קרייג ארמסטרונג – איש הפטישים

קרייג ארמסטרונג הוא איש רנסאנס אמיתי. בכל עבודותיו כמתזמר מעבד ומלחין הוא מצליח להטביע חותם אישי מרשים. ממדונה ועד מאסיב אטאק מפסקולים סימפוניים ועד ג'אז חופשי, מאלקטרוניקה רכה ועד למוזיקה קלאסית האיש מצליח לעשות טוב בכל אשר הוא נוגע בו. המוזיקאי המוכשר יליד אנגליה שזכה להכרה רחבה  בעקבות הפסקולים של "רומאו ויוליה" ו"מולאן רוז'" ו"האמריקאי השקט" חושף באלבום הסולו השלישי שלו את הכלי הבסיסי שעליו הוא יוצר-הפסנתר.  פרט לטיפולי חלל דיגטלי פה ושם כל הדיסק מנוגן חי על פסנתר בעוצמה וברגישות גדולה.  המינימליזם של הדיסק חושף את השפעותיו המוזיקליות של ארמסטרונג  מסאטי דרך פיליפ גלאס ועד בראיין אינו. טוב לגלות שהמוזיקליות של ארמסטרונג גדולה מסך השפעותיה. העיבודים האלגנטיים לקטעיו הידועים ביותר מציגים את היופי הבסיסי של השירים בעירום מונוכרומאטי מסוגנן  ואומנותי.  יש משהו טהור  ויפה בקטעים המנוגנים על הפסנתר ללא ליווי נוסף  שמאפשר לנו הצצה ישירה אל השעונים הפטישים והמחוגות שבנבכי מוחו הקודח של ארמסטרונג וזה מרתק לא פחות מהסימפוניות הפסקוליות שלו.


שיר זר – משירי לאונרד כהן בעברית

שלום לכל כל  שבעה וחצי קוראיי.

כפי שודאי שמתם לב לא הייתי פה יותר מדי לאחרונה כדי לעדכן אתכם בכל אשר קורה ביקום המוזיקלי.  לשמחתי הייתי עסוק מאוד בצידו השני של המתרס, הלכתי לייצר מוזיקה ולא רק לכתוב עליה. והנה חלק מהפירות  נחשף  בימים אלו. הראשון הוא "שיר זר – משירי לאונרד כהן בעברית".

הכל התחיל אי שם לפני עשור באיזה בוטקה בשטחים.  כשכל מה שהיה לי לעשות במשך שבועיים זה להעביר את הזמן בשמירה אינסופית בלי רדיו בלי לנגן על מפוחית ובלי שום דבר שייצר איזה צליל פרט לרוחות הנושבות ורחשי שעות הלילה האינסופיות.  אני מודה שבמקום לחפש מחבלים בתוך החושך העדפתי לשיר לעצמי שירים אהובים מהזכרון.  איכשהו השירים שהכרתי הכי טוב בעל פה אז וגם היום היו שיריהם של שלושה יוצרים- דילן, לו ריד, ובעיקר את שיריו של לאונרד כהן.

מתוך התהיה האינסופית שלי על איך כותבים שיר ומה בדיוק הופך אותו לטוב, חשבתי שיהיה מעניין מאוד לנסות ולתרגם אותם  לעברית ומאחר וזמן לא היה חסר, מהר מאוד מצאתי את עצמי מתעסק במשמעותה של כל מילה ושורה ואז הבנתי שאני  לא מבין ממש את השיר עד שלא תרגמתי אותו  לעברית.  מתוך כל השלושה היה לי ברור שהכי אהבתי לתרגם את לאונרד. היה בו משהו שמשך אותי מאוד עם כל האהבות השבורות, אלוהים ואיזה מבט עצוב – משועשע על כל הקיום האנושי.

פאסט פורוורד עשר שנים, בשיחת רשת שגרתית ביני לבין גיא חג'ג' מהאחראים על אתר "השרת העיוור" שאומר לי ביאוש שאין לו דיסק להורדה למגזין השרת ( אותו מפעל מבורך של האתר שמרים כל חודש את מגזין המוזיקה הטוב בישראל ומציע דיסק חינם להורדה, מי שזוכר את הפוסטים הקודמים יודע שהאוסף של קקטוס וגם פסקול המסע הארוך שהייתי מעורב בהם, ניתנו להורדה חינמית באתר השרת העיוור לפני כמה חודשים ) אני מציע  כלאחר יד להקליט איזה שיר או שניים משירי לאונרד כהן, במיוחד לכבוד יום הולדתו השבעים של המאסטרו, אבל לא סתם להקליט את שיריו,  בוא נעשה זאת בעברית!!  בעוד אני אומר את זה אני חושב למה שיר או שניים  ?  בוא נרים אלבום שלם של שירי לאונרד בעברית…

בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שאני אמור לעבוד על ארבעה אלבומים במקביל בדיוק באותם חודשיים  אני חושב לעצמי בשאננות,  מה הבעיה ? נשלח כמה אימיילים, נרים כמה טלפונים ונבקש מכמה  אומני רשת  שאני מכיר, ונראים לי מחוברים לעניין שיקליטו באולפן הביתי שלהם ביצועים לשירי לאונרד כמה מסובך זה כבר יכול להיות ?

אוי כמה שטעיתי. מה שנראה כמו משהו שניתן לגמור בכמה ימי עבודה אחד תפח  להיות פרוייקט  מסובך,  מורכב,  אבל בעיקר מענג ברמות שלא ניתן לתאר בכלל. הכרתי המון אנשים חדשים ויצא לי לעבוד עם מוזיקאים נפלאים שהערכתי ואהבתי מזה שנים. כל הפרוייקט הזה הותיר אותי בעיקר משתאה כמה גדולה האהבה למוזיקה של לאונרד,  ויותר מכך כמה שאנשים שמחים לתת לעשות ולעזור בחינם לחלוטין רק בגלל שיש לנו איזה רעיון מפוקפק.

מסתבר שהשמועות רצות מהר ברשת.  בלי שנדבר עם יותר מכמה אומנים,  אנחנו (אני וגיא)  מקבלים  מיילים מאמנים ששמעו ממישהו ששמע ממישהו שמתארגן לו  פרוייקט כזה והם גם רוצים ליטול בו חלק.  אני מסכים בשמחה ומעמיד את האולפן שלי לרשות כל מי שאין לו מקום להקליט, בנתיים חובבי לאונרד אחרים כותבים לי למייל ומציעים תרגומים.  אני וגיא עובדים כמו מתווכים למי יתאים השיר הזה ? אולי נחליף בינו לבינה?  וכן הלאה והלאה, והנה מתחילים לזרום שירים למייל שלי ומדברים על מיקסים ועל עיבודים אני מגלה להפתעתי  שבעבר ניסו לארגן לא פחות מאשר ארבעה אלבומי מחווה ללאונרד כהן בעברית שלא צלחו. ואני מתחיל לחשוב שאולי לקחנו על עצמנו משימה בלתי אפשרית, לחלק מהאומנים התרגומים  לעברית לא מסתדרים, לחלק אחר אין אולפן או שכולם רוצים את אותו השיר ואז לא מסוגלים להתמודד, ומיילים של הצילו ו- אולי אפשר באנגלית מגיעים אלינו,אבל אנחנו כחומה בצורה.אין אנגלית.  תביאו לנו לאונרד כהן בעברית.

הלילה קרה משהו שלא קרה הרבה זמן ישנתי ממש בשלווה. איכשהו כל הפרויקט הזה נדחק מדי יום לסוף היום כשאני וגיא בשיחות אל תוך הלילה בסולסיק ובטלפון מארגנים את מה צריך לעשות, ומתי הדברים יקרו, לאט לאט הבנתי שאנחנו כבר לא מדברים  על אלבום אחד אלא על אלבום כפול כמעט ואני התחלתי לחשוש שבסופו של דבר אנחנו פשוטנהיה אלבום המחווה החמישי ללאונרד כהן שלא צלח.

במוצאי השבת האחרון הפך  "שיר זר – משירי לאונרד כהן בעברית" מחלום למציאות שנמצאת  כרגע על הרשת והוא ניתן להורדה חינם במסגרת המגזין המיוחד של השרת העיוור שכל כולו מוקדש ללאונרד. 17 ביצועים מקסימים (וביצוע אחד מפוקפק שלי אבל ניחא 🙂 לשירי לאונרד בעברית זכה וטהורה פלוס עטיפה יפיפה(שנמצאת בראש העמוד הזה ואותה עיצבו וציירו שני קידר ויונתן וסרמן).   וזה נכון רק לעכשיו. יש עוד כמה וכמה  ביצועים שיעלו בשבועות הקרובים.

זהו בנתיים, לכו לשמוע, זה באמת נעשה רק בשביל שתקשיבו.  חשוב לי להדגיש שלא היתה שום מטרת רווח כלכלי בכל הסיפור הזה, הכל נעשה נטו בשביל שהמוזיקה  תהיה קיימת. ולכן אני אפילו אסיר תודה ענקית עוד יותר לכל מי שהשתתף ועזר כפי יכולתו, למי שתרגם, הקליט, צייר,  עיצב, מיקסס אל תוך הלילה, התנדב להביא בעיטות בישבן טפיחות על הכתף וקריאות כיפאק היי כשהיינו צריכים.  ועשה הכל על מנת שהפרוייקט הזה יהיה כל כך מוצלח (לפחות בעיניי :).  הקרדיט כולו של לאונרד ושלכם חברים.

אז יום הולדת שמח לאונרד.  מה שבטוח הוא שעכשיו השיר שלך אינו זר בעברית.

בארק פסיכוזיס – שם הקוד

תשמע אחי לפני איזה כמה שנים עשינו איזה תקליט, מה? אתה קולט רק יצאנו מהתיכון, לא ידענו כלום מהחיים שלנו, אתה מבין סתם רצינו לעשות איזה משהו ככה דכאוני ומרחף בשביל הכיף, משהו מוזרררררר לגבות. לא, לא כמו הגבות של הגאלגרים. אתה יודע תשעים וארבע היתה שנה משונה הסכמי שלום, הבלונדיני ההוא שהתאבד. בקיצר יצא לנו הדיסק ההוא HEX, וואלה אף אחד לא התייחס אמרנו סאלאמת וחשבנו כבר להתפרק, פתאום אנחנו קוראים בעיתונים שאנחנו גאונים, וסיימון ריינולדס אמר שהמצאנו את הפוסט רוק! אמרנו וואלה? אנחנו!? לא הבנו מה זה, אבל אתה יודע איך זה עיתונאים, מתים לקצת צהוב באוזניים. אז נבהלנו התפרקנו ופתאום לפני איזה שנה פתאום נזכרו בנו, לחצו עלינו, גררו אותנו כל אחד מהחור שלו, אמרו קחו כסף תעשו תקליט למה אתם נהייתם אגדה. אז הלכנו עישנו באולפן כמה חודשים עשינו מוזיקה מה זה חדשנית!! בטירוף!! בטירוף, אחי אני אומר לך … ביטים שבורים מהירים כאלה.. מה זה? ג'אנגל? לא, לא שמעתי על זה, אתה אומר עשו את זה כבר? טוב עזוב אותך לא חשוב, אתה שומע את זה נגנבבבב לך התחת, אחי. למה אתה קולט איזה חומר טוב הביאו לנו השכנים מניגריה, אתה מוריד ראש אחד ובום, אתה נופל לתקרה שמתחתיך, אז ישבנו באולפן, איזה צחוקים עשינו ניסויים עם הלוסטרא ושרטנו את הלוח עם גירים הוספנו קצת רעשים מהמכבסה ברקע, אמרנו לזמר שהאוגר שלו מת והכנסנו אותו לשיר, ש כ ו נ ה אחי. איזה צחוקים!! אז אתה שומע חשבנו יצא לנו משהו מוזר כמו פעם, השמענו את זה לישראלי ההוא שכותב באתר הנידח ההוא באינטרנט, כן נו רשימות וואלה, אמר לנו אתם נשמעים בול כמו מאסיב אטאק האחרון רק יותר גרוע וברברס. איך ברברס שאלנו אותו!? איך ברברס??

אין אחי, אני אומר לך עזוב אותך מהישראלים. משונים כאלה עוד לא ראיתי, שוברים פסלים של ישראלים אחרים בשבדיה וכל העולם משתגע, ואחרי זה נותנים פרס ישראל לפסל אחר ואחרי יומיים מבטלים לו את הפרס וחודשיים אחרי מחזירים לו, תאמין לי לא מבין אותם. נראה לי אלה יותר מסטולים אפילו מהגיטריסט שלנו שבכלל שכח לבוא להקלטות… תגיד אחי אולי אתה יכול להסביר לי מה זה הפוסט רוק הזה ? למה הבני זונות העיתונאים האלה באף עיתון עוד לא הסבירו מה המצאנו, יש לך סיגריה אחי ??
אחי ?

בארק פסיכוזיס ברק פזיכוסי bark psychosis

Robert Quine – שישה מיתרים לזכרו

Performing at the Bottom Line

מי

רוברט קואיין היה גיטריסט ענק. למרות שהוא היה מסן פרנסיסקו במקור הבן אדם היה גיטריסט ניו יורקי קלאסי, יחד עם טום ורליין, ריצ'ארד לויד, דיויד ביירן, ולני קיי הוא הגדיר את צליל הגיטרה הניו יורקית של הסבנטיז, רזה מחודדת מרושעת מגחכת ניאורוטית ורחוקה אלפי סטרטו-ספירות מגיבורי הגיטרה של המיינסטרים רוק האמריקאי בסבנטיז עם הלס פול והצליל השמן מדושן העונג.

לה – להקה

הלהקה שבה התפרסם קוואיין היתה להקות של ריצ'ארד הל שם הוא ניגן כמו עיפרון מחודד שנתקע בצוואר הזמר, כל הזמן דוקר מקניט, מחדד את האהבליות החיננית של הל רק כדי לתת לו קונטרה סרקסטית עם סטרוטוקסטר ומגבר טווין ריוורב מלא חלל חשמלי , קוואיין ידע איך לתת אויר לזמר ואיך לתת לו בעיטה בתחת מאחורי הגב.

רה – RE- MEMBER

לו ריד "הבן זונה המטורף היה מגיע לכל הופעה של הוולווט אנדרגראונד שהיינו עושים דרומה לניו יורק, לא ידענו מי זה התמהוני הזה אבל כל הופעה הוא היה שם משקפי שמש, בחושך והכל" לפני שנתיים יצאה קופסאת הופעות חיות לולוט אנדרגראונד שנקראה – THE QUINE TAPES, אחת מתוך כמה קופסאות שהיו אמורות לצאת מתוך ארכיון ההקלטות ההפרטי של המעריץ הפנאט ביותר של הוולווט אנדרגראונד שנסע בעקבותיהם לאורכה של אמריקה רק כדי להקליט אותם שוב ושוב.

סול – SOUL

בשנות השבעים המאוחרות הפך המעריץ לשעבר לנגן הגיטרה של לו ריד ובהרבה מובנים היה האיש שהחזיר את לו ריד לנגן גיטרה אחרי תקופת ה"אני עליז מדי ובלונדיני מדי מכדי להחזיק גיטרה ביד". מי שמכיר את הוידאו מהופעה של לו ריד ב"בוטם ליין" מתחילת האייטיז. יזהה את קואיין, שאפילו דרך משקפי השמש השחורות שלו היה ניתן לראות לו את המבט העגמומי בעיניים. אבל בעיקר אפשר לשמוע את הנגינה מלאת הנשמה שהייתה לו. לא מדובר בנשמה רגשנית כי אם בנשמה גועשת, עצבנית ומתפרצת. הוא היה מתחיל סולו בפארזות קצרות מתפתל ומשתרך בתוך המודוסים של עצמו עד שהיה מוצא את השער לחצוב לך בהכרה כמו דוקרן קרח מברונזה. לו ריד העיף אותו מהלהקה שלו אחרי כמה שנים . אולי זה בגלל שריד  לא יכל לסבול ביקורת של אף אחד, כולל של קואיין, אולי השותף הכי טוב שהיה לריד על ששת המיתרים מאז סטרלינג מוריסון,  אבל בעיקר בגלל שקואיין היה נרקומן חסר תקנה, ואם יש משהו שאקס ג'אנקיז כמו לו ריד שונאים זה מישהו שיזכיר להם את העבר.

סי –  שיא הרגש

מעל הכל הבן אדם היה שקוע בגיטרה שלו מנגן בעגמומיות אדישה מאחורה, מאחרי לו ריד, מאחרי ריצ'ארד הל, מאחרי מת'יו סוויט יחד עם פרד מהר בתופים יחד עם ריצ'ארד לויד מטלויז'ן. בניגוד לעמיתיו הבן אדם לא נולד להיות גיבור גיטרה קלאסי, הוא תמיד הרגיש כמו נטע זר על הבמות הניו יורקית המעוצבת לגופות רזים משלו, הקרחת המבהיקה מזיעה ושערות זקנו בצירוף משקפי השמש השחורים משחור שהוא שם תמיד על עיניו כהגנה מאורו של העולם שיוו לו את מראה המעריץ הקלאסי, אנטי-תיזה של כוכב רוק. אבל בשבילי קואיין תמיד יהיה המעריץ שעשעה את הצעד הכי גדול והפך למוזיקאי, היתה בנגינה שלו הרבה רשעות וידענות גדולה אבל אף פעם לא היתה בה ציניות התחכמות או חוסר מקצועיות כי רוברט קואיין לפני הכל העריץ מוזיקה.

מי גיבור גיטרה כמובן.

"פנים עצובות, עיניים שקועות ושתי ידיים חשופות
אתה ודאי איבדת את הדרך.
אבק בריאות, הנשמה כבר לא צועקת
אתה יכול למות בשקט.

סיפור פרברים, חלום נעורים
אתה יכול לזכור עכשיו איך זה היה:
אתה, גיטרה והכוכבים, בלי צומת דרכים
רק עיירה בוערת שלוחשת לך: נוע-נוע

עבור, כל מה שתרצה – תיקח
תפלס לך שביל בקהל אל הבמה
כל מה שתיקח – ידעך
והמשאלות יפלו עליך חזרה

בועט במגבר, זה לא מתחבר
שריד של טקס שנשכח, מאה אחרת, זמן אחר
אלבום הוקרה, מופע הצדעה
וערב לזכרו נמכר מראש, אתה צריך לפרוש בזמן

כל מה שתרצה – תיקח
תפלס לך שביל בקהל אל הבמה
כל מה שתיקח – ידעך
והמשאלות יפלו עליך חזרה. "

רם אוריון – גיבור גיטרה.

מומוס – השנים המוקדמות של הסוטה העדין

במיתולוגיה היוונית ידוע מומוס כאל הלעג ואינו נמנה בין האלים החשובים. למעשה הוא אל זניח במיוחד שמוזכר פעם אחת בלבד. מומוס גורש מהאולימפוס בגין החטא הנורא של מתיחת ביקורת על תבונתו ושיקול דעתו של זיאוס ומאז הוא נידון לשוטט עם חוכמתו והתחכמויותיו מחוץ לאולימפוס.

                         

ב1960 נולד בפייזלי אשר בסקוטלנד אדם עם השם ניקולאס קארי אולם קומץ קטן ביותר של אנשים מכיר אותו תחת הכינוי שהוא אימץ לעצמו: מומוס. פעמים רבות מצאתי את עצמי תוהה האם ידע קארי הצעיר שהקריירה המוזיקלית שלו תהיה כשל אותו אל כבר מהרגע שהוא בחר לעצמו את הכינוי. דבר אחד ברור לחלוטין במשך עשרים השנים האחרונות יצר ניקולס קארי את מומוס. אחת הדמויות החריגות ביותר בעולם המוזיקה המודרנית כמוזיקאי מסתווה מומוס תחת שלל דמויות  מזמר פולק תנכ"י דרך סוטה עדין מאיש אלקטרו עתידני ועד פילוסוף אירוטי מומוס הוא מוזיקאי חריג ופנומן בכל קנה מידה שתשפטו. אין אף אחד שעושה מוזיקה יחודית כמוהו ועם זאת מה שהוא עושה תמיד נשמע כמו מוזיקת פופ.
אם כן מדוע סביר להניח שלא שמעתם עליו שום דבר עד היום ? הסיבה היא פשוטה. מומוס הוא גאון. גאון לא במובן של גאון שכונתי, כיתתי או כדורגלני, מומוס הוא גאון במובן  של תומס אלווה אדיסון, של מוצארט, של  שייקספיר, איינשטיין. כהרבה גאונים לפניו מומוס מודע היטב לעובדה שאייקיו כמו שהוא ניחן בו הוא דבר חריג ורוב האנשים בעולם אף פעם  לא יבינו את מלוא הרזים והפתלים שהוא שוזר בשיריו. בניגוד להרבה גאונים שנשמעו לעצתו של שפינוזה ופנו לקהל הרחב במילים פשוטות שהקהל הרחב מבין, מומוס מעולם לא עשה הנחות למאזין שלו. כשהוא כותב שיר הוא כותב אותו בדרך כלל לאנשים שבקיאים ברזי היצירה השייקספירית, ההיסטוריה של התרבות המערבית , תולדות האומנות, פסיכולוגיה פרוידיאנית, פילוסופיה ניטשיאנית, הברית הישנה, פיזיקת קוואנטים, כתבי תומאס הארדי, ארכיטקטורה יפאנית, שירה צרפתית וביו-גנטיקה. אם מישהו יחפש את איש הרנסאנס של המוזיקה המודרנית, הגאון הוירטואוזי של המאה העשרים הוא פשוט צריך לפתוח את גוגל ולחפש את השם מומוס.

השאלה הראשונה שנשאלת היא האם חוכמה ואינטליגנציה הן דבר רלוואנטי למוזיקה ? האם מישהו באמת רוצה יוצרי מוזיקה בעלי מנת משכל חריגה? הרי רוב האנושות וסוחרי המדיה עדיין שבוים בדמותו של האומן כאדם סובל ופרא אצילי, שהיצירה שלו נובעת מהצד הרגשי- תשוקתי-אינטואיטיבי שלה. מישהו בן דמותו של איגי פופ, נאמר. אותו פרא שיודע אינסטנקטיבית שגם אם הוא ישיר "אני רוצה להיות הכלב שלך" זה ישמע כשירה טהורה.  סביר להניח שאיגי לא הכיר את פרחי הרוע של בודלר או את עבודותיו של פון-מאזוך כאשר הוא כתב את מילות השיר בחצי דקה, ועדיין אין בהשערה זו כדי לגרוע מהאנרגיה העצומה והתחושות הפרימאטיות שהשיר הזה מעורר במאזין. ומנגד האם אנרגיית נעורים וחושניות הן כל מה שאנו  מחפשים במוזיקה ? האם רוקנרול נועד לתאר רק את החויות והתחושות הבסיסיות ביותר של הקיום האנושי ? מין, תשוקה, רעב הם בודאי המרכיבים של כל תקליט רוק גדול אבל האם הם כל מה שהחויה האנושית יכולה לייצר ? כיצד יכול להיות שלמרות השינויים העצומים שהביאה איתה המאה העשרים האנושות עדיין שבויה בדימויו של האומן כפרא אינטואיטיבי ואציל, ירושת הדורות שעברו ?
אתמול ישבתי פה עם שני חברים ודברנו על שירו של אלכסנד פן "רומאנס". "אם מישהו היה מעיז לכתוב מילים כאלו היום הוא היה נצלב על פלצנות יתרה", העיר אחד מחבריי ובצדק רב. העידן הפוסט מודרני הביא איתו איזה זלזול בשפה גבוהה וצבירת ידע כידע. כל מי שמעז לדבר על רעיונות קצת מסובכים נחשד מייד בפלצנות לשמה. מעבר לכך כפי שיודע כל מי שקורא כאן, כיום כמעט ואין צורך לזכור משהו הרי הרשת והגוגל זוכרים כל כך הרבה עבורינו. אז האם היכולת לצבור אלפי פרטי טריוייה תרבותיים ושתילתם בתוך שיר פופ הופכת את השיר לחכם יותר? אולי זה רק תרגיל עקר בפוסטמודרניות ? כל מי שמכיר את העבודות המוקדמות של מניק סטירט פריצ'רס יודע בודאי שהרעיון להכליא שיעורי סוציולוגיה ורדיקליות חברתית במסגרת של שיר פופ הוא רעיון מעניין שלרוב פשוט לא עובד. יש מעט שירים אם בכלל, שיצרו מהפכות במחשבה ובחשיבה העולמית של תודעת הקהל. ואם כבר יש כאלו הרי שלרוב הם היו בעלי מילים מאוד פשוטות, "אימג'ן" של לנון הוא דוגמא טובה לכך. החוכמה שבפשטות תמיד קיבלה הערכה גדולה מאוד בעיני רוב המאזינים ונסיונות לתת למוזיקה ערך נוסף בעזרת טקסטים מאוד חכמים יצרה בעיקר כשלונות פרוג רוק מפוארים. והנה אנו שוב בנקודת ההתחלה מהו ערכם של שירים חכמים ? או במילים אחרות האם באמת נחוץ לעולם הפופ יוצר שירים וכותב  מילים ברמה של שייקספיר?

הקריירה המוזיקלית של מומוס התחילה כסולן להקת Happy Family, עוד אחת מעשרות להקות גל חדש שפרחו בסקוטלנד של תחילת שנות השמונים. אחרי הקלטת תקליט אחד שלא הותיר הרבה רושם (1982 The Man On The Streets ) התפרקה הלהקה וניקולס קארי הפך למומוס

                

התקליט הראשון שלו כסולן יצא ב1986, שמו היה Circus Maximus והוא יצא בel לייבל שהתמחה בהוצאת תקליטים אומנותיים ביותר וללא שום אפיל מסחרי. למרות הצביון האומנותי של הלייבל קשה מאוד להבין מדוע בחרו אנשי הלייבל להוציא את תקליטו הראשון של מומוס.

מלווה בעיקר בגיטרה אקוסטית ובקול סארקסטי ומחודד הנושא בתוכו דרך קבע איזה אנדרטון פרברטי. מומוס ביצע באלבום  סוויטה של שירים שכולה עוסקת בדמויות מהתנ"ך הברית החדשה ונבכי תולדות בתי המלוכה היוונים. את מי זה מעניין יתהוו רוב האנשים ? ובכן זו בדיוק הנקודה המרתקת אצל מומוס, איפה שהפרופסור הממוצע להיסטוריה יוציא את החיוניות מכל נושא שעליוו הוא מרצה,  מומוס יודע למצוא את הפרברטיות והעניין שכל מה שהוא שר עליו. כאשר הוא שר על התרוצים של לוט  מדוע הוא שכב עם שתי בנותיו לאחר בקבוק יין אחד יותר מדי, אתה מבין גם בלי פירוש רש"י שאנשים הם תמיד אנשים והיצרים שגעשו בהם לפני אלפיים שנה הם עדיין אותם יצרים שכל חליפות העסקים וחוקי ההטרדה המינית שבעולם לעולם לא ישנו.

"פעם לפני הרבה שנים היה בן אדם שנקרא שאול

שרדף אחרי נוצרים עד שראה שהעבודה של הנוצרים מניבה פירות

אז אותו אדם שינה את דיעותיו ואת שמו הנוצרי לפול

והוא כתב פרקים חשובים בתנ"ך

אבל הדם על ידיו הכותבות הסריח עד לב השמיים

ופול רצה למות

אז הוא כתב מכתב לחברים ברומא,

סנטור שהיה חייב לו טובה וביקש מוציא להורג כדי שיוכל למות כקדוש מעונה.

הסנטור ענה לו :

היית מת שיהיה לך מזל כמו סנט סבסטיאן

מעדיף את הכאב על פני האספירין

מהמהם כשהחיצים מפלחים את חזך הצר

מופשט עירום בקרקס המקסימלי

עם אריה טורף קדושים מעונים

מתמקח עם הבשר על כאב קטן

סצינות כאלה מוציאות לסאדו-מזוכיזם שם רע במיוחד

פעם לפני שנים היה איש שאהב אישה אחת יותר מדי

מכדי לאבד תקוה כשראה שהיא לא תיגע בו גם במקל

אז הוא בילה כל חייו בגיהנום והלחין את זה ב24 מזמורים

או דנטה למרות שאני אנטי ספקולציות רומנטיות שכאלה

אני הקורא הצבוע שלך שנמצא באותה סיטואציה כמוך

אני הכפיל שלך, אחיך בכאב

אבל אליגרי אם אתה מקשיב אז יש הבדל בין ביאטריס שלך ופולה שלי

היא אנונימית וממלצרת – זה קומי אבל ממש לא אלוהי

הטרגדיה היא שאף אחד לא מת.

אם רק הייתי בר מזל כמו סנט סבסטיאן

הולך במכה אחת, רק תקשיב לי

קורן מאושר כשמר מוות מקבל את הנער עם העניים הכחולות

נכנע לפני הקיסר או אלוהים אין זה משנה את הסיכויים

בסופו של דבר יש רק דבר אחד שהקדוש המעונה רוצה לומר

"אמרי לי גברת לינקולן האם נהנית מהמחזה ??"

                           ( Lucky like St. Sebastian)

על מה בדיוק השיר הזה ? על קדושים מעונים, אהבות לא ממומשות, רצח לינקולן, ההבדל בין החיים לספרים ? תבחרו בעצמכם.

אלפי יוצרים כתבו על הפיתוי בלגמור עם זה בבת אחת לעומת הסבל הקטן יותר אך המתמשך של החיים אולם השיר הזה מדגים כמה שמומוס מסוגל לקחת נושא ולמצוא את הדרך להוביל אותך במבוך של סיפורים אגדות פרטים וציטוטים מתובלים בדימויים משעשעים וסוחפים להפליא שכמו כל אומנות גדולה מצליחים להסביר את עצמם בשמיעה ראשונה ומגלים רבדים חדשים גם בקריאה עשירית. מבחינה מוזיקלית מומוס הוא מלחין שובב שגונב מהפולק הקאברט הוודוויל והשאנסון את כל מה שנחוץ לו כדי להעמיד תפאורה ראויה למילותיו,רוב הדיסק הוא מנגן על גיטרה אקוסטית שמזכירה בצורה חשודה למדי את ליאונרד כהן אולם מומוס כמיטב אנשי הברוק יודע יודע לעטר פה ביד אומן את הגיטרה עם צ'לואים נוגים בטובות וקלרינטות קרקסיות וקולות קונרפונקטים מוזרים ביותר ואם תהיתם האיש יודע הרבה מאוד אקורדים, רק שבניגוד לכאלה שאוהבים להשוויץ בזה מומוס משתמש בהם בחסכוניות רק כדי שיובילו את המילים שלו קדימה.

בין כל הנושאים הגדולים מוות מין דת אלוהים מומוס יודע תמיד למצוא את הסופר יחודית שלו לתקוף את הנושא מזויתו היחודית והנה מה שיש לו להגיד על הנושא העדין של יחסים גברים נשים.

"אתה לעולם לא יכול להמעיט בערכה של גארבו

אתה לעולם לא יכול להפשיט את מונרו

יכול מאוד להיות שהן לעולם לא שמעו על אפלטון

אבל יש דבר אחד שהן תמיד ידעו

אם אתה רוצה להיות נחשק לאלף שנים

להשאיר את זה אפלטוני זה רעיון מצויין

"מספיק עם זה סוקרטס, האם אנחנו לא יכולים רק לדבר?"

מספריים חותכות נייר אבל נייר עוטף סלע.

אל תמעיט בערכה של מרי

הכלה הבתולית המקורית

אינטרפרטציות עלולות להשתנות

אבל אני אומר שאלוהים היה הקטע שלה מהצד

צניעות עצמית היא ידידתה החוקית של הפילגש

הפרדוקס הוא מתנת השמיים

המילים המרושעות ביותר נמצאות בספר הטוב

מספריים גוזרות נייר

אבל נייר עוטף את הסלע

לעולם אל תמעיט בערך פניה של הלנה מטרויה

הפנים של אישה שלעולם לא מסכימה לרצות

היא פריז בבגדי נשים מפלסטר ופפירוסים

וזו הסיבה שהן לעולם לא מתפשטות

לעולם לא מתפשטות בסטריפטיז האינסופי הזה.

לעולם אל תמעיט בערכה של הציידת

זנים מוגנים של זונות

הכרכרות של דיאנה הן לימוזינה עצומה

עם דלת חסינת כדורים

זהו חוק מספר אחד לקוקטית החכמה

מצאי פילטר ארוך לסיגריה

ותזרחי דרך חלון שנעול פעמיים

מספריים חותכות נייר אבל נייר עוטף אבנים

לעולם אל תמעיט בערך של "לעולם לא"

ותחיה לאהוב עוד יום אחד

אף אישה עוד לא הצליחה להתפרנס

מזה שהיא נתנה משהו בחינם

אם אתה רוצה להיות יותר גדול מהגדולה

תשאר נוקשה וקפוא כמו פסל

הזהר ממטבחים וממוקדי הזעה

מספריים חותכות נייר אבל נייר עוטף אבן

תתפשטי לפי מיטב התנהגותך הלנה מטרויה

כל אוטובוס ירוק נוסע מהר וכך גם הזמן

תסירי את הפלסטרים מפריז

לכל ילד טוב, לכל ילד טוב

לכל ילד טוב מגיעה לטעום, ואיפה שלי ?

היא תשכח אותך בהכל חוץ מבשמך

בכול חוץ מהפנים שלבשת

וכל המילים החלולות שהיית כל כך טוב בלומר

או הכל חוץ מאוסף הקשרים היומרניים

שמכסים את הנייר

שעוטף את האבן "

               (Paper Wraps Rock )

ניתן בקלות להבין למה הטקסט הזה ועוד רבים שיבואו במשך השנים הוציאו למומוס שם של שונא נשים מובהק. לטוב ולרע הבן אדם פשוט אומר בצורה מחודדת דברים שבדרך כלל נגמרים בשבירת כוסות על הרצפה.

מייד אחרי צאת האלבום הראשון הוציא מומוס איפי בו ביצע שלושה שירים של ז'אק ברל מתורגמים בצורה חופשית ביותר לאנגלית. הביצועים הראו את השפעתו העמוקה של ברל על ניקולאס קארי שבתקליט הבא יתוודה בשירים עצמם על הערצתו האובססיבית לדיויד בואי.אחרי ביצוע משועשע ולעגני לעולפ הפופ ב"ניקי" הוא מבצע את "נה-מה-קיטה-פה" ואת "לראות חבר בוכה" ברגשנות מפתיעה מצידו של מומוס. רגשנות שהוא מיעט להראות אותה במלואה לאורך השנים, מה שגורם לספקולציות כיצד יכלה להראות קריירת הסולו של מומוס אם היה רוצה להגיע לקהל הרחב.

האיפי מצורף כבונוס למהדורת הדיסק של האלבום הראשון והוא מאוד מאוד מומלץ לחובבי ברל ושאנסיונרים אחרים.

                          

עם הסכין הזאת חתכתי את העוגה

ומי האחת שתהיה לי היום לכלה ?

עייפה בובה זהבה

רואה אותה מטפסת על הסולם המתקפל

מתנתו המוזרה של אביה החורג

צחקה בובה זהבה

מושיטה את ידה הענוגה

כדי לגזור את הוילון המתנפנף

הינומה לשים על פניה ככיסוי לעירומה

ובשימלת חתונה מוילונות מיטבח

הגיע היום בו גם את תיקחי את מקומך

יחד עם כל אותן נשים קטנות

כגברת נאותה

ועכשיו, בגלל שאני אוהב אותך

אני אתפוס את מקומי

בין רוצחיו של הגולם

תיקותה החשאית של כל נערה

כמו הסוף שטמון בכל התחלה חדשה

אני חייב לקחת אשה זו לעצמי

והיא תיקח את סכיני

אני אקנה טבעת זהב

ואת תתרגלי לאמצעי מניעה

עייפה בובה זהבה

אני אקשור בובה על חוט

ועליה אקרין שקופיות של נשים אחרות

צחקה בובה זהבה

מכאן מתחילה אומללותך

כן, זהו הרגע שבו נעלמת מסתוריותך

גברת קטנה

נקנה לנו טלויזיה

כדי להחליף את תיבת הקסמים השבורה

ואני אלבש את פרצופי העסקי

ואביט איך את בשתיקה לומדת את מקומך

בין כל אותן נשים קטנות

כגברת נאותה

ועכשיו, בגלל שאני אוהב אותך

אני אתפוס את מקומי

בין רוצחיו של הזחל

תיקותה הנואשת של כל אשה

בדיוק כמו החושך המתחבא בכל זריחה

אני חייב לקחת אשה זו לעצמי

והיא תיקח את סכיני

ועם נעלי בית סודר ישן ומקטרת

האם אני נראה לך כמו רוצח הערב?

עייפה בובה זהבה

אבל הרעלתי אותך עם כל נשיקה חולפת

וחנקתי אותך בתוך האושר הביתי

צחקה בובה זהבה

ומתחת למנורת השיזוף שקנינו יחד

פנייך חיוורות יותר מפניה של כל גופה

ומהפנטהאוז שלנו בקומה השביעית

העפת את עצמך אל המקום שבו עמדו

כל אותן גברות קטנות

אבל עם שיער שיבה קמטים ושיניים תותבות

נמלטתי מידי המישטרה

כדי לתפוס את מקומי הנאות

בין רוצחי הפרפרים

תיקותה המושגת של כל גברת

כמו המוות שאורב בכל חתונה

אני חייב לקחת אשה זו לעצמי

והיא תיקח לתוכה את סכיני"

              (רוצחים תקוותה של כל אשה)

 

ב1987 עובר מומוס לליבל קראיישן של אלן מקגי ידידו מהסצינה הסקוטית של תחילת האייטיז. באותה שנה יוצא אלבומו השני The Poison Boydriend. לטעמי מדובר באלבום הציר של יצירתו המוקדמת והוא התקליט המומלץ ביותר להתחיל איתו את ההכרות עם האיש.   בתקליט זה מומוס מביא לשיא את הוירטואוזיות המילולית שלו. הוא כותב כאן שירים באורכים והיקפים של ספרים אבל תמיד מקפיד להיות מרתק. התקליט מציג את מומוס כטיפוס רגיש רגשני וציניקן כאחת,  האזכורים התנכיים וההיסטוריים מתמעטים ובמקומם אנו מקבלים עיסוק קברטי במלחמות רוצחי נשים מוות וניתוח אינסופי של מערכות יחסים.  ב"רוצחים תקוותה של כל אישה " הוא מפרש את הסכם הנישואים כרצח איטי בחניקה, וכמו כל מחזאי טוב מומוס יודע שהסכין שהופיעה במערכה הראשונה תינעץ במערכה הבאות. בשיר השלישי והמבריק "What will death be like? " נועץ מומוס את סכינו בכל מה שמת ויוצר לאורך שבע דקות שיר המנסה לפענח כיצד יהיה המוות,  על דרך השלילה.

" המוות לא יהיה כמו אמצע הלילה

כשאנו שוכבים ערים ומהרהרים כיצד המוות יהיה

המוות לא יהיה כמו מרקס ספרדיות שמשקשקים בנשימה האחרונה

המוות לא יהיה כמו פסטיבלים מקסיקאים

שלדים מרקדים לובשים מגבעות

המוות לא יהיה כמו החלומות של האיש ששר Love will tear is apart "

ומומוס ממשיך וממשיך וממשיך להפשיט את המוות משלל המטפורות שהודבקו לו במשך השנים.
אם זה נראה לכם מוזר הרי שבהמשך הדיסק יהפוך מומוס לדיויד לינץ' של עולם הפופ ויתאר מערכת יחסים מעוותת בין באדי-בילדרית במופנמת ומלאך גיהנום רגיש שמתנגשים אחד בשני הופכים לנכים ומתחילים מערכת יחסים בינהם, שם השיר ? SEX FOR THE DISABLED הבחור פשוט אוהב לבדוק כמה אנטי פי.סי הוא יכול להיות בלי להרצח. מה שמדהים אצל מומוס זו העובדה שבגלל השנינות שלו הוא מסוגל לומר את כל אשר על ליבו בצורה הכי חדה והכי פחות קורקטית ולצאת מזה בשלום איכשהו. מומוס שהבין זאת בחושיו המחודדים יפתח את תיבת הפנדורה הזו שוב ושוב בתקליטיו הבאים ולאט לאט יהפכו שיריו לאנציקלופדיה כוללת של סטיות ועיוותים אנושיים שאותן הוא חקר עד הקצה בשיריו ובחייו האישיים. נדמה לי שהסיבה היחידה שהוא מסוגל לעשות את זה קשורה לעובדה שרוב האנשים פשוט לא מבינים אותו ממש.

האלבום נחתם עם שיר יוצא דופן ששובר את כל המסגרות האפשריות בהתיחסות שבין המאזין לזמר.  מומוס מכליא את יחסי האהבה שנאה שיש לו עם נשים ונטייתו למציצנות ותוך כדי פורש מבט ישיר ודי מדהים למוחו של אחד הטיפוסים הכי הכי מרתקים בעולם המוזיקה.

קראו את השורות הבאות באיטיות מלחששת.

ואולי את הנערה מהמסלול ההיקפי מנסה כל כך לא לגלות שאת יודעת איך אני מסתכל על הבהונות שלך שבולטות מהסנדלים שלך בזויות מוזרה לרגלייך ואיך שאת יודעת כמה שזה מדליק אותי, ואולי את הנערה הספרדיה שמשחקת בשיערה כשאת מחכה לחבר שלך בהיכל המראות המתומן שמוזיאון טייט מגדיר כבית קפה… ואוה אני יכול להריח את השיער שלך מכאן, ואני יכול לראות דרך שמונה זויות איך הפטמות שלך נראות דרך חולצת הכותנה הדקה שלך משתקפות לאינסוף, ומקומות כאלו ושורות ילדותיות כאלו הם אלו שיגרמו לי לשבץ

(הו את יודעת שזה נכון, כל מה שאני עושה זה רק להיות קרוב אלייך )

ואולי את הנערה מאייסלינגטון ג'ינסים קרועים וחלונות ונציאנים פתוחים,מנסה לצבוע את הפינה הקשה של החדר בלבן, גוחנת קדימה בקצה הסולם מתחת לנורה חשופה ברגע המדויק שבו אני חולף ברחוב התלול בתחתית הגן שלך בלילה האוסף…גן עדן למציצנים

(הו את יודעת שזה נכון, כל מה שאני עושה זה רק להיות קרוב אלייך )

 ואולי את הציירת מהבית ספר המרכזי לציור, בעלת עצמות כל כך דקות שיכולתי לשאת אותך הביתה בתיק הפורטפוליו של, בתחרה עדינה כדי שלא תבכי באוטובוס בדרך הביתה ותגלי את המשחק שלנו קשורה בעדינות, כי איך אני אוכל במזיד לפצוע במישהי עם שפתיים וידיים מושלמות כמו של,ך עם  גזרה מושלמת כשלך, אוה ציירת אקריליק אני יכול לנשק קליפות ביצים, אני יכול להיות הצבע האדום שלך, כל המבקרים אומרים שאני זמר כל כך רגיש….

(הו את יודעת שזה נכון, כל מה שאני עושה זה רק להיות קרוב אלייך )

ואולי את מאזינה לקול שלי עכשיו, בווקמן שלך או בטייפ ליד המיטה, נותנת לשירים שלי לחמוק לתוכך בערב ביתי שכזה עם דפי השרבוטים שלך והאצבעות שמלאות בעפרונות וסיגריות לייט… והמוסיקה קלה ונעימה כך שאת בקושי שמה לב על מה אני שר בדיוק ב"נייר עוטף סלע" ו"רוצחים תקוותה של כל אשה" ושיריי הם רק צליל שנכנס אלייך ומשאיר אותך בדיוק אותו הדבר כי ככה אני רוצה שזה ישאר כי ..

(הו את יודעת שזה נכון, כל מה שאני עושה זה רק להיות קרוב אלייך ) 
אבל חלק מהתקליטים האלו היו תקליטים מרירים,  תקליטים שהאשימו נשים כמוך המשתמשות במשיכה שלהן במכוון כדי ללכוד ולשתק גברים שרוצים בהן ולעולם לא ישיגו . גברים שלפעמים חשים בצורך הפרברטי לרסק את הנשים שהם חושקים יותר מהכל, שמדמיינים אותן בזות לחזיונות המושלמים האלו, אהה איזה חרא של מתבגרים, אבל מי האדיוט שיכתוב שישיר על כך? בטוח לא אני
(הו את יודעת שזה נכון, כל מה שאני עושה זה רק להיות קרוב אלייך )
אבל לפעמים אני חושב שכל גבר שכותב, כל גבר שמצייר או מלחין, מוזיקת נשמה או סימפוניות זה לא משנה, כל אותם אנשים רק מתעסקים בתחליפים, המלך שלמה, קונפציוס, פראנץ קפקא, הם לא היו עושים את זה אם הם היו יפים כמוך, יושבת שם ברגליים משולבות כשמוזיקה עדינה מקפצת סביב ההבטחה שם, איפה שירכייך נפגשות, הפוריות שמיליוני אומנים לא יוכלו להתחרות בה
(הו את יודעת שזה נכון, כל מה שאני עושה זה רק להיות קרוב אלייך )
וכל הזמן הזה אני רואה אותך בעיני רוחי וכל החרא המצ'ואיסטי על המרקיז דה-סאד ושינאת נשים נעלם היישר לתוך האויר, ואני מתרגש עד דמעות כמו כל פראייר שנחבל בידי כל הדברים שלא נועדו להיות , ועדיין מוכן ליפול על ברכיו לפנייך ולומר "מה שלא תעשי מה שלא תהיי עבורי אני רוצה שתדעי שאני מכבר אותך, אני רוצה שתכבדי אותי ותקבלי אותי, ואני רוצה לנשק אותך, לנשק את ברכך הגרובה, ולקבל את היחודיות שבבשר הרך באחורי ירכיי…

(הו את יודעת שזה נכון, כל מה שאני עושה זה רק להיות קרוב אלייך )
וכשאני אזכה בך, כשאפול לפנייך ואומר לך : לעזאזל עם פרנץ קפקא, לעזאזל עם הדוכס החיור והלבן (דמות של דיויוד בואי, ד.פ) כשיגמר לי מגיבורים וחיקוים,  כשתתני לי לעשות איתך אהבה בצורה האיטית והעמוקה ביותר שאני מכיר, וזה מרגיש כל כך טוב, אז אני אחשוב על המיבה של הצייר פול קליי -"כאן מונח הצייר פול קליי, במידת מה קרוב יותר ללב הבריאה מכרגיל אבל רחוק ממספיק קרוב"
ונערה, הנה אני כאן שוכב רחוק מלהיות מספיק קרוב אלייך…..

 (Closer To  You )

"אלוהים הא פרברט עדין, והמלאכים הם מציצנים

מביטים בנו לנצח , החזיון שלהם אף פעם לא מטשטש

הם עושים אותנו ואחר כך שוכחים אותנו במשך מיליוני שנים

ואז במקרה הם מביטים בנו ומשהו בהם מתעורר

הם חושבים שאנחנו כל כך פרובקטיבים,

כה חלשים כה מלאים בגאווה, החוכמה שלנו

עירומנו ממלא אותם בעונג, הדרך שבה אנו אוחזים בכוסות הקפה,

הדרך שבה אנו בוררים את מילותינו

אלוהים הוא סוטה עדין והמלאכים הם מציצנים "

                     (God is a Tender Pervert )

הפרברט העדין מ1988 הוא אלבום מרתק גם אם לא אחיד. מדובר באלבום שמסמן בעיני את סוף התקופה הראשונה ביצירתו של מומוס. הגיטרה שהיתה הכלי העיקרי שלו עדיין  דומיננטית כאן אולם היא הולכת ומפנה את מקומה לאהבה החדשה של מומוס : הסמפלר. מומוס מתחיל ליצור פה את הקברט האלקטרוני המטורף שלו שישתכלל ויגיע לשיאו בתקליטים הבאים, מבחינת השירים עצמם זהו תקליטו הביוגראפי ביותר של מומוס (בדרכו העקלקלה ) הוא כותב על ימי ילדותו בעיר פייזלי בשיר המקסים Bishonen, וכמו אצל גארסיה מארקס הריאליזם האפור של העיר העגומה נמהל בפנטזיות הילדות של מומוס.  הוא שר על ה"קללה" שטמונה בפרצוף כמו שלו, פרצוף שניחן  בקסם התמימות, מומוס שנראה באותן תקופות כילד טוב סקוטלנד או יותר נכון כהומו טוב.  ולכןם אין פלא שהשיר שמושך הכי הרבה תשומת לב באלבום נקרא  "The Homosexual "

"אני אוהב נשים אבל אני חושב לוותר

אני אוהב נשים אבל מה הטעם לתווכח

עם הגברים בבתי ספר ציבוריים ובאתרי בניה

שקוראים לי הומוסקסואל כל חיי

צעד אחד מעבר לסכר השיעולים מתחילם

בגיהנום אין חימה כחימתו של איש אנגלי לא בטוח במיניותו ו

לא צריך פסיכאטר כדי לתרגם זאת

"יש הומסקסואל חופשי בקרבנו"

ההומוסקסואל כך הם קוראים לי

הכל אותו דבר בשבילי

מה שהם מקרינים אני אנסה להיות

כי הפסיכוזה שלהם היא מה ששנחשב לנורמלי

זה בסדר מבחינתי להיות חריג (קוויר)

מאחר והחרשות שלהם נקראת אהבת מוזיקה

אני לא אעליב אותם

אני אתנה אהבים עם נשותיהם

ואגרום להם לשיר תוים של עונג

שהבעלים שלהן לעולם לא יכירו

אני אוהב נשים ולכן אני מפתיע אותן

מעמיד פנים אדישות חזה ולישבנם

כמו הספרים והמלבישים אני שומע וידויים

ששמורים רק להומוסקסואלים מקצוענים

כשאני גורם לרגליהם לרעוד בעזרת ידי העדינות

(טריק שלמדתי מידיד גניקולוג הומוסקסואל )

אני נזכר במילותיה של חברתי הראשונה

"אני מרגישה ברת מזל שבחרת בי כדי להפוך לסטרייט"

אתם שקראתם לי אגזוזן בשיעורי כימיה

אתם שפלטתם "תשמור על התחת שלך"

עכשיו נשיכן רוחצות לכן את החולצה, עכשיו ילדיכם נולדים

אז תבדקו היטב למי הם בדיוק דומים.

אתם שקראתם לי נושך כריות

שהדבקתם אותי במחלות עם השינאה שלכם

נחשו למי אני מכין את הכרית?

למה להסתפק בציפה שאני יכול לקבל את המילוי

אני נוקם באותה צורה שבה אני שותה את כוס התה שלי

מתוק ולוהט

הומוסקסואל כך הם קוראים לי

הכל אותו דבר בשבילי

מה שהם מקרינים אני אנסה להיות

כי הפסיכוזה שלהם היא מה ששנחשב לנורמלי

זה בסדר מבחינתי להיות חריג (קוויר)

מאחר והחרשות שלהם נקראת אהבת מוזיקה

אני לא אעליב אותם

אני אתנה אהבים עם נשותיהם

ואגרום להם לשיר תוים של עונג

שהבעלים שלהן לעולם לא יכירו

אף פעם לא במיליון שנים. "

ג'ארביס קוקר סולן להקת פאלפ ואחד ממעריציו הגדולים של מומוס, הודה בראיון שהשיר הזה היווה עבורו דרך להתמודד עם החריגות שלו בעיני האנגלי הממוצע , והעובדה שהוא כגיבור השיר תמיד נחשד בחד מיניות בגלל היותו קצת יותר רגיש.
לאט לאט החל מומוס ליצור קהל מעריצים פאנטיים בעיקר בקרב המבקרים ומוזיקאים עמיתים שהעריכו את הויטרואוזיות של מומוס כיוצר שירים. אולם מרות ההערכה הרבה אליו באותה תקופה, מומוס זוכה למכירות זניחות ביותר וסביר להניח שהוא היה נזרק מכל לייבל אחר אבל בקראיישן מומוס בטוח בגלל התמיכה וההערצה של אלן מקגי שמתעקש להחזיק את מומוס בקטלוג החברה גם אם התקליטים שלו לא מוכרים כלום.

מומוס מצידו מגיג על מצבו בשיר מעולה על תעשיית המוזיקה "הייתי אינטלקטואל מאואיסטי בתעשיית המוזיקה". בשיר הוא מתאר כיצד הפך לאייג'נט פרובקטור בנבכי תעשיית המוזיקה, כיצד העיתונות מוחאת לו כפיים אבל הבורגנות העשירה מעדיפה לשמור ממנו מרחק  "הם מעדיפים שלאומנים שלהם לא יהיה מה להגיד " הוא חום את הנושא וממשיך במסעו לבחינת הקרביים והכליות של נבכי האומה הבריטית. מומוס  מכיר היטב את כל החריגות והאקצנטריות של תושבי האיים הבריטיים והוא אינו מהסס לרגע לנעוץ את סכיניו המחודדים בכל אשר יביט וזה כולל גם את עצמו.  הוא לא מפחד לעשות דיסקציה עצמית כשהוא כותב על "היסטוריה המלאה של קינאה מינית (חלקים 17-24 )" המבט שלו לא חף מהלקאות עצמיות גם כשזה נוגע לגודל פין שלו ולקנאתו במאהביה הקודמים של כל אישה איתה הוא שוכב.
סוטה עדין ? לחלוטין. וכדי לחתום את האלבום מומוס מבצע שיר השלמה לשיר הפותח בו הוא מתאר את המלאכים כמציצנים מאוננים ומבחינתו הזרע המלאכי שנפוץ בחלל הוא בעצם שביל החלב.

משונה ? זוהי רק ההתחלה  כפי שיעידו תקליטיו הבאים שיבואו במאמר נפרד.

          

הפיקסיז – גל של מוטילציות

"השגתי לי סרט, ואני רוצה שתדעו

עוקר גלגלי עיניים, אני רוצה שתדעו,

הנערה כל כך מגניבה רציתי שתדעו

לא יודע לגביכם אני רק כלבלב מאנדלוסיה

וכשאגדל אני רוצה להיות  דיבייסר" (או דודי בלסר ? לא ברור) 

 יש לי ויכוח מתמשך עם אנשים שעוד לא עברו את גיל 30  ומשום מה משוכנעים שכל המסטיק~פלסטיק~פנטסטיק של האייטיז היה אחלה עידן. לך תספר להם שהיה רק ערוץ אחר די מעאפן בטלויזיה. מבט שני היתה התוכנית הכי נצפית אחרי החדשות, ודכאון היה הדבר הכי גדול ששלט פה אחרי שהסקס צונזר לחלוטין בגלל האיידס.  מבחינה מוזיקלית הרגשת כמי שנידון למאסר בתוך תוכנית  אירוויזיון אינסופית, בהנחיית שוש עטרי וטוני פיין ובהשתתפות צעירי קרית מלאכי בשירם "אמא שלי ממרוקו". הכל נוצף וכלום לא אמיתי היה פשוט רע סינטטי ומאופר לתפארת. אז פלא שאמני הרוק הכי פופלרים בסוף אותו עשור היו אבירי דכאון כמו ניק קייב ומוריסי?

הרגע המדוייק שבו המוח שלי פגש את הצלילים הראשונים של דוליטל, תקליטם השני של הפיקסיז מ-89, היה הרגע שבו האייטיז נגמרו לנצח  עבורי.  הבאס הילדותי והמהיר, הגיטרות  שמתרוצצות לאורך השיר כמו תרנגלות שחוטה הזמר שנשמע כמי שהולכים לכרות לו אונה ואשך בו זמנית. הפיקסיז זרחו על רקע הסביבה שלהם כמו סופרנובה מטורפת של צלילים מלאי חיוניות.  עבור דור החנונים של האייטיז זו היתה הפעם הראשונה ששמעת רוקנרול  אמיתי עם כל הטירוף בלבן ובאדום של העיניים מלהקה שפעלה בזמן אמת. מהרגע שנחשפת לשילוב הבלתי אפשרי הזה בין מוזיקה רועשת בטירוף והרמוניות מתוקות על  מקצבים שבורים ומקפיצים מתחת לטקסטים פסיכוטים  להחריד שלמרות שלא הבנת אף פעם מה הם אומרים הבנת הכל בעצם. 

בשני האלבומים הראשונים שלהם הפיקסיז היו הלהקה היחידה ששווה משהו על הפלנטה. דוליטל וסרפר רוזה היו גלגל הצלה בצורת תקליט ויניל שחור לכל מי שנותר בו משהו חי אחרי עשור של דיאטת סטינג קיצונית.

אז יהיו כאלה שיגידו שכל ההמולה התקשורתית סביב הקאמבק ומסע ההופעות שלהם זה בסך הכל מניפולציה מסחרית לסחוט עוד כמה דולרים ואני אגיד שהם צודקים,  ויהיו כאלה שיגידו שהיום הם נראים כמו  יותר איחוד של רוזאן וג'ו גודמן מאשר השדונים של פעם ואני אגיד שהם צודקים,  ויהיו כאלה שיגידו שהאוסף החדש של הפיקסיז זה בסך הכל דיסק עם עטיפה מכוערת ו23 שירים ישנים ואני אגיד להם שזה דיסק מושלם עם 23 סיבות לחיות, וכן לגבי העטיפה הם צודקים.

 

לסרט או להתפלל – יוסף בבליקי הופעה בבית המוזיקה

     

 

יוסי בבליקי – הופעה חיה בבית המוזיקה

 באמצע ההופעה של  יוסף (יוסי) בבליקי אני רואה דרך הזגוגיות הגדולות של חנות "בית המוזיקה", איש מבוגר עם  משקפיים עבים, בחולצה צהובה מיוזעת ומכנסיים קצרים הולך ברחוב. האיש הולך כפוף, כמעט בתשעים מעלות לרצפה, ופוסע לו  במורד רחוב קרן-היסוד בלילה ירושלמי קר, ובכל יד הוא נושא משקולות אימתנית.  למה שאדם המכופף כולו, ירצה ללכת עם משקולות שיקרבו אותו עוד יותר אל האדמה, אני תוהה לעצמי באיטיות?  בדיוק באותו הרגע אני מבחין שיוסף בבליקי  שר על אנשים המקבלים קולות מגבוה. תקראו לזה הקסם הלא ידוע בשיריו של בבליקי, שהופכים את הבנאלי שבמציאות למשהו פיוטי, תקראו לזה סינדרום ירושלים,  תקראו לזה העיר שבה הכל יכול לקרות, ובפועל שום דבר אינו קורה, אבל כנראה שכבר אין בעיר הזאת מספיק אנשים שמקבלים קולות מגבוה לצאת מחשכת ביתם המוגן לעת ערב ולמצוא את עצמם בהופעה של בבליקי.

כשכל מוסדות התרבות בעיר קורסים,  קמים יזמים פרטיים כמו  "בית המוזיקה", שעלו על קונספט אנארכיסטי משהו – לערוך סדרת הופעות בחינם. פעם בשבועיים בימי חמישי הם מזמינים אמנים ונותנים להם חלל ושלט של  "מוזיקה יהודית מסורתית" מתנפנף מעל הראש. כל מה שנדרש מהקהל זה לבוא, לשבת על השטיח  ולהקשיב למוזיקה בגובה הברכיים.  בבליקי יושב שחוח  מעל המקלדת כאילו מימש את שורתו של נרודה "רכון בערבים אני משליך את רשתותיי העצובות אל ים עיניך" עם כל האמונה ששירים עוד יכולים  לשנות את העולם, בבליקי שר את שירי תקליטו החדש  "הגברת עם היהלומים" לקהל של פחות מארבעים איש.  מלווה באנסמבל משתנה של חברי פונץ' (אלי שאולי בגיטרות, בועז כהן בקלידים ודנה בקר בשירה וטמבורין) מנווט בבליקי את ההופעה דרך שירים  מכל שנות יצירתו, למרות שרשום לו תל אביב בתעודת הזהות, בבליקי הוא אולי המוזיקאי הירושלמי האולטימטיבי: "אני אקח אותך לסרט או להתפלל" הוא מציע ומודד בדיוק רב את המרחק בין הקודש לחילוניות, בין האור והחושך, הקדושה והשינאה  במרחב שבין האור השמימי של העיר הזאת לרחובותיה הקשים. 

"חליפות לרעב, עניבות לטובע וסוד, כשהסוד יתנפץ, זה הזמן להיכנס" הוא מציע מבט מיסטי ומתפעם בתוך השיגרה היום יומית לאנשים שיושבים מולו מרותקים. ברגע כזה נדמה לי שקולו צריך להיות מוגבר במערכת הכריזה השמימית דרך כל המסגדים ופעמוני הכנסיות, ולהזכיר לאנשים שתרבות זה לא רק הפייטנות של מוכרי הירקות במחנה יהודה  או הביטים הרועשים ממכוניות חולפות  

לפני כחמש עשרה שנה הזדמנתי להופעה של פונץ' יחד עם אפור גשום, 3ח', ונושאי המגבעת. זה היה מסוג האירועים שכיום נחשבים למיתולוגים, המקום היה מלא באנשים צעירים שחשו אינטואיטיבית שאחרי אלפיים שנות גלות, סוף סוף, יש כאן מוזיקה שמדברת אלינו ולא לדודינו. אבל איפה היו כל אותם האנשים השבוע כשבבליקי, סולנם של פונץ', בא להופיע בירושלים? חמש עשרה שנה אחרי, כבר אין חמישים צדיקים בסדום הקדושה, אין ולו קומץ אנשים שבשבילם שווה לא להחריב את העיר הזאת.  אל תסתכלו על בבליקי כלוזר שרק ארבעים אנשים באים להופעה שלו.  הלוזרים הם אתם שלא הייתם בהופעה הזו.

יוסף בבליקי הוא אדם שאני מכיר אישית, אני גאה לומר שהא חבר שלי.  הייתי מעריץ גדול של העבודה שלו לפני שהכרתי אותו אישית וגם כיום, הוא היוצר האהוב עלי.  מעבר לזאת, גם אני הופעתי בבית המוזיקה.  על הנייר מדובר בבעיה של אתיקה עיתונאית. אבל תבחנו שניה את הפרטים. כמו שוק קח~תן שהתרחש בירושלים למחרת ההופעה,  מציעים לכם לבוא ולתת את מה שאתם לא צריכים ולקחת את כל מה שאתם רוצים והכל ללא תמורה, אז מי בדיוק מרוויח פה ? ואיפה יש פה  יד רוחצת יד ? במקרה הטוב אני רוחץ את ידייכם הקוראים ואומר לכם; צאו מהבית לעת ערב לכו במורד רחוב קרן~היסוד, ותזכרו שרק אתם הם אלו שמחזיקים בידכם את המשקולת שמכופפות אתכם כלפי מטה.

השפה הסודית של הפקה מוזיקלית # 1 – פול סיימון ודרלינג לורן

פעמים רבות אני מוצא את עצמי מהרהר מה משמעותה של הפקה מוזיקלית לשיר. זה  קורה לי בעיקר אחרי שאנשים מספרים לי כמה אהבו את השיר ההוא או האחר, רק  עם ליווי גיטרה, ואיך שרק השיר עם פסנתר נשמע הרבה יותר טוב מכל תקליט. אז עולה בי המחשבה, היי עבדו על השיר הזה שנה כך שכל אלמנט מוזיקלי יהיה במקום והנה אתם באים להגיד לי שזה היה לשווא?!

יש המון יופי ועוצמה רגשית בחשיפה של שיר עירום כמו שהוא, אין ספק.  אבל הפקה מוזיקלית נכונה, יכולה לספר את הסיפור של השיר בתוים צלילים ומקצבים המשתלבים יחד בדיוק מושלם. כמו כל תחום אמנות-אומנות, להפקה מוזיקלית יש שפה משלה.  נכון רוב ההפקות המוזיקליות  הן לא יותר מקלישאות שחוקות שנטחנו והמקסימום שאתה יכול לצפות לו, זו איזו מצוינות ביצור הקלישאה.  ועדיין ישנן הפקות מוזיקליות שמותירות אותך פעור פה ומוכיחות ששיר, בניגוד לדעה הרווחת, יכול להיות הרבה מעבר  לחיבור בין מילים מנגינה.
אני מעוניין לייסד פינה חדשה בבלוג הזה ולנתח הפקות מוזיקליות בכדי להראות את ההקשר הסמוי לרוב המאזינים, בין עולם התוים והצליל של השיר לבין מהותו. אני מאמין שהפקה מוזיקלית נכונה, מהווה רובד נוסף של פרשנות מוזיקלית לשיר. רובדשבדרך כלל עובד על המאזין ברמה הלא-מודעת. בין אם היא מודעת לעצמה או שמדובר באינטואיציה של המעבד או היוצר, אין זה משנה מבחינתי. מה שחשוב הוא היכולת לראות כיצד הפקה מוזיקלית מעבירה בחדות ובעדינות את המהות של השיר.
בשיר – דרלינג לוריין מתוך אלבומו של סיימון "Your'e The One", יצר  סיימון את אחד משיריו הגדולים ביותר. מדובר בשיר מהאמביציוזים שהוא כתב מעודו. הנסיון להקיף בשש וחצי דקות סיפור חיים שלם, ראוי בפני עצמו להערכה. המדהים הוא שסיימון, בעזרת הפקה מוזיקלית מדוייקת לחלוטין מצליח לספר את האפוס הזה על חייו של  "עוד זוג סטנדרטי" מהמעמד הבינוני ולמצוא את הפואטיקה במקום שנדמה כהכי רחוק ממנה, הבנאליות של חיי היום היום.
לאורך שנות היצירה שלו התמחה סיימון בתעוד אובססיבי כמעט של אותם אנשים שתמיד נמצאים באמצע, אמצע החיים אמצע המעמד הכלכלי.  סיימון במעין וודי אלן מוזיקלי, פרש בלמעלה משלושים שנות יצירה, אינסוף הבחנות אבחנות ותובנות קטנות וגדולות על החיים. לא במצבים קיצונים או בדרמות גדולות, סתם אחר הצהריים כזה. ולפחות בעיני ב"לורן  היקרה" הוא הגיע לפסגת היצירה שלו כיוצר שירים וכמפיק.

השיר נפתח במכה ונגינת מנגינה על קלימבה, כלי אפריקאי מלווה במחיאת כפיים שמסמנות את הקצב, כמעט מטרונומיות באופיין. ליצור נקישות בתחילת השיר שרק ידגישו את הקצב הוא מהלך אופייני למי שרוצה ליצור שיר מקפיץ קצבי. מדובר בהצהרת כוונות על אופיו העליז של השיר. אבל סיימון מתעתע במאזין. מי שמחיאות הכפיים יוצרות בו ציפיה לאיזו חפלה אפריקאית, הולך להתאכזב מהר מאוד.

0:08 – גיטרה חשמלית נכנסת ברמקול הימני, היא מנגנת תבנית קצבית מהוסה ומהוססת, תבנית של מבוכה פנימית שכמעט לכל אורך השיר תשאר ברגיסטר האמצעי כמו קול גברי.
0:12 – מופיע רעש מתגבר ומאיים ברמקול השמאלי ששואב את תשומת הלב אליו, עד הרגע שסיימון מתחיל לשיר. איך הוא קשור לסצנה? למה הוא משמש? סיימון, שותל כבר בתחילת השיר מודעות לסופו, ואכן הצליל הזה מופיע תמיד בסמיכות לרגעים הקשים בשיר.  אבל לא נקדים את המאוחר, הבה נבחן את המילים של הבית הראשון שבא מייד אחרי הפתיחה

"מהרגע הראשון שראיתי אותה
לא יכולתי להיות בטוח
אבל חטא חוסר-הסבלנות אמר לי:
"היא בדיוק מה שאתה מחפש"

סיימון מתאר פה מפגש טיפוסי של זוג במסיבה. הוא מתחיל עם אשליה של סוואנה עולצת, עולם פראי חושני ומשוחרר מחוקי החברה המערבית המדכאת, תמונה אפריקאית. אולם מרגע שהבית מתחיל, סיימון מרחיק את המצלמה אחורה, והמאזין מגלה שסיימון תעתע בו. זו איננה אפריקה, זו רק תמונה שתלויה בדירה ניו יורקית ומרכזת אליה את תשומת ליבו של המספר עד לרגע שבו משהו אחר חוצה את שדה ההכרה שלו. לורן.

0:14 – סיימון מתחיל לשיר ומייד מצטרפת גיטרה חשמלית נוספת ברמקול השמאלי. הגיטרה מנגנת מעין מנגינה מקבילה למנגינה הראשית של השיר. הצליל רך וענוג, שונה  מהגיטרה המהוססת והמחוספסת ברמקול הימני. שימו לב שלאורך השיר הגיטרה הימנית, הנשית יותר, תמיד תהיה באוקטבה הגבוהה מהגיטרה ה"גברית"  כמו הפרש הקולות בין גבר לאישה מבחינת הרגיסטרים של הקול האנושי. שימו לב, לאורך כל השיר יתנהל פה דיאלוג מתמיד בין שני הרמקולים כאילו חילק סיימון את המרחב הסטראופוני לשני חלקי המיטה. כל גיטרה ורמקול מייצגים צד אחר באותה זוגיות.

"אז ניגשתי אליה
ועם האיבר אצלי שאחראי על הדיבור 
הצגתי את עצמי כפרנק
מניו יורק, ניו יורק"

0:15  – הקצב של התופים וגיטרת הבס שנכנסים מתחת לשירתו של סיימון, מדגישים את אלמנט המתח של הפגישה הראשונה. אחרי שהאוזן התרגלה למקצב האפריקאי המהיר של הפתיחה עם מחיאות הכפיים, יוצר פה סיימון מתח גדול.כיצד?  הוא שובר את המקצב המהיר של מחיאות הכפיים, והבס-תופים מנגנים במקצב  שנקרא "חצי זמן",  הקצב עדיין מהיר, אבל המקצב  מנגן במחצית מהקצב. לפתע מחיאות הכפיים המהירות, כמו התמונה האפריקאית,  הופכות להיות מוזיקת רקע המתנגנת לה אי שם במסיבה.  המתח שבקצב החצוי, דופק כפעימת לב מתאר היטב את המתח המיני ושלל ההבטחות של הפגישה הראשונה.

"היא כל כך חמה, היא כל כך קולית
אני לא, אני רק טיפש מאוהב
בדארלינג לורן "

0:48 – לרגע נדמה שמדובר בפזמון של השיר, הקצב נהיה התקפי יותר,  מחיאות הכפיים בולטות שוב והגיטרה הענוגה בצד ימין של הרמקול הופכת באבחה לגיטרה צרודה קצת, מבחינה טכנית, היא מנגנת עם יותר דרייב, מעין דיסטורשן עדין שמקנה לגיטרה צליל מלוכלך, חי יותר, ומלא תשוקה. תשוקה שלמרבה הצער דועכת די מהר. סיימון כבמאי מיומן פשוט מתאר כאן את המיניות הנשית המתפרצת של לורן בצלילי הגיטרה השמאלית. "היא חמה היא קולית" משחק סיימון בתודעת המאזין, לכאורה מדובר בשתי מילים נרדפות- חמה,  ו-קולית אבל מדובר גם בשתי מילים שמתארות מצבים  הפוכים "קול" היא גם קרירות באנגלית.

סיימון מציג את התזה שלו על הבעיתיות של יחסי פרנק ולורן לאורך כל השיר על ידי שימוש במלכדות היוצרות דיסוננס קוגנטיבי הן במילים והן בהפקה. דיסוננסים שידגישו את הבעיתיות של יחסיהם, וישרתו את הסיפור שהוא מספר. סיימון מקפיד לעשות זאת בוירטואוזית קלילה, כך שהמאזין לא מודע כלל לעובדה ששותלים לו מידע שהוא לא מודע לו עמוק באוזניים.
0:54 – שימו לב כיצד סיימון מחדיר את מימד השינוי במערכת היחסים לאורך מימד הזמן.  כאשר הוא שר את השורה "רק טיפש מאוהב" – הוא שותל קול שני ברקע שיזכיר למאזין את המנגינה של להיט הדו-וואפ של האוריולס – ששמו הוא? "רק טיפש מאוהב",  סיימון סימן בתודעת המאזין איזו תמונת אהבה מושלמת, כזו שיכולה להיות רק בשירים תמימים משנות החמישים.  וכמובן שהוא תיכף הולך לנפץ את הקונספציה הזו.

"כל חיי  הייתי נווד
לא ממש, בעיקר גרתי ליד ההורים  
בכל מקרה לוריין ואני התחתנו
וכל עסקי הנישואין הרגילים 
ואז יום אחד מתוך הכחול היא אמרה לי
פרנק נמאס לי"

1:04 – סיימון מצייר פה את דמותו המאוד לא מרשימה של פרנק ובשתי שורות מבהיר לנו מי זה הטיפוס הזה.השם שלו הוא כמובן סימבולי "פרנק"באנגלית, אדם גלוי וכנה. אך כשהוא מתחיל את הבית בשורה "כל חיי הייתי נווד" כאילו אבק דרכים בנעליו ונופים פתוחים באישוניו, מייד תצוץ מקהלה שתשיר "לורן המתוקה", תזכורת לאיך שפרנק, מנסה להרשים את לורן, אבל מהר מאוד הוא נחשף כפי שהוא באמת, ילד טוב ניו יורק שכל חייו גר ליד ההורים.
סיימון חושף את הזיוף של פרנק, הנווד המיתולוגי בעיני עצמו, הוא סתם עוד בחור ממוצע שכל מה שיש לו להגיד על נישואיו  זה "התחתנו וכל עסקי הנישואין הרגילים ".  כמובן שללורן נמאס כשהיא מגלה שהיא התחתנה עם הבחור הממוצע. בואו נבחן איך סיימון מחדיר את ה"תקיעות" של מערכת היחסים אל תוך המוזיקה.

1:12 – התבנית של תוף הרגל (הקיק, הבום) בקטע הזה מתחיל בדיוק כמו בבית הקודם במין מתח מצטבר,  אולם  פה נוספת עוד מכה אחת סינקופית, מהירה שנדחקת בין שתי מכות אחרות בתבנית הקצבית שמנגן תוף הרגל והופכת את הקצב מהתלהבות חרמנית בבית הראשון, למשהו תקוע וקצת נקוע. בבחינת החיים תקועים? ככה יהיו גם התופים.

"רומנים? שבירת לבבות?
אני לא נועדתי להיות עקרת בית
ונמאס לי להיות לורן היקרה "

1:34 – רגע לפני שהיא פוצה פה, סיימון משתיק את הגיטרה השמאלית לחלוטין, זה השקט שלפני הסערה. סוף סוף לורן זוכה לומר את אשר על ליבה. לראשונה בשיר היא יוצאת מהקונכיה שלה ועומדת על דעתה. וכשהיא מתחילה לדבר מופיעה שוב פעם הגיטרה היצרית מהבית הקודם. שימו לב כיצד היא מדברת, הפעם היא נשמעת כמתנצחת.  שוב הקצב משרת את מטרות האמירה, התופים מתהפכים הקצב שגם ככה די מקרטע הופך להיות קצב הפוך ממש, אולי כדי להראות את המהפך שחל בלורן. מדובר במישהי ששתקה יותר מדי ובתשוקה שהיתה כבושה עמוק בפנים יותר מדי זמן ועכשיו היא מתפרצת. היי – היא אומרת, גם לי מגיע לחיות!!

"מה !? את לא אוהבת אותי יותר ?
מה!?  את יוצאת מהדלת ?
מה!? את לא אוהבת את איך שאני לועס?
היי תני לי להגיד לך משהו..
את לא האישה שאיתה התחתנתי..
את אומרת שאת מדופרסת,
אבל את לא, את רק אוהבת להישאר במיטה
אני לא זקוק לך לורן היקרה!!!"  

1:49 – סיימון בונה מתח לקראת התשובה של פרנק, הרעש המטריד מההתחלה חוזר שוב, ועוד לפני שפרנק פוצה את הפה, הפרקשן (כלי ההקשה) מנגנים מעבר מתגבר (1:53) כאילו מסמנים את שרידי התודעה שמצטברים בראשו של  פרנק שמעכל מה קורה פה סוף סוף.

1:57 – פרנק מגיב. וההגנה הטובה ביותר היא מתקפה. כל מה שנצבר והיה סמוי וחנוק מתחת לשמיכה הזוגית צף אל פני השטח.
סיימון משתמש בתופים כדי להדגיש את השוק והכעס של פרנק כשהוא מתקיף את לוריין. כל "מה!?" מודגש במכת תוף סנר סינקופית שנשמעת כמעט לא במקום. וממחישה את השוק והכעס שלו. כשלוריין יוצאת וטורקת לו את הדלת, התופים מנגנים את הטריקה (2:04) כלי ההקשה משתגעים לאורך כל הקטע ומנגנים בקופצנות כמעט לא הגיונית, רק כדי לתאר את סערת היצרים שבין השניים. ואם עדיין יש מאזין שלא מבין מה קורה כאן, שימו לב איך מתנהגות הגיטרות בשני הרמקולים.
הגיטרה של פרנק בצד ימין מנגנת תבנית די דומה לתבנית הקבועה שלו אבל הפעם הוא יורד לתוים הנמוכים כמלמלמל לעצמו בכעס, ואילו הגיטרה השמאלית של לוריין מסתבכת עם עצמה ועולה למעלה למעלה במעין תבנית מעגלית לא הגיונית, ההרחקה של שני האלמנטים המוזיקלים אחד מהשני בטווח הצלילים רק מעידה על הנתק שבינהם, העובדה שהם מדברים בו זמנית, וכל אחד אומר את שלו בלי להקשיב בכלל לצד השני רק מדגישה את  הקשר שנסדק.

2:13 – כשפרנק אומר ללורן "הי תני לי להגיד לך… את לא האישה שאיתה התחתנתי…. מה יצוץ ברקע ? מקהלת גברים אפריקאית ברורה לחלוטין,  זוכרים את התמונה האפריקאית מתחילת השיר ובכן גם פרנק נזכר בה עכשיו. אבל  איפה ההיא שהסיטה את תשומת ליבו,  ואיפה לורן שעכשיו מולו?!.

2:32 – מייד בסוף הקטע הזה מגיע משהו אחר לחלוטין. פרנק והגיטרה שלו נאלמים דום ברמקול הימני, משאירים חור במרקם המוזיקלי.  הגיטרה של לורן נשארת בתבניות רכות וענוגות הרבה יותר עגולות, וצ'לו משתוקק מופיע יש מאין במרחק, תזכרו את הצ'לו הזה הוא עוד יככב בהמשך, בבחינת אקדח שהוצג במערכה הראשונה וכו' . לרגע אחד סיימון נותן לפרנק קצת חמלה, כשהוא קורא בשמה של לורן הנראית כרוקדת עם עצמה במרחק. "לורן" הוא קורא עם סימן שאלה, את שם??  "לורן אני משתוקק לאהבתך….." הפרידה גרמה לו להבין מה הוא איבד. איכשהו הם הולכים לחזור אחד לשני. שימו לב למקצב החרישי עם רעשי תופי המצעד אולי סימון להתרחקות שבין השניים

2:57 – בכדי להדגיש שעשינו מחזור חיים שלם שותל סיימון את הרחש המתגבר שהקדים את הפגישה הראשונה שלהם ממש לפני שהם חוזרים אחד אל השני, בבית הבא והנה אנחנו במערכה השניה של הסיפור.
סקוט פיצ'רלד כתב פעם שבחיים האמריקנים, אין מערכה שניה. ומפתה לבחון את השיר הזה דרך האמירה שלו. כמו בחיים, אין ממש פזמון חוזר בשיר הזה. סיימון מצעיד אותנו דרך השיר במעין אוסף של אלמנטים מוזיקלים סביב אותו נושא, מעין "וריאציות סיימון" אם תרצו, על השגרה בחיי הזוגיות והתהליך שהם עוברים דרך חייהם. והנה שוב אנו חוזרים להתחלה של השיר אבל עם המטען הנצבר של התודעה על שני הטיפוסים האלו.

"מבחינה כלכלית 
כנראה שאני  גמור לחלוטין
כולם מוכרים וקונים וקונים ומוכרים
ובזה  מתמצה כל העניין
אם זה לא היה תלוי בלורן הייתי עוזב פה מזמן
הייתי צריך להיות מוזיקאי
אני אוהב לנגן בפסנתר "

2:57 – מבחינה מוזיקלית סיימון משתמש בבית הזה באותה תבנית הפקה של הבית הראשון (ללא  ההקפצה של הקצב) נדמה שחזרנו אחורה אחרי כל הבלאגן בחיי הנישואין אל השגרה שבהתחלה. כאן צריך לשים לב היטב לדרך שבה פול סיימון מחיה את דמותו של פרנק,  רק לפני כמה שניות, הוא השתוקק לאהבתה של לורן, בתחילת הבית סיימון מדבר מתוף פיו של פרנק ומציג אותו כאיש משועמם כמעט נעבך ניו יורקי שכזה, מלא בהבחנות על אחרים, ולא רואה את עצמו אפילו כשרון של ממש אין לו.  רק לחלום לעזוב וכמה שהוא היה רוצה להיות מוזיקאי שכן הוא מת על פסנתר, כלי שאגב לא מופיע בשיר כלל.

"היא כל כך קלה
היא כל כך חופשי
אני עייף,  וזה אני
ואני חש כל כך טוב
עם לורן היקרה "

3:29 – הבית הזה משמש בעיקר כאנטי תזה למה שיבוא מיד אחריו. סיימון מדגיש את השעמום הקיומי של פרנק באמצע החיים על ידי שימוש באותה הפקה מקודם. האוזן שמבינה שממחזרים חומרים מתעייפת, תוהה מה רוצים ממנה.  סיימון יודע זאת, הוא רוצה שנחוש את הסתמיות של חיי פרנק, את השגרה, את החזרה את התקיעות. וכך הוא ממחזר את כל תבנית ההפקה מהמקבילה הקודמת  כדי ליצור מתח וקונטרסט לקראת החלק הבא.

3:49 – שימו לב מה קורה פה הקצב נעלם, הגיטרות נעלמות, וכל מה שנותר הוא עם מצע של קרנות וחצוצרות מהוסות, מה זה מסמן?

"בבוקר כריסמס  פרנק מתעורר
לגלות שלורן הכינה ערימות של פנקייק
הם צופים בטלוזיה, בעל ואישה
כל הערב, אלו חיים נפלאים"

שוב פעם סיימון מפתיע ומתעתע במאזין. בונה תמונת נישואין מושלמת, בוקר חג,  החיים משותפים מלווים בפסנתר חשמלי רך וקרנות יער נימוחות כסירופ מייפל על הפנקייקים שלורן הכינה. כמעט ניתן לחוש את חום ההסקה בדירה אולם שימו לב כיצד שובר סיימון את התמונה האידאלית והפסטורלית על ידי משחק אסוציאציות וצלילים.
4:05 – לכאורה נדמה שזו תמונה משפחתית מושלמת, אך מייד אחרי עליה תרועתית של החצוצרה, שממקדת את תשומת לב המאזין למה שיבוא,  מופיעים צלילים גבוהים מכל השאר. שלושה צלילים של גלוקנשפיל, מעין ויברפון צעצועי שמזוהה מאוד עם ילדים ועם צעצועי ילדים, מעין תיבת נגינה להרדים את הילדים, סיימון מדגיש את הזוגיות העקרה של פרנק ולורן. התמונה מושלמת אך למרות ויברפון הרפאים שברקע אין ממש ילדים שיחלקו איתם את החויה המשפחתית.
הבית הענוג נחתם בשורה – "אלו חיים נפלאים". כאן סיימון משתעשע שוב על חשבון המאזין. לכאורה הוא מצייר תמונת מצב אידלית ומאושרת של חיי זוג מאושרים, אבל בפועל סיימון מצייר תמונת מצב עגומה של זוג שיושב ביחד בערב קריסמס בלי ילדים, בלי חברים, בלי ארוחה משפחתית, וכל מה שהם עושים זה לצפות בטלוזיה בסרט הקלאסי של פראנק קאפרה – אלו חיים נפלאים . התהליך יוצר הזדהות רגשית עמוקה יותר של המאזין.  כולנו רוצים להאמין שהחיים שלנו יהפכו להיות טובים יותר ביחד, שהחיים יהיו כמו בסרט, שנגלה שבעצם חיינו לא היו לשווא, וכוגדל הציפיה כך האכזבה. כשאתה מבין שסיימון שוב שיטה בך ומדובר על תמונה קולנועית של חיים נפלאים, לא הדבר עצמו.

היי תני לי להגיד לך משהו..
את לא האישה שאיתה התחתנתי..
תני לי חזרה את החלוק אני הולך למיטה ,
אני חולה עד מוות ממך לורן היקרה!!!"  

4:18 – זוכרים את כל ההקשה מלפני כן? הנה הם שבו, וכך בתוך האידיליה המושלמת הויכוחים הטפשיים יופיעו, כאילו שהכל חוזר על עצמו ללא שינוי. אבל סיימון החכם, יודע שאין דבר כזה חיים ללא שינוי. הכל משתנה כל הזמן, וגם כאן החזרה על אותה הפקה מקודם רק גורמת למה שיבוא להיות קשה ואכזרי עוד יותר.
4:57 -הנה מגיע קטע הציר של השיר. אחרי הריב, פרנק שוב קורא ללורן. אבל בעוד המשבר הקודם סומן כנקודת הבריחה של לורן שרקדה איפשהו במרחק, כאן הגיטרה השמאלית הולכת ונמוגה, כמעט מגמגמת מדי פעם. במרחב שנותר משתיקתם של פרנק ולורן  מופיע צ'לו עגמומי ביותר. ככלי מוזיקלי לצ'לו יש את מרקם הצליל בעל האיכות העצית ביותר. סיימון מכניס את הצ'לו כדי להדגיש את הפתלוגיה של לורן

"לורן?  לורן ??

ידיה כמו עץ

הדוקטור חייך

אבל החדשות לא היו טובות"

ההגשה הקולית של סיימון  בקטע הזה רכה ורחומה, שוברת לב. הקונטרסט בין הריב שקדם לה, לקבלת הידיעה שלורן חולה במחלה חשוכת מרפא, יוצרת את החרטה שתיכף תגיע במילותיו של פרנק שספק אם הוא מבין את גודל האסון שנחת עליו.

"לורן היקרה

בבקשה, אל תעזבי אותי עדיין  

אני יודע שאת דואבת

כאבים שאת לא יכולה לשכוח

הנשימה שלך היא הד של אהבתינו

אולי ארד לחנות בפינה ואקנה משהו מתוק

הנה שמיכה נוספת, מותק, לעטוף סביב רגלייך"

כמגיש ווקלי סיימון עושה פה עבודה מופלאה, תשוו את השורה "אבל החדשות לא היו טובות" לעומת הבית שבא לאחר מכן, כשהוא מדבר בקולו של פרנק, הוא נשמע כמעט מתחנן,  יש משהו כל כך נואש כמעט ילדותי בהצעתו להביא ללוריין ממתק ושמיכה נוספת, הגיטרה של לורן עדיין מנגנת, אבל יש משהו בנגינה שמנשמע כחולשה הולכת ודועכת לאורך הקטע כולו.  אי אפשר שלא לחוש אמפתיה כלפי פרנק האומלל, שרק עכשיו מבין שאותה לורן שלכאורה ממררת את חייו, היא אהובתו הגוועת.  הפחד שלו להישאר לבד גדול מהסבל לכאורה שהיא גרמה לו.

"כל העצים נשטפו בגשם אפריל

 והירח שבאחו

לקח את לורן המתוקה  "

6:14 – מיד לאחר הקטע הזה סיימון חותם את השיר על ידי בניה של אלמנט מוזיקלי מתרחק. שוב אנו שומעים את לוריין הרוקדת מרחוק בשדות אבל ברקע נוספים כלי נשיפה חרישים , על גבול הבלתי שמיע, אולי מסמנים את מסע ההלויה של לוריין המתוקה. זוהי הנקודה ממנה היא לא תחזור אל פרנק שוב.

עם היופי הנמוג הזה בוחר סיימון לסיים את השיר באבחה. ממש כמו המילה -סוף-  בסוף הספר. שימו לב למכת המשולש שחותמת את השיר כנקודה בסוף המשפט.  סיימון אינו מעוניין למכור לנו אשליה הוליוודית של חיים אחרי המוות או אנשים שקמים לתחיה וניצלים ממחלה נוראית ברגע האחרון. המשולש הזה אומר עד כאן זה היה, ומכאן זה לא יהיה.

אם הגעתם עד לפה, אז אתם ראויים לכל הכבוד וההערכה על יכולת ההתמדה. מקווה שהצלחתי להבהיר את כוונתי ואיך הדברים מתחברים אחד לשני. אם יש שאלות או נקודות שאתם מעוניים להעיר ולהאיר, אשמח לשמוע. חשוב לי להדגיש שכל הפרשנות שלעיל, היא פרשנות אישית ואינה מבוססת על איזה ראיון או חומר כתוב אחר.
יום טוב ומטיב.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: