהקהל "נגן את אהבה פרסית" (שיר-חצי להיט מתקליטו העתיק של צוקי – סרטים ) 

"לא!" עונה לו צוקי בשעשוע רב – "את זה אתה כבר מכיר, אני לא צריך לנגן אותו"
ואכן צוקאי מייצר מוזיקה זנית שנועדה להקשבה באותו רגע ותו לא.
הקיום שלה לא נשאר בתודעה אחרי שההופעה נגמרה ובזה גם מתמצה סוד הקסם שלה. מצמצת? פספת את הרגע, התעסקת במשהו אחר? פספת עוד רגע, חשבת אם הוא מנגן או לא ? פספת שלושה רגעים.
אני לא חושב שמי שיאזין למוזיקה הזו בבית ישיג מתוכה משהו שלא נקלט במכה הראשונית כשהמוזיקה זורמת מהבמה לקהל בעוד צוקי מנצח על המחשבות שלנו בעזרת הפנטומימה המשונה שלו ומצליח ליצור משהו שבבית לעולם לא תוכל. מעין הקשבה ממוקדת עם הרצאה בתנועות גוף מאוד מעניינת, כמו שהיתה אמש בחאן.
לכן בסיכומו של עניין אני חושב שזו היתה הופעה מצוינת מוזיקלית ושונה לחלוטין במימד הפרפורמנסי שלה.
חבל שצוקי לא עמד בהתחיבויותיו וניסה לעשות משהו ספונטני, כמו להזמין נגנים אורחים שיעלו ויאלתרו איתו ועם המוזיקה, היו שלבים שכמעט קפצתי ממושבי ופלשתי לו לבמה כדי לקחת את הגיטרה ולנגן איתו משהו, אבל כרגיל עסקי ה"לא נעים, פאדיחה" מנעו ממני.
בסופו של יום לצוקיי יש את הזכות המלאה לעשות כל מה שהוא רוצה על הבמה, הוא קנה את זה בצדק בעשרות שנות יצירה מרתקת מאתגרת חריגה ואקצנטרית אז קחו מההופעה הזאת את כל מה שאתם רוצים, אבל מי שהגיע להופעה עצמה הפך להיות חלק מהיצירה של צוקאי שכן ההופעה והמפגש-עימות עם המעריצים לאחר ההופעה צולמו עבור דיוידי שאמור לצאת יום אחד.

היציאה האחרונה של קדוש

אריק קלפטוו, גיטרה פנדר סטרטוקסטר ומגברי פנדר טוויד

הכל התחיל בזה שחיפשתי לעצמי כמה תמונות של בלוזיסטים מזכרת מלונדון. "לך לקמדן-מרקט" אמרו לי, שמה תמצא הכל. 

שנים לא ראיתי אותו, הזמן עובר מהר שנהנים, אני חושב שפעם אחרונה שנתקלנו אחד בשני היתה בישיבה, קיומו פרח מראשי עד שהרגשתי מכה אימתנית על הכתף.  "פרץ שרץ," קרא לי בכינוי הבני"ש שלי, "היי גברי", אמרתי מופתע.  מכל העולם דווקא אותך לא ציפיתי לראות בשוק האורוות של קמדן!!"  

"מה העניינים איתך ?" הוא שאל. בטון הכל כך, גברי שלו. 

וואלה אתה יודע, חייכתי, תיירים בלונדון, מה כבר אפשר לעשות? הולכים לחפש דברים מגניבים בקמדן.

"אה עזוב אותך, הכל פה זיופים", הוא השיב לי, "שנים שאני מוכר כאן ועוד לא מצאתי קונה לשיריון החזה ומעילי הגשם של כל הפורשים, שלא לדבר על הכנפיים… "

אז זהו? אמרתי, החלטת לוותר על הכל כולל הכנפיים בשביל איזו קוזינה בריטית ?

איזה קוזינה? אני נראה לך איש של קוזינות בריטיות, תביא לי ג'מאייקניות, תימנית… משהו עם דם לא פאי כליות שכזה. אבל בתכלס זה הכל בגלל קדוש והקריזות שלו, אתה יודע איך הוא כשהוא מתעצבן, יחרב העולם והוא עם השטויות שלו. רק שיום אחד גם אני חטפתי קריזה –  עד פה אמרתי לו, עד פה!!

די חלאס כמה אפשר ??  או שאתה מפסיק עם המתיחות שלך או שאני פורש.." 

נו ו..

"תשמע לא היתה לי ברירה,אתה יודע מילה של גברי, אז פרשתי.  "

אהה קדוש, הרהרתי לעצמי…  שנים שלא הזכירו את השם הזה לידי,  בטח אחרי החשבון הלא סגור שלנו,  אבל מה הוא עשה הפעם ?

"אל תשאל סיפור ארוך…, יש לך זמן ככה לשבת לדבר קצת על איזה קפה?" הוא שאל עם החיוך הרחום שלו, מהסוג שלא יכולת להגיד לו לא.

יאללה גברי, אני תייר חופשי על הבר. לאן כבר יש לי למהר בלונדון?

כמה דקות אחרי זה מצאנו את עצמנו יושבים בתוך בר-קפה איטלקי ממול לשוק. גברי לקח שאיפה עמוקה מהסגריה, והביט בי ארוכות, "תשמע שרץ מה שאני מספר לך כאן נשאר ביננו נכון?"

נו גברי אתה מכיר אותי למי אני כבר אספר את זה ? לקוראים שלי אינטרנט ?? הצחקת אותי…

טוב, בסדר, אבל אני סומך עליך הא?, תראה הכל התחיל כשאיזה טמבל מתלהב אחד רשם ממש מזמן גרפיטי מעפאן ש"קלפטון הוא אלוהים", נו  אתה יודע קראת על זה",

כן כן. אמרתי לו בכל זאת הבחור היה ביארדבירדס, ועם ג'ון מאייל והבלוז ברייקרס הוא היה בכלל חלוץ גיטרה, וב"קרים" הוא נתן בראש עם סולואים בדיסטורשנים…

"איזה נתן בראש?"   גברי הפסיק אותי וצחק, כולם  היו אז מסטולים מהתחת, לא ראו ולא שמעו כלום בחייך…"

אז איך התחיל העניין הזה של קלפטון הוא אלוהים?  מה אף אחד לא שמע לא ראה?

תשמע זה הכל בגלל שקדוש לקח את הגרפיטי ההוא קשה. אתה יודע הוא די קנאי למעמד שלו. בקיצור קדוש החליט להתעלל בו קצת, שלח לו את הנדריקס בתור מעריץ, קלפטון היה בטוח הנה עוד מסטול עם בגדים מצחיקים, ינגן קצת סולמות עולים ויורדים והבן אדם ישתחווה לפניו, אבל קדוש לא פראייר, כשקלפטון ראה את הנדריקס מנגן הוא הבין שעלו עליו, אף אחד לא יכול לנגן ככה בלי שקדוש יזיז לו את האצבעות עם החוטים שלו. אתה יודע לאיזה דכאון הוא נכנס??"

מי הנדריקס ?

"לא, טמבל, קלפטון! הוא אשכרה חיכה וחיכה שמישהו יעלה על זה וישלח אותו לעבוד בבנין שוב. אבל הקטע עם קדוש שהוא נקמן אחול שרמוטה, אחרי שהוא הרג את הנדריקס, כולנו חשבנו שהוא ירגע עם הנקמה שלו וסגר את העניין בינהם, אבל אז קלפטון ברח לאמריקה כי חשב שלקדוש אין שם השפעה.  אתה יודע איך האמריקאים האלה מפרידים דת מהמדינה,  וזה רק עצבן את קדוש עוד יותר,  שלח לו את הבלונדיני המתוק ההוא…"

אה דואן אולמן?

"יפה שרץ!! אני רואה שהמשכת להשקיע במוזיקה, בכל מקרה קדוש שלח את אולמן רק כדי להראות לו שזה לא משנה לאן הוא יברח קדוש תמיד בעקבותיו…"

אז אתה רוצה להגיד לי שגם הסלייד של אולמן זה עם חוטים מלמעלה?

אחח שרץ שרץ, נשארת טמבל ותמים הא? נראה לך שיש איזה בן אדם  שמסוגל להזיז חתיכת זכוכית או מתכת על האצבע ולגרום ללס פול לצרוח ככה? כמה שנים עברו מאז? 30? אתה מכיר עוד מישהו שעושה ככה?"       

וואלה, צודק  אף פעם לא חשבתי על זה…

"טוב זה מה שאמרתי לך, אבל קדוש הרג גם את דואיין, רק בכדי להראות לקלפטומן הזה שהוא יודע שאת הריף של "ליילה"  אולמן המציא, אתה יודע כמה פעמים היינו שומעים את קדוש מתפקע מצחוק מול הטלוזיה הענקית שלו באמצע הלילה, כל פעם שמישהו ראיין את קלפטון על ליילה, קדוש היה מסתכל על המבט המובס של קלפטון וצוחק, צוחק צוחק…"

רגע גברי אז אתה רוצה להגיד לי שגם סטיבי ריי ווהן?  והבן  של קלפטון ? זה גם הקטע של קדוש?

נו מה אתה חושב שרץ? ככה סתם נופלים הליקופטרים  מהשמיים ותינוקות מהחלון של קומה חמישים ושתיים?"

אבל למה גברי? למה הוא לא עזב אותו??

הוא השתתק לכמה דקות המבט שלו בהה ברחוב דרך הזגוגיות הגדולות  כאדם שנזכר שוב ושוב באירוע בעייתי מעברו, הוא לקח עוד שאיפה מהסיגריה ונראה  כאילו הוא בעולם אחר לחלוטין…   

טוב, אבל זה רק כי אני מחבב אותך עוד מהימים שלך בתור ילד עם גיטרה, אבל זה נשאר לגמרי ביננו? אתה מבין ? שום מילה לאף אחד…  

נו?! אני מבטיח שפתי חתומות….

האמת היא שקדוש  פשוט חיכה, וחיכה, וחיכה,  אבל לקלפטון לא היה אף פעם אומץ להודות,  שהוא זה שריסס את הגרפיטי ההוא,  אז על הקיר… "

מה? וואלה!!

"כן, תראה באייטיז היינו בטוחים שזה שהוא הצמיד לו את פיל קולינס כמפיק לתקליטים שלו, זה זה עונש מספיק ביותר. אבל אחרי הקטע עם התינוק היה כזה בלאגן למעלה, כולם שמה התלחששו  שזה לא בסדר, בחייאת קדוש מה הילד אשם? אבל קדוש לא מוותר בקלות – "שמעתי יש המצאה חדשה "אנפלגד" ואני חייב להזכיר לו, זה לא עניין של אשמה,  אני פשוט עושה לו טובה הא הא הא הא".

אחרי הקטע הזה כבר לא יכולתי להתאפק, יום אחד נשברתי – די כבר קדוש תעזוב את הבן אדם בשקט… יש עוד דברים בעולם".

קדוש תקע בי את המבט שלו אתה יודע זה שהופך אותך לנציב מלח במקום, ואחרי נצח אמר לי. "גבריאל…" אתה יודע  איך קדוש לא בעניין של קיצורי שמות… גבריאל הוא  אמר לי… אני מצפה לראות את ההתפטרות שלך והכנפיים  אצלי על השולחן עד יום ראשון….

אז עזבתי והנה אני כאן" סיים גברי ושקע בשתיקה .

שנינו הבטנו החוצה אל השמש השוקעת מעל גגות קמדן ובמשך כמה דקות היה נדמה לי שגברי במקום אחר, ואז הוא התעשת על עצמו, חייך אלי חיוך עצוב  "אבל אתה יודע מה היתה היציאה  הכי טובה של קדוש??

לא מה ?

שמכל המתופפים בעולם הוא ציוות לקלפטון את סטיב גאד בתור מתופף. תגיד מה שתגיד לקדוש היה תמיד חוש הומור אלוהי….

מודעת השידוכים הכנה ביותר שיש

     (צילום: אנטון דפטון )

אני יודע שאני חורג מהתפריט המוזיקלי הרגיל שלי כאן, (ואני מקוה שזה בסדר מבחינתכם, כל מאתיים וכמה קוראיי הקבועים )  אבל כבר שנה שאני עובר מדי שבוע ליד המודעה הזו, ממש  לא רחוק מהבית שלי, ולא יכול שלא להצדיע לאיש ולכנות הטוטאלית שלו בכל פעם מחדש. אז לכל בוגרי אתרי ההכרויות ברשת ולכל השאר הנה לכם מודעת השידוכים האמיתית והכנה ביותר שבה נתקלתי אי פעם.

אגב המספר טושטש בכוונה.  ידידה שלי התקשרה אל הבחור לפני כמה חודשים וכנראה שהאיש מצא את מבוקשו (מה שלא הפריע לו לנסות ולקחת את מספר הטלפון של ידידתי, לכל מקרה שיהיה 🙂

סופיאן סטיבנס – אילנוי.

מהיום שבו יצאו בני ישראל המטאפורים מעבדות מצרים לעבדות חדשה במפעלי המתכת והפלדה, מהרגע שבו רוצח סדרתי התחפש לליצן והצטלם עם אשתו של נשיא ארה"ב, מהנקודה שבה היאוש הפולני של המהגרים ממזרח הופך למרה שחורה מצבע עורם של המהגרים מהדרום. מהרגע שאינספור רוחות רפאים של עדרי בקר משוטטות להן חסרות מנוחה לאורך מסילות הברזל בערבה החרושה בואכה בית המטבחיים שיקגו, מהרגע שבו כלי נשיפה כלי מיתר, מרימבות ופסנתר בחמש רבעים התחילו לתת קרב אמיתי לגיטרות חשמליות, מכל אלה ועוד אינסוף הברקות נוצק אלבומו החדש של סופיאן סטיבנס – השלישי בסדרת פרוייקט חמישים המדינות שלו. והפעם על הפרק מדינת אילינויז.
אני מאוהב בבן אדם ובמוזיקה שלו מאז אלבומו המופתי "מישיגן" מלפני שנתיים שהחל את פרוייקט המדינות שלו (פרוייקט חלוצי בו עובר סופיאן  ממדינה למדינה בארה"ב חי במקום במשך שהותו שם ומתאר כל אחת מהן בצלילים ובמילים משהו כמו "צפון אמריקה עם טייפ ארבע ערוצים ותזמורת וכלי נשיפה" )
למרות שבאילנויז שוכנת אחת הערים הגדולות והחשובות בארה"ב – שיקגו, סופיאן מקדיש לה רק שיר אחד בלבד (במישרין) ולמרות שמדובר בשיר יפיפה ניכר שליבו של הבחור שוב יוצא אל המרחבים שבין הבין לבין. הוא אוהב את המקומות הנידחים בקצה הדרך.  אותם המקומות בהם אנשים מדווחים על ראיית חייזרים פעם בשבועיים, כי הוא מבין שכשאתה נכנס לסמטאת העצב החד סטרי בקצה כביש החיים ללא מוצא, חייזרים יכולים להיות החבר הכי טוב שלך, או גרוע מכך, היחיד שלך.
האלבום כולו (שבאורך שעה ורבע יכול להחשב בקלות כאלבום כפול) אינו מהווה סטייה גדולה מהקו המוזיקלי שהותווה ב"מישגן".  למרות שהוא מגיע מחברת אינדי אמריקאית ונחשב למוזיקאי רוק הרי שזו תהיה טעות צרה במיוחד להכתיר אותו כיורש של דילן וודי גאטרי או כל זמר אמריקאי אחר מארבע העשורים האחרונים.  בהרבה מובנים סופיאן הוא ממשיך דרכם של מוזיקאים כגרשווין, אהרון קופלנד, צ'ארלס איבס, הארי פארץ'  וליאונרד ברנשטיין שחפשו לרשום ולתעד בצלילים את המדינה הגדולה מהחלומות.  חלק מהם כמו פארץ' אף יצאו לדרכים לחיות כנוודים וחסרי בית כדי לתעד את המוזיקה של האנשים הפשוטים בצפון אמריקה.
סופיאן אינו מתעלם מחצי מאה של רונקרול, אבל התפיסה שלו לגבי הצליל האמריקאי היא הרבה יותר רחבת יריעה מרוב המוזיקאים בני דורו  הצליל שלו כולל בתוכו במקביל למוזיקה הפופלרית על כל גווניה  גם מוזיקה תזמורתית דתית, מנגינות פולק צליל מקהלות החובבים, ג'אז פולני, מוזיקה קלאסית קלה ומחזמרים קהילתיים. למי שלא מכיר את אלבומיו הקודמים צפוי מפגש מרתק עם הצליל שהבחור רוקח . מדובר בתזמור מרהיב שמצליח להשמע כמו תזמורת כלי נשיפה בתיכון המנגנת שירי עם (ולהיטי רוק הם כבר בהחלט יכולים להחשב ככאלו) מעורבת בכלים עממיים כבנג'ו וגיטרות אקוסטיות, אורגנים ומרימבות שכאילו נלקחו היישר מחדרי קבלה של בתי מלון אפלוליים בהם אלביס הוא עדיין המלך הבן ורוח הקודש בו זמנית.

יאמר כבר עכשיו שאין שום דבר דומה לצליל של סופיאן בעולם הרוק. שום דבר שאתם מכירים לא יכין אתכם לצליל המבהיק ומלא בשמחת חיים שופעת מצד אחד אך מאוד מלנכולי מצד אחר,  ארצי חלומי עממי ויחודי באותה עת.

ב"אילנוי" מרחיב סופיאן את פלטת הצלילים שלו להכיל גם דרונים (צלילים ארוכים מתמשכים ) מוזרים, בנוסף נדמה שהאוירה האורבנית של שיקגו יצרה אצלו כמה קטעי אוירה במובן המצמרר של המילה (בקטע הנפלא The Seer's  Tower  שם שמהווה משחק המילים על "מגדל הנביא", או "מגדל חברת סיר" השוכן בלב שיקגו).

ב"ליל הזומבים" הוא נשמע לראשונה כמעט כמו תזמורת Fאנק שמנגנת יצירה קלאסית. ואם יש נקודת חולשה או יותר נכון תהיה, באלבום זה הרי שהיא קשורה ישירות למיעוט ההתיחסות של סופיאן למוזיקה השחורה שאילינוי ובעיקר שיקגו התברכה בה בתוך המרקם החלומי והשופע הזה (הן קיימות אבל ממש במשורה).

למרות ששיקגו  משופעת במסורת מוזיקלית שחורה מפוארת (הבלוז החשמלי של שיקגו בשנות החמישים היה החצץ שעליו הונחו פסי הרכבת של הרוק הבריטי בסיקסטיז, ההאוס השיקגואי היה החלוץ הגדול של המוזיקה האלקטרונית המודרנית) .
נכון שהאלבום שלו אינו תוכנית דוקו-ריאליטי המחויבת לכלול כל אספקט של המדינה אבל נראה לי שלא לספוג חלק מההשפעות השחורות שנוצרו בשיקגו ובעיקר הבלוז השחור הוא התעלמות מחלק ניכר מהאופי והנוף של המדינה הזו. יכול להיות שאני טועה ואולי זה עצם הפוליטרוק-לי-קורקט שבי המקשקשת בזנב, ובהחלט יכול להיות שכמו ב"מישגן" יצא בהמשך השנה עוד אלבום טיפה שונה שירחיב את מכלול החויות שלו מאותה מדינה (במישיגן זה היה שבע ברבורים המלנכולי והחשוף ). בכל מקרה כולי תקוה שסופיאן ישלב את הבלוז ואת מוזיקת ההאוס השיקגואית אל תוך פלטת הצלילים שלו כי לבן אדם יש תכונה מבורכת,  כשהוא נוגע במשהו נוצר מייד קסם נדיר של חום אנושי.

אמרתי זאת כבר בעבר (ואפילו כאן בבלוג 🙂 אבל עם כל אלבום חדש שלו אני הולך ומתחזק בעמדתי שסופיאן הוא המוזיקאי האמריקאי החשוב ביותר שצמח בעשור האחרון. אני חושש שהחשיבות שלו נובעת בעיקר בזכות העובדה שהוא מהווה כמעט אנטי תיזה לכל מה שמוזיקאי רוק אמור לייצג פרט למהות.
אם נבדוק סוציולוגית את תפקידם של גיבורי הרוק הראשונים כמודלים חברתיים, הרי שתמיד נמצא אותם בצד של המהפכנים בין אם במודע ובין אם אינטואיטיבית. היו אלה אנשים שבאו לתת בעיטה לכל מה שקדם להם ולנסות להציע דרך חדשה לחשוב, להרגיש, ולחוות את העולם המוזר הזה בדרכים חדשות. כיום חצי מאה אחרי שהמהפיכה הזאת קרתה הרוק הפך כמו הרבה מהפיכות לפניו, לדרך חיים עם חוקים ואסטטיקה משלה. בהרבה מובנים להיות כיום מוזיקאי רוק הפך להיות קריירה כמעט ככל הקריירות האחרות, מלמדים את זה בבתי ספר, לומדים לכתוב שירי רוק מהפכנים בסדנאות יצירה, ואפילו נוצר מעין קוד מוסכם לגבי תלבושת פרועה אחידה והתנהגות הדוניסטית מתבקשת.
סופיאן מציע מודל אחר לחלוטין של מוזיקאי מודרני. הוא מחוייב למטרה שלו, אין בו טיפת ציניות, הוא צנוע במידות שהדעת לא סובלת כמעט ביחס לכשרון שלו, הוא אדם דתי מאמין במלוא עומקה של המילה, הוא שם את העבודה שלו מעל הכל, וחשוב מכל הוא לא בורח לעיסוק בדלת אמותיו הפנימיות כי אם מחפש את המבט הגדול, את היריעה הרחבה ביותר שעליה הוא יכול לצייר את הפרטים הקטנים ביותר, כדי למפות ישירות את המציאות, כדי לראות את החיובי והטוב שבה, אבל במבט שמכיר ומכיל את הקושי היאוש והרוע שהאנושות מייצרת בקלות כה רבה.

במשך כל ההאזנות שלי לאלבום הזה (שיוצא רק השבוע לחנויות אבל קיים ברשת כבר למעלה מחודש) מצאתי את עצמי חושב לא מעט על העובדה שברבים משיריו  נותן סופיאן חלק גדול מתפקידי השירה למקהלה בעלת קולות מרובים, שלו ושל אחרים (אם לשפוט מנסיון העבר סביר להניח שאלו בני משפחת דניאלסון שעימם הוא חולק דרך ואמונה דתית משותפת ) . מעבר לעובדה שמדובר בדבר די נדיר-יוצר החולק את שיריו עם גרונות מרובים, נדמה לי שסופיאן מסמל בצעד זה את הרצון שלו ליצור שוב תחושת "אנחנו" במוזיקה ובכלל. וזאת אחרי ששנים היתה מוזיקת הרוק בעיקר תפילתו הפרטית של היחיד כמעט מקדש מעט ליחודיות.
נדמה לי שסופיאן מחפש את המכנה המשותף שזהה בכולנו. את ה99.9 אחוז של זהות מוחלטת בדי.אנ.איי האופיינית לכל בני האדם, אבל בהחלט בלי להתעלם ממאית האחוז שמפרידה ביננו. לכן המוזיקה שלו מחוייבת לנושאים חברתיים, לקשיים אנושיים ובעיקר היא מחויבת גם אם לא בהפגנתיות,  ליצור תקוה. לא חשבתי שניתן לצרף את המושג תקוה למוזיקת רוק מבלי לקבל בן כלאיים מזויע צדקני ופומפוזי במקרה הגרוע, או משמים במקרה הפחות גרוע (ראה מקרה לייב-8  ) ובכן, אני שמח להודות שטעיתי.

בדרכו העדינה והמדוייקת סופיאן מצליח ליצור בדיוק את הפלא הזה מוזיקה מחוייבת שאינה מטיפה, יופי טהור שאינו קיטץ' ומוזיקה מלאת חום תקוה ואנושיות שופעת ונוגעת, מבלי להיות פטרון צדקן ונפוח. אין חשש שהוא יפגש עם מזכ"ל האו" ם כדי לדון בחובות מדינות העולם השלישי, אבל בטוח שהוא יסע לעיירה הנידחת ביותר באילינוי ויתן שם, צלילים, ובעיקר כבוד לקיום של כל אותם שחיים בשולי החלום האמריקאי. בעיני ההכרה באחר, והמגע המנחם בלחיו של הנזקק,  חשובה לא פחות מכל כספי הפילנטרופים שישפכו על דלותו בעיקר כדי למרק את מצפונם של אדוני הממון

לרוב אנו נוטים לחשוב על גיבורים בהגדרה ההוליוודית של המילה, בבחינת – גיבור הוא לא אדם על, אלא אדם רגיל שבנסיבות לא רגילות מתנהג בצורה לא רגילה.
בעיני גיבור הוא דווקא אדם רגיל שמתנהג בצורה בלתי רגילה דווקא בנסיבות הרגילות. הקרב הקשה מכל לא נערך לאורך יום אחד מלא תהילה, כי אם לאורך שנים בלתי נגמרות, דווקא עם הנסיבות הרגילות מאוד של החיים. לכן בעיניי הגיבורים האמיתיים הם אלו שנאלצים לסבול בעבודות מנצלות ששוחקת את האנושיות שלהם מדי יום, כדי לחזור הביתה ולגדל ילדים. הגיבורים האמיתיים הם המהגרים שמנקים את הרחובות בחשכת הלילה כדי לשרוד במדינה זרה להם והפועלים הבלתי חוקיים שמפנים את הזבל באור הראשון של הבוקר כדי שההמון הדומם לא יאלץ לראות אותם ולהשפיל את מבטו. הגיבורים האמיתיים הם אלו שנלחמים כדי להשאר אנשים בעלי ערכים וכבוד עצמי גם במקומות ובסיטואציות שלמושגים האלה אין כל ערך.
סופיאן סטיבנס הוא גיבור על אמריקאי בדיוק משום שהוא אדם רגיל שמתנהג בצורה בלתי רגילה בנסיבות הכי רגילות שיש. לכן אי אפשר לדון במוזיקה שלו בניתוק מהנסיבות בה היא נוצרה ולכן שום דיון על המוזיקה שלו לא יכול להתמצות ב-יפה, לא יפה ו-אוהב, לא אוהב. משום שאצל סופיאן המוזיקה היא רק האמצעי ולא המטרה. בעוד שתשעים אחוז ממשוררי וכותבי הרוק יוצרים אומנות שמסתפקת בבחינה מחודשת של המציאות הרי שסופיאן כמעט מכריח אותך לענות לשאלה המסובכת מכל.  אוקי ואם הבחנו והבנו את המציאות מחדש אז מה עכשיו ? מה עושים עם כל זה  ? נדמה לי שבמוזיקה שלו לא קיימת העצירה הזאת על סף העשיה.  אין בה הפרדה בין האידאל למעשה.  למרות שהוא לא מטיף לזה כלל, הרי שהאלבום הזה בדרך של דוגמא אישית כמעט, מכריח אותך לעשיה כלשהי, עשיה חיובית למען הכלל, עשיה שהיא מעבר לך ובכל זאת אתה, עשיה שהיא מעשה גבורה יום יומי, עשיה שהיא כולה אקט של אהבה לעולם לא מושלם.
אם הביטלס שרו פעם על זה שבסוף האהבה שאתה נותן שווה לאהבה שתקבל. סופיאן מייצר פה כמעט דוקטורינה נוצרית מחודשת בעלת אוריינטציה זנית משהו.  בדרכו הצנועה הוא מציע משוואה חדשה ישנה – האהבה שאתה נותן היא בעצם התמורה, היא האהבה שאתה מקבל, היא האהבה שבעצם יצירתה אתה נותן אותה לעצמך, היא המטרה ולא רק האמצעי לקבל תמורתה. לכן האלבום הזה מלא באהבה טהורה לכן הוא מצליח להקרין אותה החוצה בטוטאליות מדבקת שחורגת מסקלת המוזיקה גרידא, לכן יש בדיסק הזה משהו מנחם וחיובי שעובר כחוט שזור בצלילים גם מבלי להיות דביק ורדוד ולכן סופיאן סטיבנס הוא גיבור-העל שלי ולכן עם כל הכבוד לאפיפיור החדש אני משוכנע שבחרו באיש  הלא-נכון למשרת שליחו של אלוהים על פני כדור הארץ.  וביננו מזל שכך, שכן נותרו עוד 48 מדינות-תקליטים-פנינים לפרוייקט הפלאי הזה.

מסך קרוע – חמש שנים למותה של מיכל ניב

בגלל נסיבות שונות ומשונות מצאתי את עצמי כבר בתיכון מתיימר לנגן ג'אז ובעצם מנגן תוים ללא כיוון. במקום ללכת לצבא הלכתי לאחר התיכון לעתודה בירושלים רק מפני שאמרו לי שבירושלים יש מורים מעולים לנגינת ג'אז ואני ממילא רציתי להגיע לברקלי (בבוסטון) כמה שיותר מהר ולנג'ז ולנג'ז.
עד לאותה תקופה כל מה שלא היו בו חמש מאות אקורדים ואילתורים של שעתיים עם מיליון תוים נחשב בעיני כנחות ולא "מוזיקה אמיתית", "הא, שירים" זילזלתי בכל מה ששמעתי ברדיו דאז, פרט לתוכנית של דני קרפל ששידר מדי יום באחת עשרה בלילה ג'אז בגל"ץ. חוץ ממנו לא שמעתי רדיו כלל.
האובססיביות לג'אז היתה כמעט פנאטית וחפשתי את כל מה שאני יכול לשמוע, כך שתמיד היתה לי קסטה מוכנה בתוך הטייפ להקליט.
ערב אחד מתוך  טעות או השד יודע מה, פתחתי את הרדיו כמה דקות לפני השעה 11 בלילה ולראשונה בחיי שמעתי את הדקות האחרונות של הפסקת עשר עם מיכל ניב. מהרדיו בקעו צלילים של שיר שלא הכרתי אז ולמרות ששמעתי אותו מהאמצע הוא הדהים אותי לחלוטין.
אחרי שתי שניות בערך התחלתי להקליט את הגיטרה הפסיכוטית שנישמעה כמו "אלף ציפורים כחולות ומצווחות" כהגדרתה של פטי סמית'. במשך כל אותו הלילה, שמעתי את הדקות האלה שוב, ושוב, ושוב, ושוב.

בסיומן כמו חידת רדיו מסתורית לאטה לה מיכל ניב בחיתוך הדיבור הבלתי אפשרי שלה, משפט שלקח לי עשרות הקשבות לפענח את כל מילותיו המדויקות. "אהה, טלויז'ן עם טום ורליין מסיימים היום את התוכנית עם "וילון קרוע" המופתי, (נשימה עמוקה) כמה נחמד להיזכר בחברים ישנים"

למחרת נעמדתי כבר בתשע בבוקר במול בית התקליט ברחוב ש"ץ בירושלים, ועל הבוקר קניתי את "מארקי מון".  מאותו רגע הכל נהיה אחרת לחלוטין.

או שבעצם נשארתי פנאטי באותה מידה, רק זזתי שעה אחורה להפסקת עשר.
ראיתי אותה פעם אחת ויחידה בחיי. זה היה בהופעה של אלמנט אוף קריים, שגם אותם הכרתי בזכותה.

כך מצאתי את עצמי צופה באחת ההופעות הכי גדולות שראיתי בחיי, ומבין בהפתעה שמיכל ניב עומדת מטר וחצי לידי. סיגריה שמוטה בין האצבעות, מתנועעת באיטיות. אני מודה שבאותו רגע לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. זה שהאלמנט התחילו לנגן את "I Long For You" רק פיסקל תיסכל ומיקד את הרגע ההוא.

כל מה שרציתי היה להגיד לה תודה, על כל האושר שהיא גלתה לי והכניסה לחיי. תודה, על התחושה שאי שם במרחק יש מישהו שהבין בדיוק את חוסר המובנות שלך. אבל לא יכולתי.

היא נראתה שקועה כל כך במוזיקה, בעולם אחר ושברירי משל עצמה שלא רציתי לנפץ אותו במילים חסרות בינה וסיבה של מעריץ נלהב מדי.
שנים אחרי זה כששמעתי ברדיו שמיכל ניב התאבדה, התחילה הפתיחה של "Torn Curtain " להתנגן לי בראש שוב ושוב עד שאי אפשר היה לעצור את השנים, את הדמעות, ואת התחושה החנוקה הזו, שבאיזה מקום זה היה סוף ללא התחלה.

משהו טוב פשוט נגרע מן העולם באותו יום, ומאז הוא חסר. הקול הרך שלה, הדרך בה היא נשמעה תמיד כאילו התעוררה משינה, או על סף דמעות, או חנוקה מצחוקה המבויש, ובדרך כלל כולם ביחד.
אז הנה המילים הקטנות שלי לזכרה של האישה ששינתה את חיי לחלוטין.
כמה נחמד להיזכר בחברים ישנים, מיכלי.

מסך קרוע

"מסך קרוע, חושף עוד מחזה

מסך קרוע, איזה מחזה

ואני לא בטוח כשהיופי פוגש בהשחתה

מסך קרוע, האהבה שבמגוחך

דמעות… דמעות,

מגלגלות אחורה את השנים

שנים… צפות כמו דמעות 

דמעות… מחזיקות את השנים

שנים…הדמעות שלא אבכה

השנים שראיתי בעבר.

דמעות, דמעות,  שנים, שנים."

Torn Curtain

מילים טום ורליין

ביצוע Television

המקצב השחור והצליל הלבן של המפץ הגדול – הוצאה מחודשת לאלבומים של CAN.

אל תגלו את זה ילדים קטנים שרק מתחילים את דרכם בעולם המוזיקה אבל להקות רוק הן לא באמת יהלום מלוטש שכל אחת מצלעותיו תורמת לזוהר המוזיקלי בצורה שווה. לרוב מדובר ביוצר מרכזי או שניים,  שמניעים את ההרכב ומקבצים סביבם כמה מוזיקאים או טרמפיסטים בדרך למעלה,  תלוי את מי שואלים.
הדינמיקה הפנימית של הרבה להקות מצליחות קרובה יותר להגדרת המשפחה על פי וינסנט ואן גוך כ-  "אוסף של אנשים בעלי שאיפות מנוגדות שנגזר עליהם לחיות יחד"- יותר מאשר למיתוס של ארבעת  המוסקטרים.  יעידו כל אלו שראו להקות עבר מופיעות רק עם חבר אחד מההרכב המקורי ומוכנים להישבע שזה  נשמע די דומה ולפעמים אפילו יותר טוב.  יעידו עשרות גיטריסטים, בסיסטים מתופפים ונגני טרומבון וטובה שנזנחו לאנחות בצידי הדרכים לתהילה ואין איש יודע דבר אודות מקום המצאם עד היום, ויעידו כל הנגנים המחליפים שנקראים למלא מקומו של נגן מת חולה זה או אחר בהרכב ואין איש שחש בשינוי.

אבל  יש להקות רוק ויש…  CAN היתה סטיית תקן נדירה. להקה שהיא תופעה מוזיקלית שכל מה שקשור בה לא הגיוני בעליל. הולגר צוקאי בבאס, מייקל קרולי בגיטרה, אירמין שמידט בקלידים וג'קי ליבזייט בתופים, הגיעו מאקדמיות למוזיקה קלאסית, מג'אז חופשי ומלימודי מוזיקה אלקטרו-אקסוטית. השילוב בין מוזיקאים בני הדור הגרמני שגדל לאחר המלחמה, עם תודעה אמנותית שמחפשת את הביטוי העצמי והייחודי הכי מרחיק לכת שישנו, הוביל לעשור של יצירה מוזיקלית  שהקדימה-ולמרבה הפלא, עדיין מקדימה, את זמנה בעשרות שנים. לא שיש ערך בלהיות הראשונים במשהו, הערך, הוא במוזיקה המפעימה וכה שונה שהם יצרו . מדובר במוזיקת אוונגארד במובן האמיתי ומהותי של המילה; חיל החלוץ שלפני המחנה.

אם נשים על ציר זמן אחד את השפעתה של להקת ה-VELVET UNDERGROUND על עולם המוזיקה,  נגלה מהר מאוד שמדובר בלהקה שהשפיעה בצורה עצומה ל היווצרות הפאנק ומוזיקה עצמאית בשנות השבעים השמונים ותחילת התשעים.  אולם מטבע הדברים השפעות כמו סמים, נמוגות לבסוף, נספגות אל מחזור הדם, חלק מגיע אל המיינסטרים ואף הופכות להיות חלק ממשלב השפה והסגנון שהוא מסוגל להכיל. נכון להיום שנת 2004, אני מוכן להמר שבראיה היסטורית יתברר שהלהקה שמשפיעה הכי הרבה על המוזיקה האלטרנטיבית, אלקטרונית, אמביינט פוסט רוק, כיום ובעשור או שניים הקרובים היא CAN.
CAN היו הראשונים שהתייחסו למוזיקה שלהם כאל דקונסטרקציה של חלל וזמן. הם פירקו במודע את המוזיקה לחלקיקיה האלמנטרים, יותר מסקרנות הפירוק, המוזיקה של CAN עסקה בחדוות ההרכבה המחודשת. הרכבה שיצרה שפה שהיא פרטית וכלל אנושית בו זמנית. שפה שללא מילים עסקה ביחסים שבין אדם לפיזיקת הקצב, למטא פיזיקה ההרמונית של הנפש, לעולם הקוונטי של זמן התודעה, לא משנה איך תמסגרו את זה במילים משונות. באמצעות חשמל עץ ומתכת, מניפולציות על טכנולוגיה פריטימיבית ושלל טכניקות אולפן שונות ומשונות, CAN יצרו צליל שכל יצור שנולד על הפלנטה הזאת יתחבר אליו גם אם לא יאהב או יבין אותו לחלוטין. נסו להשמיע את המוזיקה שלהם לילדים קטנים שרק נולדו, לחתולים, לבוגונוויליות. אני בטוח שהתגובות יפתיעו אתכם, כמו שהפתיעו אותי. יש במוזיקה של CAN פרדוקס בסיסי המאפשר לה לגעת ולהתקיים במקביל בכמה מימדים. הם פרימיטיבים ועתידנים, מסודרים ואנרכיסטים, מולטי-קצביים ואמביינטים, רגשיים ושכלתנים, אינפנטילים ופילוסופים, מאולתרים ומתוכננים, והכל בו זמנית מבלי שחלק אחד ישפיע או יבטל את השני. להבנתי CAN היו המוזיקאים הראשונים שהבינו שבקאוס יש יופי זהה לסדר. היחוד שלהם נבע מהיכולת ה"זנית" להכיל את האין והיש באותה מידה של קבלה מבלי ליצור היררכיה כוחנית מכוח ההגיון הסובייקטיבי להפליא של השפה והמחשבה.
כהרבה צעירים גרמנים שגדלו לאחר מלחמת העולם השניה במדינה שסועה ומרוסקת עם טראומת זהות נוקבת,  חיפשו ארבעת חברי CAN דרך להתנתק ולהתחבר מהזהות הגרמנית שלהם בו זמנית. הבחירה שלהם היתה ללכת אל הקצוות הרחוקים ביותר שיכלו לראות ומשם לקפוץ הלאה אל הלא נודע. CAN מיקמו את שטוקהאוזן וג'ימי הנדריקס כשני צירים באותו עולם תרבותי ומשם רק ביקשו להרחיב את ההמצאה החדשה של התקופה – מוזיקת הרוק, אל מקומות שאף אחד לא חשב שרלוונטים. העובדה שהם ניגנו בכלים חשמליים ובפורמט של להקת רוק, לא הפריעה למוזיקה שלהם להיות מורכבת כמוזיקה קלאסית ומיידית כמוזיקת פולק. שכלתנית כמו תרגילים של בוגרי אקדמיות, ועם זאת בעלת קסם פשוט כמו שרק חבורת ילדים שמשחקת עם חשמל יכולה לייצר. צאתם לאור של ארבעת אלבומיהם הראשונים במהדורת צליל משופר, היא הזדמנות טובה לסקור את פועלם בשנים הראשונות לקיומם ולהתבונן במבט לאחור על שהרחיקה להתקדם מעבר לרוק עד שחזרה בזמן אל הבסיס של הכל, המקצב השחור והצליל הלבן של המפץ הגדול.

ואגנר בלוז

monster-movie
1969 – Monster Movie
אם מישהו מחפש הוכחה לקיומה של מכונת זמן הוא מוזמן להתחיל ולתהות על האלבום הזה.  תסתכלו טוב על העטיפה. רובוטריקים, תתבוננו בתאריך שוב. אין, פשוט אין שום אלבום שנוצר באותה שנה שבכלל דומה למה שקורה כאן, גם לו היה אלבום זה יוצא ב 1988 עדיין הייתי אומר שהוא מקדים את זמנו. מדובר באלבום קצר בין  ארבעה קטעים בסך הכל אולם מהרגע הראשון  ש Father Cannot Yell מתחיל ברור לך שאתה בטריפ אחר. תשכחו מבית ופזמון.  מדובר במסע אל מעמקי החלל והצליל. הבאס המעגלי וממכשף של צוקיי והמקצבים האפרו-טבטונים של ג'קי לייבזייט בונים גרוב היפנוטי שמעליו יוצקים אירמין שמידט בקלידים ומייקל קרולי בגיטרה מפלי סאונד שמגיעים ממימד הרמוני אחר, ובין כל הדברים שנבראו מחדש מופיע קולו של מלקום מוני. הזמר הראשון של קאן.  מוני היה חייל אפרו-אמריקאי שהוצב בגרמניה שפשוט התפרץ לבמה אחת ההופעות  הראשונות ה של CAN והתחיל לצווח מילים מילים ממוחו הקודח. הלהקה שאהבו את התוצאה פשוט נתנו לו את עמדת הזמר. להגדיר אותו כזמר זה די להרחיב את המושג  שכן  מוני הוא זרם תודעה שהתחזה לאדם, עולם אסוסיאציות מטורלל ומופרע שנע בין חזיונות פסיכים לילדותיות מבריקה, הקאוס הזה המשיג מילולית את החזון המוזיקלי של הלהקה. השיר החותם את האלבום  You Do Right  הוא לא פחות מיצירת מופת. אלתור בלוז קלינגוני שלפחות פעם אחת בחיים חייבים לשמוע אותו מתחילתו ועד סופו.  הצליל החלול והקדמוני של השיר הזה נשמע כמו הזמנה שבטית לצייד ממותות עתידניות בביצות המיססיפי או לחלופין מה היה קורה אם ואגנר היה מוזמן לכתוב בלוזים לביצועה של להקת רוק במתחם החלליות של ג'ורג' לוקאס.

סרטים שרוטים

can-soundtracks
1970 – SOUNDTRACKS
אלבומם השני של CAN הוא בעצם אסופת קטעים שCAN יצרו כפסי קול לסרטים אומנותיים. לאחר שכל מועדון הופעות העיף את חבורת המוזרים מהבמה וחברות התקליטים דחו אותם שוב ושוב, הפכה יצירת פסקולים למקור ההכנסה היחיד ללהקה באותה תקופה.למרות שלא היה מהפכני ומגובש כקודמו ובטח לא כמו אלו שיבואו אחריו, יש הרבה קסם ושירים שבשבילם שווה להכיר אותו מקרוב. She brings The Rain הוא מועמד בטוח לרשימת שירי האהבה הכי פסיכים שנכתבו אי פעם. כי מה הדבר הכי רחוק שאפשר לצפות מחבורה תמהונית שכזו? התשובה בלדת ג'אז ילדותית ומטורללת לחלוטין. השיר גם היה שיר הפרידה של מלקום מוני מההרכב (עד לאיחוד שלהם בתחילת שנות התשעים). הבעיות הפסיכולוגיות של מוני עברו את סף האפשרי מבחינה תפקודית ומוני חזר לניו יורק להתאשפז.  את המחליף למוני מצא בסיסט הלהקה צוקאיי, כשישב בבית קפה לפני הופעה והבחין ביפני מוזר ששר רוקד וצורח כ"סמוראי פסיכדלי" באמצע הרחוב על העוברים ושבים. צוקיי הזמין את היפני ששמו היה דמו סוזוקי לעלות איתם עוד באותו ערב לבמה ולשיר איתם.  סוזוקי עלה וביצע את זממו הפסיכוטי בקהל בצורה מעוררת השתאות. כשנשאל השחקן דיויד ניבן שנכח באותה הופעה ממש מה דעתו על המוזיקה של הלהקה הוא ענה "זה היה מאוד יפה, רק לא ידעתי שזו מוזיקה…" תוך הופעה אחת הפך דמו סוזוקי לזמר הלהקה. אם מוני היה זמר בלוז מוזר, דמו סוזוקי היה כבר מעבר לטוב ולרע של גבולות המוזיקה. הקשבה לשיר Tango Whiskymen  שנשמע כמו משהו שגרשווין היה כותב בלב חופשת פטריות הזיה על חופי מאדים, מעלה את האפשרות שהפעם השילוב בין יפן לגרמניה עמד לכבוש את העולם, ואם לא לכבוש לפחות, להשאיר בו שריטה עמוקה.

קלידים מנוגה גיטרות ממאדים

can_-_tago_mago

1971 –  TAGO MAGO

זוהי  יצירת המופת של CAN. אלבום כפול שבו מוגשם במלואו החזון המוזיקלי של הלהקה שלא עשתה חזרה אחת בימיה.  התקליט כולו הוקלט ונערך מאינסוף שעות נגינה של ההרכב שהוקלטו  בטירה זנוחה ליד קלן שהפכה לאולפן של הלהקה. מדובר באלבום שהוא התנגשות חזיתית בין הפאנק של ג'יימס בראון ומוזיקה קלינגונית.

מעל לבאס תופים "פאנקיים" בצורה פשוט חייזרית, נשפכו מפלי צליל עם קלידים מנוגה וגיטרות ממאדים. ובלב כל זה, סוזוקי ממלמל וצורח באנגלית רצוצה מנטרות מהאיזורים המרוחקים ביותר של התודעה האנושית. לסוזוקי היתה דרך להתפתל ולהתפלל עם המילים כאילו העולם המוזיקלי שבתוכו התנועע היה מבוך חרבות. לרגעים סוזוקי הופך להיות חלק ממערכת התופים, לרגעים הוא פשוט קיים בעולם מוזיקלי משלו, אבוד בין מפלי הצליל שמסביבו, מלחשש לעצמו כאילו מצא את ספר הקסמים האפלים של אליסטר קראולי. אם זה טוב או רע, זה עניין פרשני. מה שבטוח שזו חוויה לשמוע את סוזוקי מותח את גבולות המוזיקה האנושית באלבום הזה. באלבום זה נעשה שימוש ראשוני במה שלימים יוגדר כ"אלקטרוניקה". מכונת תופים פרימיטבית מופיעות פה לראשונה ב- peking o- שנשמע ממש כמו APHEX TWIN אבל הרבה יותר מודרני.
TAGO MAGO  הוא יצירת מופת בעשור שהיה רווי יצירות מופת. בלי האלבום הזה ג'וי דיויז'ן היתה נשארת להקת Pאנק  רדיוהד היו עדיין עושים שירי רוק כמו "קריפ" וכל הפוסט-רוק לא היה בא לעולם.  מדובר באלבום רוק שתמיד יהיה מהמודרניים ביותר שנוצרו אי פעם וככזה הוא ישאר תמיד:  פרהיסטוריה עתידנית, יצירה שנטועה בעתיד ובעבר באותה מידה ומצליחה להשמע תמיד בלתי הגיונית.

טרוף חובק עולם

can_-_ege_bamyasi

1972 – EGE BAMYASI
אמביינט, ג'אנגל, ברייק ביט, אפיק טכנו, ביג ביט ב1972? בדיוק. אלבום ה"במיה" כפי שקוראי לו מעריצי הלהקה, הוא אלבום טריפי לחלוטין אפילו במושגים של חלוצי החלל. CAN מבינים שהעתיד הוא קצב, ומיילדים בו את אומת הביט העתידית. הם עוברים דרך כל מה שקצבי ואלקטרוני כדי ליצור מסע בצד הפראי של גבולות הההכרה האנושית, מה שלרוב מכונה פסיכדליה. בפועל הפסיכדליה של CAN רחוקה מלהיות צבעונית ומלאת גלים של אהבה. מדובר בטריפ חובק עולם, שמתחיל את ההתאהבות של הלהקה בתרבויות אתניות, כלומר לא אמריקה ואירופה, קדומות ורחוקות. הרפרנסים כאן מרחיקים לעבר מוזיקה מזרחית ומוזיקה אפריקאית, וזאת בנוסף לרעשים שהיום היו מגדירים אותם כמינימל טכנו אוונגארדי, או ג'אז חופשי מטכניקות קאט אנד פייסט מודרניות עם גרובים שבורים, ותכלס הם תמיד היו רק המוזיקה של CAN, בלילה סינסטזית, בלתי הגיונית בעליל של קצב חלל וזמן. אם תרצו, האלבום הזה הוא בדיוק כמו TAGO MAGO אבל הרבה הרבה יותר.
דמו סוזוקי שרד עוד אלבום אחד עם הלהקה, לפני שפרש והפך חבר בכת עדי יהווה.  חברי ההרכב הנותרים לא מצאו דמויות שיגיעו לרמת הייחודיות המטורפת של שני הסולנים שלהם והחליטו להמשיך הלאה ללא זמר מבחוץ עד שהתפרקו בשלהי שנות השבעים. בתחילת שנות התשעים הם חזרו לאיחוד קצר עם מלקום מוני והוציאו שיר נפלא בפסקול סרטו של וים ונדרס – עד סוף העולם. לאורך כל שנותיהם כלהקה הוציאו CAN אלבומים טובים, אולם לכמה שנים בין שלהי הסיקסטיז לתחילת הסבנטיז, CAN היו ללא ספק הלהקה הכי טובה על פני הפלנטה, רק שלא ברור על איזו פלנטה בדיוק הם היו.

לאונרד כהן – הת'ר היקרה והפרידה הגדולה

 

כבר לא עושים אלבומים כאלה. לא, באמת לא עושים אלבומים כאלה מהעובדה הפשוטה שלאף אחד כבר אין את החוצפה, וחוסר אכפתיות כללי לעשות ההפך מכל מה שנכון, מקובל, וראוי לעשות בגיל 70.  

דמיינו את הסצנה, יושב לו המוכר בחנות כלי זמר, מדגים אורגנית יפאנית בעלת ליווי אוטמטי לשתי דודות חובבות ריקודים סלוניים, קרחתו נוצצת,  מבהיקה מזיעה של קדם מכירה בעוד אצבעותיו מלהטות בסווינג וצ'ה צ'ה צ'ה. חבורת קשישים קשורים אחד לשני מבית האבות הסמוך עוברת בטיול יומי דרך הקניון, כשלפתע מזנק לו אחד מהם עם זקן לבן וחליפה שחורה ומשתלט על החנות, "אם מישהו מכם פאקינג זז, הוא כבר יחטוף מהקטטר שלי" הוא מאיים. ונובח אל עבר הקלידן שיתחיל לנגן את הבלוז.  הוא מקרב את המקרופון לפיו  ובקול שבור שנדמה כאילו עלה מלב השאול  עצמו הוא שר – מקריא את שיריו בעוד שתי הדודות מזייפות לו בחינניות קולות שניים היישר משנות השמונים…

בגיל 70 אחרי כמעט עשור שלם אותו בילה ב18 שעות מדיטציה יומיות במנזר זן  על ראש הר בולדי, יורד לאונרד כהן סוף סוף מההר.  לא כדי להטיף לכם על אמונה חדשה או דרך חיים אידאלית,  אלא כדי להפרד. אם אי פעם היה אלבום שכל כולו סגירת מעגלים הרי שהוא מונח כאן לפניכם. מהעטיפה הנאיבית המקסימה  ועד תום מחיאות הכפיים של ה"טנסי ולס"הרצועה האחרונה,  "הת'ר היקרה"  הוא אלבום פרידה מושלם מלא סתירות פנימיות. הומור וצער, כאב ושעשוע, פחד ותקוה, הם  רק חלק מהצרופים הבלתי אפשריים שמהם מורכב אלבום מוזר ומרתק זה.

כהן נפרד מידידו הותיק המשורר אירבינג לייטון, במילותיו של לורד ביירון  "אז לא נלך יותר לחתור, כה מאוחר  בלילה, למרות שהלב אוהב עדיין, והירח מאיר בבהירות".  ולזמר המנוח קארל אנדרסן הוא מקדיש את ה"זמיר". שיר אחרי שיר מביט כהן אחורה לא בזעם או בצער כי אם בחמלה גדולה והשלמה עם העובדה שהזמן שחלף לא יחזור.  כהן סוגר מעגל  עם שני הנושאים העיקריים של יצירתו נשים ואלוהים. מהנשים הוא נפרד בשיר פרידה מקסים אותו הוא מקדיש  לכל אותן ש "למרות גילו המאוחר, בגלל כמה שירים בהם דברתי במסתוריותן" אספו אותו אל חיקן, התפשטו עבורו, ועטפו אותו כתינוק שאך נולד, ואם בתינוקות עסקינן, שיר הנושא נשמע כמו שיר זימה של הטלטאביז, צריך לשמוע בשביל להאמין כמה מתוק ומשעשע יכול להיות הכוהן הגדול של מערכות היחסים כשהוא חושף את עצמו כאשמאי זקן מתוק ומשעשע.

מעבר להומור הידוע הוא סוגר מעגל עם שיריו הישנים, "מכתבים" הנוגה  נשמע כמו שיר המשך למכתב המפורסם ההוא מ"מעיל גשם כחול וקרוע", ו"למורה…" המוקדש למשורר הקנדי  איי. אם. קליין (שלימד את כהן  בימי האוניברסיטה שלו ) נשמע כשיר תשובה ל"מורים" העתיק מאלבומו הראשון. 


מעל כולם מנצנץ לו אחד השירים הכי טובים שללאונרד כתב אי פעם "שם בשבילך" הוא אפוס מיסתורי רחב יריעה על יחסיו של כהן עם אותה גברת מסתורית, מוזה אמיתית, נמסיס הזויה, או דיאלוג עם הקהל שלו באשר הוא, בחרו אתם את מושא השיר, אין זה משנה. מדובר בשיר מרטיט וחד פעמי שפורש מערכת יחסים של שנים עם כל העוצמות שקיימות במרווחים השבורים שבין אהבה גדולה ובדידות עצומה. " והמוות ישן, אבל תמיד חדש, ואני קופא מפחד ואני שם בשבילך, אני רואה את זה בברור, תמיד ידעתי, זה אף פעם לא הייתי אני, הייתי שם רק בשבילך ". מענין לעשות את ההשוואה בין מכלול היחסים בשיר זה לבין לאונרד הנון-שאלנטי שכתב את "אני הגבר שלך" בקלילות שכזו ולחוש את השינויים העמוקים שעבר לאונרד על ההר.

 הפער העצום שקיים בין עוצמת הטקסטים ועומק ההגשה לבין הליווי המוזיקלי הקליל על גבול להקת החתונות, יוצר דיסונס מבריק של אור וחושך.  מעין מלכודת דבש שמחליקה את האלבום הנוקב הזה בקלות אל האוזן, הלב מתאהב במה שהראש  מעכל לאיטו. לפני שאתה מבין מה בדיוק קורה לך אתה מכור לאחד מהאלבומים הכי מורכבים שיש. יש כאלו שקראו לאלבום זה אנכרוניסטי, יש כאלו שיגידו שמדובר במוזיקת מעליות עם זמר ממלמל ולעולם לא יתפסו עם עותק של הדיסק הזה ביד, אבל הרשו לי לומר לכם שבעיני מדובר בסך הכל ביצירת מופת נגישה ביותר. 

  

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: